פסקי דין על שמעון סבן | פסקי דין על כאן השבוע בדימונה - עיתונות מקומית ופרסום | פסקי דין על דודו גוזלן |

43536-02/11 א     31/10/2013




א 43536-02/11 שמעון סבן נ' כאן השבוע בדימונה - עיתונות מקומית ופרסום בע"מ, דודו גוזלן








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 43536-02-11 סבן נ' כאן השבוע בדימונה - עיתונות מקומית ופרסום בע"מ




בפני

כב' השופטת
עירית קויפמן


תובע

שמעון סבן


נגד

נתבעים
1.
כאן השבוע בדימונה - עיתונות מקומית ופרסום בע"מ
2. דודו גוזלן






פסק דין


1.
לפניי תביעה לפיצוי בסך 100,000 ₪ מכוח חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע") שהוגשה על-ידי
התובע נגד עיתון מקומי היוצא לאור בעיר דימונה (הנתבע 1) ונגד עורך המקומון (הנתבע 2).

2.
בבסיס התביעה עומדת כתבה פרי עטו של הנתבע 2 שפורסמה ביום 16/7/2010 בעמודים 15 – 17 בגליון 524 של "השבוע החדש" . בשער הגיליון מצויה הכותרת בזו הלשון:

"יש לך קשרים בעירייה? בונים עליך, גיסנו!

לצד הכותרת ניתן לראות צילום וילה גדולת מימדים ומתחתיה תמצית הכתבה כדלקמן:

"גדר של 6 מטר, חנייה גדולה ומקורה, 2 יחידות דיור ומחסן, אלו רק חלק מחריגות בניה בהיקף של 108 מטרים שהתגלו בבית חתנו של בכיר בכי"ל. האם קשריו לכאורה של הבכיר סייעו לחתנו לבצע עבירות בנייה חמורות? בעירייה אומרים: "אין הנחות לאף תושב בנושא עבירות בנייה, החוק שווה בפני
כולם".

הכתבה עצמה שפורסמה, כאמור בעמודים 16-17 נושאת כותרת "בכיר בכי"ל "מהנדס" את העיר!" ומתחתיה הפתיח לכתבה בזו הלשון:

"ביתו של חתנו של אחד מבכירי מפעלי כי"ל גדול באזור שלטענת תושבים המתגוררים סמוך מנצל את קשריו עם ראש-העיר ומנווט לטובת הבת והחתן. "הכל בחסות רה"ע מאיר כהן", אמר אחד השכנים. אם אתם רוצים לדעת באילו חריגות בנייה מדובר, הרי הן לפניכם, בחלקן לפחות – בניית חומה של 6 מטר ללא אישור, בניית חנייה גדולה ומקורה גם היא ללא אישור, בניית 2 יחידות דיור לצורך השכרתן – גם הן מיותר לציין – ללא אישור ! איך לבצע עבירות בנייה ולא להיענש? מנגד אומרים בעיריית דימונה כי "נגד הדייר שביצע חריגות בנייה הוגש כתב אישום קשה ביותר כולל שבעה סעיפים עם כל חריגות הבנייה. לאחר מכן הוגש כתב אישום נוסף מתוקן שכלל עבירות בנייה נוספות. יודגש כי אין הנחות לאף תושב בנושא עברות בנייה והחוק שווה בפני
כולם".

הכתבה פותחת במילים "איך מבצעים חריגות בניה בהיקף של עשרות רבות של מטרים מבלי להיענש? פשוט מאוד, תהיו מקורבים לצמרת וגם אתם תהיו מוגנים מכל צויי ההריסה
ותהינו מחסינות מכח החוק" ומייד אחר כך, מובא תיאור מפורט של חריגות בנייה בבית בתו של "לא במקרה אחד מהבכירים באחד ממפעלי כימיקלים לישראל בנגב", שהוא גם "אחד מהבכירים במטה הבחירות של ראש-עיריית דימונה, מאיר כהן". בהמשך הכתבה מובאים דברי השכן לפיהם "הוא עושה כאן ככל העולה על רוחו. הוגשו נגדו 3 פעמים צווים להפסקת עבודה, אך הוא מתעלם מהצווים וממשיך לבנות כאילו יש לו חסינות מהחוק" וכן כי "אנחנו בטוחים שאם לא היה מדובר בבכיר המקורב למאיר כהן היו מזמן אוכפים את הצווים... ". השכן מפרט את הערכאות ובעלי התפקידים אליהם פנה בדרישה לאכוף את החוק ואת התשובות שנתקבלו מהגורמים כאמור, לרבות הצגת המסמך שבו מהנדס העיר מפנה את השכן כאמור לחריגות בנייה המצויות בביתו שלו.

בהמשך הכתבה מתוארות פניות התושבים שנתקבלו במערכת הנתבע 1 המעלות טענות נגד מחלקת ההנדסה בעיריית דימונה, לרבות הטענות המתייחסות לאכיפה בררנית. בהמשך מובאת דוגמא נוספת המתייחסת לפעיל אחר במטה ראש העיר והתעלמות מחלקת ההנדסה מחריגות בנייה רבות וחמורות שבוצעו על-ידו וכן צוין כי: "עוד תלונות רבות מתקבלות מדי שבוע בשבוע בשולחן המערכת, תלונות המעידות על התנהלות חמורה של הראשות המקומית ושל מחלקת ההנדסה בעיריית-דימונה, התנהלות המקלה לכאורה עם אותם עברייני בנייה במקורבים בצורה כזו או אחרת לצמרת השלטון המקומית, ומחמירה עם אותם תושבים שאין להם כל קשר מקרי או אחר עם בכיר כזה או אחר בעיריית-דימונה".

בסוף הכתבה מפורטת תגובת עיריית דימונה בדבר השוויון בפני
החוק, כאמור, בה אף פורטו ההליכים שננקטו נגד בעל הוילה (להלן: "הבית") נשוא הכותרת שכללו הגשת כתב אישום שהדיון בו כבר החל בערכאות המשפטיות.

תמצית טענות הצדדים

3.
לטענת התובע, המגדיר את עצמו כ"אישיות ציבורית וחברתית מן המעלה הראשונה באזור הנגב" (סעיף 1 לכתב התביעה) והמשמש בעשרים וחמש השנים האחרונות כיו"ר ועד עובדי מפעל "רותם אמפרט" שהינה חברה בת של קבוצת כימיקלים לישראל, הכותרת,
התמונה והכתבה עצמה מהווים דברי לשון הרע כהגדרתם בחוק.

עוד טוען התובע כי הדברים השקריים פורסמו על סמך דברי השכן שבינו לבין בתו של התובע נטוש סכסוך ישן שעניינו חריגות בנייה הדדיות וזאת מבלי לפנות תחילה לתובע לצורך קבלת תגובתו, כפי שמחייבים כללי האתיקה העיתונאית.

לא זו אף זו, לטענת התובע הכתבה פורסמה מתוך כוונה לפגוע ואכן גרמה לפגיעה קשה בשמו הטוב, בין היתר נוכח העובדה שהיא פורסמה בעיתון המקומי בתפוצה של 8,000 עותקים וכן לאור העובדה כי המדובר בעיר קטנה בה נפוצים דברים המופרחים לחלל האוויר ללא קשר לשאלה האם יש בהם אמת אם לאו. לשיטת התובע הפגיעה כאמור אירעה על אף אי פרסום שמו, שכן הכתבה הכילה די פרטים שיש בהצלבתם להצביע על התובע.

4.
לטענת הנתבעים דין התביעה נגד הנתבע 2 להידחות מאחר שהוא משמש כבעל תפקיד אצל הנתבע 2 ולפיכך אין להטיל עליו אחריות אישית.

עוד טוענים הנתבעים כי הכתבה אינה מהווה דברי לשון הרע כהגדרתם בחוק מאחר שהיא מכילה עובדות נכונות ולצידן הבעת דעה וביקורת ציבורית לגיטימית, הוגנת ומותרת בקשר לעניין ציבורי.

בנוסף ולחילופין טוענים הנתבעים כי עומדת להם הגנת "אמת הפרסום" ו/או הגנת "תום הלב" הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

עוד טוענים הנתבעים כי קבלת עמדת התובע עלולה לפגוע פגיעה של ממש בחופש הביטוי שהינו זכות חוקתית ואחד הסממנים של המשטר הדמוקרטי.

ראיות הצדדים

5.
התובע הגיש תצהיר מטעמו בו הוא חוזר על הטענות כפי שפורטו בכתב התביעה, עותק מהכתבה נשוא התביעה וכן מכתב דרישה מיום 15/11/2010 שהופנה לנתבע 1 המפרט דרישה להתנצלות ולפיצוי. בנוסף, צירף התובע עותק מכתבה אינטרנטית מיום 21/1/2011 הנושאת כותרת" "שמעון סבן
מסתמן כמנהיג מזן נדיר הצומח בעיר באיכות לאומית", לרבות שלש תגובות קוראים.

בנוסף, צירף התובע עותק מתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות ותקנון מועצת העיתונות בישראל וכן

פסק דין
בת.א. 58423/03 יעל גרמן נ' פלטי דני בו נתקבלה תביעת ראש עיריית הרצליה דאז נגד התובע שהתמודד נגדה לראשות העירייה בגין סדרת פרסומים בהם הואשמה במתן שוחד שנתגלו כשקריים והסכם שכ"ט שנחתם בינו לבין עורך-דינו.

6.
הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית של הנתבע 2 ושל מר שלום זרח, מו"ל הנתבעת 1 וצירפו לראיותיהם העתקים ממכתבי הערכה שונים שנתקבלו במערכת הנתבע 1, עותק מהכתבה שפורסמה בעיתון "גלובס" ביום 24/2/13 תחת הכותרת "גוברת התופעה של איום בתביעות דיבה ככלי להשתקת ביקורת" ופרסום מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל הנושאת כותרת "משתיק קול משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי".
בנוסף, צירפו הנתבעים עותק מהכתבה שפורסמה בעיתון מעריב ביום 28/1/13 הנושאת כותרת "הרשעה קלה ליו"ר ועד עובדים לשעבר במפעלי רותם", עותק מכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון שהוגש נגד התובע לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, עותק מכתב אישום מתוקן שהוגש נגד מר אייל אזולאי (חתנו של התובע) בבית משפט לעניינים מקומיים בדימונה בגין חריגות הבניה.
יוער כי תחילה הגישו הנתבעים תצהירי עדות ראשית שאינם מאושרים על ידי עו"ד, לרבות מסמך נושא
כותרת תצהיר עדות ראשית הנחזה להיות חתום על ידי מר יוסי פרטוש. בהחלטה מיום 1.1.13 הוריתי לנתבעים להגיש את התצהירים שהוגשו לתיק כשהם חתומים ומאושרים ע"י עו"ד ואכן ביום 14.1.13 הוגשו תצהיריהם של הנתבע 2 ושל מר שלום זרח כשהם חתומים ומאושרים על ידי עו"ד. לא הוגש תצהיר של מר יוסי פרטוש כשהוא חתום ומאושר ע"י עו"ד.
במסגרת ראיותיהם הגישו הנתבעים תצהיר נוסף של מר שלום זרח, לפיו מר יוסי פרטוש חתם בפני
ו על תצהיר אך סירב לאמת את התצהיר בפני
עוה"ד מטעמים הנובעים מענייניו האישיים.

7.
הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים על תצהיריהם ועתרו למתן פסק-דין ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

אחריות הנתבע 2
8.
הנתבעים טוענים כי דין התביעה נגד הנתבע 2 להידחות בשל היעדר עילה וזאת מפאת היותו בעל תפקיד בנתבע 1.

סעיף 11 (א) לחוק איסור לשון הרע הדן בפרסום לשון הרע באמצעי תקשורת, מטיל אחריות פלילית ואזרחית, בין היתר, על עורך אמצעי תקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום
וכן אחריות אזרחית על האחראי לאמצעי תקשורת. מכוח סעיף זה מוגשות התביעות שעילתן לשון הרע, כדבר שבשגרה נגד העורכים והכתבים, כפי שנעשה אף בתביעה דנא.
על כן, דין טענה זו להדחות.

האם מהווה הפרסום לשון הרע
9.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח לשון הרע כ
-

"דבר שפרסומו עלול –
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;



(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי זכויות מרכזיות: זכות היסוד של כל אדם לשם טוב מחד וזכות היסוד לחופש הביטוי מאידך. על היחס בין שתי הזכויות האמורות, ראו, בין היתר, בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 859:

"שמו הטוב של אדם וחופש הביטוי הם ערכי יסוד במשפטנו. ברוב המקרים מתקיימים ערכי יסוד אלה זה בצד זה, בלא לפגוע האחד בשני ... קיום של האינטרס בדבר השם הטוב היה נפגע קשות לו חופש הביטוי היה מוגבל. עם זאת, יש להכיר בכך כי לעתים קיים ניגוד בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי ביחס אליו. ניגוד זה מתבלט מקום שהפרסום מביא לידיעת הציבור מידע הפוגע בשמו הטוב של אדם"

הפסיקה התוותה את הדרך והשלבים שעל בית המשפט לנקוט על מנת לבחון אם יש בפרסום נשוא המחלוקת משום לשון הרע כדלקמן:

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ... בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ... בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים."
(ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרשקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 568).

10.
הכתבה שבבסיס התביעה הנוכחית עוסקת בטענות המופנות כלפי עיריית דימונה וכן כלפי מחלקת ההנדסה בעיר שעניינן אכיפה בררנית והתעלמות מכוונת מחריגות בנייה משמעותיות המבוצעות על-ידי ה"מקורבים".

כאמור, בכתבה מובאות דוגמאות להתעלמות הרשויות מעבירות על החוקים והתקנות הרלוונטים שאחת מהן נוגעת לעבירות שבוצעו בבית בתו של התובע והשנייה לעבירות שבוצעו בביתו של "פעיל" במטה ראש העיר דאז. אין ספק כי הדוגמא הראשונה מפורטת בהרחבה, לרבות פרסום תמונת הבית.

הכתבה מבוססת על מספר מקורות המוזכרים בה, לרבות פניות התושבים ותלונותיהם לעניין אכיפה בררנית וכן דיווח השכן המתגורר בסמוך לבית בתו של התובע.

אין מחלוקת כי נושא הכתבה הוא התנהלות מחלקת ההנדסה בעירייה האמונה, בין היתר, על שמירת חוקי הבנייה ואכיפתם, במקרים בהם מבוצעות חריגות בנייה רבות וחמורות בידי אלו המקורבים לצמרת העירייה.

עם זאת, השאלה העומדת להכרעה בעניינו הינה האם הנתבעים פרסמו דברי לשון הרע כמשמעותם בחוק בעניינו של התובע. במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, תיבדק שאלה נוספת והיא - האם עומדת לנתבעים הגנה מאלו המפורטות בחוק.

11.
ההלכה היא כי בבחינת קיום לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר, כאשר המבחן הוא אובייקטיבי כלומר האופן שבו האדם הסביר והרגיל היה מבין את הפרסום (ראו, למשל את

ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617).

במהלך הבחינה האם הפרסום מהווה לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, נבחן הפרסום בכללותו ומשמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראו, למשל ע"א 1104/00 הנ"ל בעמ' 618 וכן ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300).

זאת ועוד, קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום שיכול להיות אמת לאמיתה ועדיין יהא בו כדי להשפיל או לבזות ואזי יחשב ללשון הרע (עניין אפל לעיל)

12
בענייננו, על אף היות נושא הכתבה הפגם הנטען בהתנהלות העירייה כלפי המקורבים אליה ועל אף שכאמור, התובע אינו נשוא הכתבה, לא יכולה להיות מחלוקת כי חלקה הארי של הכתבה עוסק לא רק בשאלות העקרוניות שהניעו את כתיבתה אלא דווקא בתובע ובמיוחס לו.

אין מחלוקת כי על שער הגיליון מתנוססת תמונת הבית שבבעלות בתו וחתנו וליד התמונה מצוי פירוט חריגות הבניה, תוך ציון העובדה כי המדובר בבית חתנו של בכיר בכי"ל. לא זו אף זו, הכותרת הגדולה בעמ' 16 מכריזה על כך ש"בכיר בכי"ל "מהנדס" את העיר"
והפתיח לכתבה מנוסח אף הוא בלשון שאינה מותירה מקום לפרשנות: "ביתו של חתנו של אחד מבכירי מפעלי כי"ל גדול באזור שלטענת תושבים המתגוררים סמוך מנצל את קשריו עם ראש-העיר ומנווט לטובת הבת והחתן".

נוסף על כך, אין מחלוקת כי לחריגות המיוחסות לקרובי משפחתו של התובע מוקדש חלקה הארי של הכתבה בעוד שדוגמא נוספת לתופעה של אכיפה בררנית מצד מחלקת ההנדסה בעיר מפורטת בצמצום יחסי.

אי לכך, יש להניח כי תוך כדי קריאת הכתבה, נוצר בעיני הקורא הסביר הרושם כי התובע הוא סמל השחיתות המיוחסת לעירייה אותה הוא "מהנדס" , כלשון הכתבה. הקורא הסביר יראה לנגד עיניו את התובע, על אף העובדה, כאמור, כי לא התובע הוא נושא הכתבה.

13.
טוענים הנתבעים כי אין בכתבה כל טענה, אף לא במשתמע, כנגד התובע, וכי הביקורת מופנית כלפי העיריה ולא כלפיו. טענה זו אינה יכולה להתקבל נוכח נוסח הכתבה לפיה "בכיר בכי"ל "מהנדס" את העיר" (כאמור בכותרתה) ו"מנצל את קשריו עם ראש-העיר" (כאמור בפתיח לכתבה). הטענה אף נסתרת אל מול הנטען בכתב ההגנה ובתצהירים מטעם הנתבעים לפיהם התביעה הינה "נסיונו הנפסד של התובע למנוע הטחת ביקורת ציבורית לגיטימית על על פעולותיו ופעולת עיסוקו כנותן שירות לציבור הרחב" (ס' 18 לכתב ההגנה, ס' ו' לתצהירו של הנתבע 2 וס' 7 לתצהירו של מר שלום זרח – הדגשה שלי, ע.ק.). מכאן, שהנתבעים עצמם מודים שיש בכתבה משום הטחת ביקורת ציבורית כנגד התובע.

14.
אי לכך, מקובלת עליי טענת התובע כי בעיני הקורא הסביר הכתבה היא עליו ועל מה שמיוחס לו –חשד לניצול קשריו בעירייה, במטרה למנוע מקרובי משפחתו להרגיש את נחת זרועו של החוק.

15.
השאלה היא, אם כן, האם בנסיבות העניין, הפרסום המייחס לתובע חשד להפעלת קשרים מהווה "לשון הרע" כמשמעות המונח בחוק.

בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 873, קבע בית המשפט העליון כי "הלכה מכבר במשפט ישראל, כי פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני עלול לפגוע קשות בפלוני ולהוות לשון הרע".

בענייננו, אין המדובר בפרסום המייחס לתובע ביצוע עבירה פלילית אלא בקביעה פוזיטיבית כי הוא מנצל את קשריו לטובת בני משפחתו. על אף שתיאור ההתנהלות המיוחסת לתובע איננו מגיע עד כדי ייחוס עבירה פלילית, נראה כי יש בו – בצורה שנעשה - כדי ליצור לתובע דימוי שלילי ביותר שיש בו כדי להשפילו בעיני סביבתו, לבזותו בשל ההתנהגות המיוחסת לו ואולי אף להפכו מטרה לשנאה ולבוז. על כן, סבורה אני כי
יש בפרסום הכתבה, כפי שנעשה, דברי "לשון הרע" בכל הנוגע לתובע, כמשמעות המונח בחוק.

16.
בהקשר הזה יצוין כי על אף ששמו של התובע אינו מוזכר בכתבה, הכתבה מכילה די פרטים המאפשרים את זיהויו, גם אם רק בקרב סביבתו הקרובה – שגם פגיעה זו – פגיעה היא.

ההגנות
17.
כאמור, המסקנה כי הפרסום מהווה "לשון הרע" אינה מקימה כשלעצמה אחריות ובשלב הבא מחייב החוק בדיקת קיום אחת ההגנות המפורטות בו.
פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מפרט שני מצבים רלוונטיים לענייננו בהם נהנה מפרסם דברי לשון הרע מפטור מאחריות - הגנת "אמת בפרסום" והגנת פרסום בתום לב.

הגנת "אמת בפרסום" מעוגנת בסעיף 14 לחוק לפיו:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

סעיף 15 קובע הגנה נוספת לקיומה טוענים הנתבעים – הגנת תום הלב:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...
(2)
היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(4)
הפרסום היה הבעת דעת על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי , רשמי או ציבורי, בשירות הציבור או בקשר לעניין ציבורי..."

סעיף 16 לחוק מתייחס לנטל הוכחה המוטל על הצדדים ומקים שתי חזקות ראייתיות הניתנות לסתירה - חזקת תום הלב וחזקת חוסר תום לב כדלקמן:

(א)
הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב
(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא או לא;
(3)
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15;

ההגנות כאמור משקפות את משקלו של חופש הביטוי במאזני הזכויות ונותנות ביטוי להשקפת המחוקק לפיה במקרים מסוימים יש לבכר את חופש הביטוי על פני הפגיעה בכבודו של הנפגע וזאת לאור חשיבות הביטוי (ראו, למשל בע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ).

18.
סעיף 14 – אמת בפרסום
ההגנה המפורטת בסעיף דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: כי הפרסום המהווה לשון הרע הינו אמת וכי מתקיים בו עניין ציבורי. היסוד הראשון הינו עובדתי בעיקרו ועניינו – השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו. "מדובר בשתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק: לא תינתן הגנת הסעיף לפרסום עובדתי שגוי, שכן גם אם נוגע הוא לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות, ומנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה "לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם" (ע"א 10281/03 אריה נ' עמינדב (פורסם במאגרים)).

הנטל להוכיח את הגנת ה"אמת בפרסום" מוטל על הטוען לקיומה, היינו על המפרסם. "הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3)1, 40). ההלכה היא כי מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת בפרסום עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום, שכן "... הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על ידי המפרסם כבדה יותר" (דנ"א 7325/95 לעיל, בעמ' 41).

עם זאת, מידת ההוכחה המוטלת על המפרסם אינה שונה מזו הנדרשת בהליך האזרחי ומה שיש לבחון הוא האם הראיות המונחות בפני
בית המשפט, מבחינת משקלן ואיכותן מקיימות מידת הוכחה זו.

19.
באשר ליסוד השני - קיום עניין ציבורי בכתבה שעניינה התנהלות גורמים בעיריה והפגם המיוחס להם בכתבה - אינו במחלוקת.

20.
המחלוקת בין הצדדים נתגלעה לגבי היסוד
הראשון – היות הפרסום אמת.

שאלה זו בעניינו, נבחנת, כאמור, על סמך חומר הראיות המצוי בתיק, כפי שפורט לעיל וזאת לאחר שהצדדים וויתרו על חקירת העדים מטעמם.

מעיון בכתב האישום שצורף לראיות הנתבעים, עולה כדלקמן:
" 1. הנאשם, בתאריך 11.1.2009 או בסמוך לאותו מועד ... ביצע ללא היתר כדין את עבודות הבניה שלהלן:
א.
בנה רמפה מבטון באורך 18 מ' וברוחב 3 מ' בחזית צפונית של המגרש, בחריגה מקו בניין.
ב.
בנה חניה עם גג בטון בחשית צפונית של הנכס בגודל 3 מ'

x
6 מ'
ובשטח של 18 מ'
ג.
בנה תוספת בקומת עמודים של הנכס במידות 4 מ'

x
12 מ'
, ובשטח של 48 מ' ובחריגה מקו הבניין.
ד.
בנה גג בטון בחזית מערבית של הנכס במידות 2 מ'

x
10 מ'
ובשטח של 20 מ'
ה.
בנה תוספות בקומת קרקע ובקומה העליונה בחזית הדרומית של הנכס במידות 4 מ'

x
3 מ',
ובשטח של 12 מ"ר בכל קומה ובחריגה מקו בניין.
ו.
בנה מחסן מודולארי במידות 4 מ'

x
3 מ'
ובשטח של 12 מ"ר.
ז.
פתח שער בקיר החומה מזרחי התוחם את הנכס.
ח.
בנה גדר מבלוקים בגובה של כ-2 מטרים באורך של כ-20 מטרים מעל גדר קיימת סביב הנכס."

בהמשך, מפרט כתב האישום את ההליכים שננקטו נגד הנאשם –
"2. בתאריך 11.1.2009 הוציא מהנדס העיר, מר אבי היקלי, צו הפסקת עבודה מינהלי.
3. הנאשם התעלם מצו הפסקת העבודה המינהלי שהוציא מהנדס העיר והמשיך בעבודת הבניה.
4. בתאריך 6.8.2009 הוציא מהנדס העיר צו הפסקת עבודה מנהלי נוסף, וגם מצו זה התעלם הנאשם והמשיך בעבודות הבניה.
5. כמו כן, בתאריך 21.10.2009, הוציא מהנדס העיר צו הפסקת עבודה מנהלי נוסף לאור הפרת הצווים הקודמים המצוינים לעיל על ידי הנאשם. אולם הנאשם הפר גם צו זה והמשיך בבניה ולאחרונה בנה את הגדר.
6. הנאשם עושה שימוש בבניה הבלתי חוקית.
7. הנאשם לא קיבל היתר בנייה כדין מאח הוועדה המקומית לביצוע עבודות הבנייה ולשימוש הנ"ל."

שתיים הן המסקנות העולות מכתב האישום. האחת – בבית חתנו של התובע בוצעו, לכאורה, חריגות בניה למכביר והשנייה – במשך התקופה המשתרעת על פני כתשעה חודשים במהלכה בוצעו החריגות, הוצאו נגד חתנו של התובע שלשה צווי הפסקת עבודה והוגש כתב אישום אחד בגין כל החריגות המפורטות בכתבה וכן בגין חריגות נוספות.

מסקנות אלו אינן עולות בקנה אחד עם האמור בכתבה לפיו העירייה מתעלמת מעבירות בנייה המבוצעות על-ידי בני משפחות ה"מקורבים".

21.
הנתבעים לא הוכיחו את מועד הגשת כתב האישום נגד חתנו של התובע ולא הוכיחו כי כתב האישום הוגש בעקבות הכתבה. יתרה מזו, מקריאת תגובת העירייה כפי שהובאה בכתבה עולה כי כתב האישום הוגשה בטרם פורסמה. על כן, נראה כי טענת הנתבעים לפיה לא נקטה העירייה באמצעים העומדים לה על-פי החוק נגד חתנו של התובע אינה נכונה עובדתית או, למצער, לא עלה בידי הנתבעים לעמוד בנטל המוטל עליהם ולהוכיח טענתם זו.

יתירה מזו, גם בהתעלם מהעובדות העולות מראיות הנתבעים עצמם, לפיהן ננקטו הליכים נגד חתנו של התובע, הנתבעים לא עמדו בפן הנוסף של טענת אמת בפרסום ולא הוכיחו קיום קשר סיבתי שבין היות התובע "מקורב" להנהגה העירונית לבין האכיפה הבררנית הנטענת מצד העירייה. למעשה, הנתבעים לא הוכיחו הגנת אמת בפרסום בהתייחס לטענה המופנית כלפי התובע, כי השתמש בקשריו על מנת להגן על בני משפחתו מפני אכיפה.

אותם "תושבים" לגביהם נטען כי פנו למערכת ודיווחו על אכיפה בררנית, לרבות השכן שדבריו צוטטו בכתבה, לא הובאו לעדות ואף תצהיריהם לא הוגשו לצורך הוכחת נקודה זו ועל כן גם אם הייתי מגיעה למסקנה עובדתית הפוכה בעניין נקיטת הליכים נגד החתן וקובעת כי אכן לא ננקטו הליכים בצורה מספקת, עדין כשלו הנתבעים בהוכחת טענתם בעניין הקשר הנטען בכתבה בין אי האכיפה לבין שימוש התובע בקשריו.

העובדה כי צורף תצהיר של מר זרח ולפיו מר פרטוש חתם בפני
ו וסירב לחתום בפני
עורך דין אינה מכשירה כתצהיר את המסמך נושא כותרת "תצהיר עדות ראשית" הנחזה להיות חתום על ידי מר פרטוש, הואיל והחתימה לא נעשתה בפני
עו"ד כנדרש לאחר הזהרתו.
יתרה מזו, עיון במסמך האמור מעלה כי כל שנטען שם, בהתייחס לתובע, הוא כי התובע הגיע עם מהנדס העיר. כל יתר הטענות נוגעות לאי אכיפה ומופנות כלפי העירייה. מכאן, שאין בתצהיר האמור כל אימות לטענות הנתבעים בדבר ניצול קשרי התובע לצורך אכיפה בררנית ואין זכר לטענות המפורשות הנטענות בכתבה ולפיהן, "אנחנו בטוחים שאם לא היה מדובר בבכיר המקורב למאיר כהן היו מזמן אוכפים את הצווים ואפילו פועלים לביצוע הריסת החריגות שבוצעו שם" ובהמשך: "השכן כאן נהנה מהתעלמות מופגנת ומוחצנת של העירייה מעבירות הבניה שלו, וזה רק מפני שהם הבת וחתנו של אותו בכיר בכי"ל המקורב לרה"ע מאיר כהן".

העולה מן המקובץ הוא כי על סמך הראיות המצויות בתיק, לא עלה בידי הנתבעים לעמוד בנטל ולהוכיח כי עומדת להם הגנת "אמת בפרסום".

22.
סעיף 15 – הגנת תום הלב
הגנה זו חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים: הנתבע עשה את הפרסום בתום לב והתקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי משנה של הסעיף, שהרלוונטיות לענייננו הן קיום חובה חוקית מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום (ס"ק 2) והבעת דעת על התנהגות בעל תפקיד ציבורי בשירות הציבור או בקשר לעניין ציבורי (ס"ק 4).

כאמור, סעיף 16 (א) לחוק מקים את חזקת תום הלב במקרים בהם הפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 ובתנאי שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. החזקה, כאמור, הינה חזקה הניתנת לסתירה כאשר הנטל לסתירתה מגולגל לפתחו של התובע, בניגוד לנטל להוכיח את הנסיבות המפורטות בסעיף 15 המוטל על המפרסם (ראו למשל את ע"א 5653/98 הנ"ל).

23.
סעיף 15 (2) – חובת דיווח
סעיף זה מקנה הגנה למפרסם בתום לב שחלה עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. גבולות חובה זו בהתייחס לפרסומים עיתונאיים נידונו ונתחמו בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87, שם נקבע כי לא מוטלת על העיתונאים חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, מעבר לחובה הרגילה המוטלת על כל אזרח וההגנה תקום, אלא כאשר נשקפת סכנה לחיי אדם, לבריאותו או לרכושו, ולכן גם לא עומדת לעיתון הגנה מיוחדת. בית המשפט העליון בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ואח' (ניתן ביום 7/2/11) קבע כי מדובר בהלכה ותיקה שבמידה רבה אבד עליה הכלח והיא אינה מתאימה עוד למציאות דהיום, למעמד שניתן לחופש הביטוי ולתפקיד העיתונאות בחברה המודרנית. מידע שיש בו כדי להעלות על סדר היום סוגיות חברתיות ומוסריות חשובות, ראוי שיחשב כמידע שיש לגביו חובה מוסרית או חברתית לפרסמו באופן המוגן מפני תביעת לשון הרע וכדברי השופט פוגלמן ההגנה הנזכרת בסעיף 15 (2) רחבה בהרבה מן הצורך להתריע מפני אסון ומגפה וכי היא עשויה להשתרע גם על יצירת דיון ציבורי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית ניכרת.

בהתאם לרוח ההלכה החדשה, הרי שניתן לקבוע כי הצפת סוגיית אכיפה בררנית ברמה של ההנהגה העירונית הינה סוגיה המטילה על הנתבעים חובת דיווח, ובלבד שתעשה על פי אמת המידה של "עיתונות אחראית" (כהגדרתו של כב' השופט פוגלמן בע"א 751/10 הנ"ל).

24.
משכך, יש לבחון האם מתקיים התנאי הראשון מהקבועים בסעיף 15 והוא האם הפרסום נעשה בתום לב. כאמור, סעיף 16 מקים שתי חזקות ראייתיות הניתנות לסתירה. חזקת תום הלב שהוכחתה מוטלת על הנתבע מעוגנת בס"ק (א) וקמה במקרה בו הפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 ולא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. חזקת היעדר תום הלב שהוכחתה מוטלת על התובע מעוגנת בס"ק (ב) וקמה במקרה בו הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לבדיקת תוכן הפרסום או שהפרסום נועד לפגוע במידה בלתי סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15.

עניין הכתבה נשוא התביעה הינו, כאמור, תופעת אכיפה בררנית כלפי המקורבים לקברניטי העיר ובני משפחותיהם - כך לטענת הנתבעים, שלאורך ניהול ההליך ובסיכומיהם ביקשו שוב ושוב להדגיש כי לא התובע הוא נושא הכתבה. משכך, לא ברור הדגש שהושם על-ידם על דמות התובע והשימוש שנעשה על-ידם בביטויים ותיאורים שייוחדו לו בכתבה.

יודגש כי לשון הרע נשוא תביעה זו אינה האכיפה הבררנית הנטענת של העירייה אלא הטענה המופנית כלפי התובע כי עשה שימוש בקשריו לשם כך.
"ככלל, "עיתונאי אחראי" ימנע מניסוח מידע שהגיע לידיו כעניין שבעובדה, אם מדובר בחשדות בלבד" (ע"א 571/10 הנ"ל, ס' 29 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן)

בענייננו, שפת הכתבה, המתרכזת רובה בתובע, וצורתה, בשילוב עם היעדר הוכחת אמת עובדתית, כפי שנקבע לעיל, מובילה למסקנה כי בכל הנוגע לתובע בהקשר של תופעת אכיפה בררנית לקה הפרסום בהגזמה ובחוסר סבירות – וזאת מעבר למסקנה כי אמיתות תוכנה לא הוכחה.

העולה מן המקובץ הוא כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות ולפיכך כשלו בהוכחת חזקת תום הלב המעוגנת בסעיף 16(א).

25.
בנוסף, עומדת לחובת הנתבעים חזקת היעדר תום לב המעוגנת בסעיף 16(ב)(2), שכן אין חולק כי לא נעשתה אל התובע פנייה על ידי מי מהנתבעים ומכך יש ללמוד כי לא נקטו לפני הפרסום ב "אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

הנטל להוכיח אי נקיטת אמצעים סבירים על ידי המפרסם מוטל על התובע.

התשובה לשאלה האם נקטו הנתבעים "אמצעים סבירים" "תיגזר גם מנסיבות העניין הכלליות גם מתוך ההגנה הספציפית שלה טוען הנתבע ... אשר לאמצעים הסבירים לגופם, השאלה היא "אם הנתבע גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפרסום, ובבחירת נוסח הפרסום" (ראו ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק כפי שצוטט בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ לעיל בעמ' 895 – 896).

ראו והשוו גם דברי כב' השופט פוגלמן בהתייחס ל"עיתונות אחראית" לפיהם: "יש לבחון אם המפרסם נקט אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום. "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין" (סעיף 5 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות). לשם כך, ניתן לבדוק, בין היתר, אם ביקש המפרסם את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפירסום. אין מדובר רק בשאלה של הגינות, שכן ברגיל, בידיו של הנפגע יהיה המידע הטוב ביותר ביחס לדברים המיוחסים לו" ( ע"א 751/10 הנ"ל בס' 29 לפסק הדין).

בענייננו, הפניה היחידה נעשתה לעירייה אשר הכחישה את הטענות לאכיפה סלקטיבית ומכאן, שלא היה בתגובת העירייה כדי לאמת את הדברים. דברי השכנים הנזכרים בכתבה לא אומתו, כאמור. בנסיבות אלה,
בפרט נוכח מרכזיות הטענות כנגד התובע בכתבה – כפי שעולה מכותרת הכתבה ומהפתיח לה, כמתואר לעיל, כאשר מיוחסת לתובע פעולה של ניצול קשריו בעירייה על מנת לפטור את קרוביו מאכיפה, היה מקום לקבל את עמדתו של התובע עצמו לכתבה, דבר שלא נעשה.

26.
סעיף 15 (4) – הבעת דעה
סעיף זה עוסק בהגנה המוקנית להבעת דעה בנוגע להתנהגות נפגע בתפקיד ציבורי או בעניין ציבורי.
ההלכה היא כי פרסום ייחשב כהבעת דעת אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם. ההגנה תינתן גם למפרסם המביע דעות שאינן אמת אך הרכיב העובדתי אינו יכול לכלול עובדות לא אמיתיות. על כן חייבת להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובית הבעת דעה. סיווגו של עניין כהבעת דעה ייעשה על פי מבחני השכל הישר ועל פי כללי ההיגיון (ראו ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 54 – 55).

הכתבה נשוא התביעה אינה עונה לקריטריונים של הפסיקה בדבר הגנה להבעת דעה. הכתבה כוללת קביעה נחרצת של העובדות – שבסופו של יום אף לא הוכחו כנכונות- ואין המדובר בהבעת דעה לגיטימית כפי שהוגדרה בפסיקה.

אי לכך, לא עומדת לנתבעים הגנה המעוגנת בסעיף 15(4).

27.
לאור כל האמור לא עומדת לנתבעים כל הגנה כנגד התביעה.

שיעור הפיצויים

28.
התובע תבע פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק.
ההלכה היא כי קביעת סכום פיצוי כללי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט תוך התחשבות בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

בשאלת קביעת גובה הפיצויים בגין עולת לשון הרע אימצה הפסיקה שיקולים נוספים, כגון תפוצת הפרסום, זהות האנשים אליהם הופנה הפרסום, הקשר בין הנפגע לבין הציבור אליו הופנה הפרסום, מידת העניין של מי שהפרסום הגיע אליו בתוכן הפרסום ובאמור בו על הנפגע ותפוצה טריטוריאלית של הפרסום (ראו, בין היתר ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, ע"א 492/89 סלונים נ' דבר בע"מ, פ"ד מו(3) 827).

בנוסף, בין מטרותיו של סעד הפיצויים במשפטי לשון הרע מצויות מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה (ראו ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57).

29.
על אף מסקנתי לעיל כי המדובר בפרסום לשון הרע, אין להתעלם מהעובדה כי לא פורסם שמו המלא של התובע – דבר המצמצם את תפוצת דברי לשון הרע וכן מן העובדה כי דברי לשון הרע בענייננו אינם בקצה החמור של הסקאלה – אין המדובר בייחוס עבירה פלילית או חשד לעבירה פלילית אלא בייחוס התנהגות קלוקלת שבאה לידי ביטוי בניצול קשרים.

30.
בנוסף, לא הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע והדבר נלמד בין היתר מכך ששמו של התובע לא פורסם וכן מכך שמוקד הכתבה היה, כאמור, התנהלות העירייה.

31.
התובע טוען כי הוא אישיות ציבורית מוכרת והפנה בתביעתו לראיון שפורסם עימו המפליג בשבחו. הנתבעים מנגד טוענים כי שמו של התובע נקשר בפרשיות חמורות שהאפילו על הפרשה נשוא תיק זה. הנתבעים צירפו לתיק המוצגים מטעמם כתבה על הרשעתו של התובע בהסדר טיעון בעבירה של פגיעה בפרטיות וכן עותק מהודעה לתקשורת במסגרתה הובא נוסח כתב אישום מתוקן כנגד התובע בעבירות של פגיעה בפרטיות.

32.
לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, אני מעמידה את סכום הפיצוי על סך של 20,000 ₪.
לסכום זה יתווספו הוצאות משפט בסך של 1,000 וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח.
יוער כי בפסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד התחשבתי בסכום התביעה אל מול הסכום שנפסק בפועל.

33.
במסגרת כתב תביעתו לא עתר התובע לפרסום התנצלות ועל כן אין להידרש לכך.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום,
כ"ז חשון תשע"ד, 31 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 43536-02/11 שמעון סבן נ' כאן השבוע בדימונה - עיתונות מקומית ופרסום בע"מ, דודו גוזלן (פורסם ב-ֽ 31/10/2013)