פסקי דין על רביע זאמל חסן כואזבה | פסקי דין על התביעה הצבאית

3266/14 עמ     14/12/2014




עמ 3266/14 רביע זאמל חסן כואזבה נ' התביעה הצבאית










law data
law data
1
0
2010-02-03t09:14:00z
2015-03-12t09:04:00z
2015-03-12t09:04:00z
2
1870
9350
77
22
11198
11.8122


6 נק'
2

false
false
false









/* style definitions */
table.msonormaltable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}




                   
                           
בית המשפט הצבאי לערעורים                            
ע"מ 3266/14


בפני
כב' השופט: סא"ל רונן עצמון

 
העורר: רביע זאמל חסן כואזבה, ת"ז 855035762
(באמצעות
ב"כ עו"ד דרוויש נאשף)
נגד
המשיבה: התביעה הצבאית
(באמצעות ב"כ סרן גלעד פרץ)


ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי יהודה
(בפני
כב' השופט רס"ן משה לוי)
בתיק מס' 7153/14 מיום 22.10.14
(הערר נדחה)

תאריך הישיבה: 03 בדצמבר 2014, י"א בכסלו התשע"ה.

החלטה
הרקע
העורר הואשם בבית המשפט הצבאי יהודה בסיכון חיי
אדם בנתיב תחבורה, ובנהיגה ללא רישיון. לפי כתב האישום, ביום 7/10/14 נהג העורר
ברכב והסיע שלושה אנשים נוספים, למרות שלא קיבל מעולם רישיון נהיגה. כשהתקרב
למחסום שהציבה המשטרה, לא שעה להוראות השוטרים לעצור אלא האיץ את הרכב ונמלט מן
המקום. שוטרים שרדפו אחרי רכבו קראו לו לעצור, גם בשפה הערבית, אך הוא התעלם מכך,
והמשיך בנסיעה. במהלך בריחתו מן השוטרים עלה על אי תנועה, חצה שני צמתים כאשר האור
ברמזור היה אדום, נסע במהירות מופרזת, ועקף כלי רכב תוך נסיעה בשולי הכביש. כשניסו
השוטרים לעקוף את רכבו, הסיט את הרכב לעברם כדי למנוע זאת. לבסוף, נאלץ העורר להאט
בשל עדר גמלים שחסם את דרכו. כשרכב המשטרה עקף אותו על מנת לעוצרו, התנגש ברכב זה.
בבית המשפט קמא הורה כב' השופט רס"ן משה
לוי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. הוא כתב בהחלטתו, כי אין מחלוקת ממשית
על התשתית הראייתית, למעט בשאלה השולית יחסית, האם התנגש העורר בכוונה ברכב
המשטרה. עיקר ההחלטה עסק אפוא בעילות המעצר ובחלופת המעצר.

השופט הנכבד כתב, כי מדובר בסדרת אירועים
חמורים, אך עדיין נדרשת בחינה פרטנית של הנאשם שבפני
ו, ושל הסיכון הנשקף ממנו. הוא
הדגיש כי העורר נהג ללא רישיון כלל, ולא בפעם הראשונה, לא שעה לדרישת שוטר לעצור
ואף לא לבקשות חבריו שהיו עמו ברכב, ונהג ברכב בצורה מסוכנת. לפיכך, מצא כי
האינטרס 
הציבורי מחייב מעצר עד תום
ההליכים.
על החלטה זו הוגש ערר ההגנה.
טיעוני הצדדים בערר
הסנגור
הנכבד שב וציין, כי אין מחלוקת על עיקר עובדות כתב
האישום, אלא רק על טענת העורר כי לא הייתה התנגשות בין רכבו של העורר לבין רכב
המשטרה, טענה הנתמכת בעדויותיהם של כל מי שנסע ברכבו של העורר. מכל מקום, לא הוכח
שהעורר התנגש בכוונה ברכב המשטרה, ואין תמיכה לטענת התביעה בהקלטת רשת הקשר
המשטרתית.
הסנגור טען עוד, כי כאשר בוחנים את ההצדקה
למעצר יש לזכור, שאין מדובר בהליך הרתעתי או חלק מן העונש. לכן, גם כשהמעשים
חמורים, יש לבחון אם אפשר להסתפק בחלופת מעצר שתבטיח התייצבות ומניעת הישנות
העבירה.
העורר הוא בחור צעיר, בעל עבר נקי, המנהל אורח
חיים נורמטיבי ועובד בעסק קבלנות משפחתי, הבונה כיום בתי ספר. גם בית המשפט קמא
התרשם מן העורר לחיוב, אך בסופו של דבר הורה לעצור אותו, כנראה כדי להעביר מסר
מרתיע. בכך שגה, שכן מעצר אינו נועד להרתיע אלא למנוע סכנות. אף שהעורר מודע לכך
שהוא צפוי למאסר לא קל, עדיין מתבקש שחרורו ממעצר, שכן עליו להסדיר דברים רבים
בעסקיו בטרם יחל בריצוי עונשו. העורר מוכן להותיר את רכב המשפחה ברשות המשטרה –
ומדובר ב"פיקדון" בשווי כ- 130,000 ₪ - וכן להפקיד סכומי כסף גבוהים מאד,
ולהציג ישראלים שיערבו לו.
מנגד, טען התובע המלומד כי אין קושי
ראייתי בשאלת ההתנגשות בין כלי הרכב, והדברים עולים בבירור מעדויות השוטרים. השאלה
העיקרית בתיק היא האם אפשר להסתפק בחלופת מעצר. פסיקת בית המשפט העליון ובית המשפט
הצבאי לערעורים כוללת מנעד רחב של החלטות, חלקן שחררו נאשמים בנסיבות דומות, וחלקן
הורו על מעצרם. ההבדל נעוץ במאפייני הסיכון של הנאשמים. במקרה זה יש מספר מאפייני
סיכון וחומרה, שבית המשפט קמא שקל אותם, ואי אפשר לומר שהחלטתו אינה סבירה. נוסף
לנסיבות המנויות בכתב האישום, יש לזכור כי המשיב נסע במהירות בירידות של כביש מס'
1 שבו נוסעות גם מכוניות אחרות במהירות רבה, לא נענה אפילו לבקשות חבריו לעצור את
הנהיגה המסוכנת, ונעצר רק לאחר ששוטר ירה באוויר שתי יריות. לולא נתקל העורר בעדר
הגמלים שחסם את הכביש, ייתכן שהיה ממשיך במנוסתו המסוכנת.
בנוסף ציין התובע, כי מעשים כדוגמת מעשיו של
העורר נענשים במאסר ממושך יחסית – עד כדי מספר שנות מאסר – והעונש הצפוי עשוי
להוות פיתוי לעורר שלא להתייצב למשפטו.
לאור כל זאת, ביקש התובע שאדחה את הערר.
דיון והכרעה
כאמור, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על עיקרי
האירוע, והם נותרו חלוקים רק בשאלת ההתנגשות בין המכונית בה נהג העורר לבין ניידת
המשטרה. עיינתי בחומר הראיות שבתיק התביעה, ומצאתי בו מספר עובדות שלא הוזכרו
בטיעוני הצדדים, ואשר מוסיפות על חומרתו של האירוע.
מדוחות ואמרות השוטרים עולה, כי במהלך המרדף
אחר העורר הוא הגיע לצומת שבו עמדו בפני
ו מספר מכוניות ברמזור אדום. העורר נהג את
רכבו על אי-התנועה שמימין למכוניות אלה, עקף אותן ונכנס לצומת באור אדום, כשהוא
גורם למכוניות שחצו את הצומת באותה עת לעצור בפתאומיות. לאחר מכן חצה העורר עוד
צומת באור אדום. במהלך המרדף ראה השוטר שנהג בניידת כי כלי הרכב הגיעו למהירות של
כ- 190 קמ"ש (!). רכבו של העורר עקף כלי רכב אחרים בתנועות חדות מימין
ומשמאל, תוך שהוא מאלץ אותם לעצור או לסטות מנתיבם. בשלב מסוים פנה העורר לדרך
צדדית, ובה נתיב אחד ששימש גם את התנועה שבאה ממול. רכב שנסע מולו נאלץ לסטות וליפול
לשדה שבשולי הדרך כדי לא להתנגש בו. העורר לא נעצר גם לאחר ששוטר ירה מרובה שתי
יריות באוויר. הוא נאלץ להאט רק כשהגיע לעדר גמלים על השביל הצר בו נסע, ונעצר רק
לאחר התנגשות בניידת המשטרה. תמונות של כלי הרכב מלמדות על פגיעת רכבו של העורר
בצידי הניידת, מה שמתיישב עם עדויות השוטרים על ניגוח בידי העורר.
מתמליל רשת הקשר המשטרתית עולה, כי המרדף אחר
העורר נמשך כ- 15 דקות, ובמהלכו דיווחו השוטרים פעמיים כי רכב העורר נגח בניידת.
עדויות חבריו של המשיב, שנסעו עמו ברכב, מלמדות
שבמהלך הנסיעה הם צעקו לו לעצור, אך הוא לא שעה לבקשותיהם. עוד עולה מעדויותיהם כי
כבר ראו את העורר בעבר נוהג ללא רישיון.
השאלה, אם בסופו של המרדף נגח העורר בכוונה
ברכב המשטרה אולי תתברר בהליך העיקרי, אך לצורך שלב זה אפשר להסתמך – ולו לכאורה -
על אמרות השוטרים, לפיהן הייתה התנגשות בין כלי הרכב, והיא תרמה לעצירתו של העורר.
בהסתמך על כתב האישום ועל העובדות המתוארות
לעיל, אפשר לומר בפה מלא, כי העבירות בהן מואשם המשיב הן עבירות חמורות ומסוכנות, שאם
יורשע בהן הוא צפוי לעונש כבד. הן מקימות עילת מעצר של מסוכנות וחשש להימלטות מן
הדין.
השאלה היא, אם במקרה זה ניתן להסתפק בחלופת
מעצר.
הפסיקה בעניין זה אינה חד-משמעית. ניתן להצביע
על שורה של פסקי דין, שקבעו כי בעבירות של נהיגה פרועה ומסוכנת הכלל הוא שעוצרים
את הנאשם עד תום ההליכים, אלא אם כן התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות חלופת מעצר
(ראה ע"מ 1561/13 מחמוד ג'יאווי, והפסיקה הרבה 
המוזכרת שם; ראה בש"פ 275/05 
אבו שארב נ' מ"י (ניתן ביום
6/11/2005); בש"פ 412/07 אבו קרינאת נ' מ"י (פורסם בנבו,
21/1/2007); בש"פ 6507/05 שאדי אל הוזייל נ' מ"י (פורסם בתקדין,
8/8/2005);
בש"פ 6433/06 מ"י נ' אבו אלקיעאן
(פורסם בנבו, 9/8/2006); בש"פ 597/08 פארס אל אטרש נ' מ"י (פורסם בנבו,
4/2/2008); בש"פ 7701/10 בילאל שתיווי נ' מ"י (פורסם בנבו,
27/10/2010); בש"פ 9753/11 אשרף עלוש נ' מ"י (פורסם בנבו,
20/2/2012); ע"מ 1616/13 התביעה הצבאית נ' וליד עווד; בש"פ
6781/13 מוחמד קונדוס נ' מ"י (פורסם בתקדין, 4/11/2013).
מנגד, יש פסקי דין לא מעטים, חלקם מן השנים
האחרונות, שבהם הורה בית המשפט העליון בישראל על שחרור לחלופת מעצר של נאשמים
בעבירות של נהיגה מסוכנת, גם כשדובר בנסיבות חמורות (ראה בש"פ 347/05 מסלח
קורעאן נ' מ"י (פורסם בנבו, 23/1/2005); בש"פ 1295/05 שחדה
אלאטראש נ' מ"י (פורסם בנבו, 17/2/2005); בש"פ 2465/05 סלימאן
אלחמידי נ' מ"י (פורסם בנבו, 23/3/2005); בש"פ 5131/05 טארק
סוואעד נ' מ"י (פורסם בנבו, 26/6/2005); בש"פ 10550/05 מ"י
נ' טאהה מוחרב (פורסם בנבו, 15/11/2005); בש"פ 10978/07 מ"י נ'
סלאמה אבו וקד (פורסם בנבו, 26/12/2007); בש"פ 3494/11 מ"י נ'
הראל בראון (פורסם בנבו, 6/5/2011); בש"פ 
3648/14 מ"י נ' אטווה עביד (פורסם
באתר הרשות השופטת, 22/5/14).
לא ניתן להתעלם משונות כזו בפסיקה בגין עבירות בעלות
אופי דומה. בחנתי את המאפיינים של ההחלטות בהן שוחררו הנאשמים ממעצר לעומת אלה
שבהן נעצרו עד תום ההליכים, בניסיון להבין מה מבחין בין הנאשמים שנעצרו לבין אלה
ששוחררו. מלבד קשיים ראייתיים המחלישים את עוצמת התשתית הראייתית (ראה למשל
ע"מ 2004/12 התביעה הצבאית נ' נאפע (פורסם בנבו, 1/7/2012) דומני, כי
ניתן למצוא מספר מאפיינים, שאינם רשימה סגורה, שעשויים להבחין בין המקרים.    
יש לבחון מהי הסיבה שבגללה נמלט הנאשם מן
המשטרה - שכן, אנשים חפים מפשע אין דרכם להימלט מן המשטרה. האם מדובר בעבירות רבות
וחמורות או בעבירה קלה שהסתבכה בשל טעות בשיקול הדעת; האם יש סיבה להניח, כי הנאשם
ירגיש צורך להימלט שוב בפעם הבאה שיפגוש במשטרה;
כדי לדעת איזה מחיר מוכן הנאשם לשלם כדי להימלט
מן הדין, יש לבחון באיזו מהירות ובאיזה אופן נהג (למשל, האם נהג בשטח בנוי ועמוס
או בכביש פתוח ופנוי, האם חצה רמזורים ו"זיגזג" בין מכוניות), מה מידת
הסיכון שיצר הנאשם בעת בריחתו, והאם גרם נזק בפועל; האם סיכן רק את עצמו, או גם את
השוטרים ומשתמשים אחרים בדרך (ראה בש"פ 329/07 איסמעיל אבו טראש נ'
מ"י (פורסם בתקדין, 18/1/2007) – שם נעצר נאשם שסיכן גם תלמידי בית ספר
בעת שחצו את 
הכביש);
כמה זמן נמשכה בריחתו של הנאשם מן השוטרים: האם
היה לנאשם זמן לחשוב ולשקול את האפשרות לעצור ולהסגיר עצמו (ראה למשל, בש"פ
2465/05 סלימאן אלחמידי  
ו-בש"פ 10550/05 טאהה מוחרב הנ"ל);
מה הביא לבסוף למעצרו של הנאשם – האם עצר מיוזמתו או המשיך לנסות להימלט עד הרגע
האחרון (ראה בש"פ 329/07 אבו טראש לעיל, שם נעצר הנאשם רק לאחר שאירע
נקר באחד מצמיגיו); האם נעצר תוך שימוש בכוח או איום בשימוש בכוח (ראה בש"פ
7074/04 יוסף אלעאסם נ' מ"י (פורסם בתקדין 12/8/2004); בש"פ
3628/05 בלאל מרעי נ' מ"י 

(פורסם בתקדין, 25/4/2005);
מה גילו ומצבו המשפחתי של הנאשם; האם לנאשם עבר
פלילי רלוונטי; האם כיום יש לנאשם אורח חיים נורמטיבי בדרך כלל, ומה השפעתו של
המעצר עד כה על הנאשם (ראה בש"פ 3648/14 אטווה עביד הנ"ל – שם
נכתב כי למעצר הממושך עד אותו מועד היה "אפקט מרתיע ומצנן", וללידת בנו
של הנאשם היה אפקט "ממתן" ושני אלה הצדיקו שחרור ממעצר);
מה אומר תסקיר המעצר על הסיכון הנשקף מן הנאשם,
ובהעדר תסקיר - האם סביבתו של המערער תוכל להבטיח כי לא יחזור על מעשים מסוכנים,
ויתייצב למשפטו; האם יש סיבה להאמין כי למרות שנמלט מן השוטרים, הנאשם לא ינסה
לחמוק מן המשפט; עד כמה יקשה לכפות על הנאשם להתייצב למשפט ולריצוי העונש, אם יבחר
שלא לעשות כן; האם יש לנאשם נסיבות חיים ייחודיות, שמצדיקות התחשבות יוצאת מן הכלל
(ראה למשל בש"פ 3494/11 בראון המוזכר לעיל, שם שוחרר המשיב למעצר בית
(עם ערבויות גבוהות ביותר) בשל מצבו הרפואי הקשה, ולמרות שמעשיו לימדו על רף גבוה
של סיכון).
במקרה זה, בריחתו של המשיב הייתה ברמת חומרה
גבוהה, יחסית למקרים אחרים המתוארים בפסיקה.
ככל הנראה, הסיבה לבריחה הייתה חשש שיתגלה כי
נהג ללא רישיון. עדותם של עדי הראיה מלמדת, כי אין זו הפעם הראשונה בה נהג ללא
רישיון. כאשר ברח העורר מן השוטרים, דבר לא עצר בעדו: לא רמזורים, לא המעבר לדרך
צרה, לא מכוניות שחסמו את נתיבו, לא קריאות השוטרים במערכת הכריזה, לא צעקותיהם של
האנשים שנסעו עמו ברכב, ואף לא ירי השוטרים באוויר. רק עדר גמלים שחסם לחלוטין את
נתיבו – הביא לעצירתו, וגם זאת רק לאחר שנגח בניידת המשטרה. המרדף אחרי העורר נמשך
כ- 15 דקות, ופירוש הדבר שהיה לו די זמן לשקול את האפשרות לעצור, אך הוא בחר להמשיך
בבריחה למרות בקשותיהם של הנוסעים ברכב. העורר היה מוכן לשלם מחיר גבוה מאד כדי
להבטיח את בריחתו: לסכן לא רק את עצמו ואת ביטחונם של השוטרים שרדפו אחריו, אלא גם
אנשים שנסעו לתומם בצמתים שאותם חצה באור אדום, נהגים ונוסעים שאותם עקף מימין
ומשמאל, ונהגים שנסעו מולו.
עובדה משמעותית ביותר בענייננו הוא סיכונם של
האנשים שנסעו עם העורר ברכבו: אנשים שאותם הוא מכיר ואשר קראו לו לעצור, והוא לא
שעה לבקשותיהם. אם כך נהג בבקשותיהם של מכרים שישבו בחברתו והוא היה למעשה אחראי
על ביטחונם, מי לידנו יתקע, כי ייענה לבקשותיהם של מכרים אחרים, להימנע מעבירות
עתידיות, ולהתייצב למשפט או לריצוי עונשו? אם מוכן היה העורר להקריב את שלמות רכב
המשפחה בנגיחת רכבם של השוטרים, רק כדי להימלט מפניהם, כיצד יוכל אותו רכב – אף
בלוויית סכום כסף נוסף – להוות תמריץ להתייצבות למשפט?
הרושם הוא, שמדובר בעורר שאין עליו מורא החוק
ואף לא כבוד לשלמות גופם ורכושם של אחרים, וכדי לחמוק מעונש הוא מוכן לעשות כל
פעולה, מסוכנת ככל שתהיה.

בנסיבות אלה, אין לומר כי שגה השופט קמא כאשר
הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כמוהו, גם אני סבור, כי אין חלופת מעצר
שתפחית את הסיכון הנשקף מן העורר לרמה שאפשר להשלים עמה, ותבטיח במידת ודאות מספקת
את התייצבותו לדיונים בעניינו ולריצוי עונשו, אם יורשע.
הערר נדחה.

ניתנה היום, 14 בדצמבר 2014, כ"ב בכסלו התשע"ה,

בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה
זו לידי הצדדים.


_________________
 
שופט






עמ בית המשפט הצבאי 3266/14 רביע זאמל חסן כואזבה נ' התביעה הצבאית (פורסם ב-ֽ 14/12/2014)