פסקי דין על חיים הררי | פסקי דין על הכשרת הישוב חברה לביטוח | פסקי דין על ישעיהו מנביץ | פסקי דין על עזבון בניגי אפרת ז"ל | פסקי דין על בניגי יחזקאל ואח' |

13065-07/13 עא     19/10/2014




עא 13065-07/13 חיים הררי, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' ישעיהו מנביץ, עזבון בניגי אפרת ז"ל, בניגי יחזקאל ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 13065-07-13 הררי ואח'
נ' מנביץ ואח'


בפני
כב' השופט ישעיהו שנלר
, ס"נ-אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי
-ס"נ, השופט חגי ברנר


המערערים:
1.
חיים הררי
2.
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אמיר סילש


נגד


המשיב:






המשיבים הפורמאליים
:

ישעיהו מנביץ

ע"י ב"כ עו"ד זהבה מנביץ-ברדה



1.
עזבון בניגי אפרת ז"ל
2.
בניגי יחזקאל
3.
בניגי פנינה
ע"י ב"כ עו"ד סמוגורה
4.
קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י ב"כ עו"ד אלון בלגה









פסק דין

השופט, ד"ר קובי ורדי
, סגן נשיאה

1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, סגנית נשיאה, זהבה אגי) מיום 26.5.13 (ת"א 151467-09) אשר חייב את המערערים בפיצוי עיזבונה של המנוחה בניגי אפרת ז"ל (להלן: "המנוחה") ביחד ולחוד עם המערער 1- מר הררי (להלן: "המערער" או "נהג המונית") בשל מעורבותם בתאונת דרכים שהביאה למותה המצער של המנוחה, ודחה את הודעת צד ג' ששלחו המערערים כנגד המשיב- מר מנביץ (להלן: "המשיב" או "נהג הג'יפ"), ושלל מהמערערים את זכות החזרה בגין מחצית חיובם לעיזבון המנוחה מהמשיב.

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

2.
ביום 7.8.08 נפגעה אנושות המנוחה בתאונת דרכים בתל-אביב ולאחר עשרה ימים נפטרה מפצעיה.
בתאונה בה מצאה המנוחה את מותה היו מעורבים שני כלי רכב, רכב אחד- מונית, שהייתה נהוגה על-ידי המערער (להלן: "המונית") והייתה מבוטחת על-ידי המערערת 2 (להלן: "חברת הביטוח") והרכב השני- ג'יפ שהיה נהוג על-ידי המשיב, ולא היה מבוטח בביטוח חובה משפג תוקפה של תעודת הביטוח 7 ימים לפני מועד התאונה (להלן: "הג'יפ").
התאונה התרחשה כאשר המנוחה וחבר?- יקותיאל דניאל (להלן: "יקותיאל") ביקשו לחזור לביתם בבני עייש לאחר בילוי בתל-אביב ואותתו למונית לעצור.
נהג המונית עצר את המונית בנתיב הימני בשד' רוקח בתל-אביב ובעוד יקותיאל משוחח עם נהג המונית ובטרם נכנסו יקותיאל והמנוחה למונית, סטה נהג הג'יפ מנתיב נסיעתו ופגע במונית, וכתוצאה מכך המנוחה נפצעה אנושות ומאוחר יותר נפטרה מפצעיה,
ויקותיאל נפגע קשה בראשו.

עיזבונה של המנוחה (הוריה של המנוחה- המשיבים הפורמאליים 2 ו-3) הגיש תביעת פיצויים כנגד נהג הג'יפ וקרנית (משהג'יפ לא היה מבוטח בביטוח חובה תקף), וכן כנגד נהג המונית וחברת הביטוח שביטחה את המונית.

המערערים מצדם, שלחו הודעת צד ג' כנגד נהג הג'יפ בטענה כי הוא האחראי בלעדית לתאונה ולחילופין, כי עליו לשפותם במחצית מסכום הפיצויים שישולם משמדובר בתאונה מעורבת.



פסק דינו של בית משפט קמא

3.
תחילה, ניתח בית משפט קמא את נסיבות התאונה ובחן כיצד ועל-ידי איזה מכלי הרכב נפגעה המנוחה, וקבע כי יקותיאל נפגע מהמונית, בעוד המנוחה נפגעה הן כתוצאה מהדיפתו של יקותיאל עליה על-ידי המונית והן כתוצאה מפגיעת הג'יפ שפגע במנוחה על המדרכה.
בית משפט קמא ביסס קביעתו העובדתית הנ"ל על העדויות והראיות שנשמעו בפני
ו, בין היתר, עדותו של נהג המונית אותה מצא בית משפט קמא מהימנה ושנתמכה בעדות שנתן נהג המונית בבית משפט לענייני תעבורה ובגרסה שמסר במשטרה לפיה הוא לא פגע במנוחה וביקותיאל.

כן ביסס בית משפט קמא את קביעתו העובדתית הנ"ל על עדותו של מר שמעון דהאן ששהה בסמוך למקום התאונה והיה מהראשונים שהגיעו למקום התאונה, והעיד באשר למקום הימצאותם של הנפגעים, עדות שתמכה במסקנה שהמנוחה נפגעה מהג'יפ.
באשר לעדותו של נהג הג'יפ, קבע בית משפט קמא כי נהג הג'יפ למעשה לא זכר את נסיבות התאונה, אך עדותו לפיה לא הבחין במנוחה ובחבר?, עדות שנתמכה גם בהודעה הראשונה שניתנה על-ידו למשטרה כשלוש שעות לאחר התאונה, מלמדת למעשה שנהג הג'יפ לא יכול להעיד איזה מכלי הרכב פגע באיזה מהנפגעים בתאונה.
באשר לעדותו של בוחן התנועה- רס"מ סימון טרטקובסקי (להלן: "בוחן התנועה") קבע בית משפט קמא כי אומנם מסקנתו של בוחן התנועה בדו"ח שערך לגבי התאונה וכן בעדותו וחקירתו על הדו"ח בבית המשפט, הייתה כי המונית היא שפגעה במנוחה וביקותיאל ולא הג'יפ לאור הממצאים וסימני הפגיעה במונית, אך בית משפט קמא קבע כי אין בדו"ח ובעדות כדי לשלול את האפשרות שהמנוחה נפגעה מהג'יפ, שכן בוחן התנועה הודה בחקירתו כי בעת בדיקת הרכבים, הוא כלל לא חיפש ממצאים כדי לקבוע מי משני כלי הרכב פגע במי מהולכי הרגל אלא חיפש ממצאים כדי לבסס אשמה כנגד מי מהנהגים.
בהתאם לכך, קבע כאמור בית משפט קמא כי מקום הימצאותה של המנוחה מיד לאחר התאונה, בסמוך לג'יפ, מצדו הימני, ועדותו של נהג המונית מובילים למסקנה ההגיונית והסבירה לפיה המנוחה נפגעה על-ידי הגי'פ ולא על-ידי המונית.
בהמשך פסק דינו, נדרש בית משפט קמא לבחון האם המנוחה הייתה בבחינת משתמשת במונית, שאז האחריות לתאונה הייתה מוטלת על נהג המונית בלבד ומבטחתו או שמא המנוחה הייתה בבחינת הולכת רגל, שאז האחריות לתאונה מתחלקת בין שני הרכבים המעורבים, ובית משפט קמא קבע לעניין זה, כי המנוחה הייתה בבחינת הולכת רגל במועד התאונה וזאת משבעת התאונה ועל-פי עדותו של נהג המונית, התנהל עדיין משא ומתן בין הצדדים לעניין מחיר הנסיעה שטרם הבשיל, ולא הוכח שהוסכם על מחיר או שהנפגעים פתחו את דלת המונית, או התכוונו לפתוח אותה וכן שמי מהם היה בתהליך כניסה למונית, ואף הוכח כי הן המנוחה והן יקותיאל עמדו מחוץ למונית בעת התאונה ולכל היותר, יקותיאל הכניס את ראשו למונית על מנת לשוחח עם נהג המונית, ובנסיבות אלה קבע כאמור בית משפט קמא כי המנוחה לא הייתה בבחינת "משתמשת" במונית בעת התאונה אלא "הולכת רגל".
בהמשך פסק דינו ולאור קביעותיו הנ"ל, נדרש בית משפט קמא למחלוקת בין הצדדים באשר לתחולתו של סעיף 3 (ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בנסיבות העניין, והאם עסקינן ב"תאונה מעורבת" אם לאו.

בית משפט קמא קבע לעניין זה כי יש לראות בתאונה כ"תאונה מעורבת", שכן ועל-אף שרק הג'יפ הוא שפגע במנוחה התקיים קשר סיבתי בין פגיעת הג'יפ במונית טרם פגיעתו במנוחה וזאת משחלף הרף עין בלבד בין רגע פגיעת הג'יפ במונית לבין מועד הפגיעה במנוחה ולכן יש לראות באירועים כרצף אחד הקשור בקשר סיבתי, כאשר
בית משפט קמא הוסיף וקבע כי לא ניתן גם לשלול כי כתוצאה מהפגיעה במונית חל שינוי בזווית התנועה של הג'יפ לכיוון המדרכה עליה עמדה המנוחה.
בהתאם לקביעתו הנ"ל של בית משפט קמא לפיה התאונה הייתה "תאונה מעורבת", נדרש בית משפט קמא לבחון על מי מוטל נטל תשלום הפיצויים, ולעניין זה קבע תחילה בית משפט קמא כי משהמונית שהייתה מעורבת בתאונה הייתה מבוטחת והנפגעת יכולה להיפרע מחברת הביטוח הרי שאין לעיזבונה של המנוחה עילת תביעה כנגד קרנית ודין התביעה כנגדה להידחות.
בהמשך, נדרש בית משפט קמא לדון בהודעת צד ג' ששלחו המערערים כנגד המשיב- נהג הג'יפ, ובחן האם בנסיבות העניין מוטלת על נהג הג'יפ שלא היה מבוטח, חובת השתתפות אישית ביחד עם נהג המונית ומבטחתו לנזק שגרמו, ובית משפט קמא קבע לעניין זה כי לנהג הג'יפ אין בנסיבות העניין חובת השתתפות והוא פטור מחובת ההשבה של מחצית מהנזק שגרם מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, שכן יש להחיל בנסיבות העניין את סעיף 9(א)(2) סיפא לחוק הפלת"ד המסייג את זכות החזרה כלפי מי שהיה לו ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה, ובהתאם לכך דחה בית משפט קמא את ההודעה לצד שלישי ששלחו המערערים כנגד המשיב.
בית משפט קמא נימק קביעתו זו בכך שמטרת הוראת סעיף 9 לחוק הפלת"ד הינה הרתעתית ועונשית כאשר המחוקק סייג ושלל את זכות החזרה כלפי מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה מתוך רצון לתת תקופת חסד לנהגים ששכחו מטעם כלשהו לחדש את ביטוח הרכב שלהם, כאשר סייג זה חל בנסיבות העניין משביטוח החובה של נהג הג'יפ פקע רק 7 ימים לפני התאונה, ואמו של נהג הג'יפ ביקשה לחדש את הביטוח בתשלומים, אך בשל טעות וחוסר הבנה הביטוח לא חודש בפועל.
בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי המשיב הינו מסוג המבוטחים עליהם ביקש להגן המחוקק בסעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד והעובדה שעסקינן ב"תאונה מעורבת" ולא בתאונה בה מעורב רכב יחיד אינה צריכה להביא לתוצאה שונה, כאשר בית משפט קמא הוסיף וקבע כי
סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד מתייחס להיקפה ושיעורה של זכות החזרה ולא לעצם קיומה של זכות החזרה שנקבעת לפי סעיפים 9(א)(1)-(3) לחוק הפלת"ד.
לבסוף, נדרש בית משפט קמא לבחון את גובה הנזק שנגרם לעיזבון המנוחה, שנאמד על-ידו לאחר בחינת הראיות על-סך של 963,3444 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 147,000 ₪.
כן חייב בית משפט קמא את המערערים בהוצאות בסך של 50,000 ₪ הן כלפי קרנית והן כלפי המשיב, וכן חייב את המשיב בהוצאות משפט בסך 30,000 ₪ כלפי קרנית נגדה שלח הודעת צד ד' שנדחתה אף היא.

עיקר טענות בעלי הדין בערעור

4.
ערעורם של המערערים מתמקד אך ורק בפרשנות בית משפט קמא את סעיף 9 לחוק הפלת"ד שהביאה לדחיית הודעת צד ג' ששלחו כנגד המשיב ופטר את המשיב מחיובו במחצית מהנזק שגרם בתאונה ושיפויים בהתאם, לפי סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד.

לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא משדחה את הודעת צד ג' שנשלחה על-ידם כנגד המשיב וקבע כי אין למערערים זכות חזרה כלפי המשיב.
לטענת המערערים, לא היה מקום לפטור את המשיב מחיובו בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, בעיקר משהמשיב הוא האחראי לתאונה והורשע בעטיה בפלילים, ריצה עונש מאסר בגין כך, ונהג ברכב ללא ביטוח תקף.
לטענת המערערים משקבע בית משפט קמא כי המשיב חייב ביחד ולחוד עם נהג המונית לנזק שנגרם בתאונה בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, היה עליו לקבל את הודעת הצד ג' שנשלחה כנגד המשיב ולא לפטור אותו מחיובו בהתבסס על סעיף 9 לחוק הפלת"ד.
לטענת המערערים חל בנסיבות העניין סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד שקובע שאין בהוראות הסעיף כדי לפגוע בזכות החזרה של מעורבים בתאונה לפי סעיף 3(ב) בינם לבין עצמם, ומשכך לא היה מקום להחיל בנסיבות העניין את סעיף 9(א) לחוק הפלת"ד שאינו מן העניין.
כן טוענים המערערים כי סעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד חל אך ורק ביחסים שבין קרנית לבין נהג חסר ביטוח וסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד מסדיר את היחסים שבין הנהגים, וסעיף זה הוא הרלוונטי לענייננו.
מוסיפים המערערים וטוענים שפרשנותו של בית משפט קמא מובילה לכך שעקב מחדלו של המשיב שלא דאג לביטוח אזי נהג המונית שנהג כדין ודאג לבטח את רכבו נושא בכל האחריות לתאונה על-אף מעורבותו ואשמתו של נהג הג'יפ ותוצאה זו אינה צודקת.
לבסוף, טוענים המערערים כי לשון סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד ברורה ופרשנותו של בית משפט קמא מנוגדת ללשון החוק מבלי שיש לכך בסיס בלשון החוק, בהצעת החוק וההיסטוריה החקיקתית.

מנגד, טוען המשיב כי פסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומבוסס כדבעי ואין כל בסיס משפטי ו/או עובדתי להתערב ב

פסק דין
זה.
לטענת המשיב, צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה המשיב הוא מסוג המבוטחים שהמחוקק התכוון להעניק להם את ימי החסד הנקובים בסעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד ולפטור אותו מחובת ההשבה, וכי העובדה שעסקינן בתאונה מעורבת ולא בתאונה בה מעורב רכב יחיד, לא צריכה להביא לתוצאה שונה.
עוד טוען המשיב, כי צדק בית משפט קמא בהחילו בנסיבות העניין את סעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד וקביעתו הפרשנית לפיה אין לסעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד תחולה, משזכות החזרה מוסדרת בסעיף 9(א) לחוק הפלת"ד בעוד סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד מתייחס אך ורק והיקף ושיעור זכות החזרה ולא לעצם קיומה.
עוד טוען המשיב כי פרשנותו של בית משפט קמא נתמכת בדברי
המלומד כב' השופט אליעזר ריבלין בספרו תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ספרו של ריבלין") לעניין היחס שבין סעיף 9(ג) לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד.
כן טוען המשיב כי פרשנותו של בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות, וכי בית משפט קמא יישב את אי הבהירות בהתאם ללשון החוק בראי תכלית החקיקה ובאופן המתיישב עם הוראותיו האחרות של חוק הפלת"ד.
לטענת המשיב, הפרשנות המוצעת על-ידי המערערים מבקשת ליתן פרשנות דווקנית לחוק ולסעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד תוך פגיעה בתכלית החוק שביקשה להגן על מי שבטעות ובתום לב לא חידש את פוליסת הביטוח של רכבו 30 יום לפני התאונה, כאשר אין סיבה שלא להעניק הגנה זו גם על נהג בתאונה מעורבת.
מוסיף המשיב וטוען כי פרשנות המערערים לפיה סעיף 9 לחוק הפלת"ד חל רק על תביעת חזרה של קרנית אינה נכונה ומנוגדת לפסיקה ובין היתר, להלכה שנקבעה בע"א 483/84 קרנית נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754 (1987) (להלן: "פס"ד קרנית").
כן טוען המשיב כי סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד חל על המבטחות ולא
על הנהגים כפי שמבקשים המערערים לטעון, וזאת לאור האמור בהצעת החוק, לשון סעיף 3(ג) לחוק הפלת"ד והפסיקה.
בהתאם לטענות לעיל, טוען המשיב כי דין הערעור להידחות וכי יישום הוראות החוק הינו נכון, ראוי ומבוסס על לשון החוק, תכליתו, דברי ההסבר והצעות החוק.
קרנית, שהינה משיבה פורמלית בערעור זה, הגישה עיקרי טיעון מטעמה במסגרתם טענה בקצרה כי היא תומכת בקביעתו של בית משפט קמא לפיה אין למערערים זכות חזרה של מחצית החיוב בגין התאונה כלפי המשיב, וזאת מהנימוקים אותם פירט בית משפט קמא בפסק דינו.

5.
יצוין כי המשיב – נהג הגי'פ, הגיש בקשה למתן ארכה להגשת ערעור מצדו, ובקשה זו התקבלה על-ידי כב' הרשמת תמר אברהמי בהחלטתה מיום 27.2.14 וזאת בכפוף לתשלום הוצאות לקרנית בסך 4,000 ₪, כאשר בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו בשל חיסרון כיס נדחתה על-ידי כב' הרשמת בשל העדר פירוט וגיבוי בהחלטתה מיום 11.3.14.

בהתאם לכך ומשלא התקיים על-ידי המשיב התנאי להגשת הערעור ולא שולמו על-ידו ההוצאות לקרנית, הרי שלמעשה בקשתו של המשיב למתן ארכה להגשת ערעור נדחתה, ואין בפני
נו ערעור מטעמו, כפי שמציין המשיב בסעיף 61 לעיקרי טיעוניו.


דיון והכרעה

6.
לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור, הכל כפי שיפורט להלן.

המערערים בערעורם אינם משיגים על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ואינם חולקים עוד על קביעתו של בית משפט קמא לפיה המנוחה מצאה את מותה הטראגי בהיותה הולכת רגל ב"תאונה מעורבת" כהגדרתה בסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד.
כמו כן, אין עוד מחלוקת בין הצדדים כי בנסיבות העניין לא הייתה מוטלת חבות על קרנית לפיצוי עיזבונה של המנוחה והתביעה כנגדה נדחתה כדין וזאת משהמונית שהייתה מעורבת בתאונה הייתה מבוטחת כדין ועיזבונה של המנוחה זכאי היה להיפרע מחברת הביטוח של המונית בגין נזקי התאונה ובשל כך קרנית "יוצאת מהתמונה" ואין כנגדה עילת תביעה (ראו לעניין זה ספרו של ריבלין עמוד 466).

בהתאם לכך, הרי שערעור זה מתמקד למעשה אך ורק בשאלה אחת והיא האם המערערים זכאים לחזור אל המשיב ולתבוע ממנו שיפוי בגין מחצית מחיובם.

על-מנת להכריע בשאלה זו עלינו להידרש למחלוקת משפטית פרשנית בין הצדדים, באשר ליחס שבין סעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד לבין סעיף 9(ג) וסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, והאם סעיף 9(א) הקובע את זכות החזרה יחול במקרה של תאונה מעורבת כפי שקבע בית משפט קמא וטוען המשיב או שמא במקרה של תאונה מעורבת יחול אך ורק סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד שאינו מסייג למעשה את זכות החזרה בין הנהגים המעורבים בתאונה וקובע כי חלוקת החבות תהיה שוויונית בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, כפי שמבקשים המערערים לטעון, ובמילים אחרות עלינו להכריע האם סעיף 9(א) גובר על סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד בנסיבות העניין או להיפך.

פרשנות החוק


7.
לפנינו כאמור, עומדת מחלוקת פרשנית באשר למשמעות סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד והאם האמור בו משמעו כי סעיף 9 אינו חל כל עוד מדובר בתאונה מעורבת, שאז זכות החזרה תהיה בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד בלבד.

אכן, נקודת המוצא לפרשנות החוק היא לשון החוק, אך לשון החוק איננה נקודת הסיום ומבין האפשרויות שהלשון עשויה לשאת, יש לבחור באפשרות המגשימה את מטרת החקיקה (ע"א 9453/10 ישראייר תעופה ותיירות נ' פקיד שומה אילת (1.6.14)).
לכאורה, וכפי שמבקשים המערערים לטעון, לשון סעיף 9(ג) לחוק הפלת"ד ברורה ומציינת במפורש כי אין בהוראת "סעיף זה" (ולא צוין בהוראת סעיף קטן (ב) כפי שצוין במפורש בסעיף 9(ב) לחוק הפלת"ד) כדי לפגוע בהוראת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד ודי בכך כדי לקבוע כי עומדת למבטחת זכות חזרה כלפי המשיב שאינו יכול ליהנות מהגנת סעיף 9(א)(2) סיפא, אלא שטענה זו אין בידי לקבל הן מהטעם שלטעמי לשון החוק איננה חד משמעית כנטען והיא
יכולה ל"סבול" גם את הפרשנות של בית משפט קמא המגשימה את תכלית החוק ומביאה להרמוניה חקיקתית, כפי שיפורט עוד בהמשך, והן מהטעם שקביעה לפיה לשון הנורמה ברורה ואינה זקוקה לפרשנות היא בעצמה פעולה פרשנית, כפי שמציין אהרון ברק בספרו פרשנות במשפט כרך א' עמוד 89:

"... התפישה, כי הפרשנות מתחילה רק במקום שההוראה של הטקסט אינה ברורה, כי אז לא רק שהגישה אינה נראית לי, אלא שדעתי היא, כי בטעות יסודה... הקביעה, כי הטקסט הוא ברור ואין צורך לפרשו, היא קביעה פרשנית. הטוען טיעון זה מצוי, כאמור, בתוך התהליך הפרשני, ועליו להצדיק את הפסקתו."

כך גם, עיון בפסק הדין בעניין ע"א 483/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754 (1987) שעסק בפרשנותו של סעיף 9(ב) לחוק הפלת"ד מלמד כי בית המשפט בבואו לבחון את פרשנותו הנכונה של החוק אינו מסתפק בבחינה לשונית של סעיף החוק, וגם מקום בו לכאורה לשון החוק ברורה בית המשפט בוחן את הנימוקים האמיתיים ביסוד הפרשנות הראויה ופועל בהתאם למתווה הנ"ל (ראו: ספרו של
ריבלין עמודים 571-572).


8.
לאור האמור לעיל, ומשלשון החוק בענייננו עשויה לשאת את שתי האפשרויות הפרשניות המוצעות על-ידי הצדדים, הרי שעלינו לבחון את המסגרת הנורמטיבית בה אנו מצויים ואת מטרת החוק, ולקבוע איזה מבין הפרשנויות מגשימה טוב יותר את תכלית החוק.


המסגרת הנורמטיבית

סעיף 3 (ב) לחוק הפלת"ד- תאונה מעורבת

9.
סעיף 3 לחוק הפלת"ד עוסק במקרה בו היו מעורבים מספר כלי רכב בתאונה, וזו לשון הסעיף:



"(א)
בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.

(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

..."
סעיף 3(א) מסדיר את זכאותם של נהגי הרכבים המעורבים והנוסעים ברכבים אלה בעוד סעיף 3(ב) מסדיר את זכאותו של נפגע בתאונה המעורבת שהיה מחוץ לרכב, כאשר נפגע זה "נהנה" ממירב הזכויות במובן זה שהוא זכאי לפיצויים כלפי כל אחד מהנוהגים שאחראים כלפיו ביחד ולחוד.

כן מסדיר סעיף זה את היחסים ה"פנימיים" בין כלי הרכב המעורבים וחלוקת החיוב ביניהם באופן שווה (רע"א 9115/11 מנורה חברה לביטוח נ' עזבון המנוח חראזי (2.4.12).

סעיף 3(ב) תוקן בשנת 1984 במסגרת תיקון מס' 5 במסגרתו הוסף "מבחן המגע", כאשר הרקע לתיקון זה היה הסדר שהיה נהוג בין חברות הביטוח בתאונות מעורבות, כפי שצוין בהצעת החוק:

"סעיף 3(ב) לחוק העיקרי מסדיר את חלוקת החבות של נוהגים כלפי אדם שנפגע בתאונת דרכים מחוץ לכלי הרכב כאשר בתאונה מעורבים מספר כלי רכב. חברות הביטוח החליטו לפשט את הסדרי הפיצוי וחתמו על הסכם לפיו נקבע כי רכב "מעורב בתאונה" הינו רכב שהיה מגע בינו לבין רכב אחר או בינו לבין הנפגע בתאונה. מוצע לאמץ הסדר זה ולתת לו תוקף חוקי..."

10.
הנה כי כן, מטרת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד הינה, בין היתר, לפשט את הסיטואציה המורכבת של תאונה מעורבת, על-ידי כך שנקבע כי הנפגע מחוץ לרכב בתאונה זו זכאי לפיצוי מכל המעורבים בתאונה והם חבים כלפיו ביחד ולחוד, ובאשר ליחסים של הנהגים המעורבים בינם לבין עצמם, הרי שהאחריות ביניהם מתחלקת שווה בשווה.


סעיף 9 לחוק הפלת"ד- זכות החזרה

11.
סעיף 9 לחוק הפלת"ד שכותרתו "זכות חזרה" מסדיר את זכות ההשתתפות וההשבה בין החייבים על-פי החוק לבין עצמם וזו לשון הסעיף:
"9.

(א)
מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:



(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;
(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;
(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.
הוספת פסקה 9(א)(3)
(ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין.

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בזכות החזרה של מעורבים בתאונה לפי סעיף 3(ב) בינם לבין עצמם."


[הדגשה שלי-ק.ו.]

סעיף זה, מטרתו הינה עונשית והרתעתית והוא נועד להותיר פתח לחזור כלפי מי שלא דאג לביטוח מתאים וכלפי מי שאילו היה נפגע בעצמו לא היה זכאי לפיצויים בשל פסול כלשהו בהתנהגותו, כאשר זכות החזרה אינה מסויגת כלפי קרנית בלבד, כפי שמבקשים המערערים לטעון, אלא היא חלה על כל "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה..." כלשון החוק וכפי שנקבע בע"א 483/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא (4) 754, 765 (1987):
"...תביעת קרנית היא רק מקרה פרטיקולרי של סעיף
.9
הוראתו של סעיף
9
היא כללית. היא מסדירה תביעות חזרה של כל מי ששילם פיצויים

המגיעים על-פי החוק, לא רק של קרנית. פרשנותה של הוראת חוק אינה נבחנת על-פי מקרה קונקרטי מסוים דווקא. אפילו הוא המקרה הנפוץ. הפרשנות נבחנת על-פי יישומה הכללי של ההוראה.
"

וכפי שגם נקבע ברע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (19.4.09), שם דחה בית המשפט את פרשנותו של בית המשפט המחוזי לפיה סעיף 9 חל על קרנית בלבד (ראו גם פסקה 3 לחוות דעתי המשותפת לכבוד השופט שנלר בעניין ע"א (ת"א) 2170/06 חזנוב נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (15.1.08)).

12.

סעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד,
שהוא הסעיף הרלוונטי לענייננו, הינו אחד משלושת קבוצות החריגים לעקרון השלילי הקבוע בסעיף 9(א) לחוק, והוא מעניק זכות חזרה לאחראי לפי החוק אל אחראי אחר החסר ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנידונה, אך הסיפא של הסעיף מסייגת את זכות החזרה כלפי מי שהיה לו ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית, 2013) עמוד 392) (להלן: "ספרו של אנגלרד").

משמעות הסייג הנ"ל והרקע לחקיקתו נדונו בע"א 6736/99 עשור נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נו(5) 341 (2002) וכן בדנ"א 5771/02 עשור נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (25.11.02) שם נקבע כי:

"ואמנם, עיקרו של פסק-הדין הוא בחשיפת הטעם המהותי שהוליד את תקופת שלושים ימים הקבועים בסעיף 9(א)(2) סיפה לחוק. שלושים ימים אלה נועדו לשקף נוהג מסחרי מקובל ולפיו מעניקות חברות ביטוח למבוטחיהן שלושים ימי חסד לאחר תום תקופת הביטוח, על יסוד הנחה שהמבוטח נתכוון לחדש את הביטוח לשנה נוספת אלא שטעה ולא עשה את שהיה עליו לעשות. ובלשונו של ממלא-מקום הנשיא השופט יצחק כַּהַן בפרשת דוידסקו נ' מדינת ישראל, ע"פ 247/81, פ"ד לה(4) 549, 554:
מהוראת סעיף 9(א) (2) של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ניתן ללמוד, שהמחוקק לא הסיח את דעתו מהאפשרות, שעקב הזנחה, רשלנות או מסיבה אחרת יכול לחול איחור בחידוש פוליסה, אך הוא מצא לראוי להגן על המבוטח, רק אם האיחור אינו עולה על 30 יום ורק לגבי שלילת זכות חזרה של "קרנית".
במה דברים אמורים שיינתנו שלושים "ימי חסד" – כך לימדנו השופט מצא – במקום שהמבוטח נתכוון לחדש את הביטוח אלא שהדבר נשתכח ממנו מטעם כלשהו. לשון אחר: תקופת שלושים הימים מספחת עצמה לשנת הביטוח הקודמת, על יסוד הנחה שתקופה זו תיבלע בחידוש הפוליסה לשנה נוספת..."

13.
הנה כי כן, סעיף 9(א) לחוק הפלת"ד קובע את המקרים החריגים בהם תתכן זכות חזרה, כאשר זכות החזרה במקרה בו האדם אליו מבקשים לחזור היה ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח מסויגת רק למקרה בו תוקף הביטוח פג 30 יום לפני התאונה.

ישום מן הכלל אל הפרט

14.

מהאמור לעיל עולה, כי ישנו מתח בין סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד לבין סעיף 9 לחוק זה, שכן מצד אחד ניצב סעיף 3(ב) הקובע למעשה את זכות החזרה בין נהגים ברכבים מעורבים שפגעו בהולך רגל בתאונה מעורבת במובן זה שכל הנהגים המעורבים חייבים כלפי הנפגע ביחד ולחוד כשהחלוקה ביניהם שוויונית, ומצד שני ניצב סעיף 9(א) לחוק הקובע כי ככלל לא תהיה זכות חזרה למעט המקרים המנויים בסעיף זה, תוך שצוין מפורשות בסיפא של סעיף 9(א)(2) שאין זכות חזרה כלפי מי שהיה לו ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה, כשבטווח ניצב גם סעיף 9(ג) לחוק שפרשנותו כאמור, תקבע את היחס שבין שני הסעיפים הנ"ל.

15.
עיון בספריהם של אנגלרד ושל ריבלין מעלה כי שניהם היו ערים למתח הנ"ל שבין שני הסעיפים, כאשר שניהם גם נדרשו לפרשנותו של סעיף 9(ג) לחוק ולמעשה שניהם סברו כי יש ליתן לסעיף זה פרשנות מצמצמת במובן זה שיש לפרשו כך שהוא אינו מסייג את זכות החזרה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק, וסייגי החזרה הקבועים בסעיף 9(א) לחוק יחולו גם בתביעת חזרה לפי סעיף 3(ב).

כך ריבלין בספרו (עמודים 563-564) נדרש לסעיף 9(א)(3) לחוק אל מול סעיף 3(ב) לחוק וקבע למעשה כי יש לסייג את זכות החזרה בין נהגים מעורבים, כך שלא ניתן יהיה לחזור אל נהג ללא ביטוח שלא ידע ולא היה סביר שידע שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב ובהתאם לכך שזכות החזרה בין נהגים בתאונה מעורבת תהיה מוגבלת רק כלפי בעל הרכב או המחזיק שהתירו את השימוש ברכב:

"סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, דן, בין היתר, בחלוקת נטל הפיצויים בין מספר כלי רכב המעורבים כולם בתאונת דרכים אחת. בינם לבין עצמם- כך נקבע שם- יישאו הנוהגים בכלי הרכב המעורבים בנטל החיוב בחלקים שווים. לפיכך, אם שילם נוהג באחד מכלי הרכב פיצויים בסכום העולה על חלקו, יוכל הוא לכאורה לחזור בגין אותו סכום על נוהג ברכב מעורב אחר גם כשהוא נוהג בלא ביטוח, בנסיבות המתוארות בסעיף 7א- לאמור כשהוא חף מידיעת העדר הביטוח. נוהג ששילם מעבר לחלקו, כאמור, יוכל לחזור בגין הסכום הייתר גם על מתיר השימוש, באותן נסיבות. אולם אם נראה בהוראת סעיף 9(א)(3) לחוק סייג כללי הגובר על כל הוראה אחרת, בנסיבות המיוחדות המתוארות בסעיף 7א לחוק, לאמור, נסיבות בהן הנוהג עצמו חף מידיעת העדר הביטוח, כי אז יגבר סייג זה על הוראת סעיף 3(ב) ולא תהא זכות חזרה על המשתמש. במלים אחרות: בכל המצבים בהם היה מעורב משתמש שלא ידע ואשר לא היה סביר שיידע על דבר העדר הביטוח- יגבר הסייג הזה- המתיר חזרה על המתיר בלבד- על כל הוראה אחרת.
אין ספק כי הברירה הזו היא הברירה הרצויה כאשר מביאים בחשבון הפרשנות הניתנת לזכות החזרה את העובדה שהתנהגותו של המשתמש- הנוהג אינה מצדיקה את הטלת נטל הפיצוי עליו
. את ההוראה המייחדת, בסעיף 9(א)(ג), את זכות החזרה לתביעה כלפי המתיר לבדו- ראוי וניתן לפרש כסייג מיוחד שהוראתו גוברת על היתרי החזרה הכללית המנויים, למשל בהוראת סעיף 9(א)(2) לחוק.

הקושי האמור לעמוד על תכלית החקיקה נובע ממלאכת החקיקה הלא בהירה המאפיינת את הוראות הסעיפים 7 ו-9 לחוק הפיצויים.
הקושי ליישב בין ההוראות השונות מודגם גם במקומות בהן ביקש המחוקק עצמו לייחד הוראת התאמה מיוחדת בין סעיפים שונים בחוק. כך, למשל, מורה סעיף 9(ג) לחוק כי "אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בזכות החזרה של מעורבים בתאונה לפי סעיף 3(ב) בינם לבין עצמם". סעיף 3(ב) מציג, כאמור, הסדר של חלוקה שווה, של נטל החיוב, בין הנוהגים בכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה אחת. הוראה זו גוברת, לכאורה, על הוראת סעיף 9 לחוק בשל האמור בסעיף 9(ג). מאידך גיסא, אם נראה בהוראת סעיף 9(א)(3) סייג החל בכל המצבים המתוארים בסעיף 7א לחוק- כי אז יגבר סייג זה, המנוי בסעיף 9(א)(3) על הוראת סעיף 3(ב), חרף ההוראה האמורה בסעיף 9(ג) לחוק. ראוי לפרש כי אין הוראת סעיף 9(ג) מכוונת אלא לשאלת היחס בין סעיף 3(ב) לבין סעיף 9(ב) לחוק. האחרון קובע כי "חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין, חלוקת נטל החיוב, לצורך החזרה תהא לפי מידת האשם המוסרי. הוו אומרים: החלוקה לפי סעיף 3(ב) לחוק פטורה מן ההוראה הזו (סעיף 9(ב))
;
אין היא פטורה מן התוצאה המתבקשת מהוראת סעיף 9(א)(3)."
[הדגשה שלי-ק.ו.]

כך גם אנגלרד בספרו (עמוד 481) נותן למעשה פרשנות מצמצמת לסעיף 9(ג) לחוק בקובעו כי:

"הנחת השוויון בין הנוהגים המעורבים בתאונה מגלה בעליל כי, גם במישור היחסים הפנימיים, המחוקק לא רצה לפתוח פתח להכנסת שיקולי אשם.

גישה זו מעוררת את השאלה מה דין היחסים בין נוהגים אלה, כאשר נתקיימו, לגבי אחד מהם, התנאים של אחד החריגים המצויים בס' 9(א) לחוק? ס' 9(ג) קובע אמנם במפורש כי אין בהוראות הסעיף כדי לפגוע בזכות החזרה של מעורבים בתאונה לפי ס' 3(ב) בינם לבין עצמם. אולם, המשמעות העיקרית של קביעה זו היא השמירה על עצם זכות החזרה, נוכח העקרון השלילי המצוי ברישא של ס' 9(א).



[הדגשה שלי-ק.ו.]

כן ממשיך אנגלרד לעניין זה וקובע לעניין היחס שבין סעיף 9(ב) לסעיף 3(ב), כי על-אף שסעיף 3(ב) קובע כי חלוקת החבות בין נהגים מעורבים תהיה שוויונית יש להחיל ולהכפיף סעיף זה לסעיף 9(ב) המפנה למבחן הנזיקי לחלוקת הנטל, למשל כאשר אחד הנהגים גרם לתאונה במתכוון, שאז אין זה הוגן שהחלוקה תהיה שוויונית, וכך כותב אנגלרד בעמוד 412 לספרו לעניין זה:

"ניטול לדוגמה את המקרה הקיצוני, שבו אחד הנוהגים גרם לתאונה במתכוון. האם גם כאן ישאו כל הנוהגים המעורבים בנטל החיוב בחלקים שווים? או שמא נרכיב על הוראת ס' 3(ב) את ס' 9(ב) המפנה למבחן הנזיקי לחלוקת הנטל, המבוסס על שיקולי אשמה? לדעתנו, יש לאמץ את הפתרון האחרון. הנחת השוויון צריכה להידחות מפני המטרה העונשית של ס' 9 לחוק. אין לראות בהרכבה זו של הוראות ס' 9(ב) על ס' 3(ב) משום פגיעה בזכות החזרה, במובן ס' 9(ג) לחוק. הזכות עצמה מתקיימת, ואנו מגשימים, באמצעות שילוב ההוראות, את מדיניותו העונשית של המחוקק."

אומנם בית משפט קמא קבע לעניין זה כי האמור לעיל אינו מן העניין שכן הוא דן במנגנון קביעת שיעור ההשתתפות ולא בעצם זכות החזרה אך אני סבור כי פרשנותו הנ"ל של אנגלרד בספרו יפה בשינויים המחויבים גם לענייננו, שכן עיקרה הינה שהנחת השוויון צריכה להידחות מפני המטרה העונשית של סעיף 9 לחוק.
דהיינו, יש ליתן למטרה העונשית שבחוק הפלת"ד את הבכורה, ובהתאם לכך הרי שיישום עיקרון זה לענייננו, משמעו שיש להכפיף את סעיף 3(ב) לסעיף 9(א) לחוק כך שזכות החזרה תהיה מותנית באשמה, ומקום בו אין אשמה כמצוין בסיפת סעיף 9(א)(2) לחוק לא ניתן יהיה לחזור לנהג המעורב על-אף האמור בסעיף 3(ב) לחוק.

זאת ועוד, מעיון באמור בעמוד 395 בספרו של אנגלרד וכן בהערת השוליים מס' 31 שם, ניתן להבין כי לדידו זכות החזרה בין מעורבים בתאונה כפופה למעשה לזכות החזרה שבסעיף 9(א)(2) לחוק ואף לסייג שבסיפת סעיף זה ששולל למעשה את זכות החזרה בתאונה מעורבת כאשר הביטוח פג 30 יום טרם התאונה, ואלו הדברים:

"... אין זכות חזרה בין האחראים לתאונה במצבים שאינם נתפסים על ידי ס' 3(ב). כך, אין זכות חזרה בין הנוהג לבין בעל הרכב שהתיר את השימוש, או בין נוהגים אחדים ברכב אחד. לכאורה, דין זה מביא לידי המסקנה המוזרה כי בידי הנפגע הברירה על מי – מבין האחראים השונים כלפיו- להטיל את העומס הכספי של התאונה. כי המשלם בפועל יהיה מנוע מלחזור ולשפות את עצמו מיתר האחראים.
אולם, למעשה, מצב הדברים שונה. ההנחה היא כי כל האחראים הם מבוטחים בביטוח אחריות אצל המבטח. לרוב, המדובר יהיה אף במבטח משותף אחד של האחראים השונים הקשורים לרכב אחד. נמצא, כי העומס הכספי של התאונה אינו נשאר אצל האחראי היחיד, אלא מועבר לגורם המבטח המשותף. כאשר יתברר שהאחראים אינם מבוטחים, הרי נתונה להם זכות חזרה מכוח החריג לעקרון השלילי הקבוע בס' 9(א)(2) לחוק. הוראה זו מעניקה זכות חזרה על כל אחראי שאינו מבוטח לפי הדרישות של פקודת הביטוח.
"

[הדגשה שלי- ק.ו.]

ובהערת השוליים 31 בעמוד 395 צויין כי:

"המקרה היחיד שבו יווצר קושי הוא תאונה המתרחשת תוך תקופת החסד של שלושים יום, בה יש אחריות כלפי הנפגע, אך אין זכות חזרה לפי הוראת ס' 9(א)(2) לחוק."

16.
הנה כי כן, הפרשנות הנ"ל לפיה זכות החזרה לפי סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד כפופה לזכות החזרה שבסעיף 9(א) לחוק, מתיישבת עם לשון החוק ומיישמת אחד מתכליות חוק הפלת"ד שאין חזרה ללא אשמה, וכשם שלא ניתן לחזור אל נהג שהיה מעורב בתאונה ולא ידע כי הוא אינו מבוטח כדין (ספרו של ריבלין, עמוד 567) כך לא ניתן לחזור אל נהג שאך בשל רשלנות ו/או טעות לא שם לב שביטוח הרכב שלו לא חודש, כפי שאירע בענייננו, מקרה בו המחוקק ביקש במפורש להגן על
נהג/משתמש זה כאמור בסעיף 9(א)(2) לחוק.

17.
נימוק נוסף, מעבר להגשמת תכלית החוק כמפורט לעיל, המצדיק לטעמי את פרשנות המשיב לסיטואציה, הינה העובדה שהפרשנות המוצעת על-ידי המערערים מובילה למעשה להרעת מצבו של המשיב ללא סיבה עניינית, שכן במידה והיה נקבע כי אין המדובר בתאונה מעורבת (או שכל המכוניות בתאונה המעורבת היו ללא ביטוח) הרי שקרנית הייתה נושאת בפיצוי עזבון המנוחה ולאור סעיף 9(א)(2) סיפא לחוק הפלת"ד לא הייתה רשאית לתבוע את המשיב להשבת התשלום והוא היה יוצא פטור בלא כלום, ומדוע שמצבו ישתנה לרעה אך מהטעם שעסקינן בתאונה מעורבת ומי שמבקש לחזור אליו היא חברת ביטוח ולא קרנית?

יותר מכך, אני סבור כי אם קרנית שהינה תאגיד סטטוטורי הממומן
למעשה על-ידי ציבור בעלי הרכב כולו,
ש
נועד להגשים את מטרתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד ולהבטיח שלא יוותר נפגע תאונת דרכים, ללא פיצוי (לעניין קרנית ראו: ע"א (ת"א) 1344/07 קורן נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (18.3.08) פסקה 17)
אינה יכולה לחזור אל המשיב ולהיפרע ממנו בנסיבות העניין ובכך נופל למעשה נטל התשלום בנסיבות אלה של "ימי החסד"
על הציבור כולו, הרי שראוי שדין זה יחול גם על חברת הביטוח, שהינה גוף כלכלי הפועל למטרות רווח ומנהל את סיכוניו בהתאם.

18.
באשר לטענת המערערים, כפי שנטענה בדיון לפנינו לפיה ה"טכניקה" גברה על ה"מהות" במובן זה שלולא היו המערערים שולחים הודעת צד ג' למשיב הרי שהיו זכאים להשתתפות במחצית החיוב לאור סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד במידה ועזבון המנוחה היה פועל לגביית החוב משני הנהגים המעורבים, כל אחד כחלקו, אני סבור כי אין ממש בטענה זו, שכן גם במקרה בו עזבון המנוחה היה תובע הן את המשיב והן את המערערים, בסופו של דבר היה בידו

פסק דין
המחייבם ביחד ולחוד כלפיו (כמו במקרה דנן) ובידי הנפגע- עזבון המנוחה הייתה האפשרות לבחור כראות עיניו ועל-פי שיקול דעתו ממי לגבות את חובו, ולכן התוצאה במקרה זה, הייתה זהה, בפרט משככל הנראה המשיב אינו בעל יכולת כלכלית, והמבטחת הייתה נושאת במלוא התשלום.

יצוין עוד, כי הפריבילגיה המצויה בידי הנושה שהחיוב כלפיו הוא ביחד ולחוד לבחור האם לגבות מכל חייב את חלקו או לגבות את כל החוב מחייב אחד בלבד, קיימת תמיד בחיוב מסוג זה ואינה ייחודית לחוק הפלת"ד ולמקרה דנן, כאשר יש גם לזכור כי "אלמנט המזל", קיים תמיד בחיוב מסוג זה וכשם שהמזיק אינו "בוחר" את הניזוק כך הוא אינו "בוחר" את שותפו המזיק ויתכן כי בסופו של יום יישא אחד המזיקים בחיוב לבדו בנסיבות כאלה ואחרות.

19.
לאור האמור, פרשנותו וקביעתו של בית משפט קמא נראית לי נכונה וצודקת בנסיבות העניין, ולא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא הפוטר את המשיב מחובת ההחזרה של מחצית מחיובו כלפי המבטחת לאור ההגנה העומדת לו בסעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד.




סוף דבר

20.
דין הערעור להידחות.

המערערים ישלמו למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.
ד"ר קובי ורדי
, שופט


השופט ישעיהו שנלר
, סג"נ, אב"ד
:

אני מסכים לתוצאה לפיה דין הערעור להידחות. עם זאת, יש להוסיף כי אכן, בחינת הפירוש המילולי של הוראת סעיף 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק) ובמיוחד הוראת סעיף 9(ג), יש בה משום תמיכה בעמדת המערערות.
אולם, לא בכדי המלומדים סברו כי התוצאה אינה ראויה, ועל כן, מצאו דרכים אלו או אחרות ליציקת תוכן ופרשנות, אשר לפיה, אין בהוראת סעיף 9(ג) לגבור על אותם סייגים שבסעיף 9(א).
ודוק, מעת שהמחוקק קבע למי מוקנית זכות החזרה, מכלל הן אתה שומע לאו.
המחוקק סבר כי תנאי לחזרה, חבותו של האחר בפיצויים לפי החוק, וזאת באותם מקרים שפורטו בסעיף 9(א) על סעיפי המשנה שבו.
מעת שהפרשנות הראויה ביחס לסעיף 9(א)(3) כי יש בו משום שלילת אפשרות החזרה לנוהג ברכב בהיתר, אשר ביחס אליו התקיימו תנאי סעיף 7א לחוק, וכששלילה זו גוברת על הוראת סעיף 9(ג), יפים דברים אלו, גם לשלילה של הסיפא שבסעיף 9(א)(2).
ודוק, מי שמתקיים לגביו האמור בסעיף 9(א)(2), וגם אם מדובר במי שחל לגביו הסייג שבסיפא, דהיינו שהביטוח השנתי פג תוך 30 יום לפני התאונה, עדיין חב הוא כלפי הנפגע, שאם לא כן לא מתקיימת הרישא של סעיף 9(א), וכך גם במקרה שבפני
נו, חויב המשיב כלפי הנפגע.
משכך, אכן אם היו נפרעים ממשיב שכזה, עד כדי חלקו, לא היה רשאי המשיב לעתור לחזרה מול החייב האחר.
מנגד, בהבדל מהחבות, ביחס לזכות החזרה כלפי מי שהתקיימו לגביו התנאים של הסייג שבסעיף 9(א)(2) סיפא, שלל המחוקק אפשרות חזרה זו.
כפי שציין גם חברי, השופט ד"ר ורדי-סג"נ, מעת שהמחוקק שלל את זכות החזרה כלפי משיב, כמשיב דנן, ככל שלא היה מדובר בתאונה מעורבת, אין הצדקה לחזור ולהכיר בזכות החזרה, אך ורק משום שמדובר בתאונה מעורבת.
משכך, ביחס לשאלות הלשוניות, ניתן לקבל פרשנות זו או אחרת, כפי שהביא חברי, אולם בסופו של יום, אין מקום לאפשר למערערים לחזור למשיב.


ישעיהו שנלר
, שופט
אב"ד


השופט חגי ברנר
:


1.
לו דעתי היתה נשמעת, דין הערעור היה להתקבל.

2.
לדידי, לשונו של ס' 9(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "הפלת"ד") אינה סובלת פירוש אחר זולת הפירוש לו טוענים המערערים.

3.
וכך קובע ס' 9 לפלת"ד:

"9. (א)
מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:



(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;
(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;
(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.
הוספת פסקה 9(א)(3)

(ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין.

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בזכות החזרה של מעורבים בתאונה לפי סעיף 3(ב) בינם לבין עצמם."


הוראת סעיף 9(ג) לפלת"ד היא לטעמי ברורה, מפורשת וחד משמעית, ופירושה היחיד הוא שאין בהוראות סעיף 9 כולו, משמע, הן סעיף קטן 9(א) והן סעיף קטן 9(ב), כדי לפגוע בזכות החזרה המוקנית לנהגים בתאונה מעורבת לפי סעיף 3(ב) לפלת"ד. מדובר איפוא בהסדר ספציפי, הגובר על ההסדר הכללי של סעיפים קטנים 9(א) ו- 9(ב). התוצאה המתחייבת היא שהגנת הסיפא של סעיף 9(א)(2) לפלת"ד, המונעת חזרה אל נהג שאיננו מבוטח, לא עומדת למשיב.

4.
אכן, ניתן לתהות אחר מידת ההגיון של הוראת סעיף 9(ג) לפלת"ד, שכן אם המחוקק ביקש למחול לנהג חסר ביטוח שמתקיימים בו תנאי הסיפא של סעיף 9(א)(2) לפלת"ד, וחרף מחדלו, המחוקק שולל את זכות החזרה כלפיו, נשאלת לכאורה השאלה מה טעם יש לאפשר את זכות החזרה כלפיו במקרה של תאונת דרכים מעורבת בה היה הנפגע מחוץ לכלי הרכב המעורבים. ברם, כפי שנקבע אך לאחרונה בהקשר אחר:

"לשפיטה נועדנו בבית המשפט; לא לחקיקה. מלאכת השפיטה כוללת הפעלת ביקורת שיפוטית, בכללה בחינה חוקתית, אך לא לבית המשפט לקבוע את תבונתו של החוק, אם הוא טוב, יעיל, מוצדק, או אם ישנו הסדר חקיקתי טוב יותר ..."

(בג"ץ 7717/13 רות קוליאן נ' שר האוצר
(פורסם בנבו, 02.10.2014)).

אין חולק כי כאשר לשון החוק סובלת מספר פירושים, שומה על בית המשפט לאמץ את הפירוש שיש בו כדי להגשים בצורה הטובה ביותר את התכלית החקיקתית, אלא שלטעמי, במקרה דנן לשון החוק אינה סובלת את הפירוש שנתן לו בית המשפט קמא, אף אם אניח לצורך הענין כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט מגשימה את התכלית החקיקתית. בנסיבות אלה, אל לו לבית המשפט להפוך עצמו למעין מחוקק, ולתקן בדרך של פרשנות יצירתית את שהמחוקק החסיר או החמיץ.

וכפי שנפסק מפי כב' הנשיא מ' שמגר:

"מילות החוק אכן אינן חזות הכול, והן משמשות אך נקודת מוצא לפירוש החוק. אולם מלאכת הפרשנות, המבקשת לברור בין פירושים שונים את הפירוש המתיישב בצורה הטובה ביותר לא רק עם לשון החוק, אלא גם עם הרקע החקיקתי, התכלית החקיקתית ועקרונות היסוד של השיטה, נסמכת כולה על הנחת מוצא בסיסית: שהביטוי המועמד לפרשנות אכן נתון למספר פרשנויות מן הבחינה הלשונית. אולם כאשר הלשון חד-משמעית, אין להתעלם ממנה."

(ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי , פ"ד מט (3) 529 (פורסם בנבו, 13.08.1995) (ההדגשה אינה במקור)).

5.
אינני סבור כי ניתן לפרש את סעיף 9(ג) לפלת"ד באופן שיש לראות אותו כמתייחס אך ורק להיקף ושיעור זכות החזרה, להבדיל מעצם קיומה, כנטען על ידי המשיב, שכן על פי לשונו המפורשת, סעיף 9(ג) מתייחס לזכות החזרה, קרי, לעצם קיומה, ולא רק להיקפה ושיעורה.

באותה מידה ממש אינני רואה כיצד ניתן לפרש את האמור בסעיף 9(ג) לפלת"ד כאילו הוא מתייחס אך ורק לשאלת היחס בין סעיף 3(ב) לפלת"ד לבין סעיף 9(ב) לפלת"ד, כפי שסבור פרופ' ריבלין בספרו. נזכיר כי בסעיף 9(ג) לפלת"ד נאמר "אין בהוראות סעיף זה", משמע, ההפניה היא לסעיף 9 כולו, ולא נאמר בו "אין בהוראות סעיף 9(ב)", כפי שניתן היה לצפות שייאמר לו ביקש המחוקק לצמצם את היקפו ואת פועלו של סעיף 9(ג) לפלת"ד באופן המוצע על ידי פרופ' ריבלין.

6.
חברי כב' סג"נ ד"ר ורדי מציין בחוות דעתו כי אין כל סיבה שמצבו של המשיב ישתנה לרעה במצב של תאונה מעורבת לעומת המצב בו היה נתון אלמלא היה מדובר בתאונה מעורבת, ואזיי, בהעדר ביטוח בר תוקף, קרנית לבדה היא שהיתה נושאת במלוא הפיצוי לעזבון המנוחה בלא זכות חזרה אל המשיב. עוד קובע חברי כי ראוי להחיל על חברות הביטוח דין דומה לזה החל על קרנית, ואשר מכוחו אין היא רשאית לחזור על המשיב ובכך למעשה נופל נטל התשלום על הציבור כולו. על כך אשיב כי קרנית נושאת בנטל לפצות נפגע בתאונת דרכים מקום שאין לנהג הפוגע ביטוח, כי זוהי מצוותו של המחוקק בס' 12(א)(2) לפלת"ד, זוהי תכלית קיומה של קרנית ולשם כך היא נוסדה בחוק. אגב כך עליה לשאת בסיכון שלא תהא לה זכות חזרה על הנהג בנסיבות הקבועות בס' 9(א)(2) לפלת"ד. לעומת זאת, המחוקק לא הנהיג הוראה דומה ביחס לחברות הביטוח, ואל לנו להטיל חבות כזו מקום שהדבר לא נקבע מפורשות בחוק.

7.
עוד אציין כי גם שורת הצדק מתיישבת לטעמי במקרה דנן דווקא עם קבלת הערעור ולא עם דחייתו. תוצאה לפיה המערער לבדו (באמצעות חברת הביטוח מטעמו) הוא שיישא במלוא הפיצוי שישולם לעזבונה של המנוחה רק משום שהוא טרח לבטח כחוק את המונית, למרות שאין חולק כי אין לו כל אחריות לתאונה הקטלנית ורכבו אף לא פגע כלל במנוחה, ואילו המשיב, שהאחריות לתאונה רובצת כולה על כתפיו, יצא פטור בלא כלום רק משום שלא טרח לבטח את רכבו כחוק, היא בעיני תוצאה קשה. אם היינו אנוסים על פי החוק להשלים עם מצב דברים זה, ניחא, אלא שלטעמי, הוראת סעיף 9(ג) לפלת"ד קובעת אחרת.

8.
מהטעמים שפורטו לעיל סברתי שהיה מקום לקבל את הערעור.



חגי ברנר
, שופט



הוחלט בדעת רוב כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי
.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
כ"ה תשרי תשע"ה, 19 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.









ישעיהו שנלר
, סג"נ
אב"ד

ד"ר קובי ורדי
, סג"נ

חגי ברנר
, שופט















עא בית משפט מחוזי 13065-07/13 חיים הררי, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' ישעיהו מנביץ, עזבון בניגי אפרת ז"ל, בניגי יחזקאל ואח' (פורסם ב-ֽ 19/10/2014)