פסקי דין על שלמה ולד | פסקי דין על דוד שושן | פסקי דין על עזבון המנוח ג'ורג' שוקייר ז"ל | פסקי דין על בשארה שוקייר | פסקי דין על וילאם שוקייר | פסקי דין על ויויאן שוקייר | פסקי דין על ריטה (שוקייר) ואקים |

5046/03 א     18/11/2004




א 5046/03 שלמה ולד, דוד שושן נ' עזבון המנוח ג'ורג' שוקייר ז"ל, בשארה שוקייר, וילאם שוקייר, ויויאן שוקייר, ריטה (שוקייר) ואקים




1
בתי המשפט

א 005046/03
בית משפט השלום חיפה
18/11/2004
תאריך:
כב' השופט מנחם רניאל

בפני
:

1. שלמה ולד

2. דוד שושן

בעניין:
תובעho
טויסטר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. עזבון המנוח ג'ורג' שוקייר ז"ל

2. בשארה שוקייר

3. וילאם שוקייר

4. ויויאן שוקייר

5. ריטה (שוקייר) ואקים
נתבעho
גסאן מטאנס

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה
התובעים מבקשים להגיש תצהירים נוספים לאחר שהתקבלו תצהירי הנתבעים, וזאת במקום שאלות השלמה שלטענתם היו רשאים לשאול את עדיהם לאור האמור בתצהירי הנתבעים. הנתבעים מתנגדים לכך וטוענים שהתובעים סיימו את הבאת עדויותיהם הראשיותואין אפשרות לפי התקנות והדין להגשת ראיות משלימות מטעם התובע.

הכלל הוא כי התובע מגיש את ראיותיו ראשון, ולאחריו הנתבע. גם כאשר מוגשים תצהירים, הסדר הנכון צריך להיות: הגשת תצהירי התובע, חקירה נגדית של עדי התובע, הגשת תצהירי הנתבע, וחקירה נגדית של עדי הנתבע. אמנם, לבית המשפט סמכות להורות שכל הצדדים יקדימו את הגשת ראיותיהם, כך שהתצהירים מטעם הנתבע יוגשו לפני חקירה נגדית של עדי התובע, אך כפי שנקבע ברע"א 93 / 6283 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף מח (1) 639, 643:
תקנות 143(5), 168 ו-169 אינן גורעות מאומה מסדר הבאת הראיות הרגיל הנזכר בתקנות 158 ו-159. כל שהתקנות הראשונות מוסיפות לתקנות האחרונות הוא שהתצהיר ש"הוגש" לבית המשפט "יבוא במקום חקירה ראשית".

הסדר לפי תקנות 158, 159 הוא כקבוע בתקנה 158 (א) (1) כי התובע אינו רשאי להביא ראיות נוספות לאחר שהובאו ראיות הנתבע, אלא בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות. לשמירה על סדר זה, שלפיו לא יורשה התובע להביא ראיות נוספות לאחר הגשת ראיות הנתבע, אלא אם הן ראיות מפריכות, יש חשיבות לא רק בגלל הקביעה בתקנות, אלא משום שהקביעה בתקנות משקפת את העובדה שלנתבע המעיד אחרון, יש זכות דיונית להפתיע את התובע בעד מטעמו (וראה דברי השופט י. עמית בשבתו בבית משפט השלום בעכו, בת"א 94 / 4780 עאדל המאם נ' לה נסיונל חברה לביטוח). להסיר ספק, אין הכוונה שהתובע לא יוכל להסביר את עמדתו אם ישאל על כך בחקירה נגדית, אלא לכך שהתובע אינו רשאי להוסיף בחקירה ראשית נוספת מה ש"שכח" בחקירה הראשית, ונזכר רק לאחר שראה את תצהירי הנתבעים.

יתר על כן, ההחלטה שנתתי על הבאת ראיות, לקחה בחשבון את העובדה שלא אתיר הגשת ראיות נוספות. לכן, קבעתי שיש להגיש את עדויותיהם של כל העדים בתצהיר, ויש להגיש העתק של כל מסמך שצד מבקש להגיש, לרבות במסגרת החקירה הנגדית. בכך, יש פגיעה מסוימת בזכותו של הנתבע להפתיע את התובע, ואכן, קבעתי אפשרות שלא להציג חלק מהראיות. עם זאת, כל מה שאינו עונה לסייגים, שהם עדויות חוקר ועדות התובע בפני
נציגי הנתבעת, יש לגלות עוד לפני החקירה הנגדית, ובכך יש פגיעה בהפתעה של התובע. פגיעה זו מאוזנת על ידי כך שלא אתיר תגובה של התובע והגשת ראיות המתיחסות לראיות שעמד הנתבע להגיש במסגרת החקירה הנגדית. אם אתיר הגשת ראיות נוספות מטעם התובע לאחר ראיות הנתבע, מן הדין שלא אחייב את הנתבע להגיש ראיות כלל לפני חקירה נגדית של התובע. בכך נפסיד את היתרון בהגשת ראיות מטעם שני הצדדים, המאפשרת לעיתים רבות מאד ויתור על חקירת העדים וחסכון בהוכחות. על כן, מן הראוי, לאור החלטתי על הגשת ראיות, המבטאת איזון בין זכויות הצדדים, לעמוד על כך שלא יוגשו ראיות נוספות מטעם התובע לאחר ראיות הנתבע.

ניתן לטעון שהמטרה העיקרית היא גילוי האמת, ואי מתן אפשרות לתובע להגיש ראיות נוספות תפגע בגילוי האמת, לצורך שמירה על זכות דיונית שאינה מהותית. בדרך כלל, כאשר מגדירים זכות כדיונית, הכוונה היא שזו זכות שניתן לוותר עליה, שהרי ברור שהפרוצדורה אינה אלא פיגום לתלות עליו את המהות, ואין לה תפקיד כשלעצמה. מבלי לסווג זכויות כדיוניות או מהותיות, שהרי גם את הזכות להעיד בבית משפט ולהגיש ראיות אפשר לראות כמהותית בעוד שנטל ההוכחה, שביטויו הוא בין היתר סדר הבאת הראיות, ניתן לסיווג כזכות מהותית, אני נכון להניח שיש כללי פרוצדורה שניתן להתעלם מהם, כגון הכלל בתקנה 68 שלפיו יש להניח שוליים של חמישה סנטימטר בימינו של כתב טענות, ובהם שני נקבים במרכז הגליון המרוחקים 8 סנטימטרים זה מזה. יש גם כללי פרוצדורה שניתן להפר אותם כנגד תשלום הוצאות (ראה ע"א 66 / 189 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד כ (3) 477), אבל יש גם כללים שיש לעמוד עליהם ולא להפר אותם עקב הפגיעה בזכויות הצד שכנגד שלא תהיה ניתנת לפיצוי בכסף. אובדן הזכות להפתיע את הצד שכנגד הוא אחד המקרים האלה. אם לא הייתי מצווה על הגשת ראיות הנתבעת לפני החקירה הנגדית, התוצאה היתה שהתובע היה מופתע מהראיה בשלב החקירה הנגדית ונותן איזה הסבר שירצה, ולא היה יכול להגיש מסמכים וראיות אחרות, גם לא במסגרת החקירה החוזרת, המיועדת להבהיר תשובות בלתי ברורות בחקירה הנגדית.

אין זה נכון שהמטרה היחידה שההליך המשפטי מבקש להשיג היא גילוי האמת. אם כך היה, ניתן היה להגיש ראיות בכל עת, גם אחרי

פסק דין
, להגיש עדויות שמיעה ושמועות בכלל, ועוד. גילוי האמת היא מטרה חשובה, אבל היא מרכיב חשוב בשאיפה הכוללת לעשות צדק משפטי, שהיא מטרת ההליך. כדברי השופט אלון, בבג"צ 82 / 152 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל לו (4) 449, עמוד 466-475:
אומר המלומד j. salmond בספרו ,on jurisprudence :
the law does not scruple, if need be, to say that the fact must be deemed to be such and such, whether it be so in truth or not. the law is the theory of things, as received and acted upon within the courts of justice, and this theory may or may not conform to the reality of things outside .
the eye of law does not infallibly see things as they are partly by deliberate design and partly by the errors and accidents of historical development, law and fact, legal theory and the truth of things, may fail in complete coincidence. we have ever to distinguish that which exists in deed and in truth from that which exists in law. fraud in law, for example, may not be fraud in fact, and vice versa that is to say, when the law lays down a principle determining, in any class of cases, what shall be deemed fraud and what shall not, this principle may or may not be true, and so far as it is untrue the truth of things in excluded by the legal theory of things. this discordance ".between law and fact may come about in more ways than one
ותרגומם של דברים, בקירוב, כך הוא:
"המשפט אינו מהסס לומר, כאשר יש צורך בכך, כי מציאותם של דברים כך וכך היא, בין אם הוא כך באמת ובין אם לאו. המשפט הוא התיאוריה של הדברים, כפי שנתקבלו וכפי שפועלים על-פיהם בבתי המשפט, ותיאוריה זו יכול שתהא תואמת, ויכול שלא תהא תואמת, את המציאות האמיתית שמחוץ למערכת המשפט. עינו של המשפט אינה רואה, ללא משגה, את הדברים כמות שהם. במקצת כתוצאה מזהירות מכוונת ובמקצת כתוצאה ממשגים ומתאונות של התפתחות היסטורית - משפט ועובדות, תיאוריה משפטית ואמיתם של דברים, יכולים לאכזב מבחינת התיאום המלא ביניהם. תמיד שומה עלינו להבחין בין מה שקיים במציאות ובאמת לבין מה שקיים במשפט. דרך משל, מירמה כפי שהיא מוגדרת במשפט, יכול שלא תהא מירמה במציאות, וכן להפך. פירושו של דבר, כאשר המשפט מניח עיקרון, הקובע, בכל סוג של מקרים, מה ייחשב כמירמה ומה לא, עיקרון זה יכול הקובע, בכל סוג של מקרים, מה ייחשב כמירמה ומה לא, עיקרון זה יכול שהוא אמת ויכול שאינו אמת, ובמידה שאינו אמת, הרי האמת נדחית מפני התאוריה המשפטית של הדבר. מבוכה זו שבין המשפט והמציאות יכול שתמצא את ביטויה ביותר מדרך אחת."
דרכים שונות אלה מודגמות בהמשכם של דברי j. salmond. מציין הוא, בין היתר, לחזקות המשפטיות למיניהן, כגון החזקה, המניחה דבר מותו של אדם, שנעדר במשך תקופה מסוימת, כשבמשך תקופה זו לא הגיעה כל ידיעה בקשר אליו. מובן, שקביעת תקופה מסוימת, כשבמשך תקופה זו לא הגיעה כל ידיעה בקשר אליו. מובן, שקביעת החזקה עצמה, וכן אורך התקופה, הם שרירותיים, ואין הם מתיימרים לקבוע אמת עובדתית-היסטורית. אך המערכת המשפטית קובעת אותה מטעמים של סבירות, נוחות הבירור המשפטי ויעילותו (ראה: r. cross, on evidence (london, 5th ed., 1979) 125), וכן הוא לעניין פיקציות משפטיות שונות וכיוצא באלה. לא אחת מונע בית המשפט עצמו במודע מלהגיע לחקר האמת העובדתית מטעמים של מדיניות משפטית, כאשר השמירה על ערכים-אינטרסים מסוימים עדיפה וחשובה בעיני המערכת המשפטית מגילוי האמת העובדתית. משום כך אין חובת גילוי של עובדות חסויות, שבאו לידיעת רופא תוך כדי טיפולו בחולה, או לידיעת עורך הדין מפיו של לקוחו, וכיוצא באלה; ובדומה לכך - אי-קבלת עדות בן-זוג נגד בן-זוגו בעניינים מסוימים; וכן הימנעות מקביעת מימצאים עובדתיים, שיש בהם משום הדבקת תו פסול במעמד אישי, כגון פיסולו של קטן כממזר (ראה: ע"א 548/78 , בעמ' 748). זאת ועוד. בית המשפט, בשיטה הנקוטה בידינו, אינו יוזם הבאת ראיות; תפקיד זה מוטל הוא על בעלי הדין, ולדיין אין לו "אלא מה שעיניו רואות" מחומר הראיות המובא בפני
ו. וראיות אלה עוברות הן תחילה את מסננת "הקבילות", בטרם יקבע בית המשפט את עמדתו באשר למידת מהימנותן והמשקל שהוא מייחס להן, ויש שכללי "הקבילות" מונעים חדירתן של ראיות, שבמסגרת חקירה לא שיפוטית יכול שיוסיפו נדבך או נדבכים לבירורה של האמת העובדתית. ואף בסוגיית הקבילות, משקל רב לגורם המדיניות המשפטית. דרך משל: ידועים חילוקי הדעות, בפסיקתנו ובמערות משפטיות אחרות, בדבר קבילותה של הודאה - במשפט פלילי - שתחילת השגתה באונס וסופה ניתנה מרצון, ותוכנה מהימן על בית המשפט, אך הוגשה, כאמור, באמצעים פסולים (ראה לאחרונה: ע"פ 183/78, 191/79). חילוקי דעות אלה יסודם בשאלת המדיניות המשפטית, שעל בית המשפט לבור לו - אם להעדיף ההגנה על כבוד האדם וזכויותיו, ומשום כך לפסול קבילותה של ההודאה על אף אמיתותה, ואם לתת זכות בכורה להגנה על שלום הציבור וביטחונו, ומשום כך להעדיף בירור האמת ועשיית צדק על-אף הדרכים הפסולות, שבהן הושגה ההודאה (ראה: ע"פ 183/78, 191/79, בעמ' 546)....
6. מדיניות משפטית הכרחית היא ביסודו של כלל מערכת דיני הראיות וסדרי הדין שבמערכת המשפטית. דברים מאלפים נשמע על כך מפיו של המלומד j.h. wigmore, ומפיהם של חוקרים אחרים המובאים על-ידיו, בספרו העיוני על עקרונות דרכי ההוכחה השיפוטיים ,.j.h. wigmore, the principles of judicial proof
a judicial trial of litigated facts must be held at a fixed time and place, and the decision must be then made, once for all this feature, in contrast with the scientific laboratory, makes it inevitable for the tribunal to reject certain kinds of evidence and to depend largely upon other kinds, and thus may lead to special rules of the art, as distinguished from the science, just as an architect, who cannot find limestone ,available in his region and must use granite (e.g. in aberdeen scotland), will find his construction-style modified thereby :this feature has often been pointed out by jurists it is not in respect of its subject-matter alone that judicial differs from natural evidence. other and more serious points occur in the actual methods of gathering evidence adopted by legal tribunals on the one hand, and by ordinary individuals on the other the perceptive faculties of the tribunal can only be exercised or brought into use at the time of the trial ,and as it cannot receive or obtain evidence beforehand so as to embrace facts that are already terminated, so neither can the court postpone its decision or wait for further evidence till after the trial is over. the necessity for immediate decision, imposed in most cases on courts of justice, forms an important feature of distinction between judicial and extra-judicial evidence. for whereas a private person can suspand his judgment, and consequent action, on any doubtful question almost indefinitely, until he has acquired a sufficient amount of evidence to justify him in acting upon it a legal tribunal is bound to act - i.e. to decide at once the plaintiff and defendant stand bfore the tribunal, and ,both individual and social interests require from it a decision and that too a speedy decision, one way or the other the peculair difficulties and impediments with which judicial tribunals have to contend in seeking to verify facts arise chiefly from the fixity of time and of place, which are among their characteristics. the former of these - the fixity of time operates as an impediments in two ways. first, it debars the tribunal from obtaining real of immediate evidence of any but continuing into facts or states. and compels it, when inquiring into bygone acts or events, either to rely upon the transmitted evidence or narratives of witnesses, or else to resort to the court from awaiting the result of future investigations, and forces it to act upon the evidence before it, however incomplete or unsatisfactory that evidence may be. while the latter, - the fixity of place - prevents it, in a great degree, from exercising its perceptive faculties even upon those subjects of inquiry which fall within the category of continuing facts or states.
ותרגומם של דברים, בקירוב, כך הוא:
"בירור משפטי של עובדות השנויות במחלוקת צריך שייערך בזמן ובמקום קבועים, וההחלטה צריך שתתקבל אז, אחת ולתמיד. הדרישה הזאת, שאינה קיימת בבית היוצר המדעי, מביאה את בית המשפט לתוצאה הבלתי נמנעת, שעליו לדחות סוגים מסוימים של ראיות ולהסתמך במידה רבה על סוגים אחרים, ונזקק הוא לכללים מיוחדים במלאכת אומנותו, השונים מאשר במחקר המדעי. דומה הדבר לאדריכל, שאבן-סיד אינה בהישג יד באזורו והוא נאלץ להשתמש באבן גראניט (דרך משל באברדין שבסקוטלנד), ומתוך כך משנה הוא את סגנון הבנייה."
מצב דברים זה הודגש לעתים קרובות על-ידי משפטנים:
"ראיות משפטיות שונות מראיות אחרות לא רק מבחינת נושאן; נקודות שוני אחרות, ויותר רציניות, קיימות בעצם דרכי איסוף הראיות, כמקובל בערכאות שיפוטיות מצד אחד, ואצל סתם אנשים מצד שני..."
"... כישורי ההבחנה של בית המשפט ניתנים להפעלה או לשימוש רק בעת קיום המשפט. וכשם שבית המשפט אינו יכול לקבל או להשיג ראיות מראש כדי לכלול עובדות, אשר כבר באו לכלל גמר, כך בית המשפט אינו יכול לדחות את מתן החלטתו או לחכות לראיות נוספות עד לאחר שייגמר הבירור המשפטי. הצורך במתן החלטה מידית, המוטל ברוב המקרים על בית המשפט, יש בו משום הבחנה חשובה בין ראיה שיפוטית ולבר-שיפוטית. משמתעוררת שאלה המוטלת בספק, הרי אדם פרטי יכול להשעות את החלטתו ואת הפעולה שבעקבותיה כמעט ללא הגבלה של זמן, עד אשר תהא בידו מידה מספיקה של ראיות, שיש בה כדי להצדיק שיפעל על-פיה; לא כן הערכאה שיפוטית, אשר מחובתה לעשות מעשה, הווי אומר - להחליט מיד..."
"...הן התובע והן הנתבע מצויים לפני בית המשפט, וטעמים של טובת הפרט ושל טובת הציבור דורשים מבית המשפט מתן החלטה לכאן או לכאן..."
"הקשיים והמגבלות המיוחדים איתם צריכות הערכאות השיפוטיות להתמודד בבואן לקבוע אמיתות העובדות, מתעוררים בעיקר מקביעות הזמן והמקום, אשר הן מתכונותיהן של הערכאות השיפוטיות. הראשונה מבין השתיים - קביעות הזמן - פועלת כמגבלה בשתי דרכים. הדרך האחת - היא מונעת מבית המשפט להשיג ראיה אמיתית או בלתי אמצעית, פרט למקרה שמדובר בעובדות או במצבים נמשכים, ומכריחה את בית המשפט, כאשר הוא חוקר בעובדות או באירועים שהיו בעבר, להסתמך על ראיה או על סיפורים, הנמסרים על-ידי עדים, או להיזקק להוכחה בלתי ישירה או נסיבתית; הדרך השנייה - היא מונעת מבית המשפט מלהמתין לתוצאה של חקירות שתיערכנה בעתיד ומכריחה אותו לפעול על-פי הראיות שלפניו, מבלי שים לב, עד כמה ראיות אלה אינן מושלמות ובלתי משביעות רצון. והשניה מבין השתיים - קביעות המקום - מונעת מבית המשפט, במידה רבה, מלהפעיל את כישורי ההבחנה גם בעניין אותם נושאים, המסווגים כעובדות או כמצבים נמשכים."
7. אמנם כן, המערכת המשפטית משתדלת היא להתאים, ככל האפשר, את עקרונותיה לאמת שבמציאות, והרשות השיפוטית מיישמת את דרכי בירורה כדי להגיע במידה מרבית לבירורה של האמת העובדתית, ומבחינת עצם מהותה של המערכת המשפטית, אף אם קורה, שבמקרה מסוים טעות בידה, עדיין הכרעתה בבחינת "אמת" משפטית היא, וגדול כוחה של זו - מבחינת הכרת תוקפה על- ידי מערכת תוקפה של זו בעולמו שלו: שזו הראשונה תקפה ומחייבת היא, אף אם ברור שבטעות יסודה, כל עוד לא שונתה כדין במסגרת המערכת המשפטית, לעומת האחרונה, שמשנתגלתה טעותה בטלה היא מאליה.
8. מאלפת היא הגותם של חכמים בסוגיה גדולה ונכבדה זו. ביטוי רב משמעות מצוי באגדה הידועה בעניין המחלוקת שבין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין ר' יהושע וחבריו בעניין תנורו של אדם אחד ושמו עכנאי (משנה כלים, ה, י [א]; בירושלמי, מועד קטן, פרק ג, הלכה א [ב], הגירסה "חכיניי", והוא שם מקובל), שלדעת רבי אליעזר אין התנור מקבל טומאה והוא טהור, ולדעת רבי יהושע וחבריו מקבל התנור טומאה והוא טמא,וכך נאמר בברייתא (בבא מציעא נט, ב [ג]; ירושלמי, מועד קטן, פרק ג, הלכה א [ב]; הנוסח המצוטט הוא לפי הבבלי):
"תנא: באותו יום השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם - ולא קיבלו הימנו, אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח; נעקר חרוב ממקומו מאה אמה; ואמרי לה [ויש אומרים] ארבע מאות אמה; אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו; חזרה אמת המים לאחוריהם; אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם:
אם הלכה כמותי - כתלי בית המדרש יוכיחו; הטו כתלי בית המדרש ליפול, גער בהם ר' יהושע ואמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו [כתלי בית המדרש] מפני כבודו של ר' יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר; ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו, יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא! מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה: 'אחרי רבים להטות' (שמות כג, ב)."
והאגדה מגיעה לשיא תיאורה עם סיומה:
"אשכחיה [מצאו] רבי נתן לאליהו; אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא [מה עשה הקדוש ברוך הוא אותה שעה, בשעת דין ודברים זה בין ר' אליעזר ור' יהושע וחבריו]? אמר ליה, קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני."
הרעיונות, אותם ביקשו חכמים לבטא באמצעותה של אגדה זו, כמה וכמה פנים להם, ולא כאן המקום להאריך (ראה: מ' אלון , המשפט עברי (י"ל מאגנס, תשל"ג) 227 ואילך). לענייננו, ארשה לי לצטט מקצת מן הדברים שכתבתי בעניינה של אגדה זו (מ' אלון , בספר הנ"ל, בעמ' 228):
"הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, נותן החוק ומקורו, שהודיע כביכול באמצעות בת-הקול, שרבי אליעזר - שהיה מיעוט - כיוון לאמיתה של תורה, הוא עצמו מודה, שבניו - שסוברים אחרת, אך הם הרוב - ניצחוהו; האמת המופשטת היא אפוא כדעת היחיד... אך האמת ההלכתית היא כדעת הרוב, משום שההלכה ניתנה על דעתם של חכמי ההלכה ולפסיקתם מסכים, כביכול, נותן התורה עצמו. קשה לתאר הדגמה לסמכותו הייחודית של חכם ההלכה בפסיקתו ולשלטון המוחלט של החוק, אף על מוחשית יותר מחוקקו, כביכול."
ומפיו של ר' אריה ליב הכהן, בעל "קצות החושן",מגדולי ההוגים האנאליטיים של עולם ההלכה במחציתה של המאה השמונה עשרה ותחילתה של המאה התשע עשרה בגאליציה, שומעים אנו לאמור:
"אמנם לזאת יחרד איש פן ידבר בתורה בדברים אשר לא כן ושכל האנושי לואה [עייף] להשיג האמת... אך לא ניתנה התורה למלאכי השרת, ואל האדם נתנה אשר לו שכל האנושי... ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אף על פי שאינו אמת, ואם כן המחדשו הוא חידוש גמור, רק שיהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי..." (הקדמה ל"קצות החושן" על שולחן ערוך, חושן משפט [ד]; וראה: מ' אלון , בספרו הנ"ל, בעמ' 230-231).
רעיון יסודי זה מכבשון עולמה של ההלכה הוא. שמאי והלל - "אבות העולם" - עדויות, א, ד [א]), ואחריהם תלמידיהם בית שמאי ובית הלל, נחלקו בגופי דברים, ועל חילוקי דעות אלה אמרו חכמים: "אלו ואלו דברי אלקים חיים - אבל הלכה כבית הלל" (ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה ד [ב]; ירושלמי, יבמות, פרק א, הלכה ו[ב]). לגופו של דבר, מבחינה עיונית - אלו אלו דברי אלקים חיים, וכביכול שתי "אמיתות" הן; למעשה, ההכרעה ההלכתית - אשר לה נפקות משפטית מחייבת - כדעת בית הלל: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין [סבלנין - רש"י] היו" (בבלי, עירובין יג, ב [ג]; רבות דנו בביאורה של אימרה זו "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולא כאן המקום להאריך. וראה תוספות משאנץ, משנה, עדויות, א, ה [ה]; כלי יקר על התורה, דברים, יז, א [ו]; וראה: מ' אלון , בספרו הנ"ל, בעמ' 226-227, 18-19, ובעמ' 870 ואילך).
9. לאמיתו של עיון, לא תמו בכך מציאותן של אמיתות יחסיות שונות זו לצדה של זו. כמבואר בפסק-דינו של הנשיא י' כהן, מכירה המערכת המשפטית "באמיתות משפטיות" בעניין אותו מעשה גופו, כאשר שונות הן נקודת המוצא ומגמת הבירור המשפטי. אשר על-כן פסק-דין חלוט של זיכוי במשפט פלילי, המהווה סוף פסוק לגבי אחריותו הפלילית של מי שזכה בדינו, אין בו כדי למנוע בירור עניינו מחדש, בהליכי משפט אחרים, לעניין אחריות זו יקבע בית המשפט מימצאים אחרים ושונים מאלה שנקבעו לעניין אחריותו הפלילית. דרכי הבירור ומידת ההוכחות הדרושה שונים הם לעניין כל אחד מסוגי האחריות האלה, וכתוצאה מכך, קביעת "האמת המשפטית" שונה ומיוחדת היא לעניין כל אחד מהם, הכול לפי היעד - פלילי, אזרחי או משמעתי - העומד לפני השופט היושב על מדין.

מטעמים שבגילוי האמת, היה צריך להתיר לתובע להביא ראיות, ואחר כך לנתבע, ואם נכשלו עדי התובע בחקירה נגדית, להביא עדים אחרים שלא יכשלו, או אם הביא התובע עד טוב במיוחד, להביא עדים אחרים, וחוזר חלילה, עד אשר יוואשו הצדדים. בתי המשפט לא מתירים זאת, למרות הרצון להשיג את בירור האמת, משום שגם לבירור האמת יש כללים שמן הראוי שכל מי שנוקט הליכים משפטיים ישמור עליהם, לפי דירוג החשיבות שדיברתי עליו.
אם מדובר בראיות מפריכות, הרי יותר לתובעים להביא ראיות נוספות. אם לא מדובר בראיות מפריכות, לא אתיר לתובעים להביא ראיות נוספות, ולהסיר ספק, גם לא אתיר לשאול שאלות השלמה בחקירה ראשית לפני החקירה הנגדית. התובעים יגישו איפוא בתוך 21 יום את הראיות הנוספות שבדעתם להגיש, על מנת שאבחון אם הן ראיות מפריכות.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ה' בכסלו, תשס"ה (18 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים.
מנחם רניאל
, שופט








א בית משפט שלום 5046/03 שלמה ולד, דוד שושן נ' עזבון המנוח ג'ורג' שוקייר ז"ל, בשארה שוקייר, וילאם שוקייר, ויויאן שוקייר, ריטה (שוקייר) ואקים (פורסם ב-ֽ 18/11/2004)