פסקי דין על אילנה בטיש | פסקי דין על יוסף בן חיים | פסקי דין על יהודית שרף ואח' | פסקי דין על הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים | פסקי דין על עירית ירושלים ואח' |

30174-05/13 עתמ     24/07/2014




עתמ 30174-05/13 אילנה בטיש, יוסף בן חיים, יהודית שרף ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, עירית ירושלים ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

לפני: כב' השופט דוד חשין
, נשיא
עת"מ 30174-05-13

24 יולי 2014




ה
עותרים
:

1
.
אילנה בטיש


2
.
יוסף בן חיים

3
.
יהודית שרף

4
.
מאיר בן דוב

5
.
ציפורה בן דוב

6
.
שלמה וינר

7
.
אדית בלודי

8
.
מוריס זבידה

9
.
יוסף שטיין

10
.
ד"ר רות כצנלסון

11
.
אורה רוזנמן

12
.
יעקב רוזנמן

13
.
הלה מושיוב

14
.
זינה קורינלדי

15
.
מירה גל-שולמן

16
.
גילי אמיר

17
.
ורה השכל

18
.
דן אילת

19
.
שרה אילת

20
.
כרמלה ענבר

21
.
רפאל בוזו

22
.
יצחק זילקוביץ

23
.
אברהם פריאל

24
.
שולמית הלברייך

25
.
אברהם הלברייך

26
.
שרון מורו

27
.
בתיה קופיץ

28
.
ד"ר מיכאל הוסטובסקי

29
.
טובה הוסטובסקי

30
.
נחמה דרור

31
.
אסף קראוס

32
.
מרדכי בוטבין

33
.
תליה תמר הירשמן-סנג'רו

34
.
נגה כהנא

35
.
עזרא גבאי

36
.
דסה בן ציון

37
.
דניאל ארוסי

38
.
ורה פראוסניץ'

39
.
יחזקאל פוסטול

40
.
גולדפרב שרלוטה

41
.
גילה קופפר

42
.
עידית גוגנהיים

43
.
יהודית בר דור

44
.
אודליה ינון

45
.
אבי חי חובב

46
.
רוני חובב

47
.
יוסף הירשברג

48
.
חווה קדם

49
.
אריה קדם

50
.
גדעון בן עמי

51
.
חוה לזר

52
.
דוד לזר

53
.
פרנק פולק

54
.
שרית זינגר

55
.
ישראל גולדברג

56
.
יהודית גרנות

57
.
אילנה פרידמן

58
.
ניצה בר שאול

59
.
נילי גל

60
.
יעל קרוננברג

61
.
כרמלה וייס

62
.
משה וייס

63
.
יקיר קלויזנר

64
.
מרים קלויזנר

65
.
שלמה גתאי

66
.
אביבה גתאי

67
.
משה מנשה

68
.
עפר חיים ויזר

69
.
שרון רוטקוביץ

70
.
יהונתן גרוסמן

71
.
אסתר בנארי

72
.
צבי יגנדורף

73
.
אריה מור

74
.
מיכאל גנור

75
.
אהרן אורימיאן

76
.
אדית אורימיאן

כולם ע"י ב"כ עוה"ד אלי וילצ'יק
ומירב ברנע



נגד


ה
משיבים
:

1.הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
באמצעות עו"ד מורן בראון
2.הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים
3.עירית ירושלים

ע"י הלשכה המשפטית, עיריית ירושלים
באמצעות עו"ד הדס יצחקי
4.האחים ישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אורי ימין
5.אמנון ברק
6.ועד פועלי תושבי רחוב נווה שאנן
7.מלי רייף
8.יורם אלדשטיין

ע"י ב"כ עוה"ד דוד גלס ויורם ברסלע
9.אלקנה בריגיטה
10.גרד נפתלי
11.משה חיימובסקי
12.יהודית מנדלסון
13.אהרן בראור
14.סוזנה לזרוביץ סיגל
15.עדנה פינסקר
16.לאה הכהן
17.צבי כתב
18.יעל ליתן
19.נפתלי תמיר
20.אהרן ליכטמן
21.בועז נחמיה
22.צילה קיצלס



פסק דין

בעתירה שבפני
י מבוקש לבטל את החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ירושלים (להלן - הוועדה המחוזית) מיום 12.2.13, במסגרתה הוחלט לאשר את תכנית מספר 14217 "הארכת דרך ציבורית ברחוב יצחק שמי – נווה שאנן" (להלן - ההחלטה).

הרקע העובדתי
1.
בשנת 1989 הוגשה תכנית מתאר מקומית 4029, החלה על שטח של 95 דונם וכוללת בתחומה את שכונת נווה שאנן בירושלים והמדרון המערבי של מוזיאון ישראל. על פי תכנית זו, צריכות היו להיבנות 23 יחידות דיור במגרש 3. בתכנית נקבע כי הגישה למגרש תהא דרך רחוב שמי. בשנת 1992 אושרה תכנית זו על ידי הוועדה המחוזית (המשיבה 1). בשנת 2000 הגישה חברת האחים ישראל בע"מ (המשיבה 4) את תכנית 5662, המשנה את תכנית 4029. במסגרת הליך אישור תכנית זו נקבע כי מספר יחידות הדיור במגרש 3 יוגדל ל-32. כן שונתה הגישה למגרש 3 ונקבע כי זו תהא דרך רחוב נווה שאנן. ביום 25.9.07 אושרה תכנית 5662 על ידי ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית (להלן - ועדת המשנה המחוזית) , וביום 13.11.07 אושררה החלטה זו על ידי מליאת הוועדה המחוזית.
2.
ביום 9.12.07 הגישו תושבי רחוב נווה שאנן עתירה מינהלית נגד ההחלטה בדבר הגדלת מספר יחידות הדיור ושינוי הגישה למגרש 3 דרך רחוב שאנן (עת"מ (י-ם) 1094/07; להלן – העתירה הקודמת). חברי הנכבד, השופט משה סובל, דן בעתירה זו במאוחד עם עת"מ 8014/08. בפסק דינו בעתירה הקודמת (30.11.09) קבע כי לא היו אלו שיקולים תכנוניים אשר הובילו את ועדת המשנה המחוזית לאשר את שינוי הגישה למגרש 3. רחוב נווה שאנן, כתב השופט סובל, נבחר על ידי ועדת המשנה המחוזית ככביש גישה למגרש 3 בשל בעיה שהתגלתה במישור הקנייני, קרי: הצורך בהפקעת שטחי מגרש החנייה המשמש את תושבי רחוב בורלא / שמי והזמן שיידרש לאישור תכנית שכזו. ובלשונו של השופט סובל בפסק דינו:
ברי אפוא כי לא עדיפות תכנונית, ובכלל זה תחבורתית, של רחוב נווה שאנן על פני רחוב שמי היא זו שגרמה לוועדה המחוזית לאמץ את הפתרון של הזרמת התנועה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן. להיפך: החומר המצוי בפני
בית המשפט מאפשר להניח כי אילו היה נבחר פתרון הגישה מרחוב שמי, כי אז לא היה מתעורר צורך – למצער במישור התחבורתי – להפחית את מספר יחידות הדיור במגרש 3 כפי שנעשה בפועל. הגישה מרחוב נווה שאנן הועדפה על פני הגישה מרחוב שמי בשל טעם אחד ויחיד: הצורך בהפקעת רצועת הקרקע שבקצה רחוב שמי מידי בעליה הפרטיים
(שם, פסקה 22).
3.
עוד קבע השופט סובל, כי עצם הצורך בהפקעת השטח לצורך מתן גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי, איננו בגדר השיקולים התכנוניים שבית המשפט יימנע מלהתערב בהם. אליבא השופט סובל, הגם שהשיקול הקנייני-מעשי אינו בגדר שיקול זר ויש להתחשב בו, הרי שאין בו לייתר את שקילת ישימות השימוש ברחוב שמי, לצורך מתן גישה למגרש 3. משכך קבע השופט סובל כי גופי התכנון פעלו באופן שאיננו סביר. ובלשונו:
המשיבות אינן רשאיות למתוח את הליך הפקדת התכנית למשך שנים כה רבות, ולפתע לשנות את הגישה ולדחות חלופה תכנונית טובה יותר – לדעת שתי ועדות התכנון – רק בשל כך שמימושה יצריך עיכוב מסוים באישור התכנית. כך אינה מתנהגת רשות תכנון סבירה. הסבירות אינה מתבטאת תמיד במהירות. פעמים שדורשת היא דווקא נחת ומתינות
(שם, פסקה 24).
4.
סופו של יום, קבע השופט סובל, כי "התכנית החדשה מוחזרת אל הוועדה המחוזית לצורך נקיטת הליך הפקעה שייעודו יצירת גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי, [...] הכל בהתאם לקביעות ולהנחיות המפורטות בגוף פסק הדין" (שם, סעיף 39).

5.

בעקבות פסק הדין, הוכנה והוגשה לאישור התכנית החדשה – תכנית 14217. תכנית זו נועדה להארכת דרך ציבורית בהמשך לרחוב יצחק שמי בשכונת נווה שאנן בירושלים, כך שתיווצר גישה לבניין המגורים העתיד להיבנות במגרש 3 שבתכנית 5662. מימוש התכנית דורש הפקעה של הקרקע הידועה כ"המשכו של רחוב שמי", המצויה בבעלות הפרטית של העותרים (בעלי דירות בבניינים 20-26 ברח' בורלא), והמשמשת אותם כמגרש חניה פרטי (להלן - השטח). אם יופקע השטח ישונה ייעודו מ'אזור מגורים 1 ומעבר להולכי רגל', ל'דרך ציבורית', אשר תשמש למעבר תנועת מכוניות ותירשם על שם הרשות המקומית.
6.
ביום 6.3.12 הגישו העותרים את התנגדותם לתכנית 14217 בצירוף חוות דעת של יועץ התנועה, מר אילן מרכוס. ביום 4.4.12 נערך דיון בתכנית זו בוועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (להלן - ועדת המשנה המקומית). ועדת המשנה המקומית המליצה: "לדחות את ההתנגדויות הנוגעות לכך שבית הדין [צ"ל בית המשפט] לא קבע את הגישה להיעשות מרחוב שמי. בפסק הדין בעתירה מנהלית מס' 008014/08, ו001094/07 מיום 20.11.09 [צ"ל 30.11.09] בעניין תכנית 5662 [קרי, פסק הדין בעתירה הקודמת], נקבע כי הכביש יחובר לרח' שמי" (סעיף 24). ביום 5.6.12 דנה ועדת המשנה המחוזית בתכנית 14217. בפני
ועדת המשנה המחוזית טענו העותרים, בין השאר, כי מהחלטת ועדת המשנה המקומית עולה שזו לא ידעה כי יש לה שיקול דעת שלא להמליץ על אישור התכנית. ועדת המשנה המחוזית החליטה כלהלן: "הוועדה מבקשת כי הוועדה המקומית תקיים דיון נוסף בעניינה של התכנית ותבהיר אם היא מודעת לכך שפסק הדין אשר הורה על קידום התכנית דנן, לא ביטל את שיקול דעתם של מוסדות התכנון ואת משמעות הליך ההתנגדויות" (סעיף 4).
7.
ביום 7.11.12 דנה ועדת המשנה המקומית בתכנית 14217 בשנית והמליצה לוועדה המחוזית כלהלן: "...הוועדה המקומית מבהירה כי היא מודעת לכך שפסק הדין אשר הורה על קידום התכנית דנן, לא ביטל את שיקול דעתם של מוסדות התכנון ואת משמעות הליך ההתנגדויות – הוועדה דנה בתכנית 5662 מספר פעמים ובתכנית הזו, הוועדה סבורה כי חלוקת תנועת הרכבים לפרוייקט החדש (תכנית 5662) מכל הכבישים הסובבים את המתחם היא החלטה תכנונית ראויה ונכונה". בנוסף, ועדת המשנה המקומית ציינה כי כבר ב-2007 החליטה הוועדה המקומית להמליץ על חלוקת כמות הרכבים על פני כל הרחובות הסובבים את מגרש 3 ולאפשר כניסה אליו גם דרך רחוב שמי. בסיכום דבריה החליטה ועדת המשנה המקומית ליתן תוקף לתכנית.
8.
בעקבות החלטה זו, חזרה ועדת המשנה המחוזית, ביום 11.12.12, לדון בתכנית 14217. זאת חרף התנגדות העותרים כי לא הועמד לרשותם מספיק זמן להיערך לוועדה. בפתח הדיון הבהיר ב"כ העותרים כי נבצר מיועץ התנועה של העותרים להשתתף בדיון בשל ההתראה הקצרה, כמו גם בשל קיום הדיון במהלך חג החנוכה. לכן ביקש מהוועדה לקיים דיון נוסף בו יישמע יועץ התנועה. ועדת המשנה המחוזית סירבה לבקשת העותרים לקיים דיון נוסף. לאחר דיון פנימי שנערך ביום 12.02.13 נתנה ועדת המשנה המחוזית את ההחלטה (כהגדרתה לעיל). שם קבעה הוועדה: "באשר להצדקה להורות על ייעוד דרך ועל הפקעה נציין כי משנמצא כי יש למצוא פתרון גישה למגרש 3 ומשנמצא כי העברת התנועה למגרש 3 דרך רח' שמי היא עדיפה באופן ניכר על פני חלופת רח' נווה שאנן, הן מבחינה תחבורתית והן מבחינה תכנונית (בהתחשב בשינויים הפיזיים הנדרשים ברח' נווה שאנן לשם התאמתו רוחב הדרך לרוחבה הסטטוטורי), סברה הוועדה כי יש להעדיפה למרות הפגיעה הקניינית הנובעת ממנה" (סעיף 11). הוועדה המחוזית אף הבהירה החלטה זו ביום 4.4.13: "...יובהר כי חתך הרחוב שיתקבל יסומן באופן הבא (מכיוון מזרח לכיוון מערב): מעבר הולכי הרגל יישאר בייעודו. שטח החניות המיועד בתכנית המופקעת לדרך, ישונה לשפ"פ ויתפקד כחניה מקבילה לדרך ברוחב של 2 מ'. המיסעה המוצעת בתכנית בלבד תהיה בייעוד דרך וברוחב של 5.5 מ' ולא בייעוד מגורים 1 מיוחד. השטח בו קיימות החניות וכן שטח המדרכה, יוותר בייעוד מגורים 1 מיוחד ולא יופקע כך שהחניות והמדרכה יוכלו להיוותר בבעלות פרטית" (להלן – החלטת ההבהרה).
9.
על ההחלטה מדצמבר 2012 והחלטת ההבהרה הוגשה העתירה דנן. בדיון הראשון שנערך בעתירה ניסיתי להביא את הצדדים לעמק השווה, תוך שניתנה להם שהות להגיע להסדר מוסכם מחוץ לכותלי בית המשפט. ניסיונותיי לא צלחו, ומשכך, נערך דיון שני בעתירה - לגופם של דברים. בדיון זה הגיש מר אמציה אהרונסון, אדריכל, את תשריט תכנית 14217 ואת נספח תכנית תנועה וחניה של תכנית זו לעיון בית המשפט. בדיון איש מהצדדים לא חלק כי מוצגים אלו (שסומנו עת + מש/1 ועת + מש/2) משקפים נכונה את המצב הקיים כמו גם את התכנית המוצעת שאושרה (לרבות נספח התנועה וחניה; עמ' 9 לפרוטוקול הדיון השני, שורות 23-29).


טענות העותרים (תושבי רחוב בורלא שבתיהם "נשענים" על רחוב שמי)
10.
העותרים טענו כי תחילתו של רחוב שמי הוא צר מאוד. כבר היום, הם טענו, קיים קושי לשתי מכוניות לחלוף ברחוב בו זמנית. כן טענו העותרים, שהמדרכות ברחוב צרות ביותר ואינן מאפשרות את הרחבת המיסעה. נטען שעל מנת להעביר תנועה דרך רחוב שמי יהיה צורך בהתאמות מרובות: ברמה הסטאטוטורית, יש צורך בשינוי ייעוד השטח ובנקיטת הליכים להפקעתו; ברמה המעשית, יש צורך בעבודות התאמה מרובות, שכן כיום השטח מהווה מגרש חניה, שאינו משמש לתנועה החולפת, ויהיה אפוא צורך להסדיר מעבר כלי רכב דרכו באופן בטיחותי. נטען כי ביצוע עבודות אלו יוביל לשינוי אופיו של רחוב שמי, שכן יהפוך לרחוב בו התנועה עוברת, כאשר כיום הוא רחוב ללא מוצא. להבדיל, טענו העותרים, רחוב נווה שאנן הוא רחוב קיים וסלול, אשר יכול במתכונתו הנוכחית, וללא כל שינויים, לשמש בנקל לצורך העברת התנועה המיועדת למגרש 3.
11.
לטענת העותרים, הפקעת השטח תגרום לביטולן של חניות רבות ברחוב שמי. זאת למרות שכבר היום אין חניה פרטית מוקצית לכל דירה ברחוב, מספר החניות הציבוריות ברחוב קטן, ואין אפשרות להעמיד כלי רכב ברחובות גובלים. בשונה מכך, ממשיכים העותרים, מתן גישה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן - לא תביא לביטול חניות. העותרים דוחים את פתרון ועדת המשנה המחוזית, לפיו שטחי החניה בצדי הדרך לא יופקעו וייועדו לשימוש תושבי רחוב שמי עם זיקת הנאה למעבר הציבור. לטענת העותרים, מדרכה בצדי דרך איננה בגדר רכוש פרטי ולא ניתן יהיה להבטיח כי החניות ישמשו את תושבי רחוב בורלא / שמי. נוסף על כן, טענו, שההחלטה לפיה המדרכות בצדי הדרך יישארו בבעלות פרטית, תרע עם תושבי רחוב בורלא / שמי. זאת שכן, לכאורה, מדובר בתכנית הפקעה מצומצמת, אך בפועל אין באמור כדי להיטיב עם העותרים, משום שבמעשה זה יישלל מתושבי הרחוב הפיצוי המלא לו הם זכאים.
12.
עוד טענו העותרים כי העברת התנועה דרך רחוב שמי, תגרום לתושבי הרחוב, שדירותיהם במפלס הרחוב או מתחתיו, לשאת בעול בלתי נסבל ולא מידתי. בהמשך נטען כי רחוב שמי הוא אזור מוזנח תכנונית ואינו בטיחותי. העברת התנועה דרכו תגביר את בעיות הבטיחות בו. זאת בשעה שתכנון רחוב נווה שאנן עודכן על פי הנחיות תכנון חדשניות. עוד נטען כי השטח משמש את ילדי השכונה למשחקים, כידוע היטב לדיירי המקום, הנוקטים זהירות יתרה עת הם נכנסים לרחוב עם רכבם. שינוי רחוב שמי, מרחוב ללא מוצא לרחוב "סואן, רועש ומזוהם" תסכן את שלום הילדים וביטחונם. בנוסף, לטענת העותרים, פתיחת הגישה למגרש 3 תוביל בפועל לכך שדרך רחוב זה תנותב אף התנועה למגרש 1א בתכנית 5662.
13.
כן טענו העותרים כי הוועדה המחוזית אף היא סברה בזמנו כי מן הראוי להעביר את התנועה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן (דבר שבא לידי ביטוי בתכנית 5662). בהמשך נטען, כי הגם שהיה צפוי שהעותרים ייפגעו אם תתקבל העתירה המוקדמת ותבוטל הגישה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן, לא צורפו הם כצד לעתירה. נטען שפסק הדין בעתירה הקודמת ניתן על סמך הנחות יסוד (תכנוניות, תנועתיות ותחבורתיות) שגויות, אשר הוצגו באופן חד צדדי על ידי תושבי רחוב נווה שאנן. לטענת העותרים, אילו צורפו הם להליך העתירה הקודמת, בית המשפט היה נמנע מהקביעה כי הפקעת השטח ברחוב שמי לצורך יצירת גישה למגרש 3 לא תיצור כל שינוי במציאות הפיזית של הרחוב. עוד טענו, כי מאחר שהעותרים לא היו צד לעתירה הקודמת, נמנעה מהם האפשרות לערער על פסק הדין שניתן ותוצאותיו נכפו עליהם. כן טענו העותרים כי כתוצאה מפסק הדין בעתירה הקודמת נוצר עיוות תכנוני, שכן גופי התכנון ראו עצמם מחויבים לפעול בהליך הפקעת השטח. לטענת העותרים, ועדת המשנה המחוזית לא שמעה טענותיהם בלב פתוח ונפש חפצה.
14.
העותרים טענו כי הזימון לוועדת המשנה המחוזית שהתקיימה ביום 11.2.12, הגיע לב"כ העותרים ביום 2.2.12, בניגוד לתקנות התכנון והבניה (סדרי נוהל בהתנגדויות לתוכנית, סמכויות חוקר וסדרי עבודתו), תשמ"ט-1989 (להלן – התקנות), לפיהן יש לשלוח הזמנה לפחות שבועיים מראש. עוד טענו, שלא הועבר להם מידע בנוגע לדיון הנוסף בוועדה המקומית והחלטותיה, ואפילו היה מועבר המידע בעתו לא יכלו להיערך לדיון בזמן הקצר שנותר להם. העותרים טענו כי הוועדה שגתה כאשר נמנעה מלשמוע את יועץ התנועה מטעם העותרים.
15.
לטענת העותרים ההחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני המחייב את בטלותה. העותרים טענו, כי אין בתוספת תנועה זניחה כדי להצדיק את הפגיעה החמורה בקניין העותרים, עת קיימת חלופה הפחותה בחומרתה. כן טענו העותרים כי שגתה ועדת המשנה המחוזית כאשר העדיפה את שימור אופיו של רחוב נווה שאנן על פני זכות הקניין החוקתית של העותרים.
16.
בנוסף טענו העותרים, כי ההפקעה לא עומדת בתנאים הדרושים לצורך הכשרתה. לטענתם, מקרקעי העותרים אינם מתאימים מבחינה תכנונית, תנועתית ותחבורתית לשמש כדרך גישה למגרש 3; כן טענו כי ההפקעה אינה מידתית, שכן במקרה דנן קיימת חלופה אשר פגיעתה פחותה.
טענות המשיבה 1 (הוועדה המחוזית)
17.
המשיבה בדעה כי החלטותיה ראויות וסבירות וכי לא הוצגו בעתירה טעמים מספיקים המלמדים שההחלטות חורגות ממתחם הסבירות. לטענת המשיבה, עניין העתירה הוא שיקול דעת הוועדה המחוזית באשר לשיקולי תחבורה וגישה. המדובר בשיקול דעת תכנוני המסור לוועדה, שהיא בעלת מומחיות ייחודית לנושא. המשיבה טענה כי מידת ההתערבות בשיקול דעת מוסדות התכנון בהיבטים אלו היא מצומצמת. כן טענה היא כי טענות העותרים הן בגדר טענות

nimby
(
not in my back yard
).
18.
המשיבה טענה עוד, כי בחנה את טענות העותרים בנוגע להפקעה כמו את החלופה המוצעת על ידם (העברת התנועה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן). לטענתה, רחוב נווה שאנן הוא רחוב צר אשר חלקו מתפקד כרחוב משולב מתוך הכרח ולא עקב תכנון הרחוב ככזה (רחוב משולב הוא רחוב בו אין הפרדה ברורה בין הדרך להולכי הרגל לבין המיסעה). עוד טענה המשיבה כי העברת התנועה דרך רחוב שמי מהווה חלופה תכנונית-תחבורתית עדיפה, שכן מדובר בהעברת תנועה שהיקפה מצומצם, הדורשת הפקעת שטח מצומצם, לשם הארכה קצרה של דרך קיימת, ובאופן שלא יצריך שינוי ניכר מהמצב הקיים. לעומת זאת, טענה, העברת התנועה דרך רחוב נווה שאנן תחייב עקירת עצים, שקיומם מאפיין את הרחוב, הקמת קירות תמך, בשל הפרשי הטופוגרפיה בין החצרות לבין הכביש, וכן שינויים משמעותיים נוספים, אשר יביאו לשינוי ניכר באופיו של הרחוב. אליבא דמשיבה 1, העדפת הוועדה המחוזית להעביר את התנועה דרך רחוב שמי, נבעה משקילת מכלול שיקולים, ובהם גם שיקולים הנוגעים לחזות פני העיר ואיכות החיים בהם.
19.
המשיבה הוסיפה וטענה כי בענייננו מתקיימים "צורכי ציבור" (כנדרש בסעיף 188 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה)) המאפשרים ביצוע הפקעה. כן טענה כי הפקעות תכנוניות הן חלק בלתי נפרד מאישור תכניות בנייה חדשות, וכי הן נדרשות לצורך פיתוח העיר וכדי לאפשר הוספת יחידות דיור. לטענת המשיבה, הפגיעה בקניין העותרים חלשה, שכן ההפקעה לא תוביל לשינוי משמעותי בשטח.
20.
באשר לטענות העותרים כי לא התאפשר ליועץ התנועה מטעמם להעיד בפני
ועדת המשנה המחוזית, טענה המשיבה, כי לא היתה כל מניעה שהדיון יערך במהלך חג החנוכה, שכן ימי החג הם ימי עבודה. עוד טענה, כי אפילו העיד היועץ בפני
ה לא היה בכך להוסיף לדיון שכן בלאו הכי היתה בפני
הוועדה חוות הדעת מטעמו, ונערך דיון בה אף בהיעדרו. כן טענה המשיבה, כי מימוש התכנית יביא לביטול חניה אחת עד שלוש, לכל היותר.
21.
לבסוף נטען כי אזור עירוני מתפתח וגודל מטבעו, לא רק כלפי חוץ אלא אף באמצעות ציפוף העיר, שהוא אחד מהעקרונות המרכזיים בתכנית המתאר ירושלים 2000.

טענות המשיבות 2-3 (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ועיריית ירושלים)
22.
על פי המשיבות, מגרש 3 מצוי בלב שכונת מגורים קיימת, ודרכי הגישה אליו בהכרח יהיו דרך הרחובות הקיימים. כל אחד מתושבי הרחובות הסמוכים למגרש 3 מעדיף שהתנועה למגרש תנותב דרך הרחוב בו מתגורר שכנו
(

nimby
), וכך גם העותרים. בנסיבות העניין, טענו המשיבות, החלטת הוועדה המחוזית סבירה ואין עילה להתערב בה. עתירה זו, טענו, היא עתירה תכנונית המבקשת מבית המשפט להיכנס לדקדוקן של התכניות ולהתערב בשיקול דעתה המקצועי של הרשות המינהלית.

טענות המשיבה 4 (החברה אשר יזמה את התכניות לפיתוח מגרש 3)
23.
המשיבה 4 טענה אף היא כי אל לו לבית המשפט להתערב בשיקול דעת רשות תכנונית ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. המשיבה טענה כי החלטת ועדות התכנון נעשו לאחר דיונים רבים ובהסתמך על מספר חוות דעת של יועצים מומחים בנושא. החלטות אלו לא לקו באיזה מהפגמים המצדיקים את התערבות בית המשפט.
24.
לטענת המשיבה, צדקו ועדות התכנון בהכריען שיש לאפשר גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי, שכן רחוב שמי מהווה פתרון עדיף תחברותית ותכנונית כאחד: רוחבו הקיים של רחוב שמי
עולה משמעותית על רוחבו הקיים של רחוב נווה שאנן; ברחוב שמי יש חניה בשני צידי הרחוב ללא הפרעה למעבר כלי רכב או הולכי רגל; השינוי הנדרש ברחוב שמי הוא במקטע שאורכו 50 מטר בעוד שהשינוי שהיה נדרש ברחוב נווה שאנן הוא במקטע של 180 מטר; משכך, העברת התנועה דרך רחוב שמי נוחה ובטוחה יותר להולכי רגל כמו גם לנוסעים בכלי רכב.
25.
אף המשיבה 4 טענה כי ההפקעה אינה מהווה שינוי משמעותי בקניין העותרים, שכן אף אם יובטלו מספר חניות ברחוב, הרי שמדובר בחניות בודדות בלבד. נוסף על כן, טענה, כי במגרש 3 מתוכננות חניות לכל דיירי המגרש כמו גם חניות אורחים, כך שלא צפוי שייווצר עומס חניה ברחוב שמי עקב מתן הגישה למגרש 3. עוד ציינה המשיבה 4, כי ועדת המשנה המחוזית נתנה דעתה על סוגיית החניה ובהחלטת ההבהרה הבטיחה כי שטח החניות הקיים לא ייועד להפקעה, זאת על מנת להפחית את הפגיעה בקניין תושבי הרחוב.
26.
בתגובה לטענת העותרים לפיה השטח משמש כמגרש משחקים לילדי דיירי הרחוב, ענתה המשיבה 4, כי לאור העובדה כי כיום משמש השטח כמגרש חנייה, ממילא אין לעודד משחק ילדים בו, מטעמי בטיחות. באשר להיעדרות יועץ התנועה מהדיון בוועדת המשנה המחוזית, טענה המשיבה 4, כי היועץ הוזמן ולא הגיע מסיבותיו האישיות. אין בכך כדי לחייב את הוועדה לדחות את הדיון או לערוך דיון נוסף. מה גם, טענה המשיבה 4, כי תקנה 15 בתקנות מורה כי יש לקבל את אישור המוסד המכריע לקבלת ראיות לתמיכה בהתנגדות, ולמיטב ידיעת המשיבה, העותרים לא ביקשו אישור כזה.
27.
באשר לטענת העותרים כי לא היו צד לעתירה הקודמת, הגיבה המשיבה, כי פנתה לעותרים והסבה תשומת ליבם לזכותם להביע דעתם בנוגע לעתירה הקודמת. המשיבה אף צירפה את הודעת העותרים, מיום 23.6.08, אשר הוגשה במסגרת העתירה הקודמת. משמעות הודעה זו, אליבא דמשיבה 4, היא כי העותרים ידעו על קיום העתירה הקודמת בזמן שנוהלה בבית המשפט, ולו היו רוצים בכך, היו יכולים לבקש ולהצטרף אליה כמשיבים. ברם, העותרים בחרו שלא לעשות זאת.
28.
לבסוף טענה המשיבה 4 כי לעותרים אין זכות מוקנית לשימור הייעוד של השטח. לטענת המשיבה זכות הקניין היא זכות יחסית ולא זכות מוחלטת, אשר ניתן לפגוע בה בהתקיים התנאים הקבועים בחוק ואשר עניינם בתועלת הכלל.

טענות המשיבים 5-8 (תושבי רחוב נווה שאנן)
29.
לטענת המשיבים, כבר בשנת 1992, עת אושרה התכנית המקורית אשר יצרה את מגרש 3 (תכנית 4029), נקבעה הגישה למגרש 3 דרך רחוב שמי, וזאת על דעת תושבי רחוב שמי ורחוב בורלא. הנחת הצדדים היתה אז כי רחוב שמי מגיע עד מגרש 3. אלא שיזמי התכנית ובעלי הזכויות בה ביקשו להגדיל את כמות יחידות המגורים בה ויזמו תכנית חדשה (תכנית 5662) אשר צופפה את הבנייה ואפשרה כניסה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן. תושבי הרחוב התנגדו לתכנית בפני
גופי התכנון כמו גם באמצעות הגשת העתירה הקודמת, שכן לטענת המשיבים רחוב נווה שאנן אינו יכול לשאת את התנועה הקיימת בו, כל שכן תנועה נוספת.
30.
המשיבים טענו כי רחוב נווה שאנן הוא רחוב ותיק, צר וללא מוצא, בעל אופי שכונתי, הנובע מעצים, גדרות של חצרות בתים ומאפיינים מיוחדים שנוצרו במהלך השנים. לטענת המשיבים, כבר כיום קיימת מצוקת חניה, שכן לרוב הבתים אין חניות במגרשיהם ובעליהם נאלצים לחנות ברחוב. נוסף על כן טוענים המשיבים, כי הרחוב הוא רחוב דו סטרי עם נתיב תחבורה אחד, ולכן אין אפשרות לתנועה חופשית משני הכיוונים. לטענתם, אין אפשרות להרחיב את הרחוב במצב הנתון כיום. אמנם קיימת תכנית מאושרת להרחבת הרחוב משנת 1973 (תכנית 1747) אך זו אינה ניתנת ליישום היום. זאת משום שבמהלך השנים אושרו תכניות נקודתיות במגרשים ספציפיים של רחוב נווה שאנן, והרחבות בנייה במסגרת היתרי בניה, אשר הובילו לכך כי חלק ממבני הרחוב ניצבים על גבול קו הדרך הקיים.
31.
בדומה למשיבים אחרים, אף המשיבים 5-8 טענו כי מתן גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי לא תהווה שינוי משמעותי בשטח ולא ייגרם כל נזק לעותרים. כן טענו כי דיני התכנון והבניה עוסקים בהתערבות והסדרה של הבעלות, שימוש במקרקעין וייחוסם הקנייני, ומאפשרים את ההפקעה בה עסקינן. בהתחשב בנסיבות המקרה, הוסיפו וטענו, כי החלטת ועדת המשנה המחוזית לאשר את תכנית 14217 ולהפקיע את מקרקעי העותרים הינה החלטה תכנונית מובהקת שנעשתה בסמכות, והיא סבירה, מידתית ראויה ונכונה.

תשובת המשיבים 9-22 (דיירי רחוב שמי)
32.
המשיבים תומכים בעותרים ומבקשים כי העתירה תתקבל. יצוין כי משיבים אלו אף ביקשו כי בית המשפט יכיר בהם כמשיבים פורמאליים בלבד או ימחוק אותם כצדדים לעתירה.

דיון והכרעה
33.
עניינה של עתירה זו הוא סירוב תושבי רחוב בורלא (שבתיהם "נשענים" על רח' שמי) לאפשר גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי, תוך הפקעת השטח שבבעלותם הפרטית והמשמש אותם כחניה. זאת שכן, לדבריהם, מתן הגישה למגרש 3 ישנה את אופי אזור מגוריהם ויגזול מהם את קניינם. משכך דורשים הם, כי מתן הגישה למגרש 3 יהיה דרך רחוב נווה שאנן. בדומה, עניינה של העתירה הקודמת היה סירוב תושבי רחוב נווה שאנן לאפשר גישה למגרש 3 דרך הרחוב בו הם דרים. אף אלו טענו כי מתן הגישה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן, ישנה את אופי שכונת מגוריהם ויחייב פגיעה בקניינם. לא נטען על ידי מי מהצדדים שאין לפתח את מגרש 3. ברי לכל בר בי רב כי צו השעה מחייב את ציפוף אזורי הדיור בערי ישראל. ברם, אף אחד מהצדדים שבפני
י לא מוכן לספוג את הפגיעה הנטענת בקניינו המתחייבת מציפוף האזור (בבחינת טענת

nimby
).
הפקעה ופגיעה בקניין
34.
אין לזלזל במשמעות הפגיעה בקניינו של אדם. כדברי כב' השופט ברק (כתוארו אז): "הקניין מבטיח לפרט חירות כלכלית. הוא מאפשר שיתוף בין בני אדם. הוא מאפשר להם להפעיל את האוטונומיה של הרצון הפרטי שלהם. מכאן הקשר בין ההגנה על הקניין לבין ההגנה על כבוד האדם [...]" (עא 6821/93
בנק המזרחי המאוחד בע"מ

נ' מגדל כפר שיתופי
, פ"ד מט(4), 221 (להלן - פ"ד בנק המזרחי), עמ' 431). משכך, הוענקה לזכות הקניין הגנה חוקתית בסעיף 3 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקנינו של אדם". כן הוכר בפסיקה, מפי כב' הנשיא שמגר, כי "...[ההוראה החוקתית] נועדה להגן על רכוש הפרט, ועל זכותו של הפרט לרכוש [ו]היא בעלת משמעות מבחינת התפיסה החברתית הטמונה ביסודה
.
הזכות היא אחת מביטוייה של חירות האדם. היא מעין ערובה לקיומה של הזכות לקניין. אופייה של ההגנה על הרכוש, כאקט המבטיח חירות האדם, הוא שמשלב זכות זו עם הזכות לכבוד האדם, כעיקרון מנחה בתפיסתנו בכלל ובחוק היסוד בפרט: חירות הפעולה בתחום הקניין מבטיחה זכות הכרעה עצמית ומונעת הפיכתו של הפרט לאובייקט גרידא [...]. היא באה למנוע שלילת זכויותיו של הפרט לקניין וצמצומן. יש לתת לה משמעות של הגנה אפקטיבית. כהוראה חוקתית יש לפרשה באופן כללי ורחב
" (פ"ד בנק המזרחי, עמ' 328; וראו גם בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2), 625 (להלן – בג"צ קרסיק), עמ' 696-697).
35.
אך ההגנה על קניינו של האדם היא תוצר של החוק. גדריה וגבולותיה קבועים בו ובפרשנות שהפסיקה נתנה לה - ואלו מורים כי ההגנה אינה אבסולוטית. הדבר נכון במיוחד עת מדובר בסביבה עירונית המתפתחת ללא הרף. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת אפל-דנון:
שום תושב אינו יכול לצפות כי השכונה הקטנה והשקטה שבה בחר לבנות את ביתו תישאר תמיד כך. ישנה התפתחות מתמדת. קיימים התרחבות, גידול ושינויים. תושבים חדשים באים לגור בשכונה, ולא תמיד מאותו מרקם חברתי וסוציאלי של הוותיקים. אי אפשר לעצור את החיים ואת השינויים אלא בגבולות שהחוק מתיר
(עת"מ (נצ') 134/01 הרב שיק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הגליל המזרחי, פ"מ מינהליים (תשס"ב) 266, עמ' 278).
36.

דיני התכנון והבנייה מתירים פגיעה בקניינו של הפרט כאשר הדבר נדרש לצורך קידום האינטרס הציבורי. מקום בו קיימת התנגשות בין זכותו החוקתית של האדם להינות מקניינו הפרטי לבין צורכי הציבור, יש לאזן בין השניים, וככל שהכף נוטה לעבר צורכי הציבור, תתאפשר הפגיעה בזכות הקניין (רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה (22.11.09) פסקאות י"ד-ט"ו; בג"צ 959/13 אבו אל וליד נ' שר האוצר (31.7.13) (להלן – בג"צ אבו אל וליד), פסקה 47). חוקים שונים מאפשרים הפקעת קרקע אם הדבר דרוש לצורך קידום אינטרס ציבורי. לענייננו רלוונטי סעיף 188 בחוק התכנון והבניה, לפיו:
(א) מותר לועדה המקומית להפקיע על פי חוק זה מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור.
(ב) "צרכי ציבור", בסעיף זה – כל אחד מאלה: דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, שמורות טבע, עתיקות, שטחי חניה, שדות תעופה, נמלים, מזחים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, שווקים, בתי מטבחיים, בתי קברות, מבנים לצרכי חינוך, דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מרפאות, מקלטים ומחסים ציבורים, מיתקני ביוב, מזבלות, מיתקנים להספקת מים וכל מטרה ציבורית אחרת שאישר שר הפנים לענין סעיף זה.
37.
הפקעת מקרקעין לצורכי ציבור מחייבת עמידה בשלושה תנאים: (1) צורך ציבורי מסוים ומוגדר; (2) קיום זיקה בין הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; ו-(3) קיום צורך בהפקעת המקרקעין כדי לממש את הצורך הציבורי (בג"צ קרסיק עמ' 639 ועמ' 648; בג"צ אבו אל וליד, פסקה 44, פסקה 47). כן נדרש כי מעשה ההפקעה, הפוגע בזכות החוקתית של קניין בעל המקרקעין, יעמוד במבחן המידתיות, אשר הלכה למעשה כלול בתוך מבחני ההפקעה המנויים לעיל. העותרים טענו כי אין להפקיע את השטח, שכן מקרקעי העותרים אינם מתאימים כלל ועיקר מבחינת תכנונית, תנועתית, תחבורתית ובטיחותית לשמש כדרך גישה למגרש 3. כן טענו הם, כי העברת התנועה למגרש 3 דרך רחוב נווה שאנן (שהעברת התנועה דרכו אינה דורשת כי יורחב, או לחלופין כי נדרש שיורחב אך ורק לרוחבו הסטאטוטורי המאושר), מהווה חלופה הפחותה בחומרתה. חלופה זו, טענו, מייתרת את הצורך בהעברת התנועה דרך רחוב שמי. המשיבים מצדם טענו כי העברת התנועה דרך רחוב נווה שאנן תדרוש נקיטת פעולות תכנון ובינוי סבוכות שתוצאתן שינוי אופי הרחוב.
38.
השוואה בין היתכנות הפגיעה באופי רחוב שמי, לבין היתכנות הפגיעה באופי רחוב נווה שאנן, היא עניין שבעובדה. את חומרת הפגיעה ברחוב שמי תמכו העותרים בחוות דעת המומחה, מר אילן מרכוס, מהנדס תחבורה (יועץ התנועה של העותרים). על פי חוות הדעת, אין להעביר את התנועה למגרש 3 דרך רחוב שמי, שכן אין מדובר ברחוב אלא במגרש חניה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי בשטחי החניה של הבניינים ברחוב בורלא וברחוב שמי מצויות 166 חניות, אשר צריכות לספק מענה עבור 164 יחידות דיור כמו גם עבור תושבי רחובות סמוכים המחנים מכוניותיהם בשטחים אלו. משמעות הפקעת השטח, נטען בחוות הדעת, הנה ביטול חניות ברחוב שמי והקטנת היצע החניות ברחוב, שממילא קטן מזה הקיים ברחוב נווה שאנן. עוד צוין בחוות הדעת, כי העברת התנועה דרך רחוב שמי אינה בטיחותית ותהווה מטרד נוסף לדיירי הרחוב, אשר גם כך מוקפים בתנועה ערה. מנגד, נכתב בחוות הדעת, כי הפגיעה הצפויה בתושבי רחוב נווה שאנן, בכל האספקטים שנמנו, פחותה. במסגרת דיון שנערך ביום 11.12.12 בוועדת המשנה המחוזית, דנה הוועדה בחוות דעת זו, ובהחלטה שנתנה ביום 12.2.13, דחתה את חוות הדעת מטעם העותרים, כלהלן:
...נציין כי בחינת חוות דעתו של יועץ התנועה של דיירי רח' שמי בנוגע לתכונותיו של רח' שמי, מלמדת כי גם לפי הקריטריונים שציין יועץ המתנגדים, אין ספק שרח' שמי מוצלח יותר מרח' נווה שאנן כרחוב, מבחינת מדרכות, עצים ועמודי תאורה וכי בטענה כי אין לראות בו כרחוב שניתן להעביר בו תנועה אין ממש. כמו כן יחס החניה ליח"ד ברח' שמי הוא עדיף על יחס החניה ליח"ד הקיים ברח' נווה שאנן. באשר לטענה כי העברת תנועה נוספת מרח' שמי תפגע באפשרות ילדים לשחק בשטח המיועד בתכנית זו לדרך, נציין כי בשל העובדה שהשטח משמש כבר היום כמגרש חניה, ממילא אין לעודד בו משחק ילדים, וזאת בשל היבטי בטיחות. עוד נמצא כי בשל ההיקף המצומצם של התנועה הצפויה ממגרש 3, השפעת הדרך על מעבר הולכי רגל, ובהם ילדים, את הכביש, צפויה להיות זניחה.
39.
משמע, ועדת המשנה המחוזית, הגוף המוסמך לקבל את ההחלטה התכנונית-מקצועית ולבצע את ההכרעה העובדתית, קבעה כי הפגיעה המצטברת הצפויה בתושבי רחוב נווה שאנן תעלה על זו שתגרם לתושבי רחוב שמי. הלכה פסוקה היא כי "...בית המשפט אינו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים צרופים, ולפיכך אין מקום כי הוא יתערב בהחלטות תכנוניות מובהקות, אלא במקרים חריגים...", כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (2.7.09), פסקה 26; וראו גם בג"צ 4451/11 שטירמר נ' שר התחבורה והבטיחות בדרכים (22.2.12), פסקה 7; ואת פסק הדין בעתירה הקודמת, פסקה 1).

אגש אפוא לבחון האם חרגו ועדות התכנון מסמכותם.
שיקול דעת ועדות התכנון
40.
עיקר טיעוני העותרים הם טיעונים שבעובדה - טיעונים הנוגעים למצב רחוב שמי, מזה, ומצב רחוב נווה שאנן, מזה, קיבולת התנועה אשר כל רחוב יכול להעביר והשינויים אותם נדרש לבצע, ברמה הסטאטוטורית והמעשית, על מנת לאפשר העברת תנועה נוספת ברחובות אלו. את טיעוניהם תמכו העותרים בחוות הדעת המצוינת לעיל, אשר, כאמור, הוצגה לוועדת המשנה המחוזית ונדונה על ידה. מנגד הוגשה חוות דעת מטעם תושבי רחוב נווה שאנן (מיום 25.9.06, אשר נערכה בהתייחס לתכנית 5662), בה נרשם כי "התכנון המוצע לרח' נוה שאנן מייעד בעצם את הרחוב לתנועה עוברת עבור מתחם מס' 3 בתכנית 5662, ללא כל התחשבות בדיירים הקיימים. עפ"י התכנון המוצע, לא מתאפשרת תנועת הולכי רגל לאורך הרחוב... כמו כן, מבטל התכנון המוצע את שורת החנייה המערבית ובכך מחריף את מצוקת החנייה. התכנון המוצע אינו נותן מענה לאף אחת מבעיות היסוד של רח' נוה שאנן ובמובנים רבים בא על חשבון הדיירים הקיימים...". כן צורפו לכתבי הטענות השונים שרשרת החלטות של ועדות התכנון ומסמכים שונים, הנוגעים לתכניות הבינוי המצוינות לעיל, שהראשונים מביניהם מהשנים 2005 ו-2006. בחנתי את המסמכים האמורים ולא ראיתי מקום לסטות מהחלטת ועדת המשנה המחוזית. את הטיעונים העובדתיים שהציגו העותרים בפני
י, הם הציגו אף בפני
ועדות התכנון השונות, ואלו בחנו אותם ובחרו לדחותם. הדבר הוא בגדר שיקול הדעת המקצועי של ועדות התכנון, בו לא יתערב בית המשפט.
41.
העותרים טענו כי ועדות התכנון הושפעו מפסק דינו של בית המשפט בעתירה הקודמת, וכלל לא הפעילו שיקול דעתם אלא ראו עצמם מחויבים להפקיע את השטח. טענה זו יתכן שהיה בה ממש, ככל שמדובר בהחלטת ועדת המשנה המקומית מיום 4.4.12. עם זאת, העותרים העלו טענה זו בפני
ועדת המשנה המחוזית וזו תיקנה את הטעות, בהחלטתה מיום 5.6.12, עת החזירה את הדיון לוועדת המשנה המקומית בצירוף ההבהרה כי על הוועדה להפעיל שיקול דעתה בדיוניה בדבר מתן הגישה למגרש 3. משכך, כאמור, ביום 7.11.12 החליטה ועדת המשנה המקומית כי "...הוועדה המקומית מבהירה כי היא מודעת לכך שפסק הדין אשר הורה על קידום התכנית דנן, לא ביטל את שיקול דעתם של מוסדות התכנון ואת משמעות הליך ההתנגדויות – הוועדה דנה בתכנית 5662 מספר פעמים ובתכנית הזו, הוועדה סבורה כי חלוקת תנועת הרכבים לפרוייקט החדש (תכנית 5662) מכל הכבישים הסובבים את המתחם היא החלטה תכנונית ראויה ונכונה".
42.
עיון בפרוטוקולים של החלטות ועדות המשנה מראה כי הדיונים, עובר לקבלתן של אותן החלטות, נעשו בצורה עניינית ואחראית. לאור התיקון האמור, אינני רואה בהחלטת ועדת המשנה המקומית מיום 7.11.12, כמו גם בהחלטת ועדת המשנה המחוזית, כהחלטות שניתנו מבלי שיפעילו הוועדות את שיקול דעתן או, תוך הפעלת שיקול דעת לקוי ולא סביר. משכך, בהתאם לאמור לעיל וכמתחייב מההלכה, לא נמצאה לי עילה להתערב בשיקול דעתן המקצועי של הוועדות באשר למהות הפגיעה בתושבי רחוב בורלא / שמי, לעומת הפגיעה בתושבי רחוב נווה שאנן, עקב ביצוע העבודות הדרושות להכשרת הרחובות למעבר תנועה למגרש 3.
טענות נוספות
43.
העותרים הלינו על קבלת ההזמנה לדיון בוועדת המשנה המחוזית באיחור (כתשעה ימים בלבד לפני מועד הדיון), דבר אשר לטענתן מנוגד לתקנה 6 בתקנות. בנוסף הם הלינו על עריכת דיון זה במהלך חג החנוכה. עקב אלו, טענו, לא יכול היה יועץ התנועה מטעמם (מר מרכוס) להיות נוכח בדיון בהתנגדויות. לנוכח זאת, טענו העותרים כי הוועדה צריכה היתה להיענות לבקשתם ולקבוע דיון נוסף בו יישמע יועץ התנועה. עוד טענו העותרים, כי במועד קבלת ההזמנה אף לא הועבר להם כל מידע בנוגע לדיון הנוסף בוועדת המשנה המקומית. מנגד, טענה הוועדה המחוזית, כי לא נפל דופי בהחלטתה, כי הונחה בפני
ה חוות דעת המומחה מטעם העותרים, כי היא דנה בה ודי היה בכך. המשיבה 4 הוסיפה וטענה כי היו אלו דווקא העותרים אשר התנהלו בניגוד לתקנות, שכן בקשתם להעיד את יועץ התנועה נעשתה ללא קבלת רשות ובניגוד לתקנה 15.
44.
תקנה 6(א) קובעת כי ארבעה עשר ימים לפחות לפני המועד לפתיחת הדיון בהתנגדות ישלח המוסד המכריע הזמנות בדואר רשום או בפקסימילה למתנגדים. ממכתב העותרים לוועדה באשר לקבלה המאוחרת של הזמנה זו (נספח 8 לעתירה) עולה כי תאריך משלוח ההזמנה היה 25.11.12 ותאריך קבלתה במשרד ב"כ העותרים היה 2.12.12. הדיון בוועדת המשנה המחוזית נערך ביום 11.12.12. תקנה 6 קובעת כי משלוח ההזמנות יהיה 14 ימים לפני מועד הדיון. היא אינה קובעת מתי צריכה הזמנה זו להתקבל. ב"כ העותר שיער במכתבו המצוין כי ההזמנה לא נשלחה במועד המופיע עליה. אינני יכול לקבוע כי כך הדבר. תקופה של ארבעה ימי עבודה חלפו בין יום תיארוך המכתב ליום קבלתו אצל ב"כ העותרים, והגם שמכתבים יכולים להגיע בתקופה קצרה מזו ליעדם, הניסיון מלמדנו כי לא תמיד כך הדבר. כן לא מצאתי ממש בטענה בדבר קיום הדיון במהלך חג החנוכה. חג זה אינו מהווה שבתון, והעבודה בו ברוב המקומות ממשיכה כסדרה. משלא יכול היה המומחה מטעם העותרים להגיע לדיון שנקבע, הרי שאין הדבר רובץ לפתחה של הוועדה. נוסף על זאת, מקובל עליי כי לא היה בקיום הדיון בוועדה בהיעדר המומחה מטעם העותרים, כדי לפגוע בהם, שכן חוות דעתו הכתובה עמדה לנגד עיני הוועדה. לעניין זה יש לציין את תקנה 15(ג) לתקנות לפיה "המוסד המכריע רשאי לקבל כראיה את עדותם, בכתב או בעל פה, של יועצים מקצועיים ושל מומחים". רשאי ולא חייב; ולבטח אינו חייב לקבל עדותו של המומחה, בעל פה, בנוסף לחוות דעתו בכתב.
45.
באשר לטענת העותרים לפיה לא קיבלו את המידע הנוגע לדיון בוועדת המשנה המקומית - אף טענה זו אין בה כדי לסייע לעותרים. אמנם, מוצא אני טעם לפגם בכך שהחלטת ועדת המשנה המקומית לא הועברה לידיעת העותרים בסמוך למועד קבלתה, אך הדבר בטל בשישים ואין בו לבדו כדי לשכנע אותי לבטל את החלטת ועדת המשנה המחוזית. לטענת העותרים, מסגרת הזמן הקצרה שניתנה להם לא הספיקה לצורך היערכות לדיון. דומני כי ניתנה לעותרים תקופה מספיקה להיערך לדיון, וכאמור לעיל, לטעמי מדובר אף בתקופה התואמת את מסגרת הזמן הנתונה לעותרים בתקנות. אינני רואה ממש בטענה לפיה תשעה ימים לא הספיקו לעותרים להשיג את החלטת ועדת המשנה המקומית (שאורכה עולה במעט על עמוד), ללמוד את האמור בה ולהתכונן לדיון בוועדת המשנה המחוזית.
46.

טענה אחרונה אליה ראיתי לנכון להתייחס, היא הטענה בדבר אי צירופם של העותרים כמשיבים לעתירה הקודמת ואי היותם עקב כך צד לדיונים שהתנהלו בעניין במסגרתה, הגם שהיו צפויים להיפגע מקבלת העתירה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו. בית המשפט אינו יכול להכריע בסוגיות אשר נדונו או שהיו צריכות להידון במסגרת עתירות מינהליות קודמות. בית המשפט מוסמך לדון אך ורק בהחלטות הרשות המינהלית אשר הובאו בפני
ו בהתאם לחוק ובסמכות. פסיקות עבר של בית המשפט לעניינים מינהליים, אינם נכנסות לגדר זה. זאת ועוד, אפילו הייתי רואה להידרש לטענה לגופה, הרי משנמצא כי העותרים ידעו על העתירה הקודמת ואף פנו לכב' השופט סובל בעניינה, יכלו הם לבקש את צירופם כמשיבים לעתירה הקודמת. משלא עשו כן, ואף לא ביקשו לבטל את פסק דינו של השופט סובל בשל אי צירופם, או לערער עליו (הגם שלא היו צד לעתירה הקודמת), אין להם להלין אלא על עצמם (השוו עע"מ 8884/11 אייץ אנד או אופנה בע"מ נ' ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון ובניה (29.3.12) פסקאות 5 ו-7, מפי כב' רשמת בית המשפט העליון, דנה כהן-לקח; ובש"א 218/00 דיירי מבנה עופרים בע"מ נ' החברה להגנת הטבע (4.5.00), פסקה 5 מפי כב' רשם בית המשפט העליון, אמיר זולטי).
בעת נעילת שער
47.
העותרים טענו כי הותרת החניות בצדי הדרך המופקעת בבעלותם לא תועיל להם, זאת משום שלא יהיה ניתן למנוע מהבאים ברכבם לרחוב מלחנות בחניות אלו, מחד, בעוד שמשמעות החלטה זו היא הפחתת הפיצויים המגיעים להם, מאידך. הואיל וטיעון זה לא לווה בבקשת סעד אלא נועד לתמוך בעתירה, אין בכוונתי להרחיב את הדיבור בעניין. עם זאת, דומני כי מן הראוי שהמשיבה 1 תיתן דעתה על הדבר ותתחשב במשאלות העותרים באשר לייעוד החניות שבצד דרך הגישה למגרש 3.

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית.
לנוכח הפגיעה בזכות הקניין של העותרים, הגם שהפגיעה היא כדין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ד, 24 יולי 2014, בהיעדר הצדדים.









עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 30174-05/13 אילנה בטיש, יוסף בן חיים, יהודית שרף ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים, הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, עירית ירושלים ואח' (פורסם ב-ֽ 24/07/2014)