פסקי דין על נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה" | פסקי דין על יעקב אגמון | פסקי דין על ליא קניג | פסקי דין על רמי הויברגר | פסקי דין על רות טון | פסקי דין על עידית טפרסון |

13415/04 בשא     21/09/2004




בשא 13415/04 נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה" נ' יעקב אגמון, ליא קניג, רמי הויברגר, רות טון, עידית טפרסון




הפקודה
חוק הנאמנות, התשל"ט - 1975
בעניין:

נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה"

ובענין:

1. יעקב אגמון

2. ליא קניג

3. רמי הויברגר

4. רות טון

5. עידית טפרסון

6. דב רייזר
7. חנן שניר
ע"י ב"כ עוה"ד אהרון מיכאלי ואח'

המבקשים:
החלטה

מונחת בפני
בקשתם של המנכ"ל היוצא של תיאטרון הבימה, מר יעקב אגמון
, ושל שישה שחקנים, המשמשים כוועד פעולה למרבית השחקנים והיוצרים של התיאטרון (להלן: התיאטרון והמבקשים, בהתאמה), כי אורה על סיום תפקידו של כונס הנכסים הרשמי כנאמן יחיד של התיאטרון (להלן: הנאמן), תפקיד לו מונה על-ידי בית המשפט המחוזי בשנת 1995, במסגרת הסדר ההבראה של התיאטרון.

הנאמן ומדינת ישראל, אשר הלוואות כספים ופריסת חובות מצידה היו אבן היסוד של ההסדר, מתנגדים בחריפות לבקשה, וזאת הן בטענות סף מרובות והן לגופו של עניין. עיקרה של המחלוקת, כפי העולה בבירור מכתבי הטענות הרבים שהניחו הצדדים בפני
, נסבה אודות השאלה האם התמלאו התנאים לסיום הנאמנות, כפי שנקבעו הללו בהסכם ההבראה עצמו. המבקשים נסמכים על לשונם של שלושת התנאים המופיעים בסעיף 28 בהסכם מיום 31.10.95, כדלקמן:

1. הנאמן מילא את כל התחייבויותיו על-פי ההסכם לפי פרק התייעלות התיאטרון ולפי פרק הגרעון הצבור.

2. התיאטרון הראה איזון תקציבי במשך שנתיים רצופות.

3. התיאטרון פרע לממשלה סך שלא יפחת מ-7 מיליון שקלים חדשים.

המבקשים טוענים למילוי כל התנאים דנן זה מכבר, וכונס הנכסים עצמו הודה בכך בפה-מלא בכתבי-בית-דין שהגיש בעניינים אחרים כבר בשנת 2001. הנאמן, לעומת זאת (לבד מטענות הסף הרבות שהגיש), טוען, בין היתר, כי טרם סיום הנאמנות, חובה עליו להשלים את שינוי המבנה המשפטי של התיאטרון מהקדש לחברה לתועלת הציבור. כמו כן, טוען הנאמן כי לפי סעיף 35 להסכם ההבראה, נמסרה הסמכות היחודית לדון במחלוקות בקשר לפרשנות ההסכם ליועץ המשפטי לממשלה. אי-לכך, טוען הנאמן כי בית המשפט של חדלות פרעון אינו הפורום המתאים לדיון בבקשה.

במסגרת כתבי הטענות שהונחו בפני
, החליפו הצדדים האשמות קשות, והתבקשו סעדים זמניים חריפים; בעיקר אמורים הדברים בצו מניעה אשר ימנע צעדים בלתי הפיכים כל עוד נטושה המחלוקת בין הצדדים, ובעיקר אמורים הדברים במינוי מנכ"ל חדש לתיאטרון - עניין השנוי במחלוקת חריפה בין הצדדים, ואשר אין כל ספק כי תרם תרומה מכרעת לפרוץ הסכסוך והגשת הבקשה במועד שהוגשה. לאור האמור לעיל, ובכדי לשמור על מראית פני הצדק ולמנוע חשש (ולו לכאורי) לביצוע "מחטף" בעוד הבקשה תלויה ועומדת, נעתרתי לבקשה. נתתי דעתי בעניין זה, אף על יחודו של הגוף העומד בפני
, ועל השפעתו האפשרית של מינוי שכזה על יחסי העבודה היחודיים בתוך התיאטרון; עתה, תלוייה ועומדת בפני
אף בקשתו של הנאמן לבטל את צווי המניעה, באשר לשיטתו הם מפריעים לו בביצוע תפקידו וניהול ענייני התיאטרון.

לאור שאלה מפורשת שהפניתי אל כל הצדדים בהחלטת ביניים, אשר ניתנה ביום 1.7.04, הבהירו הם כי אין ברצונם לערוך חקירות כלשהן על התצהירים המצורפים לכתבי הטענות. לאור האמור לעיל, מצאתי כי אין כל צורך בנסיבות העניין, לקיים דיון במעמד הצדדים ובהגשת כתבי-טענות נוספים, באשר דומה כי די בחומר הרב שהוגש לי כדי להבהיר היטב את נקודות המחלוקת בין הצדדים. אוסיף כבר עתה, כי רובן המוחלט של הנקודות הדורשות הכרעה אינן אלא מחלוקות משפטיות גרידא, ולכן טוב עשו הצדדים כאשר ויתרו על עריכת חקירות. זאת ועוד, בנסיבות הענין, נקל לראות כי נוכח צווי המניעה התלויים ועומדים, נדרשת הכרעה מהירה בבקשה. מסקנה זו מתחזקת נוכח מהותו המיוחדת של הגוף הניצב בפני
ורגישותם של יחסי העבודה בתוכו. הבקשה שבפני
הוגשה ביום 16.6.04, אולם נוכח הצורך בתגובות לבקשה ונוכח הארכה שביקשה המדינה להגשת תגובתה, הוגש כתב הטענות האחרון ביום 7.8, בעת פגרת בתי המשפט, אילוץ אשר עיכב במעט את מתן ההחלטה.
נוכח האמור לעיל, מן הראוי ליתן הכרעה מפורטת וסופית בהקדם האפשריף בכדי להימנע מהעצמת נזקיהם של שני הצדדים.

מסיבה זו, משהודיעו הצדדים כי אין ברצונם לבצע חקירות ולהעיד עדים, בחרתי שלא להיעתר לבקשת הצדדים להוסיף ולסכם בכתב; מן המפורסמות הוא, כי סיכומים אינם מיועדים להעלאת טענות חדשות, אלא להדגשה והבהרה של הטענות שנטענו קודם לכן. אי-לכך, משוויתרו הצדדים, כאמור, על חקירת מצהירים, התייתר כל צורך אמיתי בהגשת סיכומים.

1. הצדדים אינם חלוקים על העובדה, כי מצב התיאטרון כיום, עת הוא מנוהל על-ידי נאמן יחיד, אינו מצב דברים "טבעי" ורצוי; לעניין זה יוער, כי אין חולק שכונס הנכסים הרשמי הינו גוף משפטי, הנעדר ידע ומיומנות ניהול אומנותי-מקצועי מהסוג המיוחד הנדרש לניהול תיאטרון, קל וחומר מוסד בעל מוניטין אומנותי ויחסי עבודה מורכבים כשל תיאטרון הבימה. זאת ועוד; אין להתעלם אף מעובדת היות הכונס הרשמי גוף ממשלתי, העשוי להיקלע לעיתים לקשיים, כאשר הוא נאלץ לתמרן בין מחוייבותו לניהול אובייקטיבי ומקצועי של התיאטרון וקיום יחסי עבודה תקינים עם השחקנים מחד גיסא, לבין אינטרסים ולחצים אפשריים מצד המדינה. בעיה זו מקבלת משנה תוקף בנסיבות המקרה, כאשר עומדים על הפרק מינויים חשובים, אשר יקבעו את אופיו של התיאטרון ואת יחסי העבודה בו במהלך השנים הבאות.
אין מנוס, מסיבה זו, מאימוץ הגישה (שכאמור, אף הנאמן אינו כופר בה), כי ניהול שכזה של התיאטרון הינו מצב אנומלי, היפה לשמש "תרופה לעת חירום" בלבד.
אמנם, אין בכך לכשעצמו בכדי להכריע את המחלוקת, אשר עניינה הינו פשוט וברור - שאלה, האם התנאים לסיום הנאמנות התמלאו, אם לאו. אלא, שיתכן מאד כי יש בכך בכדי להשפיע על הפרשנות הראויה להסכמים, ובמידה מסויימת אף על שיקולי בית המשפט, כפי שיפורט בהמשך.
יתר על האמור לעיל, דומה כי לשוב ולהדגיש את ההבדל המהותי בין תיאטרון הבימה לבין גוף מסחרי-כלכלי רגיל; בעניין זה, מן הראוי לתת משקל מסויים אף לעבודה, כי בגוף אומנותי, להבדיל מגופים "רגילים", קיימת השפעה מכרעת, והרסנית, למצבים מתארכים של אי-ודאות וסכסוכים פנימיים. דבר זה מדגיש ומחזק את הצורך לנהל ולפתור את המחלוקות, לגופן, ביעילות ובהגינות מירבית.

2. עיינתי בטענות הסף של הנאמן והמדינה, ומצאתי שאין לרובן בסיס;
ספק בעיני אם היה מקום לנסות להאחז בחסרון התצהיר בכדי לנסות למנוע בירור ענייני, וזאת מאחר ובנסיבות המקרה, עיקר המחלוקת אותה יש לברר הינה מחלוקת משפטית טהורה. מעבר לכך יוער, כי לא זו בלבד שמחדלם של המבקשים תוקן, בהתאם להחלטת ביניים של בית המשפט, אלא שאף לשיטת הנאמן עצמו, אין הוא נזקק לחקירה על תצהירים, ודי בטענות ובחומר הכתוב שהונח בפני
בכדי להכריע בבקשה.
אי-לכך, אין בטענת סף זו דבר, ודינה להדחות.

בדרך דומה, מן הראוי לדחות בשתי-ידיים את טענת הנאמן הנסבה על מעמדם של המבקשים כנציגי השחקנים והיוצרים בתיאטרון. לא זו בלבד, כי טענה זו התעלמה מראשיתה מהבהרת המבקשים כי נבחרו לשמש כוועד פעולה הטוען בשם ציבור השחקנים והיוצרים, אלא שהוצג בפני
מסמך מפורש, הנושא חתימותיהם של השחקנים והיוצרים, המפריכים באופן שאינו משתמע לשתי פנים גם את טענתו זו של הנאמן.

עוד יוער, כי לא היה בנסיבות המקרה כל הצדקה לטענתו של הנאמן, לפיה יש להפוך כל אחד ממשרדי הממשלה הנוגעים לעניין לצד נפרד, על כל המשתמע מכך (כולל הגשת כתבי טענות נוספים, וכיוצא באלו). יגעתי ולא מצאתי מדוע יש לסרבל באופן שכזה את ההליכים, וזאת באופן המנוגד בתכלית לטובת התיאטרון ולמדיניות השיפוטיות הדוגלת בבירור יעיל, ובצוותא חדא, ככל הניתן, של סכסוכים. לעניין זה, די לי להעיר כי אך ראוי היה שהמדינה תחשב לצד מעוניין אחד, ותהיה זכאית לטעון טענותיה ככזו. זאת ואף זאת; מן הראוי להעיר כי כתב טענותיה של המדינה, כשהוגש, היה קצר ביותר, ורובו ככולו הסכמה עם טענות הנאמן והדגשת נקודות מסויימות שנראו למדינה כבעלות חשיבות. אף מכאן, למדים אנו כי לא היה כל מקום לנסיונו של הנאמן ליצור ריבוי צדדים מלאכותי, נסיון שיש בו כדי לסרבל את ההליך ולדחות את הכרעתה של המחלוקת המהותית העומדת בבסיסו.

3. אף יתר טענות הסף שהעלו הנאמן (והמדינה, שהצטרפה לעמדתו), אין על מה שיסמכו; עיקרה של הבקשה אינו מתן הוראות למשרד החינוך (עניין שיהיה מקום לבררו, אם בכלל, לאחר הבירור העקרוני נשוא בקשה זו, אם יוחלט כי ראוי לקבל את עמדת המבקשים דווקא), ולכן אין בטענות המתבססות על כך דבר.
כמו-כן, מן הראוי לדחות אף את טענת השיהוי, שמעלה הנאמן; אכן, הבקשה בה הודה הנאמן עצמו לכאורה כי הליך ההבראה תם, הוגשה בשנת 2001; אלא, שדי בעיון חטוף בכתבי הטענות בכדי להבהיר, כי הדחיפות הלכאורית לה טוענים המבקשים לא נוצרה בשל אותם אירועים ומינוי הוועדה המייעצת דאז, אלא בשל סיום כהונתו של מר אגמון, וחששם של השחקנים מפני מינויים פוליטיים בלתי-ראויים (כך לשיטתם, בלא שאדרש לקבוע כל עמדה בעניין זה), אשר "יקבעו עובדות" בתיאטרון לטווח ארוך. חשש זה נולד לאחרונה, ולא בשנת 2001, ולכן אין כל בסיס לטענת שיהוי בעניין זה.

זאת ואף זאת; בסיסה של טענת שיהוי (להבדיל מהתיישנות), הינו שינוי מצבו של המשיב לרעה בשל חלוף הזמן, וזאת בנוסף להשתהות בלתי מוצדקת מצד מבקש הסעד. לא רק שהנאמן לא הוכיח כי מצבו "השתנה לרעה" עקב השיהוי הנטען, אלא שמעובדות המקרה עולה הרושם ההפוך - חלוף הזמן בנסיבות המקרה אך מחזק (ולו לכאורה) את השיקול, לפיו יש לפעול לסיום המצב האנומלי לפיו מתנהל תיאטרון על-ידי גוף ממשלתי השונה באופן מהותי וניכר מהאורגנים הטבעיים שלו. דומה, כי בהעלאת טענת סף מסוג זה, יש משום התייחסות שגוייה לאורך-רוחם של השחקנים, ואין לי אלא להצר על כך.

4. הטענה האחרונה הראוייה להכרעה טרם בירור עיקר המחלוקת, הינה טענת הפורום הנאות שמעלה הנאמן. טענה זאת נסמכת על סעיף 35 להסכם, המוסר מחלוקות לגבי פרשנות ההסכם לסמכותו היחודית של היועץ המשפטי לממשלה. המבקשים, מצידם, מכירים בקיומו של הסעיף, אולם טוענים כי אין עסקינן בשאלה של "פרשנות הסכם" כשאלה ראשית, אלא בשאלה האם על הנאמן הציבורי לסיים את תפקידו, אם לאו. זאת כאשר, לשיטתם, שאלת פרשנות ההסכם הינה לכל היותר שאלה משנית לה.
אלא, שפתרונה של הסוגיה, בנסיבות המקרה, הינו אחר, ונעוץ בעצם מהותו הבסיסית של ההסדר; אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי נאמנות זו שבפני
, הורתה בהסדר נשוא הקפאת הליכים, אשר נבע ממצב של חדלות פרעון, אליו נקלע התיאטרון בשנת 1995. יוצא, כי חרף ההבדלים הניכרים בין התיאטרון לבין חברה רגילה שנקלעה להקפאת הליכים שהסתיימה בהסדר, הרי שעניין לנו עדיין במערכת יחסים בין:

א. חברה במהלך ביצועו של הסדר נושים שגובש בעת הקפאת ההליכים.

ב. בעל תפקיד (נאמן) שתפקידו ביצוע ההסדר, שהינו שלוחו ו"ידו הארוכה" של בית המשפט של חדלות פרעון.

ג. נושה עיקרי, אשר עקב כספים שהזרים לצרכי ההסדר, בא בנעליהם של שאר הנושים.

ד. בית המשפט של חדלות פרעון.

5. הלכה ידועה ומושרשת היא, כי בעל תפקיד מטעם בית המשפט, כגון נאמן לביצוע הסדר נושים, אינו פועל בנכסיו שלו; עניין לנו בבעל-תפקיד, שאינו אלא שלוחו ו"ידו הארוכה" של בית המשפט, אשר הגוף חדל הפרעון נמסר לפיקוחו. במסגרת פעולתו של הנאמן הרי שהוא עשוי למצוא עצמו מעורב בשני סוגים עיקריים של הליכים משפטיים:
האחד; הליכים כנגד צד ג' (כגון חייב של החברה המסרב לשלם את חובו, או בעל שליטה לשעבר הנתבע לפי סעיף 373), באופן המזכיר (אף כי לא זהה לחלוטין) עימות בין שני צדדים רגילים במשפט אזרחי.
השני; הינו הליכים בעלי אופי "פנימי", שעיקרם בירורים בין בעל התפקיד לבית המשפט אשר מינה אותו לתפקידו;
כך למשל; בקשת רשות מצד הנאמן להגיש תביעה כנגד צד ג' (להבדיל מהתביעה עצמה), בקשות שכר-טרחה, וכן בירורים שונים לגבי תפקידיו ופעולותיו של הנאמן. בסוג זה של בירורים, משמש בית המשפט, לצד תפקידו ה"קלאסי" כפוסק בסכסוכים, גם בכובעו כגוף המפקח על פעולת בעל התפקיד. מן הראוי להדגיש, כי מהות הבירור ה"פנימי" דנן, אינה משתנה גם כאשר היוזמה לעריכת הבירור נבעה מתלונתו או בקשתו של צד ג':
ועוד; כאשר צד קובל כנגד תפקוד הנאמן, בטענה כי הוא "נפגע" ממנו, לפי משמעותו של מושג זה בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל. דין דומה חל, דרך משל, כאשר הנפגע הלכאורי או אף כונס הנכסים הרשמי מבקשים את העברתו של נאמן או מפרק מתפקידו.

בשל העובדה, כי כוחו וסמכותו של בעל התפקיד אינם אלא סמכויות הנובעות ממעמדו המיוחד כ"ידו הארוכה" של בית המשפט של חדלות פרעון, הרי שספק גדול אם רשאי בעל תפקיד כלשהו "לגדור" את סמכותו של בית המשפט אשר מינהו לתפקידו ומפקח על מעשיו, ולמנוע את התערבותו - זאת בין אם בדרך של תניית שיפוט שחתם מול צד ג', ובין אם בדרך אחרת (כגון הגשת תביעה בלא היתר לבית משפט אחר, ולאחר-מכן העלאת טענת 'עניין תלוי ועומד' מול בית המשפט של חדלות פרעון). לסוגיה זו התייחסתי בהרחבה בהחלטתי בפש"ר 2043/01, בעניין גן-אורנים, כדלקמן:

"המנהל המיוחד אינו מנהלה העצמאי של חברה סולבנטית. מנהל מיוחד אינו אלא "זרועו הארוכה" ועושה דברו של בית המשפט של פירוק, אשר התמנה לתפקידו כדי לקדם את ענייני החברה בהגינות מירבית וחובת זהירות מוגברת, לטובת כל נושיה והקשורים בה. המנהל המיוחד אינו "צד עצמאי" או "צד רגיל" להתדיינות משפטית, ואינו נשוא אינטרסים אישיים עצמאיים... ארחיב ואעיר, כי יכולת בית המשפט של פירוק להתערב בהחלטות נאמן בפשיטת רגל, מפרק או נאמן בהקפאת הליכים הינה רחבה במידה ניכרת מיכולת בית משפט להתערב בדרכי ניהולה של חברה סולבנטית, אשר מיוצגת בידי בעל השליטה שלה. כל סמכותו של המנהל המיוחד אינה מבוססת אלא על החלטות בית המשפט של פירוק, אשר בידו הסמכות הרחבה לפקח על כל פעולות המנהל המיוחד, ואף לשמש ערכאת ערעור לכל צד אשר נפגע מהן". (ההדגשות במקור - ו.א).

(ערעור שהוגש לבית המשפט העליון בענין זה נדחה בע"א 6655/02 מפי כב' השופטת דורנר.
לעניין זה, ראה גם פש"ר 916/89 בש"א 6395/00 אזולאי נ' שחמורוב וכן בפש"ר 310/97, בש"א 9403/01, אלון לוין נ' שילר). מסיבה זו, אין בעל תפקיד יכול (בין אם בהסכמה עם צד ג' או בדרך אחרת) לשלול את עצם סמכותו של בית המשפט שמינהו, מקום בו סמכות כזו קיימת. לעניין זה, סיכמתי בעניין גן אורנים וקבעתי כי:

"על רקע זה, נופלות על פניהן כל טענות המנהל המיוחד ובן-חור, לעניין העדר סמכותו של בית המשפט של פירוק. לא רק, כי סמכות זו קיימת אף קיימת, אלא נהפוך הוא; עצם סמכותו של המנהל המיוחד כבעל שליטה אינה אלא סמכותו של בית המשפט של פירוק, אשר הואצלה ל"קצין בית המשפט" מתוקף כתב מינוי" (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

כאמור, ערעור על החלטה זו נדחה תוך שבית המשפט העליון מאמץ את אותה ההנמקה, ובכך קבע בית המשפט העליון הלכה מחייבת בע"א 6655/02 הנ"ל.

אקדים ואעיר כי בנסיבות המקרה דנן, להבדיל מעניין גן-אורנים, אין עסקינן בפעולה או התחייבות שלא כדין מצד הנאמן, אשר נעשו בלא אישור ואי לכך הן עשויות להמצא בטלות;

סעיף 35 הינו חלק מהסכם אשר נחתם כדין ואושר כדין בידי בית המשפט. אי לכך, אף המבקשים אינם תוקפים את עצם חוקיותו של הסעיף או מבקשים את בטלותו.
אלא מאי? לאור מהותו של הדין ובעיקר מהות היחסים בין בעל תפקיד לבית המשפט המפקח על פעולתו, הרי שמעצם טיבו וטבעו של המינוי, לא תיתכן התנייה על סמכות בית המשפט לפקח על פעולותיו; זאת, ממש כשם שנאמן וצד ג' (ובמקרה זה, המדינה), אינם יכולים להסכים ביניהם, כי צדדי ג' ייחסמו מלהגיש בקשות לבית המשפט של חדלות פרעון בטענה כי "נפגעו" ממעשה או מחדל של הנאמן, לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל ומקביליו בדיני החברות.
אכן, יתכנו מקרים, בהם רשאי בעל תפקיד (באישורו של בית המשפט שמינהו), להסכים עם צד ג', כי סכסוך עתידי ביניהם ידון בפני
בורר מוסכם או ערכאה פלונית. אולם להסכמה זו נפקות, בדרך-כלל, בין אותם צדדים בלבד, ולא כלפי צדדי ג' המבקשים להפעיל זכות המוקנית להם בדין. זאת ועוד; הסכמות אלו תיתכנה אך ורק בהליכים ה"חיצוניים"; אך ברור הוא, כי לא יתכן מצב בו מתנה הנאמן עם צד ג' על סמכות בית המשפט לפקח על מעשיו בסוג הבירור ה"פנימי". לדוגמא: אין נאמן יכול להסכים עם המשקיע, כי הוא פטור מהגשת שכר-טרחתו לאישור בבית המשפט שמינה אותו. בדרך דומה, אין כל נפקות להסכמה אשר תקבע כי בקשות להדחת הנאמן ידונו לא בפני
בית המשפט המפקח על פעולתו, אלא בפני
בורר חיצוני.

6. יישום הדין דנן על נסיבות המקרה בפני
נו מבהיר, כי פרשנות הנאמן והמדינה
לסעיף 35 הינה גורפת מדי, ועולה לכדי נסיון בלתי-ראוי לגדור את סמכות בית המשפט האחראי על פעולות הנאמן ולהפקיע מבית המשפט את סמכות הפיקוח על פעולות הנאמן, סמכות שנמסרה לו בחוק; זאת, באשר השאלה האם ראוי לסיים את כהונת הנאמן הינה דוגמא מובהקת להליך שהוא בעיקרו "בירור פנימי" בין הנאמן לבית המשפט המפקח עליו, אף אם בירור זה מערב מבקש חיצוני, או נדרש לפרשנות מסויימת של הסכם ההבראה.

זאת ועוד; כפי שהוער קודם לכן, ספק גדול הוא, האם רשאים הנאמן והמדינה (שמעמדה כמעמד הנושה העיקרי של התיאטרון), לחסום בהסכמה ביניהם את דרכו של צד שלישי מעוניין, אשר יש לו מעמד בדין להעלות טענותיו בפני
בית המשפט. כשם שעובדי חברה (שהינם בעלי ישות ואינטרסים שונים משל הנאמן השולט בחברה) רשאים לעתור לבית המשפט בטענה כי הנאמן (בין אם בשיתוף פעולה עם נושה או משקיע ובין אם לאו) מקפח את זכויותיהם או מנהל את ענייני ההסדר בדרך הפוגעת בהם שלא כדין. כך לא מצאתי כל עילה לחסום את דרכם של המבקשים דנן לעתור לבית המשפט המפקח על הנאמן, כי המשך הנאמנות הינו בלתי מוצדק ופוגע בתיאטרון. לכל היותר, ניתן לטעון כי צירופם של סעיף 35 ו-28 להסכם מחייב את הנאמן להתנגד לבקשה, ולסייע למדינה בבקשתה להעביר את הדיון לבוררות אצל היועץ המשפטי לממשלה - אולם אך ברור הוא, כי אין בכך כדי לחייב את בית המשפט לקבל עמדה זאת, אם וכאשר הוא מוצא כי קבלתה תביא לסרבול הדיון ללא צורך או לתוצאה בלתי צודקת אחרת.

זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה קיימות אף סיבות נוספות שלא להעתר לבקשה להעביר את הדיון לבוררות בפני
היועץ המשפטי לממשלה; פרשנות מושכלת ותכליתית של החוזה, הן לאור לשונו ומהותו כמכלול משפטי, והן לאור ההיסטוריה והמחלוקות אשר קדמו לחתימתו, מעלה כי מטרתו הדומיננטית של הסעיף הינה ליצור מנגנון מוסכם וברור לדיון במחלוקות המתעוררות, באמת ובתמים, לעניין אופן ביצועו של ההסכם (לדוגמא: מחלוקת בעניין תקצוב התיאטרון לפי ההסכם). נקל לראות, כי פרשנות מסוג זה הולמת הן את לשון הסעיף, והן את הדין. זאת, באשר מושכלה ברורה וידועה היא, כי מחלוקות חישוביות-כלכליות סבוכות הנוגעות לענייני תקצוב, אינן מתאימות (בדרך-כלל) מעצם טיבן להידון בדרך של בקשה למתן הוראות בפני
בית המשפט של חדלות פרעון.

אי-לכך, במקרים כאלו, סביר להניח כי לו הונחה מחלוקת מסוג זה לפתחו של בית משפט זה, היה מעביר אותה מניה וביה לבירור בפני
ערכאה אזרחית מתאימה. אי לכך, הקדימו הצדדים וקבעו כי העניין ידון בבוררות היועץ המשפטי לממשלה; בכך חסכו מעצמם מחלוקות עתידיות בדבר הערכאה או זהות הבורר אשר יוסמכו לדון בסכסוכים מורכבים כאלו, ותרמו ליעילות הדיון.

7. עיננו הרואות; לא רק שאין הנאמן והמדינה רשאים לגדור בפני
צדדים שלישיים את זכותם לעתור לבית המשפט שמינה את הנאמן (במיוחד בעניינים הנוגעים לפיקוח על הנאמן ועל הנאמנות, ואין בהם בקשת סעד כנגד המדינה), הרי שנקל לראות כי סעיף 35 אינו יכול ולא נתכוון לחול על השאלה, האם ראוי לסיים את כהונת הנאמן. סוגיה זו, אף שהיא נוגעת במקצת לפרשנות ההסכם, נמצאת כל-כולה בתחום הפנימי ביותר של פיקוח בית המשפט על בעלי התפקיד שמינה.

אני מתחזקת בטענתי אף לאורם של שני טעמים נוספים:

האחד: דומה, כי מנגנון הבוררות של היועץ המשפטי לממשלה נועד למצב בו מצויים הנאמן הציבורי ואחד ממשרדי הממשלה המעורבים בהסדר (שניהם אורגנים של המדינה) במחלוקת זה עם זה; במקרה כזה, אך הגיוני הוא, כי האורגן המשפטי של המדינה הוא שיכריע בין שני האורגנים דנן. לא כך, כאשר שני האורגנים דנן מתואמים זה עם זה ומפגינים "חזית אחידה" מול צד ג' שאינו נמנה על זרועות המדינה. במקרה זה, אך ברור הוא כי הגוף המתאים להכרעה אינו אורגן נוסף של הרשות (נכבד ומקצועי ככל שיהיה), אלא בית המשפט, אשר הינו אליבא דכולי עלמא מוסד אובקטיבי, חסר פניות ונעדר תלות ברשות.

השני: בנסיבות המקרה, כאשר עניין לנו במחלוקת חריפה ודחופה היכולה לערער את יחסי העבודה בתיאטרון הלאומי, להרע את מצבו ולהביא למשטר של ניהול תחת צוי מניעה והתדיינות משפטית בלתי פוסקת, ברור לעין כל הצורך בהכרעה מהירה ביותר של המחלוקת לגופה. אף מסיבה זו, ספק אם הליך איטי יחסית של בוררות בפני
היועץ המשפטי לממשלה הינו ההליך הראוי.
מעבר לכל האמור לעיל; התוצאה אליה הגעתי בכל האמור במהות הפורום המתאים לדיון אך מתחזקת נוכח העובדה, כי עניין לנו (כפי שיודגם בהמשך החלטתי זו) בסכסוך משפטי פשוט יחסית, אשר אין כל הצדקה להפעיל מערכות מסובכות ואיטיות של בוררות בכדי להגיע לפתרונו המלא והיעיל.

מכל הסיבות דנן, דין טענת הנאמן והמדינה בעניין הפורום המתאים לדיון להדחות.

8. עתה לדיון במחלוקת המרכזית לגופה - האם, בנסיבות המקרה, ראוי כי אורה על סיומה של הנאמנות.
אין כל ספק, כי סעד זה מצוי בסמכותו של בית המשפט, באשר חלק מהפיקוח על הנאמן (כמו גם מינויו) הינו אף היכולת להחליט, אימתי ראוי ונכון להשיב את התיאטרון למצב של ניהול בידי האורגנים המקצועיים הרגילים שלו.
הבקשה אשר בפני
אינה נסבה על עילות כלליות לסילוק נאמן (כגון אי-כשירות או מעשים פסולים), אלא על העילה המיוחדת שנקבעה בסעיף 28 להסכם ההבראה, הסכם המקובל על כל הצדדים הרלוונטיים אשר בפני
- שלושה תנאים עובדתיים, אשר בהתמלאם הסכימו כל הצדדים כי השלב ה"אנומלי" של נאמנות ציבורית יבוא לקיצו.
כדי להכריע בעניין זה, עלי לקבוע את משמעותה של הצהרת הנאמן הציבורי משנת 2001, עליה מסתמכים המבקשים; כמו כן, מן הראוי לברר ולהכריע, האם שינוי המבנה התאגידי או עובדת היותו של התיאטרון בגרעון (טענות עליהם מסמכים הנאמן והמדינה), די בהם בכדי לקבוע, כי התנאים דנן טרם התמלאו, או שמא יש בהם בכדי להוות "תנאי רביעי" לסיום הנאמנות הציבורית.
אעיר כבר בשלב זה; אין אני נדרשת בנסיבות המקרה להכריע במגוון ההאשמות שהטיחו הצדדים זה בזה, כגון מידת מאמציו של הנאמן להאבק בקיצוץ בתקציבי התיאטרון; כפי שהערתי קודם לכן, הבקשה שבפני
אינה נסבה (בעיקרה, למצער) על העילות הכלליות של תפקוד לקוי, אלא על תנאים ברורים ומוגדרים המצויים בהסכם ההבראה, שאין בינם לבין ההאשמות שהטיחו הצדדים זה בזה ולו מאומה.

9. מבקשים מסתמכים על בקשה שהגיש הנאמן הציבורי בשנת 2001, ובה הצהיר במפורש, כי התיאטרון עמד בכל התחייבויותיו על פי-ההסכם, למעט שינוי המבנה המשפטי. אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי עניין לנו בהצהרה מפורשת ובלתי-מסוייגת, אשר לא זו בלבד שהיא מהווה הודאת בעל-דין, אלא שעצם קיומה מציב בפני
הנאמן כיום את הוראת תקנות סדר הדין האזרחי, האוסרת על העלאת טענות עובדתיות סותרות בהליכים אזרחיים שונים.
לא זאת, אלא אף זאת; מעיון בתנאי ההסדר עולה במפורש, כי אין עסקינן בתנאים "נמשכים", אשר יתכן כי קיומם ייהפך על פניו בשל שינוי נסיבות מאוחר; עניין לנו בתנאים הבודקים עמידה בתנאים ספציפיים, הא ותו לא (עמידה ברשימת התחייבויות, נכון לרגע הבדיקה, מצב של איזון תקציבי במשך שנתיים נכון לרגע הבדיקה, פרעון סכום פלוני מינימלי נכון לרגע הבדיקה), אשר מרגע שהתקיימו, חל באורח אוטומטי לכאורה סעיף 28, ודין הנאמנות הציבורית להסתיים.

יוער, כי עניין זה משתלב היטב עם רוחם של דיני הסדרי הנושים; דיני הסדר הנושים, כולל מינויו ופעולתו של הנאמן, נועדו להקים את החברה על רגליה נכון לרגע סוף ההסדר, תוך שהם מאפשרים לה (בכפוף לפריסת תשלום החובות נשוא ההסדר ותנאים דומים) להמשיך ולפעול כרגיל בשוק הסולבנטי. העובדה כי החברה היתה בהסדר נושים אינה "מחסנת אותה" או מקנה לה הגנה או טיפול מיוחד אם תקלע למשברים עתידיים; קל וחומר, שאין בסיכוי כזה בכדי להמשיך את הסדר הנושים ואת המצב האנומלי של פעולה תחת נאמן אל מעבר לטווח הזמן שנקבע בדין או בהסדר עצמו.
יוצא, כי אם אכן עמד התיאטרון כבר בשנת 2001 בתנאי סעיף 28, הרי שדין הנאמנות להסתיים, ואין כל עילה להותירה על כנה, אף אם מאוחר יותר נקלע התיאטרון למשבר חדש.
כפי שהערתי קודם לכן, דבריו של הנאמן הציבורי משנת 2001 מהווים הן הודאת בעל-דין, והן הצהרה חד-משמעית מטעם פקיד בית המשפט (בהליך בו חיווה את דעתו האובייקטיבית, ולא שימש כמתדיין מעוניין), כי למיטב שיפוטו ושיקול דעתו, מולאו כל תנאי ההסדר, זולתי שינוי המבנה המשפטי. עיינתי הן בטענות הנאמן דהיום, והן בטענות המדינה, ולא מצאתי בהן כל התמודדות אמיתית עם הצהרה זו והמשתמע ממנה - נטל אשר אין ספק כי אינו מן הקלים להרמה. כך למשל, לא מצאתי כל הסבר אשר יוכל להוכיח לבית המשפט, ולו לכאורה, כי הנאמן דאז הוטעה, התכוון לדבר אחר מאשר משתמע מדבריו, וכיוצא באלו.

לאור האמור לעיל, הרי שהן מכוחן של תקנות סדר הדין האזרחי והן מכוחם של דיני הראיות, אין לי אלא לקבוע כממצא עובדתי, כי כבר בעת הצהרת הנאמן בשנת 2001, התמלאו למעשה כל תנאי ההסדר (כולל תנאי סעיף 28), וזאת מלבד שינוי המבנה המשפטי.

לא נותר אלא להכריע בשתי סוגיות אלו:

א. האם שינוי המבנה המשפטי של התיאטרון נמנה או נכלל בתנאי סעיף 28 להסכם ההבראה?

ב. האם יש בטענותיהם האחרות של המדינה והנאמן בכדי "להפוך את הגלגל", חרף התקיימותם הלכאורית של התנאים בשנת 2001?

10. מסעיף 28 עצמו עולה מסקנה ברורה, כי אין זהות בין סיום הנאמנות הציבורית לבין סיום ביצועו של ההסכם כולו; הדבר נובע לא רק מהעובדה כי ההסכם כולל תנאים רבים נוספים על תנאי סעיף 28, אלא אף מכך כי סעיף 28 עצמו קובע במפורש, כי עם סיום הנאמנות הציבורית, תחול החובה לעמוד ביתרת תנאי ההסכם על מחליפיו של הנאמן הציבורי - יהיו אשר יהיו.

עולה, כי ההסכם עצמו יוצא מנקודת הנחה, כי יתכן מאד שתנאי סעיף 28 וסיום הנאמנות יבואו טרם השלמת ביצוע ההסכם, וקובע הוראות להתמודד עם אפשרות זאת; מכאן עולה, כי אין בטענת המדינה (נכונה ככל שתהיה), כי שינוי התאגוד של התיאטרון (עניין הקבוע בסעיף 21 להסכם) הינו חלק מהותי מההסכם ויש לפעול בעניין זה בהקדם, בכדי לסייע לה בעניין זה. נהפוך הוא; עצם העובדה, כי התנאי דנן מצוי בסעיף נפרד מתנאי סיום הנאמנות, מבהיר היטב כי הצדדים לא ראו בכך תנאי בל-יעבור לסיום שלב הנאמנות הציבורית (להבדיל מעמידה בהסכם כולו), וזאת ממש כפי שלא ראו בהחזר ההלוואה עד תום (דבר הצפוי לקרות בשנת 2015) תנאי רלוונטי לסיום הנאמנות הציבורית; זאת, באשר אם מצב הדברים היה שונה, לא היתה כל מניעה להציב תנאים אלו בסעיף 28 או להפנות במישרין מהסעיף אל תנאים אלו. זאת ואף זאת; הצדדים הבהירו במפורש אילו פרקים בהסכם יש לקיים במלואם טרם סיום הנאמנות הציבורית - אולם סעיף 21 דנן אינו מצוי, ולא בכדי, בתוך פרקים אלו, אלא בתוך פרק נפרד שכותרתו "צעדים נוספים" (ההדגשה שלי - ו.א.).

עולה, מכל האמור לעיל, כי שינוי התאגוד, יהיה צעד רצוי ומהותי ככל שיהיה, אינו נכלל בתנאי סעיף 28 במישרין או בעקיפין; מסיבה זו, אי השלמתו אינה יכולה להוות לכשעצמה עילה להותרת מינוי הנאמן הציבורי על כנו. לדברים אלו משקל מיוחד נוכח העובדה, כי כיום, תשע(!) שנים לאחר חתימת הסכם ההבראה, טרם הושלם שינוי המבנה דנן - עניין אשר אך מחזק אותי בהחלטתי, שלא להותיר מצב אנומלי של ניהול ציבורי על כנו זמן כה רב, אך ורק מסיבה שכזו.

11. עתה אדון בטענה השניה; עיקרה של זו, כי התיאטרון מצוי בגרעון כבד, ומצבו הפיננסי אינו יציב - אי לכך, כך לטענת המדינה והנאמן, אין מקום להורות על סיום הנאמנות. אלא, שכפי שרמזתי קודם לכן, לוקה טענה זו בבעייתיות רבה; סעיף 28, הקובע את תנאי סיום הנאמנות הציבורית, אינו נוקב בתנאי כללי וגורף, כי מצבו הפיננסי של התיאטרון חייב להיות אופטימלי, ולאורך זמן. כפי שהובהר, יציאתה של ישות משפטית (והתיאטרון בכלל זה) מספרת הקיום האנומלית תחת שליטת בעל תפקיד מטעם בית המשפט אל התחום הסולבנטי-הרגיל בו ינוהל על-ידי הנהלה מקצועית, אין בו בהכרח "ביטוח" מפני משברים עתידיים.
אכן, יתכן כי במצב הדברים הנוכחי, נמצא התיאטרון תחת "מטריית הגנה" מסויימת, ואי-לכך, בעמידה על הוצאתו לתפקוד עצמאי, נוטלים עליהם המבקשים סיכון מסויים - אלא שחזקה על המבקשים, כי הביאו זאת בחשבון. אלא, שהאפשרות השניה, לפיה יוותר התיאטרון בניהולו של כונס הנכסים הרשמי כל זמן שמצבו הפיננסי אינו שפיר, מהווה תוספת מלאכותית לתנאי סעיף 28, אשר לא בא זכרה בהסכם ההבראה, וזאת שלא בכדי.
ראשית יוער; כי אין כל סיבה, לכאורה, לפיה אורגנים מקצועיים של התיאטרון עצמו יוכלו להוסיף ולנהל את התיאטרון בהצלחה לא פחותה מזו של כונס הנכסים הרשמי.
שנית; במצב הדברים הנוכחי, של קיצוצים רבים ושל קשיים אובייקטיביים בפני
הם עומדים כל מוסדות התרבות, הרי משמעות העובדה כי התיאטרון ינוהל בידי כונס הנכסים הרשמי עד שיצא כליל מהגרעון, אינה אלא הנצחה של המצב הנוכחי לפרק זמן ארוך ביותר, שסיומו מי ישורנו. זהו מצב שבנסיבות המקרה לא אוכל להשלים עימו. מן המפורסמות הוא, כי הותרת ישות משפטית לזמן ארוך מדי במצב של ניהול היאה לגוף חדל פרעון פוגם במוניטין וביכולת התמרון שלה, ואי לכך, צדקו גם צדקו המבקשים בטענתם, כי "תרופה חזקה" אשר ניתנת מעבר לזמן ולמינון הדרוש, עשויה להפוך בעצמה ל"רעל", אשר יביא בסופו של דבר לתוצאות הפוכות מן המקווה.
מעבר לדרוש יוער; התלייה כזו של הדברים אף תעמיד את המדינה (אשר הינה בעלת עניין בהשארות הנאמן הציבורי בתפקידו), במצב בו היא מסוגלת להשפיע על כך במישרין, באמצעות קיצוצים ותמרונים בתקציבו של התיאטרון; אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי מצב זה הינו בלתי רצוי, נוגד את מראית פני הצדק, ואף עלול להציב את הכונס הרשמי עצמו במראית עין (למצער) של ניגוד עניינים.
כמו-כן (ואף בכך אין אני נדרשת להכריע בנסיבות המקרה), דומה כי יש אמת לא מעטה בטענות המבקשים, כי הנאמן מבקש לערבב באופן שגוי בין שאלת האיזון התקציבי של התיאטרון, לבין שאלת הגרעון הכולל, אשר מושפע מעצם העובדה כי התיאטרון הלווה כספים רבים מהמדינה במסגרת ההסדר, אותם הוא נדרש להחזיר עד שנת 2015; אך ברור הוא, כי תוצאה לפיה ישאר הנאמן הציבורי על כנו עוד למעלה מ-10 שנים נוספות, הינו בלתי נסבל, ונוגד הן את שורת ההגיון ואת העולה מההסכם, המבהיר כי עמידה בהסכם במלואו אינה תנאי מוקדם לסיום הנאמנות הציבורית.

מכל האמור לעיל עולה, כי טענות הנאמן והמדינה בדבר גרעון עכשווי (ומלוא המסכת העובדתית הקשורה בכך), אין בהם בכדי לסייע להם, אף אם הללו נכונות לחלוטין מן הבחינה העובדתית; אף אם נוטל התיאטרון סיכון הנראה לנאמן בלתי מוצדק, הרי שאין בכך בכדי להכניס להסכם ההבראה בכלל ולסעיף 28 בפרט תנאים שאין בו, ודין טענות הנאמן והמדינה להדחות.

12. מכל האמור לעיל עולה, כי דין הבקשה להתקבל;
לא אוכל להניח את עטי, בלא להביע תמיהה על הדרך בה בחרו הנאמן והמדינה לנהל את עניינם בנסיבות המקרה, תוך שהם אינם מקדישים את מירב הגנתם לטענות סף שאין בהן ממש, ומתעלמים במפגיע ממצב בו הודה הכונס הרשמי עצמו כי התנאים לסיום הנאמנות בשלו; זאת, בלא שיספקו הסבר או הצדקה כלשהי לעמדתם זו. כמו כן, מן הראוי להעיר, כי לא היה מקום לרמיזה שהושמעה באי-אלו מכתבי הטענות, כאילו קבלת הבקשה תביא לכך, כי התיאטרון יקופח בהקצבות עתידיות - התנהגות מעין זו, אין לה כל מקום או הצדקה מצד גופים ציבוריים שכללי המשפט המנהלי חלים עליהם, ואין לי אלא להביע את תקוותי כי לא לכך כיוונה המשיבים בטענותיהם.

לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה, ולהורות על סיום הנאמנות הציבורית (על כל המשתמע מכך), וזאת תוך 30 יום ממועד החלטתי זאת. מכך עולה, כי ניהול התיאטרון, כולל מינוי מנכ"ל וכל בעל תפקיד משמעותי אחר, לא יעשה עוד בידי הכונס הרשמי, אלא בידי ההנהלה החדשה, משתמונה לתפקידה. כמו כן, על הגופים המוסמכים מוטלת חובה להפעיל את סמכותם, ולמנות אורגנים חדשים לתיאטרון מהר ככל הניתן, ולטובתם.

בנסיבות המקרה ובכדי לעודד את חידוש היחסים התקינים וההדברות בין כל הצדדים, לטובת התיאטרון והאינטרס הציבורי הגלום בו, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום ו' בתשרי, תשס"ה (21 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם, החל מהיום בשעה 12:00
אלשיך ורדה
, שופטת
קלדנית: תפארת
1
בתי המשפט
בשא 013415/04; 16196/04
17329/04; 17460/04
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
המ 310417/95
תאריך:
כב' השופטת אלשיך ורדה

בפני
:








בשא בית משפט מחוזי 13415/04 נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה" נ' יעקב אגמון, ליא קניג, רמי הויברגר, רות טון, עידית טפרסון (פורסם ב-ֽ 21/09/2004)