פסקי דין על צבי בר | פסקי דין על שאול לגזיאל | פסקי דין על חיים גייר ואח' |

61784-01/13 פ     26/02/2015




פ 61784-01/13 מדינת ישראל נ' צבי בר, שאול לגזיאל, חיים גייר ואח'




בפני

כב' השופט הבכיר צבי גורפינקל
המאשימה
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד טל פרג'ון
, נטלי קוקוי
ומיכל רגב

נגד

הנאשמים
1. צבי בר

ע"י ב"כ עוה"ד נבות תל-צור וירון ליפשס
2. שאול לגזיאל

ע"י ב"כ עוה"ד פרופ' דוד ליבאי וז'ק חן

3. חיים גייר
ע"י ב"כ עו"ד גיורא אדרת

4. דוד לוי
ע"י ב"כ עוה"ד נתי שמחוני ורונן רוזנבלום
הכרעת דין
תוכן
מבוא 847
אישום 1- פרשת בית ליר אור 850
עבירת השוחד 853
בר 855
השוחד הנטען 855
עמלת התיווך 855
האם בר פנה לארביב בנוגע להלוואה 859
תמיהות בנוגע להלוואה עצמה 862
החזרת ההלוואה: הריבית והקרן 866
טענות הגנה נוספות 879
סיכום 891
לגזיאל 895
התמורה הנטענת: קידום פרוייקט בית ליר אור 913
הקשר הסיבתי בין המתת לתמורה 931
סיכום עבירת השוחד 933
עבירת הפרת אמונים- העסקת יואב בחברת פראגון ישראל 934
עבירת הלבנת הון 939
סיכום אישום 1 941
אישום 2- פרשת מגדלי התמרים 942
השותפות של בר ולגזיאל באקו פאוור 944
העברת מניות מד פטרוליום ליואב בר 948
מעורבותו של לגזיאל בפרוייקט 953
מעורבותו של בר בקידום מגדלי התמרים 956
אקו פאוור: הפרת אמונים 963
מד פטרוליום: שוחד 967
סיכום אישום 2 969
אישום 3- פרשות נפוליאון ואנדרומדה 970
עבירת השוחד- פרשת נפוליאון 970
ההלוואה 972
העובדות שאינן שנויות במחלוקת 972
דיון בטענות התביעה 973
דיון בטענות ההגנה 980
הכרעה בנוגע להלוואה 987
פרוייקט נפוליאון 988
האינטרס הציבורי בפרוייקט 988
ההסכם בין קרייתי לגייר 991
פעולות בר בנוגע לפרוייקט 993
פעולותיו של גייר 558
לסיכום פרוייקט נפוליאון 1000
סיכום עבירת השוחד 1002
עבירת הפרת אמונים- פרשת אנדרומדה 1003
עבירת שיבושי הליכי משפט 1006
עבירת הלבנת הון 1012
סיכום אישום 3 1013

אישום 4- פרשת הילקרסט 1014
עבירת השוחד 1016
העברת הכספים 1016
גרסת לוי 1023
קידומו של פרוייקט הילקרסט 1036
סיכום עבירת השוחד 1044
עבירת הפרת אמונים 1044
סיכום אישום 4 1048
אישום 5- עבירות מס 1049
סוף דבר 1051
מבוא
1. צבי בר
(נאשם 1. להלן: "ראש העיר" או "בר"), כיהן כראש עיריית רמת גן (להלן: "העירייה" או "העיר") בין השנים 1989-2013. כתב האישום עוסק בעיקרו בעבירות שוחד והפרת אמונים שנעברו בין השנים 1998-2008 אשר במהלכן קידם ראש העיר במסגרת תפקידו במישרין ובעקיפין מיזמי נדל"ן שונים בעיר תמורת שוחד שקיבל מהנאשמים שאול לגזיאל
(נאשם 2), חיים גייר (נאשם 3), דוד לוי (נאשם 4) וכן מעד המדינה עמנואל ארביב (להלן: "ארביב"). בין בר לבין הנאשמים 2 ו-3 מערכת יחסים חברית ארוכת שנים.
2. במסגרת תפקידיו השונים של בר כראש עיריית רמת גן, הוא שימש כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן (להלן: "הוועדה המקומית"), חבר בוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ת"א (להלן: "הוועדה המחוזית") וכן חבר בוועדת משנה ב' להתנגדויות של הוועדה המחוזית (להלן: "וועדת ההתנגדויות").
3. עמנואל ארביב (להלן: "ארביב") הוא אזרח איטלקי המתגורר בלונדון. מדובר באיש עסקים, יזם נדל"ן ובעל מניות בחברות שעוסקות בתחום הפיננסים והנדל"ן. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, ארביב היה בעל אינטרסים בפרויקטים של "בית ליר אור" שבאישום הראשון ו- "מגדלי התמרים" שבאישום השני. ארביב הוא קרוב משפחתו של לגזיאל, ששימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כמיופה כוחו ונציגו של ארביב בישראל לכל דבר ועניין לרבות ניהול עסקיו וטיפול בחשבונות הבנק שלו.
4. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, שימש מקורבו של בר, עו"ד מרדכי גלוסקה (להלן: "גלוסקה") כבא כוחו. בד בבד, עם תפקידו כבא כוחו של בר, שימש עו"ד גלוסקה כבא כוחם של לגזיאל, ארביב והחברות שבבעלותם. כמו כן בשנת 2001, מונה עו"ד גלוסקה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב כאחד משלושת כונסי הנכסים של חברת ליר אור שבאישום הראשון.
5. כתב האישום מגולל פרשות העוסקות במיזמי נדל"ן שונים ברחבי העיר רמת גן ומייחסות לנאשמים מספר עבירות:
6. אישום 1- פרשת בית ליר אור: עוסקת בקידום פרוייקט בית ליר אור ובהכשרת עבירות הבנייה שבוצעו בו. בפרשה זו מיוחס לבר וללגזיאל עבירות של קבלה ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן עבירה של איסור הלבנת הון על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון"). בנוסף, מיוחסות לבר שתי עבירות של מרמה והפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין.
7. אישום 2- פרשת מגדלי התמרים: נוגעת למיזם מגדלי התמרים בו הייתה לעירייה זכות לשטח ציבורי והיא ויתרה עליו במסגרת הסכם בינה לבין חברת מגדלי התמרים. בפרשה זו מיוחסות לנאשמים בר ולגזיאל עבירות של קבלה ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין. לבר מיוחסת גם עבירה של מרמה והפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין.
8. אישום 3- פרשת הר נפוליאון: מתייחסת בעיקרה לתוכנית החלפת קרקעות ובנייה מהשטח בהר נפוליאון, לשטח חילופי בשכונת רמת השקמה. בפרשה זו מיוחסות לבר וגייר עבירות של קבלה ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין, עבירה של איסור הלבנת הון על פי סעיף 3(א) לחוק העונשין ועבירה של שיבוש מהלכי משפט על פי סעיף 244 לחוק העונשין. לבר מיוחסות גם שתי עבירות של מרמה והפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין ועבירה של איסור עשיית פעולה ברכוש אסור, על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.
9. אישום 4- פרשת הילקרסט: עוסקת בהגדלת זכויות הבנייה במיזם נדל"ני שבמתחם הבורסה, פרויקט הילקרסט. בפרשה זו מיוחסות לבר ולוי עבירות של קבלה ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין. לבר מיוחסת גם עבירה של מרמה והפרת אמונים, על פי סעיף 284 לחוק העונשין.
10. כתב האישום נחתם באישום החמישי המייחס לבר חמש עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שהוגש למס הכנסה וכן חמש עבירות של מרמה, ביחס לסכומי השוחד בסך 1,924,014 ₪ בין השנים 2000-2006 בכתב האישום, על פי סעיפים 220(1) ו(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה").
11. בטרם אפנה לדון בפרשות השונות, יש להבהיר נקודה מהותית. המדינה ביססה חלק מטענות השוחד על כך שהנאשמים קיבלו הקלות משמעותיות בפרשות השונות ואילו מנגד, טענה ההגנה כי לא היו דברים מעולם ומדובר בהקלות מקובלות בעיר, גם בפרויקטים אחרים. בעניין זה קבע המחוקק כי אין נפקא מינה אם נלקח שוחד על מנת שהמשוחד יסטה מן השורה או אם מדובר בשוחד בעד פעולה שעובד ציבור חייב היה לעשותה במסגרת תפקידו. מכאן שסוגיות התכנון והבנייה ושומה אינן מהותיות לצורך הוכחת יסודות עבירת השוחד.
אישום 1: פרשת בית ליר אור

הקשרים בין בר-גלוסקה-ארביב-לגזיאל
12. בטרם אדון באישום הראשון אפנה תחילה להציג רקע אודות הקשרים החבריים והעסקיים בין המעורבים:
13. הקשר בין לגזיאל (נאשם 2) וארביב (עד המדינה): ארביב מתגורר בלונדון ועוסק בפיננסים. לגזיאל הוא קרוב משפחתו של ארביב ומשנת 1968 מייצג את משפחתו ואותו בישראל (707 שורה 6, 64 שורות 7-11, 686 שורות 18-19). השניים נהגו לשוחח לעיתים גם ארבע פעמים ביום (707 שורה 4).
14. הקשר בין ארביב ובר: בר העיד כי במסגרת הקשר עם ארביב אירח אותו כשהגיע לארץ בחגים וקשרים נרקמו בין המשפחות. ארביב גם היפנה אליו אנשים כיוון שידוע כמי שפתוח לשמוע רעיונות חדשים (387). ארביב העיד על קשרי הידידות בין השניים וסיפר כי משפחתו התייחסה לבר בכבוד והערכה, בעיקר לאור תרומתו למדינה (עמוד 102 שורות 5, 10, 23, ועמוד 103 שורות 4-7).
15. הקשר בין בר ולגזיאל (להלן באישום זה: "הנאשמים"): את היחסים בין השניים תיאר לגזיאל בעדותו כך: "יחסי עם צבי בר
התפתחו... אנו בני אותו גיל, היו לנו הרבה דברים משותפים מבחינת הגיל. הייתי יזם והוא אהב לשמוע על איטליה על צרפת... נפגשנו בימי שישי, כשצבי בר
הזמין אנשים לשבת איתם, הייתי האיש הקבוע כמעט, ישבנו כחצי שעה ביום שישי, ודיברנו על המשפחה גם על הנדל"ן ופיתוח העיר... הוא רצה לבנות בניינים גבוהים עם שטחים עם ירק, מאחר שיש צפיפות בר"ג" (683 שורות 1-8, וראו גם עדות ארביב בעמוד 64 שורות 12-18). לטענת בר, לידידות זו לא הייתה השפעה על קבלת ההחלטות: "הידידות הזו, כשבאתי לקבל החלטות לא השפיעה עלי, רק האזנתי ולא חרגתי מהקווים שאנשי המקצוע שלי קבעו" (373 שורות 6-9).
16. התביעה טענה כי בבסיס החברות בין בר ולגזיאל עומדים אינטרסים עסקיים ולא קשר חברי עמוק. התביעה הצביעה על כך שבר ולגזיאל אינם חברי ילדות, הם לא הכירו במהלך השירות הצבאי או באירוע חברתי. למעשה, מערכת היחסים בין השניים נרקמה רק לאחר שבר נבחר לראשות עירייה ר"ג (עדותו של בר בעמוד 682 שורה 3). הן בר והן לגזיאל תיארו יחסים הדוקים שנסבו בעיקר סביב ענייני עבודה, כראש עיר מול יזם. הם לא התארחו זה אצל זה בבית אך בר העיד ששוחחו לא רק על נדל"ן אלא גם על נושאים אחרים (373 שורות 3-7), במקום אחר אמר בר "מעולם לא שיחקנו שש בש, למה הכוונה לידידות עמוקה, אני לא ידיד של אף אחד" (502 שורות 14-16), בחקירתו הראשונה נשאל בר על יחסיו עם לגזיאל והשיב: "קורקטיים, נעימים. אנחנו נפגשים מדי פעם, הוא עובר במשרדי. מעולם לא הייתי במשרדו, הוא בא לשתות קפה... יזם בד"כ עובד מול ההנדסה, נעים לי לשוחח איתו, על איטליה וכזה... לא היינו מעולם אצלו בבית, ואולי הוא היה אצלי בבית פעם אחת" (ת/1 486-500).
17. לגזיאל סיפר בחקירתו: "אני מכיר אותו 20 שנה, אני מגדיר את היחסים שלנו כך שהוא ראש עיר ואני יזם טוב, בעיר כזאת כמו רמת גן כשאני מצלצל למזכירה שלו אז הוא נפגש איתי, הוא בגילי בערך, כמו כל יזם אחר". לשאלה האם היחסים חורגים מיחסים שבין יזם לראש עיר, השיב לגזיאל: "אני לא יודע מה זה חורגים זה צריך לשאול אותו, איך הוא מתנהג לאחרים אני לא יודע..." (ת/18 שורות 133-139). לגזיאל ביקר בביתו של בר פעם אחת (ת/18 שורות 165-170).
18. לגזיאל עצמו קשר את קשריו הטובים עם בר לגורלם של פרוייקטים: כך העיד בנסלי רופין, אחד המשקיעים במגדלי התמרים: "שאול אמר שראש העיר אוהב לבוא להודו וכדאי להיות איתו בקשר כי הוא חשוב" (221 שורות 18-20). כך גם לגזיאל נשמע בשיחה אומר לרוברטו, שותף נוסף במגדלי התמרים: "אני חשבתי שאולי יהיה עדיף לדבר עם צבי, לראות אותו, אפילו חמש דקות. אני פשוט חושש, יש לנו כאן עדיין שלושה פרוייקטים, אה? אולי אם לא תראה אתו, הוא יכעס, מה אתה אומר?" (ת/795. לטענת התביעה רוברטו היה מעורב באותה תקופה במספר פרוייקטים בעיר רמת גן, על פי הודעת לגזיאל ת/18 שורות 65-78).
19. בר מסר בהודעתו כי כשיזמים פונים אליו טרם רכישת מגרש או חתימה על עסקה בעניין זכויות הבנייה, הוא אינו עורך את הבירור בעצמו (ת/2 שורות 349-352) אלא מפנה את היזמים למהנדס העיר (ת/2 שורות 338-342). לעומת זאת מעמדו של לגזיאל היה שונה: לדברי חיים כהן, מהנדס העיר (להלן: "כהן" או "מהנדס העיר"), לגזיאל לא שוחח עמו ונהג ליצור קשר ישירות עם בר כדי לקדם הבנייה. והוסיף כי הפגישות נערכו בנוכחות גורמים נוספים, כפי שקיים בפרוייקטים אחרים (223 שורות 21-25). גם היועץ המשפטי של העירייה, דוד שווקה (להלן: "שווקה") אישר שלגזיאל נפגש עם בר יותר מאחרים (265 שורה 26- 266 שורה 2). התביעה הצביעה על שיחה בין שולץ ללגזיאל במהלכה שולץ אומר ללגזיאל: "שאול- אבל תבדוק איתו, אם אתה רואה אותו היום תבדוק, תגיד לו כך וכך, הוא יצלצל בטח לזה, למהנדס וישאל אותו. בסדר? אז נהיה בקשר?" (שיחה שהוקראה ללגזיאל בעמוד 704 שורות 6-11). במשטרה לגזיאל נשאל מדוע ראש העיר צריך לבצע עבורו את הבדיקות והשיב: "ראש העיר לא בודק הוא שואל את מהנדס העיר, שמעת. לשאלתך, אני אומר ליחיאל את דעתי כי כשאתה יכול ללכת לראש למה ללכת לרגליים" (ת/24 שורות 229-232). כהן העיד כי בר קידם והייתה התעניינות יתר של בר, בין היתר בפרוייקט מגדל התמרים, ובר בירר מולו כיצד מתקדם הפרוייקט פעם ביום (231 שורות 10-13, 262 שורות 4-21).
20. התביעה טענה עוד שבר סייע ללגזיאל בעניינים אישיים. כך למשל דאג לנכדתו הלומדת בגבעתיים לעבור מכיתה אחת לכיתה מקבילה, ואף הפעיל את מנהל אגף חינוך כדי לפתור את הבעיה (ראו האזנות סתר שסומנו ת/809, ת/811, ת/812, ת/814). בחקירה במשטרה הגיב לכך: "זה לא מזיק אף פעם להפעיל קשרים וכל החיים זה קשרים" (ת/22 שורות 89-91). לגזיאל דאג לתרומות לעיר ר"ג ולתרומות עבור פעילות פוליטית של בר (ת/25 שורות 284-294, ת/18 שורות 214-220). אך פעולות אלו, אף לדעת התביעה לא חצו את הרף הפלילי.
21. לסיכום, התרשמתי כי היחסים בין הנאשמים גלשו מעבר לקשר שבין ראש עיר ויזם בעירו. לגזיאל היה מודע לכוחו והשפעתו של בר ודאג לטפח את היחסים עמו לצורך קידום האינטרסים שלו ברמת גן. ויודגש, לא מדובר בחברות אמיצה אלא בידידות שהמניע לה- אינטרס כלכלי.
22. לסיום פרק זה אציג את יחסי בר ועו"ד גלוסקה. כך תיאר גלוסקה את יחסיו עם בר: "היכרותי עם צבי בר
משנות ה- 80 לגבי חב' קרדן, שנינו היינו דירקטורים בחברה... ב- 89 צבי בר
ביקש ממני לסייע לו בבחירות המוניציפליות ואז הקשר התהדק כחברו וכיועץ המשפטי של הסיעה ושלו בעסקאות נדל"ן עבור עצמו ומשפחתו" (759 שורות 1-4). "ציינתי שלאורך השנים מאז 12/08 שנקראתי לחקירה והתברר לי במה עוסקת החקירה, לא שמרתי על קשר עם צבי בר
. רק עתה אני רואה אותו" (759 שורות 7-8). ארביב העיד כי גלוסקה טיפל בענייניו הכספיים של בר ולאחר פנייתו של בר, עמד בקשר בנוגע להלוואה רק עם גלוסקה: "האדם היחיד שעמדתי איתו בקשר בנושא זה הוא מוטי גלוסקה. הוא הישראלי היחיד. עם צבי בר
לא חזרתי לדבר על נושא ההלוואה בשום שלב" (103 שורות 21-24). גלוסקה מקורב לבר וטיפל בענייניו הכספיים. גלוסקה ולגזיאל היו אף הם קרובים וחלקו עסקים משותפים (65 שורות 1-10). לגזיאל מצידו טען שכאשר נצרך לשירותיו של גלוסקה עבר דרך אבא הלל ועצר אצלו, אך אינו יודע אם טיפל בענייניו של בר (707 שורות 14-18).

עבירת השוחד
23. כתב האישום מייחס לנאשמים את העובדות הבאות: בין השנים 1999-2001 נבנה פרוייקט בית ליר אור על ידי חברת ליר אור תוך חריגות בנייה נרחבות. לחברה מונו כונסי נכסים לשם מימוש משכנתא שרבצה על בית ליר אור לטובת בנק הפועלים. בתקופה שבין סוף 2004 לתחילת 2005 פנה לגזיאל לארביב והציע לו לרכוש יחד עם שותפים נוספים את הפרוייקט ולצורך זה עשו שימוש בחברת בלנטפורט שבבעלותם המשותפת. עסקה זו כללה תשלום עמלת תיווך שאמורה להימסר לגלוסקה במזומן. ביום 19.7.2005 רכשה בלנטפורט 75% מבית ליר אור, ביתר הזכויות בפרוייקט החזיקה עיריית רמת גן. בתקופה זו הייתה לבר יכולת השפעה ניכרת על קידום האינטרסים של לגזיאל וארביב במסגרת הפרוייקט.
24. במהלך חודש אפריל בר פנה לארביב, בנוכחות לגזיאל וביקש ממנו לסייע בנטילת הלוואה בלונדון, כאשר דירה שבבעלותו בלונדון תשמש כבטוחה. ארביב סייע לבר להשיג הלוואה מול חברת גרוב, לשנה לכל המאוחר, בריבית של 7% מעל הריבית הנוהגת בבנק ברקליס. ביום 10.8.2005 זוכה חשבונו של בר בסכום ההלוואה לאחר ניכוי עמלת העברה (223,330 פאונד), ולאחר מכן ארביב המשיך לטפל בהלוואה של בר ושילם את תשלומי הריבית. במהלך אפריל 2006 הורה גלוסקה לארביב להעביר את כספי העמלה שנקבעה במסגרת פרוייקט בית ליר אור לכיסוי הלוואת בר בלונדון. ארביב רצה לוודא שהמשקיעים הישראליים מעבירים את חלקם ולכן סוכם שיעבירו אליו מחצית הסכום והוא יוסיף את חלקו ויעביר את הסכום כולו לכיסוי ההלוואה. ואכן, לגזיאל העביר לגלוסקה סך של 99,125$ במזומן, שהעבירם למקורבו של ארביב בישראל, רובינשטיין. רובינשטיין העביר את הכסף בשלושה חלקים לחברה שבשליטת ארביב במונקו. ביום 23.11.2006 העביר ארביב סכום של 110,000 פאונד לחשבון חברת גרוב על חשבון הלוואתו של בר.
25. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות שוחד וטוען כי השוחד ניתן לבר בגין פעולות הקשורות בתפקידו כראש עיריית רמת גן, יו"ר הוועדה המקומית וחבר בוועדה המחוזית וועדת ההתנגדויות. לטענת התביעה בר קידם את אישור חריגות הבנייה לאחר ששנים העניין לא טופל; בר פעל לכניסת בלנטפורט לפרוייקט, הוא הפעיל לחץ חריג על עובדי העירייה ופעל בשעות לא מקובלות; בלנטפורט שילמה 18 מיליון ₪, סכום הנמוך ב-40% מהסכום אותו הציעה העירייה; בר לא יידע את כונסי הנכסים בדבר העסקה הנרקמת עם המכללה למשפטים (השכרת הבניין למכללה), וכך הסכימו לרכישת הפרוייקט על ידי בלנטפורט במחיר נמוך; בר פעל גם לכניסת המכללה למשפטים לבניין ובכך היטיב עם היזמים באופן ניכר; ביום 21.11.2005 הוועדה המחוזית הוסיפה שימוש למכללה למשפטים ושימושים נלווים; ביום 19.12.2005 שינתה הוועדה המחוזית החלטתה והחליטה להקל על היזמים בעניין המטלה הציבורית; ביום 10.3.2006 הודיעה הוועדה המחוזית על הפקדת התוכנית ולאחר שמיעת ההתנגדויות, אושרה התוכנית.
26. לגזיאל נתן לבר שוחד ביודעו כי השוחד ניתן לו כעובד ציבור בעד פעולות הקשורות בתפקידו. בפרט, תמורת מאמציו לקדם את פרוייקט בית ליר אור. בר אף הוא היה מודע לכך שקיבל שוחד תמורת פעולותיו לקידום הפרוייקט.
27. לאור האמור מיוחסות לבר עבירה של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של הפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין. ללגזיאל מיוחסת עבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין.
28. לטענת ההגנה, מדובר בהלוואת אמת שניטלה בסיוע חברי של ארביב והוחזרה כולה, לרבות תשלומי הריבית, מכספו הפרטי של בר. בר טיפל בפרוייקט באופן ענייני וממלכתי, ללא משוא פנים או חריגה מהתנהלותו הרגילה, והוא הונע משמירת אמונים לעיר ולתושביה.
בר
השוחד הנטען
עמלת התיווך
גירסתו של עד המדינה ארביב
29. במסגרת רכישת בית ליר אור, פנה לגזיאל לארביב ועדכן אותו בצורך לשלם עמלת תיווך:
"ש: פרט בבקשה מה הוסבר לך לגבי העמלת תיווך שהזכרת? ועל ידי מי?
ת: שאול הסביר שמוטי גלוסקה מעורב בהבאת העסקה, ואפילו חשוב מכך מנקודת המבט שלנו, הוא יהיה האדם שישיג לנו את המימון בערך ובטיב שהוא הסביר.
ש: מה הוסבר לך לגבי עמלת התיווך? מי אמור היה לקבל את העמלה הזו?
ת: נאמר לי, וזה נכתב לי, סביר להניח בפקס המפורסם, שהעמלה זה 250 אלף דולר, ושזה יכסה את נושא הבאת העסקה והמימון.
לשאלות בית המשפט: ש: מי צריך לשלם את העמלה ומי צריך לקבל אותה?
ת: הוא אמר שהשותפים ישלמו שווה בשווה את ה-250 אלף דולר כמו כל הוצאה אחרת ושהכסף הולך לגלוסקה.
ש: בתור מה?
ת: עבור יצירת הקשרים לעסקה והבאת המימון" (67 שורות 1-16).

30. התשלום אמור להתבצע במזומן, "ללא קבלה" (68 שורות 26-27 ועמוד 69 שורות 7-8). לטענת ארביב, כבר בשלב בו נודע לו על העמלה חשד שמדובר בעניין מפוקפק אך לגזיאל הרגיע אותו שהעמלה נועדה לגלוסקה: "לא. אני חושב שמה שאמרתי להם באותו זמן, זה, שוב, מבלי להיכנס לפורמאליות, אני חושב שהשתמשתי במילה בערבית להגיד לו שאני מקווה שזו לא עסקה מפוקפקת" (69 שורות 22-29). לגזיאל הרגיע אותו ואמר "זה לא חשוב, זה לגלוסקה, אל תדאג" (70 שורה 3). לשאלה האם ידוע לו שגלוסקה אחראי לפעולות בגינן ניתנה העמלה השיב ארביב: "הסחורה סופקה. העבודה בוצעה. התוצאות הושגו. מי עשה מה בסיפור, זה מאד קשה לי לדעת" (85 שורות 6-9).
31. אם כן, מגרסת ארביב עולה שהעמלה בסך 250,000$ אותה התבקש להעביר במסגרת הפרוייקט, נועדה לגלוסקה. רק בשלב מאוחר יותר, כפי שיפורט בהמשך, ארביב התבקש להעביר את כספי העמלה לכיסוי הלוואתו של בר.
32. התביעה הגישה מספר מסמכים שנכתבו בזמן אמת ותומכים בגירסת ארביב בדבר קיומה של עמלת תיווך במסגרת הפרוייקט. המסמך הראשון הוא מייל מיום 12.5.2005 ששלח ניק לוין לארביב. בעמוד 17 בפסקה האחרונה, סעיף 3 ציין כי על פי המידע שהתקבל מלגזיאל ועל פי הסכם המכירה קיימת עלות תיווך ופיתוח בסך 350,000$ (ת/144 וראו עדות ארביב בעמודים 67,71). המסמך השני הוא מייל מיום 9.2.2006 ששלח ארביב לשותפיו ובו ציין דמי תיווך בסך 250,000$. מדובר במסמך שנשלח גם לגלוסקה לבחינת נכונות הנתונים (ת/145 וראו עדות ארביב בעמוד 127 שורות 12-14). המסמך השלישי שהציגה התביעה הוא מייל מיום 12.2.2006 ששלח ארביב לניק לוין עם העתק לגלוסקה, וכולל עידכון בנוגע לעסקת בית ליר אור. גם במסמך זה מופיע סכום העמלה בעמוד הראשון (ת/146).

טענות ההגנה כנגד גרסת ארביב
33. לטענת ההגנה, גרסת העמלה שהציג ארביב מופרכת מן הטעמים הבאים:
34. (א) עדות כבושה: מאז חקירתו הראשונה של ארביב בשנת 2009 ועד לחתימתו על הסכם עד מדינה בשנת 2013 לא הזכיר את עניין העמלה. לטענת ההגנה, גירסת העמלה אינה מסבכת את ארביב ואף מסייעת לו לנקות עצמו מהשוחד. משום שאם מדובר בעמלה שמיועדת לגלוסקה, הרי שארביב ולגזיאל לא שילמו לבר דבר אלא בסך הכול שילמו את חובם לגלוסקה ופעלו על פי הוראתו להשתמש בכספים לכיסוי חובו של בר. ארביב לא סיפק הסבר מדוע בשלב כה מאוחר העלה גרסה זו. איני מקבל את הטענה לגרסה כבושה משום שההסבר לכך שכבש גרסתו הוא ברור: עד לחתימה על הסכם עד מדינה, ארביב פעל להוכיח את חפותו, מעת שחתם על ההסכם- חש "חופשי" לספר את האמת לאור החסינות שקיבל. אשר לטענה שגרסת העמלה הייתה מנקה אותו מחשד השוחד ולפיכך מצופה ממנו למסור גרסה זו גם טרם הסכם עד מדינה. איני סבור שגרסת העמלה הייתה מנקה את ארביב מחשד ויש בה אלמנטים המסבכים אותו ואת יתר הנאשמים. כך למשל גרסת העמלה קושרת את העברות הכספים לפרוייקט בית ליר אור.
35. (ב) התעלמות מהשותפים הנוספים בעסקת בית ליר אור: השותפים נעדרו מסיפור העמלה בזמן אמת אף שארביב ציין את העמלה במסמכים ששלח לשותפיו (69 שורות 15-19). בנוסף, טוענת ההגנה כי ארביב נתלה בשותפיו בחו"ל כמי שהכשירו את העסקה. אין לקבל טענה זו משום שארביב הזכיר את שותפיו כמנוף להפעלת לחץ על לגזיאל שיעביר אליו את חלקו, ועל גלוסקה שימסור לו קבלה. כלומר, ארביב נתלה בשותפיו כתירוץ אף שלא לחצו עליו כלל.
36. השותפים נעדרו גם ממהלך המשפט. חלקם נחקרו ולא זומנו לתת עדות וחלקם כלל לא נחקרו. הימנעות התביעה מלעמוד על חקירתם ועל זימונם למתן עדות בבית המשפט מכרסמת, לטענת ההגנה, בגרסת העמלה. נכון שהימנעות מהבאת עד רלוונטי מעמידה חזקה לפיה עדותו הייתה תומכת בצד שכנגד, אך אני קובע כי במקרה זה אין לזקוף זאת לחובת התביעה. אין מחלוקת כי ארביב ולגזיאל הובילו את פרוייקט בית ליר. השותפים האחרים לא פעלו באופן עצמאי והסתמכו על המידע שהעבירו להם לגזיאל וארביב.
37. (ג) למול גרסת ארביב בדבר קיומה של עמלה, הנתמכת בתחשיבים הכוללים סעיף עמלה, יש לבחון גירסתם של לגזיאל וגלוסקה. לגזיאל הכחיש בבית המשפט מכל וכול את גרסתו של ארביב: "העמלה של 250,000$ זו המצאה מצידו. דיברנו רק על הכסף שעליו להשקיע... אני אף פעם לא דיברתי עם עמנואל על קומסיון, זו המצאה מצד הפרקליטות או של הרב פינטו, כדי שיהיה עד מדינה. זה היה שקר, לא הייתה שיחה כזו. השיחה היחידה שהייתה ביני לבינו הייתה בקשר לשכ"ט זה לגבי גלוסקה שהוא לא שילם לו שכר טירחה עבור הרבה פרוייקטים שגלוסקה עושה, ולא קיבל כסף" (711 שורות 3-4, 9-11). לטענת ארביב, לגזיאל כעס עליו כי לא רצה לשלם. לגזיאל טען בתגובה: "לא היה ולא נברא, לא שילמנו שכ"ט לגלוסקה, לא עלתה השאלה הזו, לא ירדתי איתו לרכב, יתכן שכן..." (711 שורות 22-27). לטענת ארביב בפעם השלישית שוחחו כשסוכם שכספם של המשקיעים הישראליים יעבור לארביב כדי שיוכל לוודא שגם לגזיאל משלם את חלקו. לגזיאל: "לא היה ולא נברא, שקר, שקר, שקר. לא דובר על הסכומים הללו, לא הייתי צריך לשלם עבור שיפוץ עמנואל... עמנואל הסתבך בקשר לכספים שקיבל מצבי בקשר להלוואות שהוא כבר הכניס לקרן והיה צריך לשלם את ההלוואה... ועקב המצב הקשה שלו הוא ערבב את העניין שאמרתם והכניס אותי. ארביב לא טיפש" (712 שורות 1-11).
38. בהמשך עדותו עומת לגזיאל עם מסמכים שונים המעידים על כך שבתחשיבים נכלל סעיף של דמי תיווך. כך למשל הופנה לת/583, שנתפס ברשותו בקלסר בלנטפורט, והכיל טבלת הכנסות והוצאות מארביב בה צויינו דמי תיווך בסך 250,000$. לגזיאל טען כי לא ראה את המסמך: "האמת שאיני יודע, יתכן שזה הגיע ותוייק, אך לא ראיתי את המסמך" (712 שורות 26-28). מסמך נוסף הוא דו"ח של חברת גרניט (ת/587) שנתפס במשרדו הכולל עלות תיווך וייזם עסקת הפרוייקט בסך 350,000$. הדו"ח התבסס על בלנטפורט, חוזה הרכישה מהכונס ומידע שהתקבל מלגזיאל. לטענת לגזיאל על אף שניהל 90% מהפרוייקט, לא היה מודע לעמלה המדוברת (713-714). קשה לקבל גירסתו לאור מעורבותו הרבה מאד בפרוייקט (בה אדון להלן בפרק הנוגע ללגזיאל), ובנוסף- המסמכים הללו נתפסו פיזית ברשותו.
39. לגזיאל נשאל בחקירתו במשטרה אלו פעולות ביצע גלוסקה עבור ארביב ולגזיאל בבית ליר אור והשיב: "יכול להיות שבשביל המשא ומתן ביקשתי מגלוסקה שיכתוב באנגלית מכתב על הפרוייקט הזה וישלח לעמנואל בלונדון, מעבר לזה אני לא יודע על משהו שגלוסקה עשה בשבילנו. לשאלתך, גלוסקה לא קיבל ממני או מעמנואל תשלום עבור פרוייקט בית ליר אור, הוא צריך לקבל תשלום ככונס של הנכס" (ת/24 שורות 49-58 וראו עדותו בעמוד 710 שורות 21-24).
40. הצלע השלישית, גלוסקה, עומת עם טענותיו של ארביב והכחיש קיומה של עמלת תיווך בעסקת בית ליר אור (761 שורות 7-11). הוא הוסיף כי אין היגיון בכך שיבקש עמלה משום שמדובר בעסקה שבכינוס ולא יתכן שהתחייב להביא מימון לעסקה (761 שורות 19-22). בנוגע לתחשיבים, גלוסקה לא היה מודע לדמי התיווך המופיעים בהם. ומכל מקום לא מדובר בעניין חריג כיוון שמקובל שיזמים מכניסים סעיף של עמלת תיווך (835).
41. (ד) קיים ספק שמא העמלה נועדה ללגזיאל: לטענת ההגנה אין במסמכים תיעוד לכך שתשלום העמלה מיועד לגלוסקה. בנוסף, ארביב הודה כי בעסקאות שונות עם לגזיאל נהוג היה לשלם עמלת תיווך שנעה בין 2%-5% מגובה העסקה (68 שורות 10-11). ארביב בעדותו סיפר כי מי שהיה מקבל את העמלה בעסקאות הוא לגזיאל עצמו (68). ואכן העמלה של 250,000$ מהווה 5% מהשקעה של 5 מיליון דולר בפרוייקט (66 שורה 19). לטענת ההגנה, די בכך שקיימת אפשרות לפיה העמלה שנכתבה במסמכים נועדה ללגזיאל ולא לגלוסקה, כדי לדחות גרסתו של ארביב. לעניין זה אני קובע כי אמירותיו הכלליות של ארביב בנוגע לעמלות שלגזיאל נהג לגבות בגין פעילותו בעסקאות המשותפות, אינה עומדת בסתירה לאמירתו הספציפית והנחרצת לפיה בזמן אמת הובהר לו על ידי לגזיאל שהעמלה נועדה לגלוסקה.

לסיכום
42. ארביב סיפר כיצד לגזיאל פנה אליו ואמר שיש להעביר עמלה במזומן בסך 250,000$ במסגרת עסקת בית ליר אור. גירסתו של ארביב נתמכת בתחשיבים הכוללים סעיף עמלה. לעומת זאת, גלוסקה ולגזיאל התכחשו לחלוטין לעניין העמלה ולא הבהירו לשם מה נועדה ולמי שולמה, על אף שמהתחשיבים עולה בבירור כי נלקחה בחשבון עמלת תיווך. קשה להאמין שגלוסקה ולגזיאל, שכה מעורבים בעסקה, לא היו מודעים ל"דמי התיווך" שצויינו בתחשיבים ונשלחו אליהם במייל. בייחוד כאשר המסמכים נתפסו פיזית ברשותו של לגזיאל.
43. בנוגע לטענות ההגנה: העובדה שגרסת ארביב נמסרה לאחר החתימה על הסכם עד מדינה אינה מפתיעה. אשר לגרסתו של לגזיאל- דינה להידחות. לא ניתן לקבל טענתו לחוסר מודעות לעמלה בעת שהמסמכים נתפסו פיזית ברשותו. בנוגע להתייחסות המינימלית לשותפים האחרים- אינני זוקף זאת לחובת התביעה משום שברור כי לגזיאל וארביב הם שהובילו את העסקה והשותפים האחרים לא היו פעילים ומעורבים.

האם בר פנה לארביב בנוגע להלוואה
גרסת ארביב
44. באביב 2005 נפגש ארביב עם בר, סבור שגם גלוסקה ולגזיאל נכחו בפגישה. בר שאל כיצד יוכל לקבל הלוואה בלונדון והוא השיב שהשווקים בלונדון הם מהנזילים בעולם. יחד עם זאת הבהיר לבר שאינו עוסק במתן הלוואות ויקשר אותו עם האנשים הנכונים. בר ציין שברשותו דירה בלונדון שניתן למשכן (72 שורות 12-28). כעבור מספר שבועות הגיע גלוסקה ללונדון ונפגש עמו בחדר הישיבות במשרדו. גלוסקה התעניין בקבלת הלוואה בסך 200,000$ על הנכס וארביב קישר אותו עם לורנס בראון מחברת גרוב. ארביב דאג שלורנס יתייחס לגלוסקה ובר כאל ידידים (73 שורות 1-19). אף לאחר מכן ארביב המשיך לדאוג לבר מול לורנס ועוזריו וביקש עבורו ריבית "הגיונית" כפי שהוא היה מקבל (74 שורות 4-5, 12-14).
45. ארביב סיפר כי עשה זאת על רקע יחסי החברות עם בר והקשר בין המשפחות: "... כל ההתגייסות שלי לעזור לבר לקבל הלוואה בלונדון מגורם אחר, פעלתי והמלצתי עליו על רקע יחסי החברות שלנו, מתוך הערכה אליו" (103 שורות 3-7. וראו גם עמוד 64 שורות 13-14, 72 שורות 12-13, 87 שורות 25-29, 94 שורות 13-14, 102 שורות 4-15, 21-24). אני מקבל כי הסיוע הראשוני בנטילת ההלוואה לא ניתן במסגרת יחסי שוחד אלא במסגרת חברית.
46. מעורבותו של ארביב בנטילת ההלוואה קריטית עבור בר משני טעמים: האחד, ארביב המליץ על בר כלווה אמין בפני
לורנס. אמנם בר שילם ריבית גבוהה, אך זאת משום שמדובר בחברה המעניקה הלוואות לטווח הקצר. למעשה, גובה הריבית שקיבל בר זהה לגובה הריבית שארביב היה מקבל (74 שורות 11-18, 24-26. גם לורנס מסר כי הסכים לריבית נמוכה לאור יחסיו עם ארביב- ת/863 שורות 34-35). הטעם השני הוא שללא מעורבות ארביב בר נתקל בקושי להשיג הלוואה בלונדון לאור גילו. וכך העיד גלוסקה: "מדובר באדם מעל גיל 70, בלונדון לא פשוט לקבל הלוואה בתנאי זה. ארביב אמר שדיבר עם איינשטיין, גם כשחיפשנו הלוואה, בנק ברקליס אמר שאינו נותן הלוואות לאנשים מעל גיל 70, ולכן ארביב חיפש מלווה" (794 שורות 23-27).
47. כאמור, ארביב טען כי בר פנה אליו וביקש סיוע בנטילת ההלוואה. בחינת גירסתו של בר בנקודה זו מעלה כי שינה גירסתו מספר פעמים הן בחקירה במשטרה והן בבית המשפט:
גרסאותיו הסותרות של בר במשטרה
48. בחקירתו הראשונה מיום 2.12.2008 נשאל בר אודות הלוואות שנטל בשבע השנים האחרונות וסיפר רק על ההלוואה מגייר (נשוא אישום 3). בר לא סיפר על ההלוואה מגרוב למרות שמדובר בהלוואה גבוהה שאינה שגרתית (ת/1 שורות 93-111). בהמשך נשאל במפורש אם קיבל כסף או שווה כסף מלגזיאל, שולץ או ארביב והשיב בשלילה (ת/1 שורות 642-648). לשאלה כיצד הגיע לחברת גרוב השיב: "חיפשתי ומצאתי" וכשנשאל אם ארביב סייע לו השיב בשלילה (ת/1 שורות 707-710). לשאלה מדוע ארביב ביצע החזר תשלום ההלוואה השיב בר "אין לי מושג", וטען כי הדבר לא נעשה לבקשתו (ת/1 שורות 814-832).
49. בתחילת חקירתו השנייה מיום 3.12.2008 בר נשאל אם מעוניין להוסיף דבר מה על הודעתו מאתמול והשיב כי מעוניין לתקן את דבריו מהחקירה הקודמת. "באשר למוטי גלוסקה ולפעילות בלונדון, הוא עורך דיני הרבה מאד שנים, אפשר לומר שהוא קרוב למשפחה. על פי מיטב זיכרוני, הוא קיבל ממני ייפוי כוח לצאת ולסדר לי הלוואה כנגד הדירה שבבעלותי... לא נכנסתי לפרטים, סמכתי עליו... סכום ההלוואה היה גבוה ובשלב מסויים הנחיתי או נתתי הסכמתי שיפנה לעמנואל ארביב לקבל הלוואה... אני אתמול כשהראית לי את המספרים ואת ההכנסות, לא ידעתי אכן, שכך זה נעשה, אבל איני מכחיש שאני נתתי את רוח הדברים, וכך אולי הוא פעל..." (ת/2 שורות 9-19). החוקרת הקשתה על בר ושאלה כיצד נזכר בכך פתאום, ובר השיב כי אתמול היה עייף ומופתע מכל הניירת (ת/1 שורות 40-48).
50. בחקירה נוספת מיום 24.12.2008, נשאל אודות גירסתו שגלוסקה פנה לארביב בהנחייתו והסכמתו. בר: "אני לא זוכר שאמרתי את זה, אבל אם פנה, שיקולים שלו". על אף שהוקראה אמירתו בהודעה הקודמת חזר בר: "הדברים אכן נאמרו, אבל יכול להיות, שמוטי ידע, שאני ועמנואל מכירים, והוא הכיר את עמנואל, ונעשתה פעולה" (ת/6 שורות 200-210). לשאלה כיצד מסביר את סתירתו מול הודעתו הקודמת השיב כי אין לו מה להוסיף על הדברים שאמר "אין פה שקר באופן מוחלט" (ת/6 שורות 250-266).
גרסאותיו הסותרות של בר בבית המשפט
51. גם בעדותו בבית המשפט בר לא דבק בגירסה אחת ו"זגזג" בין גירסאות שונות: בעדותו הראשית טען שהיפנה את גלוסקה לארביב: "לא יכול להכחיש. מעולם לא ביקשתי מארביב הלוואה, אמרתי לגלוסקה לעשות את זה", אך מיד אחר כך אישר השיחה עם ארביב: "אני לא יכול להכחיש, אמרתי לו שמוטי יבוא והוא ימצא דרך להניע" (389 שורות 16-21). לשאלה האם לא ראה בכך טעם לפגם: "לא אמרתי לארביב אני רוצה הלוואה, אמרתי לו יגיע מוטי ותפנה אותו למקומות הכי מהירים" (389 שורות 28-33).
52. לעומת זאת, מספר ימים לאחר מכן, בחקירתו הנגדית, הכחיש שפנה לארביב בעניין: "... לא פניתי אליו, לא צלצלתי אליו... הוא היה בלשכתי בערב פסח, והוא אומר שפניתי אליו אבל זה הוא אומר. אני אומר שרק עם מוטי היה לי העניין..." (472 שורות 1-3). כשנשאל כיצד מסביר את הסתירה מול דבריו בעדותו הראשית, חזר שוב לגירסה שהציג בעדותו הראשית: "אני חוזר על מה שאמרתי עכשיו, כך זה היה. באותו אירוע של הרמת כוסית או משהו להגיד חג שמח, יכול להיות ששאלתי האם ישנן דרכים כאלה, בראש היה לי הדבר הזה של לקחת הלוואה על הדירה", כשהוטח בבר שדבריו סותרים את הכחשתו המוקדמת לעניין השיחה עם ארביב השיב: "תרשום שזה סותר. כשאני רואה את המסה הגדולה שאתה רוכב עליה, שאתה נכנס לדקויות מטופשות, מה אמרתי לו? לסדר לו הלוואה? אמרתי לו- אם מוטי יוצא וניתן להפנות אותו לכל מיני גורמים, אתה עושה מזה שייקובסקי. די!" (472 שורות 1-15).
53. יצויין כי בחקירה הראשונה במשטרה בר נשאל האם ארביב סייע להשיג הלוואה עבורו והשיב בשלילה. בבית המשפט נשאל על כך, שכן, בסופו של דבר בר אישר שפנה לארביב שיסייע במציאת מקור להלוואה בלונדון. בר השיב: "לי לא עזר כלום, אולי מוטי היה וכיוון אותו ל-x y z" (471 שורות 22-24). מדובר בתשובה מיתממת משום שברור שגלוסקה הוא שליחו של בר ואם ארביב סייע לגלוסקה מבחינה מהותית מדובר בסיוע לבר.
54. לסיכום: ארביב טען שבר פנה אליו בבקשה לקבל סיוע בנטילת ההלוואה בלונדון. גירסתו של בר בנקודה זו השתנתה, וניכר כי מנסה להרחיק עצמו מהשיחה עם ארביב. ההגנה הודתה כי בר פנה לארביב שיסייע לו בנטילת ההלוואה אך לא התייחסה כלל לסתירות בעדותו. בנקודה זו אין לכך משמעות כיוון שאין מחלוקת שבר פנה לארביב. אני מקבל שהסיוע שהעניק ארביב לבר בנטילת ההלוואה נעשה על רקע החברות בין השניים ולא כטובת הנאה. יחד עם זאת, הסתירות של בר אינן מוסיפות מהימנות.

תמיהות בנוגע להלוואה עצמה
55. לאחר שדנתי בעמלת התיווך ובפני
יתו של בר לארביב אפנה לדון בטענות התביעה לחוסר היגיון בעצם נטילת ההלוואה בלונדון:
56. (א) מדוע בר הסתיר ההלוואה בתחילת החקירה: כאמור, בתחילת חקירתו הראשונה נשאל בר אודות הלוואות שנטל וסיפר רק על ההלוואה מגייר בסך 100,000$, נשוא אישום 3 (ת/1 שורות 93-111). בבית המשפט לא סיפק הסבר משכנע לכך שנמנע מדיווח אודות ההלוואה בשלב זה: "עניתי מה שעניתי, לא לקחתי הלוואה, אלא פניתי למוטי שימצא מקורות כספיים בלונדון, הוא הסתייע בייעוץ ארביב. לא זוכר מדוע לא אמרתי זאת בפעם הראשונה, אין סיבה דרמטית" (446 שורות 10-15).
57. לטענת ההגנה, טיעון התביעה משולל היגיון. אם בר הסתיר במכוון את ההלוואה שנטל בלונדון משום שידע שההלוואה מהווה מסווה לשוחד, מדוע גילה לחוקרים על ההלוואה שנטל מגייר? (שגם לגביה טוענת התביעה שמדובר במסווה לשוחד). ההגנה הוסיפה כי בהמשך אותה חקירה, כשהוצגה לבר הפקדת סכום ההלוואה בבנק אוצר החייל השיב: "אני לא זוכר, צריך לבדוק... לפי דעתי זה להשלמת דירה שקניתי לבן בעדנים, אני צריך לבדוק... זה כסף שהדירה שלי בלונדון מושכנה בשביל לממן את הדירה שקנינו בעדנים... מוטי סידר את זה..." (ת/1 עמוד 24).
58. קשה להאמין כי ההלוואה הגבוהה והבלתי שגרתית שנטל בר מחברה בלונדון "פרחה" מראשו בתחילת החקירה. היעדר כל הסבר להימנעות מדיווח אודות ההלוואה מחשידה כי מדובר בהסתרה מכוונת. ויודגש, הסבריו של בר להלוואה בהמשך החקירה ניתנו רק לאחר שהוצגו בפני
ו ראיות להעברת הכספים.
59. (ב) מדוע בר נטל הלוואה דווקא בלונדון: לטענת ההגנה, נטילת ההלוואה נעשתה בלונדון כיוון ששם החזיק בבעלותו הדירה שמושכנה כנגד קבלת ההלוואה. אך בר התבקש להסביר בעדותו מדוע העדיף נטילת הלוואה מחברה בלונדון על פני האלטרנטיבות האחרות שעמדו לרשותו בישראל, לרבות מימוש נכסים:

"ש: תסביר, יש לך פיקדון שלא צובר ריבית משמעותית, וכנגד זאת אתה לוקח הלוואה מלונדון, מדוע לא פדית את החשבונות ומקטין הלוואה בריבית.
ת: זה היה הכי נוח לי ופשוט, לקבל את הכסף, מדובר בסכומים קטנים יחסית שישארו במקומם.
ש: היה לך תיק ני"ע בשווי מאות אלפי ₪, גם בו לא עשית שימוש
ת: חוזר על תשובתי.
ש: אתה זוכר שהייתה לך קרן השתלמות בשווי מאות אלפי ₪ כשלקחת את ההלוואה מלונדון בריבית יותר גבוהה, וגם בה לא השתמשת
ת: קרנות השתלמות אינן, הכול מוקפא. היה לי נוח להשתמש בדירה, לצורך קבלת ההלוואה. לא ידעתי שזה יגיע ל12-14%...
ש: היו לך לטענתך באותה תקופה מאות אלפי דולרים במזומן, שמוטי לא ידע עליהם, יודעים שהיו לך דרכים להמיר את המזומן כמו באמצעות דוד לוי, נאשם 4, גם בכסף זמין זה לא עשית שימוש...
ת: היה שלב שקיבלתי הודעה מלונדון או ממוטי שצריכים להחזיר הלוואה של 100,000 פאונד, מיד אמרתי לו שאני מחזיר את הכסף במטבע קשה, ונתתי לו 200,000$. ...
ש: תבהיר לי למה לא השתמשת בכספים שהיו אצלך בכספת כזמינים, במקום לקחת הלוואה בריבית בחו"ל.
ת: כך היה לי נוח, ידעתי שיש מאחורי ההלוואה נכס, זה היה הכי מהי שיכולתי לבצע, שמרתי את הכספים בכספת למשפחתי, רק במצבים קשים שאין ברירה לקחת מהם...
ש: נגיד שלא רצית לגעת בכספים שבמזומן, יש לך דירה ברמת גן, דירה בכפר יונה, פנסיות מהצבא וכו', מדוע לא לקחת הלוואה מהבנק במקום לשלוח את מוטי ללונדון.
ת: איני לוקח הלוואות מבנקים, אני זהיר בתחום הזה, הכי פשוט היה לקחת הלוואה מלונדון עבור הדירה בלונדון".
(446-448, וראו גם עמוד 388 שורות 11-16 ועמוד 446 שורות 27-28).

60. לטענת התביעה לבר פקדונות מט"ח שבאוגוסט 2005 עמדו על כ-55,000$ וכ- 25,000 יורו (ת/874), כמו כן עמד לרשותו תיק ניירות ערך בשווי מאות אלפי שקלים (נספח 1 לסיכומי תביעה), קופות גמל שעמדו לפירעון משנת 1994, בסך 421,268 ₪ נכון לסוף שנת 2005 (ת/357), ומהצהרת ההון של בר משנת 2004 ניתן ללמוד על הכנסותיו ונכסיו המשמעותיים (ת/497). התביעה הצביעה על כך שבדפי החשבון ניתן לראות שביום 16.8.2005 רכש בר ני"ע בסך 450,867 ₪ (ת/874). אין היגיון כלכלי בנטילת הלוואה בריבית גבוהה במקביל לקנייה של ניירות ערך. אמנם סכום הקנייה זהה לסכום מכירת ני"ע מיד לפני הרכישה. אך השאלה נותרת בעינה- מדוע נזקק להלוואה כשיכול היה להשתמש בכספי מכירת ני"ע?
61. אינני מוצא היגיון בטענת בר שהלוואה בלונדון זמינה ונוחה מהאלטרנטיבות בארץ. קשה לקבל שהלוואה בלונדון, בריבית גבוהה ומשכון דירה שם נוחה יותר מאשר לפדות מט"ח, להשתמש בני"ע או קרן השתלמות, או ליטול הלוואה בישראל.
62. חוסר ההיגיון הכלכלי שבנטילת ההלוואה בולט לאור הריבית הגבוהה אליה התחייב בר בהלוואה שניטלה מגרוב. הריבית שבר שילם, הייתה לבקשת ארביב, דומה לריבית שהוא עצמו מקבל מהחברה אך מדובר בריבית גבוהה משום שהחברה מלווה לטווח קצר (עדות ארביב בעמוד 104 שורות 6-7). לטענת התביעה, השיעור השנתי של הריבית עמד על 3-7% מעל הריבית הנוהגת בבנק ברקליס (ת/84 סעיף 6(a)).
63. לסיכום נקודה זו, ההגנה לא התייחסה בסיכומיה לטענות בנוגע לחוסר ההיגיון הכלכלי שבנטילת ההלוואה. על אף שברשות בר דירה שניתן למשכן בלונדון, אין בכך כדי להסביר את בחירתו ליטול הלוואה כאמור. חוסר היגיון זה מלמד שלא מדובר בהלוואה תמימה הניטלת במהלך עסקים רגיל.
64. (ג) נוכחותו של בר בלונדון בעת שגלוסקה הגיע ללונדון לטפל עבורו בנטילת ההלוואה. להלן עדותו של בר בעניין:
"... שלחתי את מוטי שיחפש מקורות כספיים בלונדון. נשאתי בעלויות נסיעתו, אך איני זוכר.
ש: מדוע לא נסעת בעצמך ללונדון
ת: אני לא מכיר אף אחד בלונדון
ש: יש לך את ארביב
ת: לא ביקשתי ממנו הלוואה... אך אמרתי למוטי שהוא יכול להיעזר בארביב לגבי מקורות...
ש: מדוע שלחת את מוטי ולא נסעת ללונדון בעצמך
ת: לא עמדתי לדבר עם ארביב או עם בנקים, איני מכיר את השפה ואת החישובים, הייתי בארץ וביקשתי ממוטי שיעשה את קשריו, זה לגיטימי, וכל אחד היה עושה כך... כשמוטי נסע, הייתי בארץ בר"ג, מילאתי תפקידי.
ש: מתוך ת/740 פלט עוברים ושבים לגבי מוטי, רואים שמוטי יצא יום לפני ב-18 לחודש וחזר ב21.7.05,, זה היה בקשר להלוואה, הגיוני.
ת: יכול להיות, לא עקבתי אחרי מועד הטיסה, זה סביר.
ש: היכן אתה היית באותו זמן, רואים בפלט עוברים ושבים של הנאשם רואים שטסת ללונדון ב-13.7 וחזרת ב26.7- זה היה בתקופה של הסכם ההלוואה, כשמוטי נסע, אם כבר היית בלונדון למה היית צריך לשלוח את מוטי
ת: אתה שואל ברצינות? נסעתי עם רעייתי, לא קישרתי לא ישבתי ולא עסקתי, אלא מוטי עסק בכל והביא לי את הסכם ההלוואה שחתמתי עליו, ואיני יודע אף את תנאיו, לא היה קשר בין הנסיעה שלי... אולי זה היה מקרה שהייתי באותה תקופה בלונדון. היו לי גיחות ללונדון.
ש: אם מוטי היה בלונדון לגבי ההלוואה באותה תקופה שאתה היית, מאד לא סביר שלא נפגשתם ולא דיברתם על ההלוואה, במיוחד כשהוא נוסע מטעמך
ת: עד כמה שזכור לי, לא נפגשתי איתו בלונדון. זה נראה מוזר אבל, לא" (450-451).

65. בעניין זה מתעוררות שתי תמיהות: הראשונה, מדוע בר שלח את גלוסקה במיוחד ללונדון כדי שיסדר עבורו את ההלוואה, בעת שהוא עצמו שהה בלונדון, מכיר את ארביב ויכול היה להסדיר העניין בעצמו. השנייה, כיצד יתכן שאדם כה מקורב לבר כגלוסקה שהה בלונדון על מנת לסדר את ענייניו האישיים של בר, בו בזמן שבר עצמו שהה בלונדון ולא נפגשו או שוחחו על כך.
66. ההגנה הזכירה בסיכומיה כי גלוסקה השתמש בכרטיס האשראי הפרטי של בר על מנת לשלם לשמאי בגין מסמך שהיה צריך לספק במסגרת נטילת ההלוואה בלונדון (764 שורות 20-22). וזאת, על אף שבר שהה בלונדון באותם ימים. לטענת ההגנה עובדה זו מוכיחה שמדובר בצירוף מקרים בלבד, ללא כוונה נסתרת.

67. לסיכום: נטילת ההלוואה דווקא בלונדון מסורבלת ויקרה לעומת האלטרנטיבות שעמדו לרשותו של בר בישראל, ולפיכך משוללת היגיון כלכלי. בעניין נוכחותו של בר בלונדון במקביל לנוכחות גלוסקה בלונדון לצורך הסדרת ההלוואה תמוה בעיני מדוע בר נזקק לשירותיו של גלוסקה בעת שהוא עצמו שהה שם. יתרה מזאת, לאור מערכת היחסים ההדוקה בין השניים אינני מאמין כי לא שוחחו על כך. בנוגע להסתרת ההלוואה בחקירתו הראשונה, קשה להאמין כי הדבר "פרח" מזכרונו משום שמדובר בהלוואה משמעותית ביותר. ניסיונותיו של בר להרחיק עצמו באופן מוגזם מההלוואה, מגבירים את החשד שההלוואה אינה "תמימה".
68. ויודגש, כל אחת מהקביעות הנ"ל אין בה כשלעצמה כדי להרשיע את בר אך צירופן יחד מגביר החשד שההלוואה אינה תמימה ומסתתרים מאחריה מעשים שאינם כשרים.

החזרת ההלוואה: הריבית והקרן
עדות ארביב בבית המשפט כשלעצמה
69. תשלומי הריבית על ידי ארביב: ראשית, יש לדון בשאלה האם ארביב שימש כערב: לטענת התביעה ארביב שימש כערב להלוואה, על אף שלא חתם על מסמך ערבות רשמי. לאחר שתשלומי הריבית לא הועברו, הוא לקח על עצמו להעביר לגרוב מכיסו. בעניין זה העיד ארביב: "באימייל רשומים 2 דברים... הנושא הראשון היה נושא של גילוי, לגבי שהנכס הוא השקעה או לשימוש אישי, והשני היה שלורנס ניסה לדחוף אותי לפינה כדי שאבטיח את תשלומי הריבית, והוא כתב לי תודה באמייל, ושאני הבטחתי לו שבאופן אישי אבטיח את תשלומי הריבית של ההלוואה ולא את הקרן. הוא ביקש שאאשר ואודיע איך ומתי תשלומי הריבית יבוצעו. זוכר לצערי את תשובתי. ניסיתי להתחמק ממה שהוא שאל, ע"י ניסוח שחשבתי שהוא חכם, אמרתי שאני מתחייב שהתשלום של הריבית יבוצע בזמן, והכסף לכסות את הריבית יבואו מישראל" (75 שורות 7-16). לטענת ההגנה מדובר בהתחייבות מוסרית לכך שהתשלומים מישראל יגיעו בזמן ולא מדובר בערבות.
70. אם כן, ארביב הדגיש כי לא היה ערב להלוואה של בר. אלא שכאיש עסקים בלונדון הבטיח ללורנס שתשלומי הריבית ישולמו בזמן. ואכן, בהמשך לחץ על גלוסקה להעביר התשלומים כדי למנוע מבוכה ובניסיון לשמור על שמו הטוב (104 שורות 22-26, 107 שורות 6-7). ארביב: "המשטרה ניסו להוציא ממני שאני ערב להלוואה. לא הייתי ערב ולא הרגשתי כך. נתתי הבטחה מוסרית ללורנס שהתשלומים ישולמו בזמן... אמרתי שהוא כשר והוא התנהג בצורה לא מכובדת. לכן פעלתי להמריצו לעמוד בתשלומים שלא תיגרם לי מבוכה עקב הבטחתי ללורנס" (104 שורות 22-26, וראו גם עמוד 75 שורות 20-21 ועמוד 105 שורות 16-22).
71. אני קובע כי ארביב לא היה ערב לתשלומי הריבית. תשלומי הריבית נעשו על ידי ארביב מתוך אי נעימות שחש כשגלוסקה בשם בר איחר בתשלומי הריבית, לאחר שארביב התחייב בפני
לורנס כי הלווה הוא איש אמין והכספים יועברו בזמן.
72. החזרי הריבית שולמו כדלהלן: תשלום הריבית הראשון בסך 5,128.82 פאונד הועבר על ידי גלוסקה ישירות לגרוב, ממקורותיו של בר (נ/19). ארביב טוען כי התשלום הועבר באיחור של 17 ימים. בזמן שגלוסקה התעלם מבקשותיו לתשלום הריבית, ארביב לא הבין כיצד עורך דין מאחר בתשלום בהינתן משכנתא על בית (75 שורות 16-29).
73. תשלום הריבית השני התעכב וארביב פנה לגלוסקה שכתב שיטפל בכך אך בר כעס משום שהגיעה דרישת תשלום מגרוב לכתובתו האישית. בסופו של דבר ארביב שילם את הריבית בעצמו והפקיד שיק מתאריך 1.2.2006 בסך 4,952 פאונד, מחשבון על שמו לחשבון חברת גרוב (ת/153). מספר ימים לאחר מכן העביר גלוסקה לארביב 35,000 ₪ (חסרו 4,000 ₪ מהסכום וארביב קיזז בהמשך את הסכום כששילם את הקרן- עמודים 75-76).
74. יתר תשלומי הריבית, הועברו על ידי ארביב לגרוב משום שבשלב זה ידע שעתיד לשלם את הקרן והתכוון לקזז ממנה את תשלום הריבית: תשלום הריבית השלישי: ביום 26.4.2006 ביצע ארביב העברה בנקאית בסכום של 4,251 פאונד לחשבון חברת גרוב (ת/159). תשלום הריבית הרביעי: ביום 3.8.2006 ביצע ארביב העברה בנקאית בסכום של 4,244 פאונד מחברה שבשליטתו לחשבון חברת גרוב (ת/160).
75. הבקשה לכסות ההלוואה באמצעות כספי העמלה: ארביב תיאר בעדותו כיצד התבקש להעביר כספי העמלה לכיסוי הלוואתו של בר: "אני זוכר שהייתה פגישה בחופשת פסח לפני שחזרתי ללונדון, במשרד של מוטי, ברח' אבא הלל, והתרגזתי עליו שהוא לא משלם את הריביות בזמן ושיתנהל כפי שצריך. מוטי אמר בהפתעה שהוא רוצה שאשלם את חלקי בדמי התיווך ע"ח ההלוואה. הכוונה ל-125,000$. תגובתי הייתה שזו הפעם הראשונה שביקשו ממני בצורה פורמאלית לשלם את חלקי- זו לא הפעם הראשונה ששמעתי שצריך לשלם 250,000$..." (77 שורות 12-17). ארביב הוסיף כי ניסה להתחמק מתשלום אך מדובר בסיטואציה לא נוחה. בנוסף, חשש שלגזיאל ייהנה מהכספים (78 שורות 3-5, 8-9). כדי לוודא שכל צד מעביר את חלקו סיכם עם לגזיאל שיעביר את חלקו לארביב, וארביב יעביר את הסכום הכולל לגרוב: "כדי להרחיק את הנושא ולבדוק שזה בתום לב, אמרתי לשאול שיש לי שותפים, וחייבים לעשות זאת בצורה נכונה, זה היה דרך אלגנטית מצידי לומר כך. ואמרתי לו שישלח לי את החלק שלו ואח"כ אשלם את כל הסכום. שאול אמר שזה רעיון טוב, ושיודיע לי על כך, לאחר כמה ימים הוא התקשר ושאל כיצד יעביר לי את הכסף, עשיתי אז שיפוצים בבית, והוא הציע לי שישלם לי בישראל וסרבתי. שאול רצה לשלם עבורי במזומן, אמרתי לו מה אעשה עם המזומן, אני לא משתמש במזומן, אלא משתמש בפנקס שיקים או כרטיס אשראי, אמרתי לו שאם יש לו מזומן, אדבר עם ניל ולראות אם הוא יכול להעביר אלי את הכספים ללונדון" (78 שורות 8-14). עדותו זו של ארביב אותנטית ומסבירה את הלך הרוח של ארביב, שלא האמין לשותפיו הישראלים ולכן דרש שמחצית הסכום תועבר אליו והוא יעביר את הסכום במלואו לכיסוי ההלוואה.
76. בסופו של דבר הועבר לארביב סכום של 100,000$ מכספי הקבוצה של לגזיאל, דרך גלוסקה. הוא הורה לרובינשטיין להחזיק את הכספים בנאמנות (79 שורות 3-5). לאחר שהתבקש מספר פעמים לשלם את ההלוואה, העביר מכיסו 125,000$ על אף שהקבוצה הישראלית העבירה מצידה רק 100,000$ (79 שורות 7-10). ארביב: "אם הולכים לשורה האחרונה 50,000$ שולם ע"י ניק לוין ו-50,000$ שולמו ע"י משפחתי, לא מכיסי, ו-25,000$ מויטו ארביב. ה-125,000$ ביחד עם ה-100,000$, נועדו לשלם 110,000 פאונד על חשבון ההלוואה" (129 שורות 9-12).
77. לטענת ההגנה, קיים פער בין הטענות שהועלו בכתב האישום לפיהן ההלוואה נועדה להסוואת שוחד שעתיד להילקח, לבין עדות ארביב כי רק באפריל התבקש להעביר מחצית העמלה לכיסוי ההלוואה של בר ועד אז לא הבין כי ההלוואה שנטל בר קשורה לעמלה. כלומר, בזמן אמת היה סבור שהעמלה היא עמלת אמת (67 שורות 6-14, 95 שורות 15-17, 110 שורות 20-23 וראו גם תרשומת לקראת הסכם מדינה- נ/13 סעיף ד'). גם בכתב האישום נכתב כי ארביב ידע או לכל הפחות חשד מאז 2006 שהתשלום נועד לשוחד. כלומר, התביעה מדברת בשני קולות וטוענת טענות עובדתיות סותרות. לעניין זה אני מקבל את עדותו של ארביב לפיה בעת שנאמר לו שיש לשלם עמלה שאל אם מדובר בעסקה מפוקפקת. רק כשהכספים הועברו לבר הבין את העובדות לאשורן. מתי בדיוק נרקמה קנוניית השוחד בין המעורבים האחרים, זאת אין לדעת משום שארביב לא היה שותף לכך בשלב הראשון.
78. העברת הכספים על ידי רובינשטיין: רובינשטיין עבד בחברת פראגון ישראל שבבעלות ארביב (192 שורות 11-14). רובינשטיין העיד על שתי הזדמנויות שונות בהן הגיע גלוסקה למשרדו בהרצליה ומסר לידיו מעטפה עם כסף מזומן עבור ארביב (192 שורות 14-18, 194 שורות 11-13). הכספים הועברו בשלושה חלקים לחברה השייכת לארביב, במועדים הבאים: ביום 13.6.2006 הועבר סכום של 49,500$ (ת/154), ביום 3.8.2006 הועבר סכום של 24,875$ (ת/155), ביום 20.9.2006 הועבר סכום של 24,750$ (ת/157). סך הכול כ-100,000$.
79. עדותו של רובינשטיין בהקשר זה היא חד משמעית- הסכומים שהעביר גלוסקה הועברו על ידו כולם בשלושה חלקים, כאמור. כלומר, מדובר ב-100,000$ בלבד המתועדים בהעברות בנקאיות.
80. תמיכה לכך שהסכום הכולל שהועבר מרובינשטיין לארביב הוא 100,000$ ניתן למצוא בדבריו של רובינשטיין שהעיד כי העביר 100,000$ פחות העמלות (199 שורה 12), כמו כן רובינשטיין שלח לארביב מייל בזמן אמת ובו דיווח על העברת 100,000$ בשלושה חלקים של 50,000$, 25,000$ ו-25,000$ (ת/162). בנוסף, בשיחה בין ארביב לרובינשטיין שארביב הקליט ללא ידיעתו של רובינשטיין, אמר רובינשטיין כי מדובר בסכום שאינו גבוה מ-100,000$ (ת/158 עמוד 11- פסקה אחרונה).
81. תשלום הקרן: ארביב העיד כי שלח לגלוסקה התחשבנות הסכומים, אך גלוסקה השיב לו שטעה. בעקבות תשובת גלוסקה ביצע בדיקות מול רובינשטיין לסכום ושלח לגלוסקה התחשבנות מדוייקת של הכספים. הסכום שהתקבל הוא 207,053$, וארביב הציע להמיר ל110,000 פאונד, לשלם ההלוואה וְיתר ההלוואה תשולם באמצעות משכנתא (82 שורות 21-29, 83. תמיכות לכך: תכתובות המייל בין ארביב וגלוסקה, ובין ארביב ורובינשטיין ב-ת/162, תיעוד העברה בסך 109,994 פאונד לגרוב). ביום 23.11.2006 הורה ארביב על ביצוע העברה בנקאית בסך 110,000 פאונד מחברה שבשליטתו לחשבון חברת גרוב (ת/163).
82. סירוב גלוסקה להוציא קבלה: ארביב העיד כי בשלב כלשהו הבין שפעולותיו עבור בר נראות בעייתיות: "כשהסתכלתי בתיק בדצמבר, חשבתי שמישהו יגיע מהמאדים ויסתכל על הניירת ויאמר ששילמתי את ההלוואה של בר. העקבות היחידים שיישארו היו שלי. כשבאתי ארצה בסוף 2006 הלכתי למשרדו של מוטי וביקשתי שיביא לי קבלה. הוא אמר שהוא לא נותן לי בגלל מס הכנסה, ומע"מ, אמרתי לו שיש לי בעלי מניות ושותפים, ביקשתי ממוטי שייתן לי את כל הניירת לגבי ההלוואה, לקחתי שני קלסרים, ובמחשב הדפסתי קבלה. ניסיתי לומר למוטי שיחתום אך הוא סירב" (83 שורות 22-28).
83. בהקשר זה ארביב אמר בעדותו דבר והיפוכו. מצד אחד הוא מודע לבעייתיות: "לשלם 110 אלף פאונד לראש העיר, זה שוחד" (84 שורה 7), ומצד שני לטענת ארביב עשה דבר לגיטימי מבחינתו ולכן רצה קבלה (97 שורות 17-19). אך גלוסקה לא הסכים להוציא קבלה ולכן ארביב לקח ממנו מסמכים אך יתכן שזרק או השמיד אותם כפי שאמר בחקירתו (98 שורות 1-3). למרות כל אלה, כפי שיפורט בהמשך, מצאתי כי ניתן לסמוך על עדותו של ארביב כעדות מהימנה.

84. לסיכום גירסתו של ארביב: בנוגע לריבית טען ארביב כי לא שימש כערב באופן פורמלי אך בפועל התחייב שתשלומי הריבית יועברו בזמן, וכאשר חל עיכוב- שילם מכיסו (אם כי בהמשך הוחזר לו). בשלב כלשהו גלוסקה ביקש להעביר תשלום עמלת התיווך לכיסוי ההלוואה. ארביב, שחשש כי המשקיעים הישראלים לא יעבירו את חלקם, דרש כי הם יעבירו לידיו 100,000$ והוא יוסיף את חלקם של המשקיעים הזרים ויעביר את הסכום הכולל לגרוב. ואכן, המשקיעים הישראלים העבירו 100,000$ במזומן, באמצעות גלוסקה, לידי רובינשטיין שהעביר את הכספים בשלושה חלקים לחברה השייכת לארביב. ביום 23.11.2006 העביר ארביב 110,000 פאונד לחברת גרוב. ארביב ציין כי הבין שהתנהלותו בעייתית ולכן ביקש קבלה מגלוסקה, אך זה סירב.
85. אני קובע כי עדותו של ארביב מהימנה מהטעמים הבאים:
1. עדותו נתמכת מצד אחד בתיעוד העברת כ-100,000$ מגלוסקה לארביב באמצעות רובינשטיין, ובתיעוד העברה בנקאית של 110,000 פאונד מחשבונו האישי לחשבון חברת גרוב. הראיות הללו תואמות את גרסתו לפיה קיבל מהמשקיעים הישראליים 100,000$, הוסיף את חלקו והעביר את הסכום הכולל לגרוב.
2. אף ביתר הנקודות עליהן העיד, הותיר ארביב רושם מהימן. כך למשל עדותו של ארביב בנוגע לקיומה של עמלה במסגרת הפרוייקט, גובתה במסמכים. עדותו בנוגע לפנייתו של בר בנוגע להלוואה נמצאה מהימנה על אף שבתחילה בר התכחש לכך ובהמשך "זגזג" בין גרסאות.
3. עדות רובינשטיין בעניין תומכת בגרסת ארביב. רובינשטיין העיד שקיבל סכום במזומן מגלוסקה והעבירו בשלושה חלקים לארביב (העברות אלו, בסכום כולל של כ-100,000$, מתועדות). מעדותו של רובינשטיין התרשמתי כי מדובר במעין "פקיד" שביצע את הוראותיו של ארביב, המעיד בבית המשפט בתום לב. בנוסף, רובינשטיין אמר בשיחה שהוקלטה על ידי ארביב ללא ידיעתו, כי הועבר לו 100,000$ בלבד.
86. כלומר, עדותו של ארביב נתמכת בראיות עצמאיות: העברות בנקאיות ועדות רובינשטיין. על אף שבעבירת שוחד אין צורך בתוספת ראייתית לעדות עד מדינה, במקרה שלפני קיימות ראיות כאמור. בנוסף לכך, עדותו של ארביב קוהרנטית עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר (בניגוד לגרסתו של בר, בה אדון להלן). לא למותר לציין כי בעומדו על דוכן העדים התרשמתי מארביב, באופן בלתי אמצעי, כי העיד באופן כן ואמיתי.
87. לא נעלמה מעיני טענת ההגנה לפיה יש להעדיף גרסתו של ארביב בחקירה, טרם החתימה על הסכם עד מדינה (העולה בקנה אחד עם גרסת בר). אקדים את המאוחר ואציין כי יש לדחות טענות ההגנה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

עדות בר
88. לטענת בר, כשגלוסקה מסר שצריך להחזיר ההלוואה, העביר לו 200,000$ במזומן, ששמר בכספת בביתו: "היה שלב שהוא פנה אליי, אמר לי צריכים להחזיר הלוואה של 100 או 200 אלף פאונד... העברתי לו כסף שהוא ביקש... כסף דולרי שהיו אצלי בבית... כספים שאספתי הרבה שנים, לפני שנהייתי ראש עיר. אלה כספים ותו לא, בארצות מאד מסויימות... היה 200, אולי יותר אולי פחות, 200 אלף דולר. מסרתי במעטפה גדולה, בא אליי הביתה..." בהמשך הוסיף כי אינו יודע מה גלוסקה עשה עם הכסף: "הוא עו"ד מלומד, יש לו את הדרכים" (393 שורות 13-29).
89. לטענת ההגנה עדותו של בר נתמכת בעדויות עדי הגנה שהעידו על פעילותו בעסקי ביטחון בחו"ל, עדותו של גלוסקה שאישר קבלת מעטפות מבר ומסירתן לרובינשטיין, עדות רובינשטיין על קבלת מזומן מגלוסקה ותיעוד מזמן אמת של ארביב וחברות שבשליטתו על קבלת 225,000$.
90. גירסה זו של בר מעוררת מספר תמיהות אליהן אתייחס להלן:
91. (א) גרסה כבושה: במהלך חקירותיו הרבות נשאל בר על החזרת ההלוואה לחברת גרוב וטען שאינו מעורה בפרטי ההלוואה. בעדותו בבית המשפט נשאל מדוע רק בחקירה האחרונה בשנת 2013 סיפר בפעם הראשונה על העברת כספים לגלוסקה לצורך החזרת ההלוואה, למרות שנחקר כבר בסוף 2008. בר השיב שלא רצה להצטייר כמי שמחזיק מזומן במעטפות: "אני בשר ודם, עם רגשות. כל הנושא הזה של המעטפות הסתובב אז בארץ, במשפטים אחרים. כששמו לי את זה הייתי... לא הייתי מבוהל אבל הייתי בהלם. זאת אומרת לא ידעתי איך לנהוג. ואני אמרתי ליעל (הראל): הכספים- הרווחתי אותם כדין, שמרתי אותם--- אולי נהגתי לא במספיק תבונה, בפתיחות..." (422 שורות 28-33). ובהמשך: "אני בכל זאת הייתי בבלאק-אאוט מהעובדה שלא חשפתי את זה ולא אמרתי את זה, ואז כל המדינה עסקה ב... במעטפות של אנשים כאלה או אחרים. היה עליי מורא, היה עליי חשש. אולי הייתי צריך להגיד את זה מההתחלה, אז לא היה פה תיק בכלל. אבל עשיתי את מה שעשיתי. עורכי דיני ידעו במה מדובר" (423 שורות 15-27). לטענת התביעה בר העלה את הדברים בחקירתו ב-2013 לאחר שנמסר לו שארביב הפך לעד מדינה ומסר מידע המפליל את בר בשוחד ולאחר שחומרי החקירה נמסרו לידיו ולידי ההגנה. כמו כן התביעה טוענת כי כבר בחקירתו השלישית סיפר על כספי מזומן שברשותו אך לא סיפר שהחזיר את כספי ההלוואה (ת/5 שורות 31-71). איני מקבל טענת בר כי חשש לחשוף מסירת מזומן משום שאדם חף מפשע החשוד בקבלת שוחד באמצעות כיסוי הלוואתו על ידי יזמים היה זועק את חפותו. אלו בר אכן החזיר ההלוואה מכיסו היה מצופה ממנו להבהיר זאת בתחילת החקירה על מנת לנקות עצמו מכל חשד. ומכל מקום לא ברור כיצד החשש לספר על המזומנים שהחזיק, גובר על חשש ממשי להיות מואשם בקבלת שוחד.
92. לטענת ההגנה, על אף שבר אישר את העברת המזומן לגלוסקה רק לאחר שארביב חתם על הסכם עד מדינה, גלוסקה ורובינשטיין העידו אודות העברת מעטפות מזומן, בשלבים מוקדמים של החקירה. אין בטענה זו, שתידון להלן, כדי להסביר מדוע בר כבש גרסתו.

93. (ב) גירסת בר נסתרת בראיות אחרות: לטענת בר העביר 200,000$ באמצעות גלוסקה לרובינשטיין אך ארביב ורובינשטיין טענו שהסכום שהתקבל מגלוסקה עמד על 100,000$ בלבד. בהקשר זה יש לציין כי בניגוד לארביב, רובינשטיין אינו עד מדינה, ולא ניתן לייחס לו אינטרס להפליל את בר. בנוסף, לעדותם של רובינשטיין וארביב תימוכין בראיות המוצקות שפורטו לעיל- העברות בנקאיות בסך 100,000$ של רובינשטיין לארביב, תכתובת המייל בזמן אמת ואף שיחה בה רובינשטיין מציין עובדה זו בעת שהוקלט ללא ידיעתו. כשעומת עם הדברים בחקירה הנגדית השיב בר כי נתן לגלוסקה את הסכום ומעבר לכך אינו יודע דבר: "מה כבודו רוצה שאומר? אומר לך שאני לא יודע במה אתם מדברים. אני העברתי למוטי את הכסף ותו לא. עמנואל עד מדינה תשאל אותו מדוע אמר" (469 שורות 11-12). ובהמשך אמר לתובע: "אמרתי שמסרתי למוטי, מעבר לזה ידי לא הייתה בנושא הזה כלל וכלל, לא מבין איזה הצהרות אתה רוצה..." (470 שורות 19-20). לטענת בר, לא ידע דבר אודות עמלת התיווך וחלוקת הסכום בין המשקיעים וכיסוי ההלוואה בלונדון בסכום זה: "כלום. לא ידעתי כלום. נתתי את הכסף להחזר הכסף שהוא לקח הלוואה" (395 שורה 10).
94. לטענת ההגנה רובינשטיין אינו סותר את גרסתו של בר משום שהוא העיד כי אינו זוכר את הסכום שהועבר במעטפות (193 שורות 3-4). לעניין זה יודגש כי על אף שרובינשטיין לא ספר את המזומנים שהעביר לו גלוסקה- הוא זה שהעבירם בשלושה חלקים לחברה של ארביב. העברות אלו, בסך 100,000$ מתועדות כמובן.

95. (ג) תמיהות בנוגע למזומנים בכספת: בר העיד כי מקור המזומנים שהעביר לגלוסקה, בכספת שבביתו. את הכספים הרוויח מעבודות ביטחוניות שביצע במקומות שונים בעולם, טרם כהונתו כראש עיר. בנקודה זו העידו שני עדי הגנה:
96. עמוס גולן: העיד כי בשנות ה-80 בר המליץ עליו לפרוייקט בטחוני בסרי לנקה, שם שהה גולן 4-5 חודשים לצורך הקמת פרוייקט שתוכנן על ידי בר. עוד העיד כי מקובל לשלם עבור ייעוץ בטחוני במזומן (669-671). בנוסף מסר תצהיר העד אפי יבין (נ/109). בתצהיר סיפר על ייעוץ בטחוני שסיפק בר למשטרת דרום אפריקה ועל סכומים נכבדים ששולמו בדרום אפריקה תמורת שרותיו של בר. לטענת התביעה מדובר בעדות שמיעה, לטענת ההגנה אין בכך ממש משום שמדובר בעדות ישירה מכלי ראשון, עדות על אימרת נאשם שנאמרה לעד. וכן מדובר בצורך להדוף טענה של "בדותא מהזמן האחרון". השיחות בין בר לעד הן בגדר אימרות המלוות את המעשה ומסבירות עשייתו.
97. לטענת ההגנה גרסתו של בר היא גרסה אפשרית שאיננה פרי דמיון ויש לה יסוד ושורש שדי בו להביא לזיכוי. המשטר הנורמטיבי שהיה נהוג בשנות ה-80 שונה לחלוטין מהמצב כיום הן מבחינת הפיקוח על מטבע חוץ, הן בתחום הלבנת הון והן בתחום המיסוי. ולכן אין בכך שהכספים התקבלו והוצנעו כדי לשלול גרסת בר בדבר עצם קיומם של הכספים.
98. התביעה העלתה בנקודה זו מספר תמיהות:
99. ראשית, בר נמנע מעדות זו החשובה לטיהור שמו ורק לאחר שארביב הפך לעד מדינה, סיפר על כך. בר העיד כי העובדה שמחזיק כספים במזומן בעליית הגג הכבידה עליו והרגיש שלא בנוח וחשש לתגובה הציבורית והתקשורתית ולכן לא סיפר על כך לחוקרים. בהמשך סיפר על הכול (445 שורות 1-3, 453 שורות 21-24, 455 שורות 9-10, 19-20). כמו כן בת/15, סעיף 94 נדרש לפרט כספי מט"ח בבית והצהיר על 2,200$, כשנשאל מדוע לא דיווח על המזומן בכספת השיב: "רוה"ח שלי אמר לי שנחפש דרך כיצד להכשיר את הכספים בהצהרת הון... תקרא לזה מעלים מס... אך לדעתי לא מדובר בהעלמת מס. לא שילמתי מס על הכספים, לא חושב שזה נושא מס. אם עושים את הכסף בחו"ל זה פטור ממס. זה מחזק את עמדתי, זה היה אחרת מאשר היום (454 שורות 16-22). בר גם לא ביטח את הכספים (456 שורות 6-7).
100. תמיהה נוספת נוגעת לעמימות עליה שמר בר בנוגע למקור הכסף: התביעה ציינה כי בחקירתו הראשונה במשטרה בר נשאל אם החזיק בשבע השנים האחרונות מעל 10,000 ₪ במזומן והשיב בשלילה. ולשאלה מה מקור המזומן שבכספת השיב: "שרידים של טיולים, מט"ח של טיולים" (ת/1 שורות 390-394). רק בהודעה השלישית סיפר כי מקור הכספים בעסקיו בחו"ל, לשאלה מדוע לא סיפר על כך עד כה השיב: "תוסיפי את זה. מה שאמרתי אז, טוב, ומה שאמרתי היום אני משלים" (ת/3 שורות 75-85).
101. גם בעדותו בבית המשפט בר נמנע מלהצביע באופן ישיר וחד משמעי על מקור הכספים. בעדותו הראשית סיפר כי בשנת 1985 השתחרר מהמשטרה ועבר לשוק האזרחי, באפריקה, במזרח הרחוק ובאירופה. בתקופה זו הרוויח שכר גבוה כיועץ בנושא ביטחון ואבטחה (361 שורות 14-16). כשהשתחרר מהצבא, רואה החשבון אמר שיסדיר את העניינים הכספיים, אך בר שמר את הכסף שהרוויח בכספת לאחר פטירת רואה החשבון (362 שורות 7-9, 366 שורות 18-19). לגבי השאלה באילו מדינות עבד: בתחילה בר לא הסכים לפרט משום שתהיה "רעידת אדמה" אם יספר (456 שורות 13-15). איש לא אסר עליו לדבר על עבודתו אך החליט שלא לספר משום שמדובר במדינה שיחסיה עם ישראל בעייתיים (457 שורות 12-19). בהמשך סיפר באלו מדינות מדובר, אך לא הסכים לפרט מה היה תפקידו (458 שורות 17-25).
"ש: פעלת בצורה מסודרת מול מדינות, מדוע שיתעקשו על מזומן.
ת: כך זה נעשה.
ש: איך קיבלת את הכסף.
ת: הוא הגיע אלי.
ש: ע"י מי?
ת: מישהו נתן לי, לא בקונטנרים.
ש: היה שליח, בביתך, היכן קיבלת את הכסף, בארץ בחו"ל.
ת: לא עונה
ש: כל הכנסותיך העלמת מרשויות המס- זה כל הסכום 550,000$
איני זוכר את הצהרת ההון שלי, אך מה שהראו לי מקודם זה הבסיס".
(459 שורות 10-19)

102. בחקירתו מיום 21.12.08 שורה 67, התבקש בר להציג מסמכים בנוגע למקורות הכסף- מי שילם ואלו סכומים. בר השיב כי אין מניעה וקיימים מסמכים אותם יציג תוך עשרה ימים. כשנשאל בחקירה הנגדית מדוע לא סיפק מסמכים כפי שהתחייב התחמק מתשובה (460 שורות 17-27, 461 שורות 1-2).
103. בר שמר על עמימות גם בנוגע לסכום הכסף שנותר בכספת:
"ש: אם אני מבין נכון ה-200 אלף דולר שלטענתך מסרת לגלוסקא זה היו השרידים האחרונים של הכספים שאגרת לאורך השנים מעסקיך.
ת: אני לא מדבר על שרידים, הסכום היה שהמרתי כספים אצל מר לוי, והחזרתי את הכסף למוטי העברתי לו, ומימנתי לבן שלי קניית ג'יפ ודברים כאלה ואחרים, והיה לי את הסכום. ש: כשהעברת למוטי גלוסקא את 200 אלף דולר נשארו לך כספים בעליית הגג או לא.
ת: אתה שואל אותי? כן. ולא הצהרתי.
ש: אחרי שהעברת לגלוסקא כמה כסף נשאר לך.
ת: לא זוכר. לא הרבה, מעט.
ש: לא ניהלת מעקב מדוייק אחרי הסכומים שאתה מחזיק בכספת, שומר בצורה כל כך יפה לאורך השנים.
ת: כך נהגתי.
ש: הייתי מגיע לכספת ומוציא שטרות, לא בודק כמה נשאר, כמה לקחת.
ת: לא אענה לך על זה.
ש: למה
ת: אמרתי את שלי.
ש: זו תשובתך.
ת: כן.
(472 שורות 26-27, 473 שורות 1-16)

104. תמיהה נוספת העולה מגרסתו של בר נוגעת לכך שרצה לשמור על המזומן כביטחון לזמנים קשים, ולכן על אף שהחזיק ברשותו סכום גדול של מזומן בחר ליטול הלוואה: "לא רציתי להשתמש בסכומים במזומן כי רציתי שיהיה לאישתי ולמשפחה ביטחון" (367 שורות 4-5, ראו גם 446-448, 380 שורות 25-27). קשה לקבל טענתו של בר שכן ראינו שכאשר גלוסקה מסר שיש להחזיר את ההלוואה, בר, לטענתו, לא היסס להשתמש בכספים הללו. אם עמד לרשותו סכום גבוה במזומן מדוע לא עשה בו שימוש מלכתחילה והעדיף ליטול הלוואה בריבית גבוהה. מדובר בסיטואציה חסרת היגיון כלכלי. יתרה מזאת, עצם החזקת הכספים בכספת ולא בבנק משוללת היגיון כלכלי. אם מקורם כשר אין סיבה שלא להפקידם בייחוד בטווח הארוך לאור שחיקתו של הכסף.

105. לסיכום גרסתו של בר: בר לא ידע על מעורבות של ארביב בהחזר ההלוואה. לטענתו, לאחר שגלוסקה פנה אליו בעניין החזר ההלוואה, הוא העביר אליו 200,000$ במזומן ששמר בכספת בביתו. מעבר לכך אינו יודע דבר.
106. גירסה זו בעייתית, בלשון המעטה (על אף עדויות עדי ההגנה). ראשית כיוון שמדובר בגירסה כבושה ובר לא הצביע על סיבה משכנעת מדוע, בעת שחשוד בקבלת שוחד, הסתיר זאת. שנית, בר שמר על עמימות בנוגע למקור הכסף, ללא סיבה מוצדקת. כמו כן גירסתו, ששמר את הכספים בכספת "לימים קשים" אינה אמינה שכן, אף לשיטתו, בסופו של דבר השתמש בכספים ללא היסוס כשהתבקש להחזיר כספי ההלוואה לגרוב. אם כן, מדוע לא השתמש בכספים הללו מלכתחילה?

עדות גלוסקה
107. בחקירתו מיום 3.5.2009 אמר גלוסקה "אני מאשר שאין לי ידיעה בזמן אמת שצד ג' כלשהו שילם כסף עבור ההלואה של בר", אך באותה נשימה אמר "לגבי צבי בר
, אמרתי לך בשיחה חופשית לפני שהתחלת לרשום, שהעברתי פעם או פעמיים מעטפה מצבי בר
לאדם בהרצליה בעל שם זר שאת פרטיו קיבלתי מעמנואל כנראה, לא ידעתי אז ואיני יודע היום מה היה שם במעטפה בדיוק" ( הוא חזר על הדברים גם בעדותו בבית המשפט. ראו עמודים 770-771). עדות זו מעלה שתי תמיהות מרכזיות:
108. א. כיצד יתכן שגלוסקה העביר מעטפות בלא שידע מה הכילו: ראשית, טענתו שהיה "רק השליח" אינה מתיישבת עם מעורבותו העמוקה בהלוואה. איני מאמין כי גלוסקה, שעסק בעניינים כה מהותיים וטיפל בהלוואה מתחילתה, הפך פתאום לשליח וביצע פיזית העברה תמימה שכל אדם אחר יכול היה לעשות. ואם ביצע זאת, לאור מעורבותו בעניין, והכרתו את הנפשות הפועלות, איני מאמין כי לא התעניין בתוכן המעטפות. שנית, מדובר בגירסה כבושה שכן רק בחקירתו החמישית ביום 3.5.2009 העלה את עניין המעטפות לראשונה. על כך ניתן ללמוד מחקירתו הנגדית בעמוד 820 שורות 16-18 (טען שבחקירה נאמר לו שההלוואה פחתה והוא "חיבר אחד ועוד אחד", אך בפועל לטענת התביעה כבר בשנת 2007 גלוסקה ידע שההלוואה פחתה- ראו עמוד 813 שורות 13-18). בנוסף, תשובת גלוסקה שהעביר מעטפות ניתנה בתגובה לשאלה שנגעה להחזרת כספי ההלוואה, מכאן שהוא עצמו קושר בין תוכן המעטפות להחזר ההלוואה. אני קובע כי גלוסקה ידע כי המעטפות שמסר לרובינשטיין הכילו כספי שוחד שנועדו לכסות הלוואתו של בר.
109. ב. כיצד, על אף מעורבותו הרבה במיחזור ההלוואה, לא שאל את בר כיצד פחתה ההלוואה. אם בר סמך על גלוסקה בעיניים עצומות והוא טיפל בהלוואה בכל שלביה, הרי שגם החזר ההלוואה, שהיא הפעולה המשמעותית ביותר, הייתה צריכה להיעשות בידיעתו ומעורבותו המלאה. ואם לא- כיצד לא התעניין מול בר כיצד ומתי הוחזרו הכספים.
110. יצויין כי ההגנה טענה שעדותו של גלוסקה ניתנה בעיתוי בעייתי, לאחר שנאמר לו שבכוונת התביעה להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע. לטענת ההגנה, הצורך להעידו כשחרב הדין מתהפכת מעל ראשו, פגע בנאשמים. כך, גלוסקה סירב להיפגש עם צוות ההגנה עובר למתן עדותו (578 שורה 19). לעניין זה יוער כי על אף שלא נפגש עם צוות ההגנה הוא הודה שקרא את הפרוטוקולים, והיה מודע לגרסאות התביעה וההגנה. עוד יש לומר- עיתוי עדותו של גלוסקה, יותר משפוגע בהגנת הנאשם- פוגע בתביעה, משום שעל אף ההצהרה שדבריו לא ישמשו נגדו הוא אינו חש חופשי להעיד בנוגע לעובדות המסייעות לתביעה. לעומת זאת, הוא יותר חופשי להעיד לטובתו של בר.
111. לסיכום עדותו של גלוסקה: העד, שזומן להעיד בבית המשפט על מנת לפזר את הערפל ולספר מה הכילו המעטפות שהעביר מבר לרובינשטיין, מילא פיו מים ולא תרם לגילוי האמת. עדותו לא תרמה דבר מלבד העלאת תהיות שונות ובהן התהיה- אם הכול כשר, מדוע טרח גלוסקה להסתיר את האמת.
טענות הגנה נוספות
112. לטענת ההגנה, תשלום הריבית הראשון, והחלק הארי של התשלום השני הועברו מחשבונות נאמנות של בר. יתר הכספים (כ-200,000$) הועברו על ידי בר במזומן לגלוסקה שהעבירם לרובינשטיין. רובינשטיין העביר 100,000$ לארביב בשלוש העברות בנקאיות (עליהן הצביעה התביעה). טענת ההגנה המרכזית היא שרובינשטיין העביר סכום נוסף של 100,000$ דרך חשבון השקעות שנפתח בחו"ל על שם גלוסקה. ההגנה מבקשת להיתמך בגרסה שהציג ארביב במהלך חקירתו, טרם החתימה על הסכם עד המדינה ובאמירותיו של ארביב כי לא ראה עצמו כמי שמשחד את בר.

ארביב לא ראה עצמו כמי שמשחד את בר
113. בעדותו הראשית טען כי לא ציפה להכרת תודה מבר עבור הסיוע בתשלומי ההלוואה ולקיחתה (82 שורות 4-5). ההגנה הביאה בסיכומיה שלל ציטוטים לפיהם לכאורה ארביב אומר כי לא נתן שוחד ולא התכוון לתת שוחד וכן, הכספים ששילם קוזזו והועברו לו בחזרה מכספו של בר. אך ציטוטים אלה חלקיים וחלקם הוצאו מהקשרם. כך למשל הציטוט הבא: "מעולם לא התכוונתי ולא נתתי שוחד לצבי בר
, לא בהחזרי ריבית ולא בהחזרי חלק מהקרן, דובר בכספים שהתקבלו מהארץ או שנערכה לגביהם התחשבנות ביני ובין מוטי. חלק בתחילה היה מכספי, וקיבלתי את הרוב בחזרה, חלק התקזז, והחשבון הסופי, הכול התקזז... לא נתתי שוחד לצבי בר
, לפחות לא ביודעין ומרצון" (105 שורות 23-28).
114. ציטוט זה הוא חלקי והוצא מהקשרו. בפסקאות הסמוכות בפרוטוקול ניתן למצוא שהציטוט נאמר לעניין תשלומי הריבית- לגביהן התביעה אינה חולקת שהוחזרו לארביב. הקיזוז עליו מדבר ארביב בציטוט זה הוא קיזוז של תשלומי הריבית ששילם, מכספי הקרן שהיה צפוי לשלם לבסוף. המשפט אותו השמיטה ההגנה בציטוט "... והחשבון הסופי הכל התקזז חישבתי שמ-250,000$ דמי תיווך, היו לנו 20% כך שהיו לנו 50,000$. לא נתתי שוחד לצבי בר
, לפחות לא ביודעין ומרצון", הכוונה שקיים סכום של 50,000$ אותו אמור לשלם וממנו התכוון לקזז את תשלומי הריבית.
115. ויודגש, ארביב העיד, ואני מאמין לו כי לא ידע ולא התכוון לתת שוחד מלכתחילה. נאמר לו שהעמלה הינה עבור גלוסקה והוא לא ידע שהכספים מיועדים בסופו של דבר לבר. הוא הבין שמדובר בתשלום מפוקפק, אך לא ידע זאת בוודאות, בכך נתן הסכמתו לשלם עמלה "בעצימת עיניים". בהמשך, כשנאמר שיש להעביר את כספי העמלה ישירות לכיסוי ההלוואה של בר הבין כי מדובר בשוחד והסכים להעבירו.

גרסת ארביב טרם חתימה על הסכם עד מדינה
116. ההגנה טענה כי עדותו של ארביב אינה מהימנה וכי יש לקבל את גרסתו הראשונה, טרם חתימה על הסכם עד המדינה, לפיה כל התשלומים כוסו על ידי גלוסקה בכספים שהועמדו לו לצורך כך על ידי בר. במהלך ניסיונו של ארביב להוכיח חפותו בחקירה הוא הציג מספר מסמכים: האחד, מסמך שערכה ויקטוריה הכולל השתלשלות העברות הכספים (ת/170). המסמך השני הוא דו"ח שגלוסקה ביקש לקבל אודות מצב החשבון שלו. הדו"ח תואם את גרסת ארביב בחקירה (ת/172). המסמך השלישי הוא תצהיר עורך דין הנסמך על פרוטוקולים של חברת cml ותואמים אף הם את גרסת ארביב בחקירה (ת/173). להלן אדון בטענות הצדדים בנוגע למסמכים:

117. (א) ת/170: מסמך מיום 8.6.2009 שערכה ויקטוריה כביר, דירקטורית בחברת cml שבבעלות ארביב (להלן: "ויקטוריה"). במסמך מפורטת השתלשלות העניינים בקשר לתשלומי הריבית ומחצית הקרן על ידי גלוסקה תוך סיוע "טכני" של ארביב. וכך צויין בסעיף 5 למכתב: בשנת 2006 פנה רובינשטיין לקבוצת cml בבקשה לפתוח חשבון נאמנות עבור גלוסקה ודרכונו של גלוסקה צולם. בהמשך, זוּכּה חשבון הנאמנות שנוהל באופן וירטואלי בחברה של ארביב, בסכום של 120,000 פאונד. בסעיף 6 למכתב נאמר כי נעשו שלוש העברות כספיות מהנאמנות: 5,000 פאונד לcml לכיסוי הפרש של 4,000 ש"ח בגין תשלום הריבית השני והחזר תשלום הריבית שלישי; 4,244 פאונד לגרוב לכיסוי תשלום הריבית הרביעי; 110,000 פאונד לגרוב לכיסוי מחצית הקרן; 750 פאונד כעמלות לקבוצת cml.
118. למכתב מצורף נספח, מאזן החברה המציין: "128 funds receipt ref nr 120,000". ארביב אישר בחקירה הנגדית כי מדובר במסמך אותנטי שנכתב על ידי רואי חשבון לפני פתיחת החקירה (116 שורות 3-9). על טבלה זו אמר ארביב: "רואה החשבון התחיל ב-2007, אבל אני מתאר לעצמי שהחשבונות של 2006, 2007, 2008, 2009 ואפילו 2010 נעשו כולם יחד אחרי 2010, בכל מקרה. הסיבה שזה נעשה ככה היא שהחברות היו בדרך להיסגר, אז לא עשינו יותר דוחות כספיים, אבל הרשויות בג'רזי אמרו: אם אתם לא תגישו דוחות, אנחנו נמחק אתכם מהמרשם. ביהמ"ש: אז רק ב-2010 נעשו הדוחות אחורה? ת: כן. אולי אפילו ב-2011".

119. על ת/170 אמר ארביב בעדותו: "לפני שהפכתי לעד מדינה נחקרתי במשטרה כחשוד, גירסתי אז שהייתי מוטרד מזה ב- 2006, כשהכל נודע יחד עם עוה"ד שלנו, ניסינו בלי שיש לנו גישה לאינפורמציה, לא היה לנו לדוגמא את המסמכים המיילים שניל שלח אלי, חיפשתי אותם בבית לפי השם גלוסקה במחשב, והעברתי את כל המיילים לעוה"ד שלי. לא הופיעו במחשבי המיילים של ניל כי הוא קרא לגלוסקה – גלוסקר. ניסינו לענות על שאלות בצורה טכנית, ניסינו להרחיק את כובד המשקל ממני, למשל, אם ויקטוריה שעבדה עבורנו אם ביקשנו ממנה לכתב מכתב, היא כתבה וחתמה עליו, עשתה זאת בהנחייתי ובהנחיית עוה"ד... לאחר 2 חקירות באפריל נתבקשתי ע"י המשטרה לעשות שיעורי בית, ועוה"ד אמרו לי לכתוב מכתבים, ובהם כתבתי שאלות, וביחד עם עוה"ד פתרנו את השאלות שכתבתי. ביקשנו מויקטוריה להקליד את המכתבים ולחתום. המכתבים הם נכונים, עד כמה שידעתי אז, אבל למשל בסע' 5 של מכתב התשובה, וסע' 6, כשויקטוריה עשתה את הדברים פיזית, הייתי זה שאמרתי לה מה לעשות" (89 שורות 16-29).
120. אם כן, מעדותו הראשית של ארביב עולה כי מי שהשיב על השאלות שחיבר ארביב, הוא ארביב בעצמו יחד עם עורך דינו. ויקטוריה הקלידה את המסמך וחתמה עליו.
121. בחקירה הנגדית ארביב ניסה להתחמק מלהשיב על השאלה בדבר אמיתות המכתבים: "המכתבים נכונים, הסתייגותי מתייחסת לכך שביקשתי או הנחתי את האנשים לעשות את הפעולות האלה, ביקשתי מויקטוריה שתבצע זאת... העד מופנה לסע' 6 לתשובת ויקטוריה שהיא עשתה זאת פיזית, אני שאמרתי לה מה לעשות. איני משנה את דברי, אך המכתבים הללו היה בהם תרמית – ספין שכיוון אותי כדי להרחיק אותי מהפרשה... אם עכשיו אני מסתייג בפחות או יותר, לעומת מה שאמרתי בישיבה הקודמת, לשאלה אם יש פה עובדה לא נכונה, משיב שהמכתבים משקפים את האופן בו החברה חישבה".
122. כלומר, ארביב בעדותו הודה כי מדובר במסמכים שדאג שיוכנו כדי לתמוך בגרסתו ונכתבו בהנחייתו ובהנחיית עורך דינו בעקבות החקירה. לטענת ההגנה, ארביב הוא שהנחה אותם לכתוב אך תוכן המכתבים אמת. לטענת התביעה תוכן המסמכים שקרי. התרשמתי מעדותו של ארביב כי בנקודה זו התקשה להוציא מפיו הודאה שמסר פרטים שקריים לויקטוריה. כאיש עסקים ברור כי הודאה בכך בעלת השלכות שליליות על עסקיו. יחד עם זאת, אמר בפירוש כי מדובר בתרמית וספין שנועד להגן עליו בחקירה וחשוב מכך- הודה בעדותו הראשית כי מי שהשיב לשאלות שחיבר היו הוא ועורך דינו וויקטוריה התבקשה להקליד ולחתום.

123. (ב) ת/172: כולל שלושה מסמכים: מכתב של cml עליו חתומה ויקטוריה, מיום 28.8.2006 לגלוסקה. ארביב שלח מסמך זה למחרת. דו"ח שנערך לבקשת גלוסקה באשר למצב חשבונו בחברה: התקבלו 120,000 פאונד מתוכם שולמו 5,000 פאונד ביולי ו- 4,244 פאונד באוגוסט והיתרה עמדה על 110,726 פאונד. בראש המכתב אישור קבלת פקס מיום 29.8.2006.
124. ארביב טען כי מדובר בטיוטה ולא במכתב סופי, וכי גלוסקה לא קיבל את המכתב המדובר אלא מכתב אחר שלא נמצא בידינו. כמו כן טען ארביב שויקטוריה רשמה בטעות סכום של 120,000 פאונד במקום 100,000$ (124 שורות 10-11). לטענת ההגנה מדובר בטענה אומללה שכן באותה נשימה אמר כי היא לא המציאה את הסכום. ומעבר לכך כיצד יתכן שתטעה גם בסכום וגם בסוג המטבע. בנוסף, כיצד יתכן שלא תיקן אותה בזמן אמת שכן מדובר בסכומים גבוהים.
125. בנוסף המוצג כולל מכתב מיום 29.8.2006 המופנה לגלוסקה וחתום על ידי מזכירתו של ארביב על העברת 2 מסמכים לגלוסקה לבקשת ארביב. וכן אישור פקס מיום 29.8.2006 לפיו הדפים האמורים אכן עברו לגלוסקה באותו יום.
126. וכן העיד ארביב: "זהו מכתב שצורף לפקס, אני מאמין ששני המכתבים הללו נמצאו מופרדים, ונתתי את המכתבים הללו וניירת נוספת לעוה"ד אז מעוז, ואמרתי לו שאיני בטוח שהם קשורים אחד לשני. מבחינת הנתונים, המכתב לא מדוייק. זו טיוטה שהכתבתי לויקטוריה, ואני לא מאמין שהמכתב נשלח למוטי אי פעם, אבל אישור הפקס בעמ' 2, 3, נשלח למוטי, כך אני מאמין, ביחד עם עוד מכתב שאיני יודע מה הוא, יתכן שזו הגירסה הנכונה" (90 שורות 18-23).

127. (ג) ת/173: תצהיר של עו"ד ניקולס מורגן מיום 3.11.2009 (דירקטור בחברות ארביב) בצירוף החלטות רשמיות של cml. ניהל את הישיבות וחתם על הפרוטוקולים שצורפו לתצהירו לפיהם: ביום 24.6.2006 הוחלט שייפתח חשבון נאמנות זמני על שם גלוסקה מתוך ציפייה שהחשבון יקלוט סכום של 250,000$. ביום 1.8.2006 הוחלט כי בהתאם להוראות עו"ד גלוסקה יועברו מחשבון הנאמנות 5,000 פאונד לארביב ו-4,244 פאונד לגרוב. ביום 3.10.2006 הוחלט שבהתאם להוראת גלוסקה יועברו 110,000 פאונד מחשבון הנאמנות לגרוב. ביום 14.12.2006 הוחלט שחשבון הנאמנות ייסגר. ארביב העיד כי התצהיר הוכן על ידי עו"ד מורגן בעצמו ולא הוכתב לו דבר (119). ההגנה הצביעה על כך שקיימת התאמה, אותה אישר ארביב, בין החלטות לנתונים בטבלה (120 שורות 12-27).
128. מצד שני העיד ארביב: " הבט, מעולם לא ראיתי את העדויות שלהם, כי לא הראו לי אותן. יש להם אינטרס להגיד שהם נחתמו בזמן הנכון, הלוואי שהם היו נחתמים בזמן הנכון, אבל הם נחתמו מאוחר יותר... אלו מכתבים נפרדים, הראשון זהו תצהיר שעו"ד מעוז ביקש מניל מורגן לחתום, כשהלכנו לבקרו בביתו או במשרדו בג'רזי. חוץ ממה שאמרתי לפני כן לגבי הגדלת התפקיד של ויקטוריה, המכתבים משקפים כיצד נרשם חשבונו של גלוסקה בחברה. אני מאמין שהצהרת מזכיר החברה נכונה ופר' הדירקטוריון נכונים לגבי שהם משקפים את החשבון של גלוסקה, אך אני מאמין שהם לא נחתמו בזמן אמת, אלא שנים לאחר כן" (89-90).

עדות רובינשטיין
129. ההגנה מבקשת לתמוך את גרסת החשבון בשוויץ בעדותו של רובינשטיין. יצויין כבר כעת כי כל צד במשפט ציטט מתוך עדותו של רובינשטיין ואף פירש את אמירותיו באופן שיתאים את התזה שהוא מציג בפני
בית המשפט. להלן תובא עדותו בסוגיות הרלוונטיות:
130. (א) זהות בעל החשבון: התביעה טענה כי רובינשטיין שלל שנפתח חשבון על שם גלוסקה וההגנה טענה כי רובינשטיין קישר בין גלוסקה לחשבון. להלן דבריו של רובינשטיין בעדותו: "דיברתי על פתיחת חשבון בשוויץ בהודעותיי, הכוונה שעמנואל הפנה אותי למישהו בישראל וביקש ממני לעזור לו לפתוח חשבון בבנק בחו"ל, זה היה שגרה בעבודה, פתחנו חשבונות עבור משקיעים להשקעותיהם, איני זוכר את התאריך שהוא ביקש ממני... לגבי הפגישה בבית המלון הייתה עם האנשים שמעורבים שביקשו ממני שאעזור להם לפתוח את החשבון בחו"ל, מי שנכח היו, שאול לגזיאל
(זוכר בוודאות), חושב שגם מוטי גלוסקה היה" (195 שורות 24-27, 196 שורות 1-3).
131. ובהמשך העיד: "שאלו אותי בחקירה מ- 23.6.09 אם אני רוצה להוסיף משהו והשבתי שקראתי את עדותי ולמיטב זכרוני, המגעים היו עם מוטי ואני זוכר שהוא אמר לי שהוא צריך חשבון כדי לשלם בחזרה הלוואה ומשכנתא. מה שברור שהחשבון נפתח עבור מישהו שעמנואל הפנה אותי אליו או התייחס אליו, לשאלת בית המשפט אם ויתכן שמדובר במוטי גלוסקה, משיב שאיני בטוח עד היום אם זה עבורו או אדם אחר, ניסיתי לבדוק בבנק שאלה זו, והבנק סירב לתת לי אינפורמציה כי אין לי זכויות בחשבון...". ההגנה טענה כי בתחילת חקירתו רובינשטיין היה נחרץ בנוגע לכך שהחשבון נפתח עבור גלוסקה. רק לאחר שהחוקרים היקשו עליו הוא התכחש לאמירתו וטען כי אינו בטוח (199 שורות 23-27, 200 שורות 1-2).
132. לאור האמור, עדותו של רובינשטיין היא שבהנחיית ארביב, פתח חשבון לאדם ישראלי, יתכן שמדובר בגלוסקה אך אינו בטוח בכך.
133. (ב) שני הנושאים אינם קשורים: "ברצוני להבהיר שמדובר בשני דברים נפרדים, 100,000 $ של העברות שביצעתי לא נכנסו לחשבון הבנק שפתחתי, אלא לחשבון נכנס סכום שלא מתוך העברות הנ"ל..." במקום אחר הוא אמר: "אמרתי לו שמדובר בבנק, שם פתחתי חשבון. היו שני נושאים בשיחה הזו, מערבבים ביניהם. האחד נושא העברת הכסף, והשני פתיחת חשבון בנק. מה שכתוב פה שאישרתי שנפתח חשבון בבנק..." וגם "בהבנתי יש שני נושאים שונים שלא קשורים אחד לשני. בשיחה יש ניסיון לחבר בין שני הנושאים..." ההגנה רואה באמירתו הוכחה לכך שהסכום שהועבר דרך החשבון הוא בנוסף לסכום שהועבר במזומן בחלקים (שעליו אין מחלוקת). ואלו התביעה מבקשת, על סמך אותן אמירות, להוכיח כי הסכום שהועבר דרך החשבון לא קשור כלל להלוואה של בר. רובינשטיין הכחיש כי המטרה הייתה להעביר הכסף מישראל דרך חשבון זה. והבהיר כי המטרה הייתה להעביר את הכסף ישירות לארביב שינחה היכן להפקידו (204 שורות 1-3).
134. (ג) הסכום שנכנס לא עלה על 100,000$: "העד מופנה לעמ' 26 לתמליל באמצע העמוד, ארביב שאל אותי לגבי עצם פתיחת החשבון, ואמרתי שאני נזכר, מישהו פתח את החשבון שנסגר, הכסף נכנס והתקשרתי אליך (לארביב) וכעסתי כי אמרנו שהכסף צריך להישאר בחשבון, ואמרתי שג'ון בן חמו, מנהל הבנק הסכים שבחשבון ישארו לפחות 100,000 $ אך הכסף יצא. אכן כפי שזכרתי נכנסו לחשבון שפתחתי כספים, לפחות 100,000 $ שזה הסכום המינימאלי שבן חמו הסכים שיפתח חשבון, כשנודע לי כשהכסף יצא התקשרתי לעמנואל וכעסתי על כך. כי הסיכום היה בינינו שהכסף יישאר בחשבון..." (עמוד 198 שורות 20-26 וראו גם שורות 4-6 ועמוד 199 שורות 9-11. כלומר, רובינשטיין העיד כי מנהל הבנק הסכים לפתיחת החשבון אם יישאר בו לכל הפחות סכום של 100,000$ אך לחשבון נכנסו כספים שיצאו ורובינשטיין כעס על כך בשיחה עם ארביב.
135. אם כן, גרסתו של רובינשטיין בנוגע לחשבון ההשקעות: נפתח חשבון עבור ישראלי, יתכן שמדובר בגלוסקה; אין קשר בין העברות הכספים בין גלוסקה וארביב לחשבון הבנק; בניגוד לסיכום המוקדם שיישאר בחשבון סכום של 100,000$- נכנסו כספים לחשבון ומיד יצאו.
136. בהקשר זה יש לציין כי בשיחה בה הוקלט על ידי ארביב ללא ידיעתו, רובינשטיין חזר ואמר שקיבל סכום של 100,000$ מלגזיאל. כמו כן רובינשטיין שלח בזמן אמת מייל לארביב ובו דיווח לו על שלוש העברות בסך 100,000$ בלבד (ת/162).

טענת הגנה: ההלוואה מתועדת בחשבון הבנק
137. לטענת ההגנה, ההלוואה מתועדת בחשבונות הבנק ומכאן שמדובר בהלוואת אמת ולא בניסיון להסוות שוחד. אינני מקבל טענה זו. כדי להסוות את כספי השוחד, נלקחה הלוואה שהיה ברור שלא תוחזר על ידי בר אלא על ידי לגזיאל וארביב ולכן קבלת הכספים לחשבון הבנק מעידה על הלוואה כביכול אך אינה סותרת את העובדה שמדובר למעשה בכספי שוחד.

לסיכום גרסת ההגנה
138. לטענת ההגנה, די בכך שהגרסה שהציגה מתיישבת עם ראיות התביעה, אף אם באופן דחוק, כדי להביא לזיכוי. בעניין זה מוצא אני לנכון לחזור על מושכלות יסוד ולהדגיש: לא כל ספק הוא ספק סביר ולא די בהעלאת טענות בעלמא על מנת להצביע על ספק שיוביל לזיכוי.
"עקרון יסוד הוא במשפטנו כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (ראו סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). השאלה היא שאלה של סבירות הספק, לא כל ספק הינו סביר. שם התואר שניתוסף לשם העצם "ספק" אינו בגדר סרח עודף מילולי מיותר; הוא בא לסייג ולהקנות לספק תכונה מוגדרת. קיומה של התכונה האמורה נבחן לפי אמות המידה הרציונאליות המקובלות עלינו. בביטוי "סביר" טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז(4) 221, 652 (1993) (להלן: פרשת דמיאניוק)). "מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי אינה אפוא של ודאות מוחלטת, אלא של שכנוע מעל ספק סביר. ספק זה מתגבש כאשר 'ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית'" (ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל
, פס' 11 לפסק דינה של השופטת ארבל ([פורסם בנבו], 20.4.2009)" (השופט ג'ובראן בע"פ 107/08 עית' נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו, 3.2.2010), פסקה 17).

139. במקרה שלפני אני קובע כי ההגנה לא הצביעה על ספק סביר שיש בו לכרסם בטענות התביעה ולהוביל לזיכוי. איני מקבל טענת ההגנה מן הטעמים הבאים:
140. (א) ההגנה לא הציגה בפני
בית המשפט העברות בנקאיות מאותו חשבון השקעות, שלטענתה נפתח עבור גלוסקה, לחברת גרוב או לארביב. ההגנה לא טענה כי ניסתה לפנות לקבל מסמכים ודפי החשבון ולא הצליחה. ואף אם כך היה, קיימת אפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו. ויודגש, כי בניגוד לכספי מזומן המחליפים ידיים באופן קשה להוכחה, גם לטענת ההגנה הכספים עברו בהעברות בנקאיות. כפי שהובאו בפני
העברות בסך 100,000$ מרובינשטיין לארביב, ניתן היה להביא ראיה להעברה הנוספת, כטענת ההגנה.
141. מעבר לכך, גלוסקה עצמו שלל אפשרות שפתח חשבון בשוויץ ואין כל ראיה אובייקטיבית לקיומו של חשבון כזה עבור גלוסקה. הוא פנה לבנק בשוויץ בו רובינשטיין נהג לפתוח חשבונות עבור לקוחותיו, וביקש לדעת אם יש חשבון הקשור אליו בצורה כלשהי (ת/900). גלוסקה העיד כי בנוכחות החוקרת נאמר לו שאין חשבון על שמו בבנק (789 שורות 12-18). גם משרד המשפטים השוויצרי שלל קיומו של חשבון על שם גלוסקה בבנק (ת/709).
142. (ב) לטענת ההגנה, רובינשטיין פיצל 200,000$ שקיבל במזומן והעבירו בשתי דרכים שונות. מדוע מחצית הסכום הועברה דרך חשבון השקעות ולא יחד עם יתר הסכום שהעביר רובינשטיין. ואם נפתח חשבון ייעודי- מדוע כל הסכום לא הועבר דרכו?
143. (ג) לשיטת ההגנה בר העביר 200,000$ דרך גלוסקה-רובינשטיין-ארביב. מדוע לא העביר ישירות לגרוב? ראייה לחוסר ההיגיון בהתנהלות זו קיימת בדמות תשלום הריבית הראשון, עליו אין מחלוקת כי הוא כשר ושולם ממקורותיו של בר. תשלום זה לא הועבר דרך ארביב, והועבר מישראל ישירות לגרוב על ידי גלוסקה (נ/19). מדוע אם כן תשלום הקרן נעשה באופן כה מסורבל. נ/19 מוכיח כי כאשר מדובר בתשלום כשר גלוסקה ידע כיצד להעביר באופן אישי ישירות לגרוב ולא היה צורך ב"תחנות ביניים" אצל רובינשטיין וארביב.
144. (ד) בנוגע למסמכים שהעביר ארביב למשטרה בזמן חקירתו ומעידים לכאורה על פתיחת חשבון על שם גלוסקה והעברות כספים בהתאם לגרסת ההגנה, אין בהם כדי לעורר ספק סביר. ראשית, אמינותם של המסמכים שרובם נכתבו במהלך החקירה, מוטלת בספק לאור עדות ארביב. אך יתרה מזאת, לא ניתן להיבנות ממסמכים אלו בעת שניתן להביא עדות ישירה לקיומו של חשבון והעברות בנקאיות. ניתן לאתר את הנתונים במאמץ סביר (כפי שהובאו בפני
העברות בסך 100,000$ עליהם אין מחלוקת).
145. לאור האמור, אני דוחה את גרסת ההגנה לפיה הכספים הוחזרו במלואם ממקורותיו של בר.

ניסיונות בר להרחיק עצמו מההלוואה
146. לפני סיום פרק זה יש לדון בעניין חוסר מודעותו של בר לפרטים הבסיסיים ביותר של ההלוואה ובטענת ההגנה בדבר הסתמכות בר על עצת עורך דין.
147. לטענת בר הוא סמך על גלוסקה בעיניים עצומות ולא בירר מולו אודות פרטי ההלוואה: "ישנם תחומים בהם אתה מבין. בתחום הכספים איני גאון כמו עו"ד שבקיאים, סמכתי עליהם, עד היום אני מצטער על מה שעשיתי" (500 שורות 5-6).
"ש: מוטי טיפל בהלוואה באופן שוטף והיה בקשר עם ארביב, אתה רוצה לומר לי שלא אמר לך מילה על מעורבותו של ארביב.
ת: כהוא זה. גם לא שאלתי. אתה לא מאמין אבל לא שאלתי.
ש: מדוע ההלוואה לא עניינה אותך.
ת: הייתי זקוק לה לדירה שקניתי, זה בוצע, ומוטי עשה את זה, אך לא ידעתי את הריבית לכן אז החזרתי במזומן".
(482 שורות 23-28, וראו גם 388 שורות 20-27).
148. לעניין הריבית, יצויין כי עו"ד קאופמן, שטיפל בהלוואה, מסר בהודעתו ששוחח עם בר והבהיר לו שההלוואה מגרוב יקרה מאד (ת/864 עמוד 6).
149. לטענת בר הוא לא היה מודע למעשיו של גלוסקה בלונדון, ולא קרא את המסמך עליו גלוסקה החתים אותו בעניין ההלוואה, לא ידע מי הגוף שהילווה את הכסף, לא ידע על הריבית ולא ידע שההלוואה ניתנה לשנה אחת בלבד, לא ידע גם על "הערבות" של ארביב שהכספים יבואו מישראל (390, 449 שורות 1-8). כך גם לגבי הסכומים שהעביר ארביב לאור עיכוב בתשלום: "כלום, לא ידעתי, הוא עשה את זה, הוא היה נאמן והעביר את הכספים. לא שאלתי ולא התעניינתי. אני יודע שזה נראה מוזר. הוא היה נאמן לכל הכספים שלי ולכל הבנקים" (391 שורות 10-11, ראו גם עמוד 392 שורות 1-19). הוא הוסיף כי גלוסקה היה נאמן בחשבונות והעביר את הכספים (391 שורה 19). "לא שמעתי את המילה ארביב ולא שום תשלום ביניים. ביניהם כל הסידורים שלא הייתי מודע להם" (393 שורות 7-8, ראו גם 424 שורות 14-24).
150. התביעה הצביעה על כך שבר, כראש עיר, הוא אדם בעל הבנה כלכלית, אינו בוּר כפי שניסה לצייר את עצמו ואף ניסה כוחו ביזמות. בר ביצע פעולות במט"ח וני"ע (ת/873), קיבל אישור ממשרד הפנים על עבודות פרטיות, ומעבר לכך לא השתמש בשירותיו של גלוסקה בכל עסקיו (עדות בר בעמוד 544 שורות 6-7).
151. לטענת ההגנה, גם ארביב העיד שמלבד הפניה הראשונית של בר בנוגע להלוואה הוא לא היה בקשר עם בר בהמשך בנוגע להלוואה (74 שורות 15-16, 76 שורה 18, 103 שורות 23-28). יש בכך להצביע על היעדר מעורבות ומודעות של בר בנוגע להלוואה ואף להסביר את הבלבול של בר בחקירות הראשונות במשטרה. אני קובע כי ארביב אכן היה בקשר רק עם גלוסקה אך איני מקבל שהדבר מצביע על היעדר מודעותו של בר להלוואה. עוד אני קובע כי גלוסקה הוא איש אמונו של בר ועשה הכול בשליחותו.

152. ההגנה טענה בסיכומיה כי מעורבותו של גלוסקה, חברו ואיש אמונו, הביאה את בר לחשוב בזמן אמת שהכול התנהל כשורה ומקימה לבר הגנה של הסתמכות על ייעוץ מקצועי והגנה של טעות כנה במצב הדברים. גלוסקה העיד כי לא עדכן את בר בפרטי ההלוואה: "צבי בר
סמך עלי, ולא ראיתי צורך לעדכנו בפרטים הקטנים, כי הוא הניח שהדברים נעשים, הוא היה מעודכן בתמונה הכללית, בכספים ובחשבונות" (760 שורות 1-2, וראו דברים דומים שאמר בעימות עם ארביב מיום 24.6.09, עמוד 43). ובעימות עם ארביב אמר גלוסקה: "לגבי תנאי ההלוואה, אני לא חושב שצבי היה מעורב... כמו בכל העסקאות האחרות שלו הוא לא מעורב, כמו בעסקאות נדל"ן, אפילו לא מעורב במחיר העסקה לפעמים, זה צבי, הוא לא מעורב... הוא סומך עלי" (עימות ארביב-גלוסקה 759 שורות 18-20, וראו גם בפרוטוקול בעמוד 760 שורות 1-6, 765 שורות 6-9). כך גם בנוגע לריבית, בר לא היה מעורב בזמן אמת (768 שורות 19-20).
153. לטענת ההגנה, גלוסקה הוא שטיפל בהלוואה, ובר לא היה מעורב. אין מחלוקת כי גלוסקה הוא איש אמונו של בר. כך למשל שילם בכרטיס האשראי האישי את עלות השמאי כשהיה צריך להמציא מסמך בלונדון (764 שורות 20-22). על אף שגלוסקה היה מודע היטב למעורבות ארביב בהלוואה, לקשר המשפחתי והחברי בין בר וארביב וכן היה מודע לכך שארביב שותף בפרוייקט בית ליר אור, הוא לא ראה פסול במעורבות ארביב ואף פנה אליו בבקשות שונות (764 שורות 5-6, 796 שורות 12-18, 797 שורה 8, 801 שורות 14-18). לטענת ההגנה, אם עו"ד ותיק ומנוסה כגלוסקה לא ראה בעיה בנטילת ההלוואה ובהתנהלות בנוגע לתשלומי הריבית והקרן, אין לצפות מבר לחשוב אחרת.
154. אך יתרה מזאת, לטענת ההגנה, לבר עומדת הגנה של הסתמכות על ייעוץ מקצועי. גם בהיעדר אמירה מפורשת וחד משמעית, העובדה שעו"ד מנוסה כגלוסקה טיפל בענייניו של בר מאפשרת לבר לצאת מנקודת הנחה שעסקה שעורך הדין מגבש היא חוקית ואינה פלילית. במישור הראשון הייעוץ שולל את היסוד הנפשי של בר לעבירה. במישור השני- הייעוץ המשפטי מקים הגנה של טעות כנה במצב הדברים שהייתה "טעות בלתי נמנעת באורח סביר" (סעיף 34יט לחוק העונשין).
155. יש לדחות את טענות ההגנה. אלו מדובר היה בהלוואה אמיתית הרי שניתן היה לטעון טענת הסתמכות על עצת עורך דין. אלא שבמקרה זה לא מדובר בהלוואת אמת אלא בהלוואה שניטלה למראית עין ועל מנת להסוות העברת שוחד. לאור זאת, אין משמעות למעורבותו של גלוסקה בנטילת ההלוואה והחזריה על ידי ארביב. לכך יש להוסיף שתי הערות: האחת, מהראיות שהובאו בפני
עולה כי מעורבותו של גלוסקה בפרשת השוחד אינה תמימה, כפי שההגנה ניסתה לצייר. השנייה, גלוסקה לא פעל כאן כעורך דינו של בר אלא כחבר ומקורב.
156. סיכומו של דבר: לטענת בר, על אף שחתום על הסכם ההלוואה הוא אינו מודע לפרטיה, ואת שאלות התביעה בחקירה הנגדית בעניין פרטי ההלוואה היפנה לגלוסקה. ניתן היה לקבל טענה שבר חתם על הסכם בלא שקרא אותו והסתפק בכך שגלוסקה עדכן אותו בעל פה בפרטי ההלוואה. אך קשה לקבל טענה שאיש עשייה כמו בר, לא היה מודע לפרטים הבסיסיים ביותר כגון גובה הריבית, מועד החזרת ההלוואה, או זהות הגוף המלווה. לטענת ההגנה יש להבחין בין מעורבותו הרבה בעירייה לבין ענייניו הפרטיים שהיו מסורים בידי גלוסקה. ניתן היה לקבל טענה זו אלמלא מדובר היה בדפוסי התנהגות כה קיצונים. תמוה בעיני כיצד בר כראש עיר דוחף פרוייקטים, מנהל פגישות, משתתף בכל ישיבות הוועדות וכל זאת תוך שהוא מעורב בפרטים, ולעומת זאת בעסקיו הפרטיים אינו יודע דברים בסיסיים, וסומך על גלוסקה בעיניים עצומות. לגבי חוסר מודעותו של בר לריבית הגבוהה, מעבר לחוסר ההיגיון האמור, קיימת עדות של עו"ד קאופמן שהסב תשומת ליבו של בר לכך. אשר לחוסר מודעותו של בר לכך שארביב שילם את החזרי הריבית, אין היגיון שארביב ישלם ובר לא ידע, הן לאור חברותם והן לאור אינטרס מובהק של ארביב.
157. באשר לטענות ההגנה, שעה שקבעתי כי מדובר בהלוואה למראית עין בלבד, לא עומדת לבר הגנה של הסתמכות על עצת עורך דין וטעות כנה.

סיכום
158. אני מקבל טענות התביעה מן הטעמים הבאים:
159. גרסת התביעה נשענת על יסודות איתנים, בבסיסה עדותו המהימנה והמפורטת של ארביב. אני מודע לכך שכעד מדינה יש לארביב אינטרס להעיד לטובת התביעה. ולפיכך עדותו נבחנה בזהירות הראויה. אך על אף ניסיונה של ההגנה לכרסם במהימנותו של ארביב אני מקבל עדותו.
160. (א) עדות ארביב נתמכת בראיות חיצוניות: לבית המשפט הוגשו מסמכים מזמן אמת אודות קיומה של עמלה, ללא הסבר אמיתי מצד עדי ההגנה לקיומה של העמלה והוכחה שהועברה עמלה כזו בפועל לגורם קונקרטי במסגרת פרוייקט בית ליר אור. כמו כן הוגשו העברות בנקאיות המתעדות העברת תשלומי ריבית על ידי ארביב. גם העברת סכום הקרן מתועדת: העברת 100,000$ מישראל באמצעות רובינשטיין והעברת 110,000 פאונד על ידי ארביב לגרוב. ממש כפי שהעיד על הסיכום לפיו הישראלים יעבירו אליו את חלקם והוא יעביר לגרוב את הסכום הכולל (משום החשש ש"יעבדו עליו").
161. (ב) עדותו של ארביב נתמכת בעדות רובינשטיין לפיה העביר את הסכום שמסר לו גלוסקה במזומן, בשלושה חלקים לארביב. גם בשיחה שהוקלטה ללא ידיעתו אמר כי הועבר לו סכום שאינו עולה על 100,000$.
162. (ג) פניית בר בבקשה לסיוע בנטילת ההלוואה: בר ניסה להכחיש הפנייה לארביב ובהמשך זגזג בין גרסאות שונות. אין מחלוקת כי, כפי שהעיד ארביב, בר פנה אליו. על אף שלא מדובר בנקודה משמעותית להרשעה, יש בכך כדי לכרסם במהימנותו של בר ולחזק מהימנות ארביב.
163. (ד) מעבר למסמכים, העברות בנקאיות ועדות רובינשטיין, עדותו של ארביב כשלעצמה קוהרנטית ועומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר. התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדותו של ארביב כאותנטית ומהימנה.

164. אני דוחה את גרסת ההגנה מן הטעמים הבאים:
165. (א) מעבר לטענות בעלמא, הגרסה אינה מבוססת. נכון שההגנה אינה צריכה להוכיח טענתה בוודאות ועליה להצביע על ספק סביר, אך טענות בעלמא ללא ביסוס בראיה אובייקטיבית אינה מספיקה לעורר ספק סביר.
166. במקרה שלפני, ניתן היה להביא ראיה בדמות דפי החשבון ולהראות העברות מחשבון ההשקעות (כפי שהוצגו לי העברות בנקאיות מרובינשטיין לארביב ומארביב לגרוב). הניסיונות שכן נעשו- מצד התביעה: משרד המשפטים פנה ולא איתר את החשבון הנטען. גלוסקה פנה לבנק ובנוכחות חוקרת נאמר לו כי לא קיים חשבון על שמו. למותר לציין כי גלוסקה עצמו הכחיש מכל וכל קיומו של חשבון כזה. אם מדובר בחשבון כשר ממנו הועברו כספים כשרים לתשלום ההלוואה- מדוע יכחיש זאת?
167. (ב) כל גירסה המוצגת לבית משפט צריכה להיבחן במבחן השכל הישר וניסיון החיים. גירסת ההגנה אינה עומדת במבחנים אלו, ממספר טעמים:
1. כיצד גלוסקה שידו בכול הופך לפתע ל"נער שליחויות" ומעביר מעטפות מבר לרובינשטיין בלא שיודע מה תוכנן. וכיצד, אם טיפל עבור בר בהלוואה, לא התעניין אצל בר כיצד ההלוואה כוסתה.
2. מדוע כספי הקרן הועברו לגרוב דרך רובינשטיין וארביב (בייחוד כשראינו כי גלוסקה העביר לפני כן תשלום של כספי הריבית- כשר וממקורותיו של בר- ישירות לגרוב).
3. מדוע להעביר 200,000$ בשתי דרכים שונות. מחצית בשלוש העברות ישירות לארביב, ומחצית דרך חשבון השקעות.
4. עצם נטילת ההלוואה בלונדון במצבו הכספי של בר משוללת היגיון כלכלי. העובדה שהחזיק בנכסים ובחסכונות בסכומים גבוהים מצביעה על כך שלא מדובר בהלוואה תמימה.
5. טענת המזומנים בכספת תמוהה אף היא: כיצד יתכן ששמר שנים רבות סכום כה גבוה בכספת. פעולה זו משוללת היגיון כלכלי משום שמדובר בסכום גבוה שערכו נשחק במהלך השנים במקום להיות מושקע באפיקים שונים שיניבו רווח. בנוסף, כיצד יתכן ששמר את הכספים לטענתו, לזמנים קשים, ובסוף השתמש בהם מיד כשהתבקש להחזיר את ההלוואה. מדוע לא השתמש בכספים אלו, אם קיימים ברשותו, מלכתחילה?
168. (ג) בר כבש גרסתו עד לשלב מאוחר של החקירה. אם היה מדובר בגרסת אמת, מצופה היה מבר שיזעק אותה כבר בחקירה הראשונה כדי להוכיח חפותו. לטענת בר חשש כיצד יצטייר בציבור אם יוודע שהחזיק מזומנים בסכום גבוה בכספת. טענה זו נדחתה משום שלא יתכן שחשש זה גבר על חשש להיות מואשם בקבלת שוחד מיזמים בעירו.
169. (ד) אם מדובר בהלוואה תמימה, מדוע בר ניסה להרחיק עצמו מההלוואה: "שכח" לציין בתחילת חקירתו את ההלוואה למרות שמדובר בסכום משמעותי, ניסה להרחיק עצמו מלונדון בזמן שגלוסקה הגיע במיוחד לטפל בהלוואה, והרחיק עצמו מכל ידיעה אודות פרטי ההלוואה (כגון הגוף המלווה, גובה הריבית ומועד הפירעון), באופן מוגזם הפוגם באמינותו.
170. (ה) באשר לניסיון ההגנה להיבנות מגרסת ארביב טרם החתימה על הסכם עד מדינה: ההגנה, לא הציגה ראיות לקיום החשבון והעברות בנקאיות במסגרתו. המסמכים שסיפקה ההגנה מפוקפקים ולא ניתן להיבנות מהם שעה שקיימת אפשרות להביא ראיה ישירה. גלוסקה עצמו הכחיש קיומו של חשבון על שמו בשוויץ. אם אכן הכול כשר כטענת ההגנה, גלוסקה היה צריך לספק ראיות לחשבון ולהעברות. יצויין כי נעשתה פנייה הן לבנק והן למשרד המשפטים השוויצרי שטענו כי בבנק בו רובינשטיין נהג לפתוח חשבונות עבור לקוחותיו, לא קיים חשבון על שם גלוסקה.
171. לאור האמור, אינני מקבל כי מדובר בהלוואה תמימה, שהוחזרה ממקורותיו של בר.

172. לפיכך, אני קובע את העובדות הבאות:
א. במסגרת רכישת בית ליר אור התבקש ארביב להעביר, יחד עם השותפים האחרים, עמלת תיווך בסך 250,000$ כדמי תיווך עבור גלוסקה. בשלב זה ארביב חשד שמדובר בעמלה מפוקפקת אך לא ידע זאת בוודאות.
ב. באביב 2005 פנה בר לארביב בבקשה שיסייע לגלוסקה בנטילת הלוואה בסך 200,000$ עבור בר בלונדון. ארביב הסכים לסייע.
ג. גלוסקה הגיע ללונדון, בזמן שבר עצמו שהה שם, ונפגש עם ארביב שקישר אותו עם לורנס מחברת גרוב, ודאג לו לתנאי הלוואה דומים לאלו שהיה מקבל בעצמו.
ד. על אף שלא היה ערב להלוואתו של בר, לאור האיחור בתשלומי הריבית, שילם את תשלום הריבית השני (שהוחזר כמעט במלואו על ידי גלוסקה). תשלומי הריבית השלישי והרביעי הועברו על ידי ארביב כשידע שעתיד לשלם את סכום הקרן ותכנן לקזז מסכום זה את הריבית.
ה. בפגישה עם גלוסקה התבקש ארביב להעביר את כספי העמלה בשם המשקיעים הזרים, לכיסוי הלוואתו של בר. בשלב זה ידע ארביב בוודאות כי מדובר בכספי שוחד. ארביב חשש שהמשקיעים הישראליים יוליכו אותו שולל ולא יעבירו את חלקם. לכן סיכם עם לגזיאל כי יעביר לו 120,000$ והוא יוסיף את חלקו ויעביר את הסכום במלואו לגרוב.
ו. גלוסקה העביר לרובינשטיין, נציגו של ארביב בישראל, סכום של 100,000$ במזומן. הכספים שהועברו מקורם במשקיעים הישראליים ולא בכספת של בר.
ז. רובינשטיין העביר את הסכום בשלושה חלקים לחשבון של ארביב (במועדים: 13.6.2006, 3.8.2006, ו- 20.9.2006).
ח. ארביב העביר לגרוב 110,000 פאונד.
173. המשמעות היא שבר קיבל כ-120,000 פאונד מיזמים של פרוייקט בית ליר אור (תשלום לקרן בסך 110,000 פאונד, תשלומי ריבית בסך 4,251 פאונד ו-4,244 פאונד). הישראלים- בראשות לגזיאל והזרים- בראשות ארביב. הכספים הועברו ככיסוי להלוואה שניטלה בלונדון.

לגזיאל
174. עד כה עסקתי בסוגיות הרלוונטיות לבר או סוגיות המשותפות לבר ולגזיאל. פרק זה יוקדש לדיון בטענות הנוגעות ללגזיאל בלבד.
175. לטענת התביעה, עדות ארביב קושרת את לגזיאל למתן כספי השוחד במספר נקודות. ארביב טען בעדותו כי הוא סבור שהשיחה הראשונית עם בר בעניין ההלוואה נערכה בנוכחות לגזיאל וגלוסקה (72 שורות 17-28). בהמשך נושא ההלוואה עלה בשיחות עם לגזיאל: "זוכר שמוטי התעלם מהבקשות לגבי תשלום הריבית, ואמרתי לשאול איזה מן עו"ד זה? אם לא משלם את המשכנתא של הבנק מול הבית שלך, הם יכולים לקחת לך את הבית" (76 שורות 1-5). בנוסף טען ארביב כי לגזיאל הוא שפנה אליו בעניין העמלה בסך 250,000$ (ראו למשל 67 שורות 7-21, 69, 78). כמו כן סוכם ביניהם ש- 100,000$ יועברו מלגזיאל לארביב, שיוסיף את חלקו ויעביר לכיסוי הלוואתו של בר בחברת גרוב (78-79). לגזיאל הציע לשלם במזומן עבור השיפוצים בביתו של ארביב אך הוסכם לבסוף שהכספים יועברו לארביב באמצעות רובישנטיין (130). למול גרסתו של ארביב (שהובאה בהרחבה לעיל) הוצגה בבית המשפט גירסתו של לגזיאל אותה אבחן להלן, תוך דיון בטענות התביעה וטענות ההגנה.

(א) כללי
176. לגזיאל הכחיש קיומה של עמלה במסגרת פרוייקט בית ליר אור, הכחיש כיסוי הלוואתו של בר וטען שכלל לא ידע על ההלוואה. אף בנוגע לפרוייקט "גימד" את חלקו. התביעה טענה כי גריסתו של לגזיאל אינה אמינה הן לאור קשריו האמיצים עם המעורבים והן לאור מעורבותו הרבה בפרוייקט.
קשריו האמיצים עם המעורבים
177. הקשר בין לגזיאל ובר: לטענת התביעה לגזיאל, כיזם מוביל בעיר, קידם אינטרסים עירוניים שונים, תרם לעיר ותרם לבחירות עבור בר (ת/25 שורות 284-294, ת/18 שורות 214-220). במקביל לגזיאל זכה לדלת פתוחה ואוזן קשבת בלשכת ראש העיר. השניים נהגו להיפגש בימי שישי בלשכתו של בר (עדות לגזיאל בעמוד 702 שורות 23-25). מהאזנות הסתר עולה גם ששוחחו מספר פעמים בשבוע (כך למשל החל מה-15 ביולי 2007 שוחחו באותו החודש בתאריכים הבאים: 15, 19, 20, 27, 31. ובחודש אוגוסט 2007 שוחחו בתאריכים 3, 6, 9, 17, 18, 19, 22, 31. מתוך האזנות סתר המסומנות ת/810-785). לגזיאל העיד כי לעיתים שוחחו מספר פעמים בשבוע ולעיתים במשך שבועיים כלל לא דיברו (702 שורות 26-28, 703 שורות 1-2).
178. הקשר בין לגזיאל וגלוסקה: כאמור, לגזיאל טיפל בענייניו של ארביב ועסקיו בישראל. לשם כך נעזר בעו"ד אמנון עברון ז"ל ועם פטירתו פנה לגלוסקה (עדות ארביב בעמוד 64 שורות 23-27, עדות לגזיאל בעמוד 707 שורות 7-13). במהלך הזמן, נוצר קשר קרוב בין השניים והם הפכו לשותפים עסקיים (עדות ארביב בעמוד 65 שורות 7-12 ועדות גלוסקה בעמוד 789 שורות 22-27). לגזיאל העיד כי משרדיהם שכנו בסמיכות והם נהגו להיפגש מספר פעמים בשבוע (707 שורות 14-16).
179. הקשר בין לגזיאל וארביב: השניים קרובי משפחה. לגזיאל אמר בחקירתו כי אינו מסוכסך עם ארביב ואוהב אותו (ת/25 שורות 21-24). לגזיאל החזיק בייפוי כח נרחב בנוגע לעסקיו של ארביב בארץ, לגזיאל ידע על הדברים שבין גלוסקה לארביב והוא היה איש דברו בארץ (עדות ארביב בעמוד 790 שורות 4-11 ועמוד 794 שורות 20-22). התביעה טוענת כי לאור קשריו של ארביב עם לגזיאל, לא היה מסבכו בעניין לא לו.
180. לסיכום, התרשמתי שבין בר, גלוסקה ולגזיאל התקיימו יחסים הדוקים שנגעו בעיקר לאינטרסים עסקיים. אף אם אין בדברים כדי להוות ראיה למודעותו של לגזיאל לעמלה ולהלוואה הרי שיש בהם כדי להבהיר את הרקע בו פעל לגזיאל.
מעורבותו הרבה של לגזיאל בפרוייקט
181. בשנת 2004 הגיע רוזנבלום, נציגו של שוב, וסיפר שמשרד הקליטה מחפש דירות לעולים וברמת גן עומד בניין ריק. לגזיאל בדק ומצא שקיימות בעיות בבניין (686 שורות 25-27). לגזיאל אמר בעדותו כי ניהל את הפרוייקט והיה מודע ל- 90% מהנעשה בו. ת/585 מצביע על רשימת מטלות כשלצד החברה "שול" מצויין קידום התב"ע, קידום הוצאות היתרי בניה ברשות המקומית, ניהול המו"מ עם בנקים, וכו' (708 שורות 9-12). לטענתו לא עסק בכך:
"ת: את באמת צריכה לשאול את השמאי הזה שעשה את זה... מה שעניין אותי זה ההכנסות וההוצאות...
ש: התשובה שלך היא היתממות, כיוון שאתה מנהל את הבלנטפורט הזה.
ת: לא נכון, לא לבד... אני טיפלתי בבלנטפורט, אבל כל דבר היה עם חתימה שנייה של שוב...
ש: 90% עבר דרכך
ת: את מדברת על ה-10% שלא ידעתי מהם.
ש: אתה גם המקור המרכזי לאינפורמציה.
ת: דו"ח צריך לדעת לקרוא, אי אפשר דפים שמעבירים. מה שמעניין אותי בדו"ח זה הכנסה והוצאה. תשאלי את השמאי...
(714 שורות 8-24)
182. לטענת התביעה, לגזיאל הוא המנוע מאחורי בלנטפורט, החל מיום הקמתה:
183. ראשית, החברה מורכבת משלוש קבוצות עיקריות כשלגזיאל שימש מנהל ומורשה חתימה מטעם שתיים מהן המהוות 75% מהחברה. כמו כן כתובת החברה היא משרדו של לגזיאל, וחשבון הבנק של החברה נפתח בסניף בו לגזיאל מנהל חשבונו וחשבונות פרוייקטים נוספים שבניהולו (הסכם בעלי המניות ת/585). עוד נקבע בהסכם כי לגזיאל ועו"ד רוזנבלום ינהלו הפרוייקט במשותף (ת/585 סעיף 8) ולגזיאל יעסוק בקידום הפרוייקט מול העירייה ומוסדות התכנון.
184. שנית, לגזיאל ניהל בפועל את הליך רכישת הנכס, גייס משקיעים, השיג מימון וטיפל בכספים (עדות לגזיאל בעמוד 708 שורה 13 - 709 שורה 5, ת/20 עמודים 13-16, ת/179- הצעה לרכישת בית ליר אור מבנק הפועלים). לגזיאל אף טיפל במו"מ עם המשרד לקליטה ועם המכללה למשפטים (ת/25 שורות 145-147, ת/588). לאור האמור, שוכנעתי כי לגזיאל הוא המנוע מאחורי קידום הפרוייקט.

(ב) לגזיאל הרחיק עצמו מהעמלה
185. לטענת לגזיאל לא סוכם בין הצדדים על עמלה ומדובר בהמצאה של ארביב משום שהפך לעד מדינה: "העמלה של 250,000$ זו המצאה מצידו. דיברנו רק על הכסף שעליו להשקיע... אני אף פעם לא דיברתי עם עמנואל על קומסיון, זו המצאה מצד הפרקליטות או של הרב פינטו, כדי שיהיה עד מדינה. זה היה שקר, לא הייתה שיחה כזו. השיחה היחידה שהייתה ביני לבינו הייתה בקשר לשכ"ט זה לגבי גלוסקה שהוא לא שילם לו שכר טירחה עבור הרבה פרוייקטים שגלוסקה עושה, ולא קיבל כסף" (711 שורות 3-4, 9-11). לגזיאל הכחיש גם את כל יתר השיחות שארביב טען שקיימו (עמוד 711 שורות 22-27 ועמוד 712 שורות 1-11). סוגיה זו נידונה בהרחבה בפרק אודות בר, אך אחזור בקצרה תוך דיון בטענות ההגנה בסיכומים.
טענת ההגנה: לא היה סיכום מוקדם על שוחד
186. ארביב שלל סיכום מוקדם של שוחד בכסות עמלה: הוא ידע על קיומה של עמלה מהיום הראשון של העסקה, אך סבר כי מדובר בעמלה אמיתית שתינתן לגלוסקה עבור פעולותיו למען הפרוייקט (67 שורות 7-14, 95 שורות 23-24, 110 שורות 20-23). לטענת ההגנה, איש לא העיד על כוונת שוחד בעת גיבוש העמלה, והתביעה מלקטת מגרסתו של ארביב את החשד המאוחר שהתעורר אצלו ומכאן מסיקה מסקנות מרחיקות לכת בדבר תכנון מוקדם. ההגנה הוסיפה כי הימנעות התביעה מלחקור את ארביב אודות הטענה בדבר סיכום מוקדם מעמידה חזקה שלוּ נשאל על כך היה משיב בשלילה.
187. אני דוחה את טענות ההגנה. אכן, ארביב העיד כי בעת שסוכם על עמלה לא נאמר לו דבר אודות שוחד. יחד עם זאת הוא ציין כי חשד שמדובר בעמלה מפוקפקת ואמר זאת, לטענתו, ללגיזאל בזמן אמת. בנוסף, התביעה טוענת שמי שידע על תכנון מוקדם של שוחד הוא לגזיאל, ובשלב סיכום העמלה ארביב לא היה שותף לתכנון זה.

התחשיבים
188. לגזיאל טוען כי על אף שניהל 90% מהפרוייקט, העמלה המדוברת אינה ידועה לו (713-714). התביעה הציגה מספר מסמכים מהם עולה כי לגזיאל היה מודע לעמלה. כך למשל מסמך שנתפס ברשות לגזיאל בקלסר בלנטפורט, והכיל טבלת הכנסות והוצאות מארביב בה צויינו דמי תיווך בסך 250,000$ (ת/583). לגזיאל אמר בעדותו: "האמת שאיני יודע, יתכן שזה הגיע ותוייק, אך לא ראיתי את המסמך" (712 שורות 26-28). התביעה ציינה כי לא מדובר ב"סעיף סל" משום שסעיף להוצאות כלליות מופיע בנפרד. מסמך נוסף הוא דו"ח של חברת גרניט (ת/587) שנתפס במשרדו, בו מצויינת עלות תיווך וייזם עסקת הפרוייקט- 350,000$. הדו"ח התבסס על חוזה הרכישה ועל מידע שמסר לגזיאל.
189. קשה לקבל גירסתו של לגזיאל שלא קרא מסמכים אלו ולא היה מודע לעמלה. ראשית, לאור מעורבותו הרבה מאד בפרוייקט. שנית, המסמכים הללו נתפסו פיזית ברשותו. בנוסף, בדו"ח של חברת גרניט צויין במפורש שהמקורות למידע שבדו"ח הם ההסכם ולגזיאל. כיוון שהעמלה לא מופיעה בהסכם המסקנה המתבקשת היא שלגזיאל הוא שמסר את המידע.
להלן טענות ההגנה כנגד התחשיבים של ארביב:
190. -מדובר במסמכים שמקורם בארביב ויש להעניק להם משקל נמוך מזה שניתן למסמכים חיצוניים. בייחוד לאחר שהעיד על עצמו שעסק בהכנת מסמכים כוזבים (115 שורות 14-16). התביעה לא הצביעה על מסמכים אובייקטיביים המלמדים על קיומה של עמלה. לעניין זה אני קובע כי יש להעניק למסמכים אלו משקל מלא. מדובר במסמכים שנכתבו והגיעו לרשותו של לגזיאל בזמן אמת ואין חשש כי נכתבו לטובת החקירה הפלילית. כמו כן, בין המסמכים- דו"ח חיצוני של חברת גרניט שנכתב אף הוא בזמן אמת, בין היתר על יסוד דברים שמסר לגזיאל.
191. -העמלה מופיעה רק בחלק מהמסמכים של ארביב לשותפיו, על אף שהעיד כי העמלה מצויינת באותו מקום במסמכים: "כי תמיד השתמשתי באותו מסמך רק עדכנתיו" (72 שורות 10-16). לטענת ההגנה, היעדר אחידות בין המסמכים מכרסם במהימנות גרסת ארביב.
192. –בתחשיבים שערך לגזיאל עצמו ונתפסו על ידי המשטרה, לא מצויינת כלל העמלה (נ/115-116. עדות לגזיאל בעמוד 700 שורות 3-20, 714 שורות 22-24). מדובר במסמכים שהכין לגזיאל לצרכים פנימיים ולא עבור גורם חיצוני, כדי לבחון את כדאיות העסקה. לפיכך טוענת התביעה כי לא יתכן שירמה את עצמו וישמיט סכום כה גבוה של עמלה מסעיף ההוצאות הצפויות בעלות הפרוייקט. ההגנה הצביעה על הימנעות התביעה מלחקור את לגזיאל בנקודה מהותית זו.
193. בנקודה זו אני קובע כי להבדיל מארביב שלא היה מודע למשמעות האמיתית של העמלה בזמן אמת וחש חופשי לציין אותה במסמכים ששלח לשותפיו, לגזיאל ידע גם ידע על המשמעות הפלילית של העמלה. לכן ברור מדוע השמיט סעיף זה מרישומים שערך, גם אם מדובר ברישום לצרכים פנימיים.
194. טענות ההגנה כנגד דו"ח חברת גרניט: בעמוד 14 לדו"ח מופיעה טבלה בעניין העלויות הכוללת סעיף הוצאות "תיווך וייזום עסקת הפרוייקט" בסך 350,000$. ההגנה טענה כי דו"ח זה לא הוצג ללגזיאל בחקירה והוא לא נשאל עליו טרם חקירתו הנגדית בבית המשפט (שבע שנים לאחר עריכת הדו"ח). בנוסף, עורכיו של הדו"ח לא הובאו לעדות ולכן מדובר בעדות שמיעה. ההגנה טענה עוד כי התביעה לא הסבירה את הפער בין סכום העמלה (250,000$) לסעיף התיווך וייזום בדו"ח (350,000$).
195. לסיכום, אני קובע שלגזיאל היה מודע לקיומה של עמלה. מעבר לעדות ארביב, קביעה זו נתמכת במסמכים-תחשיבים שנתפסו ברשותו (ונשלחו על ידי לגזיאל בזמן אמת). יצויין כי התחשיבים הפנימיים שרשם לגזיאל אינם גוברים על התחשיבים הנ"ל משום שנערכו על ידי לגזיאל בזמן שהיה מודע למשמעות הפלילית של העמלה.
196. בנוסף, קשה להאמין כי לגזיאל לא היה מודע לעמלה במסגרת פרוייקט בית ליר אור, להלוואה שנטל בר ולכספים שהועברו- הן לאור קשריו עם המעורבים (ארביב, בר וגלוסקה) והן לאור מעורבותו הרבה בפרוייקט בית ליר אור.
197. אשר לסיכום אודות תשלום עמלה, על אף חוסר מודעותו של ארביב לכוונת השוחד שמאחורי העמלה בעת הסיכום, אין בכך כדי להעיד על מודעותו של לגזיאל. אני מאמין כי לגזיאל ידע כבר בשלב זה, בעת פנייתו לארביב, שמדובר בכספי שוחד, אלא שלא שיתף בכך את ארביב.

(ג) כיסוי הלוואתו של בר
198. טענות ההגנה
199. לגזיאל לא ידע אודות ההלוואה שנטל בר ועל מעורבות ארביב, ושמע על כך לראשונה בחקירה במשטרה (697 שורות 13-16, 718 שורות 12-14, 719 שורות 12-13). ממילא לגזיאל לא היה מעורב בהעברת הכספים מישראל לארביב. מעבר להכחשת מעורבותו במתן השוחד עצמו, לגזיאל הרחיק עצמו מכל פרט אפשרי הקשור בהחזרי ההלוואה: לא היה מודע להלוואה ולמעורבות ארביב (697 שורות 11-16) ולא ידע על דרישת עמלת התיווך של גלוסקה שבגינה העביר ארביב את הכספים (711). בחקירתו במשטרה אף טען שאינו מכיר את רובינשטיין (ת/25 שורות 247-253) אך בבית המשפט חזר בו והודה שנפגשו באירוע אצל ארביב (725 שורה 27 - עמוד 726 שורה 3).
200. -ארביב העיד כי לא ידע על מסלול העברת הכסף לגזיאל-גלוסקה-בר: ההגנה הצביעה על אמירתו של ארביב טרם חתימתו על הסכם מדינה: "לא ידע שהכסף משאול הועבר לגלוסקה באמצעות בר. על כך למד רק מחומר החקירה" (נ/13 עמוד 6). אך איני מתרשם מאמירה זו שאין לה כל משמעות. כיוון שארביב ידע שמקור הכספים בלגזיאל אלא שלא ידע שהכספים הועברו דרך בר. הדברים עולים בקנה אחד עם עדותו לפיה כל שעניין את ארביב הוא שחלקם של המשקיעים הישראליים בראשות לגזיאל, יועבר אליו כדי ששיוודא שגם הם מעבירים את חלקם.
201. -עדותו של ארביב כוללנית: לטענת ההגנה מדובר בעדות כוללנית. ארביב לא ידע להצביע מהיכן גייס לגזיאל את הכספים ולא התערב באופן שבו שולם החלק של קבוצת לגזיאל בעמלה (97 שורות 1-3). ארביב לא ידע להצביע על מועד הפגישות בעניין ההלוואה והיכן התנהלו (72 שורות 17-23, 76 שורות 1-3). אף אם אקבל טענות ההגנה בנקודה זו אין בהן כדי לפגום במהימנות עדותו של ארביב שכללה פרטים רלוונטיים רבים. הפרטים החסרים עליהם הצביעה ההגנה אינם מהותיים.
202. -טענת ההגנה: עדות ארביב משוללת היגיון: אם לגזיאל הוא מקור המזומנים מהארץ הרי שלא היה צורך להעביר כל כך הרבה "ידיים", והיה יכול להעביר לארביב ישירות. לגזיאל היה מיופה כוח בעסקיו של ארביב ולכן עמדה לרשותו תשתית נוחה להעביר הכספים באופן מוסווה באופן שהיה מקשה על איתורם. בחקירתו הנגדית עומת ארביב עם טענה זו והשיב: "בחרתי בניל, זה היה גם מבחן אם זה הולך לקרות או לא. אם הייתי מהמר הייתי חושב שהכסף לא יועבר לכן הלכתי לניל כי חשבתי שאפשר לסמוך עליו" (98 שורות 28-29, 99 שורות 1-2). לטענת ההגנה אין בתשובה זו כדי להסביר גרסתו של ארביב. הרי החשש שלו היה אם יקבל את הכסף ולא כיצד יקבל אותו. מכל מקום, חרף בדיקה מעמיקה שערכה המשטרה, לא נמצאה כל ראייה להעברת כספים במזומן מלגזיאל לבר. רק עדותו של ארביב על סיכום עם לגזיאל, אך אינו יודע להעיד בוודאות כי לגזיאל הוא שהעביר הכסף לבר.

203. התביעה הציגה מספר ראיות המצביעות על כך שההלוואה כן הובאה לידיעתו של לגזיאל:
204. (א) הפגישה בנוכחותו: לטענת ארביב, לגזיאל נכח בפגישות עם בר וגלוסקה בהן ביקש בר סיוע בהלוואה. לטענת לגזיאל הם דיברו באנגלית ולא נמסר לו נושא השיחה (701 שורות 9-10). כלומר, לגזיאל אישר את נוכחותו בפגישה המדוברת אלא שהכחיש שהבין את הנאמר בה. קשה להאמין כי אדם כמו לגזיאל, שאף אם אין מחלוקת כי אינו בקיא בשפה האנגלית, לא הבין על מה שוחחו שני אנשים מקורבים לו והם דיברו "מעל לראשו".
205. (ב) לגזיאל מכותב למיילים הנוגעים להלוואה.
206. לטענת ההגנה קיימים 45 מיילים שעניינם התכתבות בין ארביב לאחרים בנוגע להחזר ההלוואה. מתוכם לגזיאל מוען לשני מיילים בהעתק ומייל אחד נשלח ישירות אליו. אם היה לו קשר הדוק להלוואה והחזריה וודאי היה מכותב גם ליתר המיילים. בנוסף, רק ארביב כיתב אותו למיילים ואף גורם אחר לא מצא לנכון לעשות זאת. לטענת ההגנה מצד אחד ארביב רצה לקשור את לגזיאל להלוואה למקרה שמישהו ישאל שאלות, אך עשה זאת באופן מוצנע, בשלושה מיילים בלבד, כדי לא לעורר את לגזיאל לשאול שאלות ולתקן את הרושם שארביב ניסה לייצר. יחד עם זאת, ההגנה לא הראתה כיצד שירבוב שמו של לגזיאל מסייע לארביב להרחיק עצמו מההלוואה במקרה שתיפתח חקירה.
207. כמו כן, המיילים בעניין ההלוואה, להם היה מכותב, נכתבו באנגלית, ולכן, לטענת לגזיאל לא ראה אותם: "ארביב היה שולח לי לפעמים דברים שלא קשורים אליי עם העתק אליי, ואם זה באנגלית אני לא מתייחס לזה בכלל" (720 שורות 3-4). אינני מקבל זאת. עצם העובדה שארביב כיתב אותו למייל, גם אם לגזיאל לא ידע לקרוא אותם, מעידה על כך שלגזיאל מעורב ומודע להלוואה שנלקחה.
208. לגבי מייל ת/152 עמוד 5 בו ארביב מבקש לשוחח עם גלוסקה בדחיפות אודות תשלום ריבית בסך 5,000 ₪, העיד לגזיאל:
"ש: ארביב אומר שגם אם הוא שלח לך מייל באנגלית שאתה לא קורא, ברור לו שידעת במה מדובר כי הוא דיבר איתך בטלפון (עמ' 95 שורה 23)...
ת: אז אני אומר שלא היה דבר כזה. כנראה שארביב החליט לשקר פה כדי להתאים את עצמו.
ש: אמרת במשטרה שאתה עובר על המייל שלך ואם אתה רואה שם מייל מעניין, אתה מתרגם אותו לעברית (ת/25 ש' 48-50). אתה קיבלת מייל שבכותרת שלו כתוב באנגלית דחוף, שזה מילה מאד דומה לדחוף באיטלקית, שזו מילה שאתה מבין. לא דאגת לתרגם מייל שכתוב עליו המילה דחוף?
ת: אמרתי שלא ראיתי את המיילים האלה שכתובים באנגלית. גם בתקופות האלה הייתי נכנס לבתי חולים ויוצא. שנית, אני רק התחלתי ללמוד על מחשב, עד היום אני לא מומחה. אני לא ראיתי את זה אף פעם את המסמכים האלה" (720 שורות 13-25)

209. אשר למייל ת/160, בו כתוב שמחר ישלמו 4250 פאונד, העיד לגזיאל:
"ש: ... למה שארביב ישלח לך מייל כזה אם אתה לא קשור להלוואה?
ת: יכול להיות שעמנואל שלח אוטומטית את השם שלי, אבל זה לא אומר שראיתי את המסמך הזה.
ש: עמנואל אומר ששלח לך את המייל הזה כי אתה קשור אליו אישית. הסיבה היא שהוא שילם את התשלום הזה של הריבית מהכסף שאתה שלחת לו מישראל. אני מפנה לעמ' 82 ש' 6-7.
ת: אף פעם לא שלחתי לחוץ לארץ כסף פרט ל-4 מיליון ₪ שציינתי...
ש: בכותרת של המייל הזה כתוב באנגלית "מר וגב' בר". זה משהו שאתה מסוגל לקרוא למרות שהוא באנגלית. ובתוך המייל יש סכום בפאונדים שאתה גם כן מסוגל לקרוא. אתה רואה את הסכום ואת השמות. אם היית רואה מייל עם השם של צבי בר
וסכום כסף, היה מעניין מספיק כדי לתרגם אותו?
ת: לא ראיתי את המייל הזה. המיילים האלה הקצרים לא מעניינים אותי. אם זה היה כתוב במכתב אליי, הייתי מתרגם אותו". (721 שורות 12-28).

210. אשר למייל, ת/156, הכתוב באיטלקית, שפה שלגזיאל מבין היטב, העיד לגזיאל:
"ש. אני מפנה אותך ל-ת/156 מיום 27/8/06, שנתפס אצלך במחשב. במייל הזה כותב לך ארביב: אתה חייב לי 625 דולר עבור הכסף של ניל, הגיעו רק 74,375. המייל הזה כתב אותו ארביב באיטלקית. כלומר זה ברור שהכוונה היתה שאתה תקרא אותו. קראת אותו?
ת. כן, קראתי אותו במשטרה בפעם הראשונה.
ש. לא קראת אותו כשהוא הגיע אליך למשרד?
ת. לא, לא קראתי אותו, הראו לי את זה פעם ראשונה במשטרה.
ש. אתה במשטרה אמרת שלדעתך הוא לא קיים בכלל בתיבת הדואר שלך.
ת. נכון. אני לא בקיא במחשבים. אם לא ראיתי אותו, כנראה שהוא לא נמצא במייל שלי. אחר כך התברר שהוא כן קיים.
ש. לא אמרת במשטרה שאתה לא בקיא במחשב, אמרת שזה מזויף.
ת. אני לא ראיתי את זה ואחר כך התברר שהוא כן נמצא במחשב. אמרו לי שאפשר לבדוק אם כן פתחתי אותו במחשב או לא.
...
ש. אני אומרת לך שארביב לא כתב את שם המשפחה רובינשטיין כי אתה יודע יפה מאוד מי זה ניל.
ת. יכול להיות. אבל במציאות לא ראיתי את המייל הזה, אבל אני לא מבין למה עמנואל ביקש את ההשלמה של 625 דולר. לא נתתי לניל אגורה אחת ולא הייתי חייב לו אגורה אחת.
ש. כשארביב כותב "הכסף של ניל", הוא מתכוון לכסף המזומן שניל העביר לארביב לצורך תשלום ההלוואה של צבי בר
.
ת. ככה הוא אומר" (728 שורות 26-27, 729).
211. התביעה טענה כי השמות, הסכומים והתאריכים במייל זה תואמים במדוייק את מהלך העברת השוחד:
212. ראשית, ארביב כתב "אתה חייב לי" כך שברור שמתכוון ללגזיאל באופן ספציפי. שנית, קיימת התאמה בין התאריך והסכום שבמייל לבין מצב העברת הכספים שכן ביום 27.8.2006 הסכום שהועבר היה כפי שצויין במייל- 74,375$ (ת/154 ות/155- 2 העברות בסך 49,500$ ו- 24,875$). בנוסף, 625$ ישלימו לסכום עגול של 75,000$. נתון זה תואם לכך שביום 26.10.2006 כתב גלוסקה לארביב כי נשלחו 100,000$. באותו יום ארביב שלח לרובינשטיין מייל ובו ביקש לדעת מה הסכום שנשלח ב2-3 העברות. מספר ימים לאחר מכן כתב לו רובינשטיין שלמיטב זכרונו העביר סכום של 50 ושני סכומים של 25. לפיכך עולה כי מדובר בסכום עגול של 100,000 ואכן, לאחר שני תשלומים אמור היה להתקבל סכום של 75,000. יצויין כי אין מחלוקת שניל המדובר הוא ניל רובינשטיין שכן לגזיאל אישר כי אינו מכיר ניל אחר (729 שורות 12-20).
213. כאמור לעיל, טענת ההגנה בנוגע למיילים באנגלית אינה נוגעת למייל זה. דווקא המייל בו ארביב פנה ללגזיאל ישירות בנוגע לחוב, כתוב בשפה האיטלקית בה שולט.
214. טענת הגנה נוספת בנוגע למייל היא שאין היגיון בכך שארביב יבקש סכום כזה בשעה שמחזיק עבורו במיליונים (687 שורות 14-18, 698 שורות 17-21). התשובה לכך היא שבמקרה של החוב הזה אומנם מדובר בסכום נמוך אך ארביב לא פונה אליו כמי שמחזיק בכספו אלא כמי שמייצג את הקבוצה הישראלית ולכן לא מדובר בחוב אישי של לגזיאל לארביב. לגבי טענת לגזיאל- מדוע אם העביר 100,000$ כשהיה אמור להעביר 125,000$ לא ביקש את ה-25,000$ הנותרים? (687 שורות 24-26)ה בשעה שמחזיק עבורו במיליונים וסיפר שמשרד הקליטה מחפש דירות לעולים ויש ברמת גן בניין ריק. ה גם על הנד. ארביב השיב שבשלב זה לגזיאל אמר לו ששלח 75,000$ בלבד ולכן התייחס רק להשלמה לסכום זה ולא לכל ה-100,000$.
215. יש להדגיש כי הצדדים הסכימו ש"מסמכי הדואר האלק' שהוגשו לגבי ארביב כנמען וכשולח נשלחו מכתובת השולח ונתקבלו בכתובת הנמען והמכותב בזמן אמת" (325 שורות 9-11).

216. (ג) השיחה בין לגזיאל וארביב: בתמלילי האזנות הסתר קיימת שיחה בין לגזיאל לארביב מיום 13.8.2007:
"עמנואל: איך החבר שלנו עכשיו כאן? הגדול?
שאול: קצת עצבני.
עמנואל: אה, כן? פשוט (לא ברור) בשבוע שעבר... (לא ברור) לא רוצה לדבר.
שאול: כן, למה? פשוט הגיעה (לא ברור) לבית שלו בגלל החוב.
עמנואל: אה.
שאול: לכאן, לתל אביב... לרמת גן, הבנת?
עמנואל: אה, אה"
(ת/168)
217. ארביב סיפר כי חלק זה של השיחה התייחס לכעס של בר לאחר שמכתב בנוגע להלוואה נשלח לכתובתו הפרטית (88 שורות 19-26). ראיות התומכת בנושא השיחה: מכתב ששלח גלוסקה באותו יום לגרוב בו הדגיש שהמכתבים בעניין ההלוואה יישלחו רק למשרדו (ת/508, עדות גלוסקה בעמוד 818 שורות 15-23). וכן תכתובת בין גלוסקה לארביב מיום 1.2.2006 ממנה עולה שבר כעס בעבר כשהגיעו לכתובתו מכתבים בנושא ההלוואה (ת/153).
218. משיחה זו עולה כי לגזיאל מודע להלוואתו של בר. לגזיאל נשאל אודות השיחה אך עדותו הייתה מבולבלת:
219. בחקירתו במשטרה אמר תחילה: "אמרתי לעמנואל, שלבר אין מצב רוח בגלל שיש לו בעיות עם הבית. אני חושב שבאותו שבוע היה לו פיצוץ צינור בבית, היו צריכים להוציא לו דברים מהבית, והוא היה עצבני לגמרי". בהמשך אמר: "אמרתי לעמנואל, שבר עצבני בגלל החוב ולא בגלל הפיצוץ בצינור" (ת/25 שורות 432-440). בבית המשפט אמר בחקירה ראשית: "לא דיברתי איתו כלל על החוב. אלא שידעתי שצבי עצבני על פיצוץ צינור, ראיתי שהוא עצבני וקמתי והלכתי" (699 שורות 10-15). בחקירה הנגדית שילב בין גירסאותיו:
ש. ארביב אומר שאתם מדברים על זה שבר עצבני כי הגיע מכתב לבית שלו בקשר להלוואה בלונדון ושבר לא רצה שמכתבים בנושא הזה יגיעו לבית שלו. (עמ' 88 ש' 18 עד 26). נא התייחסותך.
ת. אחרי השאלה איך החבר שלנו הגדול, עמנואל מדבר ואני אומר לו שיש לו בעיות. אני הייתי במקרה נוכח, הייתי אצל צבי בר
כשהוא דיבר בטלפון וצעק על ביוב ועל חוב בבית. הוא היה עצבני ואני קמתי ואמרתי: תודה רבה, אני הולך.
ש. על איזה חוב הוא דיבר בטלפון?
ת. אני לא יודע, הוא אמר ביוב בבית שלו, חוב.
ש. אתה זוכר את השיחה הזאת?
ת. אני זוכר, ואחרי השיחה הזאת אמרתי גם לעמנואל וגם לשולץ שצבי בר
יש לו כנראה בעיות עם האופוזיציה והוא מאוד עצבני".

220. התביעה טענה כי על אף שניסה לשלב בין הגירסאות הוא סתר את עצמו שכן במשטרה טען ששוחח עם בר על הנושא אך אינו זוכר את תוכן השיחה, בבית המשפט אמר ששמע את בר מדבר בטלפון וזוכר את תוכן השיחה (ת/25 שורות 437-438, 462-464).

"ש. "למה הוא עצבני? פשוט הגיע... לבית שלו בגלל חוב". איך צינור ביוב הגיע לבית שלו בגלל חוב? יש בפני
את מילות השיחה. איך ההסבר שלך מסתדר עם מה שאתה אומר לארביב?
ת. אני מספר לארביב על השיחה של בר בטלפון. על זה היתה השיחה ואני הייתי שם בשיחה הזאת, ולא ארביב היה בשיחה ולא את אלא אני הייתי שם. אני שמעתי את צבי בר
מדבר על צינור שהתפוצץ, על חוב ברמת גן. ראיתי שהוא עצבני, קמתי והלכתי..."
ש. אני מצטטת מתמליל השיחה. מה הגיע לרמת גן? הצינור הגיע לרמת גן? החוב הגיע לרמת גן?
ת. אני מסביר לך שהייתי נוכח בשיחה שדיבר צבי בר
בטלפון והיה עצבני על פיצוץ, על חוב ברמת גן, לא יודע, ואני יצאתי באמצע השיחה.
ש. למה אתה אומר לארביב שהגיע לרמת גן? הרי איפה זה יכול להיות אחרת?
ת. הוא מדבר מחוץ לארץ ואני מסביר לו שזה בארץ, ברמת גן..."
(723 שורות 6-16).

221. לסיכום, לגזיאל טען כי לא היה מודע להלוואה שנטל בר ולכיסוי ההלוואה. אני דוחה טענה זו מן הטעמים הבאים: האחד, לגזיאל מכותב בזמן אמת למיילים הנוגעים להלוואה (שני מיילים באנגלית ומייל אחד באיטלקית). קיימת התאמה בין הסכומים שפורטו במיילים לבין עדותו של ארביב בנוגע להעברות הכספים. הטעם השני הוא השיחה בין לגזיאל וארביב כפי שנקלטה בהאזנות הסתר בה שוחחו על כעסו של בר בנוגע לחוב. גרסתו של לגזיאל בנוגע לשיחה זו (פיצוץ בצינור ביתו של בר) אינה מעוררת אמון, בלשון המעטה. ומדובר בנקודה נוספת בה לגזיאל הסתבך בלשונו.

(ד) עדות רובינשטיין
222. אין מחלוקת כי רובינשטיין עצמו אינו קושר את לגזיאל ישירות לפרשה ואין באפשרותו לעשות זאת. הוא קיבל את הכסף מגלוסקה והעבירו לארביב ולכן אין לו מידע על מעורבותו של לגזיאל.
223. בהקשר זה יש לציין שגלוסקה הכחיש קשר של לגזיאל למעטפות וטען כי קיבל מעטפות מבר באופן אישי. הקשר התבצע ישירות מול ארביב ורובינשטיין (771 שורות 4-11) ולגזיאל לא היה מעורב גם באופן החזרת ההלוואה (779 שורות 23). לעניין עדותו של גלוסקה אני קובע כי לא ניתן לסמוך על עדותו, שכאמור, לא תרמה לגילוי האמת. מעורבותו של גלוסקה בטיפול בהלוואה וקשריו האמיצים עם בר אינם מותירים מקום לספק- גלוסקה לא שימש רק כשליח המעביר מעטפות תמימות מבר לרובינשטיין. עדותו המיתממת כאילו לא ידע ולא הבין את הסיטואציה אינה אמינה.

224. בנוגע להכרות בין לגזיאל ורובינשטיין: לגזיאל אמר בחקירתו שאינו מכיר ניל רובינשטיין (ת/25 שורות 249-253), בעדותו הסביר שלא זכר אותו (פרוטוקול 725 שורות 27-28).
225. רובינשטיין מצידו סיפר על ההכרות עם לגזיאל: "לגבי הפגישה בבית המלון היתה עם האנשים שמעורבים שביקשו ממני שאעזור להם לפתוח את החשבון בחו"ל, מי שנכח היו, שאול לגזיאל
(זוכר בוודאות), חושב שגם מוטי גלוסקה היה. הכרתי את שאול לגזיאל
, ידעתי שהוא בן משפחתו של עמנואל. ראיתיו בביתו של עמנואל לא זכור לי כמה פעמים, אולי פעמיים שלוש. עמנואל אמר לי בקשר להעברת הכספים ללגזיאל ולמקורביו בקשר לשיחה עם גו'אנה, משיב שהיא אחותו של עמנואל, והיא התקשרה אלי כדי להיפגש איתה במלון לרום ענבל, היא היתה כאן עבור פגישה של הסוכנות היהודית, פגשתי אותה והיא שאלה אם אוכל לעזור לשאול, ואז עמנואל התקשר אלי ואמרתי לו שאני נפגש עם ג'ואנה כעת, והיא ביקשה שאעזור לשאול, ולא הרגשתי בנוח מכך, ועמנואל אמר לי לא לעשות כלום" (196 שורות 1-11).
226. חיזוקים לעדותו של רובינשטיין ניתן למצוא בשיחה בה ארביב הקליט אותו ללא ידיעתו. רובינשטיין התלונן באוזניו שלגזיאל פנה אליו מספר פעמים ו"משגע" אותו. באותה שיחה עלה גם החשש של ארביב ורובינשטיין מכך שלגזיאל יספר שהעביר את הכסף שבמעטפות לרובינשטיין, שזה לא יפה אם יעשה זאת. בנוסף, עלה כי יש להיזהר ובסיטואציות כאלה "כל אחד דואג לעצמו" (ת/158ב עמודים 12-13). מהשיחה עולה גם החשש שהרשויות ישאלו שאלות לאחר שהלכו למשרדו של לגזיאל ונחשפו לקבצים רבים ששמו של ארביב מתנוסס עליהם.
227. לגזיאל טען שלא זוכר שפגש את רובינשטיין אישית (726 שורות 4-10), ולא זוכר שביקש טובה מג'ואנה למרות שארביב ורובינשטיין מדברים על כך שלגזיאל ביקש ממנו עזרה ורובינשטיין ניסה לדחות אותו (728 שורות 5-9). לשאלה מדוע רובינשטיין וארביב מדברים ביניהם וחוששים שלגזיאל ימסור את שמו של רובינשטיין או שייתפסו מסמכים השיב שאינו יודע מה דיברו ומדוע, ולא העביר כסף לרובינשטיין מעולם (728 שורות 16-20).

(ה) טענת הגנה: ארביב הכניס את שמו של לגזיאל כשהבין שהסתבך
228. (-) במהלך המשא ומתן לקראת הסכם עד מדינה כתב עורך דינו של ארביב למשטרה: "מצ"ב הסכם חתום על ידי מר ארביב לקראת חקירתו ביום ג. אנא נסו לעזור. אישתו מבועתת בחודש שמיני" (נ/15). ארביב העיד כי זו הייתה תקופה קשה והוא חשש שהפרסומים בעקבות הפרשה יפגעו בעסקיו (93 שורות 5-6). לטענת ההגנה, מצוקתו של ארביב הובילה אותו להקטין את חלקו בפרשה תוך הצגת גרסה מתפתחת: רק לאחר הגשת כתב האישום נגדו והחתימה על הסכם עד מדינה הציג את גרסת העמלה. בנוגע ל"גרסתו המתפתחת" של ארביב בהקשר החתימה על הסכם עד מדינה- דנתי ארוכות לעיל. יצויין כי התביעה נאלצה להגיש כתב האישום נגד ארביב לאחר סירוב הסניגור להארכת החילוט בהסכמה.
229. סנגוריו של לגזיאל טענו כי בניגוד למקרים אחרים של עדי מדינה, ארביב הציג את גרסתו לאחר שעיין בחומרי החקירה כנאשם. ההגנה הצביעה על מענה ארביב לשאלון טרם הסכם עד מדינה בו מסר שלא ידע שהכספים מלגזיאל עברו לרובינשטיין דרך בר ועל כך למד מחומר החקירה (נ/13 עמוד 6). אך לא די לטעון טענות כלליות ויש לפרוט לפרטים את הטענה להשפעת חומרי החקירה. ההגנה לא הצביעה על חומרי חקירה, שחשיפתו של ארביב אליהם היא זו שעיצבה את גרסתו "השקרית" לטענתה.
230. בנוגע לכך שארביב לא ידע על כך שהכסף מלגזיאל עבר דרך בר, ולמד על כך רק מחומרי החקירה מודעות זו אינה מעלה או מורידה.
231. (-) לגזיאל טען שארביב אמר את הדברים בדיעבד כשהבין שהסתבך ועירבב גם אותו בעניין. וכך אמר בעדותו:
232. "יתכן שרצה לערבב אותי, כשראה שיש פעולה שעשה נגד החוק ושיש לו בעייה.... אני מכיר את עמנואל מבחינה מסחרית שהוא עובד כך, מחשבתו במוח לא תמיד נקייה" (698 שורות 13-14).
"ש. מתי הוא בנה את התיק?
ת. מה שקרה במציאות, וזה אמת, אני מכיר את עמנואל מלידתו, וברגע מסוים הוא התחבר לאנשים לא טובים... עמנואל כנראה העביר את הכספים שצבי בר
שלח לקרנות כדי לקבל עמלה של 6 אחוז. כנראה באיזה הוא שלב לחצו אותו להחזיר את ההלוואה והוא כתב שיק פרטי שלו... אני לא יודע, אני משער... עמנואל הבין שהוא עשה טעות שהוא נתן שיק פרטי שלו, בלי קשר לחקירה, ואז הוא שאל איך יכול להיות שהוא שילם בשיק פרטי לראש עיר ואם יקרה חס וחלילה משהו, ואז הוא החליט לכסות את עצמו...
ש. אם הוא כל כך מנסה לכסות את עצמו, אז למה אחרי המייל הוא ממשיך עם הסכומים ועם המיילים?
ת. הוא התחיל עם זה והוא חייב להמשיך.
ש. המיילים האלה נכתבו לפני שהוא שילם את השיק.
ת. לפני שהוא נתן את השיק? כן? יכול להיות. אז הוא חשב על זה עוד לפני זה. אני לא יודע. זאת התיאוריה שלי. עמנואל כתב אליי כי היו לו סיבות. לא יתכן שדרש 625 דולר כאשר יש לו מיליונים אצלי.
ש. ארביב הסביר שהמייל הזה הוא בגלל שאתה המקור לכספים שרובינשטיין העביר וששימשו כהחזר ההלוואה לבר (פרוטוקול עמ' 78 ש' 27 עד 79 ש' 11, וכן לעמ' 80 ש' 26). הוא אומר קיבלתי את הכסף של שאול בחלקים ולא פעם אחת. אם לא היה לך קשר לכל ההלוואה הזאת ולכל ההחזרים, למה ארביב יספר במשטרה ובבית המשפט שאתה אחראי להעברת הכספים? אמרת שהוא כמו הבן שלך ושיש לכם קשרים משפחתיים של שנים וניהלת לו את חשבון הבנק. למה לו לערבב אותך בכל הדבר הזה?
ת. את אומרת שזה אחרי שהוא נהיה עד מדינה אז בניתם מה שבניתם. לא היה ולא נברא, לא העברתי לחוץ לארץ כספים, לא לעמנואל ולא לאף אחד, בשום מקרה, לא בפרויקט הזה ולא באף פרויקט. הפוך בדיוק. היינו מקבלים כספים לארץ הן לתרומות והן לעסקים" (732-733).
233. לטענת לגזיאל, לאחר שארביב העביר שיק ראשון על חשבון התשלום השני של ריבית ההלוואה, ביום 3.2.2006 ארביב נבהל והחליט לכסות את עצמו, על אף שטרם החלה החקירה (732 שורות 18-27). לטענת התביעה: ראשית, ארביב החל לשלוח הודעות ללגזיאל בנוגע להלוואה לפני הפקדת השיק (התשלום הראשון עבור ההלוואה היה ביום 3.2.2006 ומייל ת/152 עמוד 5 נשלח כבר ביום 28.11.2005). שנית, אם ארביב נבהל לאחר התשלום הראשון הרי שיכול היה להימנע מהעברת יתר התשלומים. בנוסף, אם ארביב נבהל, מדוע כתב מייל שבו מפליל גם את עצמו.
234. איני מקבל את טענותיו של לגזיאל מהטעמים הבאים: האחד, ארביב הקליט את השיחה עם רובינשטיין בה דיברו על לגזיאל, טרם חקירתו של ארביב וודאי שטרם נחתם הסכם עד מדינה. בנוסף, רובינשטיין עצמו לא היה מודע להקלטה. השני, אם ארביב שירבב את שמו של לגזיאל על לא עוול בכפו, מדוע אם כן שארביב יכתוב ללגזיאל בזמן אמת, לפני היוודע החקירה, שלגזיאל חייב כסף עבור הסכום שרובינשטיין העביר. אף בזמן החתימה על הסכם עד מדינה אין לארביב סיבה אמיתית לשקר, ולהעליל על לגזיאל עלילות שווא ובכך לסבכו בפלילים. הוא יכול היה לקחת על עצמו את העברת כל סכום השוחד לבר. איני מאמין כי ארביב היה מכניס את שמו של לגזיאל רק על מנת שיהיה לו שותף לחלוק עמו את האחריות.

235. לסיכום חלקו של לגזיאל:
1. גרסת ארביב בנוגע למודעות לגזיאל לעמלה נתמכת במסמכים שנתפסו ברשות לגזיאל. גרסת ארביב בנוגע למעורבותו של לגזיאל בכיסוי הלוואתו של בר נתמכת במיילים אליהם היה מכותב בזמן אמת ובשיחה המוקלטת עם רובינשטיין.
2. טענת ההגנה שכעד מדינה, לארביב אינטרס לשרבב את שמו של לגזיאל, נדחתה.
3. ניסיונו של לגזיאל להרחיק עצמו הן מהעמלה והן מההלוואה שנטל בר, מגביר את החשד כי ביצע את המעשים המיוחסים לו. הדברים מתחדדים לאור קשריו של לגזיאל עם המעורבים ומעורבותו העמוקה בפרוייקט.
4. נכון שגלוסקה ורובינשטיין העידו כי לגזיאל אינו קשור להעברות הכספים. יחד עם זאת, רובינשטיין- שקיבל את הכספים מגלוסקה לא יודע מה מקורם ולכן עדותו אינה מעלה ואינה מורידה. בנוגע לגלוסקה- לא ניתן לתת אמון בגרסתו, הן לאור חוסר ההיגיון בעדותו והן לאור האינטרס המובהק שלו, כמי שיוגש נגדו כתב אישום בפרשה, להרחיק את עצמו ואת המעורבים האחרים מההלוואה.
5. אין בידי בית המשפט ראיה ישירה לכך שלגזיאל העביר את הכספים לבר או גלוסקה. עם זאת, מעורבותו של לגזיאל נלמדת הן מעדותו המהימנה של ארביב והן מראיות נסיבתיות שפורטו כאמור, ואין בכך כדי לפגום בוודאות ההרשעה. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין צורך בידיעת כל פרט ופרט על מנת להביא להרשעה. ייתכנו מקרים בהם התמונה הפלילית, המורכבת מחלקי פאזל רבים, אינה שלמה ובית המשפט אינו מסוגל לקבוע באופן וודאי פרטים מסויימים, אך ידיעתו מספיקה על מנת לבסס הרשעה מעל לכל ספק סביר:
"אין זה נדיר כי המסכת הראייתית הפרושה לפני בית-המשפט תלקה בחללים מסוימים או בפרשיות סתומות. תפקידו של בית-המשפט אינו ליצור תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם, כי אם להכריע אם על-אף קיומם של אותם חללים ניתן לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו ולהרשיעו בפלילים" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(6) 205, 232 (2002). וראו גם ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי [29], 520 וכן 3372/11 ע"פ משה קצב נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו, 10.11.2011) 133. לפסיקה נוספת ראו קדמי, כרך רביעי, 1670-1671)
236. לאור האמור אני קובע כי לגזיאל פנה לארביב בנוגע להעברת עמלה בסך 250,000$ במסגרת פרוייקט בית ליר אור. לגזיאל היה מודע להלוואה שנטל בר בלונדון ודאג יחד עם ארביב (בשם יתר המשקיעים) לכסות ההלוואה. הוא העביר 100,000$ בשם המשקיעים הישראלים לארביב, שהוסיף את חלקו (בשם המשקיעים הזרים) והעביר את הסכום הכולל לכיסוי הלוואת בר בחברת גרוב.
התמורה הנטענת: קידום פרוייקט בית ליר אור
237. כחלק מהוכחת עבירת השוחד, על התביעה להראות שטובת ההנאה ניתנה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". פרק זה עוסק באותה פעולה שביצע בר, לטענת התביעה, בתמורה לכספי שוחד. ויודגש, סעיף 293(7) לחוק העונשין קובע כי אין נפקא מינה "אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו". כלומר, הרשעה בשוחד אינה קשורה בשאלה אם מקבל טובת ההנאה סטה מן השורה ודי בכך שביצע פעולה במסגרת תפקידו בתמורה לטובת ההנאה.
238. לטענת התביעה, בתמורה לכספי השוחד בר העניק יחס מיוחד לחברת בלנטפורט, שבבעלות משותפת של קבוצת יזמים מישראל בראשות לגזיאל, וקבוצת יזמים מחו"ל בראשות ארביב. היחס המיוחד בא לידי ביטוי במספר אופנים: קידום מכירת בית ליר אור לחברה, קידום הפרוייקט לאחר המכירה (לעומת "הקפאת" הפרוייקט לפני כן) וקידום הסכם השכירות עם המכללה באופן שהיטיב עם החברה. כמו כן, החברה נהנתה מהטבות שונות בנוגע לתשלומי היטל השבחה, מטלה ציבורית ואגרות.
239. הדיון בפרק זה ייעשה במספר שלבים. בשלב הראשון אדון במצבו של בית ליר אור לפני שנמכר לבלנטפורט. בשלב השני אדון ברכישת הפרוייקט על ידי בלנטפורט ובטענת התביעה בדבר חלקו של בר בקידום הרכישה. בשלב השלישי אדון בטענת התביעה לפיה בר הפעיל לחץ לקדם את התוכנית במהירות לאחר הרכישה ופעל להטבות שונות עבור בלנטפורט בנוגע לתשלומים. לאחר מכן אדון בטענות ההגנה בהקשר כללי.

מצבו של בית ליר אור לפני המכירה לבלנטפורט
240. בשנת 1994 התקשרה עיריית ר"ג, בעלים רשום של חלקה 43 בגוש 6204 ברחוב בן גוריון 26-28 בר"ג, בעסקת קומבינציה עם חברת ליר אור שהותירה בידי העירייה 25% מהזכויות בחלקה (ת/765). בשנת 1995 התקשרה חברת ליר אור בעסקת קומבינציה עם הבעלים הרשום של החלקה הסמוכה. על חלקות אלו חלו תכניות על פיהן ניתן היה להקים בחלקה האחת בניין בן 9 קומות מעל קומת קרקע למסחר, ובחלקה השנייה בניין בן 6 קומות מעל קומת קרקע למסחר (ת/190 סעיף 5.1 ו- ת/214 סעיף 11).
241. בין השנים 1999-2001 הקימה חברת ליר אור מרתפי חניה ומעטפת בניין בית ליר אור, אך לא סיימה. הבניין נבנה תוך חריגה של אלפי מטרים וחריגה ממספר הקומות וקווי הבניין המותרים (ת/267.33). בשנת 2001 מונו כונסי נכסים קבועים מטעם חברת ליר אור, עיריית רמת גן ובנק הפועלים, על כלל נכסים וזכויות של חברת ליר אור בבית ליר אור למימוש משכנתא שרבצה לטובת בנק הפועלים (ת/732 סעיף 7).
242. ביום 19.7.2000 הוגשה לוועדה המחוזית תוכנית שנועדה להכשיר בדיעבד את חריגות הבנייה (ת/766). מטרתה איחוד וחלוקה של החלקות ליצירת מגרש אחד, תוך הגדלת זכויות הבנייה ומספר הקומות המותרות. משני בניינים בגובה של 6 ו-9 קומות מעל קומה מסחרית, לבניין אחד בן 9 קומות וקומה עשירית חלקית (ת/214 סעיף 10). לטענת התביעה הכונסים החליטו שלא להציע את הנכס במכרז משום שללא אישור התוכנית מדובר במקח טעות (עדות עו"ד משולם בעמוד 185 שורות 27-28, 186 שורות 1-2 שהעיד כי גם נושא החניון עוכב. עדות עו"ד אהרוני בעמוד 181 שורות 16-28 ועדות שווקה בעמוד 267 שורות 1-11). יצויין כי לטענת ההגנה אנשי המקצוע בעירייה הם שנמנעו ממכרז כיוון שסברו שיציאה למכרז בעיתוי זה תפגע בעירייה (עדות ברוש בעמוד 210 שורות 16-19, 211 שורות 12-16, ועדות שווקה בעמוד 279 שורות 25-28).
243. לטענת התביעה לא נעשה דבר על מנת לקדם את התוכנית, חרף האינטרס המובהק של העירייה להכשיר את הפרוייקט כמי שמחזיקה ב-25%. כך למשל הפקדת התוכנית הותנתה בקביעת מטלה ציבורית בחודש יוני 2001 (ת/202 נספח ה'), אך היקף וטיב המטלה נקבעו רק שנה וחצי לאחר מכן (ת/182).
244. התביעה הדגישה כי בר, שכתב הערה בכתב ידו על גבי מכתב הדוחה הצעת הכונסים להוציא את בית ליר אור למכירה במכרז בחודש יוני 2004 (ת/91, ת/185), העיד שחש כי הפרוייקט צריך לקבל תנופה והובלה שלו משום שמדובר בפרויקט מסובך (397 שורות 7-8). יחד עם זאת, למעט הערה זו, רצונו של בר לא בא לידי ביטוי עד לרכישת בית ליר אור על ידי בלנטפורט: ביום 24.6.2001 סוכם בוועדה לקדם התוכנית, ביום 30.12.2002 התוכנית אושרה להפקדה בתנאים בוועדה המחוזית, ביום 12.1.2004 החליטה הוועדה המחוזית על מהות המטלה הציבורית וביום 21.11.2005 החליטה הוועדה המחוזית על שינוי התוכנית לאור כניסת המכללה לבניין (נ/48). כהן העיד שלוח הזמנים מעט ארוך ואינו מקובל בוועדה (230 שורות 11-16) וכן כי ניסה לקדם את הפרוייקט יחד עם כונסי הנכסים (230 שורות 5-6). ניסיונות הכונסים לזרז לא צלחו. אחד מהכונסים, עו"ד אהרוני העיד: "לא רק שניסינו לקדם את זה, לא הצלחנו לפענח למה אנחנו לא מצליחים להביא את התב"ע לאישור" (183 שורות 18-19, וראו גם עדות כונס נוסף, עו"ד משולם, 185 שורות 13-14).
245. להלן טענות ההגנה:
246. (א) בית ליר אור היה שלד אומלל שכולם התרחקו ממנו. היזמים שהתעניינו לא הביעו רצינות. בר העיד כי בראשית שנות ה-2000 מדובר היה ב"שלד אומלל, שבנה אותו יזם שפשט את הרגל, בנק הפועלים לקח את זה ומאז זה מתגלגל, והיום בשורה האחרונה, על זה צריכים לקבל פרס ישראל שזה עומד וזה מכללה" (395 שורות 30-32, וראו גם 398 שורות 6-8). בר הוסיף כי היזמים שהגיעו ברחו לאחר שראו את המקום, את עבירות הבניה והשממה. לטענתו, דחף את הפרוייקט גם לפני שבלנטפורט נכנסה לתמונה אך כל מי שנכנס קודם "נשר" (397 שורות 23-34, 490 שורות 6-7). דברים ברוח זו העידו מהנדס העיר- כהן ("מצאתי פיל לבן שאינו גמור"- עמוד 250 שורות 4-5), היועץ המשפטי לעירייה- שווקה ("מדובר בפיל לבן... הבנין היה בנוי בחלקו, שומם, כפצע, חיפשנו כל דרך להבריא זאת, ובראש- ראש העיר"- עמוד 265 שורות 19-22), סגן וממלא מקום ראש העיר- ברוש ("מדובר בפלונטר שצריך לצאת ממנו"- עמוד 216 שורות 17-21) ומנהלת סקטור נדל"ן בבנק הפועלים, צברגל ("זה היה פיל לבן"- עמוד 171 שורה 8). לאור האמור, פעילותו של בר לקידום הפרוייקט ראויה. הן משום שהעירייה החזיקה 25% מהנכס והן משום שמדובר בבניין העומד שומם במרכז העיר, מהווה מטרד ומוקד סיכון ופוגע בדיירי הסביבה.
247. (ב) מאמציו של בר להבראת הפרוייקט החלו טרם כניסת בלנטפורט לתמונה. הראיה המרכזית לכך היא הקמת צוות בראשותו של ברוש לצורך טיפול בפרוייקט (עדות ברוש בעמודים 210-212). בנוסף, הכשרת חריגות הבנייה בשני תנאים של היטל השבחה ומטלה ציבורית נעשתה שלוש שנים לפני כניסתה של בלנטפורט (החלטת וועדה מחוזית מיום 30.12.2002).
248. (ג) גם לאחר רכישת הזכויות על ידי בלנטפורט המשיכו הליכי התכנון בוועדה המחוזית להתנהל בקצב דומה: רק ביום 2.8.2006 התקבלה החלטה למתן תוקף לתוכנית המתוקנת. כשנה לאחר מכן התקבלה החלטה המכשירה את מספר הקומות הסופי של הבניין (נ/48 עמוד 2).
249. לסיכום טענות הצדדים: לטענת התביעה, התוכנית להכשרת הפרוייקט לא אושרה או קודמה עד לכניסת בלנטפורט. רק לאחר רכישת הזכויות על ידי בלנטפורט, התחלף חוסר המעש בתחום התכנוני בפעילות להאצת התוכנית בוועדות. לטענת ההגנה התוכנית אושרה בתנאים טרם כניסתה של בלנטפורט וקצב קידום התוכנית לא השתנה לאחר מכן. מכל מקום, פעולותיו של בר לקידום בניין שעמד "כפיל לבן" במרכז העיר, נעשו לטובת העיר ותושביה.
250. בנקודה זו אני קובע כי לא הוכח קשר בין הימנעות בר מפעולות במסגרת בית ליר אור טרם נרכשה על ידי בלנטפורט, לבין השוחד. אני מאמין כי עד לכניסתו של יזם לפרוייקט אכן מדובר היה בפיל לבן שלא היה עניין לקדמו בוועדות השונות. כניסתה של בלנטפורט הפיחה "רוח חיים" בפרוייקט ונוצר עניין מחודש לקדמו.

רכישת הפרוייקט על ידי בלנטפורט
251. ארביב סיפר בעדותו על פנייתו של לגזיאל בעניין בית ליר אור: בסוף 2004 או תחילת 2005, התקשר אליו לגזיאל ושוחח עמו על הזדמנות עסקית. לגזיאל ידע שהוא לא מתלהב להשקיע ברמת גן לאור ניסיון העבר: "... וכן הייתה תחושה כללית שעסקאות ברמת גן לא תמיד שקופות בצורה שהן מתנהלות... הייתה תחושה כללית, שסבא שלי אמר לי, שדברים לא זזים בעיר רמת גן אלא אם מישהו בממשל או ראש העיר עושה מזה משהו. שאול אמר לי: "אבל בכל מקרה אתה תאהב את זה, בגלל שזה נושא ציוני, זה רכוש שהוא חצי גמור, שאנחנו יכולים להשכיר למשרד הקליטה כדי לאכלס את העולים החדשים מאתיופיה שהגיעו באותה עת. אני זוכר את המילים ששאול אמר לי: "זו לא עסקת פליפ, זו לא עסקה שאתה מוכר ומרוויח, אבל זה טוב לנכדים, בגלל שאחרי 25 שנה זה יהפוך להיות דבר שהוא בעל ערך" (65 שורות 13-29, 66 שורות 1-4 וראו גם 109 שורות 20-24).
252. לטענת התביעה בנק הפועלים "סגר" עסקה עם בלנטפורט, במהלך משא ומתן שניהל במקביל עם העירייה במסגרתו העירייה התעניינה ברכישת יתר הזכויות בבית ליר אור (ת/203, ת/205). קלרה צברגל, מנהלת סקטור נדל"ן בבנק הפועלים העידה כי לא זכור לה שהמכירה בוצעה בזמן שנוהל מו"מ עם העירייה, יחד עם זאת לא נאמר לה שהעירייה חוזרת בה מן ההצעה ומעבר לכך היא לא הייתה מעורבת פעילה (168-169). מכל מקום, הן צברגל והן ברוש העידו כי המשא ומתן עם העירייה מעולם לא הופסק באופן רשמי (עדות צברגל בעמוד 169 שורה שורות 6-8, עדות ברוש בעמוד 218 שורות 6-7). לטענת ברוש הוא קיבל הודעה מפתיעה מעוזרו של בר כי הזכויות נמכרו ללגזיאל: "התקשרתי לקלרה מהבנק והתמרמרתי שהיא מנהלת איתי מו"מ ובאותו זמן מוכרת לאחר. היא התנצלה, אמרה שגורמים בעירייה ביקשו לקדם את המכירה איתו" (212 שורות 18-20). אמנם שווקה וכהן אמרו שבעירייה התגבשה החלטה שלא לרכוש את חלקו של בנק הפועלים בבית ליר אור (ראו למשל עדות שווקה בעמוד 284 שורה 19), אך לטענת התביעה הם לא נמנו על חברי צוות המו"מ והשתתפו רק בדיונים הפנימיים. שווקה העיד כי העירייה פנתה לשמאי נאור שיעריך כדאיות העסקה עבור העירייה. נקבע כי רכישת הפרוייקט על ידי העירייה מהווה סיכון גבוה (281 שורות 21-28).
253. עוד טענה התביעה כי ביום 19.7.2005 נחתם הסכם בין בלנטפורט לבנק הפועלים ממנו עולה שתנאי להסכם הוא אישור העירייה (ת/190 עמוד 6). האישור ניתן ביום 7.11.2005 (ת/92), אך עוד בטרם ניתן האישור כבר עסק בר בהסכם השיתוף בין העירייה לבלנטפורט ונערכה ישיבה בעניין שבוע לפני האישור (ת/267.56. בסעיף 4 נכתב במפורש כי ההסכם יאושר בעוד שבוע).
254. כלומר, לטענת התביעה, על אף שהיה לעירייה אינטרס לרכוש את יתר הזכויות בבית ליר אור הללו נמכרו לבלנטפורט. בנוסף, בר היה להוט לזרז את העניינים ובטרם אישרה העירייה את ההסכם בין בנק הפועלים לבלנטפורט, הוא דאג לזמן ישיבה בעניין השותפות העתידית.
255. ההגנה טענה שאין להסיק מנכונות יזם ליטול סיכון, על יחסי שוחד בינו לבין בעל סמכות. היזמים מגישים הצעות לאורך תקופת חיי הפרוייקט, בשים לב למצב התכנוני ולהליכי התכנון. לאחר אישור הפרוייקט בוועדה המחוזית, החלה התעניינות גוברת בנכס (ת/178), ולכן הסיכון שנטלה על עצמה חברת בלנטפורט אינו חריג. בנוסף, השמאות שהזמין בנק הפועלים כוללת הפחתה של 870,000$ מתוך 8,900,000$ בגין דחייה ואי וודאות באישור התב"ע. מדובר בהפחתה של 10% שאינה משקפת סיכון כה דרמטי כפי שהתביעה ניסתה לצייר.
256. ההגנה טענה עוד שבר לא היה מעורב כלל בהליך רכישת הזכויות על ידי בלנטפורט (עדות צברגל בעמוד 171 שורות 18-24). כל ההחלטות בעניין ההתקשרות עם בלנטפורט, התקבלו בפורומים המתאימים ולא מדובר בהחלטה אישית של בר (ת/217, ת/267.55. וראו עדותו של כהן בעמוד 251 שורות 9-10). כמו כן, בלנטפורט רכשה את הפרוייקט במחיר ראוי (18 מליון ₪ + מע"מ- ת/190 סעיף 10. כלומר, שילמה 2 מיליון ₪ מעבר לשמאות הבנק שעמדה על 16 מיליון ₪- עדות צברגל בעמוד 171 שורות 18-24). איני מוצא לנכון להידרש לסוגיה זו. בר לא היה מעורב בכך, מדובר בהחלטה של הבנק ששוקל שיקולים עסקיים וממקסם רווחים וחזקה עליו שחתם על עסקה כלכלית. בנוסף, ברור כי המחיר שהציעה העירייה- 30 מיליון (על פי עדות ברוש) הוא מחיר ראשוני שאינו משקף את המחיר הריאלי של הנכס ואין מחלוקת כי העירייה הפחיתה מהצעתה בהמשך.
257. אם כן, התביעה טענה כי העסקה עם בלנטפורט נחתמה בעת שהעירייה ניהלה מו"מ לרכישת יתר הזכויות. בנוסף, הצביעה על להיטותו של בר לקדם קשר עם בלנטפורט אף בטרם אישרה העירייה את ההסכם. ההגנה טענה כי בר אינו מעורב בכניסת בלנטפורט לפרוייקט ולא קיבל החלטות בקשר לחברה בעצמו.
258. בנוגע לרכישת הפרוייקט על ידי בלנטפורט, לא הובאו בפני
י ראיות הקושרות את בר לעסקה. אני קובע כי העובדה שהבנק בחר לחתום על עסקה עם בלנטפורט במהלך משא ומתן שקיימה עם העירייה- אינה נוגעת לבר ונעשתה מתוך שיקולים עסקיים טהורים של הבנק. כמו כן הוכח בפני
שהמחיר ששילמה בלנטפורט ריאלי ומגלם בתוכו את הסיכון שברכישת הפרוייקט. לאור האמור, אני קובע שלא ניתנה כל הטבה לבלנטפורט והעירייה לא ניזוקה מהעדפת הבנק את בלנטפורט על פניה.

קידום הפרוייקט לאחר המכירה לבלנטפורט
259. לטענת התביעה, לאחר שבלנטפורט רכשו את בית ליר אור השתנה יחסו של בר והוא החל ללחוץ על הגורמים השונים לזרז הליכים ולקדם את הפרוייקט במהירות:
260. (א) הסכם הרכישה בין בנק הפועלים ובלנטפורט נחתם ביום 19.7.2005. החל מחודש ספטמבר 2005 כהן ונציגי העירייה היו מצויים בהתכתבות הוועדה המחוזית (ת/216.1- תכתובת מיום 20.9.2014, ת/601- תכתובת מיום 26.9.2005, ת/215, תכתובת מיום 29.10.2014, ת/597- תכתובת מיום 8.12.2005), מהערות בכתב על גבי ת/215א למעלה, עולה כי כהן נזקק לאישורו של בר למגעיו עם הוועדה המחוזית. בנוסף, החל מהמחצית השנייה של 2005 בר עצמו לקח חלק פעיל בקידום הפרוייקט. כך למשל פנה לקבל הסכמת נ.ת.ע (נתיבי תחבורה עירונית) שחיונית להפקדת התוכנית (ת/267.41, ת/216). כהן ראה בכך ביטוי להתערבות יוצאת דופן (231 שורות 12-13, 20-21).
261. כבר ביום 26.1.2006 ניתנה החלטה על מתן היתר בנייה לשינויים בכפוף להריסת הקומות העליונות אם התוכנית לא תאושר (ת/267.34). ביום 10.3.2006 הופקדה התוכנית (ת/737), ביום 9.8.2006 הוצא היתר בנייה לשינויים פנימיים (ת/224), ביום 28.6.2007 אושרה התוכנית (ת/737), וביום 9.8.2007 ניתן היתר להוספת ארבע קומות שכללו חריגות בנייה (ת/225).
262. ביטוי נוסף להתערבותו של בר, מוצאת התביעה בפגישה שזימן בר לאחר שוועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים שבלשכת התכנון המחוזית, דחתה בקשה להקלה באופן שעצר את קידום התוכנית (ת/220 כהן בעמוד 232 שורות 27-28). ביום 8.11.2006 התקיימה פגישה בין בר ונציגי העירייה לבין נציגי הוועדה המחוזית. בסיכומה הוחלט כי לשכת התכנון תפנה בבקשה לדיון חוזר (ת/221). דיון זה אכן התקיים ביום 30.1.2007 וההקלה אושרה (ת/222).
263. (ב) הסכם השכירות עם המכללה: בסמוך למועד רכישת בית ליר אור, קידם בר את השכרת הבניין למכללה למשפטים, ואכלוסו באופן מיידי. לטענת לגזיאל האופציה של משרד הקליטה כדאית יותר מהמכללה, אך בר ועיריית רמת גן כפו עליהם את העסקה עם המכללה: "היינו לפני חתימת החוזה עם משרד הקליטה, ויום אחד התקשר אלי ראש העיר שאבוא אליו, והוא אמר שהמקום יושכר למכללה למשפטים, אמרתי לו שיש הסכם, אמרתי לו שהוא גם שותף ויש לו אינטרס מסחרי, והוא אמר שלטובת העיר הוא רוצה מכללה כדי שיהיו סטודנטים בעיר. התווכחנו על כך מאד במשרד, אמרתי לו שיש פה תשואה של 11% ואיני יודע כמה המכללה ישלמו. אך העירייה מאחר שהייתה גם שותפה, לא רציתי לעשות פירוק שותפות ולכן נכנעתי... משך החוזה של המכללה שהיה הסכם גרוע מבחינתנו, רצינו 10 שנים, והם לא הסכימו, נחתם המסמך ל-15 שנה+ אופציה לעוד 10 שנים" (693 שורות 13-26).
264. אלא שלטענת התביעה ההסכם עם המכללה היטיב עם בלנטפורט שכן הליכי המו"מ עם משרד הקליטה התארכו (כך במכתב של בלנטפורט המודיעה למשרד הקליטה כי החליטו שלא להתקשר עמם), והצעת המחיר שהעביר משרד הקליטה הפכה את העסקה לבלתי כלכלית ולכן בלנטפורט הודיעה שלא תתקשר עם המשרד (ת/588). גם ארביב העיד כי לגזיאל סיפר לו שאיתר עסקה עם המכללה ויתכן שמדובר בעסקה רווחית יותר (72 שורות 1-3). מכל מקום, לטענת התביעה בר ועובדי העירייה קידמו באופן מהיר את עסקת השכירות, בר היה מעורב ושם דגש על פתרונות תכנוניים שיאפשרו את הוצאת העסקה לפועל. כך, כבר ביום 21.11.2005 אישרה הוועדה המחוזית לבקשת בר, להוסיף לתוכנית שימוש מכללה למשפטים ושימושים נלווים לה (ת/598, ת/735). ביום 19.12.2005 החליטה הוועדה המחוזית על תיקון החלטתה מיום 12.1.2004 והקלת תנאי האיכלוס כך שבמקום התנאי הקיים של הקמת אולם ספורט בבית ספר "אוהל שם", תנאי לאכלוס יהיה הבטחת השלמת הקמתו (ת/734). גם הוצאת היתר הבנייה הראשון (ת/224) ביחס לשטחים המותרים עוד בטרם אושרה התוכנית נבעה מלחץ רב שהפעיל בר. כהן העיד כי בר התעניין באופן יוצא דופן בפרוייקטים של לגזיאל והפעיל לחץ על עובדיו (עמוד 233 שורות 18-19 ועמוד 231).
265. התביעה הדגישה את יתרונות ההסכם עם המכללה עבור בלנטפורט: פטור מהשקעה של 6,000,000$ בשיפוץ המבנה (ת/608, ת/254), ודמי שכירות קבועים בסך 600,000$ למשך 15 שנה (ת/254 סעיף 9). להסכם עם המכללה יתרון נוסף שכן החוזה איפשר את השכירות אף אם החריגות לא יאושרו (ת/254 סעיף 4.6), בניגוד לשטח מגורים שחִייב שימוש בכל שטח הבניין, כולל החריגות.
266. לטענת לגזיאל, השכרת הבניין למכללה אינה מיטיבה עם בלנטפורט ולמעשה הוא העדיף להתקשר עם משרד הקליטה ולא עם המכללה (733 שורות 26-28, 734 שורות 1-2). לטענת התביעה בעוד שבהסכם עם משרד הקליטה המשרד יישא ב75% מעלות שיפוץ, בהסכם עם המכללה היא תישא בכל העלות אך לגזיאל הכחיש כי מדובר ביתרון שכן ההסכם בכללותו מקטין את התשואה:
267. "זה השאלה הראשונה שאת שואלת אותי שהיא אמיתית. במציאות היה כך: במקבץ הדיור של משרד הקליטה היינו אמורים לקבל 1,800,000 דולר לשנה ותקופת שכירות של 5 שנים פלוס 5 שנים. ההשקעה שלנו היתה אמורה להיות 8 מיליון ביחד עם קניית הנכס, כולל העירייה, שאני מחשב כאילו הכניסה כסף, היינו מוציאים כ-17 מיליון דולר. זאת אומרת שהתשואה שלנו תהיה מעל 10 אחוז. שנית, התקופה היא 5 שנים פלוס 5 שנים, כך שבתום 10 שנים נקבל את הכסף בחזרה, הנכס נשאר פרט להוצאות של מס הכנסה שזה מתקזז מהבלאי של הבניין. לכן העסקה היתה פנטסטית. באנו למכללה, נכון שלא הוצאנו 8 מיליון אבל הוצאנו תשואה של 7.5 אחוז, ותקופת השכירות היא ל-25 שנה, כלומר היה חוזה ל-15 שנה פלוס 10. בין זה לבין זה מה עדיף? מבחינה עסקית העסקה של המכללה היא פי 10 יותר גרועה.
ש. אני מציגה לך את ת/588, שם אתה כותב למשרד הקליטה שלא בחרתם בהם כי זה לא היה כדאי לכם כלכלית ושהמכללה היתה יותר משתלמת.
ת. כן, זה משחק מילים כדי לקבל יותר במו"מ.
ש. אתה מודיע להם שלא קורה כלום, אתה סוגר אותם, לא מנהל איתם מו"מ.
ת. כן, זאת שיטה.
ש. הם חזרו אליך?
ת. לפעמים כשאת רוצה משהו, את אומרת שאת לא רוצה בכלל.
ש. המכתב הוא מתאריך 16/7/06. בתאריך הזה אתה כבר טוען שהכריחו אותך לקבל את המכללה. אז למה אתה טוען שאתה מנהל מו"מ?
ת. כי עוד לא סיימנו. הציעו את המכללה, דיברו על המכללה. אם המכללה לא היתה משלמת את הסכום שסוכם, לא היינו מתקשרים. צבי בר
היה מעונין שתהיה מכללה ואם לא היינו מקבלים את הסכום לא היינו מסכימים. עד שלא הגענו למינימום לא הסכמנו" (734 שורות 20-27, 735 שורות 1-15).

268. לטענת ההגנה, כל הגורמים המקצועיים בעיר הודו כי רעיון הבאת המכללה למשפטים לרמת גן מבורך (כהן בעמוד 251 שורות 2-3, שווקה בעמוד 279 שורה 13). על אף האינטרס הכלכלי של היזמים, שנפגע במהלך, בר בחר להביא את המכללה למשפטים לקידום העיר.
269. בנוסף, בר קידם, דחף וזירז את הפרוייקט בגלל הצורך לפתוח את שנת הלימודים במכללה במועד. לגזיאל: "השאלה שאת שואלת זה אחרי שעשינו הסכם עם המכללה, וצבי בר
היה עושה ישיבות בשעה 7 בערב, מזמין את מהנדס העיר ואת יועץ המשפטי ובלל השעות הלא סבירות הם חשבו שהכל בלחץ. ראש העיר רצה להכניס את המכללה לפני התחלת הלימודים, ורצה מהר לעשות הכל, ולכן עשה ישיבות בשעות לא סדירות" (739 שורות 10-13 וראו עדות בר בעמוד 399 שורה 16. וראו גם עדותו של כהן בעמוד 233 שורות 18-21).
270. בנקודה זו אני קובע כי בר אכן דחף וקידם את כניסתה של המכללה לבית ליר אור. יחד עם זאת, הבאת המכללה למשפטים עלתה בקנה אחד עם האינטרס של תושבי העיר. מכל הבחינות מדובר במהלך המיטיב עם רמת גן: הגעה של סטודנטים לעיר, איכלוס מהיר של הבניין שעמד כאבן שאין לה הופכין ותשלומי שכירות שהעירייה קיבלה כמחזיקה ב-25% מהבעלות. עם זאת איני סבור כי בר כפה זאת על היזמים. כניסתה של המכללה היטיבה עמם לא פחות משהיטיבה עם העיר רמת גן.

271. (ג) הקלות בנוגע למטלה הציבורית: בסוגיה זו קיימת הסכמה בנוגע לעובדות, והמחלוקת נעוצה בפרשנות שיש לתת לעובדות אלו. להלן אביא את השתלשלות האירועים ולאחר מכן אדון בטענות הצדדים:
272. -אישור התוכנית וקבלת היתר הבנייה הותנו בתשלום המטלה הציבורית בסך 1,300,000$ (החלטת הוועדה המחוזית כפי שמופיעה ב- נ/48, מנהל מחלקת הנכסים במכתב לעו"ד שיף שייצגה את בלנטפורט דרש 825,000$- ת/267.45).
273. -ביום 24.7.2007 לגזיאל התלונן באוזני גלוסקה שבר מסר לו כי יש לשלם כספי המטלה הציבורית באופן מיידי (ת/789).
274. -ביום 29.7.2007 התקיימה שיחה בין לגזיאל וניצה מזור, מנכ"לית המכללה במהלכה היא סיפרה שלא ניתן לה היתר ושאלה האם הסיבה נעוצה בכך שלא העביר את כספי המטלה הציבורית. לגזיאל השיב כי שוחח עם בר וטען "לא נכון, אין דבר כזה, הם חייבים לתת לך" (ת/791).
275. –ביום 30.7.2007 הודיע עו"ד פטל לבלנטפורט כי בישיבה שקיימו בר ונציגי עירייה החליטה העירייה לפטור את בלנטפורט מתשלום מיידי של חלקה במטלה (ת/227).
276. באותו יום עו"ד שיף שלחה לזילכה דרישת בלנטפורט לשלם ב- 30 תשלומים תוך דחיית ההצעה לשלם בשישה (ת/267.44).
277. -באותו יום נערכה שיחה (1413) בין בר ללגזיאל בנוגע למספר התשלומים. בר כעס על דרישת היזמים ל-30 תשלומים: "ברגע שאני העברתי החלטה על שישה תשלומים והיא אומרת על שלושים תשלומים אני מחקתי את עצמי מהעניין, מחקתי את עצמי. זאתי עזות מצח וחוצפה שלא נשמעה כדוגמתה. שלושים תשלומים במקום שישה? כשכופפתי מה את היועץ המשפטי, את כולם?..."
278. -31.7.2007: בר התקשר ללגזיאל והשניים שוחחו על תשלום המטלה (שיחה ת/792): "שאול: אני אגיד לך אתמול דיברתי איתו, אמרתי לו תשמע נתנו לה שישה תשלומים, אתה רוצה שנדבר ונגמור את זה בשתיים עשרה תשלומים זה נראה לי סביר, אמר לי בסדר... צבי: אוקיי הנה הנייר, שלושים. שאול: ועוד דיברנו על ההיטל השבחה. צבי: לא לא, לא תתחמק מאחריות פה, לא תתחמק. שאול: אני... אני... תשמע. צבי: אתה פשוט שמוק, למה הרגע צלצל אליי יצחקי... הוא אמר לי אנחנו תקועים עם העבודות בקומה וחצי תשחררו לנו את ההיתר. אני אומר לו... לך תסביר לו שאני כל היום רב איתך..." בהמשך השיחה התעקש בר על כך שהשמאי יקבע והעירייה לא משלמת את חלקה שיורד מהיטל ההשבחה. לגזיאל סירב מצידו לשלם את כל סכום ההיטל ורצה לשלם רק את חלקו: "אתם אומרים אנחנו לא מעניין אותנו השותפות. צבי: מה אתה מבלבל ת'ביצים? אתה לא שמעת את זה ממני. אל תשים בפי דברים, ואתה מספיק ממזר שאתה יודע שהעייריה מינוס עשרים. שאול: אתה יודע שאני לא אפגע בך חבל על הזמן..." לאחר שלגזיאל המשיך להתעקש אמר לו בר: "אתה לא חכם, אתה אגואיסט אדיר בנושאים האלה ואתה יודע שאני צודק. אתה מעכב... אתה מעכב לניצה את ההסכם עם הבנק הבינלאומי..." בהמשך השיחה מאיים בר על לגזיאל כי בעקבות ההתנהלות לא תהיה עסקה.
279. כאמור, הצדדים מסכימים על העובדות הנוגעות למטלה הציבורית אלא שקיימת מחלוקת בנוגע לפרשנות.
280. לטענת התביעה (א) תיקון המטלה הציבורית נעשה לטובת היזמים והעירייה הייתה צריכה להתעקש על תשלום מיידי. (ב) בנוגע לאמירת בר בהאזנות סתר שכופף את היועץ המשפטי, בחקירתו הראשית הסביר כי היועץ המשפטי כלל לא עסק בסוגיית פריסת התשלומים והדברים נאמרו לצורכי משא ומתן (422 שורות 5-12), לעומת זאת בחקירה הנגדית אמר כי הוא עצמו כלל לא קבע את פריסת היטלי ההשבחה אלא היועץ המשפטי בלבד (486 שורות 17-23). לטענת התביעה השינוי בגרסה נובע מניסיונו של בר להרחיק עצמו מהעדפת לגזיאל על פני אינטרס של טובת העיר. בסופו של דבר לגזיאל קיבל מבוקשו באופן חלקי וסוכם על 12 תשלומים (ת/267.51).
281. לטענת ההגנה (א) בנוגע לתיקון המטלה הציבורית: בר העיד על יתרונות התיקון: "שאני יכול לתת למכללה לצאת לקראת ספטמבר, הכסף מובטח ואני יכול להתחיל לבנות את אולם הספורט, במקום שיגמר ואז ניתן להם לבנות וזה היה לוקח שנתיים וחצי, ושכר דירה לזמן הזה 200 אלף דולר. ש: אומרים שזאת הקלה ליזמים, שהם רק צריכים להביא בטוחה. ת: "אם העיר לא מפסידה, וכל הקלה שנותנים ליזמים וצריך לעזור להם, כי הם החמצן והמנוע בכל מה שבונים, ואם לא עוברים על החוק ועושים עבירות ללכת על זה, וכאן לא עשינו עבירות והלכנו על זה, ואנחנו גאים" (399 שורות 17-25, וראו גם עמוד 491 שורות 20-24).
282. (ב) בנוגע לפריסת המטלה לתשלומים: ההגנה טענה כי השיחות הנוגעות למספר התשלומים כוללות השתלחות של בר בלגזיאל. מכך ניתן ללמוד על עקשנותו של בר מול היזמים ועל כך שפעל ללא משוא פנים לטובת העיר. בנוסף, ניתן ללמוד על היעדר יחסי שוחד בין לגזיאל לבר משום שאלו הועבר שוחד מהיזמים, בר לא היה מדבר כפי שדיבר.
283. (ג) לטענת ההגנה משיחות אלה ניתן ללמוד גם על ויכוח מקצועי בין דרישת העירייה לקבל תשלום מלא של היטל ההשבחה, על אף המטלה הציבורית, לבין טענת היזמים שמדובר בדרישה לא לגיטימית. גם בעניין זה בר התעקש על אינטרס העירייה ולא "ויתר" ליזמים. המחלוקת נפתרה בסופו של דבר על ידי פנייה לשמאי מכריע. וכך העיד לגזיאל: "עקב הפעולות שנעשו נגדנו הבנו שראש העיר פועל נגד השותפים שלו בפרוייקט, ולמעשה איננו יודעים מה יהיה עם התב"ע וההיתר והוא מייבש אותנו ויהיו לנו בעיות" (696 שורות 2-4).

284. סיכומו של דבר, אין מחלוקת כי המטלה הציבורית תוקנה לטובת היזמים כך שהתשלום יועבר בהמשך הדרך ולא באופן מיידי. אני מקבל כי בר רצה לחסוך עיכובים נוספים בפרוייקט, לטובת כולם, ולכן הסכים לשנות את המטלה כך שבשלב הראשון הכספים לא יועברו אלא יובטחו.
285. עוד אני קובע כי סגנון דיבורו של בר כפי שנקלט בהאזנות הסתר, בוטה ככל שיהיה, כלפי לגזיאל אינו יכול לשלול ששוחד הועבר בין השניים. הן משום שזהו סגנון דיבורו של בר באופן כללי והן משום שאין סתירה בין קבלת שוחד מחד, ואופי השיח מאידך. אשר לתוכן השיחות: ניתן ללמוד כי בר לא אהב, בלשון המעטה, את ניסיונם של היזמים לפרוס את המטלה למספר רב של תשלומים, אך אין בהתנהלות זו כדי לשלול שוחד שניתן עבור קידומו של הפרוייקט בכללותו.

286. סיכום ביניים:
287. (א) בניין בית ליר אור הרחיק מעליו יזמים במהלך השנים לאור חריגות הבנייה הנרחבות. כל המעורבים העידו על הקושי לקדם את הפרוייקט שעמד במשך שנים כאבן שאין לה הופכין. יזמים אחרים התעניינו בפרוייקט אך הללו הציבו מכשולים והתניות לאור המצב התכנוני. כך העידה צברגל: "ההצעות לא התממשו מסיבות שונות, הרבה מהם רצו לבדוק, ומשנודע להם שקיימת בנייה בלתי חוקית הם התנו את קנייתם שהבנק ייתן התחייבות למועד או עצם קבלת אישורים נדרשים, והבנק לא יכול לתת התחייבויות כאלה" (167 שורות 5-7). "החברה של שאול הייתה היחידה שמוכנה לשלם את המחיר בלי התניות של אישור תב"ע, ההוצאות הרבות שנגרמו לנו עקב הכינוס הממושך שכולל שמירה, מימון כונסים, לא רצינו להמתין עוד" (168 שורות 13-15). לפיכך אני קובע כי כניסתה של בלנטפורט לפרוייקט נעשתה תוך נטילת סיכון אך לא מדובר בסיכון קיצוני המלמד על הבטחות שניתנו לבלנטפורט מראש העיר.
288. (ב) בנוגע לטענת התביעה לפיה ההסכם עם בלנטפורט נחתם במהלך משא ומתן עם העירייה שהתעניינה ברכישת יתר הזכויות בפרוייקט. אף אם הייתי מקבל את טענת התביעה, לא הובאו בפני
ראיות למעורבותו של בר בכניסתה של בלנטפורט לפרוייקט.
289. (ג) אין מחלוקת כי בר פעל במרץ לקדם את פרוייקט בית ליר אור: בר פנה לגופים שונים ביניהם נת"ע והוועדה המחוזית, על מנת לקבל אישורים והקלות שיקדמו את הפרוייקט. בר היה גם המנוע מאחורי הסכם השכירות עם המכללה למשפטים. איני מקבל את עדותו של לגזיאל לפיה בר כפה את המכללה בניגוד לאינטרס היזמים. היה זה אינטרס של היזמים לאכלס את הבניין במהירות ולטווח הארוך, והסכם התקשרות עם משרד הקליטה שעמד על הפרק, לא נראה באופק. יחד עם זאת, המהלך של הבאת המכללה למשפטים קידם את רמת גן ועלה בקנה אחד עם טובת העיר ותושביה. בנוגע למטלה הציבורית, ההחלטה להסתפק בהבטחת הכספים ולוותר על העברתם בשלב הראשון מצוייה בתחום שיקול הדעת של ראש העיר. נכון שמדובר בהקלה ליזמים אך לא נגרם נזק לעירייה משום שבטווח הארוך קיבלה את מבוקשה פעמיים: פעם אחת כשהתקבלו בהמשך כספי המטלה הציבורית, פעם שניה כשבינתיים פרוייקט בית ליר אור קודם.
290. סיכומו של דבר, לאחר כניסתה של בלנטפורט הפרוייקט קודם על ידי בר, ועובדי העירייה שנשמעו להנחיותיו. אך לא מצאתי כי פעולותיו של בר לקידום הפרויקט, שהיטיבו עם היזמים, פגע באינטרס העיר ותושביה.

טענת ההגנה: העירייה פעלה כשותפה
291. העירייה שותפה בפרוייקט ומחזיקה בבעלות של 25% והיא סירבה למכור את חלקה לבלנטפורט (עדות ברוש בעמוד 214 שורות 11-16, עדות שווקה בעמוד 267 שורות 5-11). מכאן שלעירייה היה אינטרס עצמאי בהצלחת הפרוייקט. לטענת ההגנה, שותפים עסקיים אינם נזקקים "לשמן" איש את רעהו. אין היגיון במתן שוחד לראש העיר השותפה, על מנת שיקדם פרוייקט שממילא היה לו אינטרס לקדם.
292. על זהות האינטרסים בין העירייה והבנק העידו כונס הנכסים עו"ד ארז אהרוני (174 שורות 1-10, 176 שורות 20-27), כונס הנכסים עו"ד יהודה משולם (188 שורות 15-19), גם מנהלת סקטור נדל"ן בבנק הפועלים- צברגל העידה כי הייתה ציפייה לשיתוף פעולה מצד העירייה (166 שורות 16-19).
293. לטענת ההגנה, בכל מקום שהעירייה פעלה לקידום הפרוייקט קודמו גם האינטרסים של היזמים. מקום שהאינטרסים של העירייה ושל היזמים התנגשו, פעל בר לטובת העירייה ודחה את דרישות היזמים. כך למשל בנושא היטל ההשבחה כפי שהוזכר לעיל.
טענת ההגנה: יחסו של בר לבית ליר אור אינו חריג
294. לטענת ההגנה, הטיפול בבית ליר אור אינו חריג ולא נבע מקשר פסול בין ראש העיר ליזמים. במהלך עדותו חזר בר על כך שהנדל"ן הוא "החמצן" של העיר משום שמהווה מקור ההכנסה העיקרי. יחד עם זאת, הכחיש כי הוא "חסיד" של בנייה לגובה וסיפר על מקרים בהם התנגד למבנים גבוהים (363 שורות 1-11, 16, 364 שורות 22-23, 438 שורות 11-14). לטענת ההגנה, כחלק מהשקפתו בר קידם פרוייקטים שונים של נדל"ן במידה שווה. כהן אישר בבית המשפט את אמירתו בחקירה לפיה ברמת גן מנסים לקדם תוכניות מהר, וגאים במוניטין הזה (242 שורות 11-16). בהמשך העיד כי קיימים פרוייקטים שהיו חשובים לבר כגון פרוייקטים בגני יהושוע, מרום נוה וגני מרום "גם שם היו יזמים שדחפו את הפרוייקטים וראש העיר נתן להם עדיפות" (261 שורות 26-28). אמנם הדברים נאמרו בקשר לפרוייקט נשוא אישום 2 אך הם מלמדים על הרוח הכללית. לטענת ההגנה בר עודד יזמים להשקיע ברמת גן ושיתף עמם פעולה למען פיתוח העיר.
295. אני קובע כי במסגרת שאיפתו של בר לקדם פרוייקטים הוא נטל חלק פעיל ביותר בוועדות התכנון והבנייה. אין לי ספק שבוועדה מקומית יכול היה להעביר כל החלטה שרצה, כיו"ר הוועדה וכראש עיר דומיננטי המכהן תקופה ארוכה בתפקידו. לעניין זה, טוענת ההגנה כי מדובר בוועדה פוליטית שתפקידה לקדם מדיניות וחזון פוליטיים תוך התחשבות בשיקולים מקצועיים כגון איכות הסביבה ותחבורה. הרכב מוסדות תכנון עירוניים מעוגנים בחוק והתביעה אינה יכולה לערער על סדרי עולם.
296. על אף כוחו הרב ושליטתו של בר בוועדה המקומית, אין להקל ראש בכך שבר מוקף באנשי מקצוע ביניהם המהנדס, אנשי מחלקת נכסים והיועץ המשפטי, שחזקה עליהם שהיו מתנגדים במקרה שראש העיר מוביל החלטה הפוגעת באינטרס העיר ותושביה (ראו עדות כהן למשל בעמוד 241-242 לפיה לא היה נותן יד לסטייה מהחוק ולא עשה דברים בניגוד למצפונו). יחד עם זאת, גם אנשי המקצוע העידו על מעמדו האיתן של בר בוועדה המקומית. כך למשל העיד כהן: "משקלו ומידת השפעתו של צבי בר
בוועדה המקומית, כשהיה היו"ר משקלו היה מכריע... יכולתו להעביר בועדה המקומית את ההחלטות והתוכניות בהן תמך, רבה מאד. ברוב הנושאים שהוא חשב שהם נכונים היו עוברים בוועדה. קשה לי לזכור שהיו נושאים שלא התקבלו, נושאים ספורים מאד" (222 שורות 16-23). דברים דומים אמר שווקה: "הוא כמעט כל יכול על פי הפקודה, על פיו יישק דבר, צבי בר
הוא איש דומיננטי וחזק. סגנון ניהולו כראש עיר הוא ריכוזי, שולט בכל המתרחש, בכל הפרטים... מעמדה של הקואליציה בוועדה הוא חזק, יש לו תמיד רוב, אפשר לומר שהיא יכולה להעביר כל החלטה שהיא מעוניינת מכוח הרוב" (264). הוא הוסיף כי כעו"ד ותיק ומקצועי לא היה נותן יד להתנהלות לא חוקית ולא ראה דבר שאינו חוקי בפרוייקטים (276 שורות 21-22).
297. בנוסף לבקרה המובנית של אנשי המקצוע שאמורים להוות שומרי הסף, לא התרשמתי שבר "כל יכול" בוועדה המחוזית, על אף שהיה פעיל מאד (כחבר הוועדה לא החמיץ ישיבות והגיע לפני כולם, ראו עמוד 441 שורות 2-11)).
298. סיכומו של דבר, השפעתו של בר בוועדה המקומית אינה שנויה במחלוקת אך מצופה מהוועדה המחוזית ואנשי המקצוע לעמוד על המשמר ולוודא שההחלטות שמתקבלות עולות בקנה אחד עם אינטרס העיר ותושביה. מהעדויות שהובאו בפני
התרשמתי כי במקרה של בית ליר אור אנשי המקצוע אמנם אנשים עצמאיים וחושבים, אך הם פעלו על פי סדרי העדיפויות שהכתיב בר. נכון שהוא לא כופף אותם או דרש לבצע פעולות בניגוד למצפונם אך הם הבינו "את רוח המפקד" וקידמו את הפרוייקטים עליהם הפעיל לחץ לקדם, על פי סדרי העדפויות שהכתיב להם בר.
299. מעבר להשתתפותו הפעילה של בר בוועדות התכנון והבנייה, שאיפתו לקדם פרוייקטים נדל"ניים באה לידי ביטוי במה שכונה "מדיניות הדלת הפתוחה". בר העיד כי הקפיד לאפשר לתושבים ויזמים להיכנס ללשכתו באופן מיידי: "בתוכנית של המזכירות היו חצאי ימים פנויים שלי, כדי שאקבל קהל, אם זה לגבי חריגות בנייה שהייתי הולך ורואה, נתתי להם להגיע אלי ולשפוך את ליבם... כל יזם שרצה להיכנס, נכנס אלי הבנתי שהבנייה זה החמצן" (364 שורות 12-14, 21-22). ובמקום אחר: "אני גם רוצה להסביר שבלוח הפגישות שלי חצאי ימים ריקים. למה? ישנה כאן אחת מהמזכירות, מהלשכה- כשהיו פונים אליי, הייתי אומר: "מה אתה עושה עכשיו? בוא אליי. כי זה היה חשוב לי. כי קובעים פגישה אצל ראש העיר, זה לוקח חצי שנה. לא. עכשיו בוא אליי" (418 שורות 33-34, 419 שורות 1-2, 485-486). גם שווקה העיד כי דלתו של בר הייתה פתוחה בפני
יזמים וראש העיר קידם פרוייקטים החשובים לרמת גן ללא קשר לזהות היזם (276 שורות 25-27).
300. לגזיאל טען מצידו: "היה את בית ליר אור שהיינו שותפים עם העירייה והסבירות שאגיע יותר מאדם שאין לו שותפות עם העירייה... תמיד התקשרתי אליו לפני שהגעתי... זה לא אומר שצבי בר
זמין אלי יותר משל יזמים אחרים" (703 שורות 9-13). בהקשר זה מעניין לראות בתמלילי האזנות הסתר עד כמה חשוב ללגזיאל לטפח את היחסים עם בר. למעשה הוא חושש לגורל הפרוייקטים אם רוברטו לא ייכנס ללשכתו של בר: "אני חשבתי שאולי אם יהיה עדיף לדבר עם צבי, לראות אותו, אפילו חמש דקות. אני חושש יש עוד 3 פרוייקטים, ואולי אם לא תראה אותו הוא יכעס" (ת/795). לטענת התביעה לגזיאל מחבר בין הקשר החברי לגורל הפרוייקטים. על כך השיב לגזיאל בעדותו: "אבא של רוברטו טיפל בתרומה של ה-50 מיליון דולר, לרוברטו יש 10% במגדל התמרים. צבי בר
ורוברטו הם ידידים. רוברטו לא מעורב בפרוייקטים. אולי אמרתי לעצמי שיש עוד 3 פרוייקטים, מה קרה? הוא גם תורם" (706 שורות 4-10).
301. לסיום נקודה זו יש לציין את עדותו של כהן. במשטרה מסר שבר העניק עדיפות לפרוייקטים נשוא כתב האישום. בחקירה הנגדית אמר כי היו פרוייקטים נוספים שאינם קשורים לכתב האישום אותם דחף בר. אך בחקירתו החוזרת אישר את דבריו במשטרה שלבר היה עניין מיוחד בבית ליר אור, במגדלי התמרים ונפוליאון. התביעה מבקשת להעדיף את דבריו במשטרה על פני דברים מתונים יותר שמסר כהן בחקירה הנגדית (262 שורות 1-21). נימוקי התביעה: ראשית, עדותו במשטרה ניתנה קרוב יותר לאירועים לעומת עדותו בבית המשפט שניתנה שנים לאחר התרחשותם. שנית, כהן עבד שנים רבות בכפיפות לבר ועל אף שבר פרש מתפקידו, יש רתיעה טבעית של עד לחזור על דברים שאמר במשטרה באותה חדות בה נאמרו.
302. ההגנה טענה בסיכומיה כי התביעה אינה יכולה להביא הודעתו של כהן שלא הוגשה בבית המשפט ולצטט ממנה בשלב הסיכומים על אף שחלק זה לא נכלל בפרוטוקול עדותו של כהן. לגופו של עניין טענה ההגנה: ראשית, לא ניתן להכריז על עד כעד עוין רק משום שלא חזר באופן מדוייק על הודעתו במשטרה. שנית, החקירה אינה נקיה מספקות. שלישית, עדותו של כהן הייתה ונותרה איתנה גם בחקירה וגם בבית המשפט כי לא מדובר בטיפול חריג ותפקידו להביא תוכניות לתוקף כמה שיותר מהר. בר דאג לזרז פרוייקטים אחרים כמו מרום נוה, גני יהושוע, ספיר וכו'. רביעית, אנשי מקצוע אחרים העידו אף הם שמעורבותו של בר בבית ליר אור אינה חריגה ביחס לפרוייקטים גדולים אחרים (שווקה בעמוד 274 שורות 23-25, מהנדס העיר הקודם-רחמים שרם בת/294 שורות 255-257, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר, אריה בר, בת/264 שורות 130-131).
303. בעניינו של כהן, אני דוחה את טענות ההגנה וקובע כי ניכר היה בו שלא נוח לו להעיד כנגד בר בבית המשפט. דבריו במשטרה נאמרו שלא בנוכחות בר, ובבית המשפט התקשה לחזור על הדברים אך אישר לבסוף את דבריו. לאור זאת, יש ליתן משקל לדבריו במשטרה יותר מדבריו בבית המשפט.
304. סיכומו של דבר, שוכנעתי שלהיטותו ומעורבותו של בר בקידום הפרוייקט, נבעה בין היתר מהשקפתו הכללית. אין להתעלם מכך שבתקופת כהונתו של בר, הוא קידם ופיתח את העיר רמת גן. בר הוא איש מעשה, המעוניין לקדם פרוייקטים שלא ייתקעו בגלגלי הבירוקרטיה. תכונה זו לגיטימית ואף חיובית כאשר קיימת בירוקרטיה המקשה על פיתוח העיר.

לסיכום: קידום פרוייקט בית ליר אור
305. בנוגע לרכישת הפרוייקט על ידי בלנטפורט, לא מצאתי התערבות של בר. בנוגע לקידום הפרוייקט לאחר כניסתה של החברה: פעולותיו של בר לקידום הפרוייקט והטבות ליזמים לא הזיקו באופן ממשי לעיר ולעיתים קרובות עלו בקנה אחד עם אינטרס העירייה. כך בנוגע להתנהלותו של בר בוועדות התכנון ומול גופים חיצוניים כגון נת"ע. וכן בנוגע להבאת המכללה למשפטים ושינוי המטלה הציבורית לטובת היזמים.
306. אין חולק שבר הוא ראש עיר דומיננטי ופועל באופן אקטיבי לקידום פרוייקטים נדל"ניים ברמת גן. יחד עם זאת, בר הוא שהדגיש בפני
אנשי המקצוע פרוייקט זה. זכותו וחובתו של ראש העיר לקבוע סדרי עדיפויות בין פרוייקטים ולהנחות את אנשי המקצוע בהתאם. יש לוודא כי בבואו של ראש עיר לקבוע סדרי עדיפויות בקידום הפרוייקטים הוא אינו פועל מתוך שיקולים זרים-אישיים אלא רק מתוך שיקולים מקצועיים.
307. במקרה שלפני, התרשמתי כי אנשי המקצוע פעלו בהנחייתו של בר לזרז את הפרוייקט. לא נעשו פעולות בניגוד לחוק או בניגוד מוחלט לאינטרס העירייה. בנוסף, יש לזכור כי כל ההחלטות התכנוניות אושרו בוועדה המחוזית. בר אמנם חבר בוועדה המחוזית אך לא התרשמתי כי יש לו יכולת השפעה אבסולוטית כפי שהייתה לו כיו"ר הוועדה המקומית.
308. סיכומו של דבר אני קובע כי בר האיץ באנשי המקצוע בעירייה לקדם את פרוייקט בית ליר אור. על אף אינטרס העירייה לקדמו כמי שמחזיקה בבעלות של 25%, ועל אף אישיותו של בר איני יכול לשלול כי כספי השוחד אף הם הניעו את בר להעמיד את הפרוייקט בראש סדרי העדיפויות.
309. לטענת ההגנה, היעדר סטייה מן השורה מכרסמת במסקנה בדבר מערכת יחסים של שוחד בין היזמים ובר. אך כפי שהוזכר בתחילת פרק זה, אין נפקא מינה אם מקבל השוחד סטה מן השורה אם לאו.

הקשר הסיבתי בין המתת לתמורה- רכיב "הבעד"
310. מעבר לטובת ההנאה ולפעולה שביצע עובד ציבור יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השניים. ההגנה טענה להיעדר קשר סיבתי בין המתת לתמורה. לטענתה, בחינת הרצף הכרונולוגי של הסיפור שהציגה התביעה שולל קיומו של יסוד "הבעד" בעבירת השוחד. רק באפריל 2006, שנה לאחר בקשת בר מארביב לסיוע בעניין ההלוואה ולאחר שבר פעל כבר בענייני בית ליר אור, ארביב התבקש לשלם את החזר ההלוואה מכספי העמלה. טענה זו דינה להידחות. אין בפער הזמנים כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין המתת לתמורה. בנוסף, פרוייקט בית ליר המשיך להיות מקודם על ידי בר לאורך תקופה ממושכת ולא ניתן לתחום אותה למועד מסויים.
311. עוד הוסיפה ההגנה כי אין די בהבנה מאוחרת שמדובר בכספי שוחד. יש צורך להוכיח סימולטניות בין המעשה למחשבה הפלילית. ובמקרה שלפינינו, יש להוכיח שנותן השוחד מודע לכך שנתן כספי שוחד בעת ביצוע העבירה. איני מקבל טענה זו. ראשית, ההגנה אינה יכולה לטעון טענות עובדתיות חלופיות. מצד אחד לטעון כי לגזיאל אינו קשור כלל להעברות הכספים ומצד שני, אם עשה זאת- לא היה מודע לכך שמדובר בכספי שוחד בזמן אמת. ויש להדגיש, אני קובע כי לגזיאל ידע מלכתחילה שהעמלה אינה תמימה ומדובר בכספי שוחד שנועדו לבר. לעומתו ארביב, לא ידע בוודאות כי הכספים מיועדים לבר אך חשד שמדובר בעסקה מפוקפקת. בהמשך, כשהתבקש להעביר את כספי העמלה לכיסוי הלוואת בר, ידע בוודאות כי מדובר בשוחד ושיתף פעולה. כלומר, בעת שארביב העביר את כספי העמלה לבר הייתה לו מודעות ליסודות העבירה.
312. בנקודה זו יש להבהיר: עבירת השוחד נעשית מטבע הדברים במחשכים, ללא תיעוד ובדרך כלל לכל המעורבים יש אינטרס מובהק להסתירה. הן את רכיב "הבעד" והן את מודעות הנאשמים ליסודות העבירה לא ניתן ללמוד מראיות ישירות אלא מהרכבת פאזל של ראיות נסיבתיות תוך הפעלת מבחן ההיגיון והשכל הישר. כך, לא ניתן להצביע על ראיה ישירה לכך שהמתת ניתן בתמורה לקידום פרוייקט בית ליר אור, אך ניתן ללמוד על כך מראיות המעידות על המתת, על קידום פרוייקט בית ליר אור, ועל סמיכות הזמנים בין השניים. לא למותר לציין כי בעניינינו, קיימת עדותו המהימנה של עד מדינה, ארביב, שהעיד כי לגזיאל הוא שפנה אליו בדרישה לתשלום עמלה בגין פרוייקט בית ליר אור. עמלה שבהמשך הועברה לבר.
313. מעבר לאמור, נקבעה בפסיקה חזקה שבעובדה לפיה: "מתת לעובד הציבור מאת אדם הנמצא עמו בקשר רשמי, ניתנת בעד פעולה הקשורה לתפקידו. מכאן נובעת גם חזקה שבעובדה (הניתנת, כמובן, לסתירה) כי עובד הציבור הלוקח מתת כזאת מודע לכך שהמתת ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מודעות זאת יכולה להתבטא, לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, גם בעצימת עיניים מצד עובד הציבור..." (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל
נ' בן עטר, פ''ד נג(4) 695. וראו גם עפ 8027/04 שמעון אלגריסי נ' מדינת ישראל
(23.02.2006)).
314. כאמור, אין מדובר בחזקה חלוטה ולפיכך הנטל עובר לעובד הציבור ליצור ספק סביר בנוגע למודעותו. במקרה שלפנינו ההגנה כשלה בכך. השילוב בין עדותו המהימנה של ארביב לראיות הנסיבתיות מצביע חד משמעית על קשר בין טובת ההנאה לפעולות בר במסגרת הפרוייקט.
לסיכום עבירת השוחד באישום הראשון
315. העולה מהאמור, בפני
בית המשפט הוצגו ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר את השוחד שנתנו ארביב ולגזיאל לבר, בתמורה לקידום פרוייקט בית ליר אור.
316. לפיכך, אני קובע כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשמים 1-2 ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום. אני מרשיע את בר בביצוע עבירה של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין, ואת לגזיאל אני מרשיע בביצוע עבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין.
317. התביעה ביקשה להרשיע את בר גם בעבירה של הפרת אמונים, אך כאשר נאשם מואשם בעבירת שוחד וגם בעבירת הפרת אמונים הנובעת מאותן עובדות ונבלעת בעבירת השוחד לא היה מקום להאשים גם בהפרת אמונים: "כלל אין להאשים גם בשוחד וגם בהפרת אמונים- שאלה הם אישומים חלופיים על פי טיבם" (יעקב קדמי על הדין בפלילים- חוק העונשין חלק שלישי 1681 (מהדורה מעודכנת, התשס"ו-2006)). לאור הכפילות האמורה אני מוחק את הוראת החיקוק המייחסת לנאשם גם הפרת אמונים, שנבלעת, כאמור, בעבירת השוחד.
עבירת הפרת אמונים: העסקת יואב בר בחברות פראגון ישראל
318. סעיף 284 לחוק העונשין קובע: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים".

האם בר היה מצוי בניגוד עניינים
319. לטענת התביעה ביום 9.3.2005 פנה בר לארביב בבקשה להעסיק את בנו יואב באחת החברות שבבעלותו (עדות ארביב בעמוד 91 שורה 13, ומייל עם קורות חיים ששלח יואב לארביב בתאריך זה- ת/176). כל זאת בזמן שבלנטפורט עמדה בפני
חתימה על הסכם רכישה של חלקה בבית ליר אור (ההסכם נחתם ביום 19.7.2005).
320. מהמיילים עולה כי כבר באותו יום פנה ארביב לרובינשטיין שעבד בחברת פראגון ישראל וביקש ממנו להעסיק את יואב בר (ת/176). רובינשטיין נפגש עם יואב אך לא חשב שמתאים לתפקיד בגלל היעדר ניסיון בתחום הפעילות של החברה, למרות זאת פנה למנכ"ל פראגון ישראל, שהסכים להעסיק את יואב בר (196 שורות 17-23), ויואב החל לעבוד בחברה. ביום 31.8.2005 בר פנה לארביב בשנית בבקשה להעסיק את יואב בפראגון הבינלאומית ולא בשלוחה בישראל. באותו יום ארביב פנה לרובישנטיין (ת/176 עמוד 4), אך מקום העסקתו של יואב בר לא שונה. בתגובה לשאלה האם לא ראה מניעה לפנות לארביב בעניין השיב בר: "תמיד כשאתה מציג אתה מרגיש לא נוח. לא היה קשר בין הדברים הללו לבין הדברים הקטנים האלה, אם אפשר לסייע לבן משפחה, ולא ביקשתי שכר ולא בטיח וזהו, חזר מחו"ל ורציתי שלא ינדוד בעולם" (400 שורות 25-29 וראו גם 493 שורות 1-2).
321. התביעה הצביעה על טענת בר בבית המשפט שיואב לא עבד בחברה (400 שורות 23-24) וארביב העיד כי יואב עבד תשעה חודשים בחברה (91 שורה 27), כשבר עומת עם עדות ארביב אישר שאכן הועסק בחברה (493 שורות 9-10). לטענת התביעה, שקריו של בר נועדו לחפות על כך שהיה מודע לפסול שבמעשיו.
322. לעניין מודעותו של בר לניגוד העניינים טענה התביעה כי בר היה מודע לכך שארביב מתעניין בפרוייקט בבית ליר אור ועתיד להיות בעל אינטרסים כלכליים בו. הפנייה השנייה לארביב נעשתה לאחר חתימת בלנטפורט על ההסכם. בחקירתו, בר נשאל אודות הקשר בין כניסת ארביב לפרוייקט לבין העסקת יואב. הוא הכחיש קשר בין הדברים אך לא נשמעה טענה בדבר חוסר ידיעה לגבי מעורבות ארביב בפרוייקט (ת/16 שורות 342-352). בר הוסיף במשטרה: "אני מכיר את הרגישות של לפנות ליזמים לסידורי עבודה לבני משפחה ולא עשיתי את זה מעולם. במקרה הזה ביקשתי סיוע" (ת/16 שורות 327-328). כלומר, מצד אחד טען בר כי מכיר את הרגישות מצד שני לא סבור שמדובר במעשה פסול.

טענות ההגנה
323. בנושא זה התנהלה חקירה חלקית בלבד. מנכ"ל פראגון, יואב בלום, לא נחקר ויואב בר שנחקר בעניין האישום השני, לא נחקר בעניין זה (נ/117). לטענת ההגנה, נושא פראגון צץ לראשונה בבית המשפט מבלי שניתנה לבר הזדמנות להתייחס לדברים בשימוע. בכך, הפרה התביעה, את חובתה לשימוע.
324. לגופו של עניין, מהעובדות עולה כי לא נעברה עבירה כלשהי על ידי בר: במועד פנייתו של בר לארביב, לא הייתה לבר ידיעה כלשהי בדבר מעורבות ארביב בבית ליר אור. רק ארבעה חודשים לאחר מכן רכשה בלנטפורט את הזכויות בפרוייקט. ארביב לא היה בעלים ישיר והחזיק ב-7.5% מהנכס. ארביב עצמו העיד כי כלל לא בטוח שבר ידע בשלב זה על מעורבותו בפרוייקט (91 שורות 28-29). פנייתו של בר לארביב נעשתה על רקע יחסי חברות ומנהל החברה, בלום, היה מרוצה מיואב (91 שורות 14-18). ההגנה הוסיפה עוד כי פראגון ישראל היא חברה שהייתה בעבר בשליטתו של ארביב ודווקא חברת פראגון הבינלאומית אליה ביקש בר להעביר את בנו (דבר שלא נעשה), הייתה בשליטתו של ארביב באותה עת.
דיון ומסקנות
325. (א) אני קובע כי בר היה מצוי בניגוד עניינים: בזמן שלארביב היה אינטרס כיזם בעיר הוא פנה אליו בבקשה שימצא לבנו עבודה באחת החברות שבבעלותו. לא נעלמה מעיני הטענה שהפנייה לארביב נעשתה טרם חתימת ההסכם ולפיכך אין סימולטניות. אך אני קובע כי גם לפני כן ארביב היה זקוק לתמיכת העירייה, ובראשה ראש העיר, למהלך. הן כגוף המאשר ומתכנן והן כגוף המחזיק בבעלות של 25% בנכס. לעניין מודעותו של בר, אין בליבי ספק שידע על מעורבותו של ארביב, ידע על כוונתו לרכוש את בית ליר אור וידע גם על כך שארביב נזקק לתמיכתו לצורך השלמת המהלך.
326. (ב) עבירת הפרת האמונים נידונה בפסיקה בהרחבה. היותה "עבירת סל" מקשה לשרטט גבולות- באלו נסיבות חוצה ניגוד העניינים את הפן האתי-משמעתי ונכנס בגדר העבירה הפלילית. וכך קבע הנשיא ברק בדנ"פ שבס (1397/03 מ"י נגד שמעון שבס, פ"ד נט(4), 385 (להלן: "דנ"פ שבס")): "אכן, לא כל ניגוד עניינים גורר אחריו פגיעה מהותית באינטרס המוגן. זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים. בהקשר זה יש להתחשב, בין השאר, בעוצמת ניגוד העניינים; במידת הסטייה מהשורה, אם היתה כזו; במעמדו של עובד הציבור בהירארכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי מדינה והציבור".
327. כלומר, יש לבחון את מהותו ואופיו של ניגוד העניינים על מנת לקבוע האם מדובר בהפרת אמונים.
328. בהקשר זה התביעה הצביעה על כך שניגוד העניינים מבוסס על קשר כספי-אישי; העסקתו של יואב חרף היעדר ניסונו בתחום; מעמדו הרם של בר כראש עיר; ניגוד עניינים מתמשך ולא באירוע חד פעמי; פוטנציאל הפגיעה גבוה (שינוי התב"ע); בר לא יזם גילוי נאות מצידו בגין ניגוד העניינים שמצוי בו- לכך יש השלכה הן על תחושת עובדי העירייה בעת שראש העיר לוחץ עליהם לקדם את הפרוייקט של ארביב ולגזיאל והן פגיעה באמון הציבור בעירייה. ההגנה מצידה הציגה מספר מרכיבים השוללים לטענתה את הפן המחמיר: אין סימולטניות בין פנייתו של בר לארביב לבין המועד בו הפך לבעלי בית ליר אור; האינטרס של ארביב עקיף וחלקו עומד על 7.5%; פראגון ישראל לא הייתה באותה עת בשליטת ארביב; פניית בר נעשתה על רקע חברי; בר לא הפעיל לחץ, לא הכתיב דבר; מעסיקו של יואב היה מרוצה ממנו. ההגנה הוסיפה כי לא יתכן שפניה של אדם לחברו לבחון אפשרות לסייע לבנו במציאת תעסוקה, תתפרש באופן אוטומטי כעבירה פלילית. מדובר במעשה של יום יום המצוי בתחום יחסי אנוש וחברות.
329. בעניינינו אני קובע כי ניגוד העניינים בו היה מצוי בר עולה כדי הפרת אמונים.
330. היזמים תלויים במידה רבה בעירייה בכלל ובראש העיר בפרט. כפי שנכתב לעיל, סדרי העדיפויות נקבעים על ידו. המשאבים וכוח האדם מוגבלים וראש העיר מחליט אלו פרוייקטים יתקדמו ואלו "ייתקעו" בגלגלי הבירוקרטיה. לפיכך יש לוודא שראש עיר יקבל החלטות על בסיס שיקולים מקצועיים ויתייחס לכל הפרוייקטים באופן שווה, ולמנוע מצב בו ראש עיר עלול להעדיף פרוייקט אחד על חברו מתוך שיקולים אישיים.
331. במסגרת אישום זה, בר פנה לארביב, כמי שתלוי בו כאמור, לקבל את בנו לעבודה באחת החברות שבבעלותו. כך נוצרת תלות בעייתית בין היזם לראש העיר. מעמדו הרם של בר כראש עיר מטיל עליו אחריות להתנהלות תקינה וטוהר המידות. להתנהלותו של בר כנושא משרה בכירה בשירות הציבורי חשיבות בשני מישורים: המישור הראשון הוא מול יתר עובדי העירייה הכפופים לו. העובדים הרבים אינם פועלים בחלל ריק, עיניהם נשואות למי שעומד בראש המערכת. התנהלות ראש העיר מקרינה על האווירה במסדרונות העירייה ועלולה לגרור אחריה את האחרים בבחינת "מה יגידו אזובי הקיר". המישור השני הוא חובת האמונים שחב בר לתושבי עירו.
332. בהקשר זה קבע הנשיא ברק בדנ"פ שבס: "ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כן עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על ידי האיסור הפלילי. לא הרי ניגוד עניינים של המפקח הכללי של המשטרה כהרי ניגוד העניינים של שוטר מהשורה; לא הרי עובד ציבור הממונה על מספר רב של עובדים המבקשים ללמוד ממנו ולחקות אותו, כהרי עובד ציבור שאין לו תפקיד של ניהול. בצדק ציין השופט בייסקי כי: "ככל שגבוה יותר וחשוב יותר מעמדו של בעל התפקיד הממלכתי, כך חייבת לגבור אחריותו לתקינות מעשי המינהל למניעת השחתת המידות" (ע"פ 521/87 מדינת ישראל
נ' עינב, פ"ד מה(1) 418, 434). דברים אלה נאמרו לעניין עבירות השוחד. הם חלים גם לעניין העבירה של הפרת אמונים".
333. (ג) יחד עם זאת החלטתי לזכות את בר מעבירה של הפרת אמונים. על אף שבר פעל בניגוד עניינים העולה כדי הפרת אמונים אני קובע כי בנסיבות העניין מדובר בזוטי דברים. סעיף 34 יז לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".
334. בר פעל כאב שבנו חזר מחו"ל ומעוניין שישתקע בארץ ולא ינדוד בעולם, כלשונו. הוא לא ביקש שבנו יכהן במשרה בכירה, או יקבל משכורת שאינה הולמת את עיסוקו בחברה. אין מחלוקת כי יואב הועסק בחברה לשביעות רצון מעסיקיו וקיבל תמורה עבור עבודתו.
335. בהקשר זה חשוב להדגיש את הפררוגטיבה של התביעה כמי שמחליטה על הגשת כתבי אישום. כאמור לעיל, קיים קושי לשרטט את גבולות עבירת הפרת אמונים ודווקא משום כך, על התביעה להשתמש בכלי זה במשורה ובשום שכל. לא בכל מקרה בו ניתן להוכיח משפטית עבירה של הפרת אמונים, על התביעה להאשים בעבירה זו. בבואה של התביעה להחליט על הגשת כתב אישום עליה לבחון את מכלול השיקולים בהקשר של ניסיון החיים והשכל הישר ולא רק באופן טכני, האם ניתן להוכיח את יסודות העבירה. במיוחד יש לשים לב כי כאשר מייחסים לנאשם עבירות חמורות של שוחד, האשמתו בהפרת אמונים בגין בקשה להעסיק את בנו שחזר מחו"ל בשכר סביר ולא בדרגה בכירה מהווה זוטי דברים.
336. ויודגש, פנייה של ראש עיר ליזם בעל אינטרס כלכלי בעיר לדאוג למקום עבודה עבור בנו, מעמידה אותו בניגוד עניינים שעולה כדי עבירה פלילית של הפרת אמונים. בנסיבות העניין, בקשתו של בר היא בגדר זוטי דברים. אפשר שבנסיבות אחרות, בקשה של נושא משרה ציבורית להעסקת קרוב משפחה עשויה להביא להרשעה וכל מקרה נבחן לגופו.
337. לאור האמור, אני קובע כי על אף שבר פעל בניגוד עניינים תוך הפרת אמונים, לאור נסיבות המקרה הקונקרטי יש לזכותו משום זוטי דברים.

338. לפיכך אני מזכה את בר מעבירה של מרמה והפרת אמונים בפרט אישום זה הנוגע להעסקת בנו יואב בחברת פראגון.
עבירת הלבנת הון
339. סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון קובע:
"העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין –
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה;
(4) רכוש שנעברה בו עבירה".
340. "רכוש שנעברה בו עבירה"- לרבות עבירת השוחד, על פי סעיף 6 לתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון.

341. טענות הצדדים: לטענת התביעה, הרכוש האסור הוא סכום של 224,125$ שהועבר לכיסוי הלוואתו של בר בחשבון גרוב. מקורו בעבירת השוחד והוא הרכוש שאיפשר את העבירה. בר ולגזיאל ביצעו מספר פעולות ברכוש זה: העברה בסך 99,125$ מישראל לארביב שבלונדון וקבלת סכום השוחד לזיכוי חשבון ההלוואה של בר. על אף שגלוסקה הוא שביצע את העברת הכספים, בר היה בורג מרכזי ושליטתו, אף אם מאחורי הקלעים, אינה מוטלת בספק. לטענת התביעה, אין זה מובן מאליו שרשויות החוק יצליחו להתחקות אחר מקורותיה והחזריה של הלוואה הניתנת ממקור זר. הדבר כרוך בבקשות לחו"ל לעזרה משפטית וחיקור דין שלא תמיד נענות ונושאות עלויות כלכליות ולוגיסטיות המאריכות את משך החקירה ולעיתים עד כדי חוסר אפשרות למצות אותה. בנוגע ליסוד הנפשי טענה התביעה כי בר ידע שלקח שוחד מארביב ולגזיאל באמצעות החזר ההלוואה בלונדון. לגזיאל אף הוא ידע כי נתן שוחד לבר באמצעות החזר ההלוואה. הנאשמים סברו שנטילת הלוואה בחו"ל תקשה על הרשויות להתחקות אחר זהות מי שהחזירו את ההלוואה עבורו, קרי, כספי השוחד.

תיקון מס' 103

ס"ח תש"ע מס' 2225 מיום 4.2.2010 עמ' 325 (ה"ח 465)
החלפת סעיף 291
הנוסח הקודם:
מתן שוחד
342. לטענת ההגנה: כספי ההלוואה נכנסו במישרין לחשבון הבנק הפרטי של בר ואישתו בארץ. קבלת הלוואה באופן שקוף ומתועד סותרת את טענות התביעה ומוכיחה שלא הייתה לבר כוונה להסתיר דבר. בנוסף, עבירת השוחד לא הוכחה וממילא לא הוכחה הלבנת הון.

343. הכרעה: על מנת לקבוע האם התקיימה עבירה של הלבנת הון יש לבחון את תכלית החוק. וכך נכתב בדברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון: "הלבנת הון היא עשיית פעולה ברכוש, לעיתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש" (דברי הסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט -1999, ה"ח 420). וראו בעניין זה גם ע"פ 8551/11 יצחק כהן סכלגו נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו, 12.8.2012), פסקאות 28-43, וכן ראו ע"פ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו, 12.7.2010).
344. מהמקורות הנ"ל עולה שמטרת החוק היא להילחם בהכנסה של כסף שמקורו בעבירה, למערכת הכלכלית הלגיטימית, תוך הנאה מפירות העבירה.
345. במקרה זה העובדה שכספי השוחד הוזרמו לחשבונו של בר באופן גלוי לכאורה, אין בה כדי להוות הגנה מפני עבירת הלבנת הון. שכן מטרת הנאשמים בנטילת הלוואה בלונדון על ידי בר וכיסויה על ידי לגזיאל וארביב, הייתה להכניס את כספי השוחד שנתנו לגזיאל וארביב לבר, למערכת הכלכלית הלגיטימית על מנת שבר יוכל ליהנות מפירות עבירת השוחד ולהשתמש בכספים.
346. לאור האמור אני מקבל את טענות התביעה וקובע כי הנאשמים ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום ואני מרשיע אותם בביצוע עבירה של הלבנת הון על פי סעיף 3(א).
סיכום אישום 1
347. במסגרת אישום זה הורשעו בר ולגזיאל בעבירות של קבלה ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין, וכן בעבירה של הלבנת הון על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. הוראת החיקוק של הפרת אמונים המיוחסת לבר בגין עבירת השוחד בה הורשע מהווה כפל אישומים ולכן נמחקה. אשר להעסקת יואב בחברת פראגון, בר זוכה מעבירה של הפרת אמונים בשל זוטי דברים.
אישום 2: פרשת מגדלי התמרים
348. במסגרת האישום השני, העוסק בפרוייקט מגדלי תמרים, מיוחסות לבר ולגזיאל (להלן באישום זה: "הנאשמים") עבירות של קבלה ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיף 290 ו-291 לחוק העונשין, ולבר מיוחסת גם עבירה של הפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין.
349. כתב האישום מייחס לנאשמים את העובדות הבאות: בין השנים 1998-2008 הוחזקה חברת מגדלי התמרים בבעלות שתי חברות. לגזיאל החזיק ב- 12.5% באחת מהן ולפיכך היה לו אינטרס כלכלי בפרוייקט מגדלי התמרים.
350. כתב האישום מייחס לבר את קידום הפרוייקט באופן הבא: על מנת לקדם את הפרוייקט היה למגדלי התמרים עניין לפנות את מחסני קופת חולים כללית (להלן: "קופת החולים" או "כללית") שכדייר מוגן טענה שזכאית לפיצוי בסך 1.2-3 מיליון דולר. גם בר והעירייה פעלו בעניין: בין השנים 1999-2002 ניהלו הליכים משפטיים, ובר חתם על התראה לפני הוצאת צו מנהלי. בין היתר בעקבות הליכים אלו הסכימה כללית לפינוי והסתפקה בפיצוי בגובה 200,000$. בנוסף, פעל בר לקידום תב"ע מגדלי התמרים בוועדות התכנון תוך הפעלת לחץ על עובדי עירייה ועל מהנדס העיר. ביום 14.6.2002 הוועדה המקומית אישרה הגדלת הזכויות מ-49 יחידות דיור ל-96 וביום 25.11.2002 אישרה זאת הוועדה המחוזית. ביום 6.11.2003 אישרה הוועדה המקומית העלאת זכויות הבניה מ-96 יחידות דיור ל-156 והתב"ע נכנסה לתוקף ביום 25.12.2003. במסגרת מיצוי זכויות הבנייה נדרשה מגדלי התמרים לקבל הסכמת העירייה לבנייה בשטח שיועד להפקעה. הוסכם שהעירייה תוותר על שטח ההפקעה, בתמורה למבנה ציבורי בתוך הפרוייקט. העירייה התחייבה להשתמש בשטח לספריה/ארכיב, לכך שהמע"מ ינוכה מהיטל ההשבחה, והעירייה תשתתף ב-50% מהוצאות ניהול החלק היחסי שהוקצה לה. במהלך 2004 מכרה מגדלי התמרים את זכויותיה תמורת 34% מסך ההכנסות החזויות שנאמדו על 34,400,000$. משמע, ההכנסה הצפויה למגדלי התמרים עמדה על 10,300,000$. בעקבות השבחת הזכויות נדרשה מגדלי התמרים לשלם היטל השבחה. הצדדים ערכו שומות אך לאור הפער הניכר ביניהן נעשתה פנייה לשמאי מכריע. כתב האישום מייחס לבר התערבות במינוי השמאי המכריע-זרניצקי. זרניצקי דחה את טענות העירייה וקבע את ההיטל על 550,250$, מחצית מזה שנקבע בשומת הוועדה המקומית. בניגוד לעמדת אנשי המקצוע, בר סירב להגיש ערעור על השומה המכרעת.
351. כתב האישום מייחס לבר את קידום הפרוייקט בזמן שהיה שותף של לגזיאל בחברת אקו פאוור. ביום הקמת החברה 29.1.2002 העביר שותף נוסף בחברה, עו"ד עברון, 5% ממניות אקו פאוור לבר תמורת 50 ₪. בר נטל חלק בישיבות החברה והנאשמים ציפו כי החברה תניב להם רווחים. בר היה מצוי בניגוד עניינים חמור ולא דיווח על כך בפורומים הרשמיים.
352. בנוסף, כתב האישום מייחס לבר קידום הפרוייקט בתמורה לנטילת שוחד בדמות מניות חברת מד פטרוליום שהועברו לבנו יואב. ביום 1.1.2004 הוקמה החברה וביום 13.1.2004 העביר לגזיאל, שהחזיק ב40% ממניות החברה, מחצית ממניותיו ליואב בר ללא תמורה. הנאשמים ציפו כי החזקת המניות תהווה מקור פרנסה ליואב.
353. לטענת ההגנה, מדובר באישום מאולץ הקושר באופן מלאכותי בין טיפול שגרתי בפרוייקט לבין ניסיונו של בר להשתלב במיזם עסקי ורצונו לדאוג לבנו. בר טיפל בפרוייקט באופן ענייני וממלכתי, ללא משוא פנים או חריגה מהתנהלותו הרגילה. בנוסף, הקצאת המניות באקו פאוואר בוצעה על ידי עו"ד עברון ז"ל ולגזיאל כלל לא היה בעל שליטה בחברה. בנוגע להקצאת המניות במד פטרוליום ליואב בר, טענה ההגנה כי המניות הוקצו ליואב חלף שכר.
354. להלן האירועים הרלוונטיים לאישום זה:
1998: רכישת המגרש על ידי מגדלי התמרים.
26.8.1999: חתימת בר על התראה לפני צו הפסקה מנהלי לכללית.
29.1.2002: הקמת אקו פאוור והעברת מניות לבר תמורת 50 ₪.
25.11.2002: מתן תוקף לתב"ע הראשונה בוועדה המחוזית.
6.11.2003: מתן תוקף לתב"ע השניה בוועדה המקומית.
11.2003: אישור הנהלת העיר להסכם הספריה עם מגדלי התמרים.
11.12.2003: התנגדות יו"ר הוועדה המחוזית- לסקר לתב"ע.
22.12.2003: ייפוי כוח להעברת מניות מד פטרוליום ליואב בר.
1.1.2004: מד פטרוליום נרשמה ברשם החברות ומחצית ממניות לגזיאל הועברו ליואב ללא תמורה כספית.
355. בנוסף, בין השנים 2003-2004 מונו שמאים מטעם הצדדים והוגשו חוות דעת בנוגע להיטל השבחה. לאור הפערים מונה שמאי מכריע שהגיש שמאות שהייתה רחוקה מעמדת העירייה. על אף עמדת היועמ"ש לעירייה וְיתר אנשי המקצוע, החליט בר שלא להגיש ערעור.
356. הדיון בפרק זה ייעשה כדלהלן: תחילה אדון בשותפות בר ולגזיאל באקו פאוור ובהעברת מניות מד פטרוליום ליואב. לאחר מכן אדון במעורבותו של לגזיאל במגדלי התמרים ובפעילותו של בר בקידום הפרוייקט. לבסוף אדון בשאלה האם בר עבר עבירה של הפרת אמונים במסגרת אקו פאוור ועבירה של שוחד במסגרת מד פטרוליום.

השותפות של בר ולגזיאל בחברת "אקו פאוור"

הקמת החברה והעברת המניות לבר
357. חברת אקו פאוור הוקמה ביום 29.1.2002. החברה עסקה במכשיר המשביח מוצרים שנרשם כפטנט ברוסיה. מטרת החברה היא רישום הפטנט בישראל ובמקומות נוספים בעולם ומכירתו לחברות מובילות (ת/295 סעיף 1א- ראיון עד עם ד"ר חנני). החברה הוקמה על ידי ד"ר חנני שצירף מספר משקיעים ביניהם לגזיאל (שהחזיק ב15% ממניות החברה) ועו"ד עברון שקיבל 150 מניות תמורת שירותיו המשפטיים (ת/98 עמוד 6). ביום הקמת החברה העביר עו"ד עברון 50 ממניותיו לבר תמורת 50 ₪ (כך שבר החזיק ב5% ממניות החברה). אין מחלוקת כי סכום זה שיקף את שווין של המניות בעת ההקמה.
358. כלומר, בעת שלגזיאל החזיק במניות בחברה וכיהן כמנהלהּ, ביום 29.1.2002 העביר עו"ד עברון מניות לבר תמורת 50 ₪. אין מחלוקת שבר לא דיווח לגורמים הרלוונטיים על שותפות זו עם לגזיאל. התביעה מייחסת לבר עבירה של מרמה והפרת אמונים לאור ניגוד העניינים ואי הדיווח.
359. על אף שעו"ד עברון הוא שהעביר את המניות לבר, אני קובע כי הפעולה נעשתה ביוזמתו ומעורבותו של לגזיאל והוא שהניע את המהלך. וכך אמר לגזיאל בהודעותיו: "... אני הבאתי את אמנון עברון והחזיק בחברת נאמנות, ואני שוחחתי עם צבי בר
והצעתי לו לגבי הפטנט הזה והוא הלך לאמנון עברון שהסביר לו על הפטנט והוא הסכים להיכנס" (ת/18 שורות 298-299, וראו גם ת/21 שורות 104-108). בבית המשפט ניסה לחזור בו ("אני חתמתי בתור מנהל, זה לא יוזמה שלי אלא של עברון. הוא אמר לי בוא למשרד, אני מעביר 5% לצבי בר
. חתמתי"- 745 שורות 25-26), אך בחקירה הנגדית נאלץ לאשר כי הוא שפנה לבר בעניין (746 שורות 4-16). בר טען במשטרה כי ד"ר חנני צירף אותו לחברה אך כשעומת עם גירסת לגזיאל אמר: "יכול להיות ששאול חשף בפני
את הרעיון וחנני הסביר" (ת/2 שורות 224-231). אני קובע כי לגזיאל הוא שיזם פנייה לבר והציע לו להצטרף לחברה. בר ולגזיאל הודו בכך. אך בטרם עשו זאת ניסו להרחיק את לגזיאל ולטעון שגורמים אחרים היו קשורים בצירופו של בר. ניסיונות אלה מעוררים חשד משום שאם המהלך כשר, אין סיבה להסתיר את מעורבותו של לגזיאל בצירופו של בר.

התשלום שהעביר בר בתמורה למניות
360. כאמור, אין מחלוקת על כך שהסכום הזעום אותו העביר בר בתמורה למניות שיקף את שווין של המניות. יחד עם זאת מדובר בראייה צרה של המציאות משני טעמים. הטעם הראשון הוא שבמקרה של הצלחת המיזם הרי שהרווחים הצפויים לבר היו עשויים להיות גבוהים במיוחד. לא נכון להסתכל על שווי המניות ביום הקמת החברה, באופן טכני, ויש לבחון את טובת ההנאה שהייתה צפויה לבר בעתיד. הטעם השני הוא שבניגוד ליתר בעלי המניות, בר לא השקיע מעבר לכך בחברה בכסף או שווה כסף. בר לא העמיד את שירותיו או ביצע עבודה עבור החברה וכשנשאל מה היה תפקידו בחברה השיב כי אינו זוכר דיונים בעניין (494 שורה 15). מעבר לכך, ביום 24.10.2003 כל אחד מהשותפים הפקיד 14,000 ₪ למעט בר (ת/877) שאמר בעדותו כי הוא אינו זוכר מדוע לא הפקיד סכום דומה (494 שורה 22). קיימות הפקדות נוספות בסך 59,500 ₪ מיום 18.8.2002 (ת/878) במסגרת התחשבנות השותפים אך בר לא נטל חלק בכך: "לא זכור שביקשו ולא זכור שהפקדתי כספים. איני זוכר מדוע, זה היה בשבילי משהו שלא קיים" (495 שורות 5-6).
361. יצויין כי על פי הסיכום בין השותפים- לגזיאל, ד"ר מדג'ר וד"ר חנני השקיעו מעל 50,000 ₪ לצורך הוצאות וְיתר בעלי המניות לא שילמו. יחד עם זאת עו"ד עברון העמיד את שירותיו המשפטיים לרשות החברה ולכן ברור מדוע לא השתתף בתשלום (עדות לגזיאל בעמוד 743 שורות 21-27). השאלה מדוע בר לא השתתף בהוצאות החברה כיתר בעלי המניות נותרה ללא מענה הולם בסיכומיה של ההגנה.
362. לסיכום נקודה זו, אני קובע כי בר העביר סכום סמלי של 50 ₪ שכנראה שיקף את שווי המניות. יחד עם זאת, בעוד יתר השותפים השקיעו עשרות אלפי שקלים עבור הוצאות החברה (לגזיאל, ד"ר מדג'ר וד"ר חנני) או העמידו לרשות החברה שירותים משמעותיים (עו"ד עברון) בר לא תרם את חלקו. כלומר, בניגוד ליתר השותפים שהשקיעו וסיכנו כסף או שווה כסף בחברה, בר לא סיכן דבר ובמקרה של הצלחה- היה גורף רווחים ללא סיכון של ממש. לאור זאת אני קובע כי לא מדובר בשותפות תמימה הנוצרת במהלך עסקים רגיל, אלא בפעולה מכוונת שנועדה להיטיב עם בר.

טענת הגנה: בר לא הרוויח מהשותפות בחברה
363. בר העיד כי מדובר בפטנט הזוי שלא הצליח (373 שורות 20-21). הוא לא קיבל תמורה מעסקי החברה והמיזם נעלם כעבור זמן קצר (374 שורות 2-3, 10). התביעה טענה כי אין משמעות לכך שהחזקת המניות לא הולידה רווח לבר, ומה שחשוב הוא שבעת העברת המניות וכניסתו של בר לחברה, כל המעורבים סברו שהחברה עתידה להניב להם רווחים משמעותיים. התביעה הצביעה על מספר ראיות:
364. ראשית, אקו פאוור הוקמה על בסיס פטנט שהוכר רשמית ברוסיה ולכן לא מדובר ברעיון בעלמא (ת/295א קלסר חברת אקו פאוור, עמודים 202-203, 26-30 וכן העיד לגזיאל בעמוד 742 שורות 26-27). בנוסף, גוייס משרד עורכי דין על מנת לרשום הפטנט בישראל (ת/295א קלסר חברת אקו פאוור עמודים 454-455, 456-457, וראו גם עדות לגזיאל בעמוד 744 שורות 20-25).
365. שנית, אקו פאוור יצרה קשר עם חברות מובילות במשק: עם חברת "תנובה" נחתם הסכם סודיות (ת/295א קלסר חברת אקו פאוור עמוד 119). על אף שלגזיאל טען שההסכם נחתם לאור הכרות מוקדמת של ד"ר חנני עם נציג תנובה, התביעה מבקשת לקבוע כי חברה גדולה כמו תנובה לא הייתה חותמת לוּ מדובר היה בפטנט הזוי. ההסכם עם תנובה מעיד גם על רצינות הכוונות של לגזיאל וד"ר חנני ביחס לפטנט. בנוסף לתנובה, גם מדען חברת עלית ביקש לשוחח על המיזם (ת/295א קלסר חברת אקו פאוור עמוד 12). כמו כן התקיימו פגישות עם כרמל מזרחי וחברת דלק גדולה (ת/295 סעיף ד). בנוסף, הקלסרים שנתפס במשרדו של עו"ד עברון מעידים על היקף עבודתו ויחסו לפעילות בחברה. כמו כן סוכם כי יקבל מניות תמורת שירותיו המשפטיים. כלומר, גם עו"ד עברון האמין בפוטנציאל של אקו פאוור.
366. הכרעה: על אף שהשותפות לא הניבה רווח בסופו של יום, אני קובע כי אין לכך כל משמעות. לאור עדויות וראיות שהובאו בפני
אני מקבל את טענות התביעה כי בעת העברת המניות לבר, כל המעורבים לרבות בר עצמו, ציפו שאקו פאוור תניב רווחים. ד"ר חנני אמר בראיון עד שהוגש בהסכמה כי בזמן אמת חשבו המקימים שיש לחברה פוטנציאל כלכלי גבוה (ת/295 סעיף 1ג). גם בר העיד כי "בזמן שזה נעשה חשבו שהפטנט יהיה עסק, לא ראיתי קושי ומניעה להשתתף ולקבל מניות, לא קישרתי זאת לעיר ר"ג" (374 שורות 5-6).

טענת הגנה: הסתמכות על ייעוץ משפטי
367. עו"ד עברון שהעביר את המניות לבר, פעל גם מטעם היזמים לפינוי כללית במסגרת פרוייקט מגדלי התמרים (ת/836 סעיף 11.7, וראו גם ת/287, ת/288, ת/292). לטענת ההגנה, העובדה שבעיצומה של התקופה בה טיפל במגדלי התמרים עבור לגזיאל, עו"ד עברון העביר מניות אקו פאוור לצבי בר
, מחזקת את הטענה שאין בפעולות הנ"ל כל פגם. ההגנה הצביעה על כך שאזרח המסתייע בייעוץ משפטי זכאי להניח, אף בלי אמירה מפורשת, שעסקה שעורך דין מגבש, מנסח ומוציא לפועל היא חוקית (ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מ"י).
368. לאור האמור, טוענת ההגנה כי מעורבותו של עו"ד עברון בחברה והעובדה שהוא זה שהעניק לבר את המניות מקימה לבר טענת הגנה כפולה: האחת, היעדר מודעות פלילית כדי להקים את היסוד הנפשי. השנייה, טעות סבירה במצב הדברים על פי סעיף 34יט לחוק העונשין, שבנסיבות העניין הייתה "בלתי נמנעת באורח סביר".
369. בנקודה זו אני קובע כי בין עו"ד עברון לבר לא התקיימו יחסי עורך דין- לקוח. עו"ד עברון קיבל הנחיה מלגזיאל להעביר את המניות לבר וביצע אותה. בר לא נועץ בעו"ד עברון כלל ואין במעורבותו של עו"ד עברון כמי שבאופן טכני העביר את המניות לבר כדי להכשיר את המהלך. לפיכך יש לדחות את טענות ההגנה להסתמכות.

העברת מניות חברת "מד פטרוליום" ליואב בר
370. חברת מד פטרוליום היא חברה העוסקת בייבוא ושיווק נפט ומוצריו. החברה הוקמה על ידי ד"ר חנני ופעילותה הייתה אמורה להתבסס על חוזה שנחתם עם חברה הקשורה בגרגורי לרנר, שהתגלה בדיעבד כנוכל (עדות לגזיאל בעמוד 747 שורות 21-24, הודעת ד"ר חנני ת/295 שורות 129-140, הסכם ת/881). לגזיאל ניהל את החברה והחזיק במניות בה, וביום 13.1.2004 העביר 20% ממניות החברה ליואב בר (ת/879).
העברת המניות ליואב
371. ביום 22.12.2003 מסר לגזיאל ייפוי כוח לעו"ד עברון ועו"ד נוסף ממשרדו, להעביר ליואב מחצית ממניותיו במד פטרוליום, כשתוקם. הודעה על כך נמסרה ליואב (ת/295א קלסר חברת מד פטרוליום, עמודים 194-195, ועדות לגזיאל בעמוד 750 שורות 2-6). ביום 1.1.2004 נרשמה מד פטרוליום ברשם החברות. ד"ר חנני החזיק 600 מניות ולגזיאל 400 (ת/98 עמודים 4, 7). ביום 13.1.2004 העביר לגזיאל מחצית ממניותיו ליואב, ללא תמורה (ת/879, וכן הודעת לגזיאל ת/21).
372. האם המניות ליואב עשויות להוות טובת הנאה לבר: סעיף 293 (1) לחוק העונשין קובע כי אין נפקא מינה "אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". כמו כן, סעיף 293 (5) לחוק העונשין קובע כי אין נפקא מינה "אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר". כלומר, אף אם יואב הוא שקיבל את המתת ולא בר עצמו, מדובר בטובת הנאה עבור בר. ברור שמי שמיטיב עם בנו של בר, כמוהו כמי שמיטיב עם בר עצמו.
טענת הגנה: העברת המניות נעשתה על בסיס חברי
373. לטענת ההגנה, הבסיס למה שנטען כשוחד הוא יחסי חברות בין הנאשמים וממילא לא מדובר במתת שניתן לראש העיר עקב תפקידו. התביעה טענה בסיכומיה כי היחסים בין הנאשמים מושתתים על אינטרסים סביב תפקידו של בר כראש עיר. לטענת ההגנה מדובר בהרחבת חזית משום שבסעיף 6 לכתב האישום צויין: "נאשם 1 ונאשם 2 הם ידידים ותיקים אשר הכרותם משתרעת על פני מספר עשורים".
374. איני מקבל טענת ההגנה. בניגוד לחברות בין בר לגייר (שתידון להלן באישום 3) לא מצאתי כי הקשר בין לגזיאל ובר הינו קשר חברי אישי. בנוסף, בעת קבלת טובת ההנאה מלגזיאל בר מודע לכך שלגזיאל הוא יזם בעל אינטרסים בעיר רמת גן בעבר, בהווה ובעתיד ועליו להיזהר מפני קבלת מתנות. וודאי מתנות נדיבות בדמות מניות בחברה שצפוייה הייתה להניב רווחים גבוהים. אף אם הייתי מקבל את הטענה שהחברוּת בין לגזיאל ובר אינה מוּנעת מאינטרסים ומדובר בחברות אמת אין בכך כדי להכשיר "מתנה" כה נדיבה שהעביר לגזיאל לבר.

טענת הגנה: המניות הועברו בתמורה להעסקת יואב
375. לגזיאל העיד כי באחד מימי שישי סיפר לבר על ההצעה של חנני ועל כך שמחפשים איש שיווק חרוץ שמבין אנגלית ובר הציע את בנו שבאותה עת חיפש עבודה: "בהמשך לשיחותנו בימי שישי, אני מספר לצבי בר
, אומר לו חנני הביא לי דבר כזה וכזה ואני לא יודע איך לאכול את זה, אני לא מבין בזה שום דבר, אנחנו מחפשים איש שישווק, אני לא יודע אנגלית, חנני אין לו זמן לזה, הוא יודע רוסית. צבי בר
אמר הבן שלי חזר עכשיו מלונדון למד שיווק, מדבר פרפקט אנגלית ואיש שיווק מעולה, אמרתי אין לנו כסף עכשיו לשלם, דיברתי עם חנני, אמר הוא מסכים, אמרנו ניתן לו מניות אם ירצה, אין לנו כסף לתת לו" (750 שורות 11-17, וראו גם עמוד 688 שורות 26-28, ועמוד 689 שורות 1-2). לטענת ההגנה, על אף הכוונה להעסיק את יואב בחברה, העניין לא מומש מפני שהרעיון נפל מהר מאד ויואב לא הספיק להיכנס לתפקיד.
376. התביעה ביקשה לדחות טענת לגזיאל ממספר נימוקים שיפורטו להלן:
377. (1) הגירסה בדבר כישורי שפה ושיווק של יואב היא גרסה כבושה שלא הוזכרה בחקירה. בחקירתו לגזיאל נשאל מי זה יואב בר והשיב: "אני לא מכיר בר אחר חוץ מצבי ונראה שזה הבן שלו". לשאלה מהו תחום עיסוקו של יואב והשכלתו השיב: "לא יודע אין לי מושג יש לו שני בנים אחד עורך דין" (ת/19 שורות 162-163, 182-183). גם ד"ר חנני העיד כי לגזיאל הציג את יואב כעורך דין (ת/295 שורות 152-153, 196-197). אין מחלוקת כי יואב אינו עורך דין, אלא אחיו. לאחר שעומת עם טענות התביעה השיב לגזיאל:
"ש. בפועל לפי מה שעולה מהמשטרה לא הכרת את יואב בר ואת כישוריו. ת/19, ש' 162-163. ענית "אני לא מכיר בר אחר חוץ מצבי..", ש' 182-183 ענית לגבי תחום העסוק, "אחד עו"ד..., זה לא יואב... מקריאה, ת/295, ש' 152-153. וכן ש' 196-197. מתוך ההודעה של חנני שאומר כי אמרת לו שיואב הוא עו"ד .
ת. טעיתי בתשובה, התשובה הנכונה מדברת על המסמכים שיש לצבי בר
. לא הכרתי את יואב בר. אני ידעתי שאבא שלו פושר, וידעתי שתפוח לא נופל רחוק מהעץ. לא הייתי לוקח סתם. ידעתי שהדם עובר מאבא לבן" (751 שורות 10-21).

378. (2) יואב קיבל מניות רק מלגזיאל (ת/98, ראיון עד עם ד"ר חנני ת/295 סעיף 2). אם המניות מהוות תמורה לעבודתו במד פטרוליום, מצופה היה שגם ד"ר חנני, המחזיק ב-60% ממניות החברה, יעביר את חלקו. לגזיאל נשאל על כך בחקירתו הנגדית אך לא השיב תשובה מספקת:
ש. אם הוא קיבל את המניות תמורת עבודה שהוא צריך לעשות אז הוא היה צריך לקבל את המניות באופן שווה משני בעלי המניות. ולא רק ממך. כי זה כמו משכורת של החברה.
ת. אסביר. חנני נתן לי 40 אחוז מהמניות, אני הייתי שמח מאד אם היה מישהו אחר שהיה לוקח מקסימום מניות, לא יכולתי לבקש מחנני שיתן מניות כאשר הוא הביא אותי לעסקה, העסקה לא נראתה לי, אני לא מבין שום דבר. לא יכולתי לבקש מחנני שיתן, אני אמרתי לחנני אני נותן 20 אחוז שלי, כל הסיפור הזה מיום הקמת החברה ועד שגילו שיש נוכל בינלאומי זה לקח שלושה חודשים" (750 שורות 21-28).

379. (3) יואב לא הועסק בפועל במד מטרוליום ולא עשה דבר למען החברה: לגזיאל העיד בחקירה כי יואב הועסק בחברה (וראו גם הודעת ד"ר חנני בת/295 שורות 168-170, 194-195 שהעיד כי לא היה לו אכפת להכניס את בר ושינהל את החברה). יואב החל בביצוע עבודות כגון פגישות עם לרנר (אחת בנוכחות ד"ר חנני- 752 שורות 4-5) וערך מחקר בסיסי בשוק הנפט. לטענת לגזיאל, ד"ר חנני אמור היה לומר ליואב מה לעשות בחברה. מעבר לכך עוד לפני שהחלו לעבוד התברר שלרנר נוכל (751 שורות 22-27). לטענת ד"ר חנני הבין מלגזיאל שיואב יהיה מנהל אך יואב מעולם לא נרשם כמנהל החברה (ת/98), וד"ר חנני לא סיפק הסבר לכך (ת/295 שורות 150-157). יואב טען בהודעתו כי ערך מחקר בסיסי בנושא שוק הנפט (נ/117 פסקה 4). אך המעורבים האחרים לא הזכירו זאת. ומעבר לכך, החברה העסיקה מומחה לדלק (יואב ערמוני) ולכן לא היה צורך בשירותיו של יואב בנקודה זו.
380. יצויין כי ד"ר חנני אמר בהודעתו שמעולם לא פגש ביואב (ת/295 שורות 153-154) ואילו לגזיאל טען בעדותו שיואב השתתף פעם אחת בפגישה של ד"ר חנני עם לרנר (752 שורות 4-5). אף אם אקבל גירסתו של לגזיאל הרי שלא מדובר בפעילות משמעותית של יואב המצדיקה העברת המניות. התביעה הצביעה על כך שהפעולה המשמעותית ביותר של החברה- חתימה על הסכם עם פסיפיק פטרוליום- נעשתה ללא מעורבותו של יואב, הוא לא השתתף בפגישה ולא עודכן בטיוטות (ת/295א קלסר חברת מד פטרוליום, עמודים 79,92).
381. הכרעה: בנקודה זו אני מקבל את טענות התביעה וקובע כי יואב לא הועסק בחברה ולא הייתה כל כוונה להעסיקו. אם הייתה כוונה להעסיק את יואב הרי שהיה מצופה לראות איזושהי התכתבות או פעילות של יואב במסגרת "חייה הקצרים" של החברה. יתרה מזאת, אם אכן יואב קיבל מניות חלף שכר עתידי, תמוה כיצד רק לגזיאל העביר מניות ליואב וד"ר חנני, המחזיק ב60% ממניות החברה, לא העביר דבר.

טענת הגנה: מדובר במיזם כושל
382. כמו בעניין אקו פאוור, כך גם בנוגע למד פטרוליום, טענה ההגנה כי החברה לא הניבה רווחים. וכך העיד לגזיאל: "בינואר הקמנו את החב', בפברואר חתמנו, ובחודש מרץ לא היה שום דבר. זה היה בלון נפוח שהתפוצץ" (748 שורות 20-21). "איך שהחברה הוקמה היא מתה... לאחר חודשיים החברה נסגרה כשגילו שלרנר רמאי... לחברה לא היה חשבון בנק, לא פעילות עסקית..." (689 שורות 24-27).
383. התביעה מבקשת לדחות טענה זו ובדומה לאקו פאוור לקבוע כי העובדה שהמיזם התגלה כלא רווחי אין בה להשפיע על תמונת המצב בעת העברת המניות ליואב. בזמן אמת המעורבים היו אופטימיים בנוגע לסיכויי הצלחת החברה. התביעה הצביעה על ראיות לכך שהמעורבים התייחסו לחברה כאל חברה רצינית בעלת פוטנציאל לרווח כלכלי:
384. (1) דגימות נפט תקינות: בתאריכים 12.1.2004 ו- 14.1.2004 הזמינה מד פטרוליום משלוח דגימות נפט מחו"ל לצורך בדיקתן בישראל (ת/295א קלסר חברת מד פטרוליום, עמודים 137-141). לגזיאל טען כי מי שהוביל את המהלך הוא ד"ר חנני ומומחה דלק שגוייס לחברה (749 שורות 3-5). אך לטענת התביעה, לגזיאל היה מעורב בבדיקה (ראו מתן הוראת תשלום עבור המשלוח וקבלה על שמו- ת/295א קלסר חברת מד פטרוליום, עמוד 138). לגזיאל אישר בעדותו כי הבדיקות נמצאו תקינות, אחרת לא היה נחתם הסכם בין מד פטרוליום לפסיפיק (749 שורות 10-11). אך ללא קשר לתוצאות, עצם עריכת הבדיקות מעידה על התייחסות רצינית לפעילות החברה.
385. (2) חתימה על חוזה והרווחים הצפויים: במסגרת קידום המיזם נחתם הסכם בין מד פטרוליום לחברת פסיפיק. לפי ההסכם חברת מד פטרוליום תספק שירותי שיווק של נפט גולמי ומוצריו מישראל ומחוצה לה ותקבל עמלות בשיעור שיקבע בהסכמי עמלה פרטניים (ת/881). להסכם צורפו נספחים המהווים דוגמאות להסכמי עמלה ספציפיים העתידים להיחתם בין החברות. מדובר בדוגמאות בלבד אך יש בהן כדי לשקף את הציפיות באשר היקף העסקים (עדותו של בר בעמוד 498 שורה 16). כך למשל סכום העמלה המוסכם הוא 4$ לטון טובין והיקף האספקה 30,000-70,000 טון בחודש.
386. (3) השקעת כספים בחברה: בתקופת פעילותה הושקעו בחברה 46,718 ₪ (ת/882, תחשיב הוצאות בכתב ידו של לגזיאל שנתפס ברשותו). לגזיאל חלק בהוצאות עם ד"ר חנני (749 שורות 15-28), ויואב בר לא העביר כלל כספים לחברה. הגם שההשקעה אינה גבוהה, יש בה להצביע על רצינותם של בעלי המניות ביחס למיזם. יצויין כי לגזיאל בעדותו טען שהשקיע 2,500 ₪ בלבד (689 שורות 24-25), משהוצג לו התחשיב ת/882 נאלץ לאשר תוכנו אך טען ש-7,000 ₪ לא שולמו על ידו והוחזר על ידי אל-על (749 שורות 15-21). לטענת התביעה, מהמסמכים שנתפסו ברשותו עולה כי שילם עבור בדיקות דלק סכום של 7,636 ₪ (ת/295א קלסר חברת מד פטרוליום, עמוד 138).
387. (4) גיוסם של אנשי מקצוע כעו"ד עברון בתחום המשפטי ויואב ערמוני, מומחה בתחום הדלק.
388. (5) היקפו של קלסר המסמכים של מד פטרוליום שנתפס ברשותו של לגזיאל מעיד על כך שלגזיאל ביצע פעולות רבות הקשורות בחברה והקדיש לה מזמנו ומרצו על אף שידוע כי מדובר באדם עסוק שמנהל פרוייקטים.
389. (6) לטענת בר לגזיאל המליץ בפני
ו על החברה (374 שורה 26) לא סביר שלגזיאל היה מציע לבר להכניס את בנו למיזם כושל, ולא סביר שבר היה מסכים לכך.
390. הכרעה: כפי שנקבע באקו פאוור, כך גם בנוגע למד פטרוליום, אני קובע כי אין משמעות לכך שהחברה בסופו של דבר לא הצליחה. החשיבות נעוצה בכך, שבעת העברת המניות הייתה ציפייה שהצלחת החברה תניב רווחים גבוהים.

מעורבותו של לגזיאל בפרוייקט
391. לפי ההסכם בין בעלי המניות במגדלי התמרים מונו לגזיאל ועו"ד רוזנבלום ממשרד עו"ד שוב, כמנהלים ומורשי חתימה בפרוייקט (ת/836). רוזנבלום טיפל בעניינים המשפטיים ולגזיאל בניהול הפרוייקט (740-742). בהסכם נקבע כי בגין קידום התב"ע, טיפול במכירת הפרוייקט, פיקוח על הקבלן ושיווק, לגזיאל זכאי לדמי ניהול חודשיים בסך 3,000$ ל-24 חודשים, ו-5,000$ ל-24 חודשים נוספים. לגזיאל אחראי גם להסדרת היטל ההשבחה מול העירייה. ואף פינוי קופת החולים, טופל בידי בא כוחו של לגזיאל, עו"ד עברון (ת/841 סעיף 3). להלן הפעולות שביצע לגזיאל בפועל:
392. (א) פינוי כללית: לטענת התביעה לגזיאל ניסה למזער את חלקו בנושא פינוי קופת חולים כיוון שידע שהעירייה פעלה במרץ בעקבות מעורבות שלו. לגזיאל אמר בעדותו בתגובה:
"קישקוש. אני משתדל להוביל יחד עם השותפים שלי את הפרוייקטים. מה שאמרת עכשיו זה לא נכון. לשאלתך – למה מקטין, לא מקטין שום דבר. אני אומר לך שהייתי מעורב, ישבתי עם קופת חולים, הם ביקשו לעשות מחסן חלופי.
ש. אבל במשטרה אמרת שלא היית קשור לזה, וכל העבודה של הפינוי טיפל אריה שוב.
ת. הפינוי היה בבית המשפט, סוכם בבית המשפט, אריה שוב סיכם אותו, אני חתמתי" (754 שורות 21-26).

393. לטענת לגזיאל קופת חולים כללית התפנתה באוגוסט 2002 לאחר שנתבעה ומשום שחששה לשלם שכר דירה ריאלי חודשי של 10,000$ לחודש, רטרואקטיבית 7 שנים (690 שורות 7-8, 22-25). לטענת התביעה, הלחץ שהופעל על כללית מצד העירייה הוביל לכך שהסתפקה בפיצוי של 200,000$ בלבד תמורת פינוי.

394. (ב) מעורבות לגזיאל בקידום התב"ע:
ש. אתה מקבל תשלום על תכנון והשבחת המקרקעין.
ת.טיפול.
ש. בתבע.
ת.כן. המשרד שלי היה ברשות החברה ללא תמורה. כל הניהול של הספרים הכל היה אצלי במשרד ולא אצל שוב, אני קיבלתי דמי ניהול, פעם אחת 3,000 ופעם אחת 5,000. הכל כתוב.
ש. בהודעה שלך, מקריאה משורה 135, ש. האם השפעת בדרך כלשהי על גידול זכויות הבניה. אתה משיב "לא אני...."
ת.נכון. הם יותר מקצועיים ממני. מבחינת תכנון ובניה ידוע ששוב משה הוא אחד היזמים הכי גדולים בארץ. הוא הרבה יותר מקצועי ממני.
ש. אבל אתה הוגדרת כמי שמטפל בתבע,
ת. אבל יש דברים חוץ מטיפול בתבע, כל הריצות אדריכלים, זה אני עשיתי, אבל שוב מבחינה מקצועית הוא הרבה יותר חזק ממני. הוא האיש שרץ לוועדה המחוזית.
ש. אתה קיבלת כסף על קידום התבע
ת. אני עבדתי יחד עם שוב, הוא הלך לצד הגבוה, אני טיפלתי בצד האדריכלי, הקשור לתבע.
ש. אתה היית מעורב בהגדלת זכויות הבניה.
ת. ברור שהייתי מעורב בזה, הקבוצה שלנו השתתפה 50 אחוז.
ש. ת/841, סעיף 3, אתה היית מופקד בין היתר על קידום נושא ההשבחה.
ת. אני מנהל בחברה יחד עם רוזנבלום. כל אחד עושה דבר מסוים, טיפלתי בדבר אחד, שוב טיפל. הרי לא יעלה על הדעת שאני מנהל ואשב בחיבוק ידיים" (741).

395. (ג) מודעותו של בר למעורבות לגזיאל: לגזיאל נשאל האם שוחח עם בר על הפרוייקט, אך לא השיב תשובה חד משמעית:
"ש. לא הסתרת מהעירייה שאתה מעורב בפרוייקט זה
ת.לא.
ש. פנית בשלבים מוקדמים לצבי בר
לבדוק אם אפשר לעשות זאת
ת.דיברתי הרבה פעמים עם צבי בר
.
ש. ת/20 ש' 188, שואלים אם פנית לגורם בעירייה, אתה משיב שפעם אחת דיברת עם ראש העיר....
ת.כן.
...
ש. בין המועד שבו נכנסת לסיפור בשנת98 עד 99, בטח בשיחות עם צבי בר
הנושא שאתה מוביל או בין המובילים עלה
ת.לא יודע. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. יכול להיות שאמרתי שאני ושוב רכשנו מגרש ביחד" (742 שורות 7-21).

396. בר טען בעדותו שלא היה מודע לכך ולא היה מעורב במשא ומתן (369 שורות 1-3).
"ש: העד מופנה לת/149, הוועדה המחוזית מתעניינת למי שייכת הקרקע במגדלי התמרים, של מי האדמה והשבת לשגיא שהאדמה של היהודים... מה האינטרס שלך להסתיר
ת: להסתיר מה
ש: מי הבעלים, רצית שהוועדה לא תדע.
ת: שאול לגזיאל
. העד צוחק. באף תיק במשך 25 שנה, לא היה רישום של מי הקרקע, כי זה מוציא את האנשים לכיוונים שונים" (503 שורות 10-18).

397. על אף ניסיונותיהם של לגזיאל ובר להתחמק מתשובה לשאלת מודעותו של בר, אין לי ספק כי בר היה מודע למעורבותו של לגזיאל במגדלי התמרים. הן לאור הקשר בין השניים והן לאור הודאתו של בר בבית המשפט:
ש: תסכים שאין מחלוקת שידעת על מעורבות שאול במגדל התמרים, גם כשקיבלת את המניות באקו פאוור ובמט פטרוליום.
ת: אין קשר. לא זוכר אם ידעתי, זה לא העסיק אותי בכלל.
ש: ב- 2002 לא ידעת שלשאול יש מעורבות במגדל התמרים
ת: ידעתי שהוא מניע את הפרוייקט ושמחתי מכך. אתם ממשיכים עם מגדל התמרים, למרות שבדיונים ראו שהכל בסדר. כי אבא של כרמל שאמה רצה להיות שותף"
(499 שורות 13-17).
398. לסיכום מעורבות לגזיאל בפרוייקט מגדלי התמרים. מצאתי כי לגזיאל היה המנוע מאחורי הפרוייקט. בא כוחו, עו"ד עברון, הפעיל לחץ משפטי לפינוי כללית, ותפקידו של לגזיאל היה בין היתר לקדם את התב"ע. עוד מצאתי כי בר היה מודע לחלקו של לגזיאל בפרוייקט ולפעילותו.
מעורבותו של בר בקידום מגדלי התמרים
399. לטענת התביעה, מעורבותו של בר בקידום מגדלי התמרים נעשתה במספר מישורים: פינוי מחסני קופת חולים כללית, הגדלת אחוזי הבנייה, הקמת ארכיון בשטח הציבורי וקבלת החלטות בנוגע לשמאות המכרעת. להלן אדון בפעולות הללו:

(א) פינוי מחסני קופת חולים כללית
400. התביעה הצביעה על עדותו של עו"ד מיכאל בלקני, מנהל מערך הנכסים בכללית שהעיד כי במשך 45 שנה מחסני כללית שכנו באין מפריע ופעולות האכיפה של העירייה החלו לאחר כניסת מגדלי התמרים (294 שורות 5-15). לטענת ההגנה, שינוי ייעוד המקרקעין בשנת 1996 הוא שהביא את העירייה לנקוט פעולות כנגד קופת חולים כללית. ועל כך העיד גם עו"ד בלקני (300 שורות 8-11). מהנדס העיר העיד כי אינו זוכר שבר התערב בפינוי כללית והוסיף שהעירייה לא יצאה מגידרה כדי (249 שורות 23-26).
401. כאמור, בשנת 1996 שונה יעוד המקרקעין מיעוד של מחסנים ליעוד של מגורים, תוך מתן ארכה של שנה למחזיקים להיערך בהתאם (רג/1054 נ/59). לפיכך, משנת 1997 שהתה קופת חולים במקום שלא כחוק. נוכחות כללית במקום גרמה למפגעים (תלונות שכנים נ/60-נ/61) ובין השנים 1997-1998 היזמים פנו בעניין (ת/287-ת/288). העירייה שלחה תחילה פקחים (מזכר ומכתבים- ת/268) ויצא גם דו"ח גיבוי אש המצביע על ליקויים (ת/269). בנסיבות אלה, לאחר שכללית סירבה להישמע להוראות החוק ופניות העירייה, חתם בר על התראה לפני מתן צו הפסקה מנהלי (ת/82). בללי, שבדרך כלל חותם על ההתראות שהה בחו"ל באותה תקופה.
402. וכך העיד בר: "מישהו היה בחו"ל באותו זמן, ביקשו שאחתום וחתמתי. בהנדסה מכינים את המסמכים... בלשכתי לא מכינים טפסים כאלה. איני מתעסק בתחום... נכון שיש לו ממונה שבדרך כלל חותם, אך חתמתי, איני זוכר את הסיבה" (368 שורות 18-22). בחקירה הנגדית טען בר כי אין פסול בחתימה, היה לעירייה עניין גדול שהפרוייקט ייצא לדרך וגם במקרים אחרים נהג לחתום. התביעה הדגישה כי בללי, האמון על הוצאת צווים, אמור היה לחזור לארץ ארבעה ימים לאחר שבר חתם על ההתראה. לטענת בר הוא אינו רואה בכך פסול משום שהמערכת צריכה להמשיך להתקדם (501). בחקירתו טען בר כי יש באפשרותו להציג 50 התראות כאלה בחתימתו אך הוא לא סיפק דוגמאות כאמור (502 שורות 18-21).
403. ההגנה הדגישה כי בר לא התערב או הנחה את אנשי המקצוע כיצד לפעול בעניין כללית: כך בללי מסר בהודעתו כי בר לא הפעיל לחץ ולא הורה להם כיצד לפעול (ת/268 שורות 363-365). חיזוק לכך נמצא בת/209, מכתב של היזמים לבר ולכהן בקשר לקופת חולים כללית. בראש המכתב רשם בר בכתב ידו "מה אומרים חיים כהן וזילכה" (מהנדס העיר ומנהל מחלקת נכסים בהתאמה), כהן השיב "יש לי תחושה שמנסים להשתמש בנו ככלי ניגוח במאבק קנייני. השבנו תשובה פורמלית לפונה שדו"ח ביקור במקום נמסר על ידנו לתביעה". בנוגע להגשת כתבי אישום כנגד קופת חולים כללית ונושאי משרה, העיד שווקה שבר לא היה מעורב בכך והפעילות התנהלה במחלקה המשפטית (276 שורות 9-14 ועדותו של בר בעמוד 369 שורות 12-13).
404. הכרעה: בנוגע לפינוי כללית אני קובע כי פעולתו המרכזית של בר בקשר לפינוי מחסני כללית היא חתימתו על התראה לפני צו מנהלי. להיטותו של בר לחתום על ההתראה בעצמו, במקום להמתין למי שתפקידו לחתום על ההתראות אומרת דרשני. בר טען כי לא מדובר באירוע חריג וביכולתו לספק דוגמאות רבות להתראות עליהן חתם בעצמו אך לא סיפק זאת ומכאן שלא ניתן למצוא דוגמאות כאלו ואכן מדובר באירוע חריג. ויודגש, אני ער לכך שאנשי המקצוע בעיר פעלו מול כללית באופן עצמאי טרם ההתראה וללא לחץ מצד בר, אך אין בכך כדי לבטל את הפעולה התמוהה הזו.

(ב) השינויים בתב"ע
405. ביוני 1998, לגזיאל וקבוצת משקיעים שייצג חברו לקבוצה נוספת בראשות עו"ד שוב ורכשו את המגרש עליו חלה תב"ע רג/1054 (ת/71). לפי התב"ע ניתן לבנות שני מבנים בעלי קיר משותף, בגובה 7 קומות (סך הכול 49 יחידות דיור. עדות שאמה 47 שורות 4-17 וקלסר ת/140 מסמכים 1, 5, 6, 12, 17). במגרש עמדו באותה תקופה מחסני קופת חולים כללית, שטענה לזכויות של דייר מוגן ודרשה פיצוי כספי משמעותי בסך מיליון דולר תמורת פינוי (עדות מיכאל בלקני, מנהל מערך הנכסים בכללית, בעמוד 298 שורות 19-21). לטענת התביעה, זו הסיבה שמגדלי התמרים רכשה את המגרש במחיר נמוך יחסית של 2,960,500$.
406. ביום 25.11.2002 אושר שינוי התב"ע הראשון: תב"ע רג/1228 הגדילה את אחוזי הבנייה ל-365% והתירה שני מגדלים בגובה 5 ו-9 קומות- סך הכול 96 יחידות דיור ושתי קומות משרדים (ת/140(1) עמוד 2 סעיף 9ו'). כחלק מתוכנית זו צורפו למגרש שטחים שהוחזקו על ידי העירייה. בתמורה לכך העירייה קיבלה שטח ציבורי של 1,000 מ"ר ברוטו בתוך המבנה (ת/140(1) עמוד 3 סעיף 10ט'). לטענת ההגנה, הגדלת מספר היחידות ל-96 במסגרת התיקון הראשון לתב"ע נעשתה לאחר הסכם בין העירייה למגדלי התמרים, לפיו העירייה תעביר שטח למגדלי התמרים בתמורה לקבלת שטח ציבורי בתוך המתחם. הסכם זה אושר על ידי הגורמים המקצועיים. והעירייה יצאה נשכרת אף שבר הלך לקראת היזמים (עדות שווקה בעמוד 282 שורות 5-7, ועדות שרם בעמוד 311 שורות 10-21).
407. ביום 6.11.2003 אושר שינוי התב"ע השני: תב"ע נוספת רג/מק 1/1228 שמטרתה הגבהת אחד משני המגדלים מ-29 קומות ל-34 קומות והגדלת מספר יחידות הדיור מ-96 ל-156. באמצעות המרת שטחי המשרדים בשטחי מגורים והקטנת שטח הדירות (ת/140(2) עמ' 2 סעיף 9).
408. לטענת התביעה שני השינויים הללו הובילו לעליה ניכרת בערך המגרש שנמכר ביום 25.3.2004 לאפריקה ישראל תמורת 34% מכלל תקבולי המכירות הצפויות, שהוערכו ב-30,400,000$ ללא מע"מ. כלומר התמורה הוערכה ב- 10,300,000$ ללא מע"מ (ת/835, ת/140 (27) עמוד 22 סעיף 9.7.1 הופחת ל-7,103,000$ בהתחשב בסיכון שבעסקה).
409. עוד טענה התביעה כי אישור התב"ע בוועדה המחוזית אינו מובן מאליו. היו בוועדה מתנגדים שראו בכך ניסיון לכפות על אזור המתאפיין בבנייה נמוכה, מבנה חריג שישפיע על אופי המקום ויגרום מטרדים. חלקם הסתייגו מכך שמדובר בתוכנית נקודתית ללא תוכנית אב (ת/140(50) עמוד 78, 87, 94). חלק טענו שהתמורה שתקבל העירייה לשטח שהעבירו למגדלי התמרים אינה מספקת (140(50) עמוד 90, 92).
410. כך למשל, יו"ר הוועדה המחוזית, שמואל לסקר הביע התנגדותו (ת/140(3)- מכתב לוועדה המקומית מיום 11.12.2003 "לא ניתן לאשר את התוכנית עפ"י סעיף 108(ב) לחוק בשל הגדלת צפיפות מ-27 יח"ד לדונם בתוכנית המאושרת ל-44.4 יח"ד לדונם בתוכנית נקודתית"), אך לאור חשיבות הפרוייקט בעיניו של בר, כתב מהנדס העיר, כהן, ללסקר כי פנייתו נדחית בשל שיהוי של כחמישה ימים בהודעתו (ת/140(4)). כהן העיד כי מדובר במכתב חריג ולא זכור לו מקרה נוסף בו שיהוי שימש כעילה לדחיית טענות מהותיות. המכתב תרם לאישור התוכנית ומנע המשך פעילות של משרד הפנים בנוגע לפרוייקט (225 שורות 1-6).
411. בנוגע לדיונים בוועדה המחוזית טענה ההגנה כי לכל פרוייקט קמים מתנגדים, וכל הטענות כנגד הפרוייקט נבחנו לגופן: כך בשאלה האם העירייה הפסידה מההסכם: "ביקשנו חוות דעת שמאית, לנושא הזה של שינוי שטח קרקע לשטחי רצפות, קיבלנו תוצאה שהתוכנית נותנת יותר ממה שהיא הייתה חייבת לתת בחוות דעת שמאית" (ת/140(50) עמוד 67). כך גם בנוגע לטענה שהבנייה הגבוהה אינה תואמת לסביבה: "יש פארק גדול המפריד בין הבנייה היחסית נמוכה לבין הבנייה הגבוהה פה ולמעשה מקבלים לכל אורך דרך בן גוריון, שזה ציר גדול, בניינים גבוהים" (ת/140(69)). לסוגיית צפיפות יתר ניתנה התייחסות בתשובתו של כהן ללסקר "אין כל חשש לצפיפות יתר", "הדבר נבדק על ידינו באופן יסודי חזור ובדוק" (ת/140 (4)).
412. הכרעה: בנוגע לשינויים שבוצעו בתב"ע, אני קובע כי לאחר כניסתה של מגדלי התמרים שונתה התב"ע באופן המיטיב עם היזמים באופן ניכר. משני מבנים בעלי קיר משותף, בגובה 7 קומות (49 יחידות דיור), ל-34 קומות (159 יחידות דיור). וזאת באמצעות הגדלת אחוזי בנייה, צירוף שטח של העירייה (תמורה לשטח ציבורי בפרוייקט), הקטנת יחידות הדיור וביטול קומות המשרדים. מדובר בהחלטה המנוגדת לטובת העיר הן לאור גובהו של המגדל וההשפעה על חזות העיר והן לאור אינטרס של העירייה להשאיר את קומות המשרדים וליהנות מתשלומי ארנונה גבוהים.
413. אישור השינויים בפרוייקט בוועדה המקומית אינו מפתיע לאור מעמדו של בר כראש עיר בעל ותק וכהונתו כיו"ר הוועדה. אשר לוועדה המחוזית, עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי השינויים אושרו לאחר התנגדויות חברי הוועדה ובראשם היו"ר. אף דחיית התנגדותו של לסקר בטענות פרוצדורליות של שיהוי מלמדות על להיטותו של ראש העיר להעביר את השינויים בכל מחיר. לאור האמור, אני קובע כי בר נטל חלק פעיל ביותר בקידום השינויים בתב"ע באופן שהיטיב עם היזמים באופן ניכר. כיו"ר הוועדה המקומית הוביל את אישור השינויים, כחבר הוועדה המחוזית דיבר בשבח הפרוייקט (ת/49). בר גם דחה את לסקר בטענה פרוצדורלית. נכון שבוועדה המחוזית יושבים חברים בלתי תלויים, שאינם סרים למרותו של בר, יחד עם זאת: ראשית, אין להקל ראש ביכולתו לשכנע את החברים האחרים בשבח שינויים בתוכנית שחפץ ביקרה. שנית, חברי הוועדה לא היו מודעים לקשר האישי והעסקי של בר עם לגזיאל. יש להניח כי אם היה מצהיר בתחילת הדיון על קשר כזה היו בוחנים את השינויים במשנה זהירות ויתכן שהיועץ המשפטי של הוועדה היה מורה לבר שלא להשתתף בדיון.

(ג) הקמת הארכיון בשטח הציבורי
414. לטענת התביעה, מדובר בהטבה ליזמים שכן מדובר במבנה ציבורי שאינו "מפריע" לדיירים. על ההחלטה להקים ארכיון העיד בר: "היה שטח שמיועד לבנייה ציבורית, שטח של כמה מאות מ"ר, שרצו להכניסו לתוכנית המתאר ותמורת זאת נקבל נכס מפתח למה שנחליט. והחלטנו ללכת על ספריה" (369 שורות 16-19). ובהמשך: "בנינו מגדל שמגיע עליו פרס. שאלו אותי בחקירה מדוע נתתי לספריה, אמרתי שבית כנסת או מועדון לא מתאים לבנין מגורים, אלא ספריה עם כניסה נפרדת. מה לא בסדר?" (370 שורות 25-27). שימוש הספריה שונה לארכיון לאחר שאנשי מקצוע המליצו לגרוס 270,000 ספרים. בר סירב ורצה להקים ארכיון, הוא ציין בעדותו כי סגנו החזיק בעמדה דומה (371 שורות 21-24). לטענת ההגנה, בנוגע לארכיון- התמורה לעירייה בדמות ספריה בשטח של 1,000 מ"ר הייתה פרי שמאות מקצועית של יורם ברק, שהיטיבה עם העירייה. הוועדה המחוזית אישרה זאת לאחר חוות דעת נוספת של השמאית המחוזית, לבנה אשד.
415. בנוגע להקמת ארכיון בשטח הציבורי אני קובע כי מדובר בהחלטה לגיטימית שהתקבלה בסמכות. ההטבה ליזמים כפועל יוצא של החלטה זו תידון להלן בדיון אודות ניגוד העניינים.
(ד) החלטות בעניין השמאות המכרעת
416. כחלק מפרשת מגדלי התמרים, התביעה מייחסת לבר שתי החלטות שהתקבלו בנוגע לשמאות המכרעת ומיטיבות עם היזמים: מינוי זרניצקי כשמאי מכריע וההחלטה להימנע מהגשת ערעור על השמאות המכרעת על אף שהזיקה לעירייה. להלן אבחן החלטות אלו.
417. מינוי זרניצקי כשמאי מכריע: לאחר שהוגשו שומות מנוגדות מטעם העירייה ומטעם היזמים, כשלו הניסיונות לגשר על הפערים והיה צורך במינוי שמאי מכריע (הודעת בר ת/4 279-283). לטענת התביעה, ההצעה למנות את זרניצקי הגיעה מצד היזמים (הודעת בר ת/4 שורה 285). השמאי מטעם העירייה התנגד למינוי זרניצקי משום שצפה שיפחית 50% שלא בצדק (הודעת ברק, ת/379 שורות 314-317).
418. לטענת בר, מעולם לא עסק במינוי שמאים ולא הינחה אותם (369 שורות 21-28). גם בסוגייה של היטל השבחה לא התערב (371 שורות 25-28). "כחודש לאחר הישיבה הזו התקבלה השומה המכרעת של זרניצקי, מסמך 27, לא הייתי מעורב בעבודתו... אני מכיר את זרניצקי באופן חופשי, הוא יושב לידי בפילהרמונית, הוא אחד השמאים הרציניים במדינת ישראל
. לא שוחחתי איתו בזמן אמת בעניין השומה... לא הייתי מעורב במינויו בשומה זו... לא הצבעתי מי יהיה השמאי. היה שמאי בשם וירניק שלא ידוע לי על החלפתו..." (372 שורות 10-18).
419. כהן העיד כי הוא הודיע לבר שבחר בזרניצקי (246 שורות 8-10, 227 שורות 12-14). זרניצקי עצמו האמר כי לא היה בקשר כלל עם בר (320 שורות 11-13).
420. בנקודה זו אני קובע כי לבר לא היה חלק במינוי השמאי המכריע. לא הוכח כי בר התערב בקביעת זהותו של השמאי המכריע, והתרשמתי שמהנדס העיר הוא שעמד מאחורי המינוי. וכך העיד כהן: "הוא שאל כל פעם מה עם הפעולות שצריך לעשות כמו קביעת שמאי, וכשהוא שמע על ההתעכבות הוא אמר שאכריע". (227 שורות 8-14, וראו גם עדות שווקה בעמוד 277 שורות 24-26). כלומר, בר התעניין אצל כהן ואף זירזו אך לא התערב בזהות השמאי המכריע. כמו כן, אין חולק שזרניצקי הוא שמאי ותיק ומנוסה. זרניצקי העיד כי כלל לא היה בקשר עם בר (320 שורה 13).

421. החלטת בר להימנע מהגשת ערעור: השומה של ברק עמדה על 4,371,662 ₪ ותוקנה ל-3,930,000$ בעקבות המכירה לאפריקה ישראל ברווח של למעלה מ-10,000,000$ (ת/140(27) עמוד 8). השמאי המכריע קבע 2,411,745 ₪ (ת/140(27) עמוד 27). אנשי המקצוע, קרי היועץ המשפטי, ראש מחלקת הנכסים ומהנדס העירייה, סברו כי יש לערער על השמאות המכרעת (עדות כהן בעמוד 228 שורות 2-3). חרף עמדת אנשי המקצוע, בר החליט שלא להגיש ערעור (עדות כהן בעמוד 229 שורות 4-9). לאור האמור, ההיטל שנקבע עמד על 2,411,745 ₪, כלומר 550,250$ בלבד (לפי הערכת שמאי העירייה ההיטל עמד על סך של למעלה מ-3 מיליון דולר). יצויין כי גם היזמים העריכו בדו"חות הפנימיים כי ההיטל יעמוד על כ-3 מיליון דולר (ת/845- תחשיב שנערך על ידי לגזיאל).
422. לטענת התביעה, מצופה מבר להגיש ערעור על חוות דעתו של השמאי המכריע, אלא שלטענת בר הוא נמנע מכך משיקולי יעילות: "במסגרת "הסיר הרותח" ובמדיניות להניע קדימה, ושלא היה נהוג לערער על שמאי מכריע, אמרתי שימשיכו קדימה ושלא יערערו, יסיימו את העיסקה... ערעור בבית המשפט היה לוקח שנה" (372 שורות 23-27, 373 שורות 1-2, וראו גם 504 שורות 2-9). לטענת ההגנה, שווקה כתב בתרשומת: "לעניין פנים לכאן ולכאן. מהנדס העיר יעלה את הנושא בפני
ראש העיר ויודיע לי אם יש להגיש ערעור. עלתה גם בעיית המועד להגשת ערעור" (ת/97). מכאן ההגנה לומדת כי מדובר בסוגייה שיש לה פנים לכאן ולכאן, קיימת בעייה להגיש ערעור לאור חלוף הזמן והסוגיה הגיעה לידיו של בר לאחר שאנשי המקצוע פנו אליו ולא מדובר ביוזמה של בר. החלטת בר להימנע מערעור הינה סבירה (עדות שווקה בעמוד 279 שורות 1-7). שווקה בחקירה הנגדית: "עלו מספר נקודות לאור חוות הדעת, עליהן רצינו לערער, אם כי הייתה בעייה שבערעור לבית המשפט זה רק בשאלות משפטיות, לכן זה בעייתי, מה עוד שזרניצקי הנו שמאי בעל שם" (278 שורות 18-20).
423. בנוגע להחלטה של בר שלא לערער על השמאות המכרעת אני קובע כי מדובר בהחלטה המצויה בתחום סמכותו. יחד עם זאת, בר פעל בניגוד להמלצת אנשי המקצוע שהיו תמימי דעים בנוגע לצורך בהגשת ערעור. בזמן אמת בר לא נימק החלטתו אך בבית המשפט טען רצה להימנע מהימשכות הליכים משפטיים, כדי להניע את הפרוייקט קדימה.

424. לסיכום מעורבותו של בר בפרוייקט מגדלי התמרים: הוכח כי במסגרת תפקידו בר עסק רבות בפרוייקט מגדלי התמרים: חתם על התראה לפני צו מנהלי למחסני קופת חולים כללית, הוביל את אישור שינויי התב"ע בוועדה המקומית, והדף את המתנגדים לשינויים בוועדה המחוזית (ואף את יו"ר הוועדה דחה בטענה פרוצדורלית). שינויים אלו כללו הגדלת אחוזי הבנייה והובילו לעליית ערכו של הנכס באופן שהיטיב משמעותית עם היזמים. בנוסף, בר החליט על הקמת ארכיון בשטח הציבורי שהוקצה לעירייה, מדובר בשימוש ציבורי נוח ליזמים לצורך שיווק הפרוייקט לדיירים עתידיים משום שלא מדובר בפעילות הגורמת מטרדים. אשר לשמאי המכריע, בר לא עסק במינויו, אך החליט להימנע מערעור על חוות דעתו, בניגוד לעמדת אנשי המקצוע. השמאות המכרעת הייתה רחוקה מעמדת העירייה והסבה לעירייה נזק כלכלי.
425. לאור האמור, הוכח בפני
כי בר פעל לקדם את מגדלי התמרים במספר מישורים. על אף שפעולותיו הנרחבות של בר מצויות בתחום סמכותו, אין ספק כי בר קידם את הפרוייקט, לטובת היזמים, והנחה את אנשי המקצוע לפעול בהתאם.

אקו פאוור: הפרת אמונים
426. לאחר שדנתי בהעברת המניות לבר במסגרת חברת אקו פאוור ופעילות בר במגדלי התמרים, אפנה לבחון האם בר פעל בניגוד עניינים העולה כדי הפרת אמונים.
427. לטענת התביעה בר פעל בניגוד עניינים חמור ממספר טעמים: האחד, ניגוד העניינים מבוסס על קשר כספי-אישי ואינטרס כלכלי. בר לא נדרש להעביר כספים לחברה או להעמיד שירותיו עבור החברה כמו יתר השותפים ובכך ניגוד העניינים מועצם. השני, מעמדו הרם של בר כראש עיר. מדובר במי שמנהל את העיר, מושך בחוטים ומתווה מדיניות עבור אנשי המקצוע. ברצותו מקדם, ברצותו משהה והפגיעה בציבור נעשית לא רק במישור המעשה אלא גם באמון הציבור. הדברים חמורים פי כמה כשמדובר בראש עיר המכהן חמש קדנציות רצופות והשפעתו בוועדות מכרעת. הטעם השלישי לחומרה נוגע למשך התקופה. לא מדובר במעידה חד פעמית אלא בתקופה בת שנתיים במהלכה בר ביצע פעולות אקטיביות לקידום אינטרסים של היזמים במגדלי התמרים. גם להיקף הפרוייקט ישנה השפעה על החומרה.
428. לטענת ההגנה, פוטנציאל ניגוד העניינים שנוצר עקב השותפות שהתקיימה למספר חודשים בין בר לאחרים, בהם לגזיאל ועו"ד עברון, אינה מקיימת את הפן המחמיר הנדרש, אינה חוצה את הרף הפלילי וממילא לא מגבשת עבירה פלילית של הפרת אמונים.

הכרעה
429. בר פעל במצב של ניגוד עניינים בין תפקידו כראש עיר האמון על טובת העיר לבין היותו שותף של יזם בעל אינטרסים בעיר: השותפות של בר ולגזיאל במסגרת אקו פאוור החלה ביום 29.1.2002. שנתיים לפני כן חתם על התראה לפני צו הפסקה מנהלי לכללית. במהלך 2002 אושר תיקון התב"ע הראשון ובסוף שנת 2003 אושר התיקון השני. התביעה מייחסת לבר גם שדחף לפשרה בעניין השתתפות העירייה בהוצאות החזקה ותשלום מע"מ (ת/140(42)). לדברי שווקה, בר דחק בו ובזילכה ללכת לקראת היזמים ולוותר משום שרצה שיתחילו בבנייה (269 שורות 10-13).
430. לטענת ההגנה, חברת אקו פאוור הוקמה אמנם ביום 29.1.2002 אך נסגרה מהר מאד, כך שלא ניתן ליחס לבר פעולה בניגוד עניינים בפרוייקט בעת שאקו פאוור נגנזה מזמן. איני מקבל טענה זו משום שלא הוכח בפני
מתי חברת אקו פאוור הפסיקה את פעילותה. כאמור, בזמן אמת, בעת הקמת החברה, השותפים ציפו שתניב רווחים גבוהים. וכבר בעת הזו לגזיאל היה מושקע בפרוייקט מגדלי התמרים ופעל לקדמו, בידיעתו של בר.
431. אני קובע כי ניגוד העניינים בו מצוי בר בהקשר זה עולה כדי הפרת אמונים. ראש העיר קיבל החלטות הרות גורל בנוגע לפרוייקט בשווי עשרות מיליוני שקלים, שעה שהוא שותף עסקי של יזם באותו פרוייקט.
"אכן, האיסור הפלילי על הפרת אמונים הוא מכשיר מרכזי למאבקה של החברה לשמירה על טוהר השירות והשורות, למניעת סטיות מהשורה, ולהבטחת אמון הציבור במשרתי הציבור. ביטולה של העבירה או אף צמצומה מעבר לנדרש יפגע בכוחה של החברה להגן על עצמה מפני עובדי ציבור העושים שימוש לרעה בכוח השלטון. כוח זה הופקד בידיהם בנאמנות. הסנקציה הפלילית נועדה להבטיח כי הנאמנות תישמר, וכי כוח השלטון לא יהפך לשלטון הכוח. רוצים אנו לקיים בישראל חברה מתקדמת, הבנויה על מינהל ציבורי תקין, על שלטון החוק, ועל יחסי אנוש המעוצבים על בסיס של יושר, הגינות וטוהר מידות. האיסור הפלילי על הפרת אמונים נועד להבטיח מטרות אלה" (דנ"פ שבס, עמוד 20).
432. כפי שהובהר באישום הראשון בנוגע להעסקתו של יואב בר, התלות של היזמים בעירייה ובראש העיר היא גדולה. ראש העיר מחליט על סדרי עדיפויות, ואנשי המקצוע פועלים על פי המדיניות שהוא מתווה. החלטותיו של בר כראש עיר צריכות להתקבל על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד, וזאת לא ניתן להבטיח בהיותו שותף של יזם בעיר המקבל מניות וצפוי לרווח גדול מהן. פעילתו של בר בניגוד עניינים בעייתית ממספר טעמים. האחד, הוא פגיעה באמון תושבי העיר במערכת ומי שעומד בראשה ופגיעה בטוהר המידות, השנייה, התנהלות זו עלולה לחלחל לכל הדרגים תחתיו של בר שעלולים לסגל לעצמם נורמות דומות. השלישי, מעשיו של בר עלולים לגרום לחוסר שוויון בין היזמים בעירו. הדברים פורטו במסגרת האישום הראשון ולכן אינני מוצא מקום להרחיב (ראו הדיון בהעסקת יואב בר בחברת פראגון).
433. לאור מעמדו של בר, היקף סמכויותיו והשפעתו הרבה על קידום מגדלי התמרים אני קובע כי ניגוד העניינים בו היה מצוי בר עולה כדי הפרת אמונים.
434. אשר למודעותו של בר לניגוד העניינים, ייאמר בקצרה כי מודעות זו הוכחה. בר ידע שלגזיאל עומד מאחורי פרוייקט מגדלי התמרים, וידע כי לגזיאל העביר לו מניות אקו פאוור (בר גם השתתף בישיבות בנוגע לאקו פאוור- הודעת ד"ר חנני ת/295 שורות 28-42, 122-127, והודעת בר ת/2 שורות 211-214). כדי להוכיח את היסוד הנפשי יש להראות מודעות לטיב הפיזי של ההתנהגות ולא נדרש שהעושה יהיה מודע שמעשהו מהווה הפרת אמונים. יחד עם זאת, בר עצמו היה מודע לכך שמדובר במעשה פסול וכשנשאל במשטרה האם כראש עיר מותר לו להיות שותף של לגזיאל בחברה או עסקה כלשהי, השיב: "אני חושב שלא, כי אני ראש עיר, והוא יזם שבונה בעירי" (ת/1 שורות 508-510).
435. שתי הערות לסיום:
436. (א) מעבר לכך שהשותפות עם לגזיאל מעמידה אותו בניגוד עניינים, היא מהווה טובת הנאה. הרווח המשמעותי שהיה צפוי לבר במקרה של הצלחת המיזם, בשילוב העובדה שמעבר ל-50₪ בר לא תרם דבר, בניגוד ליתר השותפים שהעבירו סכומי כסף גבוהים או שווה כסף, מעידים על כך שלגזיאל העניק לבר טובת הנאה של ממש. בר לא סיכן את כספו ובמקרה של הצלחה היה קוצר את הפירות ללא סיכון דבר. התמורה של 50 ₪ עבור המניות שקולה לאפס תמורה. על אף האמור, שעה שהתביעה אינה מייחסת לבר עבירת שוחד לא מצאתי לנכון להרשיעו בעבירה זו, אף שלא מן הנמנע שאלו היה מואשם בשוחד אפשר שהיה מורשע בעבירה זו.
437. לאור זאת, הפרת האמונים שביצע בר באה לידי ביטוי לא רק בקידום הפרוייקט, אלא גם בעצם קבלת המניות מיזם בעל אינטרסים בעיר, בעבר, בהווה ובעתיד. כאמור, אף אם שילם את שווים הראשוני של המניות מדובר בתשלום של יציאת ידי חובה בלבד, כמעט פיקטיבי. ברור כי הרווח הצפוי במקרה של הצלחת המיזם היה גדול והוא, לעומת זאת, לא סיכן את כספו בניגוד ליתר השותפים. לפיכך, אף ללא קשר לפעילותו בפרוייקט הספציפי של מגדלי התמרים, עצם קבלת המניות בנסיבות הללו מיזם כה דומיננטי בעיר מהווה הפרת אמונים כשלעצמה.
438. (ב) טענתו של בר לפיה קשריו עם לגזיאל לא השפיעו על קבלת ההחלטות אינה מהווה הגנה. אסור לראש עיר להימצא בניגוד עניינים ולשפוט את עצמו האם יש לכך השפעה על קבלת ההחלטות שלו, אם לאו, משום שהוא נגוע בעניין. אדם אובייקטיבי היה צריך לבחון את ניגוד העניינים ולכן בר היה מחוייב ליידע את חברי הפורומים בהם נערכו הדיונים והתקבלו החלטות ביחס לפרוייקט, בנוגע לניגוד העניינים בו היה מצוי (הנהלת העיר, וועדות התכנון). אין זה המקום להכריע האם בר היה צריך לצאת מהדיונים או להסתפק בגילוי נאות. במקרה של גילוי נאות, הייעוץ המשפטי של הוועדה היה מנחה אותו כיצד לפעול. אף אם בסופו של יום, היו מתקבלות החלטות זהות יש לדיווח חשיבות כפולה: הן משום שהגורמים המעורבים- אנשי המקצוע ומקבלי ההחלטות היו מודעים לניגוד העניינים ובוחנים במשנה זהירות את הצעותיו ועמדותיו של ראש העיר והן משום הניראוּת ואמון הציבור בראש העיר.
מד פטרוליום: שוחד
439. בדצמבר 2003 ניתן ייפוי כוח להעברת מניות מד פטרוליום ליואב בר. חודש לאחר מכן הוקמה החברה והועברו ליואב מניות. בחינת המועדים בהם בוצעו הפעולות הנוגעות לפרוייקט מעלה כי בסמוך לפני העברת המניות אושר תיקון התב"ע השני (6.11.2003) ואושר הסכם הספריה עם מגדלי התמרים (11.2003). מינוי השמאי המכריע והימנעות בר מהגשת ערר על השמאות המכרעת התרחשו בין השנים 2003-2004.
440. העברת המניות ליואב ופעילות בר לקידום הפרוייקט נדונו בהרחבה. להלן אביא את עיקרי הדברים:
441. א. העברת המניות ליואב בר, ללא תמורה כספית מהווה טובת הנאה לבר עצמו. טענת ההגנה לפי המניות הועברו במקום שכר ליואב נדחתה. יואב לא הועסק בחברה מעולם, ולא הייתה כוונה להעסיקו. גם טענת ההגנה לפיה החברה לא הניבה רווחים נדחתה לאור העובדה שבזמן העברת המניות הייתה ציפייה להצלחתה ולרווחים כלכליים משמעותיים.
442. ב. החברות בין לגזיאל לבר אינה יכולה לשמש הגנה לנאשמים. לא מדובר בחברות על בסיס אישי, ואף אם הייתי קובע כך, אסור לבר לקבל טובת הנאה מיזם התלוי בו עקב אינטרסים כלכליים ברמת גן.
443. ג. פעולותיו של בר במסגרת הפרוייקט: התב"ע שונתה משני מבנים בעלי קיר משותף, בגובה 7 קומות (49 יחידות דיור), ל-34 קומות (159 יחידות דיור). וזאת באמצעות הגדלת אחוזי בנייה, צירוף שטח של העירייה (תמורה לשטח ציבורי בפרוייקט), הקטנת יחידות הדיור וביטול קומות המשרדים. שינויים אלו נתקלו בהתנגדות בוועדה אך אושרו לבסוף. בנוגע להקמת ארכיון בשטח הציבורי, על אף שמדובר בפעולה המיטיבה עם היזמים, לא מצאתי כי יש בפעולותיו של בר פגם כלשהו. בנוגע לשמאות המכרעת קבעתי שבר לא התערב בזהותו של השמאי המכריע, ובנוגע להגשת ערעור על השמאות המכרעת קבעתי כי נימוקיו של בר בבית המשפט סבירים בנסיבות העניין. יחד עם זאת לא ניתן לשלול כי השיקולים המקצועיים ששקל התערבבו בשיקולים אישיים.
444. לטענת ההגנה, התביעה ייחסה ללגזיאל מתן שוחד מבלי שנטען כי קדמה לכך כוונה לעשות כן. הפעולות המיוחסות לבר קדמו להענקת המניות ליואב והראיות שוללות כוונה מוקדמת בין הצדדים. בעת העברת המניות, הסתיימו הפעולות התכנוניות וניתנו כבר האישורים. אינני מקבל את טענות ההגנה בעניין זה. ראשית, סעיף 293 (5) לחוק העונשין קובע כי אין נפקא מינה אם טובת ההנאה ניתנה מלכתחילה או בדיעבד. שנית, סמיכות הזמנים בין טובת ההנאה לפעולותיו של בר קושרת בין הדברים. אישור התיקונים בתב"ע נעשה בסמוך לפני העברת המניות, החלטת בר בעניין הספריה והשמאי המכריע ניתנו אף הן בסמיכות להעברת המניות ליואב.
445. לטענת בר, לא קישר בין העברת המניות לבנו לבין האינטרסים של לגזיאל במגדלי התמרים. התביעה ביקשה לקבוע כי קיים קשר בין הדברים והציגה את הטעמים הבאים: ראשית, פרוייקט מגדלי התמרים היה בולט ומרכזי ולא ייתכן כי יקבל טובת הנאה מהיזם בפרוייקט ולא ייקשר את הדברים. לכל הפחות מדובר בעצימת עיניים. שנית, לא מדובר ב"סידור עבודה" ליואב בר במסגרת חברית אלא בהעברת מניות, מעשה עסקי. בנוסף, בר הביע עניין עצמאי בחברה והשתתף בישיבות עם לרנר. מכאן שהיה מודע לכך שמדובר במתת המכוונת אליו אישית.
446. אני קובע כי בר היה מודע להעברת המניות מלגזיאל ליואב והעריך את מעשיו של לגזיאל עבור בנו (497 שורות 2-17). בנוסף, בר ידע כי לגזיאל הוא היזם המוביל בפרוייקט התמרים (499 שורות 13-17). גם בנוגע ללגזיאל, אין ספק כי היה מודע למעמדו של בר כראש עיר ויו"ר הוועדה המקומית. וידע כי לבר יש כוח לקדם אינטרסים שלו במגדלי התמרים. על הלך נפשו של לגזיאל שהרגיש כי יכול לפנות לבר בכל עניין או בקשה ניתן ללמוד מהודעותיו: "זה לא מזיק אף פעם להפעיל קשרים וכל החיים זה קשרים" (ת/22 שורות 90-91). לגזיאל אמר את הדברים בקשר לפנייתו לבר בנוגע לנכדה אך מאמירה זו מעידה על הלך נפשו של לגזיאל. בחקירה אחרת אמר לגזיאל: "אני אומר ליחיאל את דעתי כי כשאתה יכול ללכת לראש למה ללכת לרגליים" (ת/24 שורות 229-232). הדברים נאמרו בקשר לדבריו של לגזיאל ליחיאל שולץ כי צריך לפנות לראש העיר כדי לבדוק אם העירייה מסכימה להחלפת קרקעות.
447. המעשים שתוארו לעיל מקימים חזקה שבעובדה כי לגזיאל העניק לבר טובת ההנאה תמורת פעולה הקשורה בתפקידו. ההגנה ניסתה לסתור חזקה זו וטענה שיואב קיבל את המניות בתמורה להעסקתו בחברה אך לא הוכח שביצע עבודה עבור החברה או שהייתה כוונה להעסיקו (למעט עדויות הנאשמים שנדחו לעיל).
448. נכון שלא ניתן להצביע על נזק משמעותי שהסבו החלטותיו ופעולותיו של בר במסגרת מגדלי התמרים. אך כפי שפורט בהרחבה במסגרת האישום הראשון, המחוקק קבע כי אין נפקא מינה "אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו" (סעיף 293(7) לחוק העונשין). כלומר, אף אם בר לא סטה מן השורה בתמורה לשוחד, וקיבל החלטות בתחום סמכותו אין בכך כדי להשפיע על שאלת ההרשעה.
449. לאור האמור, אני קובע כי טובת ההנאה שקיבל בר מלגזיאל ניתנה בתמורה לפעולות הקשורות בתפקידו של בר כראש עיר. באותה תקופה היו ללגזיאל אינטרסים כלכליים מובהקים ומשמעותיים ברמת גן, ובר טיפל וקידם את האינטרסים הללו.

לסיכום אישום 2
450. העולה מהאמור, בפני
בית המשפט הוצגו ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר את הימצאותו של בר בניגוד עניינים העולה כדי הפרת אמונים במסגרת אקו פאוור, ואת השוחד שנתן לגזיאל לבר במסגרת מד פטרוליום.
451. לפיכך, אני קובע כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשמים 1-2 ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום. אני מרשיע את בר בביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין. בנוסף, אני מרשיע את בר בביצוע עבירה של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין ואת לגזיאל אני מרשיע בביצוע עבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין.
אישום 3: פרשות נפוליאון ואנדרומדה
עבירת השוחד- פרשת נפוליאון
452. כתב האישום מייחס לבר וגייר (להלן באישום זה: "הנאשמים") את העובדות הבאות: במועד כלשהו עובר ליום 8.9.2003 פנה בר לגייר וביקש סכום של 100,000$ וגייר נענה לבקשתו. סכום זה מהווה שוחד ששילם גייר לבר בעד פעולות שביצע בעד תפקידו, בנוגע לפרוייקט נפוליאון. במטרה להסוות את השוחד חתמו ביום 8.9.2003 על הסכם הנחזה להסכם הלוואה בין חברת אילן גת לבר. בהסכם נקבע שהחברה תעמיד לבר הלוואה בסך 100,000$ ללא בטחונות. מועד הפירעון נקבע ליום 10.9.2004 ושיעור הריבית יעמוד על 6% לשנה הראשונה ו-12% ריבית פיגורים במידה והריבית לא תיפרע במועד.
453. ביום 3.9.2003 העבירה חברת איי.אי.אס החזקות בע"מ סך 444,000 ₪ לחברת איי.אי.אס סוכנויות בע"מ, אשר העבירה ביום 10.9.2003 סך 441,000 ₪ השווה בשקלים ל-100,000$ לחברת אילן גת, שהיא חברה פרטית בבעלות מלאה של גייר. באותו יום בוצעה העברה בסך 440,000 ₪ מחשבון חברת אילן גת לחשבונו הפרטי של בר ואישתו בבנק אוצר החייל. למחרת פרע בר הלוואה בנקאית שלקח לצורך רכישת דירת בנו. בניגוד לתנאי ההסכם בר לא השיב את ההלוואה במועד. ביום 2.12.2008 פתחה המשטרה בחקירה גלויה, ביום 1.12.2008 ולאחר שזומן לחקירה, הגיש גייר תחשיב לבר לראשונה, שיעור הריבית בתחשיב עמד על 6% ולא 12%. ביום 7.4.2009 העביר בר לחשבון חברת פרנו סך של 200,000 ₪ על מנת ליצור מצג שווא של החזר חלקי של ההלוואה לגייר.
454. פרוייקט נפוליאון: קרייתי הוא בעליה של חברת נפוליאון בתקופה הרלוונטית, שהחזיקה במגרש ברמת גן (להלן באישום זה: "פרוייקט נפוליאון" או "הפרוייקט"). בין השנים 1987-2003 ניסה קרייתי לקדם אישור היתר בניה או לבצע החלפת קרקעות עם העירייה. הוא נהג להסתייע בכל התקופה הזו בעצתו של גייר. במהלך 2003, עובר למתן השוחד, פנה קרייתי לגייר, אשר ידוע לו כי מקורב לבר, על מנת שיסייע בקידום תב"ע. ביום 23.10.2003 תרמו גייר וקרייתי 5,000 ₪ כל אחד לסיעתו של בר במסגרת מסע הבחירות (הסכום המקסימלי האפשרי על פי חוק). ביום 28.3.2004 נחתם הסכם בין קרייתי וגייר שעיגן את שכרו של גייר, 250,000$, במקרה שהתב"ע תאושר עד למועד מסויים שהוארך בהמשך ליום 30.6.2008. גייר נהג לשוחח עם בר אודות התב"ע במסגרת מאמציו לקדמה.
455. בר פעל לקדם את הפרוייקט באופן חריג ולחץ על עובדי העירייה, לרבות מהנדס העיר והיועץ המשפטי. ביום 27.7.2003 הוצגה התוכנית בוועדה המקומית שהחליטה לקדמה, כעבור שלושה חודשים המליצה לוועדה המחוזית על הפקדת התב"ע. ביום 27.11.2005 בעקבות קשיים שנתגלו בביצוע התב"ע, המליצה הוועדה המקומית על הפקדה בדרך חלופית. ביום 13.9.2006 חתמו בר וכהן, בחוסר סמכות ובצעד חריג על מסמך הבהרה שקבע בין היתר כי נפוליאון פטורה מחיוב כלשהו של היטל השבחה. בר חתם על המסמך טרם נדון בוועדה המקומית וחרף התנגדותו של שווקה. ביום 28.9.2006 שלח מכתב לשווקה בו הסביר חתימתו והבטיח כי המסמך יאושר במוסדות המתאימים. אך המסמך לא הובא לאישור בוועדה המקומית או במועצת העיר. ביום 23.9.2007 המליצה הוועדה המקומית לדחות התנגדויות והמליצה על מתן תוקף לתוכנית המתוקנת. ביום 31.12.2007 החליטה וועדת ההתנגדויות של הוועדה המחוזית לתת תוקף לתב"ע והוחלט כי החלפת הקרקעות בין העירייה ונפוליאון מהווה עסקה במקרקעין הטעונה אישור משרד הפנים. בנקודה זו בר פעל מול משרד הפנים על מנת לבטל את הצורך באישור זה, לרבות כינוס ישיבה בעניין. ביום 18.6.2009 ניתן אישור עקרוני לתב"ע תוך דגש על כך שאין בכך לאשר את מסמך ההבהרה הפסול עליו חתמו בר וכהן.
456. גייר נתן לבר שוחד ביודעו כי השוחד ניתן לו כעובד ציבור בעד פעולות הקשורות בתפקידו ומאמציו לקדם את פרוייקט נפוליאון. בר אף הוא היה מודע לכך שקיבל שוחד תמורת פעולותיו לקידום הפרוייקט.
457. לאור האמור מיוחסות לבר עבירה של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של הפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין. לגייר מיוחסת עבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין.
458. לטענת ההגנה גייר נתן לבר הלוואת אמת, על רקע יחסי ידידות אמיצים בין השניים. בנוסף, בר טיפל בפרוייקטים נשוא אישום זה באופן ענייני וממלכתי, ללא משוא פנים או חריגה מהתנהלותו הרגילה.

ההלוואה
459. גייר תיאר בעדותו את פנייתו של בר בנוגע להלוואה: "יום אחד התקשר אלי צבי וביקש להגיע אלי. הוא נכנס, סגר את הדלת, התיישב על הצד, מבוייש, וביקש שאעזור לו, קנה דירה לאבנר, והוא צריך 100,000$, הוא מטפל בהפשרת קרקע בכפר יונה, שייקח כשנה שנתיים, נשאר הפרדס האחרון בכפר יונה, ואמר שההפשרה תיגמר יחזיר לי. לא היה סיכוי שאומר לו לא. זו הייתה הזדמנות קטנה שלי, לגמול לו. אמנם זה סכום גדול, אבל זה לא סכום גדול עבורי" (עמוד 566 שורות 11-18 וראו גם עמוד 586 שורה 8). לעניין אמידותו של גייר יצויין כי אין הבדל בין אדם בעל אמצעים הנותן טובת הנאה לאדם שאינו בעל אמצעים ויש לבחון את הסיבה בגינה ניתנה טובת ההנאה לעובד הציבור.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
460. ביום 8.9.2003 חתמו הנאשמים על הסכם הלוואה בסך 100,000$, באמצעות חברת אילן גת המצויה בבעלות מלאה של גייר (ת/99). נקבעה ריבית שנתית בשיעור 6% (סעיף 3), ונקבע כי בר יחזיר ההלוואה בתשלום אחד ביום 7.9.2004 (סעיף 5). במידה ובר לא יפרע את ההלוואה במועד הוא יישא בריבית פיגורים שנתית בשיעור 12% (סעיף 7). בנוסף נקבע: "כל שינוי בהסכם זה לא יהיה בר תוקף אלא אם נעשה במפורש ובכתב ונחתם על ידי שני הצדדים" (סעיף 13). במקביל להסכם חתם בר על שטר חוב כבטוחה לפירעון ההלוואה (ת/100).
461. לאחר החתימה על ההסכם, גייר העביר את כספי ההלוואה לבר. הכספים הועברו מחברת איי.אי.אס החזקות לחברת איי.אי.אס סוכנויות, וב- 10.9.2003 מאיי.אי.אס סוכנויות לחשבון חברת אילן גת שנפתח יום קודם לכן (ת/267.97, ת/101 עמוד 1). מחברת אילן גת הועברו הכספים לבר (ת/101 עמוד 3). ביום 11.9.2003 פרע בר הלוואה שנטל מבנק אוצר החייל בסך 405,055 ₪ (ת/883). הכסף שימש לתשלום לחברה הקבלנית ממנה נרכשה דירה לבנו אבנר (ת/267.62, ת/267.65). אין מחלוקת שההלוואה לא הוחזרה במהלך השנים ורק ביום 7.4.2009 (לאחר פתיחת החקירה) החזיר בר לגייר סכום חלקי של 200,000 ₪ (ת/869).

ההלוואה: דיון בטענות התביעה
462. לטענת התביעה, קיימת אפשרות שהסכם הלוואה בין עובד ציבור לנזקק לו, במקרים מסויימים, יהיה כשר ויצביע על הלוואה אמיתית. יחד עם זאת, יש לבחון את יחס הצדדים להסכם, האם מדובר בהסכם ממשי או הסכם שנעשה רק למראית עין. לטענת התביעה, במקרה שלפנינו התנהלות הצדדים מצביעה על כך שלא מדובר בהלוואה תמימה אלא בניסיון להסוות כספי שוחד. להלן אדון בהתנהלות הנאשמים ביחס להלוואה:
463. (א) התנהלות תמוהה של הצדדים בנוגע לעריכת ההסכם, הארכתו ואכיפתו: לטענת ההגנה, גייר העניק לבר הלוואה כחבר קרוב ולא כראש עיר. גייר הדגיש בעדותו כי נענה לבקשתו של בר משום "הכרת הטוב" כלפי בר שסייע לו וטיפח אותו בתחילת דרכו: "בגלל שהרגשתי שהוא תרם תרומה מכרעת לחיי, לא כראש עיר" (569 שורות 1-2). אם מדובר בהלוואה "חברית", תמוה בעיני מדוע אדם המלווה לחבר קרוב סכום כסף ניזקק להסכם הלוואה פורמלי, ולשטר חוב. גייר ניסה להסביר התנהלות זו אך מסר גירסאות סותרות. בבית המשפט אמר כי מדובר באילוץ "מאחר והוא הגיע למשרדי של החברה באיי.אי.אס אי אפשר להוציא כסף בלי רישומים... אם היה בא לביתי הייתי נותן לו שיק" (עמוד 566 שורות 26-28, ועמוד 567 שורות 1-3). לעומת זאת, במשטרה טען גייר שהתייעץ והגיע למסקנה שחתימה על הסכם ושטר חוב היא הדרך הנכונה: "... כשהוא היה צריך שיעזרו לו, ולאחר שחשבתי והתייעצתי איך לעשות את זה נכון, ביצענו הסכם הלוואה חתום עם שטר חוב חתום עם העברה מסודרת מבנק לבנק..." (ת/27 שורות 15-18). ועוד העיד גייר: "לא התכוונתי לייצר מערכת משפטית של החזר חוב רק רציתי לעזור לו. אם הייתי מעלה בדעתי שאני עקב ההסכם הזה אהיה נאשם, על מה?" (567 שורות 10-11 וראו גם שורות 21-23).
464. תמוה בעיני מדוע על אף חברותם של הנאשמים, גייר העדיף לעגן את ההלוואה בהסכם משפטי, לרבות החתמת בר על שטר חוב. בנוסף, לא ברור לי מדוע, שעה שנעשה חוזה, הצדדים התעלמו מקיומו. על פי ההסכם המקורי, בר נטל הלוואה לשנה אך במשך למעלה מחמש שנים לא השיב את הכספים לגייר (רק לאחר תחילת החקירה בעניין החזיר מחצית מהקרן). מעבר להתנהלות בר, שלא מיהר להחזיר את ההלוואה, תמוהה התנהלותו של גייר שלא דרש את המגיע לו. מצופה היה מגייר כי יפנה לבר בנוגע להלוואה, אך אין תיעוד כתוב לדרישת תשלום או תחשיב הקרן והריבית התופחת.
465. הנאשמים העידו כי לאור התמשכות הליכי ההפשרה הוארך הסכם ההלוואה בעל פה (גייר בעמוד 568 שורות 8-10, בר בעמוד 429 שורות 27-29). גם עו"ד טולדנו, שעבדה עם גייר העידה שהוא עדכן אותה אודות הארכה זו (673 שורות 17-21). הסיכום על הארכת מועד הפירעון נעשה בעל פה, על אף שנקבע בהסכם שכל שינוי ייעשה בכתב בלבד. גייר פגש בבר באקראי במסעדה בסוכות 2004 ולאחר שסיימו לאכול סיכמו שתינתן הארכה שדווחה לרו"ח. הארכת החוזה בעל פה מעידה אף היא על זלזול בהסכם שכן נקבע במפורש שכל שינוי ייעשה בכתב. לגופו של עניין לא ברור לי לכמה זמן ניתנה ההארכה ואין טענה כי חודשה מתקופה לתקופה. גייר, בר וגם טולדנו טענו רק באופן כללי כי הוסכם על הארכה ולא פרטו מעבר לכך. הטענה הכללית של העדים ללא פירוט מעלה את החשד בנוגע להארכה הנטענת.
466. לטענת ההגנה, אם אכן מדובר בשוחד- הצדדים היו קובעים את מועד הפירעון בתאריך רחוק יותר או מעלים את ההסכמה לארכה על הכתב כדי לכסות עצמם למראית עין. הארכה בעל פה מלמדת על התנהגות אותנטית וטבעית. בנוסף טענה ההגנה כי ניסוח ההסכם מלכתחילה נבע מהצורך באסמכתא למשיכת הכסף מהחברה ולא לצורך יצירת מסגרת משפטית מחייבת.
467. הכרעה: התרשמתי שהנאשמים היו אדישים לחלוטין להחזר ההלוואה. לא סביר בעיני כי גייר העביר לבר 100,000$, במסגרת הסכם ושטר חוב, ולא דרש את כספו בחזרה במשך תקופה ממושכת. למרות יכולותיו הכלכליות, מדובר בסכום משמעותי. כלומר, חברותם אינה מהווה עילה להתנהלות זו משני טעמים: האחד, חלף זמן רב מידי, גם אם תובא בחשבון סבלנותו של גייר לאור חברותו עם בר ורצונו לגמול לו טובה. השני, בר חתם על הסכם הלוואה ועל שטר חוב כך שלכאורה התחייב להחזיר במועד. לאור זאת אני סבור כי התנהלות הנאשמים אכן תמוהה: מעבר לאדישותם להחזר ההלוואה גם הארכת החוזה בעל פה נעשתה בנסיבות תמוהות (בניגוד להוראה המחייבת הארכה בכתב, במפגש מקרי במסעדה, וסיכום על הארכה כללית ללא קביעת מועד מסויים). בעניין התנהלות הצדדים יוער כי העברת הכספים בדרך פתלתלה על ידי גייר במקום להעביר את הסכום ישירות מ"החברה הראשונה" לבר, תמוהה אף היא.
468. (ב) השמטת ההלוואה מהצהרת ההון: ביום 29.2.2004 (חודשים ספורים לאחר קבלת ההלוואה) הגיש בר לבית המשפט, הצהרת הון לפי חוק הרשויות המקומיות (הצהרת הון), התשמ"ד- 1993 (ת/497). בעמוד 11 אמור לדווח על ההתחייבויות שלו אך לא דיווח על ההלוואה שנטל מגייר. בעדותו טען כי לא יידע את גלוסקה על ההלוואה, וגלוסקה הוא שהכין את הצהרת ההון (506 שורות 23-24). לטענת התביעה בר הסתיר ביודעין את ההלוואה מהרשויות במסגרת הצהרת הון שמטרתה לחשוף קשרים כלכליים בין ראשי ערים לבעלי עניין.
469. איני מקבל טענת בר לפיה גלוסקה ערך הצהרת ההון ולא היה מודע להלוואה, שכן גלוסקה ניזון מפיו של בר ומהמסמכים שסיפק לו. לפיכך, בר לא יכול לגלגל את האחריות לגלוסקה, והאחריות מוטלת עליו. בר לא סיפק הסבר לכך שלא עדכן את גלוסקה בהלוואה ואיני מאמין כי ההלוואה "פרחה" מזכרונו, כיוון שמדובר בהלוואה בסכום משמעותי.
470. לטענת ההגנה לא יתכן כי בר ניסה להסתיר את ההלוואה מהרשויות לאור העובדה שההלוואה מתועדת בהסכם, בהעברות בנקאיות ובמסמכים שברשותו של גייר. אך אני קובע כי אין בכך כדי להכשיר פעולה בלתי חוקית או להסביר מדוע בר השמיט את ההלוואה מהצהרת ההון. מעבר לאמירה כללית שמדובר ב"תקלה" לא ניתן הסבר הולם להשמטה.

471. (ג) חוסר היגיון כלכלי בנטילת ההלוואה: לטענת התביעה, נטילת ההלוואה בתנאי השוק על ידי בר בזמן שעמדו לרשותו סכומי ההלוואה באפיקים שונים, משוללת היגיון כלכלי. ובהמשך בר יכול היה להחזיר ההלוואה בכל עת, ללא קשר לסטטוס הקרקעות בכפר יונה. הדברים מתחדדים לאור העובדה שעל פי ההסכם שנחתם בין הצדדים, ההלוואה תפחה בסכום של 6,000$ בשנה הראשונה ו-12,000$ בכל שנה החל מהשנה השנייה. מדובר בריבית גבוהה מהריבית שצובר הכסף שנמצא בבנק במקביל. לאור חוסר ההיגיון הכלכלי, מבקשת התביעה לקבוע כי לא מדובר בהלוואה אמיתית, כי אם במסווה לכספי שוחד. התביעה הציגה את מצבו הכלכלי האיתן של בר הן במועד קבלת ההלוואה והן במועד בו היה אמור לפרוע אותה:
472. יכולתו הכלכלית של בר במועד קבלת ההלוואה (ספטמבר 2003)
473. בחקירתו טען בר כי נטל הלוואה משום שהיה קצר באשראי, אך מדף החשבון בבנק אוצר החייל עולה שהשתמש בכספי ההלוואה להחזיר הלוואה בנקאית שנטל ביום 29.7.2003. בבית המשפט עומת עם הסתירה וטען שפנה לגייר משום שלא יכול היה לבקש מהבנק שימתין עד שהפרדס יופשר: "ייתכן שהמילה קצר באשראי לא הייתה ממוקדת מספיק, הייתי זקוק להלוואה לקחתיה מגייר. לך אישית יש מישהו שיכול לתת לך הלוואה בסך של 100,000 דולר? לא לכל אחד אפשר לפנות כשזקוקים" (505, 506 שורות 1-2).
474. אשר ליכולתו הכלכלית באותה תקופה, בר החזיק מט"ח בסך 80,000$ (ת/267.61), וניירות ערך בשווי 932,006 ₪ (ת/884). לטענת התביעה מרבית הכסף הושקע באג"חים של מדינת ישראל
ומק"מ אפיקי השקעה שהתשואה עליהן נמוכה משמעותית מהריבית שנקבעה בהסכם- 6%, וריבית פיגורים של 12%. בנוסף, בר החזיק בקופת גמל שנכון לדצמבר 2003 עמדה על 332,101 ₪. מהמכתב הנלווה עולה שכספים אלו ניתנו למשיכה על ידי בר מחודש דצמבר 1994 (ת/357).
475. על מקורות ההכנסה של בר ניתן ללמוד מהצהרת הון מיום 29.2.2004. בר דיווח על הכנסות הכוללות משכורת, קצבאות וגימלות בסך 51,600 ₪ ברוטו לחודש (ת/497 עמוד 12). מהצהרת ההון ניתן ללמוד גם על נכסי הנדל"ן שהחזיק בבעלותו: בית מגורים ברמת גן, בית מגורים בראש העין, מגרש בייעוד חקלאי בכפר יונה ודירת מגורים בלונדון (ת/497 עמוד 6).
476. יכולתו הכלכלית של בר במועד שבו התחייב להחזיר את ההלוואה (ספטמבר 2004)
477. בר טען במשטרה: "אם הייתי יכול לכסות את כל החוב לפני מכירת הפרדס, הייתי עושה. לא ראיתי בזה שום נושא שהוא בעייתי" (ת/14 שורות 73-76). לטענת התביעה, בניגוד להצהרתו של בר, הייתה לו יכולת להחזיר את ההלוואה בכל עת לוּ רצה בכך:
478. מדפי החשבון ניתן להתרשם שלא חל שינוי לרעה במצבו הכלכלי של בר לאורך התקופה בה לא הוחזרה ההלוואה. ביום 7.7.2004 נפתחה קופת גמל וסכום של 300,000 ₪ נכנס לחשבונו. במקום לכסות חלק מההלוואה, ביום 12.7.2004 הוא העביר לבנק אחר סכום של 60,000 ₪, קנה מזומנים במט"ח בסכום של 28,449 ₪ וקנה ני"ע בסכום של 107,000 ₪. ביום 9.9.2004 מכר ני"ע בשווי מצטבר של כ-105,000 ₪ וקנה שלושה ימים לאחר מכן ני"ע בסכום זהה (ת/663- תדפיס תנועות לחודש ספטמבר 2004).
479. נכון לספטמבר 2004 עמדו יתרות ני"ע של בר על 960,185 ₪ (ת/663 דו"ח יתרות כולל בני"ע לחודש ספטמבר 2004- "שווי תיק"(דף 32)). בר החזיק גם במט"ח בסך של 80,000$ (ת/267.61) והמשיך להחזיק בנכסי הנדל"ן שצויינו בהצהרת ההון. לרשותו של בר עמדו פיקדונות בשקלים בסך עשרות אלפי שקלים (ת/664 ות/665- דו"ח כולל בפיקדונות בשקלים). קופת הגמל עמדה, נכון לדצמבר 2004, על 362,673 ₪ (ת/357).
480. ביום 7.4.2009 העביר בר לגייר 200,000 ₪ לכיסוי החוב. אני קובע כי פעולתו של בר היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. מעט מדי- משום שבר חייב 100,000$+ ריבית, כלומר החזיר לגייר פחות ממחצית הקרן, וללא ריבית. הדברים תמוהים בייחוד כשבר החזיר את הכסף מקופת גמל שצברה 400,000 ₪ (ת/661- תדפיס תנועות לחודש אפריל 2009 (דף 21)). לטענת התביעה, חלקים ניכרים מהכספים נותרו בחשבון העו"ש של בר ללא שימוש ממשי ומכאן שמדובר בהחזר "כדי לצאת ידי חובה". לטענת ההגנה, פתיחת החקירה טרפה את הקלפים וקטעה את קידום המימוש בכפר יונה והאפשרות לסיים את פירעון ההלוואה. איני מקבל טענת ההגנה בנקודה זו משום שמקור הכסף החלקי שהוחזר לגייר הוא קופת הגמל שבה הסכום המלא ולא מימוש הקרקע. כאמור, החזר הכספים נעשה מאוחר מדי- 5.5 שנים מיום קבלתו (חרף יכולתו הכלכלית של בר להשיבו בכל עת לפני כן). יוער כי בר עצמו הודה שהשיב את הכספים לגייר רק בעקבות חקירת המשטרה ו"המהומה הגדולה" שנוצרה (הודעת בר ת/14 שורות 28-34). התרשמתי כי אלמלא החקירה בר לא היה מחזיר את הכסף גם בשלב זה.
481. עוד טענה ההגנה את הטענות הבאות: זכותו של בר לסייע לילדיו בלי למשכן את ביתו או לממש נכסים שבבעלותו ובלי להשתמש בחסכונות שדאג לשמור לעתידו; התביעה מנועה מלטעון טענות בדבר חוסר היגיון כלכלי משום שלא הגישה חוות דעת כלכלית, ערוכה על ידי מומחה; יש להפריד בין נכסים לנזילות. הציפייה שבר יממש את הנכסים העומדים לרשותו כדי להנזיל 100,000$ אותם יכול היה להשיג כהלוואה מחבר היא ציפייה שאינה ריאלית ומשוללת היגיון כלכלי. גם נטילת משכנתא בעת שיכול לקחת הלוואה מחבר אינה הגיונית; אנשים פועלים לעיתים בחוסר היגיון כלכלי ומושפעים מגורמים אובייקטיבים וסובייקטיביים אחרים. התנהגות פיננסית של צרכנים אינה רציונלית ומושפעת מאינספור שיקולים.
482. הכרעה: בנוגע להתנהלותו הכלכלית של בר אני קובע כי אכן נטילת ההלוואה מגייר משוללת היגיון כלכלי. על אף שמדובר בהלוואה מחבר, בר חתם על הלוואה בריבית גבוהה וריבית פיגורים בעת שעמדו לרשותו סכומי כסף גבוהים משמעותית מהסכום שלווה מגייר. התביעה אינה נזקקת לחוות דעת מומחה והוכיחה זאת בראיות שלא נסתרו על ידי ההגנה. טענת ההגנה לפיה בר נמנע משעבוד נכסיו או שימוש בחסכונות על מנת לעזור לילדיו, והעדיף ליטול הלוואה מגייר, היא טענה שאינה עומדת במבחן ההיגיון. בייחוד כאשר ידוע שבסופו של דבר, בר השתמש בכספי קופת הגמל כדי לכסות את ההלוואה. מדוע, אם כן, לא עשה שימוש בכספים אלו מלכתחילה? נכון שאנשים פועלים, גם במישור הכלכלי, בחוסר היגיון. במקרה שלפני מצאתי כי חוסר ההיגיון הוא חריג, בעיקר הימנעות משימוש בכספים הנזילים שעמדו לרשותו, ומעלה תמיהות בנוגע להלוואה.

483. (ד) התביעה טענה כי התנהלותו של בר מול גייר תמוהה בהשוואה להתנהלותו מול רוני לרנר (להלן: "לרנר"), ידיד אחר שלו. ביום 2.9.2003 נטל בר הלוואה בסך 50,000$ מלרנר, בהעברה בנקאית לחשבונו של בר, וסוכם שההלוואה תוחזר במועד שבו יתאפשר לבר לא יאוחר מ-7 שנים (נ/81). במקרה של לרנר, למרות מועד הפירעון המאוחר (בייחוד ביחס לגייר), בר סיפר במשטרה כי החזיר את ההלוואה סמוך למועד קבלתה (ת/10 שורות 68-70). גייר, לעומת זאת, קיבל יחס שונה, ולמרות שחלף מועד הפירעון בר לא החזיר את חובו במשך מספר שנים.
484. לטענת התביעה ההבדל בין לרנר וגייר נעוץ בכך שלגייר אינטרס ברמת גן. לטענת ההגנה קירבתו הגדולה של גייר לבר היא שהביאה את בר להרגיש בנוח להאריך את ההלוואה וכך העיד בר: "יכולתי להחזיר לגייר לאחר 15 שנה עם ריבית, עם לרנר לא יכולתי לפעול כך" (עדות בר 509 שורה 7). בנוסף, גייר הפך לאיש אמיד במיוחד בעל רכוש רב ולכן בר הרשה לעצמו גם לבקש מגייר סכום כפול מזה שנטל מלרנר וגם הרשה לעצמו להאריך את ההלוואה שנטל מגייר.
485. ההגנה טענה עוד כי ההלוואה שנטל בר מלרנר מלמדת על ההיגיון הכלכלי שבנטילת הלוואה תמימה באותה תקופה. ללרנר אין אינטרסים ברמת גן ולא ניתן לטעון שההלוואה נלקחה על רקע אינטרסים פסולים. ההגנה הצביעה על דמיון בין ההלוואות מגייר ולרנר: שתיהן הלוואות שנטל בר מחברים, בסמיכות זמנים ומטרתן- סיוע במימון דירות לילדיו של בר. ההלוואות עוגנו בהסכמים בכתב, הכספים הועברו לחשבונו של בר בבנק אוצר החייל. תנאי ההלוואה דומים ומועד הפירעון גם כן.
486. הכרעה: בעניין זה אני קובע כי לא ניתן להשוות בין ההלוואות. ההלוואה שנטל בר מלרנר לא עוגנה בהסכם אלא במכתב שכתב בר ללרנר באופן בלתי פורמלי (נ/81). בניגוד להלוואה מגייר שם נקבעה ריבית קונקרטית, במקרה של לרנר נקבע כי ההלוואה תינתן בריבית השוק +1%. בפועל, אינני יודע כמה ריבית בר שילם בעת שפרע את ההלוואה. ויודגש, כי במקרה של גייר קבעתי כי קיים חוסר היגיון כלכלי לאור הפער בין האפשרות להשתמש בכספים והנכסים שעמדו לרשות בר לבין הריבית שלכאורה התחייב לשלם לגייר עבור ההלוואה (6% לשנה הראשונה ו-12% ריבית פיגורים החל מהשנה השנייה). קיומו של פער זה מצביע על חוסר היגיון בנטילת ההלוואה.

487. לסיכום הדיון בטענות התביעה, אדישותם של הנאשמים ביחס להסכם מחייב שנחתם ביניהם אומרת דרשני. הגם ש- 100,000$ אינו סכום גבוה עבור אדם במעמדו של גייר, וחרף קשרי הידידות ביניהם מצופה היה מגייר שידרוש, בכתב, את המגיע לו כיוון שלא מדובר בסכום זניח, שניתן "למחול" עליו, בייחוד לאחר שחלפו מספר שנים ממועד הפירעון.
488. להתעלמות הנאשמים מהסכם ההלוואה מתווספות שתי ראיות מחשידות. האחת היא השמטת ההלוואה מהצהרת ההון שהגיש בר כראש עיר. ההסבר של בר לפיו גלוסקה, שערך את הצהרת ההון, לא היה מודע להלוואה אינו מתקבל משום שגלוסקה ניזון מפיו של בר. לא ניתן לטעון שהדבר נשמט מזיכרונו של בר לאור סכום ההלוואה הגבוה, ולפיכך אני קובע כי מדובר בהשמטה מכוונת. הראיה השנייה נוגעת למצבו הכלכלי של בר. נטילת הלוואה בריבית בשיעור 6% בשנה הראשונה ו-12% בשנים שלאחר מכן, בעת שלבר הכנסה משמעותית והוא החזיק בני"ע, מט"ח ופקדונות בסך מאות אלפי שקלים, אינה כלכלית בעליל. לא למותר לציין כי בר יכול היה להשתמש בכספי קופת הגמל להחזרת ההלוואה, בכל עת, כפי שעשה לבסוף. בר החזיר את הכסף לגייר, מעט מדי (מחצית הקרן בלבד) ומאוחר מדי (מספר שנים לאחר מועד הפירעון ורק לאחר שנפתחה חקירה בעניין). הכספים הוחזרו ללא קשר לקרקעות בכפר יונה, באמצעות כספי קופת גמל בה החזיק בר לאורך השנים.

דיון בטענות ההגנה
489. לטענת ההגנה, ההלוואה ניתנה לבר במסגרת החברוּת בין הנאשמים וגייר ידע שבר ממתין להפשרת הקרקעות בכפר יונה, שתאפשר לו להחזיר החוב. ההגנה טענה גם שהכספים הועברו באמצעות חשבונות הבנק באופן גלוי, ולא במעטפות מזומן בחדרי חדרים. מכאן היא מבקשת להסיק שלא מדובר בכספי שוחד. מעבר לכך, לטענת ההגנה, בר העביר לגייר שיק בגין הריבית, שלא הופקד. להלן אדון בטענות ההגנה.
490. (א) התלות בהפשרת הקרקעות בכפר יונה: בר החזיק בבעלותו קרקע חקלאית בכפר יונה, שהופשרה רק בשנת 2008, לאחר הליך שנמשך מספר שנים (עדות שוורץ בעמודים 350-351). לטענת בר, הוא חיכה להפשרת הקרקע בכדי לפרוע את ההלוואה.
491. התביעה הציגה בסיכומיה תמיהות בנוגע לגרסת הקרקעות בכפר יונה:
492. ראשית, משך ההלוואה: האדריכל שטיפל בקרקעות בכפר יונה, שוורץ, העיד כי בשלב בו ניתנה ההלוואה ציפו לקבל תוקף סופי של התוכנית בתוך 3-5 שנים (351 שורות 8-11). אם כן, כיצד בר, שידע שהפרדס יופשר רק כעבור מספר שנים, חתם על הסכם הלוואה לשנה אחת בלבד, אם התכוון להשתמש בכספי ההפשרה לכיסוי ההלוואה?
493. לטענת בר, בעת שנטל ההלוואה, סבר שמכירת הפרדס תיעשה בתוך שנה (382 שורות 8-9). ומכל מקום, ההלוואה ניתנה כשגייר ידע שהפירעון תלוי בהפשרת הקרקע וכשזה לא קרה הוארך ההסכם בעל פה (עדות גייר בעמוד 566 שורות 11-22, והודעותיו ת/26 שורות 212-214, ת/27 שורות 20-21, 432-433, עדות בר בעמוד 429 שורות 23-26 והודעתו ת/1 שורות 96-111). לטענת ההגנה מועד פירעון של שנה הוכנס להסכם מתוך ידיעה כי במידה והליך ההפשרה לא יסתיים- יידחה מועד פירעון ההלוואה. כפי שהעידה עו"ד טולדנו: "חיים אמר לי שאחד המקורות להחזר ההלוואה זה הפשרת הקרקעות בכפר יונה שיש לצבי, ברגע שהקרקע תופשר הוא יחזיר את ההלוואה. שאלתיו כמה זמן לרשום, הוא אמר לי לשנה, ואם תידרש הארכה נאריך" (672 שורות 11-13 וראו גם 675 שורות 5-27).
494. בעניין זה אני קובע כי יש להעדיף את עדותו האובייקטיבית והאמינה של שוורץ לפיה ברור היה שיחלפו 3-5 שנים עד להפשרת הקרקע. כיוון שמדובר במקור הכנסה משמעותי עבור בר אני סבור שהיה מודע ללוח הזמנים ואיני מקבל גירסתו. בנוגע לגייר, אקדים את המאוחר ואציין כי בעת מתן ההלוואה סבר שמדובר בהלוואה תמימה שתוחזר לו תוך שנה- שנתיים (לכן גם לעדות טולדנו בנוגע לאמירת גייר בזמן מתן ההלוואה אין משמעות). רק בהמשך גייר הסתבך, וויתר על כספו ונמנע מלדרוש אותו מבר ואז התגבשה הכוונה לשחד את בר, ועל כך ארחיב בהמשך.

495. עוד טענה התביעה כי מהצהרת הון של בר עולה כי חלק מהמגרש נמכר בשני סכומים של 94,000$ ו-84,000$ ומכאן שבפני
בר יכול עמדה אפשרות לממש את הקרקעות בכפר יונה לפני מתן תוקף לתב"ע. איני מקבל בנקודה זו את טענת התביעה כיוון שמהלך של מכירת הקרקע טרם הפשרתה אינו כלכלי ואין לצפות מבר שימכור בהפסד כה גדול (ראו בעניין זה את עדות בר בעמוד 514 שורות 12-16 ועמוד 515 שורות 9-11).
496. התביעה טענה עוד כי התלות בכפר יונה תמוהה לאור הכנסותיו ונכסיו של בר. לעיל דנתי בהרחבה במצבו הכלכלי של בר, הן בזמן נטילת ההלוואה והן בשנה לאחר מכן, בעת מועד הפירעון המקורי. מסקנתי הייתה שלבר הייתה יכולת כלכלית להחזיר ההלוואה (ללא קשר לקרקעות בכפר יונה), ואין היגיון שהעדיף לחוּב כלפי גייר על פני שימוש במקורות כספיים שעמדו לרשותו כגון ניירות ערך, פקדונות וקופת גמל. לטענת בר הייתה קרן שהשתחררה מבנק יהב וממנה החזיר לגייר כספים, עם זאת הקרן השתחררה כבר בשנת 1994 (508 שורות 22-26). לפיכך בר יכול היה להימנע מנטילת ההלוואה או לפרוע אותה בשלב מוקדם יותר, ללא קשר לקרקעות בכפר יונה.
497. התביעה הצביעה גם על פערי זמנים שלא הוסברו. האישור בנוגע לכפר יונה ניתן ביום 30.10.2008 (ת/783 ועדות שוורץ בעמוד 352), חודש לפני ששוורץ שלח את הפקס לבר (30.11.2008). האם יתכן שהאישור שהוא כה קריטי עבור בר הובא לידיעתו רק חודש לאחר שניתן, בשיחה שיזם לשוורץ? (לטענת בר היה עסוק בבחירות- עמוד 527). והאם העובדה שהפקס נשלח סמוך לחקירתו של בר מקרית?

498. הכרעה: אני קובע כי יש לדחות טענת ההגנה בדבר התלות של בר בהפשרת הקרקע בכפר יונה. ראשית, מדוע בר נטל מלכתחילה הלוואה לשנה כשהצפי להפשרת הקרקע עמד על 3-5 שנים? שנית, הכנסותיו ונכסיו של בר מעידים על כך שבר אינו תלוי בהפשרת הקרקע וברשותו אמצעים כלכליים נכבדים על מנת לסייע לילדיו בדיור. במקרה שלפני, אחרית דבר מעידה על ראשיתו- החזרת ההלוואה (אף אם באופן חלקי) נעשתה ממקורותיו של בר ללא קשר לקרקעות בכפר יונה. בנוסף, פער הזמנים בין הפשרת הקרקע להודעת שוורץ לבר בנוגע להפשרה- תמוה. מדוע שוורץ לא יידע את בר באופן מיידי אם מדובר בנשוא כה קריטי עבורו?

499. (ב) מדובר בהלוואה על בסיס חברי אישי: לטענת ההגנה, החברוּת בין גייר ובר היא שעמדה בבסיס ההלוואה.
500. גייר הוא אדם אמיד ביותר ובעדותו תיאר את מהלך עסקיו (563-564). גייר הוא בן טיפוחיו של בר, שפתח בפני
ו צוהר והציגו בפני
"מקבלי ההחלטות". בזמן מלחמת המפרץ גייר סייע לבר ובין השניים נרקמו קשרים: "כתוצאה מהקשר ומתפקידי בקרן ר"ג, צבי בר
המליץ עלי- הוא "חיבק" אותי, לכל מקום הוא היה אומר שאני הכי טוב, התחלתי לעבוד עם עיריות כמו ב"ש, רמלה... סמוך לאחר מכן, מוניתי להיות היועץ הפיננסי של רשות שדות התעופה... הקשר איתם הוביל שהפכתי לדירק' בנכסים מ.י... במהלך קצר הפכתי למחובר לצמרת המשק בישראל... הייתי בוועדות, ובשנות ה-90 צבי עשה מסיבת יום העצמאות, ובמאי 91, צבי הכיר לי את רבין, את רפול ועוד אנשי כנסת, אז הם שלטו בכל ההחלטות... הוא הציג אותי בתור כוכב צעיר, אמין ומקצועי. וכך התחיל המהלך העסקי שלי" (עדות גייר בעמודים 561-562). ועוד אמר גייר: "מעבר לכך שהייתי ידיד וחבר של צבי, הייתה לי כלפיו תחושה של הכרת הטוב, כשהתחלתי והוא היה לצידי ועזר לי, הכי קשה שיתנו לך הזדמנות ובישראל זה מאד קשה ובפרט בשנות ה-90" (565 שורות 15-17).
501. גם בר העיד כי למרות פערי הגיל נוצר קשר חברי: "אני סקרן, חוקר, מתבונן, ההיכרויות נסבו בנושאים ברומו של עולם, העיר ודברים נוספים, נוצרה שפה משותפת, גם בניי התייעצו איתו. דעותיו סייעו לי רבות..." (עדות בר בעמוד 380 שורות 16-20 וראו עמוד 426 שורות 11-17). במהלך חקירתו הנגדית, הציגו סנגוריו של גייר תמונות המעידות על חברות אמיצה בין השניים במהלך השנים (עמודים 427-428, נ/90 ו-נ/92).
502. לטענת ההגנה החברות מסבירה את אדישותם של השניים להחזר ההלוואה. גייר סמך על בר וידע כי יחזיר את ההלוואה. לא מדובר ביחסים רגילים בין לווה ומלווה. בעניין זה גייר העיד שבר הוא שפנה אליו בבקשה להלוואה והוא נענה לכך בשמחה: "ההלוואה הזו לצבי בר
ניתנה באופן חברי שלא על מנת לקבל דבר, לא במישרין ולא ככה ולא ככה. צבי בר
היה באותו זמן במצוקה ואני נתתי לו את ההלוואה ואני שמח שנתתי לו. זה איש שאני אוהב ומוקיר" (ת/26 שורות 237-239 וראו גם ת/28 שורות 17-25, 251-253, 339-342). בר העיד כי פנה דווקא לגייר כידיד אישי (עמוד 428 שורות 21-22, 505 שורות 8-12 וראו גם הודעתו ת/1 שורות 292-293).
503. הכרעה: מלל רב הקדישה ההגנה להוכחת החברות האמיצה שבין גייר לבר. בסיכומיה, שטחה ההגנה את סיפור ההכרות של השניים בהרחבה, תיארה כיצד נרקמו היחסים בין בר לגייר בתקופת מלחמת המפרץ, כיצד בר התרשם ממנו לטובה ונהג לשבח ולהלל אותו בפני
אישי ציבור ואנשי עסקים. במהלך השנים יחסי הידידות בין הנאשמים נעשו אמיצים יותר וכללו השתתפות באירועים משפחתיים, פגישות ובילויים משותפים. ההגנה הציגה גם תמונות המצביעות על חברות זו. לא מצאתי מקום לדון בכך באריכות משום שאין מחלוקת שבין גייר ובר התקיימה חברות ארוכת שנים. בר אימץ את גייר בתחילת דרכו וקידם אותו. חברותם של בר וגייר איננה מוטלת בספק. יחד עם זאת, גם חבר יכול לתת שוחד. יחסי חברות כשלעצמם אינם שוללים שוחד בין הצדדים ויש להראות כי במקרה הקונקרטי אכן מדובר בטובת הנאה שמקורה בחברות. במקרה שלפני, מעבר לאמירתם של הנאשמים הנסיבות אינן מתיישבות עם הלוואה "חברית". גייר נתן לבר סכום משמעותי ולא דרש אותו חזרה במשך שנים רבות. וזאת, בתקופה בה גייר היה שליחו של קרייתי בעירייה במסגרת פרוייקט נפוליאון. התרשמתי שבר לא התכוון מעולם להחזיר סכום זה וגייר לא התכוון לדרוש אותו. בייחוד תמוה מדוע, אם מדובר בהלוואה חברית, השניים חתמו על הסכם משפטי מורכב ומחייב. אינני מקבל הטענה שגייר רצה לעגן בחוזה משום שהכספים הוצאו מחברה בבעלותו כיוון שבמקרה כזה יכול היה להסתפק במכתב לקוני ולא היה צורך בהסכם כה רשמי.

504. (ג) העברת הכספים מתועדת בחשבונות הבנק: לטענת ההגנה, העובדה שהכספים הועברו באופן מסודר בין חשבונות הבנק, ולא במעטפות מזומן, מעידה על כך שלא מדובר בשוחד. כספי שוחד מועברים בדרך כלל באופן שלא משאיר עקבות.
505. לטענת התביעה, הרשויות לא עוקבות אחר חשבונות בנק של ראשי ערים דרך קבע וקיים הבדל תהומי בין תיעוד העברת הכסף בחשבונות הבנק לבין דיווח במסגרת חוק הרשויות המקומיות (דבר שלא נעשה על ידי בר). מעבר לכך, בר היה מודע היטב לסיכון שבקבלת כספים במזומן ולכן מובן כי יעדיף דרכים אחרות. וכך העיד: "אבוא לבנק עם 20-40,000$ במעטפות, כראש עיר אני אגמור את תפקידי כשאגיע לפקידה עם הכסף" (480 שורות 24-25). התביעה טוענת לתיחכום של בר שהבין כי נטילת שוחד במעטפות מזומנים אינה אפשרית ואינה פרקטית משום שאין דרך להשתמש בכספי המזומן, ולפיכך היסווה את השוחד כעסקאות לגיטמיות, במצגי שווא של הסכמים ותיעוד כוזב.
506. אשר לתיעוד בסְפריה של אילן גת ובדיווח למס הכנסה- לטענת התביעה לא מדובר בתיעוד משמעותי. הדיווח למס הכנסה: כל שהועבר הוא הדו"ח הכספי של אילן גת משנת 2003 (נ/98), נרשמה ההלוואה אך לא ניתן לדעת למי ניתנה. שנה לאחר מכן החברה הפכה ללא פעילה והפסיקה להעביר דו"ח שנתי למס הכנסה. עו"ד טולדו העידה כי רואי החשבון לא התעניינו בהלוואה משום שהחל מ-2004 לחברה אין הוצאות והכנסות ומתייתר הצורך לבקר את הדו"חות (עדות טולדנו בעמודים 676-677).
507. לטענת ההגנה, ההלוואה מופיעה במסמכי החברה: בכרטסת הנהלת החשבונות של אילן גת (נ/93 טבלה חמישית מלמעלה) מצויין במפורש כי ניתנה הלוואה לבר, במאזן לשנת 2003 (נ/94 עמוד 2), בדף ביקורת של רו"ח קוסט-פורר שעל בסיסו הועלו שאלות הנוגעות להלוואה (נ/95) ובדו"חות הכספיים של אותה שנה (נ/97 עמוד 8, נ/98 עמוד 7). ההגנה הדגישה שבדו"חות כספיים לא נהוג לציין את שמות הלווים, וכן שהחברה הפסיקה לפעול בגלל אי קבלת סיווג קבלני וללא קשר להלוואה.
508. בנקודה זו אני קובע כי העובדה שהכספים נמסרו בהעברות בנקאיות ולא במעטפות אינה מעלה ואינה מורידה להוכחת עבירות השוחד. בעדותו, בר חזר מספר פעמים על כך שכאיש ציבור הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתעסק עם סכומים גבוהים במזומן.

509. (ד) שיק נ/91: בר טען כי לאחר שנה וחצי עד שנתיים מההלוואה הוא שילם ריבית בסך 30,000 ₪ אך לא מצא את המסמכים בבנק (382 שורות 4-6). במהלך חקירתו הנגדית של בר על ידי בא כוחו של גייר הוגש שיק של בר לחברת פרנו מיום 20.5.2007, על סך 30,000 ₪ (נ/91). בר אישר כי מדובר בשיק אליו התכוון אך אינו יודע מדוע השיק לא נפדה ולא שוחח על כך עם גייר (509 שורות 10-18). גייר מצידו העיד כי לא הפקידו לאור אי הנוחות שחש לאחר שלחץ על בר: "... וכאשר ליווה אותי בדרך מהלשכה, אמר לי בחודש הבא אמור להיות דיון בכפר יונה אם אתה יכול תחכה עם זה. הלכתי והשיק נשאר אצלי, הרגשתי לא נוח כי אם אני מחכה עם ה-440 מדוע אקח 30 והרגשתי הפעלתי עליו לחץ זה לא מתאים, השארתי את השיק בבית, לימים כשנפתחה החקירה אישתי הפכה את הבית מצאה את השיק" (571 שורות 15-26, וראו גם 596 שורות 18-20).
510. לטענת התביעה שיק זה מתאים לדפוס הפעולה בו הנאשמים מנסים לשוות לשוחד מצג של הלוואה תמימה. לטענת ההגנה מדובר בשיק אותנטי שנכתב לפני חקירת המשטרה. להלן אדון בשאלות המתעוררות ביחס לשיק:
511. ראשית, גובה הריבית: בחקירה הנגדית נשאל בר מדוע רשם סכום של 30,000 ₪ כשהריבית עמדה על 27,000$? "איני זוכר. הרגשתי חובה להחזיר ריבית כזו או אחרת, זו הייתה כמקדמה, הרגשתי לא נוח, זה לא היה לשם הצגה. הייתי נותן לו בהמשך את היתרה" (516 שורות 9-12). גייר הסביר שסכום הקרן 440,000 ₪, הריבית עמדה על 6% ובתוספת מע"מ הגיע ל-30,000 ₪. כלומר, לאור הארכת הסכם ההלוואה בעל פה, בר לא נצרך לשלם ריבית פיגורים אלא ריבית בסך 6% בלבד.
512. שנית, הנאשמים העידו כי לא שוחחו ביניהם על כך שהשיק מעולם לא הופקד (עדות בר בעמוד 509 שורות 16-18, עדות גייר בעמוד 596 שורות 22-28). אני קובע כי חוסר התקשורת בנקודה זו בין הנאשמים תמוה. לטענת התביעה, גייר ובר סתרו זה את זה. בר אמר כי לא ביקש מגייר להימנע מהפקדת השיק וגייר אמר שבר ביקש ממנו להמתין לחודש הבא לאור התפתחויות הצפויות בנוגע לקרקעות בכפר יונה.
513. בנוסף, טענה התביעה כי המועד בו בחר גייר להציג את השיק תמוה. הוא נחקר מספר פעמים, בין חקירתו הראשונה לאחרונה חלפה כשנה וכל הזמן הזה לא טרח להמציא את השיק. מעדותו עולה שהשיק נמצא בשלב בו התקבל חומר הראיות לקראת השימוע, אך השיק לא הוצג בשימוע. לטענת גייר, בא כוחו מחליט מתי להציג השיק (596 שורה 3). לטענת ההגנה, גייר לא זכר את השיק המדובר ורק בעקבות קריאת חומר החקירה הבין כי יתכן וקיים שיק כזה שיש לו משמעותית בתיק. אישתו חיפשה ומצאה את השיק בביתו. יוער כי ההגנה לא הסבירה כיצד השיק נשמט מזכרונו של גייר.
514. בעניין השיק נ/91 אני קובע כי ההתנהלות מצביעה על כך שמדובר בשיק למראית עין בלבד. אילו אכן בר העביר לגייר שיק לכיסוי הריבית מדוע גייר נמנע מהפקדתו. טענת גייר לפיה חש אי נעימות דינה להידחות. אם זו אכן הסיבה שלא הפקיד את השיק הרי שהיה מחזיר את השיק לבר או לכל הפחות משוחח איתו ומסביר שחש אי נוחות והוא שומר את השיק ודוחה את הפקדתו. אף התנהלותו של בר בעניין השיק תמוהה. איני מאמין כי לא ידע שהסכום הנקוב בשיק נותר בחשבון הבנק והשיק לא נפדה. מדובר בסכום משמעותי ולא יתכן שהדבר חמק ממנו.

515. לסיכום הדיון בטענות ההגנה: דחיתי את טענת ההגנה בנוגע לתלות בהפשרת הקרקע בכפר יונה. הן לאור היעדר התאמה בין הימשכות הליכי הפשרת הקרקע לבין משך ההלוואה, הן לאור יכולתו הכלכלית של בר ללא קשר לקרקעות והן לאור פערי הזמנים בין הפשרת הקרקע להודעת שוורץ לבר. בנוגע לחברותם של בר וגייר התרשמתי כי אכן השניים חברים מימים ימימה. אך אין בכך כדי לשלול יחסי שוחד בנוגע להלוואה. 100,000$ הוא סכום משמעותי, שגייר לא התכוון לבקש חזרה ובר לא היה מחזיר אלמלא נפתחה החקירה. אשר לכך שמדובר בהעברות בנקאיות מתועדות ולא בכספי מזומן שהועברו במחשכים- אין בכך כדי לשלול שוחד. בר חזר בעדותו על כך שכאיש ציבור הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתעסק עם סכומים גבוהים של מזומן. בנוגע לשיק נ/91 קבעתי כי מדובר בשיק שנכתב למראית עין בלבד ואין בו כדי להוות עדות לאמיתות ההלוואה.
הכרעה בנוגע להלוואה
516. טענת ההגנה לכך שהחברות בין הנאשמים היא שהיוותה בסיס להלוואה נידונה ונשקלה בכובד ראש. אך מהראיות שהובאו בפני
עולה כי התנהלותם של בר וגייר בנוגע להלוואה אינה תקינה. בר נטל הלוואה לשנה, חתם על הסכם מחייב ושטר חוב (על אף שהשניים חברים) אך לא החזיר את החוב במשך חמש שנים. אני קובע שבר ידע מלכתחילה שמדובר במהלך לא כשר ועל כך יעידו היעדר ההיגיון הכלכלי בנטילת ההלוואה מלכתחילה, והימנעות מדיווח אודות ההלוואה בהצהרת ההון. אף אם אקח בחשבון את חברותם של הנאשמים, איני מקבל כי מדובר בהתנהלות כשרה. גם את טענת ההגנה בדבר הפשרת הקרקעות בכפר יונה יש לדחות מהטעמים שפורטו.
517. אשר לגייר, על פי הראיות שהובאו בפני
, לא אוכל לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי כי גייר התכוון מלכתחילה לתת שוחד במסווה של הלוואה. מכלול הראיות אינו שולל את האפשרות שיתכן שבעת מתן ההלוואה חשב גייר שמדובר בהלוואה תמימה, אלא שבמהלך הזמן בר נמנע מלהחזיר לו את ההלוואה והוא, שהיה זקוק לבר בפרוייקט נפוליאון, נמנע מלדרוש את כספו חזרה. בשלב של סיום השנה הראשונה שנקבע להחזר ההלוואה ולא נערך כל הסכם נוסף, וגייר נמנע מלדרוש את המגיע לו, התגבשה הכוונה הפלילית. ואכן, לא הובאה בפני
כל ראיה לדרישת תשלום מגייר כלפי בר (למעט השיק נ/91 שלא הופקד, לגביו קבעתי שנכתב למראית עין). אלמלא פתיחת החקירה בר לא היה מחזיר את הכספים לגייר וגייר לא היה דורש אותם. על אף שההגנה ניסתה לתלות את החזרת הכספים בהפשרת הקרקעות בכפר יונה- הראיתי כי בר החזיק בנכסים נוספים והיה בעל אמצעים כלכליים ולכן לא היה תלוי בכפר יונה. עובדה היא שגם הכספים שהוחזרו בשלב מאוחר מאד, לא היו כספי הפשרת הקרקעות בכפר יונה. מטעם זה וטעמים אחרים דחיתי טיעוני ההגנה.
518. ויודגש, אין מניעה להרשיע במקרה בו הכוונה הפלילית של נותן השוחד ומקבל השוחד התגבשו בזמנים שונים. בע"פ 6258/94 צבי יעקובזון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(5)845 נקבע שעבירת השוחד אינה מותנית בהדדיות כוונות הנותן והלוקח.
519. סיכומו של דבר, ניתן לקבוע כי בר התכוון מלכתחילה לקבל כסף כהלוואה ולא להחזירה ובכך לקח שוחד. גייר מצידו, גם אם לא התכוון מלכתחילה לתת שוחד, הרי שכעבור שנה, כשההלוואה לא הוחזרה, התגבשה בליבו הכוונה הפלילית להפוך את ההלוואה למתת, קרי שוחד, ולא לדרוש אותה חזרה. בכך הפך לנותן שוחד.

פרוייקט נפוליאון
האינטרס הציבורי בפרוייקט
520. לטענת התביעה, בין השנים 1987-2003 ניסה יוסף קרייתי (להלן: "קרייתי"), ללא הצלחה, לקדם אישור להיתר בנייה בקרקעות בהר נפוליאון או לבצע החלפת קרקעות עם עיריית רמת גן (ת/624 שורות 19-47). לטענת התביעה, לאחר שהמגעים עם הילקרסט לא צלחו, פנה גייר למצוא פתרון מול העירייה במסגרת תב"ע נפוליאון החדשה. אז נוצר המניע והקשר הסיבתי בין מתן שוחד לקידום התב"ע. במהלך 2003 החלו הליכי קידום תב"ע חדשה בהר נפוליאון וסוכם על החלפה בין קרקעותיו של קרייתי בנפוליאון לקרקעות ברמת שקמה שהוחכרו על ידי העירייה (ת/624 שורות 63-70).
521. לטענת ההגנה מדובר בתוכנית ראשונה במעלה מבחינה ציבורית, המהווה תוכנית הדגל של הוועדה המחוזית. קרייתי סיפר כי כבר בשנות ה-60 אושרה תב"ע של אזור מגורים מיוחד (הודעת קרייתי בת/624 שורות 8-9). כתוצאה מהליכי הפקעה פוצתה חברת נפוליאון באחוזי בנייה גבוהים יחסית (340-341). בסוף שנות ה-80 יזם קרייתי פרוייקט בנייה, הגיע להסכמה עם הוועדה המקומית ושילם מיסי פיתוח (ת/624 שורות 21-22). בשנת 1989 נבחר בר לראשונה לראשות עיריית רמת גן ובאחת הישיבות הראשונות של הוועדה המקומית נחשף להתנגדות נחרצת מצד תושבים. בר החזיק בעמדה לפיה אין לבנות על הר נפוליאון בהיותו שמורת טבע, ו"ריאה ירוקה" בעיר. הוא פעל למנוע בנייה במקום ולהפוך את השטח לשטח ציבורי (ת/110 עמוד 56, נ/46 עמוד 115 וראו עדות כהן בעמוד 251 שורות 16-19). בעקבות שינוי בעמדת הרשויות (שהוביל בר עם כניסתו לתפקיד), הגישה חברת נפוליאון ערר לוועדה המחוזית (ת/141, מסמך יעל הראל (16)). לדעת כל המעורבים, מהפך זה הקים לחברת נפוליאון עילה לתביעת פיצויים גבוהה. וכך העיד בר: "אני הערכתי... שישה מיליון. אבל אכן כן. בא אליי היועץ המשפטי, אמר: אי אפשר לגרור את זה. אי אפשר. הוא צודק. מגיע לו כסף" (430 שורות 25-31 וראו גם עדות כהן בעמוד 255 שורות 22-23: "היה רצון להריץ את התוכנית ולגמור עם הפרשה" ועדות קרייתי בעמוד 341).
522. ההגנה טענה כי היה צורך למצוא פתרון של חילופי שטחים ולהגיע לפשרה בעניין נפוליאון. מי שיזמה והובילה את הרעיון לחילופי השטחים היא האדריכלית לאה שפרבר (להלן: "שפרבר") שהעידה: "הרעיון הזה היה שלי, אני חשבתי על הפתרון הזה והעליתי אותו בפני
מהנדס העיר ובפני
ראש העיר והמינהל, וכולם נרתמו לרעיון ולפתרון של שנים, ראש העיר לא אמר לעשות כך או כך, אולם הוא שיתף פעולה, וסייע בקידום שלה, כמו שראש עיר מקדם את התוכניות החשובות האחרות" (ת/623 שורות 126-129 וראו עדות בר בעמוד 375 שורה 7, שורות 25-28). לטענת ההגנה, הדיונים בנושא חילופי השטחים החלו כבר בראשית שנות ה-90. הרבה לפני הסכם ההלוואה בין בר וגייר. כך לדוגמא פגישה מיום 1.6.1992 (ת/141, מסמך יעל הראל (15), עמוד 1). ולכן אין היגיון בתשלום שוחד לבר עבור קידום רעיון שהיה בהתהוות לאור אינטרס מובהק של העירייה.
523. אנשי המקצוע האחרים העידו אף הם על החשיבות בשמירה על השטח ירוק (כהן בעמוד 235 שורה 4, 256-257). שווקה העיד אף הוא וסיפר על ההתלהבות מתוכנית החלפת השטחים: "לדעתי זו תוכנית מצויינת שזה ישמר לעד את המקומות כירוקים, וגם ממ"י יוכל לממש זכויותיו. הייתי נלהב מהתוכנית, פעלתי כדי שתצא לפועל. כנ"ל צבי בר
, והוא היה המוביל ודחף כדי לקדם את התוכנית, הוא אמר שהר נפוליאון חייב להישאר ירוק, ולא יעלה על הדעת שיבנו שם" (271 שורות 21-25 וראו גם 272 שורות 13-16, 282 שורות 20-28). הוועדה המחוזית קבעה בהחלטתה דברים דומים: "התוכנית מפנה שטחים בעלי ערכי טבע, המיועדים במצב הקיים לבנייה, לטובת שטחי ציבור פתוחים, ומכאן חשיבותה הציבורית הרבה. יצויין כי גם מבחינת היקף השטחים, השטחים המפונים עולים בשטחם על השטחים ששונה ייעודם מבינוי ציבורי לבינוי פרטי" (קלסר ת/141 מסמך יעל הראל (28)- החלטת הוועדה המחוזית סעיף 8).
524. עוד ציינה ההגנה כי בר פעל בפרוייקט נפוליאון כפי שפעל בנוגע לפרוייקטים אחרים בהם גילה עניין כראש עיר כגון עלית, פרוייקט ספיר, כופר היישוב ועוד אחרים (עדות כהן בעמוד 244 שורות 1-14 ובעמוד 257 שורות 3-6, 15-22).
525. בעניין התוכנית, ההגנה מבקשת לקבוע שמדובר בתוכנית העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי ואף למעלה מכך- מיטיבה עמו באופן משמעותי בכך שמשאירה את הר נפוליאון ירוק. מדובר בתוכנית שיזמה שפרבר ובר תמך ודחף. בנוסף, מבקשת ההגנה לקבוע כי הדיון ברעיון חילופי שטחים החל הרבה לפני ההלוואה שהעניק גייר לבר ולכן אין קשר בין הדברים.
526. לטענת ההגנה, מעבר לאינטרס הציבורי הכללי בפרוייקט, בר שמר באופן קפדני על זכויות העירייה גם בפרטים. התוכנית לוותה באופן הדוק על ידי היועץ המשפטי של העירייה, מהנדס העיר ושמאים שקבעו את שיעור הזכויות שיוענקו ליזמים. הן שמאי הוועדה המקומית- עדי נאור בת//141(29), והן שמאית הוועדה המחוזית- לבנה אשד ב-ת/141(24) ו-ת/141(30). ההגנה הדגישה כי בר לא התערב כלל בעבודת השמאות.
527. כמו כן ההגנה הצביעה על כך שבר דחה דרישות היזמים: היזמים דרשו את הגדלת יחידות הדיור ובניית שני שטחי חניה כדי לחסוך חפירת קומה נוספת, אך בר התעקש לא לאשר חתימה עד שיוותרו על דרישותיהם, חרף לחצים שהופעלו עליו (ת/141(26) עמוד 6, עדות בר בעמוד 376 שורות 12-18, עדות גייר בעמוד 578 שורות 12-18, 590 שורות 9-13 ועדות קרייתי בעמוד 346).
528. לעניין זה אני מקבל את טענות ההגנה. חשיבותה של תוכנית חילופי השטחים אינה מוטלת בספק ומדובר בתוכנית מצויינת לעיר. התוכנית איפשרה להשאיר את הר נפוליאון ירוק תוך פשרה עם חברת נפוליאון שכללה חילופי שטחים. אלמלא תוכנית זו, שהגתה שפרבר, ובהנחה שראש העיר התעקש להשאיר את ההר ירוק- העירייה הייתה חשופה לתביעת פיצויים גבוהה מצד נפוליאון שניזוקה משינוי עמדת הרשויות. מטעמים אלו, החלטתו של בר לקדם את הפרוייקט היא החלטה נכונה המועילה לעיר. בנוסף לאמור, אני קובע שנפוליאון לא קיבלה זכויות עודפות. לעניין סדר האירועים אני קובע כי רעיון חילופי השטחים עלה טרם כניסתו של גייר, אך אין לכך משמעות משום שהחשיבות לא נעוצה בעצם הגיית הרעיון אלא בקידומו ויישומו.
ההסכם בין קרייתי לגייר
529. ביום 28.3.2004 נחתם הסכם בין גייר לקרייתי, באמצעות חברוֹת בבעלותם (ת/104). השניים סיכמו שגייר יקבל 250,000$ אם התב"ע תאושר בוועדה המחוזית תוך פרק זמן מסויים שהוארך בהמשך עד ליום 30.6.2008. על פי ההסכם: "היועץ והחברה יקדמו תב"ע, ביחס למקרקעי החברה... עד (כולל) פרסומה של התב"ע למתן תוקף, לפיה הקרקע תופקע, ובמקומה תקבל החברה מגרש לפי התב"ע..." (ת/104, ת/106). הדיון הנוגע להסכם זה יתמקד בשתי נקודות: תפקידו של גייר ומועד ההסכם, המאוחר לנטילת ההלוואה.
א. תפקידו של גייר
530. לטענת ההגנה, קרייתי עסק באותה תקופה בפרוייקטים בחו"ל וביקש להסמיך בהיעדרו איש קשר לפרוייקט. קרייתי העיד: "הבנתי שגייר יכול לעזור, והוא פתר לנו בעיה גדולה, שבהתחלה רצינו להפקיע שטחים וגייר מצא פתרון של חילופי קרקעות שחסך לנו הרבה מס... העובדה שאני אמור לשהות תקופות ארוכות בחו"ל הייתה אחת הסיבות שביקשתי מגייר לקחת על עצמו את הפיקוח והמעקב על התוכנית" (343-344).
531. בהקשר זה, גייר ניסה לטעון שעיקר פעולותיו נגעו לייעוץ בתחום המס ולא לקידום התב"ע: "... תפקידי לא להשיג הישגים מול העירייה, אלא מעורבותי הייתה בנושא המס, תרמתי תרומה גדולה לקרייתי וגם לעירייה" (591 שורות 3-6). "הייתי אמור לקבל 250,000$ אם העניין יצליח- במרץ 2004 ספי הגיע למשרדי ואמר לי שהוא נוסע להודו לבנות מקדש, והוא לקח את עו"ד קוסובסקי, וסגר מול מהנדס העיר את העניין ההנדסי, והוא צריך לקבל מגרש עם מגדל, אך לא בדק את כל נושא המס והוא פחד שההזדמנות תברח לו, כי הוא 25 שנה עם העניין וזה לא מסתדר, וביקש שאשים על זה עין" (576 שורות 10-14). גייר הסביר כי בפועל שינה את התוכנית מדרך של הפקעה ופיצוי (נ/71 סעיף 2) לאיחוד וחלוקה (נ/73 סעיף 2), בכך חסך הן לעירייה והן לקרייתי סכומי כסף משמעותיים (גייר בעמוד 576 שורות 20-28 ועמוד 577 שורות 1-10, קרייתי בעמודים 343-344).
532. בנקודה זו איני מקבל את עדותו של גייר לפיה עיקר פעילותו הייתה בתחום המס. הראיות מצביעות על כך שעיקר פעילותו של גייר קשורה בקידום התב"ע: ראשית, לשון ההסכם עצמו. שנית, גייר התעדכן בנוגע לפרוייקט כנציגו של קרייתי באופן כללי וללא קשר לנושא המיסוי. גם קרייתי העיד: "הוא אמר לי שהוא מכיר את צבי בר
, זה ברור. וברור גם שחיים אמר שהוא עצמו יכול לקדם את העסקה, אחרת הוא לא היה לוקח את זה על עצמו. הוא אמר שהוא מכיר את לאה שפרבר, את צבי בר
ואת מהנדס העיר" (ת/624 שורות 241-253). קרייתי ציין כי פנה לגייר גם בגלל הקשרים ובעיקר בגלל הכישורים. בבית המשפט העיד קרייתי שרצה שגייר יעמוד בקשר עם הרשויות בהיעדרו.
533. לאור אופי פעילותו של גייר ועל אף כישוריו, אין לי ספק כי במקרה זה קרייתי גייס אותו לקידום הפרוייקט לאור קשריו עם בר.
534. לטענת ההגנה, מערכת היחסים בין גייר לקרייתי במסגרתה קרייתי התייעץ עם גייר בנוגע לפרוייקטים שאינם קשורים לרמת גן מעידה על כך שקרייתי ביקש לנצל את כישוריו של גייר ולא את קשריו. אלא שיש לדחות טענת ההגנה שלא הראתה שבמקרים האחרים גייר וקרייתי חתמו על הסכם שעתיד להניב לגייר רווח כלכלי מהסיוע לקרייתי.
535. לטענת ההגנה, קרייתי לא ידע על היחסים הכלכליים בין גייר לבר ובחר בגייר מתוך שיקולים מקצועיים ועל רקע ההכרות בין השניים והייעוץ שהעניקו איש לרעהו במהלך השנים. בעניין זה אציין כי קרייתי אולי לא ידע אודות ההלוואה אך הוא וודאי ידע על היחסים החבריים בין הנאשמים.
ב. מועד ההלוואה שנטל בר מגייר קדם להסכם זה
536. מועד ההלוואה שנטל בר מגייר (8.9.2003), קדם לחתימת ההסכם בין גייר וקרייתי (28.3.2004), ולפיכך לכאורה אין קשר בין ההלוואה לפעילותו של גייר לקידום פרוייקט נפוליאון (עדות גייר בעמוד 575 שורות 22-25 ועמוד 576 שורות 6-8). בטרם אדון בטענות התביעה אציין כי הכרונולוגיה של התאריכים תומכת בקביעה שהכוונה של גייר לתת שוחד לא נולדה בעת מתן ההלוואה אלא כעבור שנה, כשהחליט לא לדרוש את החזרתה.
537. לטענת התביעה, גייר היה מעורב בפרוייקט טרם חתימת ההסכם עם קרייתי. קרייתי מסר בהודעתו שפנה לגייר בשלב מוקדם, יתכן שלפני ההסכם שחתמו ביניהם, אך המועד המדוייק אינו זכור לו. לגייר היה ברור כי יתוגמל על מאמציו, טרם החתימה על ההסכם ביניהם (ת/624 שורות 265-266, ראיון עד, ס' 2, והערה לגבי מסמך 345-ת/233).
538. עדותו של קרייתי נתמכת בראיות שונות: פקס ששלח גייר, הכולל התייחסות למגעים עם הילקרסט (ת/626 שורות 239-243); תכתובת מיום 18.7.2002 בין עו"ד שורק לעו"ד אמיר חן (בא כוחה של הילקרסט) לפיה גייר פעל כמתווך יעיל וסייע לצדדים בגישור הפערים העסקיים ובניית עסקה (ת/885, וראו גם הודעת עו"ד אמיר חן- ת/626 שורות 137-138). התביעה הצביעה על מסמכים נוספים המעידים על אינטרקציה של גייר בפרוייקט בשנת 2003: ראו ת/105- מכתב מיום 13.11.2003 מסרג'יו לרמן- אדריכל העיר ומנהל מחלקת תכנון לגייר המעדכן בנוגע לדיון שהתקיים בוועדה המקומית בנוגע לתוכנית, ת/258- מכתב מיום 2.12.2003 בו כתב שווקה כי גייר מטפל בעניין מטעם נפוליאון, המכתב נשלח גם לגייר עצמו. (אמנם מדובר בתאריכים מאוחרים להלוואה אך לטענת התביעה כיוון שקרייתי פנה מן הסתם לגייר טרם עריכת מסמכים אלו, מצטמצם הפער עד לסמיכות בין מתן ההלוואה לפעילות גייר בפרוייקט). לטענת ההגנה, המעורבות של גייר בתקופה שקדמה להסכם הייתה נקודתית כחלק ממערכת יחסים חברית בינו לבין קרייתי. כמו כן גייר סייע לקרייתי בפרוייקטים רבים (עדות קרייתי בעמוד 339-340).
539. כאמור, בנקודה זו אני קובע כי המועד הרלוונטי הוא מועד פירעון ההלוואה, שנה לאחר נטילתה. כפי שקבעתי לעיל, איני יכול לקבוע בוודאות כי גייר הלווה לבר את הכספים מתוך ידיעה שמדובר בכספי שוחד. יחד עם זאת, בהמשך הבין שאין בכוונת בר להחזיר לו, והוא מצידו- לא התכוון לדרוש את כספו. במועד פירעון ההלוואה וכל התקופה שלאחר מכן במהלכה נמנע מדרישת כספו, גייר כבר היה חתום על ההסכם עם קרייתי והיה לו עניין בקידום הפרוייקט.

פעולות בר בנוגע לנפוליאון
540. לטענת התביעה התנהלותו של בר בקשר לתב"ע נפוליאון חריגה. על אף שמדובר בפרוייקט בעל חשיבות, בר פעל מעבר למצופה מראש עיר תוך סטייה מן השורה. להלן אדון בפעולותיו השונות של בר:
541. (א) בר לחץ על עובדי העירייה. לטענת התביעה, בר דחף והמריץ, בעיקר את הכפופים לו לקדם את נפוליאון: "הסיבה למאמצי להאיץ את הפרוייקט כי זה נקבע לי כמטרה ע"י ראש העיר. עשיתי את המוטל העלי. לשאלה מדוע בעלי הפרוייקט זכו לקידום מיוחד, משיב שאיני יודע. התוכנית הייתה חשובה בכלל, וגם לראש העיר בפרט, לכן היא קודמה.." (עדות כהן בעמוד 237 שורות 3-13, גם שווקה העיד על חשיבות התוכנית בעיניו ובעיני ראש העיר- 271 שורות 22-25 ועמוד 272 שורה 16). כהן אישר בעדותו את דבריו במשטרה שהיה לבר עניין מיוחד בקידום התוכנית (235 שורות 16-20).
542. לטענת ההגנה בר הפעיל לחץ מתוך אינטרס של טובת העיר ותושביה ולא מתוך אינטרס אישי. כלשונו של גייר: "לא הייתי צריך לבקש מצבי בר
שום דבר, כי הוא רצה בתכנית יותר ממני, וגם העירייה רצתה יותר ממני" (578 שורות 9-11). ובמקום אחר: "לא ביקשתי ממנו דבר כי הוא והצוות עשו כל מה שיכלו כדי לסיים את הפרוייקט. כל השיחות היו שזה פרוייקט הדגל, כך שלא היה לי מה לבקש" (579 שורות 4-8. וראו גם 609 שורות 12-17).
543. בנקודה זו אני קובע כי לבר היה עניין מיוחד בתוכנית אך לא מצאתי שלחץ באופן חריג על עובדי העירייה. ומכל מקום, מעבר לאמירה כללית לא הובאה בפני
ראייה לפעולה מסויימת. אני קובע כי להיטותו של בר לקדם את הפרוייקט עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. עם זאת, אין בכך לשלול שקיבל כספי שוחד בתמורה לכך.
544. (ב) חתימת בר על מסמך הבהרה לתוכנית רג/1307 (ת/107): מסמך זה כָּלַל הבנות שהושגו בין נפוליאון לעירייה. סעיף 7.2 קובע שלא יחול חיוב של היטל השבחה בגין אישור התוכנית. סעיף 8 קובע שנפוליאון יקבלו את המגרש חופשי מכל התחייבויות מיסים אגרות והיטלים, למעט היטלים ואגרות פיתוח בגין מגרש 2... בסך שלא יעלה על 207,340 ₪. התביעה הצביעה על התנגדותו החד משמעית של שווקה: שווקה העיד כי התנגד לקיזוז היטל הפיתוח מכיוון שנפוליאון לא הוכיחה ששילמה על אף שהתבקשה לספק אסמכתא. כמו כן התנגד לקביעה מראש של סכום היטל הפיתוח והפטור מהיטל השבחה משום שפרטים אלה נקבעים סמוך לקבלת היתר הבנייה. שווקה העיד כי בר ידע על התנגדותו הנחרצת (272 שורות 24-27, 273 שורות 1-13).
545. ואכן, ביום 27.9.2006 כתב שווקה על גבי מסמך ההבהרה, ששוחח עם גייר ואמר לו בין היתר כי "יש לקבל אישור הועדה וההנהלה" (ת/260), אך בר לא חיכה לאישור הועדה המקומית והנהלת העיר וחתם על המכתב טרם קבלת האישורים. ביום 28.9.2006 שלח מכתב שנועד להסביר התנהלותו: "מאחר שמועד ישיבת הוועדה המקומית הבאה וההנהלה נקבעו למועדים מאוחרים מסיבות חופשות החגים תשס"ז ועל מנת למנוע נזק ועוגמת נפש מיותרים, ייחתם ההסכם ע"י יו"ר הוועדה ומה"ע ויאושרר אח"כ במוסדות המתאימים הנ"ל" (ת/108 וראו גם 535 שורות 1-5). שווקה העיד כי ההליך אינו מקובל ולא זכור לא מקרה דומה בו בר חתם לפני אישור הוועדה וההנהלה ועל אף בקשתו המפורשת של שווקה להימנע מכך (273 שורות 14-17).
546. על הפסול שבמסמך ניתן ללמוד גם מהתנגדותה של דורית טפר, יועצת משפטית במשרד הפנים שטיפלה בפרוייקט נפוליאון (להלן: "טפר"). ביום 7.1.2009 שלחה מכתב לזילכה: "לא ברור מהו מסמך החברה "הבהרה לתוכנית רג/1307" מיום 13.9.2006 עליו חתום גם ראש העירייה, שכן, למיטב ידיעתנו, אין באפשרות העירייה והוועדה המקומית לפטור מהיטלי השבחה והיטלים ואגרות פיתוח, אלא עפ"י כל דין... על הצדדים לבטל את הוראותיו של מסמך ההבהרות המוזכר לעיל, ככל שהן נוגעות להיטלים ואגרות פיתוח" (ת/441 סעיף 4 וראו עדותה של טפר בעמוד 332). על אף שמדובר בהתנגדות שנרשמה בדיעבד, ניתן ללמוד על הפסול שבחתימה על המסמך.
547. בר טען להגנתו כי מעולם אינו חותם לפני המהנדס (377 שורות 13-14) וכשהמהנדס מבקש שיחתום הוא לא שואל האם מדובר בסמכותו אלא חותם (377 שורות 22-23). דין טענה זו להידחות כיוון שעמדת המהנדס אינה רלוונטית בנקודה זו, בייחוד לאור עמדתו החד משמעית של היועץ המשפטי. לטענת התביעה על אף שבר העיד שהובא לאישור ואושר (535 שורות 3-5), המסמך לא הובא לאישור מעולם בוועדה או בהנהלת העיר (עדות כהן בעמוד 236 שורות 20-21). בנוסף, במסגרת אישור עקרוני של התב"ע נכתב כי אין בכך אישור והסכמה למסמך ההבהרה עליו חתומים ראש העיר והוועדה המקומית (ת/109). התביעה טוענת כי מדובר בעדות נוספת לפסול שבמסמך.
548. לסיכום טענת התביעה: בר סטה מן השורה בשלושה מישורים. המישור הראשון הוא חוסר סמכות מהותית, משום שהפטורים נקבעים לפי חוק וסמוך לקבלת היתר הבנייה ולא במסגרת התחייבויות העירייה ליזם טרם אישור התב"ע. ולכן אף אם היה מובא לאישור היה מתגלה שלא ניתן לבצע זאת. המישור השני הוא חוסר סמכות מוסדית משום שבר חתם על המסמך בלא שהובא לדיון ואישור בוועדה המקומית והנהלת העיר, תוך שהיה מודע להתנגדות היועמ"ש לעירייה. במישור השלישי בר לא הביא המסמך לאישור בדיעבד למרות שהתחייב לכך במפורש.
549. לטענת ההגנה, מהנדס העיר הוא שיזם את המסמך. כהן העיד כי נפוליאון פנו אליו בדרישה לחתום על מסמך ההבהרה המציין את המובן מאליו משום שאין סיבה להיטל השבחה כאשר הזכויות בנפוליאון וברמת השקמה- שוות: "גלעד בשם בעל הקרקע העמיד תנאים לקידום התוכנית... הוא איים ונגרמה עוגמת נפש, לא ראיתי מסמכים כאלה במהלך עבודתי אך כך זה מתנהל, לכל תוכנית יש את הייחודיות שלה. ת/107 הוא מסמך בעל השלכות משפטיות, לא קיבלתי ייעוץ משפטי בנוגע למסמך טרם חתימתו" (236 שורות 9-14, וראו גם 252 שורות 5-16).
550. עוד הצביעה ההגנה על השינוי בעמדתו של שווקה: ביום 29.3.2005, למעלה משנה לפני שנחתם מסמך ההבהרות העיר עו"ד שווקה הערות על גבי הטיוטה המוקדמת והביע התנגדות נחרצת לסעיפים השונים, חלק מההסכמות המסמך אינן מקובלת ואינן חוקיות (ת/259. וראו עדות שווקה בנוגע לעמדתו השלילית בעמוד 272 שורות 22-23). ביום 28.9.2006 חתם בר על המסמך הסופי (ת/107). יום לפני כן כתב שווקה כי שוחח עם כהן והבהיר שיש לקבל את אישור הוועדה וההנהלה (ת/260). לטענת ההגנה, בניגוד להערה המוקדמת שהייתה שלילית מעיקרה והופנתה לראש העיר, ההתנגדות השנייה צפתה את חתימת המסמך ונועדה להבטיח פעולה תקינה והופנתה למהנדס העיר (ראו עדות שווקה בעמוד 281 שורות 4-6 שאישר שמיתן התנגדותו).
551. בנוגע למסמך ת/108 מעדותו של כהן עולה כי הוא שניסח את המכתב וראש העיר חתם (252 שורות 3-4). ההגנה אינה חולקת כי על אף מכתב זה לשווקה בו ראש העיר מסביר לשווקה מדוע ההסכם נחתם ויאושרר במוסדות הרלוונטיים לאחר מכן, המסמך לא הובא לאישור כאמור. אך מדובר בתקלה אנושית ולא בכוונת זדון להסתיר זאת מהוועדה (עדות כהן בעמוד 252 שורות 22-24).
552. בנקודה זו אני מקבל את טענות התביעה לפיהן בר היה מנוע מלחתום על המסמך טרם אישורו במוסדות הרלוונטיים. העובדה שבר חתם על המסמך חרף עמדתו הברורה והחד משמעית של שווקה כנגד החתימה, הינה בעייתית בלשון המעטה (עמדתו של כהן בעניין רלוונטית פחות משום שמדובר במסמך משפטי ולא תכנוני). חיזוקים לכך ניתן למצוא בהתנגדות משרד הפנים בשנת 2009, ובהתנערות מהמסמך בעת מתן אישור עקרוני לתב"ע. העובדה שלא נמצא קשר ישיר בין גייר למסמך אינה שוללת שגייר היה מעורב בעניין. ואף אם לא היה מעורב בנקודה זו הרי שאין בכך כדי לשלול שגייר העביר שוחד לבר בתמורה לקידום הפרוייקט.
553. (ג) ביטול החלטת הוועדה המחוזית: להלן טענות התביעה- ביום 31.12.2007, הוחלט כי החלפת הקרקעות בין העירייה לחברת נפוליאון מהווה עסקה במקרקעין הטעונה אישור שר הפנים לפי סעיף 188 לפקודת העיריות (ת/325,. סמכות זו הואצלה למנכ"ל משרד הפנים, באותה תקופה אריה בר). בעקבות החלטת הוועדה המחוזית, פעלה טפר לטפל בבקשה לאישור התב"ע. במסגרת הנוהל לאישור עסקאות במקרקעין אמור היה להתקבל טופס ובו מציין היועמ"ש אם קיים ניגוד עניינים של חברי המועצה. טפר העידה כי העירייה סירבה להוציא טופס כזה (331 פסקה אחרונה, 332 פסקה ראשונה).
554. ביום 4.2.2009 שלח בר מכתב לאריה בר (ת/361) וביקש לקדם אישור משרד הפנים לתב"ע על אף דרישותיה של טפר. קדמה למכתב שיחה בעל פה. ארבעה ימים לאחר מכן השיב אריה בר כי על העירייה לעמוד בדרישות נוהל לאישור חוזים על מנת שמשרד הפנים יטפל בכך (ת/360). לטענת התביעה, בר החליט לנקוט בדרך אחרת ולשכנע שאישור משרד הפנים כלל לא נצרך. כשבועיים לאחר מכן נערכה ישיבה במשרד הפנים, ביוזמתו של בר ובהשתתפות נציגי עירייה ומשרד הפנים (ת/237). טפר העידה כי היקף הנוכחים בישיבה היה חריג וזכור לה רק פרוייקט נוסף בו בר התערב במידה דומה. ביתר הפרוייקטים עסקו גורמי המקצוע בלבד (334 שורות 4-9). בסופו של דבר אריה בר השתכנע שלא נדרש אישורו להחלפת השטחים. אריה בר אמר בהודעתו כי לוּ ידע על קשריו של בר עם גייר היה עוצר את העסקה ומתייעץ עם הדרגים הבכירים ביותר, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (ת/237, ת/264 שורות 132-139 וראו גם עדות טפר בעמוד 335). בר לא יידע את הוועדה המחוזית בהחלטת אריה בר והיועצת המשפטית של הוועדה גילתה זאת בדיעבד (הודעת חגית דרורי גנות- יועמ"ש לוועדה המחוזית- ת/378 שורות 39-41).
555. ההגנה טענה כי למעט העניין המרכזי של בר בקידום התוכנית, הוא לא נקט עמדה ולא התערב כלל בתכנים, ופעל על פי עמדת אנשי המקצוע. ביום 24.2.2008 כתב כהן למשרד הפנים על חשיבות התוכנית וביקש את אישור המשרד (ת/445). ביום 28.4.2008 אושרה התוכנית במועצת העיר (נ/46). ביום 7.1.2009 שלחה יועמ"ש במשרד המשפטים מכתב שנפתח בהתנצלות על חלוף הזמן (ת/441). טפר היפנתה לטענות שאמה ודרשה להמציא חוזה חדש המסדיר העברת הזכויות בהתאם לתוכנית. לטענת ההגנה, המכתב התמוה של טפר הוא המניע לטלפון שהרים בר למנכ"ל משרד הפנים ובהמשך למכתבו (ת/361). התשובה של אריה לבר (ת/360) נוסחה על ידי טפר עצמה (333 שורות 5-6). ביום 16.2.2009 שווקה כתב לטפר כי אין הענקה של זכויות מצד העירייה ודרש שמשרד הפנים יחזור בו מדרישתו להמצאת חוזה חדש בין העירייה לנפוליאון (ת/440 וראו גם עדותו בעמוד 284 שורות 4-6 לפיה מדובר בעמדה משפטית בה הוא דבק עד היום). בהחלטת אריה בר נאמר כי הוועדה המחוזית תתקן את דרישתה לאישור משרד הפנים, שכן אישור זה אינו נצרך (ת/237).
556. ההגנה טענה עוד כי הפניה לאריה אינה קשורה לגייר משום שהפניה הראשונה לאריה נעשתה ביום 4.2.2009. במועד זה, חלף כבר המועד המזכה (30.6.2008) על פי ההסכם בין קרייתי וגייר ולא היה לגייר כל אינטרס בפרוייקט.
557. בנקודה זו אני קובע כי לא ניתן לזקוף לחובתו של בר את ביטול החלטת הוועדה המחוזית לאחר שאריה בר בעצמו הסכים לכך שאין צורך באישור משרד הפנים. גם עמדתו הנחרצת של שווקה בעניין מחזקת שבר צדק בכך שהתעקש שאין כל צורך משפטי בקבלת אישור ממשרד הפנים. אני מקבל גם את טענת ההגנה לפיה במועד הפניה לאריה על ידי בר, לגייר לא היה כל אינטרס כלכלי בפרוייקט כיוון שחלף המועד המזכה על פי ההסכם עם קרייתי.

פעולותיו של גייר
558. בטרם אסכם את אישום השוחד, ברצוני להתייחס לפעולותיו של גייר במסגרת הפרוייקט:
559. (א) אם מטרתו של גייר הייתה לקדם התב"ע מצופה ממנו שישקיע מאמצים מול פקידי העירייה הרלוונטיים. אך לטענת התביעה לא כך היה. כהן העיד כי יודע שגייר נציג בעלי הקרקע אך אינו יודע מה תפקידו ולא פגש בו. גם שווקה העיד כי אינו מכיר את גייר אך פגש בו פעם אחת בלשכת ראש העיר (272 שורות 18-20, 283 שורות 12-14). לטענת התביעה, העובדת היחידה מטעם עיריית ר"ג שעמדה בקשר עם גייר היא שפרבר. היא סיפרה כי פגשה את גייר פעם אחת בישיבה אצל ראש העיר, ובנוסף גייר נהג לצלצל מידי פעם לשאול מה סטטוס התוכנית:
"ש: מה היה תפקידו של חיים גייר בפרוייקט נפוליאון?
ת: אני ממש לא יודעת מה תפקידו ולא יודעת מה הקשר שלו לחברת נפוליאון. וגם לא שאלתי אותו מה תפקידו.
ש: מי הכיר לך את חיים גייר? האם צבי בר
ביקש לתת לו עדיפות בנושאים בהם יפנה אלייך?
ת: צבי בר
אף פעם לא דיבר איתי בעניינו של גייר וכמו שאמרתי, לראשונה ראיתי את גייר בישיבה, לשאלתך אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו לראשונה.
ש: באלו נושאים היית פונה לחיים גייר? והאם היו גורמים נוספים מחברת נפוליאון שפנית אליהם?
ת: אני אף פעם לא פניתי לחיים גייר, הוא התקשר לשמוע מה מצב התוכנית, הוא היה שואל לגבי זמנים, מתי התוכנית תופקד וכד'. לשאלתך הוא לא הציע כלום ולא זירז. לשאלתך אף פעם לא ישב איתי יחד בנושא התוכנית"
(ת/623 שורות 249-270).

560. גייר טען בהודעתו כי שוחח עם בר על עניינים טכניים, כלשונו: "אני יכול למשל להגיד לצבי בר
לדאוג שפגישה מסויימת תוקדם בחמישה שבועות. אני מתקן: לבקש לא להגיד, או, למשל, למקד אותו, את צבי בר
, על הנושא" (ת/26 שורות 540-545). לטענת ההגנה, גייר לא דיבר בהודעתו על משהו קונקרטי שנעשה בפועל אלא באופן כללי. גייר התכוון שתיאורטית יכול היה לפנות לבר בבקשת טכניות (580 שורות 3-9). וכך אמר בהודעתו: "אני לא זוכר דברים ספציפיים שביקשתי ממנו, או שהייתי צריך לבקש ממנו, אבל יכול להיות שבמהלך התקופה דיברתי איתו על נקודות שהיו צריכות לקבל פוקוס. למה הועדה לא אישרה, למה המינהל לא אישר, כל פעם היה עניין אחר..." (ות/27 שורות 284-295).
561. בנקודה זו יש להזכיר את אמירתו של גייר: "קודם כל משלב מסויים העירייה יותר משהעגל רצה לינוק העגלה רצתה להיניק. העירייה רצתה לפתור את העניין הזה" (ת/26 שורות 190-191). "לא היה לי קשר לצבי בר
עם נושא הר נפוליאון. לא ביקשתי מצבי דבר בעניין. יתכן שהחלפנו כמה מילים וצחקנו..." (578 שורות 3-11, 579 שורות 4-9 וראו גם עדותו של בר: ת/1 שורות 269-279 ופרוטוקול דיון בעמוד 520-521).
562. (ב) במועד ההלוואה בר היה מצוי בעיצומה של תקופת בחירות ולא הייתה וודאות כי ייבחר לקדנציה נוספת. לפני כן בר כיהן כחבר הוועדה המחוזית רק בשנת 1999 (עדות בר בעמוד 379 שורות 7-11, 431-432 וכן עדות גייר בעמוד 607 שורות 4-10). כלומר, במעמד מתן ההלוואה לא היה לגייר אינטרס כלכלי ולבר לא הייתה יכולת לקדם אינטרס זה משום שטרם נבחר כראש עיר ומובן שטרם נבחר לכהן כחבר הוועדה המחוזית. לטענה זו אין משמעות לאחר שקבעתי כי בעת מתן ההלוואה גייר ציפה לקבלה חזרה. רק לאחר מכן, וודאי בעת מועד הפירעון, התגבשה הכוונה הפלילית.
563. (ג) בסופו של דבר גייר לא קיבל תמורה לעבודתו מקרייתי, כיוון שהתוכנית נכנסה לתוקף רק בשנת 2010, זמן רב לאחר "המועד המזכה" (595 שורות 1-3).

לסיכום פרוייקט נפוליאון
564. חשיבות הפרוייקט אינה מוטלת בספק. מדובר בתוכנית המועילה לעיר, מותירה את הר נפוליאון ירוק ופותרת את הפלונטר שנוצר מול נפוליאון שהייתה תובעת את העירייה לאור שינוי במדיניות שהוביל בר. כמו כן, זכויות העירייה לא נפגעו מחילופי השטחים והזכויות שהועברו לנפוליאון ברמת השיקמה תאמו בקירוב את הזכויות המקוריות שהיו לה בנפוליאון.
565. איני מקבל טענת ההגנה שפעילותו של גייר בפרוייקט נגעה בעיקרה לתחום המס. הן לאור לשון ההסכם בין גייר לקרייתי שציין את קידום התב"ע. והן לאור העדכונים שקיבל גייר בנוגע לפרוייקט בנושא התב"ע ולא רק בתחום המס. אף אם בעבר קרייתי וגייר נהגו להיוועץ האחד בשני, במקרה זה נחתם ביניהם הסכם מחייב. על אף שקרייתי טען כי פנה לגייר בעיקר בגלל כישוריו וגם בגלל קשריו, התרשמתי כי בפועל הסדר הוא הפוך וקרייתי פנה לגייר בעיקר בגלל קשריו. המדובר בפרוייקט שהיה תקוע שנים רבות וקרייתי רצה לקדמו. אין לי ספק כי קרייתי היה מודע לחברות שבין גייר ובר. לאור מיעוט פעולותיו של גייר לקידום הפרוייקט מול פקידי העירייה והיותו בקשר בעיקר עם ראש העיר ביחס לפרוייקט, הסכום לא נמוך יחסית של 250,000$ כשכר טרחה, מצביעים על כך שקרייתי קיווה להסתייע בקשריו של גייר עם ראש העיר לקידום הפרוייקט.
566. בנוגע לפער שבין מועד ההלוואה לבין ההסכם בין גייר וקרייתי קבעתי כי אין לכך כל משמעות משום שבעת מתן ההלוואה לבר גייר היה סבור כי מעניק לחבר הלוואה תמימה והכוונה הפלילית של גייר התגבשה רק בהמשך. כאשר גייר נמנע מגביית ההלוואה הוא וויתר למעשה על כספו, וכל זאת בעת שהיה לו כבר אינטרס משמעותי בנפוליאון.
567. אשר לפעולותיו של בר:
568. התרשמתי כי בר דירבן את אנשי המקצוע בעירייה לקדם את התוכנית ולפיכך עבדו במרץ לקדמה. יחד עם זאת אני קובע כי מדובר בפרוייקט משמעותי. פעולותיו של בר עלו בקנה אחד עם אינטרס תושבי העיר ולא מדובר במקרה בו ראש העיר מקדם פרוייקט בניגוד לטובת הציבור. כל אנשי המקצוע ובכללם חברי הוועדה המחוזית אישרו שמדובר בפרוייקט ראוי וטוב לרמת גן. כמו כן בר הפעיל לחץ לקדם את הפרוייקט אך לא באופן חריג. לא הובאה בפני
פעולה מסויימת המעידה על לחץ חריג.
569. בר חתם על מסמך הבהרה לתוכנית (לפיו העירייה מתחייבת כי נפוליאון לא יחוייבו בהיטל השבחה) בניגוד לעמדתו הנחרצת של היועץ המשפטי לעירייה, שווקה, שהתנגד לכך ואף העיר הערותיו בכתב שמדובר בהסכמות שאינן מקובלות ואינן חוקיות. גם התנגדותה בדיעבד של יועצת משפטית במשרד הפנים מעידה על הפסול שבמסמך. אף אם בסופו של יום אין סיבה לגבות היטל השבחה מנפוליאון, בר עשה מעשה פסול כשהתחייב לכך מראש בניגוד לחוק ולעמדת היועץ המשפטי.
570. אשר לביטול הצורך באישור משרד הפנים. בעניין זה עדותו הנחרצת של שווקה כי זו דעתו המשפטית והחלטתו של מנכ"ל משרד הפנים אכן לוותר על דרישה זו- מעידות על כך שהצדק עם בר. בנוסף, לא היה לגייר אינטרס בפרוייקט לאור חלוף המועד המזכה. יחד עם זאת יש לשים לב לעדותו של אריה לפיה בר לא עידכן אותו על ניגוד העניינים בו היה נתון באותה עת ולוּ היה יודע היה מתנהל אחרת, בוחן את הפרוייקט ביתר זהירות ומתייעץ עם דרגים בכירים ביותר.
571. לפני סיום יש להדגיש: ההגנה ניסתה להראות שטובת ההנאה לבר לא ניתנה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" אלא בגין החברות האמיצה בין הנאשמים. לאחר שדחיתי טענה זו נותרנו עם החזקה לפיה ""מתת לעובד הציבור מאת אדם הנמצא עמו בקשר רשמי, ניתנת בעד פעולה הקשורה לתפקידו. מכאן נובעת גם חזקה שבעובדה (הניתנת, כמובן, לסתירה) כי עובד הציבור הלוקח מתת כזאת מודע לכך שהמתת ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מודעות זאת יכולה להתבטא, לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, גם בעצימת עיניים מצד עובד הציבור..." (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל
נ' בן עטר, פ''ד נג(4) 695. וראו גם עפ 8027/04 שמעון אלגריסי נ' מדינת ישראל
(23.02.2006)).". חזקה זו נדונה באישום הראשון, וגם באישום זה לא נסתרה, כאמור, על ידי ההגנה.

לסיכום עבירת השוחד באישום השלישי
572. העולה מהאמור, בפני
בית המשפט הוצגו ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר את השוחד שניתן לבר, בתמורה לקידום פרוייקט נפוליאון.
573. לפיכך, אני קובע כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשמים 1 ו-3 ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום. אני מרשיע את בר בביצוע עבירה של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין ואת גייר אני מרשיע בביצוע עבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין.
574. כפי שקבעתי באישום הראשון, כך גם באישום זה, איני מרשיע את בר בעבירה של הפרת אמונים כדרישת התביעה, לאור החפיפה בין העבירות, ואני מוחק את הוראת החיקוק הנ"ל מכתב האישום.
עבירת הפרת אמונים- פרוייקט אנדרומדה
טענות התביעה
575. לטענת התביעה, בר היה מצוי בניגוד עניינים משום שבמסגרת חברותו בוועדה המחוזית ובוועדת ההתנגדויות נדון פרוייקט אנדרומדה (להלן באישום זה: "הפרוייקט") שלגייר אינטרס בו. בה בעת היה מצוי בקשרים כלכליים וחברתיים עם גייר עליהם לא דיווח בוועדות.
576. חלקו של גייר בפרוייקט: משנת 2003 גייר מנהל את פרוייקט אנדרומדה מטעם בנק הפועלים ובמהלך השנים רכש מניות בפרוייקט עד לבעלות ב-2008 (ת/26 שורות 571-578). החל משנת 2006 קידם גייר את תוכנית מיתאר אנדרומדה שמטרותיה בין היתר: הוספת 6,000 מ"ר, ניוד של כ-500 מ"ר משטח מסחר ליעוד למגורים והוספת 50 יחידות דיור מעבר למאושר בתוכנית הקודמת (ת/267.92). גייר סיפר כי התייעץ עם בר בנוגע לקשיים שעלו במסגרת הפרוייקט, בין היתר בנוגע לזכות המעבר (ת/26 שורות 560-563).
577. התביעה הצביעה על תמיכתו של בר בפרוייקט במסגרת דיונים בוועדה המחוזית ביום 24.7.2006 (ת/116 עמוד 62). בסיום הדיון תמך בהפקדת התוכנית יחד עם שאר חברי הוועדה. כמו כן, בר וגייר לקחו חלק פעיל בדיון שנערך בוועדת ההתנגדויות (ת/116 פרוטוקול מיום 16.6.2008 ראו למשל עמוד 11). בסיום הדיון החליטה הוועדה שתוך שלושה חודשים תוגש תוכנית מתוקנת. דיון נוסף נערך ביום 14.7.2008 והוועדה החליטה לדחות את מרבית ההתנגדויות ולהמליץ על מתן תוקף.
578. הקשרים בין בר וגייר נדונו בהרחבה במסגרת אישום השוחד. אך מעבר לשוחד, גייר תרם לבר, במסגרת הבחירות סכום של 5,000 ₪ (המקסימלי המותר על פי חוק) (דיסק ת/455). התביעה טענה כי הדבר מעיד על יחסיהם הכלכליים- חברתיים של בר וגייר. בר הודה כי לא דיווח לוועדה על קשריו עם גייר: "נכון שלגייר יש אינטרס וההלוואה מגייר טרם הוחזרה לו, לא הערתי על כך לפרוטוקול- בדיעבד זו שגיאה הייתי צריך לומר שאיני צד לעניין מסיבה זו. וזה הביא אותי לא להשתתף בדיון בכך שלא הבעתי מילה, ובשבילי לא לדבר זה כמו לא להיות" (379 שורות 25-27 וראו גם ת/2 שורות 385-396). יחד עם זאת בר השתתף באופן פעיל. חגית דרורי-גנות, היועצת המשפטית של הוועדה אמרה בראיון עדה כי כאשר אחד מחברי הוועדה מצוי בקשרים כלכליים עם יזם או בעל אינטרס עליו להביא זאת לידיעתה על מנת שתיבחן חשש של ניגוד עניינים. בהודעתה אמרה כי לוּ בר היה מביא לידיעתה, הייתה מבקשת ממנו שלא להשתתף בדיונים הנוגעים לנפוליאון ואנדרומדה משום ניגוד עניינים וחשש ששיקולים זרים ייכנסו בעת קבלת ההחלטות (ת/378 שורות 50-53).
579. לטענת התביעה קיימות נסיבות מחמירות לניגוד העניינים: חשיבות הוועדה המחוזית ומעמדו של בר כחבר הוועדה המחוזית, חשיבותה של התוכנית, תמיכתו של בר באופן פעיל בתוכנית והסתרת ניגוד העניינים בו היה מצוי.

טענות ההגנה
580. (א) במועד קבלת ההלוואה מגייר (9.9.2003) בר לא היה חבר הוועדה המחוזית. רק בחודש נובמבר נערכו הבחירות המוניציפליות ולא הייתה וודאות שבר ייבחר לראשות עיריית רמת גן. בר נתמנה כחבר הוועדה המחוזית רק ביום 9.3.2004.
581. (ב) פרוייקט אנדרומדה טופל זמן רב בוועדה המחוזית, טרם מינויו של בר לחבר הוועדה. בנוסף, ראש עיריית ת"א-יפו, רון חולדאי, הוא שיזם את התוכנית שזכתה לתמיכה רחבה.
582. (ג) ביום 16.6.2008 התוכנית נידונה בוועדת התנגדויות שמנתה חמישה חברים, ביניהם בר. גייר נכח בדיון ונשא דברים הוא סיפר על כך שהחל "להריץ" התוכנית משנת 2001 עד שאושרה בוועדה המקומית ולאחר מכן בוועדה המחוזית וביקש לדחות ההתנגדויות. בר לא אמר דבר בדיון הפנימי והחלטת הוועדה התקבלה פה אחד (עמודים 39-41 לפרוטוקול הוועדה). ביום 4.7.2008 ניתנה ההחלטה הפורמלית של הוועדה ממנה עולה כי חלק נכבד מההתנגדויות התקבלו (ת/116). כמו כן, ההחלטה הסופית פגעה ביזמים במספר עניינים מהותיים: הקטנת הגובה, הגדלת המרווח בין הבניינים, קביעת שער כניסה בבניין המרכזי על חשבון שטח מסחרי ושטח מגורים והעברת החניון מבעלות פרטית לבעלותה של העירייה.
583. (ד) הפרוייקט אושר פה אחד בכל גופי התכנון: בוועדה המקומית, בוועדה המחוזית, בוועדה הארצית לשמירה על חופים, ובוועדת התנגדויות של הוועדה המחוזית.
584. (ה) האינטרס הכלכלי של גייר בפרוייקט: הניהול והחזקת המניות התחיל מבחינת גייר בשנת 2002. החזקת המניות אושרה ב-2008 (610 שורות 11-19). בתקופה זו גייר ניהל את אנדרומדה פעם בשבועיים תמורת שכר מבנק הפועלים (611 שורה 1). לעניין זה טענה ההגנה כי בשנת 2003 הפרוייקט היה שקוע בחובות כבדים של כ-200 מיליון ₪ לבנק הפועלים ולא ניתן היה לעשות כל פעולה בקשר לקרקע משום שתפקיד הפטריארך היווני לא היה מאוייש. ולכן למרות שהחזיק באופציה ל-37% מ"אילן גת" שהחזיקה ב-26% מהפרוייקט, לא הייתה לכך משמעות כלכלית. רק ב-2008 מונה פטריארך ובנק הפועלים מחל על חוב בתמורה מוסכמת. כלומר, בשנת 2003 לגייר לא הייתה כל ידיעה אודות האפשרות לקדם את הפרוייקט.

הכרעה
585. לעניין פרוייקט אנדרומדה אני קובע כי בר אכן היה מצוי בניגוד עניינים, אך ניגוד העניינים לא מגיע כדי הפרת אמונים.
586. בר נטל חלק בישיבות שעסקו בפרוייקט אנדרומדה, בלי ליידע את חברי הוועדה ואת הייעוץ המשפטי בדבר קרבתו האישית, החברית והכלכלית לגייר. בר הודה כי יתכן שהיה צריך ליידע שמכיר את גייר (בבחינת "גילוי נאות") או לצאת מהדיון, לצערו לא עשה זאת (538 שורות 17-18, 539 שורות 1-4).
587. אני מוצא טעם לפגם בכך שבר לא יידע את חברי הוועדה והייעוץ המשפטי אודות ניגוד העניינים. התנהלות כזו אינה הולמת התנהלות של אישי ציבור במעמדו של בר. יחד עם זאת לא מצאתי כי ניגוד העניינים במקרה זה עלה כדי הפרת אמונים. ראשית, הצבעתו של בר בעד הפרוייקט עלתה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי באופן מובהק. שנית, להצבעתו של בר לא הייתה השפעה ניכרת משום שמדובר בוועדה המחוזית (בניגוד לוועדה המקומית בה אני סבור שלבר שליטתה רבה מכוח מעמדו ואישיותו). הפרוייקט זכה לתמיכה רחבה מקיר לקיר באופן המלמד הן על תמימות דעים בנוגע לחשיבותו והן על כך שקולו של בר לא היה קול מכריע. כמו כן יש לזכור כי מדובר בפרוייקט שאינו קשור כלל לרמת גן אלא ליפו.
588. לפיכך בעניין אנדרומדה, אני מזכה את בר מעבירה של מרמה והפרת אמונים כפי שיוחסה לו בכתב אישום.

עבירת שיבוש הליכי משפט
589. סעיף 244 לחוק העונשין קובע: "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" - לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט". שיבוש הליכי משפט מסווגת כעבירה התנהגותית. כלומר, המעשה אסור אף אם ההליכים לא שובשו בסופו של יום.

עיקרי טענות התביעה
590. ביום 24.11.2008 זומן בר לחקירה ראשונה שנערכה ביום 2.12.2008 (ת/113). בר טען כי חשב שזומן להעיד בנוגע לפרשה אחרת (524 שורות 17-19). אלא שכבר בחקירה הראשונה סיפר בר שמספר ימים טרם זימונו, קיבל שיחה מאישה שהציגה עצמה כחברתו של האיש הכי חשוב של כרמל שאמה. אמרה לבר שמגיע "צונאמי" מהמשטרה בהקשר של ליר אור, מגדלי התמרים והר נפוליאון (ת/1 שורות 137-143). מעבר לכך, בר הגיע לחקירה כשבאמתחתו מסמך שהכין עם עובדי עירייה ומתייחס לנפוליאון (ת/261): "משיב שאתמול הכנסתי ראשי פרקים על הנושא הזה, כי ידעתי שאני אשאל על כמה דברים, כמו שאמרתי לך: מגדל התמרים, ליראור והר נפוליאון. את הנייר הזה הכנתי עם יועמ"ש העירייה ואחראי נכסים" (ת/1 שורות 175-178).
591. ביום 26.11.2014 או למחרת, זומן גייר אף הוא לחקירה שנערכה ביום 2.12.2008 (ת/113). גייר העריך שמתנהלת חקירה נגד בר ו"על הר נפוליאון היה ברור שתהיה חקירה" (ת/26 שורות 258-272). לטענת גייר התקשרו לזמנו מיאח"ה אך לא אמרו באיזה עניין. "לא ידעתי שהחקירה היא בעניין הר נפוליאון. רק הערכתי" (599 שורות 26-29).
592. ביום 1.12.2008, יום לפני חקירתם במשטרה שלח בר לגייר פקס הכולל עותק מכתב של שוורץ (אדריכל שטיפל בקרקעות), מיום 30.11.2008. שוורץ כתב כי התוכניות בנוגע לקרקעות בכפר יונה אושרו על ידי הוועדה המחוזית. וציין כי הוועדה המקומית פרסמה הודעה על מתן התוקף ביום 31.10.2008. על הפקס כתב בר: "לחיים שלום! אתמול אחה"צ קיבלתי את מתן תוקף בכפר יונה... אנא חשב לי את הריבית שאני חייב. זה כמו חלום" (ת/114). עוד באותו יום הגיע גייר למשרדו של בר והציג לו תחשיב ובו פירוט של הקרן והריבית, ללא ריבית פיגורים (ת/115). לטענת גייר, הוא הכין את התחשיב וכיוון שבאותו יום ממילא ביקר ברמת גן, מסר לבר את התחשיב באופן אישי (572 שורות 24-26). לשאלה כיצד אדם עסוק כמוהו מצא זמן לטפל בתחשיב באופן מיידי, גייר השיב כי הכנת התחשיב הוא עניין פשוט (602 שורות 24-26).
593. הנאשמים נפגשו גם יום לפני שליחת הפקס, ביום 30.11.2008 (ת/1 שורות 149-153, ת/26 שורות 315-318), אך הציגו גרסאות שונות בנוגע לתוכן הפגישה: לטענת גייר הגיע עם קובי נבון (להלן: "נבון"), שהתמודד מול כרמל שאמה בפריימריז בליכוד, ללשכתו של בר. לנבון היה חשוב מאד להיפגש עם בר אך בר לא היה מעוניין לסייע והם עזבו כעבור מספר דקות (ת/27 שורות 520-528, פרוטוקול דיון בעמוד 572 שורות 11-13, 18-19 ועמוד 600 שורות 12-13). בחקירה מיום 3.12.2008 סיפר בר כי בפגישה שוחחו על נפוליאון (ת/1 שורות 152-158). לבקשת התביעה ליישב את הסתירה השיב בר: "איני זוכר פרטים, אומר שהיה לי בראש שאני בא לחקירות בנושא גרוס" (525 שורות 13-19). בהודעתו גייר אמר כי יתכן ששאל בפגישה על משרד הפנים ובר חשב שהגיע לצורך הפרוייקט (ת/27 שורות 526-528). נבון עצמו העריך כי הפגישה התקיימה ביום א' בסוף חודש נובמבר. אף על פי שלא הציג תיעוד לכך. הוא טען כי הפגישה ערכה שבע דקות ושוחחו בענייני הבחירות (667-668).
594. התביעה טענה עוד כי בר ידע שהקרקעות בכפר יונה אושרו למתן תוקף בטרם קיבל את המכתב משוורץ. היא הצביעה על מכתב ששלח שוורץ לבר בו כתב שהתוכנית מאושרת למתן תוקף (מכתב מיום 30.7.2007 לגבי החלטה לאישור מתן תוקף מיום 3.6.2007 שוורץ כתב "שהחיינו וקיימנו" וניתן ללמוד מכאן שמדובר בהחלטה חשובה- ת/451). על החלטה זו אמר שוורץ בעדותו: "ראיתי בהחלטה הזו כהחלטה למתן תוקף לכל דבר ועניין, ביצענו את התיקונים והתפרסמה בעיתונות" (352 שורות 1-2). כמו כן ביום 13.5.2008 שלח שוורץ פקס לגלוסקה שבמזל טוב התוכניות למתן תוקף נחתמו ונשלחו לוועדה המחוזית (ת/781). גם בשלב זה בר לא מצא לנכון לפנות לגייר בנוגע להחזרת הלוואה. התביעה ציינה כי ביום 30.10.2008 שלח גלוסקה לבר שני מכתבים שהתקבלו. האחד מאת יועץ תחבורה שציין "עם סיום ופרסום למתן תוקף לתב"ע אודה עבור קבלת תשלום סופי..." (ת/782). השני מאת שוורץ שכתב כי לאחר מאמצים אושרה התוכנית למתן תוקף (ת/783). בעדותו מסר שוורץ כי הודיע על כך טלפונית (352) ובהודעתו אמר כי שוחח עם גלוסקה ובר בעניין התשלום (נ/74 שורות 152-160). בר עצמו סיפר בחקירה כי בחודש האחרון שוחח עם שוורץ מספר פעמים על הקרקעות בכפר יונה (ת/1 שורות 923-928).
עיקרי טענותיו של בר
595. (א) בר זומן לחקירה ביום 24.11.2008 וגייר זומן יום לאחר מכן (ת/113) אך רק ביום 30.11.2008 התקבל המכתב משוורץ (ת/114) והועבר לגייר ביום 1.12.2008. אם מדובר בשיבוש הרי שבר היה משוחח עם גייר ו"מזמין" את המכתב משוורץ כבר ביום שזומן.
596. (ב) ביום 30.10.2008 אושרה התוכנית למתן תוקף ושוורץ שלח על כך מכתב לגלוסקה ולא לבר. גלוסקה העיד כי באותה תקופה לא היה מצוי בקשר רציף עם בר משום שבר נפצע וגם ניהל באותם חודשים מערכת בחירות (777 שורות 15-27). מכאן שבר לא ידע בהכרח על הפשרת הקרקעות עד למכתב משוורץ.
597. (ג) מזכר משטרתי מציין כי נאמר למזכירתו של בר שמזומן לחקירה בקשר לתלונתו נגד שאמה (ת/113). המזכירה, שקיבלה את הפנייה מקצין המשטרה תיעדה כי נאמר לה שמדובר בחקירה "בהמשך לעדות הקודמת" (נ/83). מכאן בר הסיק שהחקירה נוגעת לפרשת גרוס כפי שחזר וציין בעדותו. העובדה שבר הגיע לחקירה עם תרשומת לגבי פרוייקטים שונים תומכת בכך שסבר שייחקר בנוגע לתלונה שהגיש נגד כרמל שאמה שהכפיש את שמו בקשר לאותם פרוייקטים.
598. (ד) אין היגיון בכך שערב החקירה בר "הזמין" את חשבון ההלוואה מגייר והשניים נפגשו. זאת משום שהתיעוד בכתב מחמיר את מצבם.
599. (ה) הנאשמים לא הוזהרו בנוגע לשיבוש הליכי משפט ולכן ברור כי למשטרה לא היה מידע בנוגע לכך. לאור זאת, טענת השיבוש מקורה בדברים שהנאשמים מסרו ביוזמתם.
עיקרי טענותיו של גייר
600. ביום 26.11.2008 או למחרת זומן גייר לחקירה (ת/113). לא נמסר לו נושא החקירה והוא נדרש לא לשוחח על כך עם איש (573 שורות 10-13, 21-24 ועמוד 599 שורות 26-29). הוא העיד בכנות כי העריך שהחקירה נוגעת לנפוליאון. לטענתו, בכל הליך בחירות לרשות מקומית נפתחו חקירות. בנוסף, ההתנגדויות הרבות של שאמה היו ידועות (ת/26 שורות 258-273 ופרוטוקול בית משפט בעמודים 599 שורות 26-29 ועמוד 600).
601. ביום 30.11.2008 נפגש עם בר בעניין נבון. גרסת נבון שנפגשו ל7-10 דקות. סבור שמדובר בתאריך זה משום שזוכר ששוחח על כך עם גייר במוצאי השבת וסביר שנפגשו ביום א', לפני הבחירות התקיים כנס גדול וכך הגיע למסקנה שנפגשו בתאריך הנ"ל (667 שורות 13-27, 668 שורות 5-8). כשגייר עומת עם הסתירה מול בר השיב כי יתכן ושאל את בר על הפרוייקט אך עמד על כך שמטרת הפגישה הייתה בעניין נבון.
602. ביום 1.12.2008 גייר קיבל פקס שנשלח משוורץ לבר יום קודם, בעניין הפשרת הקרקע, בר ביקש שיערוך לו חישוב של הריבית (ת/114). כיוון שהוא ממילא נסע לרמת גן לצורך עניין אחר, החליט להיפגש עם בר ולמסור לו את התחשיב בעצמו עוד באותו יום (ת/115, ת/26 שורות 317-319, פרוטוקול דיון בעמוד 573 שורות 1-3).

הכרעה
603. הנאשמים הכחישו מכל וכל ששוחחו על החקירה במהלך הפגישה ביניהם. חרף הכחשות בר וגייר נחה דעתי כי יש להרשיע אותם מהטעמים הבאים:
604. (א) אין היגיון שבר וגייר נפגשו לאחר שזומנו לחקירה ובסמיכות למועד החקירה, ולא שוחחו על חקירתם הצפויה. לאור החברות האמיצה וארוכת השנים בין השניים אני דוחה את טענתם המיתממת של הנאשמים. כמו כן, יש לדחות את טענתו של בר שלא ידע על מה החקירה וסבר שמדובר בחקירה קודמת. נכון שנושא החקירה לא נמסר לו אך הראיה הטובה ביותר למודעותו היא הצטיידות במסמך שגיבש עם אנשי העירייה בנוגע לפרוייקטים נשוא כתב האישום, ופרוייקט נפוליאון בפרט. גם גייר הודה בכנות כי העריך שהחקירה נוגעת לעניין נפוליאון.
605. (ב) הפקס ששלח שוורץ לבר תמוה: ברור לי שבר ידע על הפשרת הקרקעות לפני כן לאור חשיבות הקרקעות בעיניו. שוורץ אמר: "השבתי שאיני יודע מה הוא דיבר עם מוטי, הוא היה צריך לשמוע ממוטי. לא זוכר אם אמרתי משהו בעניין וגלוסקה הוא במגע צפוף עם צבי. אני מאשר זאת. אני מניח שאמרתי לצבי בר
במפגשים איתו, כדי לשמח אותו" (356). בר עצמו העיד כי חודש לפני כן שוחח עם שוורץ מספר פעמים בנוגע לקרקעות בכפר יונה. מכל מקום, העיתוי בו שלח שוורץ את הפקס, מספר ימים לאחר שבר זומן לחקירה ויום לאחר שנפגש עם גייר, מעלה תמיהות.
606. (ג) הפגישות עם גייר והתחשיב הבהול תמוהות אף הן ומצביעות על ידיעה של הנאשמים אודות נושא החקירה. קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים, בעיקר משום שמדובר בהלוואה שלא הוחזרה זמן רב. במהלך השנים, מאז נטילת ההלוואה לא "בער" לבר להחזיר את ההלוואה. והנה יומיים לפני החקירה מתחילה תכונה- שוורץ שולח פקס המבשר על אישור (לבקשת בר), בר מבקש מגייר שישלח תחשיב של ההלוואה. גייר לא מסתפק בשליחת תחשיב בפקס ומביא אותו באופן אישי לבר עוד באותו יום. חשוב לציין שלכל אלו אין שום משמעות מהותית משום שבר החזיר את מחצית ההלוואה מכספו האישי ולא ממימוש הקרקעות. ולכן אני סבור שהחיבור בין פירעון ההלוואה לקרקעות בכפר יונה הוא חיבור מלאכותי.
607. (ד) כשגייר נשאל אודות אפשרות שתיאמו גירסאות טרם החקירה הוא אמר שלא מעוניין לענות על כך, ועליו להיוועץ בעורך דין כדי שיוכל להשיב:
"ש: מפנה להודעה ש'274-284... הזהירו אותך בתחילת החקירה שאינך חייב להגיד פרטים שמפלילים אותך "ש: אני שוב חוזרת על השאלה, מעבר להערכות שלצבי בר
תהיה חקירה, האם הוא סיפר לך שהוא הוזמן. ת: לא רוצה לענות על זה. ש: מדוע אתה לא רוצה לענות. ת: כי השיחה ביני לבין צבי בר
הייתה בידיעה שהליך כזה או התקיים או יכול להתקיים, אני לא במצב שאני צריך לתאם גירסאות, זה עסקים של רמאים, אני לא שם, אין לי מה לתאם עם צבי. ש: האם אמרת לצבי בר
שאתה מוזמן לחקירה במשטרה. ת: לא רוצה לענות לשאלה אני צריך לענות כשאבוא עם עו"ד אך אין לי מה לבוא עם עו"ד"
ת: ... ידעתי שאין לי מה להסתיר, הלכתי בלי להתייעץ עם עו"ד, ופתאום מצאתי עצמי שמנסים לייחס לי כל מיני דברים, הפר' לא משקף את האווירה שנוצרה, נכנסתי ללחץ ואמרתי שאני רוצה לחשוב. אם הייתי מתאם גירסה לא הייתה לי תשובה לשאלה?...
ש: על השאלה היחידה שסירבת להשיב היא האם דיברת עם צבי בר
על החקירה.
ת: לא. השאלה היחידה שלא עניתי זה משום שנלחצתי וחשבתי שהולכים להפוך אותי לחשוד. נשאלתי על התוכנית, על ההלוואה, וקיבלו לאחר יומיים את כל החומר, והכול התברר כאמת... אמרתי הכול אמת...
ש: דיברת עם צבי בר
על האפשרות שתחקרו לפני שנחקרתם.
ת: אמרתי שהתשובה שלא אמרנו אחד לשני. וזה שתשאל כמה פעמים לא ישנה את תשובתי" (601 שורות 6-29, 602 שורות 1-2).

608. בחירתו של גייר שלא להשיב לשאלות החוקרים בנקודה זו טרם היוועצות בעורך דין, מעוררת חשד שפגישתו עם בר איננה תמימה. אין בתגובתו של גייר כשלעצמה כדי להוביל להרשעה בשיבוש הליכי משפט אך כשהיא מתווספת ליתר הראיות יש בה לחזק את ההרשעה.

לסיכום
609. לאור האמור אני קובע כי קיים קשר בין זימונם של בר וגייר לחקירה לבין הפעולות הבאות שנקטו הנאשמים: המכתב שקיבל בר משוורץ אודות מתן תוקף להפשרת הקרקעות בכפר יונה; בקשתו של בר מגייר לקבל תחשיב לצורך החזרת ההלוואה; הגעתו של גייר לבר, עוד באותו יום, בעצמו, עם התחשיב (בעת שיכול היה לשלוח אותו בפקס) ואף החזר מחצית ההלוואה על ידי בר. כבר קבעתי כי התלות של בר בכפר יונה היא תלות מלאכותית וכי הייתה לו אפשרות להחזיר את ההלוואה לגייר הרבה לפני כן. והזכרתי כי פירעון מחצית ההלוואה על ידי בר נעשתה בסופו של דבר לאחר פתיחת החקירה מכספים שברשותו, ללא תלות במצב הקרקעות בכפר יונה.
610. העולה מהאמור, בפני
בית המשפט הוצגו ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר את עבירת השיבוש שבוצעה על ידי בר וגייר לאחר זימונם לחקירה. לפיכך, אני קובע כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשמים 1 ו-3 ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום ומרשיע אותם בעבירה של שיבוש הליכי משפט על פי סעיף 244 לחוק העונשין.
עבירת הלבנת הון
טענות הצדדים
611. התביעה מבקשת להאשים את בר וגייר בעבירה של הלבנת הון על פי סעיף 3א לחוק איסור הלבנת הון וכן מבקשת להאשים את בר בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.
612. בנוגע להלבנת הון טענה התביעה כי הסכום של 440,000 ₪ מהווה רכוש אסור שמקורו בעבירת שוחד. פעולת ההלוואה היא הסוואת השוחד באמצעות חתימה על הסכם למראית עין שנועד להציג מצג של הלוואה כשרה. כלומר, הנאשמים פעלו באמצעות ההסכם להלבין את השוחד כך שהעברה בנקאית שהיא שוחד הוסוותה כהלוואה מגייר דרך חברה בבעלותו.
613. בנוגע לסעיף 4. הסעיף קובע: "העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השניה ובשווי שנקבע בה, דינו - מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "ידיעה" - למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין".
614. לטענת התביעה, למחרת היום בו נטל בר את הכספים מגייר, פרע הלוואה שנטל מבנק אוצר החייל בסך 405,055 ₪ (ת/883). בר עשה שימוש בכסף לשלם לחברה הקבלנית ממנה נרכשה דירה ששימשה את בנו, אבנר (ת/267.62, ת/267.65).
615. לטענת ההגנה, בנפול עבירת המקור (השוחד) אין תקומה להרשעה בהלבנת הון. בנוסף, לא ניתן להאשים בעת ובעונה אחת הן על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון והן על פי סעיף 4 בגין אותן הנסיבות. הרציונל שבסיס שני הסעיפים שונה: בעוד שסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון נועד לטפל במבצעי עבירת המקור סעיף 4 נועד לטפל במבצעים פעולות ברכוש אסור שמקורו בעבירה שהם לא ביצעו. ולכן אין יסוד להרשעה כפולה.
הכרעה
616. ציינתי במסגרת האישום הראשון כי מטרת איסור הלבנת הון היא למנוע הטמעת רכוש אסור במערכת כלכלית לגיטימית ולמנוע מהמעורבים ליהנות מפירות העבירה. כמו כן ציינתי כי העובדה שכספי השוחד הוזרמו לחשבונו של בר באופן גלוי לכאורה, אין בה כדי להוות הגנה מפני עבירת הלבנת הון. לאור האמור אני מקבל את טענות התביעה וקובע כי הנאשמים ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום וביצעו עבירה של הלבנת הון ואני מרשיע אותם בביצוע עבירה של הלבנת הון על פי סעיף 3(א).
617. אשר לאיסור עשיית פעולה ברכוש אסור, אני דוחה את טענות ההגנה בדבר כפל אישומים. סעיף 3(א) התייחס לנטילת הכספים מגייר באמצעות הלוואה, ואלו סעיף 4 מתייחס לפעולה שונה- שימוש בר בכספי השוחד לכיסוי הלוואה בנקאית. לאור האמור, אני מרשיע את בר גם בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.

סיכום אישום 3
618. במסגרת אישום זה הורשעו בר וגייר בעבירות של לקיחת ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין, בעבירה של שיבוש הליכי משפט על פי סעיף 244 לחוק העונשין, וכן בעבירה של הלבנת הון על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. בר הורשע גם בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. הוראת החיקוק של הפרת אמונים המיוחסת לבר בגין עבירת השוחד בה הורשע מהווה כפל אישומים ולכן נמחקה מכתב האישום.
619. בנוגע לפרשת אנדרומדה, בר זוכה מעבירה של הפרת אמונים כפי שיוחסה לו בכתב האישום.
אישום 4: פרשת הילקרסט
620. כתב האישום מייחס לבר ולוי (להלן באישום זה: "הנאשמים") את העובדות הבאות: בתקופה הרלוונטית לכתב האישום לוי כיהן כבעלים של חברת תל סאן שעסקה בניכיון שיקים ומתן הלוואות. בנוסף, הוא כיהן כנציג חברת "הילקרסט" בישראל, שהחזיקה במגרש ברמת גן (אחיו, מאיר לוי, התגורר בלונדון והיה בעל השליטה ומנהל הילקרסט). על פי התוכנית הקיימת, ניתן היה להקים בניין בן שמונה קומות. לוי פעל במסגרת תפקידו להגדלת זכויות הבנייה ושכרו נגזר מהיקף הבנייה. לצורך קידום מטרתו קיים מגעים בין היתר עם נציגי העירייה ובפרט עם בר.
621. בתקופה זו קיבל בר טובות הנאה מלוי באופן הבא: מחשבון חברת תל סאן קיבל בר אשראי כספי בסך של 519,320 ₪, בר שילם ריבית פחותה ומועדי החזרת הכספים היו נתונים לשיקול דעתו. מחשבונו הפרטי של לוי קיבל בר סך של 465,000 ₪. בר לא החזיר ללוי את הכספים הללו ולוי לא דרש אותם. יצויין כבר כעת כי במהלך המשפט חזרה בה התביעה מאישום השוחד לגבי הכספים שהועברו לבר מחברת תל סאן והוחזרו על ידו. עם זאת, בגין השירותים הפיננסיים שהעניק לוי לבר האשימה התביעה בסיכומיה את בר בהפרת אמונים. אישום השוחד לעניין הכספים שהועברו מחשבונו הפרטי של לוי לבר, ולא הוחזרו, נותר על כנו.
622. לטענת התביעה, בתמורה בר פעל לקידום תב"ע חדשה בוועדה המקומית ובוועדה המחוזית. בסוף אוקטובר 2001, כחודשיים לאחר שקיבל 200,000 ₪ מלוי, התקיים דיון בראשותו של בר בו נדון הילקרסט ובר הינחה להעדיף קידום פרוייקט זה. ביום 21.11.2001 הציג בר בפני
הוועדה המחוזית הצעה להעברת זכויות ממגרשים אחרים להילקרסט על מנת לאפשר הקמת מגדל. הוועדה המחוזית הביעה הסכמה עקרונית וימים ספורים לאחר מכן קיבל בר מלוי 145,000 ₪ נוספים. בדיון שהתקיים ביום 26.8.2003 בוועדת משנה של הוועדה המקומית החליטה הוועדה להמליץ על הפקדת תב"ע חדשה שמטרה לשנות את התב"ע הקודמת ולהגדיל משמעותית את אחוזי הבנייה (מ-8 קומות ל-36 קומות מעל קומת כניסה ועד 5 קומות מרתף).
623. מעורבות בר הייתה עמוקה והתבטאה בהפעלת לחץ על עובדי עירייה ועל בעלי מגרשים סמוכים בהם תלויה הצלחת הפרוייקט. כמו כן בר פנה לוועדה המחוזית על מנת לזרז את הטיפול בפרוייקט. אישור פרוייקט מגדלי ציר איילון נתקל בקשיים ובר פעל גם מול שר הפנים בעניין. בנוסף, הגדלת היקפי הבנייה הותנתה בהגדלת שטח הקרקע. בר קידם העברת שטחים שהיו בבעלות העירייה להילקרסט, ופעל לצרף שטחים נוספים מבעלי מקרקעין סמוכים כגון מינהל מקרקעי ישראל ונתיבי איילון. בעת רכישת המגרש ביום 7.12.2000 שילמה הילקרסט 20,961,250 ₪ ושווי המגרש לאחר אישור התב"ע החדשה מוערך כיום 84,000,000 ₪.
624. לוי נתן לבר שוחד ביודעו כי השוחד ניתן לו כעובד ציבור בעד פעולות הקשורות בתפקידו. בפרט, תמורת מאמציו לקדם את פרוייקט הילקרסט. בר אף הוא היה מודע לכך שקיבל שוחד תמורת פעולותיו לקידום הפרוייקט.
625. יצויין כי העברות הכספים מתל סאן לבר ומלוי לבר מתועדות בדפי חשבונות הבנק. הפעולות פיננסיות של תל סאן תועדו בכרטסת (ת/717, ת/720), בה נרשמו העברות מתל סאן לבר והעברות מבר לתל סאן בסכום זהה. לעומת זאת, לפעולות הפיננסיות של לוי בחשבונו האישי, לא נמצא תיעוד בכרטסת ולפיכך אין תיעוד להשבת הכספים מבר לחשבונו של לוי.
626. ההגנה אינה חולקת על עצם העברות הכספים, אלא שלטענתה מדובר בהמרות כספים שביצע בר, ולוי קיבל תמורה מלאה במזומן ללא שמץ של טובת הנאה. על אף שהכרטסת האישית של לוי אבדה, דין הכספים שהועברו מחשבונו האישי כדין הכספים שהועברו מתל סאן. בנוסף, בר טיפל בפרוייקט באופן ענייני וממלכתי, ללא משוא פנים או חריגה מהתנהלותו הרגילה. בר הונע רק משמירת אמונים לעיר ולתושביה. ההגנה ציינה גם, כי פרוייקט הילקרסט טרם הוקם עד למועד זה.

627. בטרם אפנה לדון בטענות הצדדים, אציג תחילה רקע כללי אודות הגורמים המעורבים בפרשה:
628. חברת תל סאן היא חברה לניכיון שיקים והלוואות (612 שורה 10), שבין היתר עוסקת במתן הלוואות בשוק האפור (625 שורות 7-8). בשנים הרלוונטיות כיהן דוד לוי (להלן: "לוי") כמנהל החברה שבבעלות אחיו מאיר, והיה מורשה חתימה בחברה (625 שורות 3-6). לטענת התביעה, למרות שלוי הפך לבעלי החברה רק בשנת 2011, החברה נרכשה על ידי מאיר מלכתחילה כדי שתהווה מקור פרנסה לאחיו. בנוסף, מאיר תושב חוץ ולכן לוי הוא היחיד שניהל את החברה ונהג בה כמנהג בעלים (612 שורות 3-6, 631 שורות 12-13).
629. אשר ליחסים בין בר ומאיר. בר סיפר שהשתמש בשירותיו של מאיר לרכוש כרטיסים להצגות בלונדון (401 שורות 10-11, 21). כמו כן, מאיר הלווה לו סכום של 26,000 פאונד בסוף שנת 1999 עבור תשלום מקדמה לרכישת הדירה בלונדון (401 שורות 25-31. אין מחלוקת כי בר החזיר את כספי ההלוואה כעבור כ-6 שבועות- ת/570, ת/569, ת/568). מעורבותו של מאיר לא פסקה לאחר רכישת הדירה. כך למשל, מאיר החזיק מפתח לדירה וסייע בטיפול השוטף לאור קרבתו הפיזית (עדות בר בעמוד 402 שורות 32-33 ועמוד 403 שורות 1-6).
630. את יחסיו עם לוי הגדיר בר כידידות (403 שורות 16-20) אך לוי סיפר כי הם אינם חברים: "הקשר שלנו היה טלפוני, שלום מה שלומך, לא כחבר שבא לאכול איתי על האש. לא קשר הדוק, לא כחברים" (616 שורות 27-28, 617 שורות 1-3, ת/32 שורות 324-327). לטענת סנגוריו של לוי אמירה זו מעידה על כך שאינם חברים טובים אך מדובר בידידות שבכוחה להסביר את הקשר בין הנאשמים. ייאמר כבר כעת, בניגוד לקשר בין בר לגייר שהוא קשר אמיץ ואישי לא התרשמתי כי בין בר ללוי קיימים קשרים מעבר לקשר העסקי.
631. לאור האמור מיוחסות לבר עבירה של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של הפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין. ללוי מיוחסת עבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין.

עבירת השוחד
העברת הכספים
632. אין מחלוקת כי לוי העביר לבר סכום כולל של 485,000 ₪ מחשבונו האישי באופן הבא: סכום של 120,000 ₪ ביום 3.5.2000, סכום של 100,000 ₪ ביום 22.8.2001, סכום של 120,000 ₪ ביום 26.8.2001 וסכום של 145,000 ₪ ביום 26.11.2001 (ת/889). מתוך הסכום הכולל, הופקדו בחשבונו של בר 465,000 ₪ (ת/663 עמודים 5, 20 ו- 23). לטענת התביעה מדובר בכספי שוחד שניתנו לבר בתמורה לקידום פרוייקט הילקרסט. לטענת ההגנה, כאמור, מדובר בהמרות מט"ח שביצע בר וכנגד כל שיק קיבל לוי דולרים במזומן.

טענת ההגנה: השיק הראשון קדם לרכישת הילקרסט בשבעה חודשים
633. ביום 3.5.2009 נמשך השיק הראשון על סך 120,000 ₪, מחשבונו של לוי לחשבונו של בר (ת/889 עמודים 8-9). אין מחלוקת שרכישת המגרש על ידי הילקרסט נעשתה רק שבעה חודשים לאחר מכן, ביום 7.12.2000 (ת/126).
634. לטענת ההגנה, פער זה של שבעה חודשים שומט את הקרקע תחת טענת השוחד. בעת מתן הכספים איש לא העלה על הדעת קיומו של אינטרס עתידי ברמת גן. התביעה טענה כי ההתעניינות של לוי במגרש והמגעים החלו כבר בתחילת שנת 2000. אך ההגנה הציגה אמירתו של לוי לפיה המשא ומתן החל חודשיים עד ארבעה חודשים עובר לחתימת ההסכם, כלומר בחודש אוגוסט שנת 2000 לכל המוקדם (614 שורה 21). בנוסף, לוי העיד כי התעניין בהילקרסט כחצי שנה לאחר מכירת רוגובין-תדהר (614 שורות 15-17) מגרש רוגובין-תדהר נמכר רק בחודש פברואר 2000 ומכאן שלוי התעניין בהילקרסט באוגוסט 2000. לאור האמור מבקשת ההגנה לקבוע כי בעת מתן השיק הראשון טרם התגבש האינטרס הכלכלי של לוי, ואיש מהמעורבים לא יכול היה לצפות אותו.
635. בנקודה זו אני קובע: אין מחלוקת שהאינטרס של לוי בפרוייקט גובש טרם רכישתו בפועל. לוי העיד כי המשא ומתן החל בחודש אוגוסט (כלומר, שלושה חודשים לאחר העברת השיק לבר) אך אני דוחה עדותו: ראשית, לא ניתן לסמוך על עדותו של לוי לאחר שהתרשמתי כי אינו מהימן, כפי שאראה בהמשך. בנוסף, פער זה של שלושה חודשים בין הפקדת השיק למועד עליו הצביע לוי בתחילת המשא ומתן, ניתן לגישור. ניסיון החיים מלמד שעיסקה בסדר גודל כזה מתגבשת בזמן ממושך. ובייחוד יש לציין כי לוי התעניין במתחם חצי שנה לפני כן (הביע התעניינות במגדל רוגובין-תדהר טרם נמכר).
636. שנית, בעניין זה לא הוגשה לבית המשפט כל ראיה חפצית בנוגע למועד בו החל המשא ומתן. לאור האמור, אין בפני
ממצאים על בסיסם אוכל לקבוע מתי החל המשא ומתן ואין בהפקדת השיק בחשבונו של בר טרם רכישת המגרש על ידי הילקרסט כדי ליצור ספק סביר.
637. אשר להחזרת הכספים על ידי בר, ההגנה טענה כי הכספים הוחזרו במלואם. לוי העיד שבאותה תקופה שיפץ את ביתו ויתכן שהעביר את כספי המזומן של בר ישירות לבעלי המקצוע (נ/107- חוזה המכר והיתר הבניה). לחלופין טענה ההגנה כי הכסף המוזמן הופקד מאוחר יותר (קיימות ביולי ונובמבר 2000 הפקדות של שיקים בסכומים של 147,708 ₪ ו-250,000 ₪- ת/685. יתכן שאת המזומנים שקיבל מבר המיר בשיקים אותם הפקיד בחשבונו). יש לדחות טענה זו על הסף לאור היעדר סמיכות זמנים, היעדר התאמה בין הסכומים והעובדה שמדובר בשיקים ולא בהפקדות מזומן כטענת בר. אין כל ראיה המצביעה על זיקה בין השיקים הללו לבר.

טענת ההגנה: שיק שני (22.8.2001) ושיק שלישי (26.8.2001) הוחזרו במלואם
638. לטענת ההגנה, מתחילת החקירה זעקו הנאשמים שכנגד כל שיק שמסר לוי לבר, העביר לו בר דולרים במזומן. לגבי השיקים השני והשלישי קיימת ראיה חפצית בדמות הפקדת סכום של 220,000 ₪ במזומן בחשבונו של לוי בסמוך לפני מסירת שני שיקים בסכום זהה מלוי לבר. מקור המזומנים אינו בתל סאן משום שבאותו יום אין העברה של כספים מהחברה. לאור זאת מבקשת ההגנה לקבוע כי מקור הכספים בבר או לכל הפחות יש בנתונים הללו כדי ליצור ספק סביר שמא בר אכן השיב את הכספים ללוי.
639. לטענת ההגנה, הסבר זה, שסיפקה ל-50% מהכספים הנטענים כשוחד לבר שולל את תזת התביעה לגבי כלל הכספים שהועברו מחשבונו הפרטי של לוי לבר. העובדה שאין בנמצא ראיות חפציות לגבי שני השיקים האחרים (הראשון והרביעי) אינה תמוהה משום שמדובר בהפקדות מזומן. לוי גם טען שבאותה תקופה שיפץ את ביתו ויתכן שעשה שימוש במזומן לצורך זה.
640. מנגד, התביעה הצביעה על התפתחות גרסתו של בר: בחקירה אמר שאינו זוכר אם מסר ללוי מזומן (ת/9 שורות 435-436). ואלו בבית המשפט זכר בוודאות כי מדובר בהמרת כספים (408 שורות 1-4). העובדה כי זכרונו של בר שב אליו במהלך המשפט (על אף שחקירתו נערכה סמוך יותר לאירועים) אינה אמינה. אשר לגרסתו של לוי, כשנשאל האם 220,000 ₪ ניתנו לו על ידי בר בתמורה לשיקים, השיב: "בטוח שהעברתי כסף מחשבון תל סאן לחשבוני הפרטי כדי שלא לשלם ריביות. כותב שזה היה עבור הלוואה" (ת/29 285-291). לטענת התביעה, יש לתהות מדוע כשנשאל אודות 220,000 ₪ במזומן, והוצע לו כי הכספים הועברו על ידי בר הוא הכחיש זאת וטען שכיסה את הכספים באמצעות העברה מתל סאן? (כאמור, אין מחלוקת כי באותו יום לא הועברו כספים מחשבון תל סאן). לטענת התביעה גרסת הנאשמים היא גרסה כבושה ויש להעדיף את הודעותיהם בחקירה על פני עדותם בבית המשפט. בעיקר משום שהעדות במשטרה ניתנה בסמיכות לאירועים, אך גם משום שמדובר בעדות ספונטנית לעומת עדותם בבית המשפט.
641. בנקודה זו אני קובע כי הוכח שבחשבונו של לוי הופקד סכום הזהה לסך שני השיקים- השני והשלישי, בסמיכות זמנים. יחד עם זאת אין ראיה הקושרת את בר להפקדה זו. נכון שגרסת בר היא שהעביר כספי מזומן ללוי אך אינני מקבל שמשום כך לא ניתן להתחקות אחר הכספים. לכל הפחות היה על ההגנה להצביע על המרת סכום זהה של דולרים לשקלים על ידי לוי באותו יום כיוון שאף לגרסת בר העביר ללוי דולרים וההפקדה בחשבונו של לוי נעשתה בשקלים. בנוסף, אם תמורת השיקים שקיבל בר הוא אכן העביר מזומן ללוי, היינו מוצאים הפקדות דומות בחשבונו של לוי גם בסמיכות זמנים ליתר השיקים. על אף טענתו הכללית של לוי שהפקיד את כספי המזומן של בר בחשבונו, הן לגבי השיק הראשון והן לגבי השיק הרביעי אין הפקדות של סכומים דומים. לוי טען כי באותה תקופה שיפץ את ביתו ויתכן שהשתמש בכספי המזומן מבר לצורך זה אך מעבר לאמירה כללית לא הובאו בפני
ראיות כלשהן לתמוך בכך. לגבי השיק הרביעי טען לוי: "רואים 145,000 ₪, יש הפקדות מזומנים, שמחברים מגיעים לסכום" (623 שורה 1). אך מדפי חשבון הבנק עולה כי סך המזומן שהופקד בחשבונו של לוי לאחר שיק זה מיום 26.11.2001 ועד ל- 1.10.2007 מסתכם בעשרות אלפי שקלים בלבד (ת/685 עמודים 10-12).
642. יש להדגיש, הפקדת סכומים גבוהים בחשבונו של לוי אין בה כשלעצמה כדי להעלות ספק סביר בכך שמקורם בבר. לוי הוא אינו האדם מן היישוב שהפקדת סכום כזה במזומן היא מאורע חריג. עבור לוי, שעוסק בהמרות מט"ח וניכיון שיקים מדובר בהתעסקות יום יומית וכבר ראינו שהוא ערבב בחשבונו האישי גם את עסקיו. אף העובדה שלוי נשאל בחקירה האם הסכום של 220,000 ₪ שהופקד בחשבונו קשור לבר והשיב בשלילה, מרחיקה את בר. שכן מה יותר פשוט מכך שלוי ישיב בחיוב ויקשור את בר להפקדה. רק בבית המשפט "נזכר" לוי כי מדובר בהחזר של בר, באופן שאינו מעורר אמון בגירסתו.
643. לאור האמור אני קובע כי אין בהפקדת 220,000 ₪ בחשבונו של לוי, בסמיכות לשיקים בסכום זהה שהופקדו בחשבונו של בר, כדי לעורר ספק סביר.
644. בשולי הדברים יוער כי הצדדים התייחסו בסיכומיהם לשיק ת/122- הופקדו 100,000 ₪ בלבד בחשבונו של בר, בעוד שהסכום הרשום על גבי השיק הוא 120,000 ₪. אני קובע כי מדובר בטעות טכנית של הבנק ואיני מוצא מקום לדון באדישותם של הצדדים לטעות זו בזמן אמת משום שאין לה כל רלוונטיות לדיון בעניינינו.
טענות הגנה נוספות
645. (א) הפקדת הכספים בגלוי: הנאשמים לא ניסו להסתיר את העברת הכספים מלוי לבר. הכספים הועברו באמצעות שיקים מחשבונו הפרטי של לוי לחשבונו הפרטי של בר. לכל הפחות יש בהתנהלות גלויה זו כדי להקים ספק סביר באשר למהות הכספים שהועברו ככספי שוחד. גם לוי העיד שאילו היה מעוניין לשחד את בר היה מעביר כסף במזומן ולא משתמש בשיקים פרטיים שלו ושל אישתו (652 שורות 13-18).
646. כפי שקבעתי באישומים הקודמים, אין בכך שהכספים הועברו לכאורה באופן גלוי כדי לשלול שמדובר בכספי שוחד. הסוואת השוחד כפירעון הלוואה (באישום הראשון), כמתן הלוואה שטרם נפרעה (באישום השלישי) או כהמרות מט"ח לכאורה (באישום זה) מעידה על תחכום. מעדותו של בר עולה כי הוא מודע היטב לכך שקבלת מזומן והחזקתו ברשותו (בלא שיכול לעשות בו שימוש באופן מוצהר) מסכנת אותו בפן הציבורי.
647. (ב) ארבעת השיקים מחשבונו הפרטי של לוי התקבלו במקביל לשיקים שקיבל ממנו באמצעות חברת תל סאן (ואינם מהווים שוחד): בין השיק הראשון שניתן ביום 3.5.2000 לשיקים הבאים (22.8.2001, 25.8.2001 ו-26.11.2001) ניתנו ארבעה שיקים באמצעות חברת תל סאן. בנוסף, שנה וחצי לאחר מתן שלושת השיקים הנוספים הועברו לבר שלושה שיקים באמצעות תל סאן. לטענת ההגנה, הסימולטניות מעידה על כך שהכספים שהועברו בחשבון הפרטי לגיטימיים כמו הכספים שהועברו באמצעות תל סאן. גם העובדה שבר העביר ללוי סכומים זעומים באופן יחסי בגין ריביות מעידה על כך שלוי לא ויתר לבר.
648. אני קובע כי העובדה שבין השיק הראשון לשיקים הנוספים קיבל בר מלוי שיקים גם דרך חברת תל סאן (שבעניינם אין מחלוקת כי לא מדובר בכספי שוחד) אין בה כדי להשוות את דין הכספים שהועברו ותועדו באמצעות תל סאן לבין הכספים שהועברו ללא תיעוד מחשבונו הפרטי של לוי לבר.
649. (ג) לוי סיפק שירותי מטבע לשני בניו של בר: יואב המיר דולרים אצל לוי לצורך רכישת רכב (הודעת לוי- ת/30 שורות 151-154, הודעת בר- ת/3 שורות 53-71). בשנת 2006 גם אבנר נעזר בשירותיו של לוי כשתל סאן סייעה לניכיון שני שיקים בסך 320,000 ₪ עבור חברה בבעלותו (הודעת לוי ת/29 שורות 384-397). גם בעניינם דקדק לוי על קוצו של יוֹד. מעבר לכך, הצביעה ההגנה על הלוואת גישור שנטל בר ממאיר, אחיו של לוי, בסוף שנת 1999, במסגרת רכישת דירה בלונדון. כלומר, מערכת היחסים הפיננסית התקיימה לא רק בין לוי למשפחתו של בר אלא גם בין בר למשפחתו של לוי. לטענת ההגנה, מאיר הוא בעל הממון ובתקופה הרלוונטית היה בעלים של הילקרסט ותל סאן. אילו רצה לשחד את בר היה פשוט יותר מבחינתו למחול על החזר ההלוואה.
650. גם בנקודה זו של היחסים הפיננסיים בין המשפחות, אני קובע כי אין בטענת ההגנה כדי לחזק גרסתו של בר.

מצבו הכלכלי של בר בעת ההפקדות
651. לטענת התביעה, לא ניתן למצוא היגיון כלכלי בהמרות מט"ח מצדו של בר, לאור מצבו הכלכלי באותה תקופה כפי שבא לידי ביטוי בדפי חשבון הבנק. לטענת התביעה במאי 2000 השתחררו פיקדונות בסכום של למעלה ממיליון ₪, ולכן לבר אין צורך בכסף: "כך היה הפיקדון, השתמשתי בכספים לנושאים אחרים, לא פירטתי אגרות חוב" (548 שורות 20-22). ובהמשך: "ש: אתה אומר שאתה מבצע המרות אצל דוד לוי מכספים שנמצאים בכספת, אם מדובר בכספים שאתה שומר, אין היגיון להשתמש בהם רק כדי לכסות מינוס, ובפרט שלא מדובר במינוס שנוצר לך פתאום... ת: לא תביני את כוונותיי ושיקוליי, כשאני במינוס אני בהיסטריה, הייתה לי הזדמנות להוציא מהכספת" (550 שורות 15-20). לשאלה מדוע לא העביר את הכספים בכספת ישירות לכסות את המינוס השיב: "אלו השיקולים שלי לטוב ולרע" (551 שורה 14).
652. כאמור, התביעה הציגה את מצבו הכלכלי של בר בעת הפקדות השיקים:
653. בעת הפקדת השיק הראשון: התנועות בחשבון אינן מתיישבות עם טענת בר לפיה מדובר בהמרות כספים. ביום 3.5.2000 מיד לאחר הפקדת השיק, בר העביר את כל הסכום לפיקדון, שם נשארו במשך חודשיים לפחות (ת/889 עמוד 9). באותו יום העביר לפיקדון סכום של למעלה מ-260,000 ₪ שנשאר גם הוא מופקד מספר חודשים. למחרת משך בר פיקדון אחר של 399,380 ₪ והשתמש ברובו המכריע לרכישת מט"ח. כלומר, הכספים שקיבל מלוי החליפו פיקדון שקלי ששימש לרכישת מט"ח. בחודש זה משיכת היתר נעה בין 29,000 ₪ ל-110,000 ₪ והפקדת השיק לא השפיעה על כך. לטענת התביעה אין היגיון בכך שבר יוציא מטבע זר מהכספת כדי להמירו לשקלים ויום למחרת יבצע המרה חוזרת למטבע זר. הוא יכול היה להשתמש בדולרים שברשותו מלכתחילה. ואם חשש משימוש במזומן, יכול היה להשתמש בכספי הפיקדונות (כ-1,300,000 ₪- נספח 4 לסיכומי התביעה).
654. בעת הפקדת שיקים 2-3: מיד לאחר הפקדת השיק השני בר רכש מטבע זר בסך 222,141.11 ₪. היתרה כוסתה ברובה באמצעות השיק השלישי. כלומר, בר השתמש בכספים לרכישת מט"ח אלא שבניגוד לשיק הראשון, הפעם השתמש בכסף ישירות ולא נעזר בפיקדון כ"תחנת ביניים". מצבו הכלכלי של בר באותה תקופה נותר איתן, לרבות החזקת פיקדונות בסך כ-1,750,000 ₪. בחודש זה משיכת יתר נעה בין 110,000 ₪ ל-158,000 ₪.
655. בעת הפקדת השיק הרביעי: כספי השיק כיסו משיכת יתר בסך 141,000 ₪ (ת/663 עמוד 23). בר אמר בעדותו: "לא תביני את כוונותיי ושיקולי, כשאני במינוס אני בהיסטריה, הייתה לי הזדמנות להוציא את הכספים" (550 שורות 18-19). אך מדפי החשבון עולה שמשיכת היתר הייתה קיימת חצי שנה לפני כן. בנוסף, בר יכול היה להשתמש בכספי הפיקדונות בבנק אוצר החייל שעמדו על כ-1,800,000 ₪ ולא נזקק לכספים מלוי.
656. לטענת ההגנה: ראשית, בר נעזר בלוי לא משום שרצה להמיר מט"ח אלא כדי "להיפטר" מהמזומנים שברשותו שלא היו בשימוש עד כה ולהכניסם למערכת הבנקאית (ת/9 שורות 566-583). לכן אין משמעות לחיפוש אחר היגיון כלכלי. שנית, קיימת זהות מלאה בין השימושים שביצע בר בכספים שקיבל מלוי באופן פרטי לבין הכספים שקיבל ממנו באמצעות תל סאן. בשום מקרה לא היה לבר צורך מיידי בכספים. בכך מבקשת ההגנה לדחות טענות התביעה כי העובדה שלבר לא היה שימוש דחוף בכספים מלוי מצביעה על שוחד.
657. הכרעה: הוכח כי מצבו הכלכלי של בר באותה תקופה היה איתן ועמדו לרשותו סכומי כסף גבוהים. על אף שלטענתו בר ביקש להשמיש דולרים במזומן שהיו ברשותו לא הוכח מדוע בחר לעשות זאת דווקא בתקופה זו. על פי עדותו הכספים נשמרו בכספת משנות ה-80, לא מצאתי סיבה כלכלית לביצוע המרות דווקא במועד זה, בעת קידומו של פרוייקט הילקרסט. סמיכות הזמנים שבין מועד ההמרה, כביכול, לבין קידום תוכנית הילקרסט מעורר חשד שאין מדובר בפעולה תמימה.
658. יש להעיר כי התביעה הצביעה על גרסאות סותרות של הנאשמים בנוגע לאופן ומקום העברת הכספים ביניהם, אך איני מוצא מקום לדון בטענה זו. מדובר בסוגייה שולית שאיננה רלוונטיות לעניינינו.

גרסת לוי
659. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום לוי כיהן כמנהל חברת תל סאן שהייתה בבעלות משותפת של שני אחיו, ורק בשנת 2001 קנה מהם את החברה (נ/103). יחד עם זאת, ההגנה אינה חולקת על כך שלוי הוא הגורם הדומיננטי בחברה. לטענת לוי, במסגרת עסקיו בתחום המרות מטבע ומתן הלוואות, הועברו כספים מחשבונו האישי לבר לאור מחסור בשיקים של חברת תל סאן באותה תקופה.
660. ההגנה מבקשת לקבוע שמדובר בשירותים לגיטימיים שהעניק לוי לבר, מן הטעמים הבאים:
661. (א) השירותים שהעניק לוי לבר זהים לאלו שניתנו ללקוחות אחרים, ללא יחס מועדף. בנוגע לשיקים מחברת תל סאן, ניתן לראות כי לוי גבה מבר את הריבית הסבירה והרגילה שנהג לגבות מלקוחותיו. מדובר באינדיקציה נוספת לכך שמדובר בהלוואה לגיטימית בין לווה ומלווה, ממנה ניתן להסיק גם לגבי הלוואות שהעניק לוי לבר באמצעות חשבונו האישי.
662. (ב) אין היגיון בטענה למתן שוחד באמצעות שיקים אישיים בשעה שלוי גבה מבר ריביות בגין הלוואות אחרות. גם בגין ההלוואה שהעניק לאבנר בר נטל ריבית גבוהה של 3% בנוסף לערבות אישית לאור הסיכון הגלום בכך שהחברה של אבנר אינה מוּכרת לו.
663. (ג) ההגנה הודתה בסיכומיה כי לוי התקשה בעדותו להצביע על הסיבה בגינה ניתנו השיקים מחשבונו הפרטי. עם זאת לטענתה הוא הסביר לאורך כל הדרך שמדובר במחסור בשיקים של החברה באותה תקופה. לוי פעל בתום לב ולא צפה שמתן שיקים מחשבונו הפרטי יגרור בעיות: "בעבר עבדתי עם חברות מימון... הם מגיעים ביום א', ואני נותן להם כ-15 שיקים לכל השבוע, ובסוף השבוע עושה איתם את ההתחשבנות, יתכן שבאותו שבוע לא היו לי מספיק פנקסי שיקים של החברה, לכן נתתי לצבי בר
שיקים שלי אישי. אני עובד עם בנק למסחר שלא מנפיקים שיקים מיידי, לפעמים התעכבו בשבוע-10 ימים" (620 שורות 1-7). כלומר, לוי הצביע על שני טעמים ששילובם יחד הוביל למסירת שיקים אישיים לבר: האחד- מחסור בשיקים של החברה והשני- עיכוב בהפק ת השיקים על ידי הבנק למסחר.
664. (ד) לטענת ההגנה, על אף שהנימוק של חברות המימון לא הועלה על ידי לוי בחקירה אלא רק בעדותו בבית המשפט לא מדובר בשינוי גרסה: ראשית, משום שהוא לא חזר בו מגרסתו אלא הוסיף נדבך נוסף לטיעון. שנית, לאור חלוף הזמן יתכן שלוי שכח פרטים מסויימים בחקירותיו. אף בעדותו לא טען כי מדובר באמת וודאית אלא בהערכה.
665. לסיכום טענות ההגנה עד כה: ההגנה מבקשת להשוות בין השיקים שהעביר לוי מחשבונו האישי לבין אלו שהעביר מתל סאן, אך איני מקבל השוואה זו. בנוסף, העובדה שהתקיים קשר פיננסי בין הנאשמים, מעבר לשיקים הנטענים כשוחד, אין בה כדי לשלול יחסים של שוחד ביניהם.

666. גרסתו של לוי ביחס לשיקים הפרטיים שהעביר מחשבונו האישי לבר, מעוררת מספר תמיהות:
667. (א) מדוע נתן לבר שיקים מחשבונו האישי: התביעה הצביעה על גירסתו המתפתחת של לוי בנקודה זו, וטענה כי לוי התאים עצמו לראיות שהוצגו בפני
ו.
668. היקף תופעת השיקים הפרטיים: בחקירתו טען תחילה שאינו נוהג לתת שיקים פרטיים ועשה זאת פעמיים. פעם אחת מול בר ופעם נוספת מול לקוח אחר שאינו זוכר את שמו (ת/29 שורות 97-98). באותה חקירה הוצג לו שיק נוסף והוא חזר על כך שאינו נוהג לתת שיקים פרטיים ומדובר במקרה חד פעמי (ת/29 שורות 224-225). לאחר שהוצג לו שיק שלישי שנמשך מחשבונו על ידי בר הוא שינה גרסתו וטען כי מדובר בתקופה של חודשיים שלושה במהלכה נקלע למחסור בשיקים של החברה ולכן הוציא שיקים פרטיים (ת/29 שורות 329-331). בחקירה אחרת שינה לוי את גירסתו: "יכול להיות שגם לתקופה של שבוע לא היה לי, אני יודע שנתתי הרבה שיקים פרטיים ללקוחות שלי. אני מוציא חשבוניות על כל הפעולות שלי. תסתכל בחשבון הפרטי שלי, תמצא גם שם משיכות של שיקים" (ת/32 שורות 86-89). בבית המשפט מסר לוי כי העביר ללקוחות 7-10 שיקים באופן פרטי (634 שורות 1-4).
669. העולה מהאמור, לוי לא הצליח לספק תשובה ברורה באשר להיקף התופעה של מסירת שיקים פרטיים ללקוחותיו. לטענת ההגנה, לוי נשאל אודות פעולות שביצע לפני שמונה שנים ולא ראה בהן לא אז ולא היום משהו יוצא דופן או בלתי חוקי. השינוי בגרסתו אינו כה דרמטי ואין בו כדי להכתים את לוי בשקר מכוון. בנוסף ציינה ההגנה, לוי סיפר ביוזמתו על מסירת השיק הפרטי טרם הוצג לו השיק שהעביר לבר, ומכאן שלא ניקר בלבו חשש מעצם מתן שיקים אישיים.
670. היעדר שיקים אישיים ללקוחות אחרים באותה תקופה: החוקרים הטיחו בלוי כי באותה תקופה שהעביר לבר שיקים מחשבונו האישי, לא נמשכו מחשבונו שיקים נוספים ללקוחות אחרים. הוא השיב: "אין תגובה, לא זוכר מה היה אז, נתתי שיקים וזהו. לשאלתך מדוע אמרתי מה שאמרתי אז בחקירה, אני משיב שיכול להיות שטעיתי בחישובים של החודשים. תסתכל שנה לפני זה ושנה אחרי זה, תראה שנתתי שיקים פרטיים" (ת/32 שורות 100-106). בהקשר זה הצביע לוי בעדותו על משיכת שיק בסך 409,000 ₪ מחשבונו וטען שנעשה עבור לקוחה (622 שורות 26-27). אך לטענת התביעה מדובר בפעולה מחודש דצמבר 2000, הרחוקה מהתקופה של העברות השיקים לבר ולכן לא ניתן ללמוד על מחסור בשיקים באותה תקופה (השיק שלפני כן ניתן לבר ביום 3.5.2000 והשיק לאחר מכן הוא מיום 22.8.2001). לוי העיד כי מסר שיקים פרטיים ללקוחות נוספים בתקופה בה מסר לבר (631 שורות 16-29). אך לטענת התביעה עיון בת/889 ות/893 מעלה כי רק סמוך לשיק ת/123 בוצעה העברה בנקאית בהיקף משמעותי יחסית בסך 75,000 ₪. פרט לכך, לא קיימות משיכות כספים משמעותיות בעת העברת הכספים לבר.
671. מסירת שיקים של תל סאן ללקוחות, בתקופה בה טען למחסור בשיקים של החברה: בעדותו הוצג ללוי חשבוניות מס של לקוחות אחרים (ת/894), המעידות כי מסר שיקים של חברת תל סאן בתקופה שהעביר שיקים פרטיים לבר ומכאן, לטענת התביעה, ניתן ללמוד שלא היה מחסור בשיקים של החברה. לוי השיב בתגובה כי המחסור התבטא בכך שנותרה לו כמות מועטה של שיקים אותם העדיף לשמור ללקוחות אחרים (634 שורות 25-26).
672. האם נגמרו ללוי שיקים של החברה, או שנותרה כמות מצומצמת שהעדיף לשמור ללקוחות אחרים: כאמור, בחקירתו טען לוי כי לאור מחסור בשיקים של החברה העביר שיקים פרטיים לבר: "הייתה תקופה של איזה חודשיים שלושה שלא הביאו לי בזמן שיקים של תל סאן מהבנק למסחר, משהו בבית הדפוס של הבנק לא היה תקין אז הוצאתי שיקים מחשבוני הפרטי" (ת/29 שורות 329-331). בבית המשפט הציג לוי גירסה מרוככת: "יש לי פנקסים של החברה, לא אמרתי שנגמר לי, אלא שאני רואה שהם עומדים להיגמר לי, ונלחצתי..." (634 שורות 25-26). לוי טען כי לא היו ברשותו מספיק שיקים ועד לקבלת פנקסים חדשים העדיף לשמור את השיקים שנותרו ללקוחות אחרים, ואת הכסף לבר להעביר באמצעות חשבונו הפרטי: "זה לחץ פסיכולוגי. זה שיקול באותו רגע, יש לי 10 פנקסים לידי ואני בוחר לתת לו מהשיקים האישיים שלי" (632 שורות 8-11, 620 שורות 4-6).
673. הכרעה: עצם השימוש בשיקים פרטיים ולא בשיקים של תל סאן אומר דרשני. הבלבול של לוי בחקירה ובבית המשפט, בקשר להיקף תופעת השיקים הפרטיים, אינו מאפשר ליתן אמון בגרסתו. בנוסף, לוי התקשה להיצמד לגרסתו בעת שעומת עם ראיות התביעה (היעדר שיקים פרטיים ללקוחות אחרים באותה תקופה ומסירת שיקים של תל סאן בתקופת "המחסור"). שינוי הגרסה כך שלא מדובר ב"מחסור" של ממש אלא ב"לחץ פסיכולוגי" אינו אמין.

674. (ב) היעדר תיעוד: כאמור, בניגוד להעברות הכספים בין הנאשמים במסגרת חברת תל סאן שתועדו בכרטסת, להעברות הכספים בין הנאשמים במסגרת חשבונו האישי של לוי לא נמצא תיעוד.
675. בחקירה מיום 4.3.2009 טען לוי: "צריך להסתכל בכרטיס של דוד לוי וזהבה לוי... ואני אמור לראות את זה בכרטסת שעל שמי" (ת/30 שורות 266-271, 280-283, 394-395). ביום 9.3.2009 התייצב חוקר במשרדו של לוי וביקש לקבל את הכרטסת האישית, וכך כתב החוקר במזכר: "דוד לוי אמר כי התבלבל ואין לו כרטסת כזאת, גם אישתו מסרה כי אין לו כרטסת אישית על שמו" (ת/752).
676. בחקירה מיום 17.5.2009 נשאל לוי כיצד מסביר שבחקירה קודמת אמר שיש לבדוק בכרטסת האישית את משיכות השיקים ואלו לחוקר שהיה במשרדו מסר כי התבלבל ואין ברשותו כרטסת אישית. לוי השיב: "לא יודע אם התבלבלתי, אני מבטיח לך לחפש את זה. לשאלתך, לא זוכר אם אמרתי לגיל שאין כרטסת אישית. אני אמרתי לגיל גם שבחולון מס הכנסה לקחו, וכנראה שהכול אצלם" (ת/32 שורות 33-39).
677. בחקירה מיום 10.12.2008 נשאל לוי האם הוציא חשבונית/קבלה בגין העסקה עם בר והשיב "בטח שהוצאתי. יש מחשב והכול רשום" (ת/29 שורות 243-253).
678. בעדותו בבית המשפט חזר לוי על כך שגם בחשבון האישי ניהל רישומים בכרטסת, אך המסמכים אבדו לאחר שהעבירם למס הכנסה (620 שורות 8-9, 636 שורות 24-26). לעניין אמירתו לחוקר השיב: "הוא ביקש שאציג את הכרטסת האישית שלי, אמרתי לו שאין לי כרטסת כזו, גם אישתי אמרה כך- הכוונה שאני זוכר שהייתה לי כרטסת שאבדה... אם אמרתי שאין כרטסת משיב שייתכן שהייתי בלחץ, יתכן שאמרתי לו שאין לי כרטסת כדי שירד ממני" (620 שורות 18-23).
679. בהמשך הודה כי יתכן שלא רשם את העברות כספים מול בר. ואף בהמשך כשנשאל אם יתכן שלא ניהל רישום השיב כי קיבל את הכסף חזרה ואין סיבה שירשום:
אתה אומר ששקים פרטיים של צבי בר
נרשמו בכרטסת שאתה ניהלת רק לצורך מעקב שלך.
ת. גם לא בטוח. גם לא בטוח. אני אומר שאני חושב שהייתה לי כרטסת. אמרתי בהתחלה, גם כשהוא חקר אותי – לא בטוח שהייתה כרטסת. ב-2008—
ש. לא בטוח שהיה או לא בטוח שאין לך?
ת. יכול להיות שהייתה לי ואבדה. אני לא זוכר ספציפית אם צבי בר
, אם הייתה כרטסת. בשביל עצמי אני עושה את זה, לא בשביל הרשויות. גם בתל-סאן אני עושה את זה. הכרטסת שלי היא שלי, פנימי. אני לא זוכר אם הייתה לי כרטסת ולקחו אותה, אבדה, או לא הייתה לי כרטסת. אני לא זוכר.
ש. אז כשאתה אמרת...
ת. אני לא רוצה להגיד סתם. אולי במשטרה טעיתי כשאמרתי שהוצאתי חשבוניות – וגם לא הוצאתי חשבוניות.
ש. אז יכול להיות שלא הוצאת חשבוניות—
ת. פרטי.
ש. ...לא קבלות וגם לא בכרטסת.
ת. כן.
ש. אז יכול להיות שלא היה לך שום רישום.
ת. על מה? קיבלתי את הכסף בחזרה. מה אני צריך לרשום? אני לא מבין את השאלה".
(639. וראו גם 637 שורות 12-19, 638 שורות 7-10, 639 שורות 6-7).
680. אני דוחה את טענת ההגנה לפיה הכרטסת אבדה במס הכנסה: ראשית, לאור הגרסאות הרבות שהציג לוי. בתחילת חקירתו במשטרה טען שכל הפעולות מול בר מתועדות בכרטסת אישית. לחוקר שהגיע למשרדו אמר כי התבלבל ואין לו כרטסת אישית ורק בחקירה הבאה הסביר כי הכרטסת אבדה במס הכנסה. בעדותו בבית המשפט טען כי לא בטוח שרשם את הפעולות בכרטסת אישית ולבסוף טען שקיבל מבר את הכסף בחזרה ולכן אין צורך ברישום.
681. בנוסף לסתירות בגרסת לוי, יש לדחות את הטענה לגופה. ברשותו של לוי וברשות רו"ח של חברת תל סאן נמצאו מסמכים המתעדים פעילות בר מול חברת תל סאן בשנים בהן הועברו כספים מחשבונו הפרטי של לוי לבר (ת/717, ת/754). בנוסף, חוקר מס הכנסה רשם מזכר ובו נכתב כי למיטב זכרונו וידיעתו הספרים הוחזרו ללוי (ת/758).
682. יוער כי גם חזרתו של לוי מאמירתו במשטרה לגבי הוצאת קבלות לבר "בטח שהוצאתי. יש מחשב והכל רשום", תמוהה בעיני:
"יש לי תשובה לזה... התוכנה הזאת היית הישנה... ב-2005, אל תתפסי אותי- היו אצלי מס הכנסה ואמרו לי: התוכנה הזאת כבר פאסה. יש תוכנה כבר מתקדמת יותר.
ש: אתה ב-2008 אומר במשטרה: יש מחשב והכול רשום.
ת: כן.
ש: אתה לא אומר: יש תוכנה אחרת.
ת: יכול להיות. בין מה שעברתי ב-2008 ובין עכשיו אני רואה את הדברים אחרת. יכול להיות שטעיתי... טוב, אז הייתי בסערת רגשות אחרות... לא התייעצתי. הלכתי בתום לב למשטרה".
(645 שורות 1-8)
683. לטענת ההגנה, טרם ביקור החוקר במשרדו, לוי אמר באופן ברור כי הדברים נרשמו בכרטסת האישית. לא עמד בפני
ו אילוץ לומר זאת והעובדה שלא חשש למרות שהניח כי יידרש לספק את הכרטסת מעידה על מהימנות דבריו. בנוגע לביקור החוקר, ההגנה טענה כי המזכר שרשם הוגש בהסכמה אך ההגנה לא הסכימה לאמיתות תוכנו (329). ההגנה מודה כי קיימת סתירה בין דבריו של לוי בהודעותו לבין הדברים שתיעד החוקר במזכר, ועם זאת לא ניתן לשלול שמדובר באי הבנה.
684. עוד טענה ההגנה כי על פי ת/752 כבר בעת "ביקור" החוקר במשרדו אמר לוי שהעביר את הניירת משנים 2000-2003 לחוקר ממס הכנסה ולא קיבל אותם חזרה. איני מקבל זאת משום שמדובר באמירה כללית של לוי בדבר מסמכים שנמסרו למס הכנסה, בעוד שלגבי הכרטסת אמר באופן ספציפי שהתבלבל ואין לו כרטסת כזו.
685. בחקירה שלאחר מכן אמר לוי: "אני אומר לך שיש כרטסת אישית שלי וגם כרטסת של צבי בר
או שזה במס הכנסה או אצלי, אני אחפש אצלי. כנראה שזה נשאר במס הכנסה, כי גם כל מה שקשור לשנת 2003 לא קיבלתי חזרה" (ת/32 שורות 47-51). עיון ב-ת/757 מעלה שדבריו אמת והחומר שהוחזר אינו כולל חומרים משנת 2003. אך בנקודה זו אני קובע שלא ניתן לקבוע ממצאים על סמך ת/757 משום שאינו מלמד על החומר שנלקח על ידי מס הכנסה אלא על החומר שהוחזר.
686. טוענת ההגנה כי היעדר התיעוד אינו מעלה ואינו מוריד ואינו משליך על הדיון. איני מקבל זאת. לאחר שהתביעה הוכיחה העברה של מאות אלפי שקלים מחשבונו של לוי לחשבונו של בר, ללא העברה דומה מצדו של בר, על ההגנה מוטל הנטל להראות שבר השיב את הכספים. אלו היה תיעוד בכרטסת מסודרת כפי שקיים לגבי הכספים מתל סאן יתכן שהנאשמים היו נהנים מהספק. בהיעדר תיעוד בכרטסת, בנוסף לכך שלא הוחזרו כספים באמצעות חשבונות הבנק, אין בידי ההגנה ראיה לאימות גרסת הנאשמים. לפיכך אני קובע שקיימת משמעות ראייתית להיעדר התיעוד.

687. (ג) בחקירה טען לוי שנהג להחזיר כספים מתל סאן לחשבונו הפרטי בגין כספים שהעביר לבר ולתעד זאת: "אני אחרי שאני צ'ק אישי שלי, הוצאתי חשבונית מתל סאן ובה רשמתי "עבור ניכיון שקים" או עבור הלוואה" (ת/29 שורות 98-99, 285-291). ובמקום אחר: "ש: איך זיכית את חשבונך הפרטי לאחר ששילמת לצבי בר
את ההלוואות לדבריך? ת: לוקח שיק של תל סאן או העברה בנקאית ומחזיר את הכסף, ואני רושם את זה כתעודת חיוב וזיכוי... זה נקרא מין הלוואות פנימיות כאלה... כשאני נותן שיק פרטי, אני עושה אותה פעולה, אני מחזיר את הכסף חזרה מתל סאן לחשבון הפרטי, ורושם את זה כהעברה בנקאית המתייחסת לתעודת החיוב הספציפית" (ת/32 שורות 139-150).
688. לעומת זאת, בעדותו טען שלא נהג כך במקרה של בר ויתכן שעשה זאת באופן חד פעמי במקרה אחר:
ש: "מפנה להודעה מ-10.12.08 עמ' 5 ש' 96 ש. מה אתה רושם בתעודת חיוב בחשבונית או בקבלה כשאתה נותן שיק אישי שלך או של אישתך. ת. בכל החיים שלי נתתי פעם או פעמיים בלבד , אולי פעם אחת לצבי ופעם לעוד אדם שאיני זוכר את שמו, אחרי שאני נותן שיק שלי, הוצאתי חשבונית ובה רשמתי עבור ניכיון שיקים או עבור הלוואה, אתה מאשר?
ת: יכול להיות. מה השאלה.
ש: לשיטתך כל פעם שנתת שיק אישי לצבי בר
, היית מוציא חשבונית מהחברה?
ת: לא נכון. איני זוכר שעשיתי כך. יתכן שלא הבנתי אז את השאלה.
ש: זו הלוואה פרטית או הלוואה של החברה,
ת: נתתי לצבי בר
הלוואה פרטית, בשיק שלי. לא יודע אם הוצאתי חשבונית על זה. חושב שלא הוצאתי חשבוניות על ה-4 השיקים. ההחזר היה קרוב, לא הייתה ריבית" (636 שורות 1-14).
בהמשך:

ש: "אני מצטטת מהודעתך מ-17.5.2009, עמ' 7, שורות 139 ואילך. "ש. איך זיכית את חשבונך הפרטי לאחר ששילמת לצבי בר
את ההלוואות, לדבריך? ת. לוקח שיק של תל-סאן או העברה בנקאית ומחזיר את הכסף, ואני רושם את זה כתעודת חיוב או זיכוי". אני אומרת לך: אם בשביל להחזיר את ההלוואה שנתת לצבי בר
מהחשבון הפרטי אתה לקחת כסף מתל סאן, והוצאת תעודות חיוב, כל הפעולות האלה- הרי ראינו שאת כל הפעולות של החברה אתה רושם באופן מסודר. כל הפעולות האלה היו צריכות לבוא לידי ביטוי בספרי החברה. אנחנו חיייבים למצוא תעודות זיכוי, תעודות חיוב וקבלות בקשר להלוואות שאתה נתת לצבי בר
מהחשבון הפרטי שלך.
ת: את שואלת אותי שאלה עכשיו? אני לא יודע.
ש: כן-
ת: אני לא מבין אותה כבר...
ש: כפי שכבוד בית המשפט אמר, מי שסיפר בחקירה שהוא מחזיר את ההלוואות של צבי בר
לחשבון הפרטי שלו, על-ידי שיק או העברה בנקאית מתל-סאן זה אתה.
ת: כבוד השופט-
ש: אם אתה לא עשית את זה, למה אמרת את זה?
ת: כבוד השופט, אני הייתי ב-2008. כפי שאמרתי בהתחלה, מה שקרה עם הבת שלי-יכול להיות שלא הייתי מרוכז כל החקירה הזאת... אבל אני עברתי טרגדיה שלא עניין אותי לא מאה אלף שקל ולא 200 אלף שקל... הפכו לי את המשרד. אמרתי: יש לי גילוי מצבה, מחכים לי בבית קברות... איך עושים דבר כזה?... אז איך אתה רוצה שאני אדייק בחקירה?... את יודעת מה זה לאבד בת בגיל שלושים? והשאירו אותי במשרד עד שעה ארבע . לא אשכח את זה בחיים. זה פה, בלב שלי. מצטער, צבי. מצטער. יכול להיות שבחקירות שלי דיברתי שטויות. אני מצטער" (640-641).

689. לוי אישר בבית המשפט כי בניגוד לדבריו במשטרה, אין בחשבון פעולה של הפקדת שיק או העברה בנקאית מתל-סאן לאחר הוצאת שיקים פרטיים לבר (649 שורות 1-3).
690. לטענת ההגנה, דבריו של לוי בחקירה נאמרו כהערכה או השערה ולא מתוך ידיעה ברורה. מבט חטוף על חשבונות הבנק היה מגלה ללוי שלא קיימת העברת כספים מתל סאן לחשבונו הפרטי באותה תקופה, וקיימת הפקדת מזומן במועדים ההם. ההגנה הצביעה על אמירתו של לוי בחקירה כשנשאל האם יתכן שמקור ההפקדה של 220,000 ₪ בבר: "בטוח שהעברתי כסף מחשבון תל סאן לחשבוני הפרטי כדי לא לשלם ריביות. כותב שזה היה עבור הלוואה". מכאן מבקשת ההגנה ללמוד על תום לבו של לוי.
691. בנקודה זו אני דוחה טענות ההגנה וקובע כי לוי אכן הציג בבית המשפט גרסה שונה מזו שהציג בחקירתו במשטרה. שינוי זה נובע מפער בין הגרסה שהציג במשטרה לבין הראיות.

692. (ד) גירסה מתפתחת בנוגע לסוג המטבע בו שילם בר ללוי: בר העיד כי מעולם לא שילם ללוי בשקלים אלא בדולרים (545 שורות 8-15). לוי אמר בהודעתו: "צבי בר
החזיר לי כל הזמן במזומנים, חלק בדולרים שפרטתי בצ'יינג' ספוט וחלק בש"ח. אם אני לא טועה כ-50-70% היו בדולרים והשאר בש"ח, והכל מזומן. בשיקים הוא לא שילם לי" (ת/30 שורות 130-132). בבית המשפט שינה גירסתו וטען שבר מסר לו בעיקר דולרים, ואת הריבית שילם בשקלים "בחקירתי שהייתה 9 שנים לאחר האירועים, אמרתי שגם חלק מהכסף בר הביא לי בשקלים, אך זה לא סכום שאפשר לסגור קצוות, היו לו הרבה דולרים והוא הביא לי רוב הכסף בדולרים. הריבית הוא שילם בשקלים מדובר ב500-700 ₪" (617 שורות 15-17). כשהתבקש בחקרה הנגדית לאשר את אמירתו במשטרה שבר החזיר במזומן- 50-70% בדולרים והיתר בשקלים, התחמק לוי: "אני נמצא בחקירה, אין לי הניירות, עברו 8 שנים, לא יכול לדעת כמה החזיר בשקלים או דולרים. כשאמרתי החזיר מה שהחזיר 30-70 זה לא מתוך זה שהביא ככה ספציפית, זה אחרי 8 שנים גם המוח לא זוכר כאלה דברים" (628 שורות 1-7).
693. לטענת ההגנה, לא מדובר בגרסה כבושה משום שכבר בחקירה אמר שרוב הכסף מבר ניתן לו בדולרים והחלק הקטן התקבל בשקלים. בעדותו ייחס את התשלום השיקלי לריביות לאחר עיון במסמכים השונים בשלב מאוחר לחקירה. בנוסף, לא מדובר בנושא מהותי מבחינת לוי וכל שניסה לעשות הוא למצוא היגיון בדבר התשלום השיקלי.
694. אני מסכים שלא מדובר בנושא מהותי. יחד עם זאת, גם בנקודה זו עדותו של לוי אינה עקבית באופן המקשה ליתן אמון בגירסתו.

נימוקי ההגנה לתמיהות בעדות לוי
695. סנגוריו של לוי מודעים היטב לסתירות בגירסת לוי וניסו לספק להן הסבר. לטענת ההגנה לא מדובר בשקרים אלא בטעויות זיכרון ואי דיוקים שלא נועדו לסכל חקירה או להטעות את בית המשפט. בלבול זה נבע מהטעמים הבאים:
696. ראשית, האסון שפקד את לוי במהלך החקירות במשטרה הקשה עליו להתרכז. לוי נחקר בתקופה קשה ביותר מבחינתו, בתו חלתה מאד ונפטרה ביום 12.3.2009, בעיצומה של החקירה (623-624). לטענת התביעה מרבית חקירותיו של לוי נערכו לפני פטירתה של בתו, לטענת ההגנה אף בתקופה שקדמה לפטירתה, לוי היה נתון במצב נפשי קשה לאור מחלתה.
697. שנית, לוי הוא אדם נורמטיבי שמעולם לא דבק בו רבב. הוא לא התייעץ עם עורך דין לפני הגעתו למשטרה ובמהלך חקירותיו אמר: "אין לי מה להסתיר, מה אני צריך עו"ד?" (623 שורות 23-26. ראו גם 614 שורות 9-10). לטענת ההגנה, גם אופיו הפשוט וישירותו כפי שבאו לידי ביטוי בעדותו מחזקים טענתו ויש להעניק משקל של ממש לוויתור על היוועצות בעורך דין.
698. שלישית, לטענת ההגנה ניכר כי בחקירותיו ובעדותו התקשה לוי להבין את השאלות שהופנו אליו ולעיתים קרובות איבד ריכוז. ההגנה ליקטה בסיכומיה מספר דוגמאות לחוסר הריכוז של לוי וטענה כי מדובר בדוגמאות ספורות המעידות על כלל חקירתו ועדותו.
699. רביעית, חלוף הזמן: ההלוואות ניתנו לבר כשמונה שנים לפני החקירה, ולכן לוי התקשה לזכור את כל הפרטים ביחס לפעולות שביצע. לוי עוסק במתן הלוואות וניכיון שיקים ולא ניתן לצפות ממנו שיזכור כל פרט ביחס להלוואות שנתן ללקוחותיו (628 שורות 1-7).
700. בנקודה זו אני קובע: אין בחלוף הזמן, באסון שפקד אותו או בעובדה שהתייצב לחקירה ללא עורך דין כדי להסביר את הבלבול בגרסתו משום שבבית המשפט העיד לאחר היוועצות בעורך דין ולאחר שחלף זמן רב במהלכו יכול היה לבדוק את המסמכים ולהיזכר באירועים. אך גם בעדותו בבית המשפט מסר גרסה שאינה מעוררת אמון ואינה מסבירה את כלל הראיות.
701. אשר לניסיונה של ההגנה להציג את לוי כמי שפשוט לא הבין את השאלות או אינו מרוכז דיו דינה להידחות. ניסיון החיים מלמד שאדם חף מפשע דבק בגרסת האמת ולא נזקק לשנות גירסתו בשום שלב, הוא עונה לשאלות בצורה ישירה וללא מאמץ משום שמספר את הדברים כהווייתם ואינו נצרך לתחכום. לעומת זאת, לוי התקשה להשיב לשאלות שהוצגו לו, ובייחוד בעת שעומת עם ראיות הסותרות את עדותו, הסתבך לוי בלשונו. בניגוד לטענות ההגנה, התרשמתי כי לוי הבין היטב את השאלות שנשאל אלא שבפיו לא היו תשובות טובות.

702. לסיכום, גירסתו של לוי בחקירה ובבית המשפט רצופה סתירות ותמיהות:
703. ראשית, קשה לקבל שחברה העוסקת בהמרות כספים נקלעה למחסור חמור בשיקים. שנית, טענת המחסור הופרכה משום שבאותה תקופה החברה מסרה שיקים ללקוחות אחרים. גם טענת לוי שלאור המחסור באותה תקופה מסר גם ללקוחות אחרים שיקים מחשבונו הפרטי, הופרכה. בנוסף, לוי לא הציג גירסה אחידה בחקירה ובבית המשפט. במשטרה טען כי לא נהג להעביר במסגרת פעילות החברה שיקים פרטיים ללקוחות ועשה זאת פעם או פעמיים, רק בהמשך, כשהוצגו לו שיקים נוספים הודה כי ביצע זאת מספר רב יותר של פעמים.
704. לוי סתר עצמו גם בנוגע להיעדר הרישומים. תחילה טען שהפעולות מתועדות בכרטסת אישית, אך כשחוקר הגיע למשרדו לתפוס את הכרטסת טען שהתבלבל ואין כרטסת כזו. רק בחקירה לאחר מכן טען שהכרטסת אבדה במס הכנסה. יצויין כי במקומות מסויימים בעדותו הפגין ביטחון בנוגע לניהול הרישומים ואובדנם במס הכנסה, במקומות אחרים אמר שאינו בטוח שכך אירע. גם בנוגע לפעולות הקיזוז שביצע או לא ביצע מתל סאן, הציג לוי גרסאות שונות.
לאור האמור, אני קובע כי גירסתו של לוי אינה מהימנה ולא ניתן לקבוע ממצאים על סמך עדותו.

סיכום: העברת הכספים מלוי לבר
705. אין מחלוקת שבחשבונו של בר הופקדו ארבעה שיקים בסכום כולל של 485,000 ₪ שמקורם בחשבון הפרטי של לוי.
706. תמצית הקביעות בנוגע לגרסת בר: על אף שהשיק הראשון הופקד בחודש מאי, שבעה חודשים טרם רכישת הפרוייקט על ידי הילקרסט אין בכך כדי לעורר ספק סביר באשר לכוונות המסתתרות מאחורי שיק זה. האינטרס של לוי בפרוייקט החל לפני כן. בעדותו הצביע לוי על חודש אוגוסט כעל מועד תחילת המשא ומתן אך קבעתי שלא ניתן לסמוך על עדותו ופער של שלושה חודשים ניתן לגישור.
707. על אף שבסמוך לפני הפקדת השיקים השני והשלישי בחשבונו של בר, הופקד סכום זהה בחשבונו של לוי קבעתי שאין בעובדה זו כשלעצמה כדי לעורר ספק סביר. ראשית, לוי נשאל בחקירה במפורש האם מקור הכספים בבר והשיב בשלילה. ובר עצמו לא זכר זאת באופן וודאי. שנית, למרות שמדובר בהפקדת מזומן, על ההגנה להציג ראייה כלשהי הקושרת סכום זה לבר (למשל, ראיה להמרת דולרים בסכום זהה על ידי לוי). בייחוד כאשר מדובר באדם שמהות עסקיו המרות כספים. בנוסף, אם אכן גרסת הנאשמים נכונה הרי שהיינו מוצאים הפקדות דומות בחשבונו של לוי גם בסמוך לשיק הראשון ולשיק הרביעי.
708. אף ביחס לעובדות הבאות קבעתי כי אין בהן לעורר ספק סביר ולשלול יחסים של שוחד בין הנאשמים: הכספים הופקדו באופן גלוי בחשבון הבנק הפרטי של בר; בין השיק הראשון ליתר השיקים בר קיבל מלוי שיקים באמצעות חברת תל סאן; בין משפחות הנאשמים התקיימו יחסים פיננסיים.
709. תמצית הקביעות בנוגע לגרסת לוי: עדותו של לוי אינה מהימנה, בלשון המעטה. לוי שינה גרסתו בנוגע להיקף תופעת השיקים הפרטיים, והתקשה להסביר כיצד יתכן שבזמן שטען למחסור בשיקים של תל סאן ניתנו על ידי החברה שיקים ללקוחות אחרים שאינם בר. כמו כן, באותה תקופה לא נמצאו שיקים נוספים שהועברו מחשבונו הפרטי ללקוחות אחרים. מכאן שהמקרה של בר ייחודי בכל המובנים. בנוסף, לוי שינה גירסתו בנוגע לקיומה של כרטסת אישית (ראו חקירתו הראשונה, דבריו לחוקר שהגיע למשרדו ודבריו בחקירה לאחר מכן ובעדותו בבית המשפט).
710. גם הפער בין אמירתו במשטרה לפיה "התקזז" מול תל סאן בגין השיקים הפרטיים שהעביר לבר, לבין הראיות בפועל, צף ועלה במהלך עדותו. כמו כן, דחיתי את טענת ההגנה להשוות את דין השיקים שקיבל בר באמצעות חברת תל סאן לשיקים שהתקבלו ישירות מחשבונו האישי של לוי. בנקודה זו צויין שאין בעמידתו של לוי על זכויותיו ועל תשלום הריבית בהקשרים אחרים כדי לשלול מתן שוחד לבר.
711. ההגנה, שהייתה מודעות לבעייתיות העולה מגרסתו של לוי הציגה בסיכומיה נימוקים אובייקטיביים לגרסתו המשתנה אך הסברים אלה נדחו אף הם.
712. לאור האמור אני קובע כי בר קיבל מלוי סך של 485,000 ₪ ובר לא השיב סכום זה.
קידומו של פרוייקט הילקרסט

713. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כיהן לוי כנציג חברת הילקרסט בישראל, מנהל החברה ואיש הכספים. רכושה היחיד של החברה הוא מגרש ברמת גן (חלקה 844 בגוש 6207- להלן באישום זה: "הפרוייקט") (613 שורות 23-27). בעת רכישת המגרש על ידי חברת הילקרסט חלה עליו תב"ע רג/במ13/1001/3 (ת/239). מתוקף התוכנית ניתן היה להקים בניין בן שמונה קומות (ת/239, עמוד 2 שורה 9 (ג)). לטענת התביעה, במסגרת תפקידו של לוי הוא פעל להגדלת זכויות הבנייה לצורך הקמת בניין רחב וגבוה יותר שיניב רווח כלכלי לחברה. לוי טען בחקירה כי אינו קשור לנושא התכנון והבנייה: "אני אישית לא מעורב בשום פרוייקט ברמת גן. אני מנהל את חברת הילקרסט, לא בבנייה, אלא בענייני חשבונות ותשלומים וענייני בנקים ואין לי שום קשר לבנייה" (ת/30 שורות 13-17).
714. בנוגע לתמורה הצפויה ללוי עבור עבודתו: מהראיות עולה כי ללוי היו ציפיות מאחיו, אף בלי הסכם חתום, שאם יום אחד יבנה לגובה גם הוא יקבל את התמורה המגיעה לו. בחקירתו אמר: "אני משכיר את החניון מהם והרווחים שלי שמה. אני משלם להם שכירות כל חודש והרווח שלי הוא מהחניון. נסגר שאני אקבל אחוזים מהבנייה לכשייבנה, לא נסגר כמה אחוזים עדיין". לשאלה האם מקבל תמורה עבור הגדלת הקומות השיב "אני לא עובד בחינם, אני מקבל אחוזים, ואם יש יותר קומות אז יש לי יותר אחוזים" (ת/30 שורות 370-375, וראו עדותו בבית המשפט בעמוד 656 שורות 1-19).

טענות התביעה
715. המעורבים בפרוייקט היו מודעים ליכולתו של בר להניע אותו קדימה. כך למשל העיד עו"ד אמיר חן, בא כוחה של הילקרסט: "היו צמתים בדרך שבהם נדרשו הכוונה וסיוע שלו. הכוונה בסיוע זה לדבר למשל עם נתיבי איילון, זה לנסות לעזור מול המנהל לזרז דברים, לנסות כראש עיר לקדם עניינים בוועדה המחוזית, ואלה הדברים העיקריים..." (ת/626, הודעה ראשונה, שורות 52-57).
716. להלן טענות התביעה בנוגע למעורבותו של בר:
717. (א) טרם כניסתו של לוי לפרוייקט: ביום 18.6.2000 נידונה בעירייה תוספת זכויות בנייה לרוגובין-תדהר כדי להשוות גובהו לבניין פרזידנט טאואר הסמוך (ת/267.116 עמוד 3 סעיף 5). כלומר, חודש וחצי לאחר שבר קיבל 120,000 ₪ מלוי נדונה הגדלת זכויות הבניה במגרש רוגובין-תדהר. לטענת התביעה, לחברת הילקרסט היה עניין גם בבניין זה כיוון שתכננה לבנות בניין משותף על פני שני מגרשים- הילקרסט ורוגובין-תדהר (615 שורות 1-5). ביום 23.4.2001 נדונה הסוגייה בשנית (ת/267.118), בהמשך החליט לוי כי יקים בניין נפרד במגרש הילקרסט (615 שורות 6-11, נ/104). לטענת התביעה, מדיניות העירייה באותה עת הייתה לעודד יזמים לאחד חלקות על מנת לנצל זכויות הבנייה באופן יעיל (ת/267.119 עמוד 2 סעיף ד). חרף זאת, בר תמך בהחלטת לוי לבנות בניין נפרד (ת/267.119 עמוד 10 פרוייקט 39).
718. ההגנה ביקשה לדחות את טענות התביעה מן הטעמים הבאים: טענה זו הופיעה לראשונה בסיכומי התביעה ולוי לא עומת עם טענה זו. בנוסף, בשלב זה לוי כלל לא ידע כי הוא עתיד לרכוש את הילקרסט ולא ידע שינהל משא ומתן (שלא צלח) עם רוגובין- תדהר.
719. (ב) קידום הפרוייקט בוועדות: באוקטובר 2001, כחודשיים לאחר שקיבל 200,000 ₪ מלוי, קיים בר דיון בנושא בניית מגדל הילקרסט תוך העברת זכויות בנייה ממגרשים סמוכים והנחה את מהנדס העיר לקדם את נושא העברת הזכויות: "רה"ע מבקש שהנושא המוצע יתבצע בהליך המהיר ביותר שניתן" (ת/728, מגדל אלה הוא שמו הקודם של הילקרסט על פי עדות כהן בעמוד 237 שורות 27-28). בהקשר זה העיד בר: "המהיר ביותר- במדינת ישראל
זה כמו צב. כשאני אומר להם "מהיר", עד שזה מגיע למחוזית, זה צב..." (414 שורות 24-25).
720. עוד טענה התביעה כי בר "דחף" את הפרוייקט בוועדה המחוזית. בישיבה שנערכה ביום 21.11.2001 הציג בר את ההצעה להוספת הזכויות במתחם (ת/127), וזאת למרות שכהן ושפרבר שטיפלו בפרוייקט נכחו בישיבה. בר טען בעדותו כי רצה להוסיף "תנופה" מצידו (415 שורה 1). חמישה ימים לאחר מכן הופקד שיק על סך 145,000 ₪ בחשבונו של בר, שמקורו בלוי. שבוע לאחר הישיבה בוועדה המחוזית ישבו אנשי המקצוע בעירייה ודנו בקידום המגרשים לאורך איילון ובתוכם רוגובין-תדהר והילקרסט (ת/238) למחרת הופיע בר בוועדה המחוזית בעניין (ת/267.122). לטענת התביעה, פעולותיו של בר היטיבו בעיקר עם לוי: באחד משלושת המגדלים, בית גיבור ספורט, הושלמה הבנייה, רוגובין-תדהר היה בתהליך בנייה ורק הילקרסט טרם נבנה לאחר שלוי הבין כי במצב הדברים מדובר בפרוייקט לא כלכלי (416 שורות 25-30).
721. לטענת התביעה, בר רצה לזרז את הדיון בתוכנית ואישורה בוועדה המחוזית אך הוועדה סירבה לאשר תוכנית המתייחסת לשני המגרשים בלבד, ללא ראייה כוללת של האזור (ת/761). לאור התנגדות הוועדה הוכן מסמך מדיניות למתחם דופן איילון (נ/76),שהתייחס לשטחים שבסביבתם של שני המגרשים. המסמך נבדק על ידי לשכת התכנון ונכתב כי לאור פניית ראש העיר, הבדיקה נעשתה בדחיפות (ת/267.131). לאחר שהמסמך הוגש הוא נדון בוועדה המחוזית ללא נוכחות נציגי העירייה, דבר שעורר תגובה חריפה של בר שהוציא מכתבים ליו"ר הוועדה- חיים לסקר (להלן: "לסקר") (ת/132 עמודים 1-2). המכתבים נתפסו במשרדו של עו"ד אמיר חן למרות שנציגי הפרוייקט אינם מכותבים למכתבים. לטענת התביעה המכתבים נשלחו להילקרסט לאור האינטרס של בר להציג בפני
לוי את מאמציו לקידום הפרוייקט. יוער כי בר טען בהקשר זה: "מזל שאני דיברתי. אילו חיים כהן דיבר היו עפים שם כיסאות. אני עוד הייתי ג'נטלמן. כך חשנו, כך האמנו וכך רצינו שזה יהיה" (416 שורות 19-23).
722. במקביל למכתבים הנ"ל ולאחר שהוועדה המחוזית דחתה עמדתם, קיים בר פגישה ביום 30.7.2003 בה ניסה לעודד את רוחם של המעורבים בתוכנית (ת/130). כך העיד בר בעדותו: "ראש העיר עדכן לגבי טיפולו ומגעיו במשרד הפנים (בל תיפול רוחכם): "רבותיי. רבותיי. ראיתי יזמים גדולים שעוזבים פרוייקטים, רוח נכאים יורדת עליהם. ואני ראיתי את האווירה. אמרתי: רבותיי, בל תיפול רוחכם, אני מניע את הדברים. ואני אלך עם זה לאן שצריך בשביל להוציא את זה לפועל... בל תיפול רוחכם. הא ראיה שהפרוייקט של תדהר בנוי על ארבעים קומות, והילקרסט, בעזרת השם, יום אחד יבנו" (417 שורות 7-19). באותו יום גובשה טיוטת מכתב מחאה נוסף, הפעם לכל חברי הוועדה המחוזית בו פירט בר את השתלשלות האירועים ויתרונות הפרוייקט (ת/132 עמודים 3-6). למחרת שוב פנה ללסקר עם פרטים אודות זכויות הבנייה שמבקש לאשר (ת/267.132). בר גם פנה באופן אישי לוועדה המחוזית בבקשה לזרז טיפולה בתוכנית מגדלי ציר איילון רג/1500. וביקש דיון דחוף ביותר כדי לאשר התוכנית לאלתר (ת/710). יוער כי לגבי פנייתו ליו"ר הוועדה המחוזית לקדם את העניין והופעתו בפני
הוועדה אמר בר: "מה אתה חושב שהייתי צריך לעשות? לשבת ב... באי יווני ולהגיד לו מה לעשות? אני רוצה להופיע במלוא התנופה שלי, בחשיבה שלי, באישיות שלי, להוציא את זה לפועל" (415 שורות 19-24).
723. (ג) מעורבות בר בצירוף קרקעות סמוכות: הגדלת היקפי הבנייה בהילקרסט הותנתה על ידי הוועדה המחוזית בהגדלת שטח הקרקע עליו ייבנה הפרוייקט (עדות לוי בעמוד 656 שורות 23-29, 657 שורות 1-2 ועדות כהן בעמוד 239 שורות 21-22). בר חתם על העברת שטחים בבעלות העירייה להילקרסט (ת/136, ת/714). כמו כן פעל לצרף שטחים נוספים מבעלי מקרקעין סמוכים כמו מנהל מקרקעי ישראל ונתיבי איילון (עדות כהן בעמוד 239 שורה 21). הסכמת נתיבי איילון והמינהל לצירוף השטח הותנתה בהבטחה שלא תהיה פגיעה בזכויות הבניה שלהן (כהן בעמוד 239 שורות 15-16, בר בעמוד 557 שורות 8-17, לוי בעמוד 659 שורות 1-10). הבטחה זו ניתנה על ידי העירייה ותועדה בהסכם בין הילקרסט לנתיבי איילון (ת/244, ת/891).
724. (ד) לאחר שהפרוייקט נתקל בקשיים, פנה בר באופן אישי לשר הפנים באותה תקופה, אברהם פורז, בבקשה לגייס תמיכתו (ת/130).
725. לסיכום טענות התביעה: התביעה הצביעה על מעורבותו הרבה של בר בפרוייקט. הוא קידם את הפרוייקט בוועדות, זירז גורמים שונים לפעול, שלח מכתבים וקיים פגישות וכל זאת על מנת לקדם את הפרוייקט. כמו כן פעל בר לצירוף קרקעות סמוכות שבבעלות העירייה ושטחים נוספים שבבעלות המינהל ונתיבי איילון (צירוף זה היווה תנאי להגדלת היקפי הבנייה בפרוייקט). כל זאת בר ביצע, לטענת התביעה, בשעה שקיבל שיקים מלוי, המחזיק באינטרס מובהק בפרוייקט.

טענות ההגנה
726. ההגנה אינה חולקת על מעורבותו הרבה של בר בפרוייקט, אלא שלטענתה המניע של בר לקידום העיר הוא אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. מדובר בפרוייקט שקשה להפריז בחשיבותו לרמת גן. הילקרסט הוא מגדל אחד מבין שלושה מגדלים שהם חלק מהחזון של בר בדבר שורת בניינים שנבנו על גדת איילון. כמו כן, הפרוייקט לא נבנה עד היום והקרקע עומדת שוממה. בנוסף, טוענת ההגנה כי לא הוכח קשר בין עיתוי קבלת השיקים מלוי לקידום הפרוייקט בוועדות. להלן אדון בטענות השונות.
(א) הילקרסט כחלק מפיתוח גדת איילון: לטענת ההגנה, הילקרסט הוא מגדל אחד מבין שמונה מגדלים על גדות איילון, שהם חלק מחזונו של בר לפיתוח העיר. באותה תקופה בחלק מהמגדלים הבנייה הושלמה (גיבור ספורט וסיטי טאוור), מגדל רוגובין-תדהר היה בהליכי בנייה וחלק מהבניינים טרם נבנו (הילקרסט וארבעה מגדלים נוספים). ההגנה הביאה בסיכומיה מספר ציטוטים מפי עדים המספרים את סיפור חזונו של ראש העיר. להלן אביא חלקם:
727. עו"ד אמיר חן, בא כוחה של הילקרסט ופרוייקטים נוספים: "עם כל הכבוד לאחים לוי, הילקרסט הוא רק פרט בכל המכלול" (ת/626, הודעה ראשונה, שורות 66-67, וראו גם שורות 57-72 ושורות 39-45).
728. מהנדס העיר, חיים כהן: "התוכנית נועדה להסדיר איזור שלם ולא נועדה רק לשם הילקרסט, הוא המגדל היחיד שלא נבנה" (253 שורות 13-14).
729. אדריכל העיר, סרג'יו לרמן (להלן: "לרמן"): "זה בדרך בגין זה שטח גדול מאד, ואנחנו העירייה רוצים לבנות מאד באינטנסיביות שם? כי רוצים לקדם בנייה גבוהה שם. כי לא נכון תכנונית לבנות שם בניינים נמוכים. במקום של הילקרסט היה אפשר לבנות בניין שלוש שש קומות רק. ולמיטב זכרוני, וזה היה נורא-נורא במקביל לשרתון טאואר ולרוגבין". לרמן נשאל האם יכול להצביע על שוני במעורבות בר בפרוייקט זה לעומת פרוייקטים אחרים: "לא. לדוגמא, בפרוייקט עלית, היום הוא של חברת אזורים, או בפרוייקט של האחים גינדי, הוא תמיד נוכח, והוא רוצה לקדם את הפרוייקטים... כל פרוייקט של התחדשות עירונית ברמת גן, אני מרגיש את ראש העיר שרוצה לקדם. לא הרגשתי מעורבות מיוחדת" (412-413). בר מצידו סיפר כי לא לחץ על לרמן: "כשהם הבינו את רוח החשיבה שלי, הם כבר רצו קדימה. לי היה חשוב שהם יקבלו את ההחלטות לבד. אני לא כל הזמן ישבתי ואמרתי: תעשו ככה. רציתי שראשי מחלקות יהיו עצמאיים, ויבואו עם רעיונות, כי אתה שומע מהם..." (239 שורות 1-2, 240 שורות 1-2, וראו גם דבריו של עו"ד אמיר חן בת/626, הודעה שניה שורות 317-321).
730. מתכננת המחוז, נעמי אנג'ל: "אני רוצה להצהיר קודם כל כי הפרוייקט יפה, הוא דרמטי, מביא את העוצמות הבנייה שבו. יחד עם האיזור של תל אביב, אני רואה בשתי הגדות כשער למע"ר, זה יפה, יפה מאד" (ת/267.124).
731. (ב) האינטרס המובהק של העירייה: לטענת ההגנה, לרמת גן אינטרס כלכלי עצום בחזונו של בר לגבי גדת איילון, לרבות מגדל הילקרסט. וכך העיד בר: "לעיר יוצא היטל השבחה... דמיוני. 3,000 מטר שאנחנו מקבלים שנושא... המס והכנסה כספית, וזה לנו אוויר לנשימה. שאני יכול לבנות בזה בית ספר תיכון חדש" (409 שורות 26-28). ובמקום אחר: "אני צירפתי את הבניין הזה שיהיה קצת יותר גדול יותר מ-12 מטר. זה נותן פוש לכל המגדל, ואני מקבל כ-3,000 מטר בנוי ועוד שמונים מיליון שקל לעירייה" (418 שורות 4-15, וראו גם ת/131- דברים שכתב בר בזמן אמת בשבח החזון לשר הפנים על מנת לקבל תמיכתו למהלך). דברים ברוח זו העיד עו"ד אמיר חן: "רמת גן היא עיר יציבה מאד כלכלית ואפילו אמידה, לדעתי, כתוצאה מכך שהיא יצרה לעצמה מקורות הכנסה ודימוי יוקרתי" (ת/626 שורות 116-122. ראו גם עדות כהן בעמוד 260 שורות 10-17).

732. (ג) הפרוייקט לא נבנה עד היום: למרות אישור התוכנית המגדילה את זכויות הבנייה (ת/742), שלושת המגדלים האחרים נבנו והילקרסט נותר שומם. לטענת התביעה, גורמים חיצוניים שאינם קשורים לעירייה ולבר מנעו את בניית הפרוייקט. לוי העיד כי רק ב-2012 הצליחה החברה לרכוש חלק קרקע חסר ממנהל מקרקעי ישראל (615 שורות 25-26). בנוסף, העיכוב נבע מוויכוח על מס שבח (409 שורות 12-20).

733. (ד) תפקידו של לוי בחברת הילקרסט: לטענת ההגנה, מעורבותו של לוי בפרוייקט אינה רחבה כפי שהתביעה ניסתה לצייר. מדובר במעורבות בפרטים הטכניים, ואחיו מאיר היה פעיל ממנו: "... אני הייתי כמו חותמת גומי, אני מנהל את החניון וכותב שיקים וזהו" (הודעת לוי ת/32 שורות 345-346, וראו גם ת/30 שורות 15-17). וכך גם העיד עו"ד אמיר חן שליווה את הפרוייקט: "...יותר מאיר לוי כי הוא האיש הדומיננטי בין האחים, התקשורת הייתה בעיקר מולו, ואילו מול נאשם 4 לוי הייתה יותר בעניינים טכניים" (ת/626 הודעה ראשונה שורות 21-24 וראו גם שורות 84-86).
734. לוי לא היה מודע לפעולותיו של בר לקידום הפרוייקט. כך לגבי המכתבים ששלח בר כשהתרעם על כך שהדיון בוועדה המחוזית נערך ללא נציגי העירייה. בר שלח העתק המכתבים לעו"ד חן ולא ללוי. חרף זאת, התביעה טענה כי לוי היה מודע לפעילותו של בר לאור תפקידו הבכיר בחברה.

735. (ה) אין קשר בין עיתוי קבלת הכספים מלוי לפעולותיו של בר: לטענת ההגנה, התביעה קושרת באופן מלאכותי את קבלת הכספים מלוי במסגרת שירותי המרת מטבע לפעילותו של בר לקידום הילקרסט.
736. בנוגע לדיון שנערך ביום 18.6.2000: לוי התעניין במגרש רק בחודש אוגוסט (כארבעה חודשים טרם החתימה על חוזה הרכישה וכחצי שנה לאחר שהתברר לו שמגרש רוגובין-תדהר נמכר). כמו כן, כיצד ניתן לומר שבר היטיב עם לוי באמצעות הגדלת הזכויות במגרש רוגובין-תדהר הסמוך למגרש בו התעניין כביכול. אם מדובר בפעולה שנעשתה תמורה לשוחד שניתן בחודש מאי הרי שהיה צריך להגדיל את זכויות הבנייה בהילקרסט. בנוסף, הדגישה ההגנה כי בדיון נדונו פרוייקטים נוספים מלבד רוגובין-תדהר (ת/267.116).
737. לגבי קידום הפרוייקט בוועדה המקומית באוקטובר 2001 (לטענת התביעה: חודשיים לאחר שבר קיבל שיקים בסך 200,000 ₪ קידם הגדלת זכויות באמצעות ניוד זכויות מפרוייקט נפוליאון). לטענת ההגנה מהלך ניוד הזכויות קוּדם כבר באפריל 2001, זמן רב לפני השיקים שהעביר לוי לבר. הדיון הוא חלק מרצף פעולות שננקטו על מנת לקדם את חזון המגדלים. גם לגבי הדיון בוועדה המחוזית בנובמבר 2001 והישיבות בעקבותיה (התביעה שייכה לשיק הרביעי שניתן לבר ביום 26.11.2001), טענה ההגנה שפעולות בר והעירייה מול הוועדה המחוזית החלו זמן רב לפני הדיון בנובמבר.
738. לאור האמור מבקשת ההגנה לקבוע כי לאורך תקופה ארוכה המשתרעת על פני למעלה מעשור, בוצעו פעולות שיטתיות ובלתי פוסקות מצידם של גורמים בעירייה, בראשם בר, לקידום כלל הפרוייקט והילקרסט בתוכו. קישור פעולות ספוראדיות אלה לשיקים שהעביר לוי לבר הוא קישור מלאכותי.
739. לסיכום טענות ההגנה: הילקרסט הוא בניין אחד מתוך פרוייקט שלם, חזונו של בר לשרשרת מגדלים על גדת איילון. לעירייה אינטרס כלכלי מובהק בקידום מגדל זה ויתר המגדלים לאור העובדה שהפרוייקט מעשיר את קופת העירייה ותורם ליוקרת העיר. כמו כן טענה ההגנה כי אין קשר זמנים בין הכספים שהועברו מלוי לפעולותיו של בר. ההגנה הוסיפה גם כי בניגוד ליתר המגדלים, הילקרסט לא נבנה עד היום.

הכרעה: מעורבות בר בפרוייקט הילקרסט
740. אין חולק על מעורבותו של בר בפרוייקט. הוא קידם אותו בוועדות השונות, פעל לצירוף קרקעות סמוכות לאחר שהגדלת השטח היווה תנאי להגדלת זכויות הבנייה וקיים פגישות מול גורמים שונים. הצדדים חלוקים בשאלה מהו המניע למעורבות בר. לטענת התביעה, המניע הוא שוחד שהעביר לוי. ההגנה טענה כי אין קשר סיבתי בין פעילותו של בר במסגרת תפקידו לקידום הילקרסט לבין השירותים הפיננסיים שסיפק לוי לבר.
741. אני מקבל טענת ההגנה שמגדל הילקרסט לא עומד בפני
עצמו והוא חלק מפרוייקט שלם של מגדלים שנבנו על גדת איילון. האינטרס הכלכלי של העירייה בבניית המגדלים הוא מובן מאליו (היטל השבחה, ארנונה ותנופה כלכלית לעיר). לאור האמור, אני מקבל שיש לבחון את פעולותיו הנמרצות של בר לקידום הפרוייקט במבט רחב ובשים לב לכך שבר פעל אף בעניין יתר המגדלים בגדת איילון.
742. אשר לתפקידו של לוי בחברה, לא התרשמתי כי מדובר בתפקיד טכני. בעלי החברה, מאיר, שוהה בחו"ל ולוי הוא שניהל אותה בפועל. התרשמתי במהלך עדותו שהיה מעורה בפרטים ומעורב לחלוטין בכל הקשור בפרוייקט.
743. בנוגע לטענת ההגנה להיעדר קשר זמנים בין הכספים שהועברו מלוי לפעולותיו של בר. אין צורך להצביע על קשר בין סכום מסויים שהועבר לבין פעולה מסויימת. שוחד יכול להינתן בתמורה לקידום כללי של פרוייקט. אך גם לגופו של עניין למעט השיק הראשון (אליו התייחסתי לעיל בפרק שעסק בשוחד הנטען), יתר השיקים הועברו לבר בעיצומה של הפעילות לקידום הפרוייקט.
לסיכום עבירת השוחד באישום הרביעי
744. בין הנאשמים לא התקיימו יחסי חברות אלא יחסים עסקיים. כמו כן, סכום של 485,000 ₪ הופקד בחשבונו של בר באמצעות ארבעה שיקים שהעניק לו לוי. בר לא השיב את הכספים הללו. וכל זאת, בזמן שלוי החזיק באינטרס כלכלי בפרוייקט הילקרסט ובר כיהן כראש עיריית רמת גן, יו"ר הוועדה המקומית וחבר הוועדה המחוזית ובעל השפעה לא מבוטלת על פרוייקטים נדל"ניים.
745. העולה מהאמור, בפני
בית המשפט הוצגו ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר את השוחד בסך 485,000 ₪ שהעביר לוי לבר, בתמורה לקידום פרוייקט הילקרסט. ויודגש, העובדה שבר לא סטה מן השורה אינה שוללת קבלת שוחד תמורת קידום הפרוייקט.
746. לפיכך, אני קובע כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשמים 1 ו-4 ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום. אני מרשיע את בר בביצוע עבירה של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין ואת לוי אני מרשיע בביצוע עבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין.
747. כפי שקבעתי באישום הראשון והשלישי, כך גם באישום זה, איני מרשיע את בר בעבירה של הפרת אמונים כדרישת התביעה, לאור החפיפה בין העבירות ואני מבטל הוראת חיקוק זו מכתב האישום.

עבירת הפרת אמונים
748. לטענת התביעה, בין הנאשמים התפתחה מערכת יחסים של "תן וקח". מצד אחד ראש עיריית רמת גן המעוניין בקבלת שירות מיזם (הלוואות בסך 519,320 ₪ באמצעות תל סאן) ומצד שני יזם המעוניין בקידום האינטרסים שלו בעיר רמת גן.
749. כאמור באישום השוחד, התביעה הצביעה על כך שלוי התעניין ברכישת המגרש בשנים 1999-2000 (614 שורות 13-21), על אף שהסכם הרכישה נחתם רק ביום 7.12.2000 (ת/126). כבר במחצית 1999 התעניין ברכישת מגרש רוגבין- תדהר הסמוך אך גילה שנמכר לבעלים אחרים. כחצי שנה לאחר מכן נודע שמגרש הילקרסט עומד למכירה והתחיל במו"מ לרכישתו (654 שורות 17-23, ת/30 שורות 26, 54-55). לוי תכנן תחילה לבנות בניין על פי ההיתר הקיים, קרי, שמונה קומות ועוד קומת מרתף. לאחר התייעצות עם אחיו הבין שבנייה כזו אינה כלכלית ופעל להגדיל את זכויות הבנייה: "ובדקתי בתב"ע היה כ-8 קומות + 2 קומות מרתפים או 9 קומות. זה מה שהתכוונו לבנות... עשיתי חשבון למאיר והוא אמר לי שהעסקה לא טובה, כי צריך לשלם היטל השבחה... פניתי למוטי כסיף האדריכל, שבנה 10 קומות ברוגובין תדהר... הוא אמר שהוא יבנה ואני אבנה מעליו ואקבל את הזכויות מעל הבניין שלו והוא יקבל את המגרש שלי... כשיצאתי מהפגישה הבנתי שהם לא נותנים לי כלום ואצא בהפסד... ורוגובין הציעו לי שנעשה הסכם קו כחול ביחד ויגדילו את הזכויות, רצו להמשיך לבנות, אמר לי שעשו תשתית של 40 קומות, והלכנו למהנדס העיר, וראש העיר, היה שם גם אדריכל העיר ומשפטנים..." (614 שורות 22-28, 615 שורות 1-11). לוי הוסיף כי חסר שטח של דונם ולכן ניהלו מו"מ עם המינהל ונתיבי איילון, שהחזיקו בשטח של תשעה דונם מצפון. בשנת 2012 נחתם הסכם עם נתיבי איילון- ת/891 (615 שורות 17-21).
750. התביעה מבקשת לדחות את טענת לוי לפיה רק לאחר שרכש את המגרש הבין שהקמת בניין על פי ההיתר הקיים אינה כלכלית. ראשית משום שלוי ניהל את חברת תל סאן שעוסקת כיום גם גם בנדל"ן (612 שורות 8-10)). שנית, לוי חתם בשם חברת הילקרסט על מסמך לפיו חברת הילקרסט וחברת רוגבין-תדהר יבנו שני בניינים נפרדים (נ/104). וזאת, לאחר שבחנו אפשרות של בנייה משותפת שכללה פגישות והתייעצות עם מומחים (614 שורות 22-28, 615 שורות).
751. בתקופה זו, בין השנים 1999-2000 הכירו הנאשמים לראשונה, במסגרת השירותים הפיננסים שסיפק לוי לבר. לשאלה מדוע פנה דווקא ללוי לצורך המרת מטבע השיב בר כי העדיף לפנות לאדם שמכיר (541 שורות 10-11 וראו גם ת/11 שורות 57-58). אך התביעה טענה כי יש לדחות גירסה זו לאור העובדה שלא מדובר בחברים קרובים, אלא בשני אנשים שהכירו על רקע הצורך של בר באותן פעולות הפיננסיות בין השנים 1999-2000.
752. בר לא דיווח על ניגוד העניינים בו היה מצוי. לטענת התביעה בר נמנע מדיווח זה כיוון שאילו דיווח הייתה נמנעת ממנו האפשרות להשתתף בישיבות הנוגעות לפרוייקט. ובכך למעשה הייתה מתבטלת יכולתו להשפיע על קידומו. לאור האמור התביעה מבקשת לקבוע כי בר היה מצוי בניגוד עניינים המהווה עבירה של הפרת אמונים.
753. התביעה הצביעה גם על הכחשת בר לגבי מעורבות לוי בפרוייקט הילקרסט. בחקירתו במשטרה אמר בר "מי שעסק בנכס הזה, זה רק מאיר לוי ולא אח שלו דוד" (ת/10 שורות 442-443). בחקירה מאוחרת יותר נשאל בר כיצד מסביר אמירתו לאור העובדה שבפגישה הנוגעת לפרוייקט נכח דוד: "יכול להיות שגם אח שלו, דוד. אם הם ביחד, אם הם שותפים, איני יודע מה החלוקה ביניהם. אני מניח שדוד לוי הוא בתוך הנכס עם אחיו. את שואלת אותי, מדוע אמרתי שדוד לוי לא טיפל בנכס, ועל כך אני משיב: "מה שאמרתי, אמרתי". איני מוצא פה חטא במי שהיה נוכח" (ת/9 שורות 225-232). בעדותו הודה בר: "הבעלים היום הוא מאיר ודוד היה לידו כל הזמן" (556 שורה 16). לטענת התביעה, הכחשת בר (והעובדה שחזר בו מיד כשהוצגו לו ראיות סותרות) נובעת מניסיון להרחיק עצמו מהידיעה שללוי אינטרס כלכלי ברמת גן בזמן שקיבל ממנו שירותים פיננסיים.

טיב השרות: המרת מטבע או הלוואות
754. לטענת התביעה: השירותים הפיננסיים שסיפק לוי לבר הם הלוואות, מן הטעמים הבאים:
755. (א) בחינה של העברות הכספים בין חברת תל סאן לבר מעלה שברוב המכריע של המקרים מדובר בפעולות האופייניות למתן והחזר הלוואה ולא להמרות מט"ח.
756. (ב) הקבלות (ת/717א) מכילות מידע על יתרות החובה של בר. על חלק מהקבלות צויין בסעיף "הערות" שמדובר בתשלום על חשבון חוב (קבלה 883) או על סגירת יתרת חוב (קבלה 1208).
757. (ג) הן הקבלות (ת/717א) והן כרטסת תל סאן (ת/717, ת/720) מכילות תיעוד של תשלומי ריבית ששילם בר (ת/30 שורות 204, 212-214. וראו עדות בר בעמוד 543 שורות 1-3 ועמוד 406 שורות 1-8).
758. לוי העיד שהחליט לגבות ריבית משום שבר לא החזיר את הכסף במזומן באותו יום, ולרוב ביקש שיק ואת הכסף החזיר כעבור תקופה של מספר ימים, שבועות או חודשים (613 שורות 18-20). לטענת התביעה, למעט שני מקרים בהם הכספים הוחזרו לתל סאן באופן מיידי (בתאריך 14.2.2001- הוחזר באותו יום, 29.8.2003- הוחזר כעבור יומיים), ביתר הפעמים בהם בר קיבל כספים מתל סאן, הוא החזיר את הכספים חודש-חודשיים לאחר מכן.
759. לטענת בר: השירותים הפיננסיים שסיפק לוי לבר הם המרות מט"ח, מן הטעמים הבאים:
760. ראשית, התביעה עצמה טענה בסיכומיה כי רובן המכריע של הפעולות תואמות להלוואה ולא להמרת מט"ח. מקום שתזה של התביעה נתמכת ברוב מכריע של הראיות ולא בכל הראיות היא אינה יכולה להוכיח טענתה. שנית, בשלושה מתוך שבעה מקרים הכספים הועברו סימלוטנית (ת/717 ו-ת/720), כך גם לגבי כספים שהועברו ביום 15.2.2001 ובימים 29.8.2003 ו-31.8.2003. לטענת ההגנה, לאחר שהוכח שב-43% מהמקרים מדובר בשירותי מט"ח משום שהכספים הועברו באותו יום, נוצר ספק סביר.
761. ההגנה הוסיפה עוד כי אין פסול בקבלת שירותים פיננסיים מידי לוי בעת שלוי כיהן כנציג חברת הילקרסט בישראל. טענת התביעה יוצרת איסור על ראשי רשויות מקומיות לקבל שירותים סטנדרטיים מתושבי הרשות. לטענת ההגנה, מקום בו השירותים שמקבל ראש העיר זהים לאלו הניתנים לשאר הלקוחות אין כל היגיון באיסור על ראש העיר לדון בעניינם.
762. הכרעה: אין משמעות לשאלה האם לוי סיפק לבר שירותי המרת מטבע או הלוואות באמצעות חברת תל סאן, ויש לבחון את מהותם של השירותים הפיננסיים.
763. מערכת היחסים העסקית בין בר ולוי בעניין המרת מט"ח או הלוואות שהוחזרו במלואן, לרבות תשלום בגינן, מצביעה על יחסי מסחר בין נותן שירות ללקוח, ללא קשר למעמדו ותפקידו של בר כראש עיר. מותר לראש עיר להסתייע בשירותיו של איש מקצוע, כל עוד אינו מנצל את מעמדו וכל עוד משלם את מלוא התשלום עבור השירות שקיבל. במקרה כזה, אין לראות את בר כמצוי בניגוד עניינים שעלול להשפיע על תפקודו או על החלטותיו.
764. בעניין מערכת היחסים העסקית בין בר ותל סאן, לא מצאתי כי בר היה מצוי בניגוד עניינים ויש לראותו כאדם פרטי המבצע עסקה מסחרית של המרת מטבע או קבלת הלוואה ומשלם את התמורה המלאה. לכן אין לראות בבר כמי שהפר אמונים בגין חילופי הכספים עם חברת תל סאן, ואני מזכה אותו מעבירה של הפרת אמונים שיוחסה לו בפרט אישום זה, בנוגע לכספים שקיבל והחזיר במלואם לתל סאן.

לסיכום האישום הרביעי
765. במסגרת אישום זה הורשעו בר ולוי בעבירות של לקיחת ומתן שוחד (בהתאמה) על פי סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין. בר זוכה משתי עבירות של מרמה והפרת אמונים.
אישום 5: עבירות מס

766. כתב האישום מייחס לבר השמטת הכנסות מלקיחת שוחד בסכום כולל של 1,924,014 ₪ מהדו"חות השנתיים שהגיש לשלטונות המס עבור השנים 2000 (120,000 ₪ מלוי), 2001 (345,000 ₪- מלוי), 2003 (440,000 ₪ מגייר) ו-2006 (1,019,014 ₪ מלגזיאל וארביב).
767. סעיף 220 קובע כי:
"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד; ואלו הן:
(1) השמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;"

768. לטענת התביעה, הפקודה אינה מבחינה בין הכנסה ממקור חוקי לבין מקור שאינו חוקי. אין בעיסוק בלתי חוקי או בלתי מוסרי כדי למנוע חבותו של העוסק במס, ובפסיקה נקבע כי כספי שוחד שקיבל נאשם חייבים בדיווח לשלטונות המס ובתשלום מס הכנסה (ע"פ 7593/08 רוני ריטנבלט נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו, 1.9.2009)).
769. התביעה היפנתה בסיכומיה לדו"חות שהגיש בר לשלטונות מס הכנסה והצביעה על כך שלא דיווח על הכנסותיו. איני מוצא מקום לפרט בנקודה זו כיוון שההגנה אינה חולקת על היעדר דיווח בגין הסכומים להם טוענת התביעה. לטענת ההגנה בר לא נצרך לדווח משום שמעולם לא קיבל את כספי השוחד, ואם קיבל כספים מהנאשמים לא מדובר בהכנסה כיוון שהשיב את הכספים במלואם. לטענת התביעה, השמטת ההכנסות משוחד מהדו"חות השנתיים שהגיש בר, מקיימת גם את היסוד העובדתי של מרמה שכן מדובר במצג כוזב אודות הכנסותיו.
770. לטענת ההגנה מדובר במחדל אזרחי של אי תשלום המס המתחייב מקבלת כספים, ולא מדובר בעבירה פלילית של השמטת הכנסות "בעורמה ותחבולה", כפי שדורש סעיף החוק.
771. אשר ליסוד הנפשי, סעיף 220 דורש הוכחת "זדון" ו-"כוונה" להתחמק ממס. לטענת התביעה, בר הגיש דו"חות שנתיים וידע כי עליו לכלול בהם את כל הכנסותיו. התחמקות בר מדיווח אודות הכנסות משוחד מבטאת פעילות מתוכננת ושיטתית. לדו"חות אלו צורפו הצהרותיו של בר לפיהן לא היו לו או לבת זוגו הכנסות נוספות ופרטי הדו"ח נכונים. לאור האמור טוענת התביעה לכך שבר היה מודע להשמטת הכנסותיו משוחד וכתוצאה מכך הופחת הסכום שנדרש לשלם למס הכנסה.

772. כאמור, אין מחלוקת כי הדו"חות שהעביר בר למס הכנסה, לא כללו את סכומי הכסף שקיבל במסגרת השוחד שלקח והוכח במסגרת הכרעת הדין. אני דוחה את טענות ההגנה שמדובר במחדל אזרחי שאין בו עבירה פלילית. אני קובע כי בר היה מודע לכספי השוחד שקיבל מהנאשמים, והשמיט באופן מכוון הכנסה זו מהדו"חות. בכך ביצע פעולה של השמטת הכנסה מדו"ח שהוגש על פי פקודת מס הכנסה. השמטה מכוּונת זו מהווה שימוש בעורמה ותחבולה.
773. לאור האמור, אני קובע כי בר ביצע את המיוחס לו בכתב האישום ואני מרשיע אותו בביצוע ארבע עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שהוגש לפי פקודת מס הכנסה, על פי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה. כמו כן אני מרשיעו בביצוע ארבע עבירות של מרמה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.
סוף דבר

774. הכרעת הדין מגוללת התנהלות בלתי תקינה, בלתי מוסרית ומהווה דוגמא מובהקת לשחיתות שלטונית. את היושר, השקיפות והגילוי הנאות החליף ניצול המעמד לטובת לקיחת טובות הנאה. יפים לעניין זה דבריו של השופט ד' לוין:
"המחוקק מתייחס בחומרה רבה לעבירות השוחד, ואין תימה בכך. כבר קדמונינו גינו במלוא החריפות כל התנהגות נפסדת מצד נושא משרה הנכשל בלקיחת שלמונים. כידוע נאמר על כך, כי "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט[א]) ו"שוחד לא תקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח[ב]). הם גם הקפידו הקפדה יתרה בעבירת השוחד, שכן עמדו על המשמעות המזיקה, מבחינה ציבורית, מוסרית וערכית, שבקבלת מתת על-ידי בעל סמכות מידי הנותן, הנזקק, או העשוי להיזקק לשירותיו. הם הקפידו בקטנות כבגדולות משום הטעם המרכזי, שמקבל השוחד רואה עצמו שבוי בידי הנותן ומחויב כלפיו, עד שהוא מגיע לכלל זהות אינטרסים עמו ומאבד את אי התלות והענייניות בשיקוליו..." (ע"פ 355/88‎ ‎רפאל לוי‎ ‎נ' מדינת ישראל
, פ''ד מג(3) 221, 229).
775. נכון שהחלטותיו של בר בפרוייקטים נשוא כתב האישום נעו בין החלטות סבירות להחלטות המיטיבות עם העיר ולא מצאתי כי בעקבות מעשיו של בר קמו פרוייקטים שהם בבחינת "בכייה לדורות". יתכן גם שבר היה מקדם את הפרוייקטים ללא קשר לטובות ההנאה אך אין בכך כדי לבטל את טובות ההנאה שקיבל מהנאשמים כמי שמקדם את האינטרסים שלהם ברמת גן, תוך ניצול מעמדו. בנוסף, כפי שציינתי לא אחת, לבר סמכויות רבות כראש עיר, והבולטת שבהן היא הסמכות להתוות מדיניות, לקבוע סדרי עדיפויות לקידום הפרוייקטים ולהנחות בהתאם את אנשי המקצוע- עובדי העירייה. סמכויותיו של ראש עיר הן זכות אך גם חובה. כגודל מעמדו של אדם והיקף סמכויותיו במסגרת תפקידו כך גודלה של האחריות אותה נושא על כתפיו. חומרת הכרעת הדין נובעת לא רק ממעשיו ומעמדו של בר אלא גם מהסכומים הגבוהים אותם שלשל לכיסו (סך הכל כ-1.9 מיליון ₪).
776. בניגוד לאישומי השוחד שהוכחו כולם מעבר לכל ספק סביר, במרבית האישומים בעבירת הפרת אמונים לא מצאתי מקום להרשיע את בר, כפי שפורט במהלך הכרעת הדין. הקושי בתחימת גבולות העבירה לאור אופייה הכללי הוא ידוע ונדון בהרחבה בפסיקה. יחד עם זאת, לא ניתן להפריז בחשיבותה של עבירה מרמה והפרת אמונים בספר החוקים. דווקא משום כך מצופה מהתביעה לפעול בזהירות בעת שהיא מייחסת עבירה זו לעובד ציבור, להפעיל שיקול דעת ולהפעילה במקרים המתאימים והראויים לכך.
777. לא כל מקרה של שימוש בשירותיו המקצועיים הלגיטימיים של מי שהוא בעל אינטרס כלכלי בעיר מהווה ניגוד עניינים (כפי שנקבע באישום הרביעי בעניין שירותים פיננסיים לגיטימיים שקיבל מיזם בעיר), לא כל מקרה של פעילות בניגוד עניינים מהווה הפרת אמונים (כפי שקבעתי באישום השלישי בעניין הצבעתו של בר בעד פרוייקט אנדרומדה שלגייר אינטרס בו). יתרה מזאת, לא בכל מקרה שניתן לייחס הפרת אמונים יש חובה לעשות זאת (כפי שמצאתי באישום הראשון בעניין העסקתו של יואב בחברה של ארביב שמדובר בזוטי דברים).
778. באותה נשימה יש להדגיש כי על אף שזיכיתי את בר בשלוש מתוך ארבע עבירות של הפרת אמונים עצמאיות (שאינן חלק מעבירת השוחד) אין בכך כדי להכשיר התנהלותו של בר המשולה בעיני להליכה על חבל דק ואינה הולמת התנהלות ראש עיר בישראל.
779. סיכומו של דבר:
780. אני מרשיע את בר בארבע עבירות של קבלת שוחד על פי סעיף 290 לחוק העונשין. מלגזיאל וארביב במסגרת האישום הראשון (בית ליר אור), מלגזיאל במסגרת האישום השני (מד פטרוליום), מגייר במסגרת האישום השלישי (נפוליאון) ומלוי במסגרת האישום הרביעי (הילקרסט). הוראת החיקוק של הפרת אמונים המיוחסת לבר בגין עבירות השוחד בהן הורשע מהווה כפל אישומים ולכן נמחקה מכתב האישום.
781. בנוסף, אני מרשיע את בר בשתי עבירות של הלבנת הון על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון (בגין האישום הראשון והשלישי).
782. בנוגע לעבירת הפרת אמונים: אני מזכה את בר מעבירה של הפרת אמונים בגין העסקת יואב בחברת פראגון בגין זוטי דברים (האישום הראשון). בגין פרשת אקו פאוור אני מרשיע את בר בעבירה של הפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין (האישום השני). בנוגע לפרשת אנדרומדה (האישום השלישי) אני מזכה את בר מעבירה של הפרת אמונים לאחר שקבעתי שניגוד העניינים בו היה מצוי בר אינו עולה כדי הפרת אמונים. כמו כן אני מזכה את בר מעבירה של הפרת אמונים בגין האישום הרביעי לאחר שקבעתי כי לא פעל בניגוד עניינים.
783. בגין האישום השלישי אני מרשיע את בר גם בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, ובעבירה של שיבוש הליכי משפט על פי סעיף 244 לחוק העונשין.
784. כמו כן אני מרשיע את בר בארבע עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שהוגש לפי פקודת מס הכנסה, על פי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה, ובארבע עבירות של מרמה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.
785. את לגזיאל אני מרשיע בשתי עבירות של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין (בגין האישום הראשון והשני), וכן בעבירה של הלבנת הון על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון (בגין האישום הראשון).
786. את גייר אני מרשיע בעבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין, בעבירה של הלבנת הון על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון ובעבירה של שיבוש הליכי משפט על פי סעיף 244 לחוק העונשין (בגין האישום השלישי).
787. את לוי אני מרשיע בעבירה של מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק העונשין (בגין האישום הרביעי).

ניתנה היום, ז' אדר תשע"ה , 26 פברואר 2015, במעמד הצדדים
________________
צבי גורפינקל
, שופט בכיר
- 843 -

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

26 פברואר 2015
ת"פ 61784-01-13 מדינת ישראל
נ' בר ואח'








פ בית משפט מחוזי 61784-01/13 מדינת ישראל נ' צבי בר, שאול לגזיאל, חיים גייר ואח' (פורסם ב-ֽ 26/02/2015)