פסקי דין על דוד סומך | פסקי דין על אלעזר סומך | פסקי דין על יונס אבו-סאימה | פסקי דין על יעקב קיוורקיאן | פסקי דין על שמעון אדסיאן ואח' |

49133-05/11 א     17/02/2014




א 49133-05/11 דוד סומך, אלעזר סומך נ' יונס אבו-סאימה, יעקב קיוורקיאן, שמעון אדסיאן ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כבוד השופט רפאל יעקובי

ת"א 49133-05-11
17 פברואר 2014


התובעים:
1
.
דוד סומך
2
.
אלעזר סומך
שניהם ע"י ב"כ עו"ד דניאל כהן



נגד

הנתבעים:
1.
יונס אבו-סאימה
ע"י ב"כ עוה"ד רמי עותמאן
, הילה שבתאי

2. יעקב קיוורקיאן

ע"י ב"כ עו"ד אלי תוסיה-כהן
3. שמעון אדסיאן
ע"י ב"כ עו"ד אסף טופול
4. נוריאל חסיד
ע"י ב"כ עו"ד דניאל לנדאו




פסק דין



א. התביעה וההליכים שבעקבותיה
1.
עניינו של

פסק דין
זה בתביעה לסעדים הצהרתיים וכספיים (בסך 2,787,111 ש"ח למועד הגשת התביעה).

2.
התביעה באה לעולם בעקבות שני הסכמים לרכישת שני נכסי מקרקעין שבהם התקשרו התובעים, אשר לא יצאו מן הכח אל הפועל.

3.
נכסי המקרקעין שבהם מדובר הם מגרש ברמות, הידוע כגוש 30617, חלקה 112 (להלן: המגרש ברמות) ומגרש בכפר אל ג'יב, הידוע כגוש 6, חלקה 316, שאינו רשום בספרי לשכת המקרקעין (להלן: המגרש באל ג'יב).

4.
התובעים הם אב ובנו, שהם יהודים ממוצא פרסי והם אזרחי ותושבי שווייץ. במועדים הרלבנטיים לתביעה עסק התובע 1 בסחר בשטיחים. התובע 2 היה סטודנט צעיר בראשית שנות העשרים שלו.

5.
הנתבע 1 הוא ערבי בעל תעודת זהות ישראלית, שבין יתר עיסוקיו היה מעורב בסחר במקרקעין. לטענת התובעים עוול כלפיהם נתבע זה בכך שהציג עצמו לפניהם כמי שזכאי להירשם כבעל הזכויות בשני המגרשים ולמכרם ללא הגבלה, בעוד שבפועל לא היה יותר מ"איש קש".
הנתבע 2 הוא עורך דין, שליווה את עסקאות המקרקעין הנ"ל ואף הגיש בשם התובעים תביעה כספית בבית משפט השלום בירושלים נגד הנתבע 3 ונגד נתבעים נוספים שאינם צדדים להליך דנן (ת.א.4014-01-11). התובעים טוענים כי נתבע זה נטל חלק במצגי שווא שהוצגו להם בקשר לשתי עסקאות המקרקעין וקיבל מהם כספים לשם קיומן.
הנתבע 3 הוא חבר ילדות של התובע 1, עוד מימי ילדותם בפרס (איראן). אין מחלוקת כי הוא היה זה שהציע לתובע 1 את עסקאות המקרקעין דנן, השתתף במשא ומתן והיה מעורב במהלכים שלכאורה נועדו לקיומן.
הנתבע 4 גם הוא ישראלי ממוצא פרסי, והוא עוסק בתיווך במקרקעין. כלפי נתבע זה טוענים התובעים כי הציג עצמו כמומחה למקרקעין באזור ירושלים שמכיר אישית את הנתבעים 2-1. הם מוסיפים וטוענים כלפיו כי נטל חלק במצגי השווא שהוצגו להם, כי תרגם את הסכם מכר המגרש ברמות לשפה הפרסית וכי כדי לשכנע את התובע 1 להעביר תשלומים על חשבון העסקאות הוסיף על דברים שנכתבו במקור ולא הצביע על הפגמים והחסרים שהיו בהסכם זה.

6.
להשלמת התמונה יצוין כי בתביעה הנ"ל בסעיף 5 נטען כי הנתבע 3 בתביעה דנן שלח ידו בכספים של התובעים שהיו מופקדים בחשבון בנק לצורך העסקאות הנדונות ושלשל סכומים נכבדים לכיסו. בסופו של דבר באותה תביעה הושג (ב-5.12.12) הסכם פשרה לפיו חב הנתבע 3 יחד עם בני משפחה מסוימים שלו לשלם לתובעים סכום כולל של 1.2 מיליון ש"ח. בעקבות הסכמה זו נסתיימו ההליכים באותה תביעה. עם זאת, אותה פשרה לא הביאה לסיום ההליכים נגד הנתבע 3 בתיק דנן. הוא נותר צד להליכים ואף הוטלו נגדו עיקולים בשלבים מאוחרים של ההליכים (ראו החלטות שניתנו בקשר לכך בתקופה שבין 2.10.13 לבין 29.10.13 וראו גם החלטת בית המשפט העליון מ-12.2.14 ברע"א 7561/13, אשר דחה בר"ע שהגיש הנתבע 3 בקשר לכך).

7.

התביעה מבוססת על עילות נזיקיות וחוזיות חלופיות.

8.
העילה הנזיקית מבוססת על עוולת תרמית ולחלופין עוולת רשלנות, שנטען כי
כל הנתבעים, יחד ולחוד עוולו כלפי התובעים. עיקר הטענות בעילה הנזיקית מכוונות לכך שהנתבעים כולם רימו את התובעים ולכל הפחות הציגו להם מצג שווא רשלני בכך שהצביעו על הנתבע 1 כבעל זכויות הבעלות בשני המגרשים ולכל הפחות כמי שזכאי להירשם כבעלים של זכויות אלה. לפיכך עותרים התובעים לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך מצטבר של 2,787,111 ש"ח, הכולל את התמורה ששילמו לטענתם בגין ההסכמים, הוצאות נוספות שהוציאו לקיום ההסכמים ובמסגרת התביעה דנן ועגמת הנפש שנגרמה להם.

9.
בפן החוזי טוענים התובעים כי שני הסכמי המכר בטלים מעיקרם, בשל כך שהנתבע 1 לא היה זכאי להתקשר בהם מלכתחילה. לחלופין טוענים התובעים כי קמה להם זכות לבטל את ההסכמים, שלא נסתיימו ברישום זכויותיהם במקרקעין. מכח העילה החוזית מתבקש סעד השבה נגד הנתבעים 2-1, המסתכם ב-656,105$. לסכום זה מגיעים התובעים לנוכח טענתם כי שילמו בסך הכל עבור המגרשים הנדונים 953,910$ וכי בעקבות הפשרה הנ"ל קיבלו מהנתבע 3 סך 297,815$.

10.
טענה חלופית, אשר ייחדו התובעים לנתבע 4 בלבד, נטענה מכח חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996. כאן טענו התובעים להשבת 8,000$, אשר לטענתם קיבל הנתבע 4 כמי שפעל, בין היתר, כמתווך בעסקאות המקרקעין הנ"ל ולא קיים את הוראות החוק.

11.
ארבעת הנתבעים השונים הגישו ארבעה כתבי הגנה נפרדים, שבמסגרתם כפר כל אחד במיוחס לו וטען כי אין ליתן לתובעים את הסעדים שהם עותרים להם וכי יש לדחות התביעה.

כל הנתבעים הוסיפו כי במקרה שייפסק דבר מה לזכות התובעים, הרי שיש לחייב בכך נתבעים אחרים זולתם.

12.
משהתברר כי בתיק דנן לא צפויה פשרה, לא היה מנוס מכניסה למסלול דיוני של הוכחות וסיכומים. בהמשך לכך הוגשו הראיות שתפורטנה להלן, נתקיימו דיוני הוכחות ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב, במתכונת שאיפשרה לכל אחד מהצדדים להעלות טענותיו ולהתייחס לטענות הצדדים האחרים.

13.
הראיות שהוגשו הן ששה תצהירי עדות ראשית, של כל הצדדים לתביעה (שני תובעים וארבעה נתבעים). עם זאת, הנתבע 2 לא התייצב לדיונים ובא כוחו נאלץ להודיע (בפרוטוקול, ע' 58, ש' 17): "הנתבע 2 לא התייצב ואני נאלץ למשוך את תצהירו".
14.
בשלושה דיוני הוכחות נחקרו כל המצהירים (למעט הנתבע 2, כנ"ל) ולאחר מכן הוגשו סיכומים מטעם כל הצדדים (לרבות הנתבע 2).

15.
לאחר שהתברר כי כל הצדדים לא עשו שימוש בזכות להשיב לסיכומי האחרים, הוכשרה הקרקע להכרעה במה שעל הפרק, על יסוד כל המצוי בתיק עתה.

ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז
16.
לאחר שקילת המכלול הגעתי לתוצאה המורכבת הבאה:
א.
יש לקבל התביעה הנזיקית נגד ארבעת הנתבעים, יחד ולחוד. זאת בשל המצגים הכוזבים שהציגו הנתבעים לתובעים לפני ביצוע עסקאות רכש הזכויות במקרקעין ובמהלכן.
ב.
כפי שאראה להלן, עוולו הנתבעים נגד התובעים בעוולת הרשלנות ולא הייתי רחוק מקביעה כי עוולו אף בתרמית. יחד עם זאת, התובעים לא יזכו במלוא הסכומים שתבעו, מאחר ולדעתי אשמם התורם של התובעים תרם תרומה בעלת משמעות לנזקים שנגרמו להם.
ג.
בהמשך לכך שהחיוב כלפי התובעים יהיה של כל הנתבעים, יחד ולחוד, תבואנה קביעות לגבי מערכת היחסים הפנימית שבין הנתבעים לבין עצמם.

ג. הבסיס לתוצאה – כללי

17
.
בפתח בפרק זה אציין כי בדרך לתוצאה

הסופית שקלתי את הטענות שהעלו כל הצדדים
על רקע מכלול חומר הראיות, שאינו כולל את תצהירו של הנתבע 2. לא שעיתי בקשר לכך לטענות הנתבע 1 בסיכומיו (בסעיף 9) כי "לאור העדרו הבולט של הנתבע 2, עו"ד יעקב קוויקריאן, מההליכים בתיק זה, לרבות אי חתימתו על תצהירו ואי התייצבותו לעדות על תצהירו, מתבקש בזאת בית המשפט הנכבד, לא רק למשוך את תצהירו של הנתבע 2, כפי שהתבקש על ידי בא כוחו לאור אי-התייצבותו, אלא אף לא לתת כל משקל לאמור בכתב הגנתו ובסיכומיו של הנתבע 2 ולמחוק את הגנתו כליל בשל אי-התייצבות, היות ובנסיבות אלו כל הגנתו של הנתבע 2 הינן בבחינת טענות מפי השמועה".
לגבי בעל דין שנמנע ממתן עדות במשפטו נפסק כי "בעל דין בהליך אזרחי הבוחר למלא פיו מים, עושה כן על אחריותו הוא ומתוך הבנה כי שתיקתו לא תמנע מבית המשפט הסקת מסקנות מיתר הראיות שלפניו" (ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4) 529, 538-537 (1992)). עם זאת, משהנתבע 2 היה מיוצג בהליך ע"י עורך דין, שאף הגיש מטעמו כתב הגנה וסיכומים וחקר את יתר המצהירים, אין לפעול לגביו כפי שטוען הנתבע 1 שיש לפעול, אלא רק באופן האמור (וראו למשל ע"א 6092/00 כדורי נ' אוטמזגין, פס"ד מ-7.10.02).

18.
באופן כללי ייאמר כי אחריותם של הנתבעים, יחד ולחוד, נובעת מהקביעות שאקבע להלן, שלפיהן כל אחד מהנתבעים נטל חלק בהיצגים הכוזבים שהוצגו לתובעים עובר להסכמתם להתחייב לביצוע העסקאות שהנתבעים הציעו להם וגם בתקופה שלאחר מכן.
כפי שאראה להלן, הנתבעים הציגו לתובעים מצגים כוזבים הנוגע לפרטים מהותיים שבבסיס עסקאות המקרקעין שבמחלוקת. עסקינן גם במסירת פרטים כוזבים באופן פוזיטיבי ולא רק בהימנעות ממסירת מידע מלא. כך הוא הדבר לעניין הבעלים הרשום של המגרש ברמות וכך גם לעניין הבעלים הרשום של המגרש באל ג'יב ומקומם הגיאוגרפי.

19. בהמשך לכך, מעבר למצגים הכוזבים שהוצגו לתובעים במסגרת המשא ומתן, הנתבעים כולם נטלו חלק, יחד ולחוד, בשכנועם של התובעים גם לאחר מכן כי המדובר בעסקאות שתצאנה אל הפועל בהעברת זכויות הבעלות במקרקעין אל התובעים, אשר תשאנה בכנפיהן רווחים גדולים ומהירים לתובעים.

20.
לצד האמור לעיל, התובעים תרמו לתוצאות הקשות שנגרמו להם. הם היו להוטים להשיג רווחים קלים ומהירים ולא בדקו את שמצופה מרוכש מקרקעין סביר לבדוק. יש להחיל כלפיהם את דוקטרינת האשם התורם וזו תביא לכרסום בסכומים שיגיעו להם.

21.

במערכת היחסים הפנימית שבין הנתבעים לבין עצמם יהיה מקום לבחון את מידת האשם של הנתבעים השונים וגם להתחשב בסכומים שקיבלו נתבעים מסוימים בקשר לעסקאות הנדונות.




ד. ראיות הצדדים – כללי
22.
פסק דין
זה נשען בעיקרו על הערכת עדויות הצדדים ולא על מסמכים שבדרך כלל נלווים לעסקאות מקרקעין, כמצע למשא ומתן וכחלק בלתי נפרד מהסכמי מכר.

23.
עדויות הצדדים כולן לא הותירו עליי רושם חיובי. התרשמתי כי כל אחד מהתובעים ומהנתבעים מנסה לגמד את מעורבותו ואת אחריותו לאירועים שהביאו לכריתת שני הסכמי המכר ולהשתלשלות העניינים שלאחר מכן. יחד עם זאת, לשם הכרעה בתביעה דנן לא היה מנוס מדליית אותם קטעים בעדויות הצדדים שהיו אמינים עליי ושמצאתי להם חיזוק במכלול הדברים.

24.
אציין, כי היה זה דווקא הנתבע 3, שעדותו בנוגע לאירועים שבגדר התביעה דנן הותירה רושם טוב מזה של עדויות הנתבעים האחרים, ובעיקר מזו של הנתבע 1, שמצאתי בה סתירות ועניינים נוספים שאינם מתיישבים עם ההיגיון. הנתבע 1, כמו גם הנתבע 4, ניסו לצמצם מעורבותם בעסקאות בכלל ובפרט בכל הקשור לעסקת המכר באל ג'יב.

25.
גם עדויות התובעים לא הותירו עליי רושם חיובי. התובעים מצידם ניסו להמעיט מתרומתם המעשית לקרות האירועים שהביאו לנזקיהם. עדויותיהם סבלו מכך שמעבר ל"שכחת" עניינים שונים, טענו ונאחזו בכך שלאורך השתלשלות האירועים שהביאה לתביעה דנן הטילו את כל יהבם ואמונם בנתבעים – בראשית הדרך בעיקר בנתבע 3 ובהמשך הדברים בעיקר בנתבע 2. התובעים העידו שבשל הסתמכות "עיוורת" זו על נתבעים אלה הזדרזו גם לבצע את העסקאות וגם להמשיך בהן ונמנעו מביצוע בדיקות פשוטות שהיו מאפשרות להם בחינה זהירה ונכוחה של עסקאות אלה מלכתחילה ולאחר מכן, בחינה שלכל הפחות הייתה חוסכת השקעות נוספות של התובעים בהמשך הדרך (ראו לדוגמא בחקירת התובע 2: פרוטוקול, ע' 4, ש' 19-18, ש' 24-20; ע' 5, ש' 8-5; ע' 8, ש' 14-13; ע' 11, ש' 26-24 ועוד; וראו בחקירת התובע 1: פרוטוקול, ע' 26, ש' 19-18, ש' 27-26, ש' 30-29; ע' 28, ש' 11-9; ע' 31, ש' 26-16; ע' 34, ש' 18-17; ע' 37, ש' 3-2).



ה. הצגת העסקאות שבבסיס התביעה
26.
שתי עסקאות מכר של זכויות בעלות במקרקעין עומדות בבסיס התביעה דנן.

27.
העסקה הראשונה היא עסקת מכר המגרש ברמות. לגבי המגרש ברמות נכרתו שני הסכמים בכתב. ההסכם הראשון מיום 23.2.10 הוא בין הנתבע 1 לבין התובע 2. בהסכם זה מציג הנתבע 1 את עצמו (בהצהרת הצדדים הראשונה ובסעיף 3) כמי שזכאי להירשם כבעלים של המקרקעין ברמות: "המוכר מצהיר ומאשר בזה כי הינו זכאי להירשם הבעלים הרשום והמחזיק ו/או הבעלים של הזכויות והחזקה של הקרקע" (סעיף 3 להסכם הראשון). ההסכם השני מ-22.11.10 (שנחתם ע"י התובע 1 ב-10.12.10) ממחה את זכויות התובע 2 לתובע 1 ומקטין את היקף התמורה המוסכמת מ-60$ למ"ר ל-48.9$ למ"ר. נרשם בו (בסעיף 4) כי המוכר "מסכים למחיר חדש זה היות והוא קיבל את מלוא תמורת הקרקע מהקונה ומדוד ביחד".
28.
העסקה השניה היא עסקת מכר המגרש באל ג'יב. בנוגע לעסקה זו לא נכרת הסכם מכר בכתב והאסמכתאות הכתובות היחידות שיש לעניינה הן הסכם נאמנות בין התובע 1 לבין הנתבע 2 להקמת חברה באיו"ש ומכתב מהנתבע 2 לסניף הבנק של התובעים שבו הוא מאשר כי בקשת העברת כסף לחשבונו מחשבון התובעים (בסכום של 102,000$) מיועדת לרכישת המקרקעין באל ג'יב (נספח י"ט לכתב התביעה).




ו. קביעת ממצאים –
הרקע העובדתי והשתלשלות האירועים
29.
ראשיתה של הפרשה שברקע ההליכים בתיק דנן בשיחת טלפון בין הנתבע 3 לבין התובע 1. בשיחה זו הציע הנתבע 3 לתובע 1 עסקה קוסמת של רכישת מקרקעין בירושלים על ידי התובע 1, כשמובטח לו מיידית רווח עצום – של 800,000$ – מאת צד שלישי שמעוניין לרכוש את המקרקעין בסמוך לאחר שיירשמו על שמו של התובע 1. התובע 1, שלא היה זמין להגיע במהירות לישראל, שוכנע על ידי הנתבע 3 (באמצעות שבועה הרווחת בקרב אנשי עסקים ממוצא פרסי) לשלוח את בנו, התובע 2, במקומו כדי לקדם ולבצע את העסקה. יצוין כי הוסכם בין הנתבע 3 לבין התובע כי הם יתחלקו ברווח שיתקבל מהמכר המובטח של המקרקעין, באופן שהנתבע 3 היה אמור לשלשל לכיסו מאות אלפי שקלים.

30.
ברקע הצעת העסקה הנ"ל, שאינה במחלוקת, מצויה השתלשלות עניינים שמוצגת על ידי כל אחד מהנתבעים באור שונה. ראשיתם של מהלכים אלה מצויה בידיעתם של הנתבעים 2-1 בלבד, אלא שכאמור הנתבע 2 לא הגיש ראיות, כך שלא מסר גרסה בקשר לכך. הנתבע 1 טוען כי הנתבע 2, בהיותו בא כוחו של בעל המגרש ברמות, פנה אליו כדי שישמש "איש קש" למכר המקרקעין. שימוש באיש קש נדרש לטענתו מאחר והבעלים לא רצה למכור את המגרש ליהודים ועל כן הוסכם כי הוא זה שיירשם כרוכש. בעניין זה, כאמור, עומדת בפועל גרסה עובדתית אחת והיא של הנתבע 1. מכל מקום, בין אם הנתבע 2 פנה את הנתבע 1 ובין אם הידיעה על העסקה הגיעה אל הנתבע 1 באופן שונה, הרי שהנתבע 1 לא מכחיש כי היה לו דין ודברים ישיר מול המוכר לשם רכישת המגרש ברמות על ידיו, ושבהמשך לכך הוא קיבל לידיו מהמוכר מסמכים דוגמת נסח טאבו של המקרקעין וצו ירושה, אשר ממנו ניתן ללמוד כי המוכר הוא אחד מיורשי הבעלים הרשום (פרוטוקול, ע' 46, ש' 7 - ע' 47, ש' 25). לעניין מסמכים דוגמת יפוי הכח שמסרו בעלי המקרקעין לשם מכירתם ולנתונים דוגמת הגורם שיירשם כמוכר בעסקת המכר הסתבך הנתבע 1 בעדותו, כשהעיד שסיכם עם הבעלים כי הוא ירכוש את המגרש ואפילו תיאר את תנאי העסקה (פרוטוקול, ע' 46, ש' 17 - ע' 47, ש' 12) אך בהמשך הדברים טען כי למרות שלכאורה הוא היה הקונה, היה זה הנתבע 2 שאמור היה להיות צד להסכם עם המוכר ולקבל יפוי כח על שמו וכל זאת מטעמים של חסכון במסים (פרוטוקול, ע' 44, ש' 6-1; ע' 49, ש' 7-2). איני מקבל גרסה זו. ראשית – המדובר בשינוי גרסה מזו שמסר הנתבע 1 בסעיפים 5 ו-9 לתצהירו. שם גרס כי המוכר הפקיד אצל הנתבע 2 יפוי כח בלתי חוזר המעביר את הזכויות במגרש ברמות על שמו של הנתבע 1 ומשמו היו אמורות זכויות הבעלות לעבור לשם התובעים. שנית – אין בדברים אלה להסביר מדוע היה זה הנתבע 1 שצוין בהסכם המכר כמי שזכאי להירשם כבעלים. שלישית – דברים אלה אינם מתיישבים עם גרסתו של הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, שלפיהם הוא הציג עצמו כמי שמעוניין לרכוש את המגרש ברמות (פרוטוקול, ע' 46, ש' 16-14), הוא ניהל את המשא ומתן עם המוכר והגיע איתו להסכמה בדבר הקניין והתמורה (שם, ע' 46, ש' 19 - ע' 47, ש' 5) וקיבל מהמוכר מסמכים שמעידים על בעלותו לכאורה של המוכר במגרש (שם, ע' 47, ש' 25-8). רביעית – אין בדברים אלה להסביר מתי הוחלט לכאורה על השינוי בשמו של הרוכש: האם היה זה לפני הצגת העסקה לתובעים או לאחר מכן – עניין שלא עלה בעדויות של מי מן הנתבעים האחרים ובעדויותיהם של התובעים. חמישית – מתן יפוי כח על שמו של הנתבע 2 לא מתיישב עם רישומו של הנתבע 1 כמוכר המגרש ברמות וכמי שנרשם שהוא זכאי שהזכויות המגרש יירשמו על שמו. טענה זו גם אינה מתיישבת עם הנמקתה על ידי הנתבע 1 בכך שנבעה מרצון לחסוך במיסוי, שהרי אם הנתבע 1 נרשם בהסכם כמוכר מה חיסכון במס יהיה ביפוי הכח שניתן לטובת הנתבע 2.

31.
בהמשך לאמור לעיל אני קובע כי הנתבע 1 היה זה שיפוי הכח למכר המגרש ברמות נרשם על שמו. היה זה הנתבע 1 שהוצג לתובעים בעל פה ובכתב כמי שזכאי להירשם כבעלים של המגרש ברמות. אני דוחה את גרסתו של הנתבע 1 כאילו הוא הציג ומסר לנתבעים האחרים מסמכים בקשר לעסקת המגרש ברמות מלבד יפוי הכח שלא היה ברשותו כי ניתן לטובת הנתבע 2 (פרוטוקול, ע' 49, ש' 24-23; ע' 51, ש' 10-1). לעניין זה מקובלת עליי גרסתו של הנתבע 3 לפיה לא הנתבע 1 ולא הנתבע 2 הציגו לנתבעים האחרים ולתובעים בשום שלב את יפוי הכח ואת המסמכים האחרים אותם העיד הנתבע 1 שקיבל מהבעלים (פרוטוקול, ע' 59, ש' 24-23; ע' 60, ש' 22-11).

32. בעניינה של עסקת המכר באל ג'יב
רב הנסתר על הגלוי עוד יותר מזה שבעסקת המכר ברמות. כך לדוגמא הנתבע 3 לא מסר בעדותו בקשר לעסקה זו כל גרסה. הנתבע 4 מנער חוצנו מעסקה זו בכלל וטוען כי לאחר שסייר עם הנתבע 2 במקום וכשנודע לו על התמורה המבוקשת קבע כי לדעתו אין המדובר בעסקה אמיתית ומרגע זה לא היה מעורב כלל בעסקה זו (פרוטוקול, ע' 69, ש' 28-23). בקשר לעסקת אל ג'יב העיד הנתבע 1 כי בסמוך לאחר הצעת עסקת המכר ברמות הוא הציע לנתבע 3 עסקה זו והאחרון אמר לו כי התובעים ירכשו גם מגרש זה. הוא הוסיף כי מסר לנתבע 3 נסח רישום כתוב בשפה הערבית של המגרש באל ג'יב וכי בעל הזכויות במגרש מתגורר בירדן. הוא הוסיף בעדותו כי למרות שנפגש עם בעל הזכויות במגרש בירדן פעמים רבות הוא אינו זוכר את שמו. את אחריותו לעסקה זו תיחם הנתבע 1 לכך ששימש רק כמתווך שהפגיש את בעל הזכויות הירדני עם הנתבע 2. לטענתו, התמורה ששולמה לו בסך 15,000$ נועדה לתגמלו רק בתפקיד זה, שכן לא היה לו כל קשר לעסקה לאחר שהפגיש את הנתבע 2 עם הבעלים הירדני. הנתבע 1 הוסיף כי הנתבע 4 ניסח מסמך, אשר בו הוא מאשר שקיבל את שכר טרחתו בגין עסקה זו ובכך סיים חלקו בה (פרוטוקול, ע' 53, ש' 20 - ע' 54, ש' 29).

33.
גם לעניין עסקת המקרקעין באל ג'יב איני נותן אמון בעדותו של הנתבע 1. ראשית – גרסתו לא נתמכה במסמכים שנזכרו בה. כך לא הוגש אותו מסמך שעליו טען כי חתם לשם אישור קבלת שכרו וסיום תפקידו בקשר לעסקה זו. גם לא הוצג אותו נסח רישום כתוב בערבית. שנית – אין זה סביר שלאותם מקרקעין יהיו שני נסחי רישום: זה שהוצג בהליך כאן (ת/3) שלפיו אין מידע בנוגע למקרקעין באל ג'יב ונסח רישום אחר, שהנתבע 1 גורס שמסר, ובו פרטים מלאים בנוגע למקרקעין. שלישית – איני מקבל את גרסת הנתבע 1 כאילו סיים את תפקידו בנוגע לעסקת אל ג'יב בכך שהפגיש את הבעלים עם הנתבע 2. בהקשר זה מקובלים עליי דברי התובעים לפיהם הנתבע 1 היה מעורב בשכנועם לקיום שתי העסקאות גם בכל התקופה שלאחר ההסכמה על ביצוען (פרוטוקול, ע' 32, ש' 6-4). עיקר הדברים נעוץ גם בכך שמקובלת עליי עדותו של התובע 1, אשר לפיה בשלב מסוים הוא והנתבעים 2-1 נפגשו עם עו"ד לצורך הקמת חברה באיו"ש שבאמצעותה תתאפשר עסקת מכר זו. ברי כי נוכחותו של הנתבע 1 בפגישה זו, שנועדה רק לשם קידום עסקת מכר המגרש באל ג'יב, מלמדת כי תפקידו לא נסתיים בהצגת הבעלים הירדני לנתבע 2 ומסתבר יותר כי הוא הוצג בפגישה זו כבעל הזכויות במגרש. רביעית – תמוהה בעיני עדותו של הנתבע 1 כי אינו זוכר את שמו של בעל המגרש באל ג'יב, למרות שאושר כי נפגש איתו מספר רב של פעמים.

34.
ממכלול הראיות בנוגע לעסקת המגרש באל ג'יב אני קובע את הקביעות הבאות: הנתבע 1 היה זה שהציג בסמוך להצגת עסקת המכר ברמות לנתבעים האחרים את עסקת המכר באל ג'יב. בהמשך לכך הציע הנתבע 3 לתובעים לרכוש גם מגרש זה. הנתבע 1 הוצג לתובעים גם בעסקה זו כבעל הזכויות במגרש. לא נוסח בעניינה של עסקה זו הסכם מכר בכתב ועל כן הוסכם כי התמורה בגינה תשולם במקביל להעברת זכויות הבעלות על שם התובעים. הנתבע 1 היה שותף מלא למצגי השווא הנוגעים לעסקת אל ג'יב. זאת גם בשלב הצגת העסקה לתובעים וגם לאחר מכן. הוא לא שימש כמתווך בלבד בעסקה זו ותפקידו לא הסתיים בהצגת הבעלים לנתבע 2. גם איני מקבל את עדותו של הנתבע 4 בנוגע למעורבותו או לחוסר מעורבותו בעסקת המגרש באל ג'יב. בהקשר זה מקובלת עליי גרסת התובע 1 לפיה הנתבעים 2-1 והוא היו יחדיו אצל הנתבע 4 בשלב מאוחר לכריתת ההסכמים. היה זאת לאחר שהנתבע 3 שלח ידו לכספים ששילמו התובעים. במהלך הפגישה המשותפת הזו ערך הנתבע 4 מסמכים שונים בכתב ובכלל זה התייחסות לתמורת המגרש באל ג'יב (פרוטוקול, ע' 40, ש' 18-8). ממכלול הדברים מסתבר שהנתבע 4 לא יצא מן התמונה בקשר לקיומן של שתי העסקאות אלא היה מעורב במהלכים שלאחר כריתת ההסכמים ובכלל זה גם בעניינה של עסקת המגרש באל ג'יב.

35.
בסיום פרק זה אציין עניין שאינו דרוש להכרעה בנוגע לאחריות הנתבעים למצגי השווא שהוצגו לתובעים, אך יש בו ללמד על התנהלותם של הנתבעים ועל חוסר מחויבותם לגילוי מלא של המהלכים שהציפו את העסקה ברמות לתודעת הנתבע 3 והתובעים. הנתבע 1 גורס כי לאחר שקיבל על עצמו מהנתבע 2 את תפקיד איש הקש למכר המקרקעין ולאחר שסיכם עם הבעלים על רכישת המקרקעין, פנה אל הנתבע 4 שהיה מוכר לו כמתווך במקרקעין מעסקה קודמת והציע לו לאתר קונים למקרקעין. הנתבע 4 לעומתו מציג תמונה שונה ובה הוא מבקש למזער את מעורבותו במהלכים להוצאת העסקה מן הכח אל הפועל. לטענתו, נודע לו על העסקה באקראי, כשביום בהיר נכנס לחנותו של הנתבע 3 שם פגש גם בנתבעים 2-1 שהציגו לו את העסקה במעמד זה. הנתבע 3 מתאר תמונת דברים שונה, אשר לפיה הנתבע 1 הוא זה שנכנס לחנותו שעה שהוא והנתבע 4 היו שם והציע לנתבע 4 להשתתף בעסקת מקרקעין. כאמור, איני נדרש להכרעה במחלוקת זו, אולם גרסאותיהם השונות של הנתבעים בנוגע לאופן בו הגיעה עסקת המקרקעין ברמות לתודעתם המשותפת מלמדת לדעתי בנוסף על המהימנות הנמוכה שיש ליתן לכל אחת מהגרסאות גם על מעורבותו הפעילה של כל אחד מהנתבעים בהצגת מצגי שווא לתובעים.


ז. הנתבעים כולם הציגו מצגי שווא לתובעים ועוולו כלפיהם בנזיקין
36.
כפי שאראה להלן הנתבעים כולם הציגו מצגי שווא לתובעים.

37.
התובעים טוענים כי מצגי השווא שבהם מדובר כאן עולים כדי עוולות התרמית ולחלופין – לרשלנות. לדעתי אין בסיס מלא לקביעה כי מדובר בתרמית. זאת בשל כך שהתובעים לא שכנעו ברמה הנדרשת כי הנתבעים ידעו שהעסקאות שבהן מדובר לא תוכלנה לצאת לפועל. ואולם, גם אם המצגים אינם עולים עד כדי כך, הרי שהם עולים לכדי עוולת הרשלנות. נמצא שמכל מקום כל הנתבעים חבים בנזיקין כלפי התובעים (לעניין תחולתה של עוולת הרשלנות כשאין תחולה לעוולות אחרות, ראו למשל ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985); ע"א 3024/10 ויינר נ' מויאל (פס"ד מ-2.4.13) וע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני, פס"ד מ-29.10.13).

38.
לנתבעים כולם קמה חובת זהירות כלפי התובעים. הנתבעים כולם הפרו את חובת הזהירות בהצגת מצגי שווא ובכך גרמו נזק לתובעים.

39.
חובת הזהירות של כל הנתבעים כלפי התובעים קמה כבר מעצם השתתפותם של כל הנתבעים במשא ומתן עם התובעים (השוו ע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477 (1984)).

40.
לנתבע 3 קיימת חובת זהירות נוספת כלפי התובעים. חובה זו קמה מכח היכרות רבת שנים שבינו לבין התובע 1. הנתבע 3 אינו מכחיש שיש במערכת היחסים המיוחדת שבינו לבין התובעים לבסס יחסים מיוחדים בין צדדים אלה, שהביאו את התובע 1 לבטוח, לסמוך ולהסתמך על מצגיו של הנתבע 3 ועל הנתבעים האחרים, שאותם הציג הנתבע 3 לתובעים. הנתבע 3 לא ראה בעסקאות דנן עסקאות רגילות, אלא כאלה שהיחסים המיוחדים בינו לבין התובע 1 יצרה ביניהם מעין שותפות בקשר אליהן (פרוטוקול, ע' 61, ש' 7-6; ע' 64, ש' 14-13). לא זו בלבד. הנתבע 3 לא רק השתתף בהצגת מצגי שווא בקשר לפרטים מהותיים הנוגעים לעסקאות המכר עצמן, אלא גם הציג לתובעים מצג לפיו למועד המהיר של ההתקשרות יש תפקיד ברווחים הצפויים מצד שלישי שמעוניין לרכוש את המקרקעין מיד לאחר שיירשמו על שם התובעים. מעבר לאמון של התובעים בנתבע 3, היה במצג זה לשמש לא רק זרז לשם ביצוע העסקאות אלא גם גורם ששיבש את הילוכם ואת שיקול דעתם.

41.
לנתבע 2 קמה חובה מיוחדת מעצם הצגתו כעורך דין. זאת גם אם לא שימש בפועל כשלוחם של התובעים לעניין עסקת המקרקעין ברמות. איני מקבל את טענת הנתבע 2 (בסעיף 5 לסיכומיו) כי לא התקיימו בינו לבין התובעים יחסי עורך דין - לקוח ולכן לא קמה לו חובה ואחריות כלפיהם. גם בהנחה שהתובעים לא היו לקוחותיו של הנתבע 2 בכלל, ולדעתי אין הדבר כך, הרי שבנסיבות העניין יש לקבוע כי נוצרה בין הנתבע 2 לבין התובע 2 לפחות לעניין עסקת המגרש ברמות מערכת יחסים המקימה חובת זהירות של הנתבע 2 – כעורך דין – כלפיו וכלפי אביו, התובע 1. במקרה דנן שלט הנתבע 2 בעיצוב עסקת מכר המקרקעין ברמות, הוא ניסח את ההסכם, ששוכתב לאחר מכן על ידי הנתבע 4, הוא נכח בפגישה והוצג כעורך דין, הוא ראה לפניו את התובע 2 חסר הנסיון כשהוא לא מיוצג וללא כל סיוע של עורך דין, הוא גם ידע, שמע וראה שפרטים מהותיים בנוגע לעסקה לא נמסרו לתובע 2. כל זאת כשהנתבע 2 נהנה מיתרון ידע ושליטה. עצם הימצאותו והצגתו של הנתבע 2 לתובע 2 כמי שהוא עורך דין
הניח את דעתו של התובע 2 שיש מי שמטפל בצד המשפטי של העסקה ודואג גם להבטחת זכויות התובעים ולפחות לכל הדרוש מבחינה משפטית כדי שהעסקה תצא מן הכח אל הפועל (וראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פס"ד מ-1.3.04).
בעניין המשך קיומן של שתי עסקאות המכר התקיימו לדעתי יחסי עורך דין - לקוח בין הנתבע 2 לבין התובעים. די לעניין זה בכך שהנתבע 2 נשכר על ידי התובעים לייצגם בתביעה נגד הנתבע 3 ובמקביל המשיך לכאורה לפעול לקידום שתי העסקאות, כשבתווך שלח הנתבע 2 מכתב לסניף הבנק של התובעים ובו הוא מודיע במפורש כי הוא עורך דינם של התובעים, לפחות בנוגע לעסקת אל ג'יב (נספח י"ט לכתב התביעה). דברים אלה מתחזקים אף בהסכם הנאמנות שבין התובע 1 לבין הנתבע 2, שבו הוסכם כי הנתבע 2 ישמש נאמן של התובע 1 להחזקת מקצת מניותיה של החברה שתוקם באיו"ש לצורך העברת הזכויות במגרש באל ג'יב. במצב הדברים בכללותו, בין אם הנתבע 2 נשכר פורמאלית לייצג את התובעים בעסקאות המכר ובין אם לאו, הרי שברי שנוצרו בין צדדים אלה יחסי אמון וקרבה שמקימים חובת זהירות מוגברת של הנתבע 2 כלפי התובעים.

42.
גם חובת הזהירות של הנתבע 4 כלפי התובעים היא מעבר להשתתפותו הפעילה בהצגת העסקה ובמשא ומתן. אמנם בין הנתבע לבין התובעים לא הייתה היכרות מוקדמת, כפי שהייתה לתובעים עם הנתבע 3. ברם, הצגת הנתבע 4 כבר סמכא בענייני מקרקעין קיבלה גושפנקא בכך שלא רק שהוא תרגם את הסכם המכר לשפה הפרסית אלא גם הוסיף על הקיים נדבך נוסף. בנוסף לכך, נראה כי שליטתו של הנתבע 4 בשפה הפרסית יצרה לפחות אצל התובע 2 תחושה שגם על הנתבע 4 אפשר לסמוך ולהסתמך. עובדה היא שהנתבע 4 היה זה שליווה את התובע 2 לראות את המקרקעין ויש ללמוד ממנה שלא בכדי נעשה כך, אלא שהנתבע 4 הוצג כמי שיש לו ערך מוסף לשם הצגתם הפיזית של המקרקעין ועמידה על טיבם וערכם.

43.
אין מחלוקת כי הנתבעים כולם נכחו ולקחו חלק בהצגת העסקאות לתובע 2 במסגרת המפגש המשותף, טרם חתימת ההסכם לעניין המגרש ברמות וההסכמה בנוגע לעסקה באל ג'יב. המידע בנוגע לעסקה היה מצוי בידיעת הנתבעים כולם. כפי שיפורט להלן, מידע זה לא גולה לתובעים במסגרת המפגש ואף לא קודם לכן על ידי הנתבע 3. אין המדובר באי גילוי פאסיבי גרידא, אלא במצג שווא שבו הוצג הנתבע 1 בהסכם ובכלל כבעלים ולכל הפחות כבעל הזכות להירשם כבעלים של המקרקעין ברמות ובהמשך לכך גם כבעלים של המקרקעין באל ג'יב. במצב דברים בו המידע על אודות העסקה מצוי בידי הנתבעים ולנוכח האמון של התובע 1 בנתבע 3 ובנתבע 4 בכלל, קמה לנתבעים כולם חובת זהירות כלפי התובעים.

44.
נקודת המוצא בקשר לעסקאות המקרקעין היא שהנתבעים כולם לא הציגו לתובעים את המצג העובדתי הנכון והמלא בנוגע לבעלים של המקרקעין בשתי העסקאות, שבהן הוצג הנתבע 1 כבעלים של שני המגרשים ובעסקת אל ג'יב לא הוצג מיקומו הגאוגרפי של המגרש בשטחי יו"ש והוצג לתובעים מצג כאילו המגרש באל ג'יב נמצא בתחומי העיר ירושלים.

45. הנתבעים הציגו לתובעים מצג לפיו הנתבע 1 – כפי שנרשם בהסכם המכר ברמות – הוא הבעלים האמיתי של המגרש ברמות ולא "איש קש" שמאחוריו בעלים אחר. די לשם כך במה שהעיד בהקשר זה הנתבע 3 כי הוא והנתבעים האחרים לא גילו לתובע 1 כי הלכה למעשה הנתבע 1 אינו הבעלים או מי שזכאי להירשם כבעלים של המקרקעין (פרוטוקול, ע' 64, ש' 10-5) אלא משמש "איש קש" שמסווה את הבעלים האמיתי, שאינו מעוניין למכור את המקרקעין ליהודים. איני מקבל את טענת הנתבע 1, שלפיה במהלך המו"מ בנוכחות התובע 2 נאמר לאחרון, שהנתבע 1 אינו הבעלים הרשום אלא רק "איש קש" וכי קיים נסח טאבו ובו רשום כבעלים מי שהוא מורישו של המוכר (פרוטוקול, ע' 52, ש' 24-22), וכי הנתבעים האחרים הסבירו לתובע 2 את כל שידעו בנוגע לבעלים, להיותו של הנתבע "איש קש" ולשרשור העברת הזכויות ע"י יפוי הכח מהבעלים לנתבע 1 (פרוטוקול, ע' 50, ש' 25 - ע' 51, ש' 2). לעניין זה די בעדות הנתבע 3, כי לא נאמר לתובעים שהנתבע 1 הינו "איש קש" ומכאן ברור גם שלא הובהר להם מי הבעלים האמיתי ולא הוצגו להם מסמכים דוגמת יפוי כח, צו ירושה או נסח טאבו, שאת מקצתם קיבל הנתבע 1 לידיו, אך לא מסרם לתובע 2 בפגישה שהייתה בחנותו של הנתבע 3 לשם חתימה על הסכם המכר.

46. במצב דברים בו הנתבע 1 נרשם בהסכם המכר כמי שזכאי להירשם כבעלים של המקרקעין ברמות ונכח בהצגת העסקה לתובע 2, קמה לנתבע זה ולנתבעים האחרים חובה לגלות לתובעים את כל המידע שיש ברשותם. בראש ובראשונה היה עליהם לוודא כי התובעים באמצעות התובע 2 מודעים לכך שאין הנתבע 1 הבעלים אלא "איש קש". עוד היה עליהם לוודא כי התובעים מודעים לכך שהמוכר אינו יודע שהמקרקעין יימכרו ליהודים למרות שכפי שהעיד הנתבע 1 הוא לא רצה בכך בכלל, ומסתבר כי אילו ידע על כך במועד הרלבנטי לא היה מתקשר כלל בעסקה כלשהי עם הנתבע 1. היה עליהם לקבל מידי הנתבע 1 או מהמוכר את כל המסמכים הרלבנטיים לעסקה ולמסור אותם בעצמם לתובעים. כך לגבי מכלול המסמכים שהנתבע 1 טען כי קיבל לידיו וכך גם בנוגע למסמכים נוספים דוגמת יפוי הכח, שהנתבע 1 טען שלא קיבל לידיו אך היה צריך לדרוש כי יימסר לידיו ולו רק כדי שיוכל להציגו לתובעים.

47.
לא די במצוין לעיל, אלא שכאמור, הנתבע 1 ידע שמי שזכאי להירשם כבעלים (מכח ירושה) של המגרש ברמות אינו מעוניין כלל במכר המקרקעין ברמות ליהודים (פרוטוקול, ע' 42, ש' 27 - ע' 43, ש' 5). הנתבע 1 והנתבע 2 גם לא גילו לבעל המגרש ברמות שכוונת העסקה היא עסקת מכר ליהודים (פרוטוקול, ע' 46, ש' 16-14). מדברים אלה עולה שגם אם אקבל את גרסת הנתבע 1 כי הבעלים ידע על אודות המכירה ואף הוכן יפוי כח על שמו של הנתבע 1 למכר המקרקעין מהבעלים, הרי שהנתבע 1 היה מודע לרמת הסיכון הגבוהה שיש לתובעים בעסקה זו, בקיומה של אפשרות סבירה שככל שייוודע לבעלים כי המכר הוא ליהודים, יבטל את העסקה.

48.
ממכלול האמור לעיל אני קובע כי הנתבעים כולם לא גילו לתובעים בשום שלב של עסקת המכר ברמות כי הנתבע 1 אינו אלא "איש קש" וכי הבעלות במקרקעין ברמות רשומה על שם אחר.

49.
כך הם הדברים גם בנוגע לעסקת המכר באל ג'יב. הנתבע 1 הוצג לתובעים על ידי הנתבעים כבעלים של מגרש זה והמגרש הוצג כמצוי בתחומי העיר ירושלים. יצוין כי גם בשלבים מאוחרים לעסקת המגרש באל ג'יב התובע 1 סבר כי המגרש מצוי ב"קרית זאב" שבירושלים (ראו מכתבו מ-20.12.10 לסניף הבנק שלו, אשר בו מתבקשת העברת 102,000$ לנתבע 2 לצורך רכישת המגרש באל ג'יב – צורף כנספח י"ח לכתב התביעה). מסתבר כי הנתבעים ניצלו את העובדה שהתובעים אינם יודעים עברית ואינם מכירים את הארץ ולא גילו להם מהו מקומו הגיאוגרפי המדויק של המגרש באל ג'יב.

50.
מעבר לכך, בנסיבות בהן הנתבע 2 לא הגיש ראיות לביסוס הנטען על ידיו ומדברים שייאמרו בקשר אליו ולהתנהלותו להלן מסתבר כי הנתבע 2 היה שותף מלא למהלך הדברים שהביא להצעת עסקת המכר ברמות לתובעים ולכל האירועים שלאחריה. גם אם אניח כי הנתבע 2 לא ידע בזמן אמת – לפני חתימת הסכם המכר – כי לא גולו לתובע 2 ולתובע 1 פרטים רלבנטיים ומהותיים לעסקאות המכר, הרי שבשלב חתימת ההסכם בנוגע למגרש ברמות וההסכמה על אודות המגרש באל ג'יב, היה עליו לדעת כי מסמכים מהותיים שמשקפים את המידע האמיתי בנוגע לעסקאות המכר – דוגמת: יפוי כח, נסח טאבו ועוד – לא צורפו להסכם שניסח ולמצג שהוצג בנוגע לעסקת אל ג'יב. כאמור, גם אם הנתבע 2 לא יצג את התובעים במעמד זה, אלא את הצד המוכר, קמה לו חובת זהירות כלפי התובעים, בשל מערכת היחסים שנוצרה במעמד חתימת ההסכם ובוודאי שלאחר מכן כשייצג את התובעים בתביעה נגד הנתבע 3 ובקשר שהיה בינו לבין התובעים בהמשך הדרך בנוגע להסכם המקרקעין ברמות ובנוגע להסכם המקרקעין באל ג'יב.

51.
אשר על כן, הנתבעים כולם השתתפו במשא ומתן שבמסגרתו הציגו יחדיו לתובעים מצגי שווא בנוגע לבעליהם של המגרשים ולמקום בו מצוי המגרש באל ג'יב והם הפרו את חובת הזהירות שהייתה להם כלפי התובעים.

52.
אין מחלוקת כי התובעים שילמו לנתבעים סכומים ניכרים בגין עסקאות המקרקעין הנדונות. לתובעים נגרמו נזקים לפחות בהיקף תשלומי התמורה ששילמו בגין עסקאות שנולדו בחטא כתוצאה ממצגי השווא שהציגו הנתבעים לתובעים.

53.
ברי כי התובעים לא היו מתקשרים בשתי העסקאות, גם בהינתן האמון הרב שרכשו לנתבע 3 ולנתבעים האחרים, אילו היה מוצג להם המצג האמיתי, כי הנתבע 1 – אותו ראו לנגד עיניהם כמי שמוכר להם בפועל את המגרשים – אינו הבעלים או מי שזכאי להירשם כבעלים של המגרשים בשתי העסקאות הנדונות, כי הבעלים במגרש ברמות אינו מעוניין למכור כלל את המגרש ליהודים וכי המגרש באל ג'יב מצוי בתחומי יו"ש ולא בירושלים. נמצא שקיים קשר סיבתי בין מצגי השווא לבין התקשרותם של התובעים בהסכמים והנזקים שנגרמו לתובעים.

לנוכח המצגים השקריים שהציגו הנתבעים לתובעים למען בצע כסף, אין מקום לסבור שאשמם התורם של התובעים, שבו אעסוק להלן, מנתק את הקשר הסיבתי שבין התנהגותם הרשלנית של הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובעים בעטיה של התנהגות זו.

54.
כאמור, התנהלות הנתבעים משיקה לעוולת התרמית, אך בסופו של דבר הסתפקתי בקביעה כי עוולו ברשלנות.



ח. אשמם התורם של התובעים
55.
לצד מה שנקבע לגבי התנהלות הנתבעים, יש לקבוע גם כי לתובעים היה אשם והייתה תרומה לנזקים שנגרמו להם בשל התקשרותם בהסכמי מכר המגרשים.

56.
אמנם, כפי שציינתי לעיל, התובעים שמו מבטחם בתחילת הדרך בנתבע 3 ובהמשך הדרך לאחר שנתברר שנתבע זה נטל כספים לכיסו נתנו התובעים אמונם בנתבע 2. אולם, מבחינת התובעים לא היה די באמון שנתנו בנתבעים אלה ובדברים שנאמרו להם על ידי נתבעים אלה והאחרים. התובעים לא בדקו את המינימום המתבקש, או המינימום הסביר, שיש לצפות שרוכש מקרקעין סביר יבדוק בטרם ההתקשרות בעסקאות, וגם לא דאגו, לכל הפחות, לקבל נסחי רישום, שאין כל קושי ועלות מכבידה לקבלם.

57.
עסקינן בעסקאות במקרקעין, שלא רק שנדרש הסכם בכתב לשם השלמתן, אלא שיש בהן בסיס רישומי רשמי שבא לביטוי במרשם המקרקעין. די היה לתובעים לדרוש לתמיכה ולביסוס העסקאות הנדונות מסמכים בסיסיים דוגמת נסח רישום. התובעים לא עשו כן והזדרזו גם לכרות שני הסכמי מכר מקרקעין שאחד מהם הוא בכלל בעל פה וגם לשלם תשלומים על חשבון עסקאות אלה כשכל שנתון להם הם דברים בעל פה שאמרו להם הנתבעים.

58.
גם במצב דברים בו ניתן אמון מלא במוכרים על ידי רוכשים ניתן לצפות כי יבחנו למצער מסמכים שיהיה בהם לתמוך ולבסס את זכויות הבעלות במגרשים שאליהם מתייחסות שתי העסקאות הנדונות. משהתובעים לא פעלו כאמור אני קובע כי בהתנהלותם יש אשם שתרם לנזקיהם ועל כן יש להפחית מן הסכומים שיהיו זכאים להם מאת הנתבעים את שייקבע להלן.

59.
אשם תורם נוסף של התובעים עניינו בכך שהסכימו לשינוי בתנאי ההסכם ביחס למגרש ברמות, באופן שהסכימו לשלם ושילמו 90% ממחיר העסקה שלא כנגד רישום המקרקעין על שמם. לגבי המקרקעין באל ג'יב הסכימו התובעים בהמשך הדרך לשלם את מלוא התמורה שלא כנגד רישום המקרקעין על שמם.

60.
הרושם הברור הוא כי להיטותם של התובעים להשיג רווחים גדולים ומהירים היא ששיבשה את דעתם וגרמה לכך שלא יפעלו כראוי וכמצופה מקונה סביר של מקרקעין.

61.
לעניין האשם התורם יש לציין כי על אף שניתן לקובעו הן כשנקבעת עוולת התרמית, הן כשנקבעת עוולת הרשלנות והן כשמקור החיוב של הצד שכנגד הוא חוזי, הרי שלמקור החיוב של הצד שכנגד עשויה להיות השפעה לעניין שיעורו של האשם התורם. כך למשל נזהרים יותר מקביעת אשם תורם משמעותי במקרים של עוולת התרמית או של אשם תורם חוזי, אם כי קיימות בקשר לכך גישות שונות (וראו למשל ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, פס"ד מ-2.4.12; ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס, פס"ד מ-11.2.14).

62.
לאחר שקילת המכלול וכשבמקרה דנן מדובר ברשלנות המשיקה לעוולת התרמית (שלא נקבע כי הנתבעים עוולו בה), אני סבור שבגין אשמם התורם של התובעים יש להפחית 15% מן הסכום שייקבע כי היה על הנתבעים לשלם להם אלמלא כן.


ט. הסכום שישולם לתובעים
63.
התובעים עותרים לחיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום סכום כולל של 2,787,111 ש"ח למועד הגשת התביעה. לסכום האמור מגיעים התובעים לפי החישוב הבא: לטענתם הם
שילמו עבור המגרשים סכום כולל של 953,910$, שמתוכו קיבלו מן הנתבע 3 בעקבות הפשרה הנ"ל בסעיף 6 סך של 297,815$, כך שההפרש הוא 656,105$ ואותו הם תובעים בשקלים בסכום של 2,484,896 ש"ח למועד הגשת התביעה. על כך הם מוסיפים הוצאות כספיות המסתכמות ב-200,215 ש"ח למועד הגשת התביעה. סכום זה מורכב מסך 157,500 ש"ח עבור ריבית ששילמו (בסך 45,000$) בגין הלוואה שנטלו כדי לאפשר הקדמת תשלום מלוא התמורה, מסך כ-2,715 ש"ח ששולמו כעמלות לבנק ומסך כ-40,000 ש"ח ששילמו התובעים עבור נסיעות משווייץ לישראל ובחזרה בקשר לעסקאות הנדונות. לסכומים האמורים מוסיפים התובעים סך 100,000 ש"ח, שאותו הם תובעים בגין נזק לא ממוני, בשל "עוגמת הנפש ושברון הלב שנגרם להם ולמשפחתם בשל העסקאות הנדונות" (ראו סעיף 77 לכתב התביעה).

64. לגבי הסך 2,484,896 ש"ח – התובעים זכאים לרוב רובו של סכום זה. עם זאת, מתברר שסכום זה כולל בתוכו, בין היתר, סך 15,022$ (השווה ל-55,752 ש"ח למועד הגשת התביעה), ששולם לנתבע 2 עבור התביעה הנ"ל שהגיש בשמם לבית משפט השלום (ראו סעיף 42.2 לכתב התביעה, נספח כ"ט לכתב התביעה וכן פרוטוקול עדותו של התובע 1, ע' 29, ש' 18-14). במצב דברים זה אין לראות סכום זה כחלק מן התמורה ששולמה בגין העסקאות, ומכל מקום, בהינתן הפשרה שהושגה באותו הליך, אין לחייב בסכום זה במסגרת ההליך דנן. נמצא, שהסכום הרלבנטי הוא 2,429,144 ש"ח (2,484,896 ש"ח בהפחתת 55,752 ש"ח) למועד הגשת התביעה.

65.
התובעים אינם זכאים לסכום כלשהו בקשר לריבית הנטענת. זאת כבר בשל כך שהתברר כי ההלוואה הנטענת ניטלה במועד שקדם לידיעה על הקדמת התשלום וכי הלוואה זו נועדה גם לצרכים אחרים (ראו עדות התובע 1, פרוטוקול, ע' 35, ש' 29-25 וע' 21, ש' 8-3).

66. במכלול הנסיבות ובכלל זה בהעדר ביסוס להוצאות הנוספות הנטענות (בסך מצטבר של 42,715 ש"ח למועד הגשת התביעה) – אין מקום לפסוק לתובעים סכום זה או מקצתו.

67. לענין התביעה בקשר לנזק הלא ממוני – לא רק שהסכום הכולל נתבע גם בקשר לאנשים שאינם תובעים בתביעה ("להם ולמשפחתם") ושלא הונח ביסוס משכנע לנטען בהקשר זה, אלא שמכל מקום, אין הצדקה לפסוק סכום כלשהו בקשר לכך.

68. כפועל יוצא מכל האמור, הסכום הכולל שיש לשלם לתובעים יעמוד על 85% מהסך 2,429,144 ש"ח, שהם 2,064,772 ש"ח למועד הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד.

69. כאמור, חיובם של הנתבעים כלפי התובעים הוא יחד ולחוד.


י. מערכת היחסים בין הנתבעים לבין עצמם
70. לנוכח מכלול מה שצוין לעיל, אני סבור שיש לקבוע כי במעגל הפנימי שבין הנתבעים לבין עצמם אמור החיוב הכולל לתובעים להתחלק באופן שווה בין הנתבעים. נמצא שכל נתבע יחויב ברבע (25%) מן החיוב הכולל.

71.
לצד הקביעה העקרונית דלעיל, הרי שבין הנתבעים לבין עצמם יש מקום להתחשב בסכומים שונים ששילשל כל נתבע לכיסו.

72. הסכומים שיש לזקוף לחובת הנתבעים השונים בהתחשבנות הפנימית שביניהם הם סכומים שקליים כדלקמן (לאחר שייערך תרגום רלבנטי מדולרים לשקלים עפ"י השער היציג):

הנתבע 1
– סך 42,000$, שקיבל ב-23.2.10 בקשר לעיסקת רמות; סך 15,000$ ליום 15.3.10 (מועד משוער שנקבע בהתחשב במכלול ולמען הנוחות), שקיבל בקשר לעיסקת אל ג'יב וסך 40,560$ שלקח מחשבון הבנק של התובעים ב-22.11.10 (על אף טענתו כי העביר אותו לנתבע 2, ובין היתר משום שלא הציג קבלה על כך).
הנתבע 2
– סך 178,000$, ליום 6.3.11, שקיבל בנאמנות על פי הוראות התובעים מ-3.3.11 ומ-6.3.11; סך 20,273$ ליום 17.2.11, שקיבל על פי הוראת התובעים ממועד זה וסך 102,150$ ליום 23.12.10, שקיבל על פי הוראת התובעים מאותו יום.


הנתבע 4 – לטענתו קיבל 17,500 ש"ח מהנתבע 3. הנתבע 3 טען ששילם לו 8,000$ ובעדותו סייג זאת ל"אולי 6,000$" (פרוטוקול, עמ' 60, ש' 27 - ע' 61, ש' 1). במצב דברים זה יש לזקוף בהתחשבנות האמורה סך 6,000$.
לענין המועד הרלבנטי לסכום האמור, הרי שבהתחשב במכלול ולצורך הנוחות נקבע כי יהיה זה 15.3.10.

73. לא נקבע כי יש לזקוף סכום כלשהו לחובת הנתבע 3. זאת בשל כך שנתבע זה שילם על סכומים שנטל מן התובעים במסגרת הפשרה הנ"ל בסעיף 6 ושאין אינדיקציה לכך שנותרו בידיו סכומים נוספים (היו סכומים שהעביר לנתבעים האחרים ולא נשארו אצלו).

74.
נמצא שבחישוב הנוגע למעגל הפנימי של הנתבעים נקודת המוצא תהיה שכל נתבע חב 516,193 ש"ח (2,064,772:4 ש"ח) למועד הגשת התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ויש לזקוף לחובת כל נתבע רלבנטי את הסכומים שצוינו לעיל בקשר אליו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מכל מועד שצוין לעיל. יצוין כי לצורך החישובים ניתן להיעזר בנספח כ"ט לכתב התביעה, אשר בו נעשו עדכונים של סכומים שונים למועד הגשת התביעה.



יא. הערה בטרם חיתום
75.
לנוכח הוראת תקנה 381 לתקסד"א, הרי שכפועל יוצא מפסק הדין, ממשיכים העיקולים הזמניים הנ"ל בסעיף 6 לעמוד בתוקפם עד שפסק הדין יבוצע. עם זאת, לנוכח דברים שאמר התובע 1 עצמו בעדותו לעניין חובותיו של הנתבע 3 כלפיו (פרוטוקול, ע' 35, ש' 16-13; ע' 36,
ש' 30-27), מומלץ לתובעים לשקול כיצד לפעול בקשר לכך.


יב. סוף דבר
76.
התוצאה האופרטיבית העולה מכל המקובץ היא כדלקמן:
א.
הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך 2,064,772 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
ב.
ביחסים הפנימיים שבין הנתבעים לבין עצמם, התוצאה היא כנ"ל בסעיפים 74-70 של

פסק דין
זה.

77.
לעניין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד נקבע כדלקמן:
א.
הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים עבור הוצאות המשפט את סכומי האגרות ששילמו התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום.
ב.
הנתבעים לא יחויבו בתשלום הוצאות משפט נוספות.
ג.
הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים סכום כולל של 100,000 ש"ח, עבור שכ"ט עו"ד.



ניתן בהעדר הצדדים היום,

י"ז אדר תשע"ד, 17 בפברואר 2014.









א בית משפט מחוזי 49133-05/11 דוד סומך, אלעזר סומך נ' יונס אבו-סאימה, יעקב קיוורקיאן, שמעון אדסיאן ואח' (פורסם ב-ֽ 17/02/2014)