פסקי דין על אליהו סומך | פסקי דין על ערן גבעתי | פסקי דין על דוד אלמוג ואח' | פסקי דין על דורון חלא

27725-06/13 א     19/11/2014




א 27725-06/13 אליהו סומך, ערן גבעתי , דוד אלמוג ואח' נ' דורון חלא






בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
ת"א 27725-06-13 אלמוג ואח'
נ' סומך ואח'
תיק חיצוני:
מספר בקשה:16
בפני

כב' השופטת רות רונן
המבקשים:

1. אליהו סומך

2. ערן גבעתי

3 .דוד אלמוג
4. אחזקות ב. שבע בע"מ
5. חברת א.ד. תדהר דלקים בע"מ
6. ארנון אדרי
7. רחל אדרי
8. ים אופקים יזום וייעוץ כלכלי בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ניידרמן
נגד
המשיב:

דורון חלא

ע"י עו"ד בן-סרוק – וילוז'ני
החלטה

בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.
ביום 27.2.14 החליטה כב' הרשמת (כתוארה דאז) נחליאלי חייט, להתנות את בירור תביעתו של המשיב נגד המבקשים בהפקדת ערובה בסכום של 50,000 ₪.

המשיב לא הפקיד את הערובה במועד וביום 2.4.14 ניתן פסק-דין המורה על דחיית תביעתו של המשיב בשל אי הפקדת הערובה במועד.

המשיב הגיש בקשה שתכונה להלן: "בקשת חלא"), בה טען המשיב בין היתר כי פרק הזמן שעמד לרשותו לצורך הפקדת הערובה היה קצר מאוד, ולא איפשר לו להפקידה. לכן, הוא עתר כי בית המשפט יורה על מחיקת התביעה אותה הוא הגיש ולא על דחייתה.
בהעדר תגובה של הצד שכנגד, התקבלה בקשת חלא כמבוקש בה בהחלטה מיום 29.9.14.

יוער כי המבקשים הגיבו לבקשת חלא באיחור, כאשר תגובתם הוגשה ביום 30.9.14 – יום אחד לאחר שניתנה ההחלטה בבקשת חלא במעמד צד אחד.
בבקשה הנוכחית עותרים המבקשים כי בית המשפט יבטל את ההחלטה שניתנה בבקשת חלא, וכי הוא ישוב ויורה כי דין תביעת חלא להידחות ולא להימחק.

המבקשים טוענים כי הם הגישו את תגובתם לבקשת חלא באיחור של יום אחד בלבד, וזאת עקב תקלה משרדית. המשיב בצע "מחטף" כאשר בקש לקבל החלטה במעמד צד אחד. המבקשים מדגישים כי הפרוצדורה אמורה לשרת את המהות. לגישתם, לא היתה כל עילה לשינוי פסק הדין שניתן ביחס לתביעתו של חלא, מדחיית התביעה למחיקתה.

לגישת המבקשים, בית-המשפט אינו מוסמך כלל למחוק תביעה בנסיבות בהן לא הומצאה ערובה במועד (אלא לדחות אותן בלבד). עוד נטען כי בית המשפט נתן ביום 2.4.14

פסק דין
חלוט, שיש להותירו על כנו מכוח עיקרון סופיות הדיון. עוד צוין בבקשה כי המשיב חויב במסגרת פסק הדין מיום 2.4.14 לשלם להם הוצאות בסכום של 7,000 ₪, הוצאות שטרם שולמו על ידי המשיב.

יוער כי גם בתגובת המבקשים לבקשת חלא, שהוגשה ביום 30.9.14 (יום לאחר מתן ההחלטה), טענו המבקשים – בדומה לטענותיהם בבקשה הנוכחית, כי אין אפשרות משפטית לשנות את פסק-הדין מדחייה למחיקה, כי ניתן פסק-דין חלוט עוד ביום 2.4.14 ומשכך – היה על המשיב לערער עליו אם בקש לשנותו. הם הוסיפו וטענו כי המשיב נקט בהליכי סרק רבים, לא ציית לצווי בית-המשפט, וכי אין מקום לשנות את פסק-הדין בשל עיקרון סופיות הדיון.

באשר לטענת המשיב ביחס לחסרון הכיס שלו וחוסר היכולת שלו לשלם הוצאות משפט, נטען כי מדובר בטענות משוללות יסוד. לגישת המבקשים, למשיב מעולם לא היתה עילת תביעה ראויה. לגישתם, המשיב ומר לירון אלמוג טענו בכתב התביעה שלהם טענות כזב, והעלימו מבית המשפט מסמכים. מעבר לכך, אף לו היתה התביעה מתקבלת, הסעד המבוקש בה ממילא לא היה עוד רלוונטי.

המשיב הגיב לבקשה. לטענתו, המבקשים מודים כי הם הגישו את תגובתם לבקשת חלא באיחור. לטענתו מדובר באיחור בן יומיים ולא בן יום אחד בלבד. לגישתו של המשיב, בית-המשפט מוסמך במסגרת תקנה 519 ב לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), לבטל דחייה של תביעה שנדחתה משום שלא הופקדה ערובה במועד, בתנאים שייראו לו. המשיב טען כי היה על המבקשים להגיש ערעור על ההחלטה שניתנה בבקשת חלא. לגופו של ענין, נטען שהמשיב היה רשאי להגיש בקשה לביטול החלטת הדחייה, כאשר תקנה 519(ב) אינה קובעת מועד להגשת בקשה כזו. לגישתו די בכך שהבקשה הוגשה תוך זמן סביר.

עוד טען המשיב כי בבקשה הנוכחית (ובתגובת המבקשים לבקשת חלא), המבקשים לא התייחסו לטענותיו לגבי האינטרסים שיש לאזן ביניהם, ולכן לא הוכח שמאזן הנוחות נוטה לצדם. אין גם ממש – כך נטען – בטענות המבקשים לפיהן למשיב לא היתה מלכתחילה עילת תביעה נגדם, וכי המשיב הוא "איש קש" של אדם בשם חביב. התיק לא התברר כלל, ולכן המחלוקת בין הצדדים לא נבחנה ולא נערך בה בירור עובדתי.

המבקשים לא הגישו תגובה לתשובת המשיב, חרף העובדה שהמועד שניתן להם לעשות כן חלף. לכן, החלטה זו ניתנת בהעדר תגובה נוספת מטעמם.

דיון
הבקשה הנוכחית היא בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.
כידוע, על בית המשפט לבחון בבקשות כאלה הן את סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן, והן את הסיכויים של טענותיו לגופן. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי נושא השני- הסיכוי כי טענות המבקש יתקבלו לגופן, הוא החשוב יותר (ר' למשל גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' שמינית, עמ' 343 והפסיקה שם).

באשר לטעם בשלו איחרו המבקשים בהגשת התגובה לבקשת חלא – הרי לגישתם מדובר בתקלה משרדית. יחד עם זאת יש לציין כי מדובר באיחור לא משמעותי, בן יום אחד (או לכל היותר יומיים, לגישת המשיב). מעבר לכך, נושא האיחור והצורך לבטל את ההחלטה כתוצאה ממנו, יכול לבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות לזכות המשיב. ההלכה הפסוקה קבעה כי אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי בגין המחדל, יסתפק בית המשפט בדרך כלל בהטלת הוצאות על המבקש – אפילו יזכה בבקשת הביטול (ר' גורן, שם). הדגש בהחלטה הנוכחית צריך להיות אם כן בשאלת הסיכוי כי בקשתו של חלא היתה מתקבלת לגופה, לו בית המשפט היה בוחן גם את טענותיהם של המבקשים בטרם מתן ההחלטה.

השאלה הטעונה הכרעה במחלוקת בין הצדדים לגופה, מתייחסת להוראות תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. התקנה קובעת כי:
"לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

כעולה מהתקנה, משתובע אינו נותן ערובה להוצאות הנתבע במועד שקבע בית-המשפט, על בית-המשפט לדחות את תביעתו. זוהי בררת המחדל, המשקפת את התוצאה המתאימה ברוב המקרים בהם לא הומצאה ערובה במועד, לגישתו של מתקין התקנות.

אכן, התקנה קובעת גם אפשרויות אחרות: האפשרות האחת היא כי בית-המשפט – במקום לדחות את התובענה, יתיר לתובע להפסיקה. אפשרות אחרת היא כי במקרה בו בית-המשפט הורה כבר על דחיית התובענה, הוא ייעתר לבקשת התובע לביטול הדחייה, אם הוא נוכח כי "סיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה במועד שנקבע". במקרה כזה, בית-המשפט רשאי להתנות את החלטתו בדבר ביטול הדחייה בתנאים.

במקרה דנן, בית-המשפט לא החליט להרשות לתובע להפסיק את התובענה (האפשרות הראשונה שצוינה לעיל), אלא – וכפי שפורט לעיל, הוחלט על דחיית התובענה במסגרת פסק הדין מיום 2.4.14. לכן, יש לבחון האם מכוח הסיפא לתקנה 519(ב), היה מקום כי בית-המשפט יורה על ביטולה של הדחייה. בכלל זה יש חון את השאלה האם ניתן היה בכלל, במסגרת זו, להורות על מחיקה – חלף הדחייה, ואם כן – באילו תנאים.

ראשית יצוין כי מלשונה של תקנה 519(ב) סיפא עולה כי היא מסמיכה את בית המשפט לבטל פסק-דין שניתן על-ידיו – פסק-דין בו הורה בית-המשפט על דחיית תביעה בשל אי-הפקדה של ערובה במועד. לכן, אין מקום לקבל את טענות המבקשים מהן עולה כי לבית-המשפט לא היתה כלל סמכות לבטל את פסק-דינו. סמכות כזו הוקנתה לבית המשפט במסגרת התקנה.

יחד עם זאת, ולאחר בחינת טענות הצדדים לגופן, אני סבורה דין טענות המשיב בבקשת חלא להידחות. מספר טעמים להחלטה זו.

ראשית, מלשונה של תקנה 519(ב) עולה כי היא מתייחסת למקרה בו התובע מבקש את ביטול הדחייה כדי לאפשר לו להמשיך בדיון בתביעה. התקנה אינה מתייחסת באופן מפורש לאפשרות של ביטול הדחייה כדי "להמיר" אותה במחיקה של התביעה. התובע – הוא המשיב – לא טען בבקשת חלא כי הוא יכול או יוכל להמציא את הערובה שנקבעה כתנאי לניהול התביעה שלו. הוא עתר רק – כאמור – כי תביעתו לא תידחה אלא תימחק, וזאת – כדי שתהיה לו אפשרות לשוב ולהגישה בעתיד.

בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (21.2.2010, להלן: "ענין אואזיס"), התייחס בית-המשפט העליון לבקשה לביטול דחייה של תובענה שהוגשה מכוח תקנה 519(ב) לתקנות. באותו ענין, התבקש בית-המשפט לבטל את ההחלטה בדבר דחיית התביעה לאחר שלטענת המבקשת עלה בידה לגייס את הסכום הדרוש להפקדת ערובה. כאמור, במקרה דנן המשיב כלל אינו מבקש להפקיד את הערובה שבית-המשפט קבע שעליו להפקיד, והוא אף ציין בבקשתו כי הוא "אינו מתכוון להמשיך את ההליך לאחר שבקשתו תיענה".

עוד יצויין כי בבקשת חלא –טען המשיב כי הוא מגיש את הבקשה רק כדי להימנע ממצב בו המבקשים יעלו נגדו, במסגרת הליכים אחרים, טענות למעשה בית-דין, באופן שיגרע מזכותו לכל סעד מהם. ואולם – וכפי שיובהר בפירוט להלן, תקנה 519 (ב) נועדה בדיוק כדי למנוע אפשרות מתובע לשוב ולתבוע תביעה שנדחתה בשל אי-הפקדת ערובה. התקנה נועדה אם כן לאפשר לנתבע להעלות טענה של מעשה בית דין אם התביעה תוגש פעם נוספת.

ב

פסק דין
אואזיס בחן בית-המשפט העליון (כב' הנשיא גרוניס) מהם השיקולים שיש לקחתם בחשבון בבקשה לביטול החלטה על דחיית התובענה. הוא הפנה ללשון תקנה 519 המתייחסת לשאלת הסיבה שמנעה מהתובע לתת את הערובה תוך המועד שנקבע. הוא הוסיף כי מעבר לבחינת שאלה זו, על בית-המשפט להתייחס גם לאיזון בין האינטרס של התובע (בכך שתהיה לו זכות גישה לערכאות) לבין זה של הנתבע (בכך שהוא לא ישוב ויוטרד פעם נוספת בענין שהתובענה לגביו נדחתה); ובאיזון בין האינטרס של התובע לבין האינטרס הציבורי – מערכתי, בניהול יעיל של מערכת המשפט.

עוד קבע בית-המשפט באותו ענין כי בבחינת השאלה האם הוכיח התובע קיומה של סיבה מספקת לכך שהערובה לא הופקדה על-ידיו במועד, הדרישה מהתובע אינה גבוהה. עוד צוין כי על בית-המשפט להביא בחשבון את גורם הזמן, כאשר שיהוי בלתי מוסבר של התובע מחליש את ההגנה לה ראוי שיזכה האינטרס שלו בבירור התביעה לגופה. מנגד, כך נקבע "ככל שחולף הזמן מתחזקת ציפייתו הלגיטימית של הנתבע כי התובענה שנדחתה לא תעלה מן האוב". יחד עם זאת, נקבע כי אין לקבל את העמדה לפיה אין לקבל בקשה לביטול דחייה לאחר שחלף פרק זמן של למעלה מ-30 ימים מאז החלטה הדחייה.

שבמקרה דנן, המשיב מבקש למעשה לשמור לעצמו "כרטיס פתוח" לשוב ולהגיש את התביעה במועד שהוא ימצא לנכון. זו המשמעות של מחיקה לעומת דחייה. לאור האמור ב

פסק דין
אואזיס הנ"ל, אני סבורה כי אין מקום לאפשר למשיב "כרטיס פתוח" כזה, שאינו מוגבל בזמן (מעבר לתקופת ההתיישנות), וקבלת עמדתו של המשיב תביא לכן להפרה של האיזון בין האינטרס שלו לבין זה של הנתבע ושל המערכת.

כפי שהובהר לעיל, הכלל הבסיסי שנקבע על ידי מתקין התקנות, הוא כי התוצאה של אי הפקדת ערובה היא דחיית התביעה. בכך באה לידי ביטוי הכרעתו של מתקין התקנות לגבי האיזון הנכון שחל בדרך כלל בין האינטרסים השונים של התובע, הנתבע ומערכת המשפט. איזון זה מצדיק בדרך-כלל את התוצאה של שלילת זכות הגישה מהתובע לאחר שהוא לא עמד במועד בהמצאת הערובה, וזאת – כדי להבטיח את האינטרס של הנתבע ושל המערכת, שהתובע לא ישוב ויגיש את תביעתו בעתיד.

הכרעה זו של מתקין התקנון הביאה מן הסתם בחשבון את העובדה כי כאשר תביעה נדחית מחמת אי-הפקדת ערובה במועד, פירוש הדבר כי נשללת מהתובע האפשרות להביא את עניינו בפני
בית-המשפט. הכרעתו של מתקין התקנות מביאה בחשבון גם את העובדה שיתכן שהתובע אינו מסוגל להפקיד את הערובה מחמת חסרון כיס. אף-על-פי-כן, הכריע כאמור מתקין התקנות כי דינה של התביעה להידחות ולא להימחק.

אכן, וכפי שעולה גם מפסק הדין בענין אואזיס, ייתכנו מקרים בהם בית המשפט יעניק מעין הארכת מועד מאוחרת לתובע, אם הוא מבקש להפקיד את הערובה לאחר שבית-המשפט כבר דחה את תביעתו.

אולם, אין באמור כדי להצדיק את התוצאה הנובעת מבקשתו של המשיב במקרה דנן. כאמור, פסק-דין אואזיס קבע כי במסגרת האיזון בין האינטרסים השונים, לממד הזמן יש משקל משמעותי. אף שבית-המשפט לא קבל את הטענה לפיה יש להגיש את הבקשה לביטול החלטת הדחייה דווקא תוך פרק זמן של 30 יום – הרי מובן כי אין מקום להאריך את המועד הזה ללא הגבלה, וללא שלנתבעים תהיה אפשרות כלשהי לצפות האם ומתי התביעה שהוגשה נגדם ונדחתה, תועלה שוב על ידי התובע.

לכן, אינני סבורה כי יש מקום לקבל את הבקשה להמיר את החלטת הדחייה בהחלטה לפיה התביעה תימחק.

המשיב טען בין היתר כי דחיית התביעה תשלול ממנו את האפשרות להעלות טענות שונות נגד המבקשים במסגרת הליכים המתנהלים או שיתנהלו בין הצדדים בעתיד. אכן, דחיית התביעה תיצור בין הצדדים מעשה בית דין מסוג של השתק עילה, באופן שישלול מהמשיב לשוב ולהעלות את עילת התביעה שמכוחה הוגשה התביעה נושא הבקשה הנוכחית.

מובן כי אין מקום – במסגרת ההליך הנוכחי – לבחון אילו טענות יוכל המשיב להעלות בעתיד במסגרת הליכים שיתנהלו בינו לבין המבקשים. אולם, העובדה כי מהמשיב תישלל האפשרות לשוב ולתבוע מכוח עילת התביעה נושא התביעה הנוכחית לאחר שהיא נדחתה, עולה בקנה אחד עם האמור לעיל ביחס לאינטרסים של הנתבעים ושל המערכת – קרי כי תובע שתביעתו נדחתה בגין אי הפקדה של ערובה במועד, לא יוכל לשוב ולהעלות אותן טענות נגד הנתבע, והאינטרס המערכתי שהתובענה הזו לא "תועלה מן האוב" בעתיד.

המשיב טען כי בשקילת האינטרסים השונים, יש לקחת בחשבון כי התביעה לא התבררה לגופה, ולכן לא גזלה זמן שיפוטי רב. ואולם, בקשות לערובה להוצאות מוגשות בחלק גדול מהמקרים בתחילת ההליך, עוד בטרם נדונה התביעה לגופה, ולכן ברוב המקרים התביעה נדחית עוד בטרם בירורה. חרף האמור, בחר כאמור מחוקק המשנה לקבוע כי דינה של תביעה שהתובע לא הפקיד ביחס אליה את הערובה שהוטל עליו להפקידה במועד, הוא דחייה ולא מחיקה.

עוד יש לציין כי ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי:
"ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית" (ר' רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (כב' השופט זילברטל, 16.1.2013).

בהמשך אותו

פסק דין
הוסיף וקבע בית המשפט העליון כי "בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק. אלא שלטעמי, בין היתר בשל הקושי להעריך את סיכויי התביעה כאשר עסקינן בהליך בערכאה הראשונה, שיקול זה כשלעצמו אינו יכול, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.).

במקרה דנן, ההחלטה בדבר הפקדת הערובה ניתנה כאמור על ידי כב' הרשמת (כתוארה דאז) נחליאלי חייט. במסגרת החלטה זו התייחס בית-המשפט לזכות הגישה לערכאות של התובע – המשיב, מחד גיסא, אך גם לסיכויי התביעה שלו. בהקשר זה קבע בית-המשפט כי
"מעיון בכתב התביעה שבו מבוקש סעד סתמי של מתן הוראה להעברת מניות לאחר שנפרשים יחסים ארוכים ומורכבים עם מי שמכונה 'המשיבים הפורמאליים' ונטענות טענות המייחסות ל'נאמן' המבקש טענות לאחריותו לנזק ולחוסר תום לב ולהפרת הסכם ועוד טענות (תשלום מלוא התמורה וכו') המחייבות למצער בירור עובדתי בטרם בירור הסעד המבוקש של 'העברת מניות' (הנחזה להיות סתמי בנסיבות) ומקומן להתברר בהליך רלבנטי ולא במסגרת התובענה במתכונתה".

על החלטה זו לא הוגש ערעור, ולכן היא עומדת בעינה. עולה ממנה כי בין יתר השיקולים שהנחו את בית-המשפט בקובעו את הערובה להוצאות, היה גם השיקול של סיכויי התביעה, שבית-המשפט לא ראה אותם כגבוהים.

עוד טען המשיב כי הוא לא הפקיד את הערובה לאור חסרון כיס ממנו הוא סובל – כאשר הוא מטיל את האחריות על מצבו הכלכלי על "חבורת הנתבעים". אולם, ב"כ המשיב ציינה בבקשה כי היא ערה לכך שהטענות בדבר מצבו הכלכלי של המשיב לא הועלו על ידיו במסגרת תגובתו לבקשה למתן ערובה. על כל פנים, רוב התובעים שאינם מפקידים ערובה להוצאות במועד, אינם עושים כן מחמת מצבם הכלכלי, כך ששיקול זה כשלעצמו אינו מצדיק את קבלת עמדתו של המשיב.

לכן, ומכול הטעמים שלעיל, אני סבורה כי יש לבטל את ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד בבקשת חלא. לאחר דיון בבקשה לגופה, אני סבורה כי יש לדחות את בקשת חלא, ולהותיר אם כן על כנו את פסק-הדין בו נקבע כי תביעת המשיב תדחה.

לאור התוצאה האמורה, ומאחר שאין מחלוקת כי תגובת המשיבים לבקשת חלא אכן הוגשה באיחור, אינני עושה צו להוצאות ההחלטה הנוכחית.

ניתנה היום, כ"ו חשוון תשע"ה, 19 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.


1 מתוך 7








א בית משפט מחוזי 27725-06/13 אליהו סומך, ערן גבעתי , דוד אלמוג ואח' נ' דורון חלא (פורסם ב-ֽ 19/11/2014)