פסקי דין על יגאל גל | פסקי דין על סקום ישראל | פסקי דין על שכון עובדים | פסקי דין על שיכון ובינוי אחזקות |

12908/08 תעא     11/06/2013




תעא 12908/08 יגאל גל נ' סקום ישראל בע"מ, שכון עובדים בע"מ, שיכון ובינוי אחזקות בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


תע"א 12908-08



לפני:

כב' השופטת
דגית ויסמן


ה
תובע
יגאל גל
ע"י ב"כ עו"ד ערמוני
-

ה
נתבעות
1. סקום ישראל בע"מ
2. שכון עובדים בע"מ
3.
שיכון ובינוי אחזקות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד סלע






פסק דין


1.
התובע עבד בקבוצת שיכון ובינוי כ – 18 שנים. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מצומצמת לשלוש שאלות: מבחינה עובדתית, האם התובע פוטר או התפטר; מבחינה משפטית – האם התובע זכאי לתנאי פרישה על פי "הסכם ז'ילוני" ולפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

2.
רקע עובדתי
א.
הנתבעות הן חברות מקבוצת "שיכון ובינוי" (להלן:

הקבוצה). עסקי קבוצת שיכון ובינוי מנוהלים על ידי הנתבעת מס' 3. עובר לסיום עבודתו, התובע היה עובד של הנתבעת מס' 1 (להלן – סקום), שהיא חברת בת של הנתבעת מס' 2 (להלן - שיכון עובדים). שמה של "שיכון עובדים" שונה, ונכון להיום היא נקראת "שיכון ובינוי יזמות נדל"ן".
ב.
התובע, יליד 1951, עבד בקבוצת שיכון ובינוי, מיום 15.10.90, אז נקלט ככלכלן ומנהל פרוייקטים ב"סולל בונה".
ג.
במהלך שנת 2002 החל התובע לעבוד בסקום כסמנכ"ל פיתוח, בכפיפות למנכ"ל שיכון עובדים ושמש כמנהל תחום נכסים מניבים שאינם למגורים. משנת 2006 התובע שימש כמנכ"ל בפועל של סקום (סמנכ"ל על פי תוארו).
ד.
במהלך שנת 2008 חלו חילופי הנהלה בקבוצה. מנכ"ל הקבוצה, מר אורי שני, סיים את תפקידו וביום 15.5.08 מונה תחתיו מר עופר קוטלר (להלן - קוטלר). ביום 11.8.08 פוטר מתפקידו מנכ"ל שיכון עובדים, מר עמנואל לזוביק (להלן -
לזוביק), וביום 1.9.08 מונה תחתיו מר תמיר דגן (להלן - דגן).
ה.
סמוך לכניסתו של מר דגן לתפקידו, התקיימה פגישת היכרות עם התובע.
ו.
ביום 16.9.08 התקיימה פגישה בין התובע ובין דגן. הדדים חלוקים לגבי תוכן השיחה. לטענת הנתבעת, בפגישה זו ביקש התובע להתפטר מעבודתו. התובע הכחיש זאת. אין חולק כי ממועד זה ואילך החלה סדרת אירועים שסופה בכך שעבודתו של התובע הגיעה לסיומה.
ז.
למחרת היום, 17.9.08, הוחלפה בין דגן לקוטלר תכתובת בנוגע לתובע (נספח ב' לתצהיר דגן).
ח.
ביום 18.9.08 התקיימה פגישה נוספת בין התובע לדגן. בהמשך, ביום 21.9.08, התובע
נפגש עם מנהלת משאבי אנוש בקבוצה, הגב' לימור שאקו (להלן - שאקו), על מנת להסדיר את תנאי סיום עבודתו.
ט.

ביום 22.9.08 נועד התובע פעם נוספת עם דגן וביום 25.9.08 פנה אליו בכתב, הכחיש בכל תוקף את הטענה שביקש להתפטר מעבודתו וביקש להמשיך בעבודתו (נספח ת/15 לתצהיר התובע).
י .
התובע יצא לחופשה שתוכננה מראש, מיום 29.9.08 ועד ליום 21.10.08. עם שובו של התובע מהחופשה, ביום 22.10.08, קיבל זימון לפגישה עם גב' שאקו שנקבעה ליום 26.10.08, שעניינה "סיום עבודה" (נספח ת/17 לתצהיר התובע). התובע קבל על כך במכתב ששלח לדגן והבהיר כי הוא מעוניין להישאר בעבודתו (ת/18). בסופו של דבר, הפגישה שנקבעה לא יצאה אל הפועל.
יא.
ביום 26.10.08 נועד התובע עם דגן ולאחר הפגישה פנה התובע לדגן בכתב ודרש להמשיך בעבודתו (ת/19).
יב.
ביום 4.11.08, הגיע התובע לכנס מנהלים שהתקיים באתר חירייה. במקום נכח
קוטלר, אשר הופתע לראות את התובע וציין בפני
ו: "מה אתה עושה פה אני מופתע שאתה כאן".
יג.
בו ביום הוזמן התובע לפגישה עם קוטלר, שנקבעה ליום המחרת - 5.11.08 בשעה 7:00.
יד.
התובע התייצב לפגישה עם בא כוחו. לפגישה זו זומן גם נציג ועד העובדים והגב' שאקו. קוטלר סרב לקיים את הפגישה ללא עו"ד

מטעם הנתבעת כך שבסופו של דבר, לא התקיים כל דיון ענייני.
טו.
לאחר אירוע זה, הוחלפה תכתובת בין באי כח הצדדים (ת/20 לתצהיר התובע, מכתב ב"כ התובע מיום 5.11.08; ת/21 לתצהיר התובע, מכתב ב"כ הנתבעות מיום 6.11.08; ת/22 לתצהיר התובע, מכתב ב"כ התובע מיום 10.11.08; ת/23 לתצהיר התובע, מכתב ב"כ הנתבעות מיום 12.11.08; ת/24 לתצהיר התובע, מכתב ב"כ התובע מיום 13.11.08). בסופו של יום הודיעו הנתבעות לתובע כי עבודתו תופסק באופן מיידי וכי הן מוותרות על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת.
טז.
התובע עבד בפועל עד ליום 12.11.08.

3.
לאחר סיום יחסי העבודה, הוגשה תביעה זו, לפיצויים מוגדלים על פי הסכם ז'ילוני, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בין נזק שאינו ממוני, פדיון חופשה והבראה, תמורת הודעה מוקדמת ומענק לשנת 2008.

4.
ההליך
בשתי ישיבות הוכחות נשמעה שורת עדים. מטעם התובע התייצבו להעיד מר עמנואל לזוביק, מר שמעון הייבלום אשר שמש בעבר כמנכ"ל סולל בונה וכסמנכ"ל הכספים בשיכון ובינוי וכן מר קוטלר. עדי התובע זומנו מבלי שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם (החלטת כב' השופטת לויט מיום 24.2.11). בנוסף, התובע נחקר על תצהירו.

מטעם הנתבעות העידו מר תמיר דגן וגב' לימור שאקו. נוסף על כך העידה בפני
נו גב' דפנה מויבר, אחראית משאבי אנוש בשיכון ובינוי נדל"ן (נתבעת מס' 2). עדה זו העידה בנוגע לדברים שמסר לה לטענתה מנהל משאבי אנוש בשיכון עובדים, בעקבות שיחה שערך עם התובע. מאחר שמדובר בעדות שמיעה ונוכח העובדה שמנהל משאבי אנוש בשיכון עובדים לא זומן להעיד בפני
נו, איננו נותנים משקל של ממש לעדות זו.

5.
תמצית טענות התובע
א.
התובע פוטר מעבודתו לאחר מסכת התנכלויות שהחלה ממועד כניסתו של קוטלר לתפקיד מנכ"ל הקבוצה, במסגרתה צומצמו סמכויותיו והלכה למעשה הוא נדחק מתפקידו.
ב.
התובע פנה לדגן ביום 16.9.08 במטרה לשפר את תנאי עבודתו והסביר כי הוא "עייף ממלחמות ומשחקים" וכי הוא מבקש לקבל תגמול ראוי בגין עבודתו. הנתבעת נתלתה בדברים אלה והביאה לפיטוריו, על מנת להתחמק מתשלום מלוא הזכויות המגיעות לו בהתאם ל"הסכם ז'ילוני".
ג.
עוד טען התובע כי הוא פוטר מחמת רה - ארגון וצמצומים שנערכו בקבוצה בכלל ובסקום בפרט, וכן מחמת גילו (57 במועד הפיטורים). באופן חלופי טען התובע כי התפטר ב"עידנא דריתחא" וכי חזר בו מהתפטרותו תוך זמן קצר.
ד.
לאור נסיבות סיום עבודתו, התובע זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים, בהתאם להסכם ז'ילוני.
ה.
מאחר שהתובע פוטר בבושת פנים, בחוסר תום לב ועל מנת להתחמק מתשלום זכויותיו, הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וכן לפיצוי בגין עגמת נפש.
ו.
התובע זכאי לתשלום דמי הודעה מוקדמת ולהפרשי זכויות סוציאליות בתקופת ההודעה המוקדמת וכן לדמי חופשה והבראה. נוסף על כך טען התובע כי הוא זכאי לתשלום מענק שנתי.




6.
תמצית טענות הנתבעות
א.
התובע התפטר מעבודתו ביום 16.9.08, לאחר שהבהיר כי הוא עייף מעבודתו וכי כבר שנה קודם לכן,

ביקש לסיים את עבודתו בנתבעת.
ב.
התובע ביקש לחזור בו מהתפטרותו לאחר שזו התקבלה על ידי הנתבעת ומשהבין את משמעויותיה הכספיות של ההתפטרות.
ג.
טענת התובע בדבר "דחיקת רגליו" עובר לסיום עבודתו, משוללת יסוד.
ד.
אין בסיס לטענות התובע לפיהן הוא פוטר במטרה להתחמק מתשלום פיצויים מוגדלים או מחמת רה-ארגון, צמצומים או מחמת גיל. העובדה כי התובע מעלה טענות חלופיות בהקשר זה, מצביעה על חולשת טענותיו.
ה.
לתובע שולמה תמורת הודעה מוקדמת כדין, והנתבעת אינה חבה בתשלום זכויות סוציאליות בגין התקופה שנפדתה כאמור.
ו.
טענת התובע בדבר זכאותו למענק שנתי לא הוכחה.


להלן ידונו כל אחת מטענות הצדדים, על פי רכיבי התביעה.

נסיבות הפסקת העבודה
7.
ביום 16.9.08, כשבועיים לאחר כניסתו של דגן לתפקיד מנכ"ל הנתבעת מס' 2, הוא נפגש עם התובע. כאמור, הצדדים חלוקים לגבי תוכנה של אותה פגישה, אולם אין חולק כי בעקבות פגישה זו, עבודתו של התובע הגיעה לסיומה.

8.
לטענת התובע, הוא נועד עם דגן על רקע פגיעה מתמשכת במעמדו, קיצוץ בסמכויותיו והשחיקה בשכרו ובתגמול המגיע לו לטענתו. בפגישה זו הודיע כי הוא "עייף ממשחקים וממלחמות", כי הוא מצפה לקבל תגמול ראוי בגין עבודתו המסורה וכי אין מקום לדחוק רגליו ולקצץ בסמכויותיו. התובע טען כי ביקש לדעת אם הנהלת החברה מעוניינת שהוא "ילך הביתה" או שמא הוא "רואה צל הרים כהרים" (סעיפים 58 - 61 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית פירט (עמוד 32 לפרוטוקול, שורות 11-12)–


"ש.
אתה מדבר איתו על כך שהובטח לך שתהיה מנכ"ל סקום, זה נכון?

ת.
לא. נכנסתי כדי שלא יפגעו בסמכויותיי ותפקידי ושאם רוצים אני אלך אז שיגידו לי ואני אעזוב. על סמכויותיי דיברתי עוד קום בפגישה הראשונה ולא השניה."

ובהמשך (עמוד 32, שורות 24-26):


"כשאני אמרתי ב – 16 שאני עייף ממלחמות ואני רוצה שלא ייפגעו בסמכויותיי, שיגידו לי אם הם רוצים שאני אלך אז שיגידו לי מה הם רוצים, ואני יצאתי משם בתחושה שהם הולכים לתקן את זה ולא שהם הולכים לזרוק אותי, איזה רצון יש לי ללכת?"

9.
בתצהירו התובע טען כי כניסתו של קוטלר לתפקיד מנכ"ל הקבוצה היוותה "ראשית ההדחה" (פרק ד' לתצהיר התובע), וכי "הדחתו בפועל" נעשתה ממועד פיטוריו של לזוביק מתפקיד מנכ"ל שיכון עובדים (סעיף 47 לתצהיר התובע, פרק ו' לתצהיר התובע).

התובע טען כי קוטלר התנכל לו וכי נמנע מלהיפגש עימו, עד למועד סיום עבודתו. קוטלר הבהיר כי עם כניסתו לתפקיד, ערך פגישות רבות עם צמרת הניהול בחברות השונות בקבוצה, ומפאת קוצר הזמן לא היה סיפק בידו להפגש עם התובע, אולם אין מדובר בהתנכלות כטענת התובע (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 12-22). טענת התובע היא בגדר סברה שאין לה תימוכין בראיות ומסיבה זו, גרסתו של קוטלר בנושא, שהיא אף גרסה הגיונית בהתחשב בתפקידו בארגון ובמעוד בו נכנס לתפקיד, מקובל עלי.

10.
התובע הוסיף וטען כי מאז פיטורי לזוביק הוא מודר מהטיפול בפרויקטים אשר היו תחת סמכותו. הכוונה לנכסים מניבים שלא למגורים: פרויקט השוק הסיטונאי, פרויקט דרום הקריה, פרויקט "פיאט" ברמת החייל ופרויקט "דובנוב" אשר נמסרו לטיפולו של עמיתו, אילן הורוביץ, ראש אגף מקרקעין ופיתוח עסקי למגורים בשיכון עובדים.

לתמיכה בטענתו, צירף התובע הודעת דואר אלקטרוני בנושא תחשיב של עסקת קומבינציה בפרויקט פיאט ברמת החייל שהורוביץ שלח לדגן, לתובע ולעובדים נוספים ביום 15.9.08 (נספח ת/12 לתצהיר התובע וכן סעיפים 48-51 לתצהירו). כמו כן צרף התובע תכתובת דואר אלקטרוני שהוחלפה בינו ובין הורוביץ ביום 4.9.08 (נספח ת/13 לתצהיר התובע), וזו לשונה:


הורוביץ:

"משיחה עם תמיר הוא לא זוכר אם העביר לך לבדוק את הנושא בכל מקרה הנושא בבדיקה אצלי מזה מספר שבועות והוכנה לי טיוטת שומה שתועבר לכולם בקרוב

אילן"

התובע השיב:

"זה פרויקט מגורים?
אתמול העביר לי אמיר חן חומר שעוד לא הספקתי לפתוח.
אם אתה מטפל בזה אין צורך שגם אני אגע בזה
יגאל"


הורוביץ השיב כך:
"זה לא פרויקט מגורים אבל התבקשתי בזמנו ע"י עמנואל לטפל בו. לכשיהיה חומר מוכן להפצה זה יובא בפני
כל ההנהלה
חבל שתהיה כפילות
אילן".


אין למצוא בתכתובת זו תמיכה בטענות התובע. עולה ממנה שהמדובר בנושא שהועבר לטיפולו של הורוביץ על ידי לזוביק, ולא על ידי דגן. בנוסף, התובע לא העלה כל טענה בדבר צמצום בסמכויותיו ואף לא עולה ממנה רמז למורת רוחו הנטענת מהפגיעה בסמכויותיו כאמור (ר' עדות התובע בעמוד 29 לפרוטוקול, שורות 3-8).

11.
בהקשר זה העיד לזוביק כי פנה להורוביץ לשם טיפול בפרויקט "פיאט" ברחוב הברזל, נוכח מומחיותו כשמאי (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 22-25). דגן הכחיש כי "ייבש" את התובע כטענתו, והבהיר כי כמנכ"ל חדש, לא ידע אלו נושאים היו בסמכות התובע ואלו נושאים באחריות עמיתו, אילן הורוביץ. מה גם שכאמור, הטיפול בפרויקט "פיאט" ובפרויקט "דובנוב" הועבר להורוביץ עובר לכניסתו לתפקיד (עמוד 51 לפרוטוקול, שורות 22-27; עמוד 52 לפרוטוקול, שורות 27- 30).

התובע אישר אף הוא כי הטיפול בפרויקט "פיאט" הועבר להורוביץ עוד לפני כניסתו של המנכ"ל דגן לתפקידו, אלא שלטענתו, הדבר נעשה לאחר כניסתו של קוטלר לתפקיד מנכ"ל הקבוצה (עמוד 28 לפרוטוקול שורה 23 עד עמוד 29, שורה 2).

12.
התובע אף הציג זימון לישיבת הנהלה מיום 16.9.08 שעניינה בין היתר, "פרויקט דובנוב" (ת/14 לתצהיר התובע). לטענת התובע פרויקט זה היה בתחום אחריותו, ובעקבות קבלת הזימון לישיבה, נודע לו לראשונה, כי הטיפול בפרויקט הועבר לידי עמיתו, מר הורוביץ (סעיף 53 לתצהיר התובע). מאחר שהזימון נשלח לתובע ביום בו התקיימה פגישתו עם דגן, הוא אינו מצביע על פגיעה מתמשכת בסמכויותיו, כטענתו.

13.
לזאת יש להוסיף, כי קוטלר נכנס לתפקידו ביום 15.5.08, כלומר, כארבעה חודשים לפני השיחה עם דגן שהיא תחילת השתלשלות העניינים שבסופה התובע סיים את עבודתו. דגן נכנס לתפקידו שבועיים ימים קודם לאותה פגישה, כך שהטענה בדבר התנכלות לתובע וניסיון מכוון ושיטתי להדיחו אינה מתיישבת עם העובדה כי שני מנהלים אלו הועסקו בנתבעת פרק זמן קצר עובר לסיום עבודתו של התובע. מעבר לכך, על פי עדותו של דגן, שלא נסתרה, הוא קיבל חוות דעת חיוביות לגבי תפקודו המקצועי של התובע (סעיף 6 לתצהיר דגן).

14.
לאור כל האמור, נדחית טענת התובע בנושא צמצום בסמכויותיו או פגיעה במעמדו לאחר כניסתם של קוטלר או דגן לתפקידם.

15.
מכאן נפנה לדיון בשאלה מה היה תוכנה של הפגישה בין התובע לדגן, ביום 16.9.08. כאמור, לטענת התובע, לא אמר בשיחה זו שהוא מבקש להתפטר. בעניין זה יש לחזור ולהפנות לסעיף 8 לפסק הדין, בו פורט תיאור הפגישה בעיניו של התובע.


גרסת הנתבעת היא שונה. דגן העיד שבפגישה התובע הודיע לו שהוא עייף מהתפקיד אותו הוא מבצע, וכי כבר שנה קודם לכן, פנה ללזוביק וביקש לעזוב, אולם לזוביק הפציר בו להמשיך בעבודתו. כמו כן טען דגן כי עוד בפגישת ההיכרות שנערכה בינו ובין התובע, הוא רמז לו שהוא עייף מהתפקיד שביצע.

16.
תימוכין לגרסתה של הנתבעת ניתן למצוא בתכתובת דוא"ל בין דגן לקוטלר מיום 17.9.08, בעקבות הפגישה (נספח ב' לתצהיר דגן):


"נושא: יגאל גל
נכנס אלי לשיחה מיוזמתו אתמול.
דיבר על העייפות
שלו מהתפקיד. אמר כי בעבר לפני שנה כבר פנה לעמנואל וביקש לעזוב ועמנואל הפציר בו שיישאר. לכן מעלה בפני
י את הנושא שוב וישמח לסיים את עבודתו כאן.
טען שרמז לי על כך בשיחת ההיכרות ביננו לפני שבועיים.
הבטחתי שאבחן את העניין ויקבל תוך יומיים שלשה תשובה
היות ואני לא בעד להשאיר אנשים שרוצים לעזוב ומודיעים לי על עייפות מהעבודה, ממליץ לבחון איך ללכת לקראתו ולקבל את בקשתו"

בו ביום השיב לו קוטלר כך:
"אין ספק שאנשים שעייפים ואינם רוצים לעבוד אצלנו יש לשחרר אותם בהקדם האפשרי
אנחנו נפעל על פי חוזה"


לא מצאתי סיבה שלא לקבל את התכתובת הנ"ל מזמן אמת כתיאור של הפגישה בין דגן ובין התובע, כפי שדגן הבין אותה.

20.
חיזוק לכך שגרסתו של דגן מתארת את השיחה כהווייתה ניתן למצוא בכך שדגן הציג בפני
קוטלר כי התובע ביקש שנה קודם לעזוב ונשאר לבקשת לזוביק. הן התובע (עמוד 31 לפרוטוקול, שורות 7-13) והן לזוביק (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 20-22) אישרו כי בעבר, התובע ביקש לפרוש מעבודתו. מאחר שלזוביק לא ערך חפיפה לדגן (עדות לזוביק בעמוד 10 לפרוטוקול, שורות 24-27), ניתן להניח כי התובע הוא שמסר לדגן את הפרטים בנושא.

21.
לסיכום האמור לעיל, משהנתבעות צרפו תכתובת שהוחלפה בזמן אמת בנוגע לפגישה מיום 16.9.08, מתקבלת גרסת הנתבעות לגבי תוכן השיחה. יחד עם זאת יש להדגיש כי בשיחה זו לכל היותר ניתן לומר שהתובע העלה את נושא עזיבתו, אך אין לראות בדבריו באותה שיחה כהודעת התפטרות. כך אף הבין את הדברים דגן, שעה שסיים את השיחה באמריה שיבדוק את הנושא, ובהתאם בדק זאת מול קוטלר. כלומר, ההבנה ההדדית היתה כי מדובר בנסיון לסיום עבודה בהסכמה.

22.
ביום 18.9.08 נועד התובע עם דגן שנית. אין חולק כי בפגישה זו הבהיר דגן לתובע כי עבודתו בחברה תגיע לסיומה, ובמילותיו של התובע: "הוא

אמר

לי

שהוא

לא

רוצה

אותי

במערכת

ושאני

יכול

ללכת, הוא

אמר

לי

את

זה

ב –
18
."

(עמוד 32 לפרוטוקול, שורה 22; ר' גם סעיפים 65-69 לתצהיר התובע). דגן העיד כי החליט "לקבל את בקשתו לפרוש" וכי "לא מתאים לו לעבוד עם אנשים שמודיעים לו כי הם עייפים מדי". בסיום הפגישה התובע הופנה לגב' שאקו בכל הנוגע לתנאי הפרישה.

עוד טען דגן כי הבהיר לתובע שאם לא היה מבקש לפרוש, היה ממשיך לעבוד עימו מספר חודשים (סעיף 10 לתצהיר דגן).

23.
התובע העיד שבפגישה זו אמר לדגן מפורשות: "איני מתפטר ואיני מוכן להתפטר" (סעיף 68 לתצהיר התובע). מאחר שטענה זו לא הוכחשה מפורשות על ידי דגן וכעולה מדבריו של דגן, התובע הבהיר כי אינו רוצה לפרוש בכל מחיר, קרי אינו מעוניין לסיים את עבודתו, יש לקבל עדות זו של התובע. כלומר, בעוד שבפגישה ביום 16.9.08, התובע בחן אפשרות של סיום עבודה בהסכמה, משניתנה תשובת הנתבעת כי היא מסכימה לסיום עבודתו של התובע וכי עליו לפנות לגב' שאקו להסדרת תנאי הפרישה, התובע הודיע מפורשות כי אינו מתפטר.


זאת ועוד, אם התובע ביקש להתפטר באותו עיתוי, לא היה זקוק לאישורו של דגן. מכאן המסקנה שהתובע אמנם היה מעוניין לסיים עבודתו, אולם לא הודיע מפורשות כי הוא מתפטר.

24.
באותו יום, סמוך לפגישה שנערכה, דגן עדכן את קוטלר בנושא, בהודעת דואר אלקטרוני (נספח ג' לתצהיר התובע) וזו לשונה-

"קראתי לו הבוקר והודעתי לו כי קיבלתי את בקשתו לפרוש וכי לא מתאים לי לעבוד עם אנשים שמודיעים לי כי הם עייפים מדי.
באשר לסידורי הפרישה - לימור תזמן אותו. הוא ניסה להבהיר כי הוא לא רוצה לפרוש בכל מחיר ושאל מה היה קורה אם הוא לא היה מבקש ממני לפרוש ומודיע שהוא עייף ולא מרוצה. הסברתי שבמקרה כזה הייתי ממשיך לעבוד איתו ואחרי חודשיים שלושה מחליטים ביחד אם ולמה.
מציע שלימור תזמן אותו לקביעת מועד פרישה."

קוטלר השיב:

"הי
לימור תפגש עימו תחילה
במידת הצורך תהיה פגישה עימי לסגירה וסיכום"

25.
מהמתואר לעיל במקובץ עולה כי ביום 16.9.08 התובע הודיע שהוא עייף מהעבודה וכי אף בעבר ביקש לפרוש מעבודתו, וכדבריו "אם הם רוצים שאני אלך או שיגידו לי מה הם רוצים". יומיים לאחר מכן, דגן הודיע לתובע כי עבודתו תגיע לידי סיומה וכי הוא מופנה למחלקת משאבי אנוש להסדיר את סיום עבודתו.

26.
ביום 21.9.08 זומן התובע לפגישה עם שאקו, לשם הסדרת סיום עבודתו. בפגישה זו הודיעה לו שאקו כי נמסר לה שהוא התפטר, התובע מחה וטען כי הוא לא התפטר ושאקו הפנתה אותו לבירור עם דגן (סעיפים 70-71 לתצהיר התובע; סעיף 12 לתצהיר שאקו).

27.
ביום 22.9.08 התקיימה פגישה נוספת בין התובע לדגן. בפגישה זו הובהר לתובע כי עבודתו בקבוצה תגיע לסיומה והוא הופנה להסדיר את סיום עבודתו עם קוטלר.

התובע טען כי בפגישה זו הבהיר שהוא לא התפטר מעבודתו (סעיף 72 לתצהיר התובע), טענה המתיישבת עם טענת דגן לפיה התובע הבהיר כי לא יעזוב את עבודתו בכל מחיר. נוסף על כך הצהיר דגן, כי במועד זה התובע ביקש לקבל לידיו מכתב פיטורים (סעיף 11 לתצהיר דגן).

28.
התובע טען כי לאחר פגישה זו הנתבעות גמרו אומר לפטרו שכן בתום הפגישה שמע כי דגן שוחח עם קוטלר בטלפון, ומסר לו כי הבהיר לתובע שהוא אינו מעוניין לעבוד עימו. דגן אישר כי יתכן ששיחה זו אכן התקיימה והסביר כי לא היה מעוניין לעבוד עם מנהל כה בכיר המודיע על עייפות מהתפקיד (סעיף 73 לתצהיר התובע; סעיף 11 לתצהיר דגן).

29.
ביום 25.9.08 פנה התובע לדגן בכתב (נספח ת/15 לתצהיר התובע):

למרות שאמרתי זאת במהלך השבוע האחרון, לך ולאחרים בחברה, מספר פעמים ובאופן הכי ברור שאפשר, הנני מבקש להבהיר שוב, כי בפגישה שקיימנו ביום 16.9.08 ובכל מועד אחר, לפני אותה פגישה או אחריה, לא התפטרתי ולא היה בדעתי להתפטר מעבודתי בחברה הדגשתי זאת בפני
ך....
לא רק שלא הוצאתי מפי את המילה "התפטרות" אלא הבהרתי לך במפורש, כי איני מתפטר.
...
7. בפגישה נוספת ביום 18.9.08 קראת לי למשרדך ואמרת לי כי אינך מעוניין בהמשך עבודתי. הדגשתי שוב בפני
ך שאיני מתכוון להתפטר. למרות זאת הפנית אותי למנהלת כוח אדם הבהרתי שאינני מתפטר והיא החזירה אותי אליך לליבון הנושא.
8. ביום 22.9.08 בפגישה נוספת במשרדך, שבתי שטחתי בפני
ך והסברתי לך את הפגיעה והשחיקה במעמדי וכי לשמועה הקיימת בחברה כאילו התפטרתי אין כל בסיס. אתה ענית לי שוב בלשון מפורשת, כי כך או כך, אינך מעוניין בהמשך עבודתי והפנית אותי למר קוטלר. הנני מוטרד מאד מדברים אלו אשר פוגעים בי קשות.
...
10. הנני מציע, כי לאחר שובי מהחופשה לעבודה, נפגש, על מנת לדון בדבר."


דגן השיב למכתב זה במכתב מיום 28.9.08 (נספח ת/16 לתצהיר התובע) וזו לשונו:

"קיבלתי את מכתבך שבנדון, לצערי הוא אינו משקף את תוכן דבריך בפגישות שהתקיימו בינינו.
בפגישותינו הבהרת לי, תחילה ברמז (בפגישת ההיכרות), ולאחר מכן (בפגישה מיום 16.8.08 שיזמת) במפורש, כי אתה מעוניין לסיים את עבודתך בחברה. דיברת על העייפות שלך מהעבודה והתפקיד וכיוצא באלה ביטויים שהבהירו כי הינך מבקש לסיים את עבודתך. אמרת כי בעבר לפני שנה פנית לעמנואל (המנכ"ל הקודם) וביקשת לעזוב ועמנואל הפציר בך להישאר.

לאחר שהודעתי לך כי אני מקבל את רצונך לסיים את עבודתך שינית את טעמך.

דבריך כיום כי לא הודעת על התפטרות אינם מתיישבים עם תוכן דבריך בשיחות בינינו בדבר עייפות בעבודה ובתפקיד ורצונך לסיים את עבודתך, אף שהמילה 'התפטרות' לא יצאה מפיך.
עם שובך מחופשתך נדון בנושאים המועלים במכתבך."


דברים דומים מסר קוטלר בחקירתו הנגדית (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 18-21)

"ת.
האיש הודיע שהוא מסיים את תפקידו, השתמשתי במילה מתפטר.

ש.
איפה השתמשת במילה?

ת.
כך אני קורא שכתוב פה. כשקראתי את זה הבנתי הוא מתפטר, אני לא מחזיק אף אחד בכוח בארגון. בטח לא מנהל בכיר."


תשובות אלה מתיישבות עם תשובותיו בנושא תכתובת הדוא"ל שהוחלפה בינו ובין דגן (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 19 עד עמוד 19 שורה 3):


"ש.
תקרא בקול רם את השורה האחרונה

ת.
היות ... ולקבל את בקשתו

ש.
מה הבנת, איזה בקשה?

ת.
הבן אדם התפטר מהעבודה, ברגל גסה.

ש.
למה כתוב בקשה?

ת.
אני מציע להפנות את השאלה לתמיר דגן. התובע בא ואמר שהוא רוצה לעזוב את החברה. חבל מאד שכך הוא פעל.

ש.
ומה זה שתמיר כותב 'ממליץ ללכת לקראתו'?

ת.
אדם שלא רוצה לעבוד בארגון מסויים נותנים לו תשובה שלא מחזיקים אותו בכוח. כל הסממנים במייל הזה על עייפות, חוסר רצון זה מראה שהוא לא מעוניין לעבוד."


תשובות דומות נשמעו אף מפי דגן (עמוד 53 לפרוטוקול, שורות 12-25):


"ש.
אתה אומר שהוא ביקש ממך לפרוש

ת.
נכון

ש.
למה הוא היה צריך לבקש את זה?

ת.
תשאל אותו.

ש.
למה היית צריך להשיב לו?

ת.
הייתי צריך להשיב לו כי הוא שאל אותי שאלה.

ש.
אתה אומר שאתה ענית לשאלה שהוא שאל אותך. מה התובע שאל אותך?

ת.
הוא העלה בפני
תמונת מצב של אחד: אני המון שנים בתפקיד, שניים: אני עייף, שלוש: דיברתי עם עמנואל בעבר ורציתי לפרוש. ארבע: לא נתנו לי תוספת שכר וקידום כמו שרציתי ולכן אני רוצה לפרוש. אמרתי שמעתי, תן לי לחשוב, אתן לך תשובה.

ש.
מה היו התשובות האפשריות?

ת.
תשובה אחת זה כן, תשובה שניה 'תשמע יגאל, חשבתי, שקלתי והתייעצתי, אתה נורא חשוב לארגון, בוא ניתן לך תוספת שכר/ בוא נהפוך אותך להיות המנכ"ל החדש/ בוא נעשה משהו שישאיר אותך בחברה', והוא לא הראשון או האחרון שבא אליי עם דברים כאלה."

30.
התובע הבהיר לדגן בשיחתם מיום 16.9.08 כי ביקש לסיים את עבודתו עוד בתקופת כהונתו של לזוביק, אך המשיך לעבוד בחברה לבקשת לזוביק. כאמור, לזוביק אישר בעדותו את הדברים ואף הבהיר מהו הרקע לבקשת התובע (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 11-22):


"...הסכם ז'ילוני במידה רבה הוא מעין כלוב זהב... כפי שציינתי מי שחל עליו הסכם ז'ילוני חשו בכלוב זהב, כמעט ולא היה עובד שחל עליו הסכם ז'ילוני שביום רע או בתקופה רעה לא ביקש שיפטרו אותו, לא היה מצב שהתובע דיבר איתי על התפטרות, גם עובדים אחרים, כאשר היו ימים פחות טובים בעבודה וביקשו להיות מפוטרים, לא היה על הפרק שאנשים יעזבו ויאבדו את הזכויות שצברו במשך השנים, אני מניח שלכך הוא מתייחס, זה היה פנייה של מספר עובדים, אני מניח שלכך הוא מתכוון, אני לא זוכר אירוע ספציפי שהתובע ביקש לפטר אותו, אבל זה היה תופעה שחזרה על עצמה אצל עובדים שעמדה להם הזכות הזאת.

ש.
אתה זוכר שיחה ספציפית של התובע איתך?

ת.
אני חושב שהיתה שיחה שהוא ביקש שאפטר אותו, ושאני אשלם לו את התנאים הכלולים בהסכם."


מעדות זו עולה כי התובע היה מעוניין לפרוש מעבודתו ולקבל לידיו פיצויים מוגדלים כמפורט ב"הסכם ז'ילוני", פיצויים אלו ניתנים בהתקיים מספר תנאים שיפורטו בהמשך, אולם ככלל, הם אינם מוענקים לעובד המתפטר מעבודתו.

31.
התובע הודיע כי הוא עייף מעבודתו וכי הוא מעוניין כי עבודתו תגיע לסיומה ולמעשה, ביקש כי יפטרו אותו מעבודתו. בקשה זו אינה מהווה התפטרות. העובדה שדגן נענה לבקשת התובע לסיים את עבודתו מהווה למעשה, פיטורים.

32.
על פי ההלכה הפסוקה, ניתוק יחסי עובד ומעביד נעשה, בדרך כלל, בדרך של התפטרות או בדרך של פיטורים.


"השאלה אינה מי גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת ב'ביטול' חוזה מדובר ... יכול ו'הביטול' יהיה על ידי המעביד ואזי בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות ידובר. לענייננו המשותף לשניים - פיטורים והתפטרות - הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים, יחסי עובד - מעביד לידי סיים. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו: המעביד או העובד."


(ההדגשה במקור – ד.ו., דב"ע שם/ 3-116 סלמה - מדינת ישראל פד"ע יב 375, 383 (1981); עוד בעניין זה ר' דב"ע ל/3-18 בנצילוביץ – אתא חברה לטכסטיל בע"מ פד"ע ב 41 (1970); דב"ע לב/3-58 רשות השידור - אשל פד"ע ד' 298 (1973); דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ - שיינין פד"ע כב 271 (1990);
ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא – שוורץ, 13.2.11; סק"כ (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל – ההסתדרות הרפואית בישראל, 4.9.11).

33.
התובע לא הודיע שהוא מתפטר מעבודתו. נהפוך הוא – כאשר הבין כי הנתבעות מפרשות את דבריו כהתפטרות, עמד על כך שאינו מבקש להתפטר. גם העובדה שהנתבעות למדו מדבריו של התובע שהוא אינו מעוניין להמשיך ולעבוד אצלן אין פירושה שהתובע התפטר, שהרי מדובר בהסקת מסקנות ולא באמירה ברורה וחד משמעית של התובע.


בנוסף, על פי הראיות, הנתבעות לא היו מעוניינות להמשיך ולהעסיק עובד המעיד על עצמו שהוא עייף ושעוד שנה קודם ביקש לסיים את עבודתו. כלומר, מי שהביע בפועל את הרצון לסיים את עבודתו של התובע הן הנתבעות. לאור זאת, יש לראות בתובע כמי שפוטר מעבודתו.

34.
התובע טען באופן חלופי כי התפטר ב"עידנא דריתחא", במהלך הפגישה מיום 16.9.08,
וכי חזר בו מהתפטרותו, סמוך למועד שהודעת ההתפטרות ניתנה. מדובר בטענה עובדתית שהועלתה באופן חלופי ורק מן הטעם הזה יש לדחותה. שנית ולגופם של דברים, לטענה זו אין כל זכר בראיות (למעט עדות התובע עצמו).

35.
לאור המסקנה כי התובע פוטר, יש לבחון את טענותיו לזכאות על פי הסכם ז'ילוני. בהקשר זה יש להבהיר כי אין בפני
בית הדין תביעה לפיצויי פיטורים. יחד עם זאת, נוכח ההכרעה העובדתית, לפיה התובע פוטר מעבודתו, מובהר כי על הנתבעות לשלם לתובע פיצויי פיטורים על פי חוק, אם לא עשו כן עד היום.

פיצויים מוגדלים – הסכם ז'ילוני
36.
הסכם ז'ילוני הוא הסדר קיבוצי שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ושיכון ובינוי ביום 11.1.93 ונועד "להסדיר את העניינים הנובעים וקשורים בפיטורים ובפרישת עובדים בחברה במסגרת צימצום ויעול כח אדם בחברה" (נספח ת/25 לתצהיר התובע). בהסכם נקבעו תנאי פרישה העולים על אלו הקבועים בחוק: פיצויי פיטורים מוגדלים (לרבות שחרור כספים שנצברו בקרן הפנסיה) ותקופת הודעה מוקדמת שבין חודש לחמישה חודשים. הסכם זה הוארך ועבר שינויים מעת לעת (נספחים ת/25 עד ת/ 28 לתצהיר התובע).


בסעיף 10 להסכם מיום 31.12.01 (נספח ת/27 לתצהיר התובע) נקבע:


"הליכי פרישה ופיטורין

א.
אם יתברר במשך תקופת תוקפו של הסכם זה, כי יש צורך בפיטורי עובדים באחת החברות מחמת צימצומים, ארגון מחדש או סיבה אחרת, שאיננה בגדר הפרת משמעת חמורה, מעילה באמון או חשד לעברה פלילית שיש עימה קלון - כי אז יוחלט על הפיטורים והם יבוצעו בהתאם להסכמים ולנוהלים הקבועים בכל חברה.

ב.
נוהלי הפרישה ותנאי הפרישה של עובדים בכל חברה שהסכם זה חל עליה, אשר נימנו על עובדי החברה עובר ל - 1.4.98, אשר עליהם חלים הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 11.1.93 (להלן - הסכם זילוני) אשר יפוטרו מחמת צמצומים או ארגון מחדש - יהיו עד ליום 31.12.2001 בהתאם לתנאי הפרישה של הסכם זילוני.

ג.
עובדים שיפוטרו מחמת סיבות הקשורות בהפרת משמעת חמורה, מעילה באמון או חשד לעבירה פלילית שיש בה קלון - יפוטרו לפי ההסכמים והנוהלים הקיימים בכל חברה."


הנה כי כן, על פי תנאי הסכם ז'ילוני, בשנת 2001, ההסכם חל על עובדים שיפוטרו מחמת צמצומים או ארגון מחדש.


ביום 5.12.04 ההסכם תוקן (נספח ת/28 לתצהיר התובע). השינוי הרלוונטי לענייננו הוא בסעיף 2 להסכם מיום 5.12.04, שכותרתו "הארכת הסכם זילוני", ובו נקבע –


"... נוהלי הפרישה ותנאי הפרישה של עובדים בכל חברה שהסכם זה חל עליה, אשר נימנו על עובדי החברה עובר ל – 1.4.98, והמשיכו עבודתם ברציפות גם לאחר 1.4.98 אשר עליהם חלים הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 11.1.93 (להלן – הסכם ז'ילוני) ואשר יפוטרו מחמת צמצומים או ארגון מחדש – יהיו עד ליום 30.6.2005 בהתאם לתנאי הפרישה של הסכם ז'ילוני."

כלומר, ההסכם האחרון העוסק בהסכם ז'ילוני, עובר לסיום עבודתו של התובע בשנת 2008, הוא הסכם משנת 2004, בו נקבע כי הסכם ז'ילוני חל על עובדים שיפוטרו מחמת צמצומים או ארגון מחדש.

37.
לטענת התובע, הוא פוטר מסיבות אלה וכן מחמת גילו, תוך נסיון להתחמק מהוראות הסכם ז'ילוני (עמוד 34 לפרוטוקול שורה 28 עד עמוד 35, שורה 9).


כפי שפורט לעיל בהרחבה, התובע פוטר לאחר שהביע עייפות וחוסר שביעות רצון מתפקידו והבהיר לדגן כי הוא מעוניין לסיים את עבודתו. בנסיבות אלו ברי כי לא מתקיימים התנאים המזכים בפיצויים מוגדלים בהתאם להסכם ז'ילוני. מעבר לכך, מדובר בטענות עובדתיות חלופיות ויש בכך להחליש את הטיעון כולו. לגופן של טענות, מהעדויות עולה כי לא היה רה –ארגון בסקום, כי לאחר סיום עבודתו של התובע מונה תחתיו עובד אחר (מר אלירן דן) ופעילותה של סקום לא השתנתה לאחר סיום עבודתו של התובע (עדות קוטלר בעמוד 21 לפרוטוקול, שורות 7-10; עדות דגן בעמוד 58, שורות 1-20; עדות שאקו בעמוד 42, שורות 7-26).

38.
התובע נתלה בלשונו של סעיף 10 א' להסכם משנת 2001 וטען כי כלל העובדים בנתבעות זכאים לפיצויים מוגדלים על פי ההסכם, למעט אלה שפוטרו בשל עבירת משמעת חמורה או חשד לעבירה פלילית שיש עמה קלון. טענה זו אינה מתיישבת עם לשון ההסכם, לפיה הסעיף שעניינו תשלום פיצוי בהתאם להסכם ז'ילוני הוא 10 ב' ובו נקבע במפורש כי "פיצויי ז'ילוני" ישולמו במקרה של פיטורי צמצום או רה - ארגון. הוראה דומה נמצאת גם בהסכם משנת 2004.

39.
התובע הוסיף וטען כי כל עובדיה הבכירים של הקבוצה אשר פרשו מעבודתם, קיבלו "פיצויי ז'ילוני". התובע פרט בתצהירו שמותיהם של עובדים רבים אשר קיבלו, לטענתו, פיצויים מוגדלים (סעיף 144 לתצהיר התובע). מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי טענות אלה מבוססות על השערה בלבד (עמוד 35 לפרוטוקול, שורות 19-26):


"ש.
אני מפנה לסעיך 144 בתצהירך. אתה ראית בפועל את תנאי הפרישה שקיבלו האנשים שמוזכרים פה?

ת.
לא

ש.
ראית טפסים 161 שלהם? תלושים?

ת.
ביקשתי לראות אבל אמרתם שזו פגיעה בפרטיות ואי אפשר לקבל, לא רציתם להראות. למה לא רציתם?

ש.
אתה יודע אם נחתם איתן הסכם פרישה או לא?

ת.
אני לא יודע מה נחתם איתם כי לא ראיתי."

במאמר מוסגר יש להבהיר שהתובע הגיש בקשה לגילוי מסמכים הנוגעים לתנאי הפרישה של עובדי הנתבעות, אולם בקשתו נדחתה על ידי בית הדין (בש"א 6849/09, החלטת כב' הרשמת מרגלית מיום 8.11.09; ערעור על החלטה זו נדחה - עב 11471/09, מותב בראשות כב' השופטת מאירי,

פסק דין
מיום 31.5.10).

40.
מר הייבלום העיד כי קיבל פיצויים בהתאם להסכם ז'ילוני (ר' גם פרוטוקול דיון בתיק עב 2846/06- סומן ת/1) וטען כי רוב עובדי הקבוצה שפרשו מעבודתם קיבלו פיצוי דומה (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 14-19):


"אני לא מתמצא בעומק של הסכם ז'ילוני, אבל בהיותי מנכ"ל סולל בונה, כל עובד שעזב ובקבוצה עצמה, רוב העובדים שפרשו קיבלו הסכם ז'ילוני.

ש.
מי המיעוט שלא קיבל?

ת.
אני לא זוכר

ש.
אבל אתה יודע שהרוב כן קיבל?

ת.
נכון."

עדות זו אינה תומכת בטענת התובע לפיה כל העובדים הבכירים בקבוצה קיבלו פיצויים על פי הסכם ז'ילוני. למעשה, מהעדות עולה שהייבלום אינו מצוי בפרטי ההסכם וכי רוב העובדים קיבלו אך חלקם לא קיבלו, כאשר האבחנה בין שתי הקבוצות כלל אינה ברורה.

41.
מעבר לכך, עדי הנתבעות הבהירו כי ההחלטה אם לפעול על פי הסכם זי'לוני, נעשתה בסופו של יום, על פי שיקול דעת ההנהלה, בכל מקרה לגופו. כך למשל העידה שאקו (עמוד 46 לפרוטוקול, שורות 1-17) והדברים עולים גם מעדותו של לזוביק, שהעיד שכאשר שולמו פיצויים מוגדלים, על פי המנגנון הקבוע בהסכם ז'ילוני, התשלום הוגדר כפיצוי ששולם לפי שיקול דעת ההנהלה (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 1-12).

מכאן שאף על פי הראיות, אין בסיס לטענה לפיה בכל מקרה של פיטורי עובד קמה זכאות בלתי מותנית, לקבלת פיצויים בהתאם להסכם ז'ילוני או שבפועל וכעניין של נוהג או מדיניות, הנתבעות הרחיבו את תחולת הסכם זי'לוני מעבר להוראות ההסכמיות שהועלו על הכתב.

42.
התובע הציג טיוטת תשקיף של חברת שיכון עובדים (נספח ת/37 לתצהיר התובע) בה ישנה התייחסות לזכאות העובדים לפיצויים מוגדלים בהתאם להסכם ז'ילוני. מדובר בטיוטה בלבד, מאחר שבסופו של יום, החברה לא הונפקה בבורסה והטיוטה לא נחתמה. ככזו, אין לראות בה ראיה המחזקת את טענות התובע.

התובע אף צירף לתצהירו מספר עמודים מתשקיף חברת שיכון ובינוי מחודש מאי 2008
(נספח ת/39 לתצהיר התובע), בו צוטט, בין היתר, סעיף 10 להסכם ז'ילוני. מאחר שמדובר בעמודים בודדים מהתשקיף ואף התובע לא ידע להשיב לשאלה אם הנתבעות הפרישו בפועל לפיצויים על פי הסכם ז'ילוני (עמוד 37 לפרוטוקול, שורות 17-26), אין לראות במסמך זה ראיה המחזקת את טענות התובע לגבי ישום הסכם ז'ילוני.

43.
לסיכום האמור בחלק זה של פסק הדין, התובע אינו זכאי לפיצויים מוגדלים על פי הסכם ז'ילוני.

פיצויים בגין פיטורים שלא כדין
44.
לטענת התובע, הוא פוטר בבושת פנים, כחלק ממהלך מכוון לצמצום סמכויותיו, אשר הסתיים בהדחתו מתפקידו. כמו כן טען התובע כי פיטוריו נעשו בניגוד לנהלי הנתבעות, תוך שלילת זכות הטיעון והשימוע וממניעים פסולים, על מנת להתחמק מתשלום פיצויים בהתאם להסכם ז'ילוני.

45.
התובע העלה מספר טענות חלופיות בנושא הסיבות שהביאו לפיטוריו, ונוכח הקביעות העובדתיות בנוגע להשתלשלות העובדתית שהביאה לפיטורי התובע, יש לדחותן. יש להדגיש כי במועד הפיטורים, דגן כלל לא היו מודע לקיומם של "תנאי ז'ילוני" (ר' עדותו בעמוד 56 לפרוטוקול, שורות 1-2) ועל כן יש לדחות את הטענה שפיטורי התובע נעשו על מנת להתחמק מתשלום כלשהו.

עוד יש להדגיש כי משנדחתה טענת התובע כי פוטר עקב גילו, אין מקום לתביעה לפיצויים על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988.

עם זאת, כפי שיפורט להלן, התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

46.
התובע ביקש לסיים את עבודתו, מתוך ציפייה שיפטרו אותו וכי יזכה לפיצויי פיטורים מוגדלים. הנתבעות ראו בפני
ה זו כבקשת התפטרות, "קיבלו את בקשתו" ולמעשה פיטרו אותו.

לאחר שהתובע הבין כי עבודתו תגיע לסיומה וכי הנתבעות רואות בו כמי שהתפטר, ביקש להמשיך בעבודה, ועוד ביום 18.9.08 הבהיר כי הוא לא התפטר מעבודתו. ביום 21.9.08
כשהופנה התובע למחלקת משאבי אנוש על מנת להסדיר את סיום עבודתו, הבהיר מפורשות כי הוא לא התפטר וכי הוא מסרב להסדיר את תנאי סיום עבודתו. כפי שפורט לעיל, לאורך כל תקופת ההודעה המוקדמת ועד לסיום עבודתו, התובע הכחיש שהתפטר וביקש להמשיך בעבודתו.

47.
הנתבעות נתפסו בדבריו של התובע לפיהם הוא עייף ומעוניין לסיים את עבודתו, טענו כי התובע התפטר והבהירו כי אינן מוכנות להמשיך ולהעסיקו.

הנתבעות שבו וחזרו על הטענה לפיה הן אינן מעוניינות בעובד עייף (נספח ג' לתצהיר דגן) וכפי שהעיד התובע עצמו (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 7-9):


"ש.
בפגישה של ה – 18 הוא אומר שהוא קיבל את בקשתך לסיים?

ת.
היה אבל הוא לא קיבל את בקשתי, הוא אמר לי שהוא לא רוצה לעבוד עם אנשים עייפים, זה לא היה סתם."

דגן העיד (עמוד 56 לפרוטוקול, שורות 18-23):

"ש.
אתה לא שקלת בכלל באיזשהו שלב לעשות איתו שיחה מסוג אחר? שיחת מוטיבציה, שיחת 'למה אתה כ"כ עייף? בוא נמצא פתרון אחר למצב'?

ת.
שקלתי והחלטתי שלא.

ש.
למה?

ת.
כי חשבתי שזה לא נכון. כי חשבתי שמישהו שמודיע לי פעמיים שהוא עייף שמספר לי מיוזמתו שלפני שנה הוא כבר רצה לעזובהוא לא מתאים לי בארגון."

שאקו העידה (עמוד 48 לפרוטוקול, שורות 5-7):

"העובדה היא שבשורה התחתונה היא תמיר החליט לא להעסיק אותו עוד חודשיים שלושה, מדובר בסמנכ"ל עייף, שחוק וממורמר וזה לא מצב אידאלי לארגון שאפתני."

(ור' גם גם עדות קוטלר שהובאה לעיל בעמוד 19 לפרוטוקול שורות 1-3).

48.
על פי הדין, למעביד מסורה הזכות לנהל את עסקיו, כפועל יוצא מזכות הקניין של המעביד
בעסקו. עם זאת, כבר נקבע כי זכותו של מעביד לנהל את עסקו איננה מוחלטת וכפופה
לעקרונות של הגינות, צדק ותום לב:

"הפררוגטיבה הניהולית אינה מילת קסם המעניקה למעסיק כוחות בלתי מוגבלים המשוחררים מביקורת. הפררוגטיבה הניהולית הוא כוח אשר יש להפעילו בתום לב, בשום שכל, באיזון ותוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע מן המהלך הנעשה מכוח אותה פררוגטיבה."
(ע"ע (ארצי) 281/07 רשות הדואר - קלפנר, ניתן ביום 9.4.08).

עוד נפסק:
"לפררוגטיבה הניהולית... ישנן הגבלות. הגבלות אלו מאפשרות לבית הדין להעביר את החלטות הנהלת הרשות תחת מבחן הביקורת השיפוטית, ולהתערב בהן כאשר נדרש הדבר על מנת לאזן בין זכויות ההנהלה מכוח הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, לבין זכויותיו של העובד...
הגבלה אחת
על ההנהלה מוטלת החובה לפעול בתום לב, ומתוך שיקולים ענייניים, בעת קבלת החלטות הנוגעות לניהול הגוף עליו היא מופקדת. כך, מוטלת על ההנהלה החובה לקבל את החלטותיה מתוך התחשבות בעובד, ברצונותיו, שאיפותיו וכישוריו.
הגבלה שנייה
מקורה בזכות הטיעון ... חובה זו כוללת בחובה את החובה להגיב לטענות העובד, לדרישותיו, ולהתייחס אליהן באופן ענייני".
(
ע"ע (ארצי) 674/05
ויזנר - מדינת ישראל, רשות השידור
, ניתן ביום 28.3.07)

49.
כל מעביד מעוניין להעסיק עובדים נמרצים וחיוניים, ובנסיבות בהן התובע הודיע כי הוא
עייף וכי ביקש כבר בעבר לפרוש מעבודתו, אך סביר הוא כי הנתבעות יבקשו להביא לסיום עבודתו. עם זאת, האופן בו טופל עניינו של התובע איננו מתיישב עם חובת ההגינות החלה על הצדדים.

עסקינן בעובד שעבד בקבוצה במשך כ - 18 שנה, שמש בתפקיד בכירים ותפקד באופן משביע רצון לאורך השנים (סעיפים 18-20 לתצהיר התובע; נספחים ת/5-ת/11 לתצהיר התובע; סעיף 9 לתצהיר דגן). לזאת יש להוסיף כי מדובר בעובד שאינו צעיר (57 שנים במועד פיטוריו). בנסיבות אלו, מצופה היה מהנתבעות לנהוג בתובע בהגינות ובתום לב, לאפשר לו להמשיך ולעבוד ולו על מנת לבחון את תפקודו. דגן אמנם שקל אפשרות זו, אך זו לא יצאה אל הפועל.

גם אם מניעי הנתבעות, כאשר החליטו על פיטורי התובע (או קבלת הודעתו על התפטרות, בעיניהן) היו ענייניים, העובדה שהנתבעות שבו וטענו בפני
התובע כי הוא זה שהתפטר, הגם שלא הודיע על כך מפורשות ומיד כאשר עמד על האופן שבו התקבלו דבריו, הבהיר שאינו מבקש להתפטר, תוך שהן נתלות בדברים שאמר בשיחה מיום 16.9.08, אינה מתיישבת עם חובת ההגינות ותום הלב החלה על צדדים ליחסי העבודה.

50.
זאת ועוד, התובע פוטר מבלי שנערך לו שימוע כדין.

זכות הטיעון היא זכות יסוד בשיטתנו המשפטית וכפועל יוצא, חלה חובת שימוע עובר לפיטורי עובד, הן בגופים ציבוריים והן בגופים פרטיים וזאת, כנגזרת מזכותו של העובד לכבוד (ע"ע (ארצי) 1027/01 גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448 (2003);
ע"ע (ארצי) 93/07
ארבל - נ.א.ס.ס נוירומסקולר אלקטריקל סטימיולשין סיסטמס בע"מ
, 19.11.08); ע"ע (ארצי) 573/09 זיידמן - אי סי איי טלקום בע"מ, 16.12.10).

כפי שתואר לעיל, דגן בא בדברים עם התובע ונועד עימו בנושא סיום עבודתו, כך שהתובע היה מודע לסיבה בעטיה פוטר מעבודתו - בקשתו לסיים את עבודתו. עם זאת, נראה כי טענותיו של התובע, שלא לאמר הפצרותיו, להמשיך ולעבוד בנתבעת נפלו על אזניים ערלות, וההחלטה בדבר הפסקת עבודתו התקבלה כבר ביום 18.9.08. הנתבעות גמרו אומר להביא לסיום עבודתו של התובע, מהטעמים שהובאו לעיל, התבצרו בעמדתן והודיעו כי אינן מעוניינות להמשיך ולהעסיקו.


לאור האמור, לא ניתן לאמר כי הנתבעות פעלו ב"לב פתוח ונפש חפצה" על מנת לאפשר לתובע לשכנע אותן בצדקת טענותיו ובדבר האפשרות שימשיכו להעסיקו ולו לתקופת מבחן.

בנסיבות אלה, התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

51.
לא נעלמה מעיני עדותה של שאקו, לפיה הפגישה עם קוטלר, אליה התובע התייצב עם בא כוחו, נועדה ללבן את עמדות הצדדים וניתן לראות בה כפגישה שנועדה למלא את מטרות השימוע. כאשר שאקו נשאלה לגבי מטרת הפגישה היא השיבה (עמוד 48 לפרוטוקול, שורות 11-15):


"... מטרה של הפגישה הזו ובכלל היתה לדבר עם התובע טוב, מה יוצא מדיאלוג ומשיחה? אי אפשר לדעת, אבל בהחלט המטרה היתה אנושית ולדבר איתו, המטרה היתה של עופר כמנכ"ל קבוצת שיכון ובינוי לקיים שיחה בטוב והעניינים השתבשו כאשר התובע התייצב עם עו"ד ועופר ביקש אם העו"ד יוכל לצאת מהחדר כדי לנהל דו שיח בין מנהל לעובד והתובע סירב ועופר לא רצה להמשיך ככה."


ברם, שעה שבסופו של יום השיחה לא קוימה, מאחר שקוטלר סירב לקיימה בנוכחותו של ב"כ התובע וללא ייצוג משפטי מצידה של הנתבעת, לא ניתן לומר שבפועל נערכה שיחת שימוע.

52.
בע"ע (ארצי) 44309-05-11
להב - מדינת ישראל משרד החוץ, 22.1.13, נפסקו הדברים הבאים כקוים מנחים בשאלת גובה הפיצויים בגין פיטורים שלא כדין:

"באשר לשיעור הפיצוי שיפסוק בית הדין בנסיבות של פיטורים שלא כדין, קביעת שיעור הפיצוי תיעשה תוך 'שקלול כלל הנסיבות, לרבות חומרת הפגם שנפל במעשה הפיטורים; הנזק הממוני כתוצאה מאיבוד מקור הפרנסה, ככל שרלוונטי....; הנסיבות האישיות, לרבות ותק במקום העבודה; והפגיעה בכבוד העובד כאדם כתוצאה מהדרך בה בוצעו פיטוריו...' (ע"ע 21781-10-10 לולו ראשד – הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה גבעות אלונים, מיום 13.7.2012 בפסקה 65, ע"ע 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ - זיוית פניבלוב, מיום 29.1.09, ע"ע 666/09 מולי אורן – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ מיום 1.4.12; רעות שמר בגס, צדק פרוצדוראלי בהליך הפיטורים – עיונים בהלכת השימוע, יפורסם בעבודה, חברה ומשפט י"ג (2012)). "


בהתחשב בכל האמור לעיל, במיוחד בגילו של התובע ובותקו במקום העבודה, נוכח סרובן
של הנתבעות לשקול שוב את טענות התובע ולאפשר לו להבהיר את רצונותיו, הגם שנאמרו רק יומיים לאחר שהנתבעות הבינו שהתובע מבקש להתפטר, אני סבורה כי הפיצוי המתאים הוא בגובה שש משכורות, היינו, 216,924 ש"ח (36,154 ש"ח
x
6, ר' גם בסעיף 56 לפסק הדין).

53.
לא מצאתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין נזק בלתי ממוני.

ראשית, לא הוכחו טענות התובע בדבר הפצת שמועות על ידי דגן (עמוד 54 לפרוטוקול, שורות 5-16). גם לא הובאו ראיות פגיעה בשמו הטוב של התובע. אשר לטענות בדבר השפלת התובע בארוע באתר חיריה, מהראיות עולה כי הממונים על התובע סברו שלא יופיע לארוע, בשים לב לכך שבשלב זה היה ברור שהתובע עומד לעזוב, וזו הסיבה לכך שהתגובה להופעתו במקום היתה הפתעה (עמוד 59 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמוד 60, שורה 6). גם אם מדובר בארוע מביך לתובע, המסקנה כי הדברים נאמרו לתובע תוך כוונה להשפילו, היא מרחיקת לכת.

54.
זאת ועוד, על פי ההלכה הפסוקה, פיצוי בגין עגמת נפש ינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד (דב"ע נג/3-99,114 משרד החינוך, מדינת ישראל - מצגר, פד"ע כו 563, 582 (1994); ע"ע (ארצי) 456/06 אוניברסיטת תל אביב – אלישע, 27.2.08;
ע"ע (ארצי) 419/07 מדינת ישראל, משרד התעשייה והמסחר - חן, 3.11.08)
.
ברי כי כל הליך פיטורים מסב עגמת נפש. בנסיבות העניין, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף מעבר לזה שנפסק לזכות התובע בגין פיטורים שלא כדין.

הודעה מוקדמת
55.
לטענת התובע, מאחר שפוטר ביום 12.11.08 (ת/23 לתצהיר התובע), הוא זכאי לשלושה חודשי הודעה מוקדמת, לרבות נלווים וכן דמי חופשה והבראה בגין תקופת ההודעה המוקדמת (סעיפים 193-201 לתצהיר התובע).

56.
כפי שעולה מניתוח הראיות לעיל, ביום 18.9.08 דגן הודיע לתובע כי עבודתו תגיע לסיומה (ר' גם עדות התובע בעמוד 32 לפרוטוקול, שורה 22, 27-28; עמוד 33, שורות 25-26; עמוד 34, שורות 6-7), ובפועל התובע עבד עד יום 12.11.08. אמנם דגן העיד אחרת (עמוד 59 לפרוטוקול, שורות 5-9), אך עדות זו אינה מתיישבת עם כלל הראיות והמסקנות העולות מהן ועל כן איני מקבלת חלק זה של עדותו. מכל מקום, גם לשיטתו של התובע, בזמן אמת, הוא ראה עצמו מפוטר בחל מתחילת חודש ספטמבר 2008 (סעיף 15.7. לנספח ת/22 לתצהיר התובע, מכתב ב"כ התובע מיום 5.11.08).

אין חולק כי התובע זכאי לשלושה חודשי הודעה מוקדמת. משהודעת הפיטורים ניתנה ביום 18.9.08, התובע היה זכאי להודעה מוקדמת עד יום 18.12.08. כיוון שהתובע עבד עד יום 12.11.08, היה על הנתבעות לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בת חודש וחמישה ימים.

הנתבעות שילמו לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך 50,616 ₪ (ת/43 לתצהיר התובע, תלוש שכר לחודש נובמבר 2008). בהתחשב בשכר היסוד של התובע (36,154 ₪; סעיף 24.1 לתצהיר שאקו), התובע אינו זכאי להפרשים בגין רכיב זה.

57.
מאחר שלתובע שולמה תמורת הודעה מוקדמת, התשלום הוא אך בגובה השכר המגיע לעובד ללא תנאים נלווים, לרבות צבירת חופשה, הבראה או דמי גמולים (ע"ע (ארצי) 197/07 סנטו – רג'יסופט בע"מ, 6.5.08; ע"ע (ארצי) 456/06 אוניברסיטת תל אביב – אלישע, החלטה מיום 16.6.08)

מענק שנתי
58.
לטענת התובע, מדי שנה הוא קיבל מענק שנתי ובגין שנת 2008 הוא זכאי למענק בסך 120,000 ש"ח (סעיפים 202-206 לתצהיר התובע).


התובע הציג תלושי שכר (ת/46 ות/47 לתצהיר התובע, תלושים לחודש אפריל 2007 ולחודש מאי 2008) וכן אישורים מרשויות המס בדבר קבלת המענקים (נספחים ת/44 - ת/45 לתצהיר התובע), מהם עולה כי בשלוש השנים שקדמו לסיום עבודתו שולם לו מענק שנתי. מראיות אלה עולה כי המענק האחרון שולם לתובע בחודש מאי 2008.

עם זאת, התובע לא הבהיר מכח מה שולם לו המענק וכיצד חושב. שאקו העידה שתשלום המענק היה נתון לשיקול דעת ההנהלה, הוא מהווה נגזרת מרווחים ונועד לתמרץ מנהלים ולשמרם בחברה (עמוד 49 לפרוטוקול, שורות 18-28). נוכח עדות זו, לא ניתן לקבוע כי התובע זכאי למענק בגין שנת 2008.

59.
לקראת סיום יש לציין כי התובע תבע שלוש נתבעות, בעוד שאין חולק כי מעסיקתו האחרונה היתה סקום. למרות זאת, מצאתי כי יש לחייב את שלוש הנתבעות ב

פסק דין
זה. לאורך השנים התובע הועסק על ידי חברות שונות בקבוצה. בתפקידו האחרון התובע היה כפוף למנכ"ל שיכון עובדים ואף תלושי שכרו הונפקו על ידי הנתבעת מס' 3. מעבר לכך, בהליך פיטורי התובע היו מעורבים דגן - מנכ"ל שיכון עובדים וקוטלר - מנכ"ל נתבעת 3. גם על פי עדותו של דגן, "אין הבחנה בין עובד של סקום או של או – ים, כולם עובדים של שיכון ובינוי נדל"ן"(עמוד 58 לפרוטוקול, שורות 1-4). בנסיבות אלו ולצורך ההכרעה שלפנינו יש לראות את שלוש הנתבעות כמעסיקותיו של התובע.

60.
סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעות לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
216,924 ש"ח כפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל;
ב.
הוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 15,000 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום בפועל.


בנוסף ובהתאם לאמור בסעיף 35 לפסק הדין, על הנתבעות לשלם לתובע פיצויי פיטורים כחוק.


ניתן היום, ג' תמוז תשע"ג, (11 יוני 2013
)
, בהעדר הצדדים.










תעא בית דין אזורי לעבודה 12908/08 יגאל גל נ' סקום ישראל בע"מ, שכון עובדים בע"מ, שיכון ובינוי אחזקות בע"מ (פורסם ב-ֽ 11/06/2013)