פסקי דין על אסולין חיים בן סימון

4546/99 פ     08/02/2005




פ 4546/99 מדינת ישראל נ' אסולין חיים בן סימון




144
בתי המשפט
פ 004546/99
בית משפט השלום רחובות
08/02/2005
תאריך:
בפני
כבוד השופט גדעון ברק

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נגד
אסולין חיים בן סימון
הנאשם
עו"ד וינגרטן יונתן

על ידי ב"כ:
הכרעת דין
1. היום של 20.11.99 משעה 15.00 או בסמוך לכך הביא להגשת כתב אישום נגד הנאשם, בו הואשם הנאשם בארבע עבירות : איומים - לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"החוק"), תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 274(1) לחוק, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו - לפי סעיף 273 לחוק והעלבת עובד ציבור - לפי סעיף 288 לחוק.
עבירות אלו נובעות למעשה מארוע מתמשך של אותו יום - כפי שעולה מעובדות כתב האישום.

2. ואלו הן העובדות הרלוונטיות, כפי שמובאות בכתב האישום:
א) בהיות הנאשם במרפאה של קופת חולים "מכבי" בראשון לציון (להלן:"המרפאה") איים הנאשם על ד"ר נתן טיומקין (להלן:"ד"ר טיומקין") שלא כדין בכך שאמר לו שיזיין אותו בתחת ושישבור לו את הפרצוף - כל זאת בכוונה להפחידו ולהקניטו.

ב) בהמשך לכך, כאשר הגיעו השוטרים לביא רונן (להלן:"לביא") והמתנדב אייל אליאס (להלן:"אליאס") וניסו לעכב את הנאשם וכשהם ממלאים תפקידם כחוק החל הנאשם להשתולל ולתקוף את השוטרים בכך שחבט בלביא באגרופו, נגח בראשו ובעט בו ובהמשך אף השליך על ראשו את מכשיר הפלאפון שנפל מידיו.
כל זאת עשה הנאשם בכוונה להכשיל את השוטרים בתפקידם. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו ללביא חבלה של ממש שהתבטאה בשטפי דם מרובים בגופו וכן שריטות.
כתוצאה מהתפרעות הנאשם נגרמו לאליאס חבלות של ממש שהתבטאו בשריטות בגבו ובידו.

ג) בהמשך איים הנאשם על לביא שלא כדין בכך שאמר לו שהוא יחזור ויהרוג אותו יתקע לו כדור בעין וידאג שיחסלו אותו - כל זאת אמר בכוונה להפחידו ולהקניטו.

ד) בהמשך, כאשר הגיעו למרפאה השוטרים אלכס ארליך (להלן:"אלכס") וראובן נסים (להלן:"נסים") וניסו אף הם להשתלט על הנאשם איים עליהם הנאשם שלא כדין וכשהם ממלאים תפקידם בכך שאמר להם :"שוטרים מזדיינים בתחת אני עוד אהרוג אתכם" וכן בכך שבהמשך בניידת אמר הנאשם לאלכס:"רוסי מזדיין בתחת אני עוד יבוא אליך הביתה ואתן לך שני כדורים בראש" וכן אמר שהוא ישתחרר מהכלא יבוא לביתו וירצח אותו - כל זאת אמר הנאשם בכוונה להפחיד ולהקניט את השוטרים.

ה) באותן הנסיבות, בניידת תקף הנאשם את השוטרים אלכס ונסים אשר מילאו תפקידם כחוק, בכך שירק עליהם וכן בכך ששפך על אלכס בקבוק מים.
בהמשך, בתחנת המשטרה, בחדר סיור, איים הנאשם על לביא, אלכס ונסים שלא כדין, בכך שאמר להם:"אני אשלח לכם אנשים לביתכם ואתם תמותו" - זאת בכוונה להקניטם ולהפחידם.

3. בתחילה נדחה המשפט, מפעם בפעם, היות והנאשם ניסה מדי פעם להעמיד לעצמו עורך דין ובתחילה לא עלה הדבר בידו.
ביום 19.6.01 התיצב עו"ד קליין מטעם הנאשם ובו ביום כפר, בשם הנאשם, בעובדות כתב האישום, תוך ציון כי כפירה מפורטת יעביר לבית המשפט תוך מספר ימים.
בהמשך לאותה כפירה ולאותה הצהרה, נקבע מועד לשמיעת הוכחות ליום 28.2.02.
ביום 28.2.02 עת היה הנאשם במאסר בגין תיק אחר , הובא הנאשם לבית המשפט והודיע כי יש לו עו"ד חדש - הוא עו"ד וינגרטן, ברם מאחר ועוה"ד לא יכול היה להתיצב ביום שנקבע להוכחות, ביקש הנאשם דחיה.
התובע, אשר ראה התנהלות חילופי עורכי דין בעין לא יפה, מחה על דרך ההתנהגות ודרך חילופי עורכי דין.
עלי לציין כי עו"ד קליין, אשר ייצג בתחילה את הנאשם, אף הגיש מספר בקשות לדחית מועדי דיון ולאחר שנעתרתי לבקשותיו ומשנקבע מועד ההוכחות ליום 28.2.02 - לא התיצב עו"ד קליין לדיון וגם לא הגיש כפירה מפורטת, כפי שביקש לעשות בישיבת יום 19.6.01 ובין לבין החליף עו"ד וינגרטן את עו"ד קליין מבלי שעו"ד קליין יבקש שחרור מייצוג ועו"ד וינגרטן גם הוא לא התיצב ביום הקבוע להוכחות -28.2.02- ועל השתלשלות הענינים בענין זה הבעתי מורת רוחי בהחלטה מיום 28.2.02 (עמ' 10-11 לפ').

4. בהמשך נקבע התיק לשמיעת ההוכחות ליום 9.9.02, תוך ציון כי על עו"ד וינגרטן להמציא לבית המשפט כפירה מפורטת.
כפירה כזאת אכן הומצאה ביום 15.4.02 ובהתיחס לסעיפי האישום - כפר הנאשם בעובדות המיוחסות לו בסעיף 1 לעובדות האישום, אם כי הודה בדבר חילופי דברים בינו לבין ד"ר טיומקין.
בעובדות האחרות כפר הנאשם וציין כי פעל מתוך הגנה עצמית לנוכח מהלומותיהם של השוטרים בגופו עד כדי גרימת חבלות של ממש.

5. מעובדות כתב האישום עולה כי כל ארוע ארע במקום אחר ובנסיבות אחרות -כמפורט להלן:
א) תחילת הארוע ארע במרפאה עת איים הנאשם על ד"ר טיומקין שלא כדין - כמפורט בסעיף 1 לכתב האישום.
כאשר היה אותו איום, לא היו עדיין השוטרים אלא שבאותו שלב היתה אחות המרפאה גב' חנה פירסט (להלן:"גב' פירסט") וד"ר טיומקין.

ב) בהמשך ארעו התקיפה של הנאשם כלפי השוטר לביא והמתנדב אליאס וכן האיום כלפי לביא ובעת הזאת - כפי שעולה מסעיף 2 ו-3 לאישום - היו נוכחים הנאשם, לביא ואליאס.
ג) בהמשך, כאשר הגיעו אלכס ונסים ארע ארוע איומים כלפיהם - עת הגיעו אלה למרפאה ומילות האיום הרי כתובות הן בסעיף 4 לכתב האישום.

ד) ארוע נוסף ארע בניידת שם תקף הנאשם את השוטרים אלכס ונסים - כמפורט בסעיף 6 לכתב האישום.

ה) ארוע נוסף ארע בתחנת המשטרה בחדר סיור - שם איים הנאשם על לביא, על אלכס ועל נסים -כמפורט בסעיף 7 לכתב האישום.

6. בטרם אתיחס לגופם של דברים, ברצוני לציין שלש הערות אשר ישליכו על המשכם של הדברים:
א. א) אדם המגיע למקום ציבורי לא יכול להכתיב לאותו מקום כללים לגבי
הבאים האחרים לאותו מקום, אולם יחד עם זאת יש גם להתחשב ברגשות הפרט ובאמונתו הדתית ואין להוציא מכלל אפשרות כי עם קצת הבנה לבקשת הנאשם בדבר כיבוי טלויזיה בשבת - היה נמנע כל ההליך המשפטי על התוצאות שבו.
בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/1) מציין הנאשם כי הינו אדם דתי, שומר מצוות ולכן מסיבות אלה ביקש מהאחות (גב' פירסט) לכבות את הטלויזיה ועל כך השיבה לו האחות שהיא לא גויה של שבת.
גב' פירסט מאשרת בהודעתה במשטרה (ת/4) כי הכל התחיל מכך שהנאשם דרש -אם כי לדבריה בבוטות ובתוקפנות- לכבות את הטלויזיה שבלובי והיא סרבה בטענה שאחרים רוצים לראות ואם הוא ירצה שיכבה בעצמו.

ב) גם לביא מספר כי הבין מהנוכחים שם, שהפריע לנאשם שבמקום דולקת טלויזיה בשבת (עמ' 19 לפ', ש' 10-11).
ג) גם ד"ר טיומקין מאשר כי ראשית השיחה, או אם תרצה הצעקות, בין הנאשם וצוות האחיות היו בנוגע לדרישת הנאשם מאחת האחיות לסגור את הטלויזיה בשבת והאחות ענתה לו שהיא לא גויה של שבת. (ראה עדות ד"ר טיומקין בעמ' 33 לפ', ש' 15-18).
תשובה זו הכעיסה את הנאשם והחל לגדף. (ראה ש' 3-4 להודעה ת/4) ומכאן ואילך החלו להתפתח הענינים - כפי שמובא בכתב האישום.

ב. למעשה, כפי שעולה מהעדויות, הגיעו לביא ואליאס למרפאה בעקבות תלונה לפיה תקף הנאשם את ד"ר טיומקין:
א) ד"ר טיומקין מעיד כי בעקבות התנהגותו של הנאשם, הלך למזכירות להזמין משטרה. (עמ' 34 לפ', ש' 9).
כשהגיעו השוטרים ראה הנאשם כי הם דיברו עם ד"ר טיומקין ואז ניסה הנאשם להיכנס לחדר של ד"ר טיומקין וצעק שהוא שקרן.
אחרי שהשוטרים סיימו לדבר עם ד"ר טיומקין, יצאו הם אל הנאשם וביקשו ממנו להתלוות אליהם לניידת. (עמ' 34 לפ', ש' 10-13).

ב) אינני יודע מה בדיוק סיפר ד"ר טיומקין לשוטרים, אשר בעקבות כך נתבקש הנאשם להתלוות אליהם לניידת, ברם השוטרים לא הגיעו למקום כתוצאה מקריאה על נסיון תקיפה של רופא -כדברי ב"כ התביעה (עמ' 118 לפ', ש' 15) אלא שמעדותו של לביא למדנו כי קיבלו "הודעה על תקיפה של רופא..." כאשר בפועל למדנו כי הנאשם לא תקף את הרופא. (ראה דברי לביא בעמ' 19 לפ,ש' 7-9 ההדגשה שלי=ג.ב.).
אלכס אף משתמש באמירה, שמדובר בנאשם שתקף רופאים (לא רופא - אלא רופאים!) (ראה עמ' 85 לפ', ש' 16).
עם זאת, ער גם ב"כ התובע לעובדה כי בפועל לא היה מגע כלשהו בין הנאשם לרופא. (עמ' 116 לפ', ש' 22).
ג. א) אין חולק כי כתוצאה מהארועים נחבל לביא, אך גם אין חולק כי
כתוצאה מארועים אלה נחבל גם הנאשם ובגין חבלות אלו הובא הנאשם לקבלת טיפול רפואי.
נראה לי, עם כל הכבוד, שבמקרה זה הובלטו יתר על המידה החבלות שנגרמו ללביא, אך לעומת זאת הוצנעו על ידי השוטרים, עד כדי הסתרה או התעלמות (לפחות בתחילה) מהחבלות שנגרמו לנאשם.

ב) אין חולק כי כתוצאה מהארועים נחבל הנאשם וחבלות אלו שבגינן הובא לטיפול רפואי ביום 20.11.99 שעה 19.42 משתקפות בתעודה הרפואית (נ/2), בעדותו של השוטר ציון הללי (להלן:"הללי") בעדויות הנאשם ועדות ההגנה: גב' אמסלם שולמית (להלן:"שולמית") וגב' מזל אוחיון (להלן: "מזל"). הנאשם גם אושפז בגין כך ביום 23.11.99 ושוחרר ביום 27.11.99. (ראה מכתב שחרור - נ/3).

ג) (1) בענין פציעתו זו של הנאשם, אין בדעתי להיכנס לטכניקת
חקירה, ברם לא אוכל לקבל גישה לפיה השוטר לביא, כאשר נחבל ונשרט קיבל טיפול רפואי כבר לאחר "שעה וחצי פלוס מינוס" עת חזר לביא אל ד"ר טיומקין וקיבל טיפול רפואי בגין החבלות שהיו על גופו (עמ' 34 לפ', ש' 26-27) ואילו הללי אשר ראה הנאשם יושב לפניו זב דם - לא רק שלא מצא לנכון לקחתו לטיפול רפואי אלא שגם לא מצא לנכון לציין זאת בתחילת גבית
עדותו של הנאשם אלא רק במהלך העדות ורק בשורה 37-38 ורק לאחר שהנאשם העיד כי היכו אותו בכל חלקי גופו, רק אז ציין הללי הערת חוקר: "החשוד זב דם וכפות ידיו חבולות וזבות דם".
בסופה של הודעה זו, העיר שוב הללי בגוף ההודעה, כי בשלב זה
הנאשם מתחיל לאבד קשר ומבקש לקחתו לבית חולים. (ראה ש' 52-53 להודעה ת/1).

(2) הללי נחקר בענין זה, אך עם כל הכבוד, תשובותיו לא היו משכנעות ולא מסבירות את הסיבה האמיתית מדוע כך נהג בזמן גבית העדות.
נראה לי כי על חוקר לגלות מודעות למצבו של הנחקר - תהא העבירה הנחקרת אשר תהא.
תחילתם של הארועים בשעה 15.00 ואם הנאשם נחקר בפני
הללי בשעה 18.00 ועדיין נראו עליו סימני חבלה כפי שציין בהודעה - שמע מיניה כי במשך שעות לא טופל הנאשם.
הללי נשאל, בחקירה הנגדית, מדוע לא ראה לנכון לפנות אדם פגוע לבית חולים ועל כך השיב תשובה לא רצינית והיא:"אם תקרא כמה שורות אחר כך תראה שהוא ביקש להתפנות ואכן פונה" (עמ' 43 לפ', ש' 25-29).
מקריאת כמה שורות אחר כך עולה כי הללי ממשיך לחקור, למרות ההערה בדבר החבלות, ורק בסופה של ההודעה, כאשר הנאשם התחיל לאבד קשר - ביקש הנאשם לקחתו לבית חולים. (ש' 52-53 ל-ת/1 - ההדגשות שלי=ג.ב).

(3) הללי נשאל על ידי בית המשפט, מדוע כאשר הנאשם נחקר והיה חבול בפני
ו לא נלקח לטיפול רפואי, ועל כך עונה הללי כי, כנראה שבשלב זה לא חשב שהוא זקוק לטיפול רפואי וכאשר נשאל הללי - בחקירה נגדית - אם אדם יושב לפניו ספוג דם ופגיעות בראשו האם לוקח על עצמו אחריות, ענה על כך הללי כי הוא לא רופא. (עמ' 44 לפ', ש' 13-17 ועמ' 45 לפ', ש' 1-2).
אדרבא, אם הללי אינו רופא ואם יושב מולו נאשם במצב כפי שתואר, כיצד חשב שהנאשם לא זקוק לטפול רפואי מבלי לקבל חוות דעת רופא?
מפליאה יותר תשובתו של הללי לשאלה מדוע ראה לכתוב רק בשורה 37 להודעה את מצבו של הנאשם ולא ציין כבר בתחילת ההודעה. התשובה לכך היתה: "כי הוא הפנה אותי לחבלות שלו כנראה" ומסביר כי זו דינמיקה של חקירה. (עמ' 45 לפ', ש' 10-15).
כמובן, שאינני מאמין להללי כי לא ראה החבלות עד שהנאשם הפנה תשומת לבו לכך.
הנאשם נחקר כך 45 דקות למרות שבעיני הללי זה נראה כחקירה של 10 דקות. (עמ' 45 לפ', ש' 17-22).

(4) הפגיעות והחבלות בנאשם עוד נראו גם ביום 21.11.99 עת הובא הנאשם כעצור בפני
כב' השופטת לבאון אשר ציינה בהחלטתה כי הנאשם הובא, כשהוא מתקשה ללכת, מתקשה לנשום, כולו חבול, סימנים של פגיעות חמורות בראשו, פניו חבולים וסימני דם על האוזן השמאלית סימני חבלות על העין הימנית. (ראה ההחלטה בעמ' 2 ל-נ/4).
אם אלו הם פני הדברים ביום 21.11.99 אזי הא כיצד לא ראה ולא הבחין הללי בממצאים אלו ביום שחקר (20.11.99) וראה זאת רק לאחר שהנאשם הפנה תשומת לבו לכך? אתמהה?!

ד) כשם שהללי לא התיחס לחבלות של הנאשם בעת החקירה, כך גם לא התיחס לביא ולא רשם בדו"ח הפעולה שלו את החבלות שהיו על גופו של הנאשם. (עמ' 21 לפ', ש' 17-22 ועמ' 23 לפ', ש' 19-30) את החבלות שלו - של לביא - לא הסתיר. (ראה עמ' 24 לפ', ש' 2-5).
הסבריו של לביא לאי רישום ההתרחשויות במקום, אינם משכנעים ואפילו מעוררים תמיהה (ראה הסבריו בעמ' 24 לפ').
לביא מעיד כי רשם בדו"ח שהיה שימוש בכח, אך לא פירט את זה משום שאת הנושא הוא מפרט בפני
הגוף שחוקר אותו במח"ש (עמ' 24 לפ', ש' 7-10).
איזו מן תשובה זו ? מנין יודע לביא כי בעת הכנת דו"ח הפעולה עשוי הוא להיחקר במח"ש? האם דו"ח נעשה רק לצורך שימוש במח"ש?
הרי לביא מסכים כי דו"ח הפעולה צריך להציג מה שהיה במקום. (עמ' 24 לפ', ש' 13-15).
7. לאחר שצוינו תחנות הארועים והארועים עצמם כפי שהם מיוחסים לנאשם בכתב האישום ולאחר אותן הערות אשר מצאתי לנכון להעלותן בטרם אתיחס לגופן של העבירות - אתיחס להלן לכל אחד מהארועים תוך בדיקה מעמיקה אם יש בחומר הראיות כדי להגיע למסקנה כי התביעה הוכיחה כל אחד מהאישומים מעל לכל ספק סביר.

8. א. אתחיל דווקא בארוע של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 274(1)
לחוק - שעולה מעובדות סעיף 2 לכתב האישום וסעיף 2 להוראות החיקוק.
בענין זה, העידו לביא, אליאס, נסים ואלכס מטעם התביעה ומנגד העיד הנאשם.
מעדותו של לביא עולה כי היכה את הנאשם תוך הגנה עצמית, אך גם הנאשם טוען כי תקף את לביא תוך הגנה עצמית.
מכאן עולה שאין הכחשה כי זה היכה את זה, ברם שניהם גם טוענים כי היכו כך תוך הגנה עצמית.

ב. אמנם קיים קושי בבחינת עדויות כאשר באותו ענין מעידים מטעם התביעה מספר עדים כנגד עדותו היחידה של הנאשם, ברם בענין זה מסכים אנוכי לטענת ב"כ הנאשם כי גם אם אלה פני הדברים - יש לבחון מהימנות עדויות התביעה ולבחון כיצד מתישבת עדות אחת עם האחרת ואין לצאת מכלתחילה מתוך המובן מאליו כי ריבוי עדויות בענין מסוים מן הסתם מחזקות את האישום אלא שיש עדיין לבחון עדויות אלו לאור מכלול הנסיבות ולקבוע אם אכן עדויות אלו כה מוצקות עד כי באמצעותן הוכיחה התביעה האישום מעל לכל ספק סביר.

ג. א) לאחר שבחנתי את כל העדויות, כפי שגם יפורט להלן, הגעתי למסקנה כי
התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי היה זה הנאשם שהחל בתקיפה שגרמה ללביא להגן על עצמו, שכן באותה מידה אפשר לומר כי עדותו של הנאשם - לאור הנסיבות - גם היא יכולה להתקבל כי הנסיבות והעדויות מצביעות על כך שגם הוא הגן על עצמו ובמקרה ספציפי זה לא ניתן לקבוע בוודאות הדרושה במשפט פלילי מי החל בתקיפה והיות ועדויות השוטרים כשלעצמן מעוררות ספק בשאלות אלו, יש ליתן לנאשם להינות מספק זה ולזכותו מחמת הספק מעבירה זו.
ב) על פי הוראותיהם של סעיף 34 ה' ו-34 כב(ב) לחוק, הנאשם אמנם נושא בנטל הוכחת קיומם של התנאים המקיימים את סיג ההגנה העצמית, ברם במקרה כפי שהובא בפני
ובמקום שנותר בסופו של דבר, ספק סביר בעניין זה הנאשם יהנה ממנו. י' קדמי, על הדין בפלילי, חוק העונשין, הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, מהדוה מעודכנת 2004, עמ' 527.

9. ואלה הם הנימוקים אשר הביאוני לספק זה ולמסקנה אליה הגעתי בנדון דנן:
א. א) (1) ראשית, עלי לציין כי בסיפא לסעיף 2 לכתב האישום נאמר
כי: "כתוצאה מהתפרעות הנאשם נגרמו לאליאס חבלות של ממש שהתבטאו בשריטות בגבו ובידו".
חבלות אלו אינן משתקפות בתעודה רפואית אלא באישור שנערך למחרת הארוע (21.11.99).
שנית, על פי עדותו של אליאס לא נגרמו לו החבלות הנ"ל כתוצאה מתקיפת הנאשם, אלא שאלו נגרמו לו כשהיה במהלך בו עזר ללביא להשתלט על הנאשם. (עמ' 63 לפ', ש' 1-4).
אליאס גם לא ציין בדו"ח הפעולה שמילא, כי הנאשם תקף אותו ולא ציין זאת אף בדו"ח המשלים. (עמ' 63 לפ', ש' 5-8) מהמשך עדותו עולה כי אכן הנאשם לא תקף אותו אלא שאליאס נפצע במהלך ובשל כך שעזר ללביא להשתלט על הנאשם. (עמ' 57, ש' 12-13, עמ' 63 לפ', ש' 1-6 ועמ' 69 לפ', ש' 27-28) וגם בקשר לאותה פציעה מדבר אליאס על שריטות בידיים (עמ' 69 לפ', ש' 23-28) ולא על מכות בגב או ממצאים כפי שמופיעים באישור ת/7.

(2) גם בדו"ח המשלים לא מצא אליאס לנכון לציין כי הותקף על ידי הנאשם ואין אני מאמין לו כי רק בגלל הלחץ לא רשם כך בדו"ח. (עמ' 63 לפ', ש' 7-13) ואינני מאמין לו שאם אכן הנאשם תקף אותו - שכח אליאס סתם כך לרשום את זה בדו"ח הפעולה. (עמ' 63 לפ', ש' 16-20).
הרי אליאס מעיד במפורש כי הנאשם לא תקף אותו ולכן מה נפקא מינה אם שכח לציין זאת בדו"ח?!
מענין לציין, כבר בשלב זה, כי גם את מילות האיום שכח לרשום בדו"ח. (עמ' 64 לפ', ש' 28-29).
מתברר כי אליאס כתב את דו"ח המשלים למחרת יום הארוע, ביום שהלך לקבל אישור רפואי ולכן אם אכן תקף הנאשם את אליאס ואם שכח לרשום זאת ביום הארוע בשל הלחץ, הרי שאין ספק כי ביום למחרת וכאשר הלך לקבל טיפול רפואי, היה כבר משוחרר מאותו לחץ של יום הארוע ועצם הליכתו לרופא היה צריך "להזכיר" לו את תקיפת הנאשם ולרשום זאת בדו"ח המשלים. (עמ' 64 לפ', ש' 2-7).

(3) בחקירה הנגדית שערך ב"כ התביעה לנאשם, מצינו כי בגוף השאלה יש משום הודאה שהנאשם אכן לא תקף את אליאס, שכן גם אליבא דדבריו אמר אליאס בהגינותו, כי הנאשם לא תקף אותו. (עמ' 108 לפ', ש' 6-10).

(4) מהאמור לעיל, אני קובע כי הנאשם לא תקף את אליאס ואם אכן נגרמו לאליאס שריטות או הממצאים המופיעים באישור ת/7 לא הנאשם גרם אותם, אלא היה זה תוך סיוע ללביא להשתלט על הנאשם.

ב) (1) הנאשם לא מתכחש ולא מנסה להרחיק עצמו מהעובדה כי אכן
נגח עם ראשו בלביא ואף מציין את עוצמת המכה עד כי לביא נזרק לקיר השני ושם נפל. הנאשם אף מתאר מתי נגח בראשו של לביא וכיצד הגיע לביא לעבר הצד השני של הקיר ונפל. (עמ' 99 לפ', ש' 27 ועמ' 104 לפ', ש' 1-2 וש' 19-26) הנאשם מעיד כי אכן נגח בלביא אך גם מוסיף כי עשה כן אחרי שקיבל מכות עם האזיקים לראש. (עמ' 98 לפ', ש' 8-9).
יחד עם זאת מעיד הנאשם מה היתה הסיבה לנגיחה זאת.
(2) הנאשם מספר כי לביא הודיע לו כי הוא עצור ואז הניח את מעילו מתחת לבית השחי או על היד ואז לביא עם אזיקים בידיו ניגש אל הנאשם והתחיל להכות אותו בראש עם האזיקים במוח עד כדי איבוד הכרה.
הנאשם ממשיך ומתאר כיצד לביא המשיך להכות בו ולנאשם לא היתה ברירה אחרת אלא לסלק את השוטר תוך נגיחה בראש - זאת עשה הנאשם למרות שכבר היו לו פתחים בראש כתוצאה מהמכות שקיבל מהאזיקים.(ראה עמ' 98 לפ').
הנאשם ממשיך ומעיד כי כאשר המעיל שלו היה על כתפו, והניח אותו מתחת לבית השחי או על היד ולביא הודיע לו שהוא עצור, אמר הנאשם ללביא "בבקשה" שיעצור אותו אז לביא עם האזיקים בידיים ניגש אל הנאשם והתחיל להכות אותו בראש עם האזיקים במוח, שם איבד את ההכרה, הדברים היו מעורפלים.
הנאשם מוסיף ואומר כי באותה עת שלביא הודיע לו שהוא עצור, הגיש לו הנאשם את הידיים (עמ' 98 לפ', ש' 1-3) ולביא החל לרדת למטה והתחיל להוציא את האזיקים וכאשר התקרב לנאשם, היו כבר ידיו של הנאשם מושטות קדימה ואז חבט לביא בראשו של הנאשם. (עמ' 99 לפ', ש' 12-13).
מוסיף הנאשם וטוען לענין זה, כי לביא אמר לו שהוא עצור והתפרץ עליו. (עמ' 98 לפ', ש' 8-9).

(3) הנאשם ממשיך ומתאר כיצד לביא המשיך להכות בו עד כי לא נותרה לו ברירה אלא לסלק אותו ונגח בו בראש - זאת למרות הפתחים שהיו לו מהמכות באזיקים. (ראה עדות הנאשם בעמ' 89 לפ', ש' 22- 26).
כבר בהודעתו במשטרה מעיד הנאשם כי אכן נגח בראשו של לביא, אך כבר שם טען כי עשה כן משום שלא יכול היה להתגונן אחרת בהיותו פצוע וזב דם. (ראה ההודעה ת/2 עמ' 3, ש' 12-15).
(4) באשר לזריקת הפלאפון, אומר לביא כי לאחר שהפלאפון נפל לו על הרצפה, הרים אותו הנאשם וזרק אותו עליו לכיוון הראש והפלאפון פגע בראשו של לביא ואחר כך ברצפה. (עמ' 19 לפ', ש' 16-19).
הנאשם מאשר כי אכן זרק הפלאפון, וזרק לעברו אך הפלאפון לא פגע בלביא או במישהו אחר. (ראה עמ' 89 - 90, ראה עמ' 98 לפ', ש' 17 ועמ' 100 לפ', ש' 9 וראה הודעת הנאשם ת/2, עמ' 3, ש' 15-16).
הנאשם אף מסביר בעדותו בבית המשפט כי אכן זרק את הפלאפון אך הוא לא פגע לו בראש (עמ' 98 לפ', ש' 17) ומוסיף כי זרק לכיוונו אבל זה לא פגע בו ולא באחר. (עמ' 100 לפ', ש' 9) וכי זרק בכלל את הפלאפון לעבר הקומה השלישית. (עמ' 105 לפ', ש' 17-18).

ג) (1) בחקירה הראשית לא אומר לביא מאומה בדבר המכות שנתן
לנאשם עם האזיקים אלא רק בחקירה הנגדית שמענו ממנו כיצד היכה את הנאשם עם האזיקים בראשו ולא רק בראשו.
לדברי לביא, הוציא הוא את האזיקים אחרי שהנאשם פגע בו פעם ראשונה - אם כי לא זוכר אם פגע באגרוף או בנגיחה. (עמ' 20 לפ', ש' 27).
בהמשך אומר לביא כי עשה שימוש באזיקים כדי להימנע מפציעות ונתן לנאשם מכה עם האזיקים בראש. (עמ' 21 לפ', ש' 1-8 וש' 13-14).
לא רק בראש, אלא שלביא נתן לנאשם מכות עם האזיקים: "איפה שאפשר היה לתת, זה לא שהיה הרבה מכות. היתה מכה או שתיים" (עמ' 26 לפ', ש' 12).
בהמשך אומר לביא כי כבר במדרגות הוציא את האזיקים (עמ' 20 לפ', ש' 24-25) אך הוציא את האזיקים אחרי שהנאשם פגע בו בפעם הראשונה - אם כי לא זוכר האם באגרוף או נגיחה וזה השלב שהוא הוציא את האזיקים. (עמ' 27 לפ', ש' 20-28).
בהמשך מסביר לביא כי הסיבה שהשתמש באזיקים כדי לעצור את הנאשם, היא כיוון שמדובר באדם יותר גבוה ממנו ואחד השימושים כדי להימנע מפציעות הוא, שנתן לנאשם מכה עם האזיקים בראש מהסיבה שהוא יותר גדול ממנו, הידיים שלו יותר ארוכות משל לביא ולא היה יכול להגן על עצמו אלא באמצעי זה. (עמ' 21 לפ', ש' 1-4 וש' 13).
לכן, מדברים אלה יכול אתה גם להבין כי לביא החליט להשתמש באמצעי המכה עם האזיקים רק מפני מראהו של הנאשם - זאת עוד בטרם תקף הנאשם את לביא.

(2) לביא מעיד על כך כי כאשר ביקש מהנאשם שירד למטה לניידת והודיע לו שהוא מעוכב וברגע שהנאשם שמע את בקשתו, הוריד הנאשם את הג'קט בתנועה מאיימת ונעמד מולם כאילו רוצה להתאגרף או משהו כזה. (עמ' 19 לפ', ש' 11-13).
אליאס מעיד בקשר לכך כי הנאשם אמר שהוא לא מתלווה, השתולל, הוריד את הג'קט שלו בפראות, בצורה מאיימת. (עמ' 54 לפ', ש' 7-10).
מאליאס גם שמענו כי לאחר שהודיעו לנאשם כי הוא מעוכב ולאחר שאותו אדם שהיה במקום דיבר עם הנאשם אכן הסכים הנאשם לרדת עמם במדרגות מהקומה השלישית לשניה. מכאן, ממשיך אליאס ואומר כי בקומה השניה שוב הוריד הנאשם את הג'קט שלו וחבט בג'קט באגרוף ושוב החל להשתולל והתחיל לקלל. (עמ' 55 לפ', ש' 12-16 ועמ' 54 לפ', ש'1-4).
לביא אינו אומר כי הנאשם חבט בג'קט, אלא מתאר כי באותו מצב, עת ירדו במדרגות בין קומה שלישית לשניה, החל הנאשם שוב לקלל, להשתולל, הוריד את הג'קט ונתן לו - ללביא - אגרוף בראש, נגח ובעט בו. (עמ' 19 לפ', ש' 16-17).
בענין זה, חוזר גם אליאס ואומר כי כאשר לביא אמר לנאשם שהוא עצור וברגע שהנאשם שמע שהוא עצור, החל הנאשם לתקוף את לביא, נגח לו בראש ובעט בו. (עמ' 57 לפ', ש' 9-10).
לביא מעיד, כי הנאשם לא ניסה להימלט, רק התנפל ואם לא היה מגיב כפי שהגיב, הוא לא יודע מה היה קורה. (עמ' 21 לפ', ש' 7-8).
הפעם מציין לביא כי הנאשם התנפל, מבלי לפרט נגיחה, בעיטה ומתן האגרוף.

(3) למרות אמירותיו של לביא כי הכה בנאשם עם האזיקים לא רק מכה אחת, אלא נתן לו איפה שאפשר לתת (עמ' 12 לפ', ש' 14-26) ולמרות שאליאס מעיד כי ראה את לביא נותן יותר ממכה אחת וכי יכול להיות שלביא הכה הנאשם לא רק בראש אלא גם בחלקים אחרים של הגוף (עמ' 67 לפ', ש' 1-5 וש' 10-11), בכל זאת מנסה אליאס להמעיט מחוזק המכות או מכמות המכות באומרו כי לביא אכן חבט בראשו של הנאשם עם האזיקים אך לא על מנת לפצוע אותו או לפגוע בו אלא על מנת להשתלט עליו בגלל שהבחור הוא גדול ויש לו כח רב והיה קשה להשתלט עליו. (עמ' 59 לפ', ש' 21-22).
משתמע מדברי אליאס, כי לביא חבט בנאשם עם האזיקים בגלל גודלו של הנאשם ולאו דווקא בגלל שהנאשם נגח בלביא וכך מנסה אליאס גם להמעיט את גודל המכה או המכות ואת הפציעה על ידי אמירה שלביא חבט בראשו של הנאשם עם האזיקים אך לא על מנת לפצוע או לפגוע!?

(4) מענין להעיר, כי במהלך הירידה במדרגות, עת היה הנאשם פצוע עם סימני דם - ראה אליאס סימני דם על הנאשם, אך לא ראה יותר מזה. הוא לא זוכר כלום, אך זוכר כי היה לנאשם דם על הפנים ועל החולצה.
למרות כל אלה, לא מצא אליאס לנכון לציין עובדות אלו בדו"ח הפעולה שלו.
אליאס מעיד כי מצב החבלות בגופו שלו היה קל יותר ממצב החבלות שעל הנאשם. אך למרות זאת מצינו כי בדו"ח הפעולה ידע לציין את החבלות שבגופו, אך לא מצא לנכון לציין את החבלות שבגוף הנאשם.
לחבלות שעל גופו של הנאשם לא ייחס חשיבות ולכן לא רשם. כך?! (עמ' 65 לפ', ש' 7-28 ועמ' 66 לפ', ש' 1-4 וש' 14-17).
מפליאה גם תשובתו של אליאס, על כי למרות שראה את לביא חובט בראשו של הנאשם עם האזיקים (עמ' 59 לפ', ש' 21-22), ולמרות שאליאס מעיד כי ראה שלביא חבט עם האזיקים באזור הראש והפנים של הנאשם (עמ' 66 לפ', ש' 29) - בכל זאת ולמרות זאת מעיד אליאס לאחר מכן:" מה שאני ראיתי, ראיתי
דם על הפנים שלו. לא יודע מאיפה הדם" (עמ' 66 לפ', ש' 27, ההדגשה שלי=ג.ב.).

(5) אמנם לא הוגשו דו"חות הפעולה של לביא ושל אליאס, ברם מעדותו של לביא עולה בפירוש כי המכות שנתן לנאשם עם האזיקים כלל לא רשם בדו"ח. (עמ' 21 לפ', ש' 20-21).
גם לא רשם בדו"ח שהיו חבלות על הנאשם. (עמ' 23 לפ', ש' 19-30) גם לא פירט מהו אותו שימוש בכח. (עמ' 24 לפ', ש' 9-10 וש' 17-18).
לא רשם - למרות שיודע שדו"ח הפעולה משמש ראיה בבית המשפט. (עמ' 24 לפ', ש' 11-12).
גם מעדותו של אליאס עולה כי לא מצא לנכון לכתוב את ארוע המכות שקיבל הנאשם. (עמ' 59 לפ', ש' 23-25).
גם בדו"ח המשלים לא טרח אליאס לתעד את המכות עם האזיקים. (עמ' 60 לפ', ש' 5-8).

ד) מצב החבלות כפי שנראו על הנאשם, כפי שתוארו בתעודות הרפואיות, על ידי כב' השופטת לבאון, עת הובא הנאשם בפני
ה, וכפי שתארה שולמית בעדות מפורטת על מצבו של הנאשם ואת החוויה שחוותה בראותה את מצבו של הנאשם, תאורה של מזל אשר סיפרה כי ראתה הנאשם חבול בכל גופו ולא היה מסוגל לתפקד - אינני מקבל את אדישות השוטרים אשר כלל לא מצאו לנכון לתעד פציעות ו/או חבלות על גופו של הנאשם והללי אשר ראה את הנאשם ממש סמוך לארועים, אף הוא לא מצא לנכון מיוזמתו לתעד ולציין את מצבו של הנאשם עת חקר אותו פנים אל פנים.

ה) גם אם היה צריך להשתמש בכח להוריד את הנאשם במדרגות אל הניידת, חייב שמוש בכח זה להיות שמוש סביר ובמידה הראויה ובענין זה עדיין שאלה היא שנותרה בספק מה קדם למה: מכות לביא ותגובת הנאשם כהגנה נגד מכות אלו או שמא הקדים הנאשם תקיפתו כלפי לביא ובעקבות כך היה על לביא להשתמש באותו כח כפי שהשתמש בפועל עד כדי פציעתו של הנאשם - כפי שעלה מהתעודות הרפואיות.

ו) כתשובה לשאלה הנ"ל, של מה קדם למה, אפשר להיעזר בשאלות ששאל ב"כ התביעה את הנאשם בהסתמכו, כנראה על הדו"ח של לביא, אשר משום מה לא הוגש לבית המשפט:
לפי השאלה ששאל ב"כ התביעה ניתן להבין כי לביא אומר שהנאשם התפרץ עליו כשהוא - לביא -הודיע לנאשם שהוא עצור, אז לביא הרים את הידיים כדי להגן על ראשו מפני הנאשם וכשהרים את הידיים קיבל הנאשם את המכה מהאזיק בראש. רוצה לומר, כי לביא אך הרים את ידיו כדי להתגונן ותוך כדי כך "נתקל" הנאשם באזיק וקיבל מכה בראשו.
ב"כ התביעה חוזר בסיכומיו על תזה זו, כאילו לביא הרים ידיו כדי להתגונן מפני הנאשם ותוך כדי הרמת ידיו כלפי מעלה להגן על ראשו, נחבל הנאשם בראשו מהאזיקים. (עמ' 119 לפ', ש' 13-23).
אם כך אמר לביא, ואינני יודע אם אמירה זו מצויה בדו"ח הפעולה, שכן - כאמור - דו"ח כזה לא הוגש, הרי שאמירה זו איננה נכונה, משום שגם אליבא דדברי לביא המכה בראשו של הנאשם לא היתה דרך מקרה, כאשר לביא הרים את הידיים כדי להגן על ראשו ואז קיבל הנאשם מכה מהאזיק, אלא ששמענו מלביא כי המכה עם האזיקים היתה מכוונת אל ראשו של הנאשם ולמקומות נוספים - אם כי לביא טוען כי נתן מכות אלו לאחר שהנאשם תקף אותו. (ראה נוסח השאלה שנשאל הנאשם בעמ' 99 לפ', ש' 14-17).
זאת ועוד, ממשיך ב"כ התביעה שואל וקובע, כי הטענה הנ"ל של לביא (על כי תוך הרמת ידיו קיבל הנאשם מכה בראשו עם האזיקים) היא נכונה ומסתדרת עם גרסתו של לביא, ברם תזה זו של ב"כ התביעה איננה נכונה וייתכן וישנה גירסה המתישבת עם האמור בדו"ח הפעולה שהכין לביא, אך היא אינה מסתדרת עם מה שאמר לביא עצמו בבית המשפט, כי לא על דרך מקרה קיבל הנאשם מכות עם האזיקים אלא שלביא נתן את המכות. (ראה עמ' 99 לפ', ש' 21-25).

ב. אם העדויות, כפי שהובאו לעיל, עוררו בלבי ספק מי מבין הנוכחים החל בתקיפה ומי היה צריך להתגונן מפני מי, הרי שניתוח העדויות הנוספות, כפי שיובאו להלן, רק הגבירו בלבי הספק בהוכחת טענותיהם של לביא ואליאס:
א) אליאס טוען כי הנאשם היה כבול בידיים מאחורי גבו, אבל עדיין שלח בעיטות ימינה ושמאלה. (עמ' 57 לפ', ש' 20-23) למרות שאליאס ליווה כל הזמן את הנאשם יחד עם לביא, אליאס לא זוכר איך הגיעו למצב שהצליחו להשתלט על הנאשם (עמ' 57 לפ', ש' 28-29) ובכניסה לניידת היה כבר הנאשם כבול עם ידיים מאחורי גבו. (עמ' 65 לפ', ש' 5-6).
אמינותו של אליאס גם נבחנת מהמשך עדותו, כאשר הוא מציין כי הוא לא עלה עם הנאשם לניידת אלא שהוא-אליאס- נסע בניידת אחרת. (עמ' 65 לפ', ש' 10 ועמ' 67 לפ', ש' 26-27).
וממשיך אליאס ואומר כי לאחר שהנאשם עלה לניידת, לא היה לו - לאליאס - קשר איתו.
הנאשם עלה עם שני שוטרים אחרים לניידת ואילו אליאס הגיע לתחנה עם הניידת השניה. (עמ' 66 לפ', ש' 20-21).
אם כך, אם אליאס כלל לא היה בניידת שבה נסע הנאשם, הא כיצד יכול היה אליאס להעיד מי ישב ליד הנאשם בניידת ומנין לו לאליאס כי גם בניידת המשיך הנאשם עדיין להשתולל ולבעוט בחלון של הניידת? (עמ' 58 לפ', ש' 3-4) ומנין לו לאליאס כי הנאשם ישב באמצע הניידת בין שני שוטרים ושהשוטרים החזיקו אותו כל הדרך עד לתחנה ושהם החזיקו את הרגליים של הנאשם כלפי מטה? (עמ' 69 לפ', ש' 4-8).
בסופו של דבר, מסכים אליאס כי הוא לא יודע מה היה כשהנאשם היה בניידת משום שהוא עצמו לא היה בה. (עמ' 70 לפ', ש' 27-28).
לכן, ניתן להבין את טרוניתו של ב"כ הנאשם בדבר הקצנת העדויות - טענות כפי שהובאו בסיכומיו.

ב) חיזוק נוסף לאותו ספק נובע מעדותו של נסים, אשר גם הוא - למרות מה שייאמר להלן - ניסה להעיד על עובדות, אשר לטעמי אין אלו מידיעתו האישית, אלא שביקש להצטרף אל כלל העדויות כנגד מעשי התקיפה של הנאשם בארוע שבין הקומה השלישית והשניה של המרפאה:
(1) שמו של נסים נזכר בסעיפים 4,6,7 לכתב האישום.
נסים ערך דו"ח פעולה, אך כשם שהדו"חות של האחרים לא הוגשו, כך גם לא הוגש הדו"ח שנערך על ידו.
נסים מעיד, כי כאשר הגיע למקום, היה כבר הנאשם כבול באזיקים וראה הנאשם תוקף את השוטר תוך כדי בעיטות. (עמ' 12 לפ', ש' 17-18).
בכתב האישום אין זכר לאמירות אלו כאילו שהתקיפה היתה בנוכחותו של נסים.
בעת ארוע התקיפה היה רק לביא ואליאס ובעת הזאת טרם הגיע נסים למקום. (ראה סעיף 2 לכתב האישום).
השלב אליו הגיע נסים הוא השלב שהיה "בהמשך.." וכאשר נסים הגיע הוא שמע את הנאשם מאיים עליו ועל אלכס, אך לא נאמר כי בעת שהגיעו נסים ואלכס ראו הם את הנאשם תוקף את לביא ואליאס. (ראה האמור בסעיף 4 לכתב האישום).
חיזוק לכך, כי נסים לא יכול היה לראות ולדעת מה באמת ארע בין הנאשם לבין לביא ואליאס מוצאים אנו בדברי נסים עצמו האומר בהמשך: "אמרתי שאני לא יודע מה היה לפני שבאתי" (עמ' 17 לפ', ש' 30).
ואכן, לביא מציין בעדותו כי היה לבד עם אליאס בקרות ארוע התקיפה. (עמ' 19 לפ', ש' 19-20) וכי לאחר שכבר השתלט על הנאשם, ביקשו שיגיע סיוע לעזור להם ואז הגיע נסים. (עמ' 19 לפ', ש' 20-21).
לכן, הספק בעיני אם נסים בכלל ראה את התקיפה שארעה טרם בואו הוא ספק רציני עד כי מסקנתי היא כי נסים כלל לא ראה את שהתרחש בעת שהיו נוכחים רק לביא ואליאס ולכן גם האמור בדו"ח הפעולה מעורר ספק רציני באמיתות הדברים.
זאת ועוד, לא נאמר בכתב האישום כי בעת שהנאשם היה כבול באזיקים - אז תקף את השוטר תוך בעיטות.
בכתב האישום נאמר כי התקיפה ארעה כאשר לביא ואליאס "ניסו לעכב את הנאשם..", קרי בטרם היה אזוק. (ראה האמור בסעיף 2 לכתב האישום).
מכתב האישום עולה כי נסים ואלכס הגיעו יחד, בעוד שבעדותו אומר נסים: "כשאני הגעתי הגיע עוד שוטר שהצטרף, אלכס. (עמ' 12 לפ', ש' 18-19) ואכן בהמשך, אומר נסים כי הוא לא חושב שהגיע יחד עם אלכס ולטענתו אלכס כבר היה שם כאשר הוא - נסים - הגיע.
לאחר מכן, כאשר הוא מעיין בדו"ח, מתקן הוא את עדותו ואומר כי הגיע למקום יחד עם אלכס. (עמ' 14 לפ',ש' 14-21), ומוסיף לענין זה ואומר כי הוא כלל לא זכר מי היה אתו בניידת הסיור עת הגיע למקום. (עמ' 18 לפ', ש' 6-8).

(2) נסים מעיד כי כאשר הגיע למקום היה הנאשם עדיין בתוך הבנין. (עמ' 14 לפ', ש' 22-23) עוד אומר נסים בחקירה הנגדית, כי איך שהגיע ראה את הנאשם בועט בלביא (עמ' 15 לפ', ש' 3-5) אך כבר ציינתי לעיל כי השלב בו הגיע נסים למקום הוא השלב שלאחר ארוע התקיפה המיוחס לנאשם.
לכן, אינני מאמין לנסים כי רשם בדו"ח שלו: "..מה שראיתי רשמתי מהקטע שהגעתי ועד שנפרדתי מהם.." (עמ' 15 לפ', ש' 9 וש' 13-14). היכן רשם, למשל, החבלות על הנאשם, שנראו כבר עם בואו?

(3) מעדותו של אלכס עולה כי הוא כלל לא הגיע עם נסים אלא הגיע למקום יחד עם גיא שמעון (להלן: גיא") (עמ' 74 לפ', ש' 8 ועמ' 76 לפ', ש' 2-3) ויחד עלו לחדר הרופא ובפרוזדור ראה את הנאשם ואת לביא עם פציעות וסימני דם כאשר הנאשם עם כבלי ידיים וממשיך לבעוט בלביא. (עמ' 74 לפ', ש' 8-10).
אבל מנסים שמענו וכך גם כתוב בכתב האישום כי הוא הגיע יחד עם אלכס "בהמשך" לארוע התקיפה ובכתב האישום נאמר כי ארוע התקיפה ארע רק כאשר היו שם לביא ואליאס.

(4) אלכס מתחמק, בתשובותיו, מלהשיב מה פציעות ו/או חבלות שראה על גופו של הנאשם. (ראה עמ' 77 ועמ' 88 לפ') אלכס מתאר כי 4 שוטרים היו חייבים לתפוס את הנאשם בשתי ידיו ושתי רגליו, להרים אותו באוויר ולסחוב אותו לניידת. (עמ' 75 לפ', ש' 11-13).
מי הם אותם 4 שוטרים? הרי גיא אשר עלה יחד עם אלכס, דרכיהם נפרדו: אלכס ניגש לכיוון הנאשם ואילו גיא המשיך לכיוון הרופא. (עמ' 76 לפ', ש' 3) ובהמשך אומר אלכס כי בשלב שהובילו את הנאשם, הוא חושב שגיא עדיין לא היה. (עמ' 81 לפ', ש' 1-3) והוא לא זוכר באיזה שלב גיא הצטרף. (עמ' 81 לפ', ש' 14-15).
גיא, אשר ערך מזכר ביום 20.11.99 (ראה ת/6) מציין בו כי עלה למקום הארוע יחד עם אלכס והבחין בנאשם יושב על הרצפה כשהוא מלא דם בפני
ם (היחידי שמצא לנכון לתעד זאת במזכר) כבול בידיו ושוטרים אוחזים בו בידיים. עוד מציין גיא כי סייע לנאשם לרדת במדרגות ורק לאחר מכן עלה למעלה למרפאה לגבות עדות.
האמור במזכר זה, סותר את דברי אלכס, עת אמר כי בעת שעלו ניגש אלכס לכיוון הנאשם ואילו גיא המשיך לכיוון הרופא וכן סותר את דברי אלכס באומרו,שהוא כמעט בטוח שגיא לא ראה את הנאשם בשלב הראשוני כשהגיע למקום. (עמ' 81 לפ', ש' 9).

(5) בסיכומו של דבר, אני קובע כי לאור כל האמור לעיל נסים ואלכס כלל לא ראו את ארוע המכות שהיה בין הקומה השלישית והשניה ועדויותיהם לענין זה על מה שראו איננה אמינה, שכן כל זה ארע בטרם הגיעו שניהם למרפאה.

ג. נסים מציין בעדותו כי בחדר סיור התחיל הנאשם להשתולל ולבעוט בהם עד כי היו חייבים לכבול את הנאשם ברגליים כדי למנוע ממנו את הבעיטות וכל ההשתוללויות האלה ואז היה חייב לתפוס לו את הרגליים ותוך כדי זה נפגע נסים ברגל ובאצבע ביד. (עמ' 13 לפ', ש' 14-16).
גם אלכס, מחרה מחזיק אחריו ואומר כי בחדר סיור המשיך הנאשם להשתולל, קפץ מהכסא לעברו ובעט. (עמ' 74 לפ', ש' 23-24).
אין זכר לתאור זה בכתב האישום: כתב האישום מתיחס למה שארע בתחנת המשטרה בחדר סיור - וכל שנאמר שם הוא, שהנאשם איים על לביא, אלכס ונסים ואין שם זכר לתקיפה בכלל, קל וחומר לתקיפה אשר גרמה לפגיעה ברגלו ובאצבע ידו של נסים, (ראה סעיף 7 לכתב האישום) ושאין עליה כל תיעוד רפואי, למרות שנסים סבור, למיטב זכרונו, כי צילמו את החבלות! (עמ' 16 לפ', ש' 25-26).

ד. לאור ניתוח העדויות הנ"ל ולאור הנימוקים שהובאו בהרחבה בענין זה, החלטתי כי קיים ספק לגבי האישום אשר עובדותיו מתארות תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (עובדות שבסעיף 2 לכתב האישום) לפי סעיף 274(1) לחוק ומספק זה החלטתי לזכות את הנאשם.
10. א. באשר לארוע המתואר בסעיף 7 לעובדות כתב האישום, ארוע אשר ארע בחדר
סיור, שם איים הנאשם על לביא, אלכס ונסים במלים המפורטות בסעיף זה והמהוות לפי כתב אישום עבירה לפי סעיף 192 לחוק, הרי שבענין זה אני קובע כי עובדות אלו לא הוכחו ולכן אני מחליט לזכות את הנאשם מהעבירה לפי סעיף 192 לחוק ככל שהיא מתיחסת לעובדות שבסעיף 7 לכתב האישום - זאת מן הנימוקים הבאים:
א) נסים לא העיד כי כך היה הארוע בחדר הסיירים.
נסים העיד כי הנאשם השתולל בחדר סיירים, אך לא העיד על מלות האיום הנ"ל שהיו בחדר הסיירים. (ראה עמ' 13 לפ', ש' 14-16).

ב) אליאס לא הזכיר בעדותו ארוע כזה. אליאס כלל לא היה בחדר הסיור. לדבריו, לביא היה בחדר הסיור והוא עצמו היה בחדר אחר.
לביא לא אמר בעדותו מה שנאמר בכתב האישום.

ג) אלכס היחיד המתיחס לכך שהנאשם איים בחדר הסיור, ברם לפי דברי אלכס צעק הנאשם אליו כי יכניס לו שני כדורים בין העיניים או שישלח אנשים למשפחות שלהם. (עמ' 74 לפ', ש' 22-26) דא עקא, שבכתב האישום מופיעה אמירה אחרת והיא: "אני אשלח לכם אנשים לביתכם ואתם תמותו" ואמירה זו לא שמע אף אחד מהנוכחים ומכל מקום אף אחד מהנוכחים לא העיד כי שמע את הנאשם מתבטא כך.
אם כבר, שמעתי מנסים כי את המלים שהנאשם ירצח את אלכס אמר הנאשם בניידת ולא בחדר סיור, כפי שהעיד אלכס. (ראה דברי נסים בעמ' 13 לפ', ש' 10-11).

ד) הנאשם עצמו לא נשאל בחקירה אף שאלה לגבי האמירה הנ"ל.

ב. על כן, החלטתי לזכות הנאשם מעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק - המובא בסעיף 7 לעובדות כתב האישום.

11. באשר לארוע הראשון (סעיף 1 לכתב האישום, אשר ארע במרפאה המיחס לנאשם עבירת איום כלפי ד"ר טיומקין, בכך שהנאשם אמר לו שיזיין אותו בתחת ושישבור לו את הפרצוף.
בענין זה העידו ד"ר טיומקין וגב' פירסט מטעם התביעה והנאשם מטעם ההגנה:
א) עדותה של גב' פירסט, שהיתה אחות ביום הארוע, לא עוזרת ולא תומכת במאומה בהוכחת התשתית העובדתית שבסעיף 1 לכתב האישום.
בעדותה במשטרה (ת/4) - עדות שניתנה ביום הארוע וקרוב מאד לשעת הארוע - מספרת היא כיצד התקרב הנאשם אל ד"ר טיומקין עם יד מושטת ובצורה מאיימת בכוונה להכותו, דא עקא לא רק שעובדות אלו אינן מן העובדות שבכתב האישום אלא שד"ר טיומקין עצמו אינו מעיד כך.
עוד אומרת גב' פירסט כי מה שאמר הנאשם לדר טיומקין באותו שלב הוא: "שהוא (הרופא=ג.ב) רוסי וגוי" (ראה ש' 5-6 להודעה ת/4).
שאלה היא, אם יש באמירה כזאת משום איום כהגדרתו בחוק העונשין, אך שאלה זו אינה עומדת על הפרק, משום שממילא אין מלים אלה חלק מכתב האישום.
גב' פירסט, עם כל הכבוד, העידה על מה שאין בכתב האישום, אך לא אמרה מאומה מן העובדות כפי שמובאות בסעיף 1 לכתב האישום.
גב' פירסט, אשר-כאמור-מסרה הודעתה ממש קרוב לארוע האיום, לא העידה על מלות האיום כפי שמופיעות בכתב האישום.
זאת ועוד, גם בעדותה בבית המשפט, למרות שנשאלה בחקירה הראשית שאלה ספציפית לענין זה ונתבקשה לומר מה היתה כוונתה באומרה שהנאשם תקף את דר טיומקין מילולית, גם אז ציינה תשובה כללית, שהיו קללות נוראיות, אך את עצם המלים או עצם הקללות לא ידעה לומר.
כאשר נשאלה, למה במשטרה לא פרטה המילים שנאמרו, גם על כך השיבה כי אכן לא אמרה ועכשיו אין היא זוכרת את המלים המדויקות.
נניח, כי עכשיו - הכוונה ליום 13.1.04 - לא יכלה לזכור, אך מה קרה עם זכרונה ביום ובשעת מסירת ההודעה במשטרה, קרי יום ושעת הארוע?
כתשובה לכך, מנסה גב' פירסט לתרץ כי היתה נסערת מכל הארוע. (ראה עמ' 41 סיפא ועמ' 42 רישא לפ').
אינני מקבל תירוץ זה. מדוע, למרות היותה נסערת זכרה שהנאשם אמר לד"ר טיומקין "רוסי גוי" ולא זכרה מלים אחרות?

ב) (1) הנאשם אמנם מכחיש שאמר לד"ר טיומקין את שמיוחס לו בכתב
האישום (עמ' 94 לפ', ש' 18-20) אך בהסתמך על עדותו של ד"ר טיומקין ובהתחשב בנסיבות ובעובדה כי אכן התקיימה שיחה לא ידידותית בין הנאשם וד"ר טיומקין ועל אף שד"ר טיומקין לא זכר במדויק את כל מילות האיום שהנאשם הפנה כלפיו, הגעתי למסקנה כי בענין זה הצליחה התביעה להוכיח את עובדות סעיף 1 לכתב האישום וכתוצאה מכך גם את עבירת האיום לפי סעיף 192 לחוק - כמובא בסעיף 1 להוראות החיקוק.

(2) ד"ר טיומקין מעיד כי כאשר ביקש מהנאשם להירגע, החל הנאשם לצעוק עליו שלא יתערב ומיד התחיל הנאשם בכל מיני קללות גזעניות על זה שהוא ממוצא רוסי וכל מה שקשור לזה. (ראה עמ' 33 סיפא ועמ' 34 רישא לפ').
ד"ר טיומקין ממשיך ואומר כי הנאשם אמר שירביץ לו ויפרק אותו לחלקים. (עמ' 34 לפ', ש' 3).
למרות שכך העיד ד"ר טיומקין, ממשיך הוא ואומר לענין זה כי יכול להיות שהוא לא אמר ספציפית המילים האלה ושהוא בהחלט לא זוכר בדיוק את המלים שהנאשם איים עליו. (עמ' 36 לפ', ש' 18 וש' 30).
בהמשך מעיד ד"ר טיומקין ואומר כי בשלב מסוים אמר לו הנאשם: "הוא אמר לי שהוא יזיין אותי בתחת" ומיד מוסיף כי הנאשם רץ לכיוונו ובמקום היה אדם נוסף שבא והפריד ביניהם. (עמ' 34 לפ', ש' 7-8).
כאשר נשאל, כיצד יסביר את העובדה כי אף אחד מהנוכחים שם,כולל גב' פירסט, לא ראה ולא אמר כי הנאשם איים, השיב על כך ד"ר טיומקין כי הוא בהחלט לא יודע להסביר את זה. הוא רק יודע שהנאשם לא רק איים עליו במילים אלא רץ כלפיו, רץ לכיוונו, התחיל לרוץ לכיוונו. (ראה עמ' 37 לפ', ש' 3-4, וש' 25-29).
(3) ד"ר טיומקין מעיד כי הגיעה המשטרה ואז הנאשם הוריד את הז'קט ונעמד בפוזה של מתאגרף. (אחרי שהמשטרה סיימה לדבר עם ד"ר טיומקין יצאו מהחדר וביקשו מהנאשם להתלוות אליהם לניידת, והנאשם צעק שהוא לא ילך ושיקחו אותו בכח. (עמ' 34 לפ', ש' 12-13).
בהמשך מספר ד"ר טיומקין כי הוא ואותו אדם שהפריד קודם לכן ירדו במעלית והנאשם עם אנשי המשטרה ירדו במדרגות (עמ' 34 לפ', ש' 17-18).
אחרי שחיכו מספר דקות למטה וראו שאף אחד לא יורד, החליטו לעלות לראות איפה העיכוב ופתאום שמע צעקות וקללות, קטטה ואז חזר למוקד להזמין שוב תגבור למשטרה ואותו אדם נוסף עלה למעלה. (עמ' 34 לפ', ש' 18-20).
ד"ר טיומקין אף מציין כי אחרי שעה וחצי -פלוס מינוס- חזר אליו אחד מהשוטרים וקיבל טיפול בחבלות, שהיו על גופו. מלא חבלות בכל מקום בגוף, הרבה שריטות וחבלות. (עמ' 34 לפ', ש' 26-28) בדיקה זו משתקפת באישור הרפואי ת/3).
ד"ר טיומקין מזכיר רבות את אותו אדם שהפריד, לא רק הוא מזכיר אותו אלא גם הנאשם וגם חלק מהשוטרים, אך מתברר כי שני האנשים הנזכרים שהיו במקום ואשר התערבו לפחות בתחילת הארועים ונרשמו גם כעדי תביעה (מס' 1 ו-2) אך עדים אלה לא אותרו על ידי התביעה, יען כי התברר לתביעה כי עדים אלה לא בארץ ולכן הכריז בא כח התביעה "אלה עדי" מבלי להשמיע שני העדים הנ"ל. (ראה בעמ' 86 לפ', ש' 15).

ג) בסופו של דבר, מאמין אנוכי לד"ר טיומקין כי אכן הנאשם איים עליו במילים הנזכרות בכתב האישום ולאור הנימוקים שהובאו לעיל, אני מחליט להרשיע הנאשם בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק.
12. באשר ליתר העבירות המיוחסות לנאשם בסעיפים 3, 4, 6 לכתב האישום, הנני להחליט כדלקמן:
א. באשר לאיום על לביא - כמפורט בסעיף 3 לכתב האישום, אני קובע כי התביעה הצליחה להוכיח אישום זה מעל לכל ספק סביר:
(1) אני מאמין ללביא כי הנאשם אמר לו אישית את מלות האיום המפורטות בסעיף 3 לעובדות כתב האישום. (עמ' 20 לפ', ש' 7).
לביא לא נחקר בחקירה נגדית בענין זה, כך שעדותו לא נסתרה.
אליאס מעיד כי שמע את הנאשם אומר ללביא את מילות האיום הנ"ל. (עמ' 58 לפ', ש' 4-5).
אליאס אמנם נשאל פה ושם על ענין האיום, אך עדותו בענין זה לא נסתרה. (עמ' 64 לפ', ש' 12-27).

(2) הנאשם נשאל אם כך אמר והשיב:"אז הוא כתב. אני גם יכול להמציא דברים" (עמ' 107 לפ', ש' 3-5).
אין כאן הכחשה מפורשת של הנאשם, אם כי בהמשך מכחיש הנאשם שאמר לשוטרים שכשיצא מהכלא יזיין אותם ויכניס להם כדורים בין העיניים וירצח אותם (עמ' 108 לפ', ש' 20-24) ברם, הכחשה זו סותרת את שאמר בהודעתו במשטרה. במשטרה מאשר הנאשם אמירת המלים הנ"ל, אם כי מסביר את סיבת אמירתם. (ראה ההודעה ת/2, עמ' 3, ש' 23-25).

ב. באשר לעובדות סעיף 4 לכתב האישום בדבר האיומים שאיים הנאשם על אלכס ונסים, גם עובדות אלו הוכחו מעל לכל ספק סביר - הכל כפי שיפורט להלן:
א) הוכח כי הנאשם אמר לנסים את המלים המפורטות בסעיף 4 לכתב האישום - מלים המהוות איום כהגדרתו בסעיף 192 לחוק.
הנאשם מאשר בהודעתו במשטרה כי גם לאלכס אמר אותן מלים. (ראה ת/2, עמ' 4, ש' 1-2 וראה גם עדות הנאשם בבית המשפט בעמ' 109 לפ').
נסים וגם אלכס מעידים על כך בבית המשפט (עמ' 13 לפ', ש' 8-9 וראה עמ' 74 לפ', ש' 16-18).
הנאשם לא מוציא מכלל אפשרות שהתבטא כך, אך מסביר כי מעוצמת הכאבים אמר את שאמר. (עמ' 108 לפ', ש' 11-16).

ב) המלים שנאמרו על ידי הנאשם לנסים ואלכס ובנסיבות שנאמרו, יש בהן כדי להוות איום ויש בהן כדי להפחיד ולהקניט את השוטרים הנ"ל.

ג. באשר לעובדות שבסעיף 6 לכתב האישום, המיחסות לנאשם תקיפת אלכס ונסים בניידת על ידי כך שהנאשם ירק עליהם ובכך ששפך על אלכס בקבוק מים, הרי שבענין זה אני קובע כי התביעה לא הוכיחה כי הנאשם שפך בקבוק מים על אלכס ולעומת זאת הוכיחה התביעה כי הנאשם אכן ירק על שני השוטרים הנ"ל:
א) נסים מעיד על כי בתוך הניידת, בדרך לתחנת החל הנאשם לקלל, ירק עליו ועל אלכס.
הנאשם המשיך בקללות ובדרך לתחנה היה לנאשם בקבוק מים מינרליים והנאשם שפך את בקבוק המים על אלכס שישב מקדימה. (עמ' 13 לפ', ש' 3-6).
בהמשך, לאחר שקילל ונסים הסתכל על הנאשם, החל הנאשם לירוק לו בפני
ם. (עמ' 13 לפ', ש' 9-10).
נסים מאשר בחקירה נגדית את היריקות ומאשר כי גם ראה את הנאשם יורק על אלכס.
הוא גם מאשר כי ראה את הנאשם שופך את המים על אלכס, ברם בענין שפיכת המים אין אני מקבל עדותם של נסים ואלכס ועל כך עוד אפרט בהמשך.

ב) אלכס אף הוא מעיד כי הנאשם ירק עליו ומוסיף גם כי הנאשם שפך עליו בקבוק מים.
גם אם האמנתי לנסים ואלכס כי הנאשם ירק עליהם - ויריקה אף היא מהווה תקיפה על פי דין, הרי שאינני מאמין שהנאשם שפך בקבוק מים על אלכס.
אליאס מעיד כי הנאשם הוכנס לניידת כשהוא כבול באזיקים וידיו מאחורי גבו. (עמ' 65 לפ', ש' 6 ועמ' 57 לפ', ש' 23).
אם כך הוכנס הנאשם - ואני מאמין כי אכן כך הוכנס - הרי לא סביר ולא מתקבל על הדעת שהנאשם יוכל להחזיק בקבוק מים ולשפוך על אלכס.
זאת ועוד, אלכס אף לא ציין בדו"ח שלו שהנאשם שפך עליו בקבוק מים ולאלכס לא היה הסבר מדוע לא רשם ארוע זה. (ראה עמ' 83 לפ', ש' 4-7)
אגב, הנאשם כלל לא נשאל במשטרה על שפיכת בקבוק מים אלא נשאל מדוע הפך את פחית השתיה של לביא ועל כך השיב הנאשם: "שקר. היא נשפכה מהידיים שלו מהמרפק שלו (ראה בת/2, עמ' 4 ש'11-12).

13. סוף דבר, לאור הנימוקים שהובאו בהרחבה בהכרעת דין זו, אני מחליט כדלקמן:
א) אני מזכה הנאשם מחמת הספק בגין אותן עובדות שבסעיף 2 לכתב האישום ואשר מהוות עבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 274(1) לחוק.

ב) אני מזכה הנאשם בגין אותן עובדות שבסעיף 7 לכתב האישום ואשר מהוות עבירת איומים-לפי סעיף 192 לחוק.

ג) אני מרשיע הנאשם בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק - שענינה העובדות שבסעיף 1 לכתב האישום, קרי איומים על ד"ר טיומקין.

ד) אני מרשיע הנאשם בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק - שענינה העובדות שבסעיף 3 לכתב האישום.

ה) אני מרשיע הנאשם בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק - שענינה העובדות שבסעיף 4 לכתב האישום.

ו) העובדות שבסעיף 4 לכתב האישום מהוות למעשה גם עבירה של העלבת עובד ציבור ולכן אני מרשיע הנאשם גם בעבירה זו לפי סעיף 288 לחוק.
ז) באשר לעובדות שבסעיף 6 לכתב האישום, הרי שמאותו חלק העוסק בעובדה שהנאשם שפך על אלכס בקבוק מים - שהיא בגדר עבירת תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק, הרי מעובדות אלו ולפי הסעיף הנ"ל החלטתי לזכות הנאשם בשל הנימוקים שפרטתי בגוף הכרעת הדין.
באשר לחלק האחר של העובדות בסעיף 6 לכתב האישום המתיחס לכך שהנאשם ירק על נסים ואלכס - עובדות המהוות עבירת תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק-החלטתי להרשיע הנאשם בעבירה זו ובגין עובדות אלו ואף זאת על פי הנימוקים שפרטתי בגוף הכרעת הדין.

ניתנה היום כ"ט בשבט, תשס"ה (8 בפברואר 2005) במעמד ב"כ המאשימה - עו"ד ארד טל, ב"כ הנאשם - עו"ד וינגרטן יונתן
ובנוכחות הנאשם אשר הובא.

ברק גדעון - שופט

ב"כ המאשימה:
מגיש גליון הרשעות קודמות - ת/10.
הנאשם יליד 1965, הורשע לאחר ניהול הוכחות בחלק מעובדות כתב האישום על כך שב-20/11/99 בשעות הצהריים, יום שבת, עת הגיע למרפאת קופת חולים "מכבי" בראשל"צ ועל רקע ויכוח של בקשת הנאשם כי בחדר ההמתנה יסגרו טלויזיה שפעלה, איים על רופא שנכח במקום והעיד פה - דר' טיומקין, בכך שאמר לו שיזיין אותו בתחת וישבור לו את הפרצוף. בהמשך הורשע בכך שאיים על השוטר לביא שאמר לו שיהרוג אותו ויתקע לו כדור בעין וידאג שיחסלו אותו. בהמשך איים על השוטרים אלכס ארליך, ראובן נסים, בכך שאמר להם שוטרים מזדיינים בתחת, אני עוד אהרוג אותכם, והעליב את השוטר אלכס ארליך בכך שאמר לו "רוסי מזדיין בתחת אני עוד אבוא אליך הביתה, אתן לך שתי כדורים בראש". בהמשך, בניידת, משעוכב לתחנת המשטרה, אף תקף את השוטר אלכס וראובן בכך שירק עליהם בזמן שהסיעו אותו בניידת.
לנאשם עבר מכביד. החל משנת 83' בבית משפט השלום בנתניה, שם תיק של תקיפת שוטר שהסתיים ללא הרשעה. בהמשך, היזק לרכוש, גניבה, הסגת גבול, שוב תקיפת שוטר, סמים, תגרה, התנהגות פרועה, הפרעה לשוטר, תקיפת שוטר, איומים, גניבת רכב, שוב איומים ותקיפה, איומים. שתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה כנגד בת זוג, היזק לרכוש, איומים. תקיפה הגורמת חבלה נוספת, תקיפת שוטר, איומים, תקיפת בת זוג, תקיפת קטין על ידי אחראי, העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר, תקיפת שוטר וכיוצ' בזה, כאשר אם אנחנו מסתכלים על עברו של הנאשם ניתן להתרשם ממי שהחוק והמייצגים את החוק אינם מהווים מרות בעיניו. הנאשם התרגל כמי שבעל מימדים פיזיים גדולים, מדובר באדם חזק מאוד, התרגל להטיל את מרותו על הסובבים אותו וכך גם היה בארוע שבפני
נו, כפי שניתן להתרשם ארועים של תקיפת שוטרים או בכלל כלפי עובד ציבור הם לא זרים לנאשם. הנאשם ריצה בעבר מאסרים בפועל בגין עבירות אלה ולמעשה גם היום מרצה מאסר בפועל של 60 חודשים בגין צירוף שערך, בהמשך אף נגזרו עליו 6 חודשים נוספים בפועל בגין תיק נוסף. מדובר במעשים שיש ליתן עליהם את הדין. מדובר במעשים שיש לגזור עליהם מאסר בפועל. שום ענישה אחרת אינה מספקת ואינה עומדת בין הארועים אל מול האינטרס הציבורי הטמון בהם. יש לציין כי מחד, באמת אולי היה ניתן לשקול, כשאדם דתי נכנס בשבת למקום ציבורי, לבוא לקראתו ולכבות טלויזיה שדולקת. אבל ניתן היה להתרשם מהעדות של אותה עדת תביעה, אחות קופת חולים גב' חנה פירסט, שלמעשה עמה היה הדין ודברים ולא היה מדובר בבקשה רגועה ומנומסת. היא הסבירה שהיה מדובר בארוע שמלכתחילה החל לא טוב. הנאשם פנה אליה בצורה לא יפה ולכן גם הארוע התפתח כפי שהתפתח. מעבר לכך, בטח ובטח שלא ניתן להצדיק התנהגות כזאת והתעמרות ברופא ובצוות רפואי שנמצאים במקום בגלל שטלויזיה דולקת. עם כל הכבוד לרגשות דת של אדם כזה או אחר, זה לא מצדיק.
יתרה מכך, כשהגיעו השוטרים ובית המשפט שמע את הארוע, לבקשתו ירדו במדרגות ולא במעלית. כדי לא לעורר שוב אמוציות בנאשם ולא לעורר ארוע אלים שכבר נרגע, הסכימו השוטרים לרדת איתו במדרגות ובהמשך גם הנאשם אמנם ביקש שלא יפנו אותו בניידת, אפשר לומר שעם כל הכבוד לבקשות של עצור כזה או אחר, לשוטרים יש את העבודה שלהם. העבודה שלהם מתבצעת על פי חוקים, פקודות ותקנות.
מדובר במי שביצע מעשים שלא ניתן להקל ראש בהם. מעשים חמורים. אמנם בית המשפט זיכה את הנאשם בחלק מהעבירות, אבל די בעבירות שבהן הוא הורשע כדי לגזור עליו מאסר בפועל, מצטבר למאסר אותו הוא מרצה היום. מעבר לכך, נבקש מאסר על תנאי בגין כל עבירה בה הורשע לרבות כל עבירת אלימות אחרת בעתיד.
כששמים על כפות המאזנים, במכלול הסיבות והשיקולים מחד את האינטרס הציבורי הגלום בעבירות האלה ואת הצורך למצות את הדין עם אנשים מסוגו של הנאשם ומאידך גיסא, את העובדה שלנאשם יש עדיין מאסר בגין תיקים אחרים אותם הוא מרצה, אנו סבורים שיש מקום להוסיף מאסר במצטבר. אם הנאשם היה מצרף את התיק הזה במסגרת הצירוף שערך, סביר להניח שהיה מקבל תקופת מאסר נוספת מעבר למה שכבר קיבל ולכן אנחנו עותרים כך.

ב"כ הנאשם:
אני חייב לומר מנסיוני, אני מתפלא מחדש כיצד התביעה יודעת לחזור ולגבש איזשהי קונספציה, שלמרות הכרעת דין של בית המשפט, למרות קביעת ממצאים עובדתיים, די שהיא תמצא איזשהו רבב בהתנהגותו של הנאשם בכדי להטיל את מלוא האחריות על הנאשם וגם לבקש מבית המשפט בעזות מצח למצות את הדין עם הנאשם. הדברים שנאמרו על ידי חברי היום נשמעים כאילו שבית המשפט קבע הכרעת דין שבה הוא מרשיע את הנאשם בכל העבירות. אפילו מילה אחת לא נאמרה על ידי התביעה כנציג המשטרה על אותה התנהגות של השוטרים כלפיו. אני בא ושואל מי פה הקורבן האמיתי בתיק הזה ואני לא אומר את זה לתפארת המליצה. הקורבן פה זה הנאשם עצמו.
כתב האישום פה, לשם הכרעת הדין, זיכה את הנאשם מאותן העבירות החמורות שכל כך ביקשה המאשימה את הרשעתו. שכל כך התעקשה המאשימה במהלך הבאת הראיות, שבהם לא שכחו השוטרים אלא עמדו בבית המשפט ושיקרו בהדגשה את בית המשפט. חזרו ושיקרו, חזרו וטייחו, מלאכת טיוח שהחלה כבר בארוע עצמו. שבו הם בחרו לא לרשום דברים ולא להתייחס לעובדות או שחברו יחד כדי לחזק איש את משנהו.
כנראה שכל הקביעות האלה לא הובאו בחשבון כאשר המאשימה עמדה וביקשה, כי היות והוא הורשע כבר במשהו, אז מן הדין להטיל עליו מאסר בפועל מצטבר. כל אותן עובדות שבהן הוא זוכה, שהן העבירות החמורות, גם כמותית הנאשם זוכה ממרבית העבירות, לא כל שכן שמדובר על איכות ההאשמות, כלומר חומרת ההאשמות.
אין שום הקבלה בין העתירה של חברי לבין העובדות והמסקנות שבית המשפט הגיע אליהן בהכרעת הדין. חברי מתייחס כאילו שבית המשפט הרשיע הנאשם בכל העבירות. כאילו שעמדו פה שוטרים ולא הסכימו להודות שהם הטעו את בית המשפט ולא הסכימו להודות שהם טייחו פה מזכרים והודעות שלהם. אבל כל זה כבר לא חשוב ולא רלוונטי מבחינת התביעה.
הנאשם לא בכדי לא צרף את התיק הזה. הוא נידון וצרף הרבה תיקים כאשר בית המשפט גזר את דינו ל-5 שנים. הוא צרף תיקים לא פחות חמורים מהתיק הזה ובית המשפט יכול לעיין בגליון ההרשעות הקודמות. במידה והנאשם היה מצרף את התיק, אני לא סבור שהנאשם היה מקבל עונש של יותר מ-5 שנים. הוא צרף כל כך הרבה תיקים. היום אנחנו מגיעים לכדי שכנוע מדוע הנאשם לא צרף את התיק הזה. אחרת אותה מסכת נבזית ושקרית של המשטרה לא היתה מגיעה לידיעת בית המשפט. לעיתים רחוקות מאוד, המשטרה באופן כל כך בוטה מתגלה במערומיה וצר לי לומר שזה רק במקרים בודדים כדוגמת התיק הזה. בית המשפט קבע קביעות שבהן הנאשם הורשע בעבירות שאינן נושאות נופח חומרה. בית המשפט צריך לשקול את אותן עובדות במכלול העובדות. אי אפשר להתעלם מהסבל שעבר הנאשם, גם בניהול התיק הזה ובעצם בארוע עצמו, לאור האלימות הקשה שהיתה כלפיו. בל נשכח שאותם איומים שהיו כלפי השוטרים בהמשך, למעט האיום כלפי הרופא, כל אותם שאר המעשים שמיוחסים, מדובר על איום אחד והשלכת הבקבוק. אלה בוצעו כשהוא היה מוכה וזב דם, כשהוא פצוע. צריך גם לשקול את מילותיו לנוכח מצבו הנפשי והגופני במהלך התרחשות הדברים.
אני סבור, כשבית המשפט בבואו לגזור את העונש, הוא צריך לשקול את מכלול העובדות. בית המשפט צריך לשקול את העובדות למול אותן עבירות שבהן הוא זוכה. לכן, אני סבור, שמן הדין שלא להשית על הנאשם אפילו יום אחד נוסף במצטבר. במשקל הראייתי בסופו של דבר, הכף נוטה לטובתו של הנאשם. הן מבחינת היקף העובדות שבהן הוא זוכה בסופו של דבר וגם חומרת העבירות. על כן אבקש להסתפק בעונש הרתעתי בלבד.

הנאשם:
יש פה דברים שצריך לטעון, שבית המשפט קבע והכריע בדברים, להקנות איפה הוא מחלק את הכוח ואיפה הוא נותן לתביעה להנות מהספק. אני קורא במצח נחושה שהשופט נתן כוח לרצוח אותי. חד משמעית. מכות שאני קיבלתי, במכות שאני קיבלתי אני ניצול היום יותר משואה.אני מתבייש איך כבודו נתן לאנשים רוצחים, שהשוטר עצמו יש לו מספר תיקים במח"ש, השוטר השני עבר לנקודת תחנת נס ציונה מדיווח שוטרת במקום. אני שואל, איך כבודו נותן, על מה? יש ליטוף? לשחות שחיה אני גם יודע לשחות חזה, אבל זה לא כך. יש לבוא לראות את הדברים, כמה שהם שקריים. הרופא, אם הייתי רוצה להכות אותי, אתה רואה את הגוף שלי, הייתי פי שתיים. הרופא היה פה. אני איימתי עליו? בנאדם בר הגיון, אם צריך לעשות משהו הוא צריך לאיים? אני צריך לאיים? בטוח שאני לא צריך לאיים. אני עם ילדה שהתביישה במתחם שבו מקבלים רפואה. עצם העניין אני מבקש ואיך הדבר שנוצר באוירה, היה יכול מישהו אחר לקום באותה מידה, ולכבות את הטלויזיה. ולא לבנות את העניין הזה שיגיע לאותו מצב שהגיע. לא היו איומים. מבחינת פרק הזמן, כשבית המשפט לא טען לעניין מחדר הסיור עד לזמן החקירה. יותר משעתיים פלוס. כל המכות שקיבלתי שם, שום מילה נאמרה, אומרים שאני תקפתי. איך תקפתי כשאני כבול ידיים רגליים? בארוע בתוך המרל"מ הייתי אזוק ידיים רגליים. קיבלתי רגל מאחור, נדחפתי. היו שם עוד שוטרים ועוד מתנדב. אם הייתי צריך לנהל את התיק, הייתי צריך ללכת למשטרה ולראות את השמות שלהם ומזמן אותם לפה. זה מה שהייתי צריך לעשות למעשה.
חורה לי, זה כבר גועל נפש. אני מבקש מבית המשפט שישאל את התביעה, בגלל שכתוב חיים אסולין זה ככה? אני בתחילת התיק הזה שאני יושב פה עכשיו, בתחילת התיק הזה בא אלי קצין מודיעין בשפלה ואמר לי שאצרף את התיק של לביא והוא מנקה לי שולחן ומשחרר אותי. שאתן לו חתימה שאני עוזב את העיר.
הציעו לי לצרף גם את התיק הזה. אמרו לי עסקה של 3.5 שנים. אבל אם בית המשפט היה חוקר את הדברים בנוגע למח"ש, כמה תיקים נפתחו נגד השוטר הזה לביא, ההתנהגות של אלכס היא לא כישראלי ולא כמו שוטר ישראלי. מתוך השאלה שנשאלה פה אם הוא עלה מרוסיה, זה רק מקנה. על הילדה שלי לא דיברתי. הילדה עד היום סובלת. המכות שאני קיבלתי, הייתי צריך להסביר לך שניצולתי ממוות. איך אתה בא להקנות לי עכשיו בפקודות קטנות? כל הדפים האלה שרשמת לא היה צריך להיות. זה היה צריך להיות ברור במשפט אחד, זיכוי מוחלט. זה חד משמעי. אני מתבייש, חשבנו שהיום יבוא האור, הצדק. אני אומר שזה מקנה אי אמון בכל מערכת בית המשפט.

גזר - דין
למעשה, בנימוקי הכרעת הדין זוכה הנאשם מהעבירה העיקרית שהיא עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 וגם זוכה מעבירת איומים.
שמעתי את ב"כ הצדדים לגבי העונש המבוקש על ידי כל אחד מהם, שיש להשית על הנאשם, וגם שמעתי את הנאשם בטרם ניתן גזר הדין.
נימוקי הכרעת הדין הם למעשה גם חלק מהנימוקים שבגזר הדין הבאים להצביע על כך שהנסיבות, כפי שעלו בהכרעת הדין, אינן נסיבות כאלה שבסופו של דבר יש להחמיר עם הנאשם.
הטענה של אפשרות של נאשם לצרף תיק זה לתיקים אחרים איננה טענה, שכן נאשם זכאי לצרף או שלא לצרף ובמיוחד זכאי נאשם שלא לצרף, כאשר הוא סבור שבתיק זה איננו אשם ועובדה היא שלאחר דיון ארוך בהוכחות בתיק זה, בכל זאת לא הורשע הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
בהכרעת הדין גם ציינתי את הנסיבות המיוחדות וכבר בתחילתו ציינתי כי למעשה המשטרה, מלכתחילה, הוזמנה לאחר שדווח לה כי הנאשם תקף את הרופא, כאשר בסופו של דבר מצינו כי היה זה בשלב איומים ולא בשלב של תקיפת רופא ובסופו של דבר, הנאשם גם לא הואשם בעבירה של תקיפת רופא.
סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל ולאור הנימוקים שהובאו בהכרעת הדין, ובהתחשב בנסיבות של הנאשם, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
א. אני גוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר והנאשם ירצה מתוך תקופה זו 3 חודשים בחופף ו-3 חודשים ירוצו במצטבר לעונש המאסר שאותו מרצה הנאשם עתה.
ב. אני גוזר על הנאשם 8 חודשי מאסר, אולם הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר יעבור על אחת העבירות שבהן הורשע בתיק זה.

לנאשם זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום.
ניתן היום כ"ט בשבט, תשס"ה (8 בפברואר 2005) במעמד הצדדים.

ברק גדעון - שופט
004546/99פ 133 דקלה בן








פ בית משפט שלום 4546/99 מדינת ישראל נ' אסולין חיים בן סימון (פורסם ב-ֽ 08/02/2005)