פסקי דין על כוכב השומרון (בכינוס נכסים ובפירוק) | פסקי דין על כוכב השומרון (עמנואל) 1982 מניות (בכינוס נכסים ובפירוק) | פסקי דין על ד"ר יעקב נאמן | פסקי דין על עו"ד |

380/89 עא     12/09/1991




עא 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק), כוכב השומרון (עמנואל) 1982 מניות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק), ד"ר יעקב נאמן, עו"ד




(פד"י מה (4) 741)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 380/89
השופטים: כבוד השופט ד' לוין

כבוד השופטת ש' נתניהו

כבוד השופט י' מלץ




המערערת: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ב' אבלין
נ ג ד

המשיבות: 1. כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק)

2. כוכב השומרון (עמנואל) 1982 מניות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק)

3. ד"ר יעקב נאמן
, עו"ד

ע"י ב"כ עו"ד ט' ארליך


ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' בזק) מיום 23.2.89 ומיום 11.5.89 בהמ' 68/86, 69.
פסק-דין

השופט י' מלץ
: 1. המשיבות 1 ו- 2 הינן שתי חברות, שעסקו בבניית העיר עמנואל שבשומרון בשנים 1982-1985. שתיהן נקלעו לקשיים כספיים, עד שהיה צורך למנות להן כונס נכסים ומנהל מיוחד. המינוי נעשה ביום 10.7.85, והמשיב 3, עו"ד
ד"ר יעקב נאמן
, הוא שמונה לתפקיד זה (להלן- הכונס). ביום 6.10.88 ניתן צו פירוק והכונס נתמנה להיות מפרק זמני של החברות. במהלך טיפולו בענייני שתי החברות הנ"ל (להלן- החברות שבפירוק) התברר לכונס, כי המערערת חייבת לחברות שבפירוק סכומים נכבדים עבור עבודות שביצעו, וזאת מכוח הסכם מסגרת שנחתם ביום 3.8.83 בין משרד הבינוי והשיכון לבין המשיבה 1 (להלן- ההסכם).

בהסכם נקבעה שיטת תשלום, לפיה ישולמו לחברות שבפירוק תשלומי ביניים. לאחר סיום העבודות עתיד להיערך חשבון סופי, שממנו יש לנכות את תשלומי הביניים ששולמו.

אותה תקופה הייתה תקופה של אינפלציה דוהרת, שבה לא רק שהייתה חשיבות מרובה להצמדה (במקרה שלנו- למדד מחירי תשומות הבנייה), אלא גם לשיטת ההצמדה, שכן די היה בהבדל של מועד מדד אחד כדי ליצור הפרשים ניכרים בסכומים המשולמים.

כשבדק הכונס את החשבונות של התשלומים שביצעה המערערת למשיבים, נוכח לדעת, כי זו נהגה לגבי תשלומי הביניים בשיטת הצמדה של "מדד בגין", דהיינו שיטה לפי ההצמדה נעשית לפי המדד שפורסם בגין החודש שבו חל המועד הקבוע. זאת, להבדיל משיטת הצמדה ל"מדד הידוע", דהיינו ההצמדה נעשית לפי המדד האחרון שפורסם לפני המועד הקבוע, שהוא כידוע המדד שמתפרסם ביום ה- 15 בחודש האחרון שלפני המועד הקבוע. לקראת הגשת החשבון הסופי שינה משרד הבינוי והשיכון את שיטת ההצמדה וניכה את תשלומי הביניים ששולמו לפי "המדד הידוע", ועל-ידי כך הגדיל באופן ניכר את הסכומים שניכה בגין התשלומים שנעשו בעבר.

הכונס היה סבור, כי שיטת ההצמדה שנקבעה בהסכם בין הצדדים היא שיטת ה"מדד בגין", לפיה פעל המשרד לגבי חשבונות הביניים. להשקפתו, לא הייתה כל הצדקה לשינוי שיטת ההתמדה, לקראת עריכת החשבון הסופי, באופן חד-צדדי וללא הסכמת החברות שבפירוק. שינוי שיטת ההצמדה כאמור שינה באופן מהותי את מצב החשבונות שבין הצדדים: לפי השיטה האחת, זו שלפיה נהג המשרד עד לחשבון הסופי, מגיעים לחברות שבפירוק סכומים נכבדים. לפי השיטה האחרת, אותה אימץ לו המשרד לקראת החשבון הסופי, חייבות החברות שבפירוק סכומים נכבדים למשרד, שכן לפי חשבון זה סכומי הביניים ששולמו עולים על סכום החשבון הסופי.

לאור מצב דברים זה הגיש הכונס לבית המשפט המחוזי בירושלים "בקשה למתן הוראות", ובה פירט את העובדות ואת עמדתו. בקשתו פורטה בסעיף 14 לבקשה:

"אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר כי ההסכם בין משרד הבינוי והשיכון ובין החברות קובע כי ההתחשבנות ביום תיעשה באופן שתשלומים לחברות ינוכו על פי מדד חודש התשלום, ולפיכך להורות למשרד הבינוי והשיכון לערוך ההתחשבנות עם החברות מחדש על פי דרך זו".

בשולי הבקשה רשם השופט המלומד ביום 12.12.88:

"לקבל הערות המשיב תוך 30 יום ואח"כ תגובת המבקש ולהמציא אלי לכתיבת החלטה ליום 22.1.89".

ביום 9.1.89 הגישה המערערת את תשובתה, אלא שלא הייתה זו תשובה לגופה של הבקשה, אלא בקשה למחיקה או לדחייה על הסף של בקשת הכונס וללא כל התייחסות לגופן של הטענות בבקשה. הבקשה למחיקה נשענה על טענה אחת בלבד, והיא, כי ההליך בו בחר הכונס- זה של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 310(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983- איננו ההליך המתאים, וכי היה על הכונס לפעול ב"דרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1983". השופט המלומד הורה לכונס להשיב על טענה זו בכתב, ואכן תשובה כזו הוגשה ביום 9.2.89. בכתב תשובתו טען הכונס, בהסתמכו על אסמכתאות, כי הדרך הדיונית בה בחר נכונה היא, וכי הואיל והמערערת לא השיבה לגופו של עניין, יש להכריע בו ללא תגובת המערערת.

2. ביום 23.2.89 נתן שופט המלומד את החלטתו לגבי הטיעון המקדמי (להלן- ההחלטה הראשונה). בהחלטתו פסק, כי "נושא הבקשה, לפי טבעו והיקפו, הוא נושא ראוי לדיון בדרך שבה בחר כונס הנכסים ומהטעמים שפירט ב"כ הכונס בסכומיו מיום 9.2.89". על-אף זאת, הרשה למערערת לטעון בכתב לגופה של הבקשה, וזאת משום "שיש מקום לסברה כי ב"כ משרד הבינוי והשיכון הבין כי בשלב זה הותר לו שלא להתיחס לבקשה לגופה".

כך היה. המערערת הגישה טיעונים בכתב, והכונס השיב, וביום 11.5.89 נתן השופט המלומד את החלטתו בבקשה עצמה (להלן- ההחלטה השנייה).

ההחלטה השנייה מאמצת את עמדתו של הכונס, ואלה עיקריה:

א. "הפחתת התשלומים ששולמו לחברה עפ"י סעיף 15 ובסעיף 16 צריכה להעשות באופן שהתשלומים שינוכו יוצמדו למדד בגין תאריך התשלום ועד הצמדה בגין תאריך הניכוי".

ב. "בעת החשבון הסופי יש לערוך את שיערוך הסכומים ששולמו לחברה ואת שערוך הסכומים המגיעים לחברה לאותו תאריך, לאמור לתאריך עריכת החשבון הסופי.

ג. הסדר זה חל גם לגבי "עבודות פיתוח עד לראש השטח" וגם לגבי עבודות הקמת מוסדות ציבור.
(ס' 16 להחלטה השניה).

לפנינו ערעור הן על ההחלטה הראשונה והן על ההחלטה השנייה.

3. לעניין ההחלטה הראשונה חוזרת המערערת על הטענות שטענה לעניין זה בערכאה הראשונה:

"בקשה למתן הוראות נועדה לשמש את ביהמ"ש לצורך מתן הוראות למפרק או לכונס לניהול עניני הפרוק או הכינוס ולא לשם מתן הוראות לצד שלישי, העומד מחוץ לגדר הפרוק.

מתן הוראות לצד שלישי מהווה למעשה משום תביעה כנגד אותו צד שלישי ותביעה כזו טעונה אישור של בית המשפט או של ועדת הבקורת לפי סעיף 307(א) (1) לפקודת החברות.

הבקשה שהוגשה הינה בפועל בקשה לפס"ד הצהרתי לפירוש סעיפי הסכם שבין הכונס לבין המערערת ולצורך קבלת סעד כזה קיימת דרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

עוד טוענת המערערת כי המחלוקת היא סבוכה, והיא קשורה בעובדות השנויות במחלוקת ואשר ליבונן מצריך שמיעת עדים, וזאת על אף הצהרתו של הכונס בבקשתו כי:

בקשה זו אינה נתמכת בתצהיר שכן לדעת הכונס העובדות שבה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. בית המשפט הנכבד נדרש בבקשה זו אך ורק לפרשנות ההסכם. אם יתברר כי ישנן עובדות במחלוקת יצרף הכונס תצהיר לגביהן". (ס' 13 לבקשה)".

מאחר שכך, טענת המערערת היא, כי ההליך שננקט אינו ההליך הנאות לבירור העובדות הצריכות לעניין. (סעיף 2 עמ' 3-4 לסיכומי המערערת).

מסקנתי היא כי הדין עם המערערת.

הסעיף הנוגע לעניין הוא סעיף 310(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], וזו לשונו:

"המפרק רשאי לבקש מבית המשפט, בדרך שנקבעה, הוראות ביחס לכל ענין שהתעורר אגב הפירוק" (בנוסח הקודם היה מספר הסעיף 173(3) לפקודת החברות).

היקפה ומסגרתה של בקשה לקבלת הוראות נדונו במספר פסקי-דין של בית-משפט זה. בע"א 355/58 קוגוט ואח' נ' מקבל הנכסים הרשמי, פ"ד יג 94, אומר השופט (לימים הנשיא) זוסמן, בעמ' 100:

"נוכח אפין של הוראות בית-המשפט, המיועדות בראש וראשונה לכוון את מלאכת המפרק, שיידע לכלכל את צעדיו, נמצא אמנם כי בהרבה ענינים- ואולי אפילו ברובם- ידון בית-המשפט בבקשת המפרק למתן הוראות אכס פרטה, הואיל ואינו עומד לפניו בעל-דין אחר הרשאי להשמיע את דברו נגד בקשת המפרק. כאשר ביקש מפרק להורות לו, אם לתבוע את פלוני לדין, לא ישמש מתן ההוראות שעת כושר לבירור המחלוקת שבינו לבין פלוני; הדבר ייעשה על-ידי בית-המשפט, אם יגיש המפרק את תביעתו נגד פלוני בדרך הרגילה, לאחר שבית-המשפט יורה על כך, ואין בית-המשפט חייב לשמוע את פלוני כבר בשלב הקודם, בו נתבקש להורות אם תוגש תביעה נגדו אם לאו.

אך ייתכנו מקרים, בהם הופך בית-המשפט את בקשת המפרק לתחליף להגשת תביעה, ויכריע אגב הבירור בבקשת המפרק, גם בפלוגתה שנפלה בינו לבין צד שלישי..." (ההדגשה שלי- י' מ').

בסיכומיהם מצטטים שני הצדדים פסק-דין זה: המערערת תומכת יתדותיה ברישא ואילו הכונס נתלה בסיפא.

כשנה לאחר מכן ניתן בבית-משפט זה פסק הדין בע"א 443/59 מקבל הנכסים הרשמי נ' מאירוביץ ואח', פ"ד יד 514, באותו פסק-דין אומר השופט ויתקון, בעמ' 518 מול אות השוליים ג:

"בעצם כבר פסק בית-משפט זה- בענין קוגוט נגד מקבל הנכסים הרשמי...- שמותר לבית-המשפט, במקרים הראויים לכך, להפוך את בקשתו של המפרק לפי סעיף 173(3) לתחליף להגשת תביעה ולהכריע אגב הדיון בבקשת המפרק גם בפלוגתה שנפלה בינו לבין צד שלישי, ובלבד שיהיו לפניו כל הצדדים הדרושים לבירור הענין" (ההדגשות שלי- י' מ').

יש להדגיש, כי בשתי הפרשיות הנ"ל היה מדובר במקרים שבהם ביקש המפרק מבית המשפט הוראות כיצד לנהוג. בע"א 355/58 הנ"ל הייתה השאלה, אם מיכליות דלק מסוימות הינן רכוש החברה בפירוק אם לאו, וההוראות שביקש המפרק מבית המשפט היו, אם לשים ידו עליהן. אגב כך התעוררה שאלת סמכותו של בית המשפט, במסגרת ההליך של בקשה למתן הוראות, לדון ולברר את הזכויות שצד שלישי טען להן במיכליות הנדונות.

בע"א 443/59 הנ"ל היה מדובר במקרקעין, שגם המפרק וגם צד שלישי טענו לזכויות בהם. המפרק ביקש מבית המשפט הוראות, אם לשים ידו על מקרקעין אלה, ואגב כך דן בית המשפט ובירר את תביעת הזכות של אותו צד שלישי.

נמצא, כי ההלכה, כפי שאני מבין אותה, היא זו:

ככלל, אין ההליך של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 310(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש] יכול לשמש תחליף לתביעה של כונס או של מפרק נגד צד שלישי. ייתכנו מקרים, שבהם יכול בית-משפט, במסגרת הליך כזה, להכריע בפלוגתא בין המפרק לבין צד שלישי, אגב הדיון בבקשתו של המפרק. תנאי הוא, שהכרעה באותו סכסוך עם צד שלישי תהיה דרושה כדי להחליט מה הן ההוראות שתינתנה למפרק. הוראות למפרק הינן מרכזו ולבו של הליך כזה. כאשר לא מתבקשות הוראות כלל, וההליך מיועד אך ורק לבירור הסכסוך עם צד שלישי- אין בקשה למתן הוראות ההליך המתאים. במקרה כזה, על המפרק להתכבד ולהגיש תובענה לאחר נטילת אישור מבית המשפט או מוועדת הביקורת. (סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות [נוסח חדש]).

בעניין דומה מאוד לענייננו כתב השופט ח' כהן (והסכימו עמו השופטים (לימים הנשיאים) אגרנט ולנדוי) דברים אלה:

"אמת נכון הדבר כי יש והליכים בפירוק, כגון בקשת מתן הוראות לפי סעיף 173(ד) יכולים לבוא במקום תובענה רגילה, גם כשזכויות צד שלישי עלולות להיפגע. כך נפסק בבית המשפט זה בע"א 355/58, ובע"א 443/58. אך במה דברים אמורים, בשאלות אשר בהן מן הראוי הוא שבית-המשפט יתן למפרק הוראות, באשר הוראות אלה דרושות לו לניהול עניני הפירוק בתור שכאלה....

....

מה שאין כן כאן: בבקשה שלפנינו אין המפרק מבקש הוראות הדרושות לו לשם ניהול עניני הפירוק בתור שכאלה, אלא הוא מבקש לגבות סכום כסף אשר לטענתו מגיע לחברה בפירוק מצד שלישי. להשגת משימה זו נתונה לו הסמכות, על-פי סעיף 166 (1)(א) (סעיף 307(א)(1) בנוסח החדש- י' מ'), להגיש תובענה נגד החברה המערערת, אם ברשות בית-המשפט ואם באישור ועדת הביקורת. המקרים היחידים אשר בהם יכול המפרק להגיע לידי גבית כספים המגיעים לחברה בפירוק שלא בדרך הגשת תובענה רגילה אלא בדרך הליכים בפירוק עצמו, הם אלה המנויים בסעיף 180 (כיום- סעיף 276- י' מ'); ומכלל ההן שבסעיף זה לגבי מקרים מיוחדים אלה, אתה שומע את הלאו לגבי כל מקרה אחר". (ע"א 224/63 החב' המאוחדת לפיתוח מחצבות בע"מ נ' מפרק העסקים של חב' מחצבים בע"מ, פ"ד יז 2998, בעמ' 3000 מול אות השוליים ג).

אף בענייננו כך. בהליך הנדון כאן לא מבקש הכונס שום הוראות מבית המשפט. כל שהוא מבקש שבית המשפט יכריע בסכסוך בינו לבין משרד הבינוי והשיכון לגבי צורת חישובי ההצמדה, שתקבע את גובה החוב שלהשקפתו חייב המשרד לחברות שבפירוק. זהו סכסוך כספי, שאין בינו ובין בקשת הוראות ולא כלום, ואין זה משנה כלל לעניין זה, שאין זו תביעה ישירה אלא בקשה לקבל פסק-דין הצהרתי. מהות הסכסוך היא הקובעת, ומהות הסכסוך היא סכסוך כספי פשוט, שהדרך הנכונה לבירורו הוא בבית-משפט רגיל, על דרך של תובענה רגילה.

הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, לכן, כי ההליך שהוגש בענייננו לא היה ההליך המתאים, והבקשה שהגישה המערערת לדחותו על הסף בדין הייתה, ומן הדין היה להיעתר לה.

5. התוצאה שהגעתי אליה איננה מרנינה את לבי. נוטה אני להסכים עם דברים אלה שכתב בא-כוחן המלומד של המשיבות בסיכומיו:

"חבל שהמערערת מוצאת לנכון להקדיש מאמץ כה רב לתקיפה דיונית של ההליך במקום להתמודד מהותית עם טענות החברות שבפרוק... תמוה שמדינת ישראל
מקדישה אנרגיה רבה כל כך לטענות פרוצדורליות שכל תכליתן לדחות רק את מועד ההחלטה ואין בהן כל תרומה לגופו של ענין" (סעיף 2.1 בעמ' 1 לסיכומי המשיבים).

כמוהו, אף אני סבור, שקבלת הערעור מטעמים דיוניים אין בה אלא כדי לדחות את ההכרעה למועד אחר ובהליך אחר, ומעשית פירושה כפילות בדיון והצורך בשתי הכרעות שיפוטיות באותו עניין. מטעם זה זימנתי אלי את באי-כוח הצדדים לישיבת תזכורת, בתקווה שבאת-כוח המדינה תיאות לוותר על הטענה הדיונית, כדי שניתן יהיה להכריע לגופו של עניין. (באותה הזדמנות אף ביקשתי לברר את האפשרות של הסדר פשרה בין הצדדים). לצערי, תוחלתי נכזבה, ובאת-כוח המדינה עמדה על הטענות הדיוניות שנטענו (גם בשאלת אפשרות הפשרה לא הייתה הצלחתי גדולה יותר). כל שאוכל לעשות איפוא כדי להביע את מורת רוחי מעמדת המדינה הוא להציע לחבריי, שנקמוץ ידינו בשאלת ההוצאות.

6. אשר-על-כן אני מציע שנקבל את הערעור, נבטל את שתי ההחלטות נושא הערעור ונורה על דחייה על הסף של בקשת הכונס מן הטעמים שפורטו. הייתי מחייב את המשיבות לשלם למערערת הוצאות בסך 2,000 ₪ נכון להיום.

השופט ד' לוין
: אני מסכים.

השופטת ש' נתניהו
: אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.

ניתן היום, ד' בתשרי תשנ"ב (12.9.91).








עא בית המשפט העליון 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק), כוכב השומרון (עמנואל) 1982 מניות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק), ד"ר יעקב נאמן, עו"ד, [ פ"ד: מה 4 741 ] (פורסם ב-ֽ 12/09/1991)