פסקי דין על שושנה ברוך | פסקי דין על עמרם ברוך | פסקי דין על יואל חמני | פסקי דין על "הסנה" |

319/78 בש     14/02/1979




בש 319/78 שושנה ברוך, עמרם ברוך נ' יואל חמני, "הסנה"




(פד"י ל"ג (2) 66)

(פד"י ל"ג (2) 79)

בבית-המשפט העליון בירושלים

בקשות שונות מס' 319/78

השופטים:
כבוד השופט ברטוב

המבקשים:


1. שושנה ברוך
2. עמרם ברוך


ע"י ב"כ עו"ד א' מרגליות

נ ג ד

המשיבים:
1. יואל חמני


ע"י ב"כ עו"ד י' צבן
2. "הסנה"


ע"י ב"כ עו"ד ז' לוריה


בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ירושלים
(השופט ע' נתן)
, מיום 3.5.1978, ב-ת"א 233/77.

החלטה


לפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, שניתן ביום 3.5.1978, בתיק אזרחי 233/77.

מעשה בתאונת דרכים שבה היתה מעורבת משאית (טיולית), נהוגה בידי המשיב מס' 1 (חמני), הטיולית התהפכה ובין פצועיה היתה המבקשת מס' 1 (שושנה).

המבקשים שושנה ובעלה, תבעו את נזקם בבית-המשפט המחוזי, ובמסגרת התביעה התקיים קדם משפט לענין חבותה של המשיבה מס' 2 (חברת "הסנה"
), על-פי פוליסת הביטוח. בית-המשפט קבע, כי בידי חמני לא היה, בעת קרות התאונה, רישיון לנהיגת טיולית, ולכן פוליסת הביטוח של חברת "הסנה"
אינה מכסה את השימוש שעשה חמני בטיולית שנהג, ואין החברה חבה על-פי הפוליסה. התוצאה היא שבית-משפט קמא דחה ביום 3.5.1978 את התביעה נגד חברת "הסנה"
.

משנדחתה התביעה נגד חברת "הסנה"
, הרשה בית-המשפט, על-פי הוראת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, לצרף את "קרנית", קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, כנתבעת נוספת, המבקשים אכן הגישו תביעה מתוקנת נגד "קרנית", וזו הגישה מצידה כתב הגנה, במסגרת התביעה המתוקנת.

בשלב זה חלה התפתחות בלתי צפויה. הוברר לכבוד השופט נתן, שישב בדין בקדם המשפט, כי בעל הטיולית, שצורף כצד ג', הוא שכן בביתו. ולכן החליט, ביום 13.11.1978, לפסול את עצמו מלהמשיך בדיון בתיק זה. התיק הועבר לכבוד השופט בזק להמשך הדיון, ובהסכמת הצדדים הוחלט שהפרוטוקול של העדויות, שנשמעו לפני כבוד השופט נתן, יוגש לפני כבוד השופט בזק, כך שלא יהיה צורך לשמוע את העדים שנית.

יצויין גם שחמני הגיש בקשה לבית-משפט זה לרשות לערער על פסק-הדין החלקי בקדם המשפט, שניתן ביום 3.5.1978, אולם בקשתו נדחתה על-ידי כבוד הנשיא, מן הטעם שמדובר בפסק-דין ולא בהחלטה אחרת, ועליו מערערים בזכות. הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור בזכות שהוגשה על-ידי חמני, נדחתה ביום 13.11.1978.

לפני שאדון בנימוקי הבקשה מן הנכון להתערב על היחסים בין המבקשים ו"קרנית", שכן בא-כוח המבקשים, עורך-דין מרגליות, הדגיש וחזר והדגיש לפני שהוא פעל בצורה סבירה, וכי רק בגלל השתלשלות הענינים הבלתי צפויה עלולים מרשיו להשאר קרחים מכאן ומכאן.

עורך-דין מרגליות ציין לפני, כי נימוקה של "קרנית" בכתב הגנתה הוא שלילת עילת התביעה נגדה, בטענה שפוליסת הביטוח של חברת "הסנה"
כן מכסה את נזקי התאונה, והוסיף את דעתו, ש"קרנית" רשאית להעלות טענה זו מאחר שלא היתה צד בקדם המשפט. עיון בכתב ההגנה האמור מעלה תמונה שונה. נימוקיה העיקריים של "קרנית" הם, שהמבקשים לא יצאו ידי חובתם כלפי "קרנית" כנדרש בתקנון הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תשל"ו-1976.

הפרוטוקול של בית-משפט קמא מלמדנו שכבר ביום 21.11.1977, הועלתה לפני בית-המשפט טענת חברת "הסנה"
, כי אין היא חבה על-פי פוליסת הבטוח. מן הנכון היה כבר אז שעורך-דין מרגליות יבטיח את זכויות מרשיו על-ידי פנייה ל"קרנית", כאמור בתקנון הקרן. משלא פנה ל"קרנית" כנדרש, בודאי שאין הוא יכול להסתייע בכך בבקשתו להארכת המועד.

ואלה מניעיו ונימוקיו של עורך-דין מרגליות בבקשתו זו:

1.
הדעת נותנת שלאחר מתן פסק-הדין בקדם המשפט, לא היה הופך כבוד השופט נתן את החלטתו ומקבל את טענת "קרנית" בכתב הגנתה. יוצא, שרשאי היה עורך-דין מרגליות לשקוט על שמריו, ורק לאחר שהועבר התיק לידי שופט אחר נתעורר החשש בליבו שמא תתקבל טענת "קרנית", ואז יצאו מרשיו ללא סעד בכפם;

2.
המבקשים תמכו בבקשות חמני לרשות לערער ולהארכת המועד להגשת ערעור בזכות, והם רשאים היו להניח שאם אחת מהבקשות תתקבל, הרי יוכלו גם הם להעלות את טענותיהם בערעור. משנדחו הבקשות שוב נסתמה בפני
הם הדרך האמורה ורק בבקשה זו עליהם לשים את יהבם.


בתחילת הדיון ביקש עורך-דין מרגליות להדגיש את המועדים המדויקים של כל האירועים בפרשה זו, כי אלה חשובים לדבריו להוכחת "הטעם המיוחד". נראה לי שדווקא המועדים המדוייקים הם אשר יעמדו לו לרועץ, שכן הם המצביעים בעליל כי לא היתה כל הצדקה להיזקק להליך של בקשה להארכת המועד בשלב כה מאוחר.


אם נבחן את האירועים באופן כרונולוגי על-פי מועדיהם, על כרחנו נגיע למסקנות הבאות:

1.
כאמור בטענתו, ישב עורך-דין מרגליות לאחר מתן פסק-הדין בקדם המשפט ולא עשה דבר מצדו, ויש להניח שהשלים עימו. נימוקו שיכול היה להעלות טענותיו במסגרת ההליך שרצה אז להגיש חמני, אין לו על מה שיסמוך, ממה נפשך, אם היו לו טענות נגד פסקי-הדין, מן הדין היה לערער עליו. ואם השלים עימו, מה הטעם לחפש מקלט לטענותיו בהליכו של חמני?

2.
מכאן לטענה העיקרית – החלטת כבוד השופט נתן לפסול את עצמו מלהמשיך בדיון, שניתנה ביום 6.11.1978. עורך-דין מרגליות סבור שעד להחלטה זו לא היה לו ממה לחשוש, שכן אין להניח שהשופט שישב בקדם המשפט יהפוך את החלטתו בהמשך הדיון. לכן, היה עליו, עד לשלב זה, להוסיף ולנהוג בחינת "שב ואל תעשה". גם אם נקבל סברה זו, ויצוין שהיא בגדר סברה בלבד, גם אז עלינו להגיע למסקנה שזהו המועד האחרון להמתנתו של עורך-דין מרגליות. מיד עם קבלת ההחלטה האמורה, חייב היה עורך-דין מרגליות להזדרז ולהגיש את בקשתו להארכת המועד. בקשה זו הוגשה משום מה רק ביום 28.11.1978, דהינו כשלושה שבועות לאחר מתן ההחלטה בדבר פסלותו של כבוד השופט נתן. הציפיה להחלטות בבקשות מטעם חמני לא יכולה היתה לשמש למבקשים הסבר מתקבל על הדעת, וכבר עמדתי על משמעותה. להשהיה זו לא שמעתי צידוק מפיו של עורך-דין מרגליות, ובכוחה בלבד לבטל כל הסבר וצידוק קודמים, אם היו כאלה.


מכל האמור מגיע אני למסקנה כי המבקשים לא הצליחו להראות "טעם מיוחד", שיצדיק את הערכת המועד להגשת ערעורם ובקשתם נדחית.


המבקשים ישלמו למשיבה מס' 2 הוצאותיה בבקשה זו בסכום כולל של 500 לירות.


ניתנה היום, י"ז בשבט תשל"ט (14.2.1979).








בש בית המשפט העליון 319/78 שושנה ברוך, עמרם ברוך נ' יואל חמני, "הסנה", [ פ"ד: לג 2 79 ] (פורסם ב-ֽ 14/02/1979)