פסקי דין על אריה ויטנר | פסקי דין על פנינה ויטנר | פסקי דין על דגי רופין שיווק (2000) בע"מ

3575/04 בשא     22/02/2005




בשא 3575/04 אריה ויטנר ,פנינה ויטנר נ' דגי רופין שיווק (2000) בע"מ




1


בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
בשא: 003575/04

בתיק עיקרי: הפ - 001099/04
בפני
:
כב' השופטת מוניץ
נחמה
תאריך:
22/02/2005



בעניין:
1. אריה ויטנר

2. פנינה ויטנר



ע"י ב"כ עו"ד
ע. בראונשטיין ואח'

ה מ ב ק ש י ם

נ ג ד


דגי רופין שיווק (2000) בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
א. פיש ואח'

ה מ ש י ב ה




ה ח ל ט ה

א. בפני
בקשה למחיקת התובענה על הסף בשל חוסר סמכות מקומית. כן נתבקש בית המשפט להורות על עיכוב הליכים לפי סעיף 22 (ב) לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש), תש"ם – 1980.

המשיבה (המבקשת בתיק העיקרי), הגישה תובענה (ה"פ 1099/04), על פיה נתבקש בית המשפט להורות כי העברת הזכויות בנכס הידוע כגוש 3709 חלקה 165 (להלן: "הנכס") , בין המבקש למבקשת (המבקשים בבקשה זו, המשיבים בתיק העיקרי), נעשתה ללא תמורה ודינה להתבטל. בתובענה טוענת המשיבה כי ביום 09/12/03 הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש מס' 1, והחברות שבבעלותו (ת"א 3262/03 ) בבית משפט שלום בעפולה, בגין חוב של 1,728,329 ₪, מכח שטר ערבות עליו חתם המבקש 1.
במסגרת התובענה ביקשה המשיבה צו עיקול זמני, על מלוא סכום התביעה. צו עיקול כזה ניתן ביום 9/12/03, וביום 15/12/03 נעתר ביהמ"ש השלום בעפולה לבקשת המשיבה להרחיב את צו העיקול הזמני, והורה על הטלת עיקולים על זכויות המבקש, ביחס למקרקעין הרשומים בלשכת רישום המקרקעין ברחובות בגוש 3709 חלקה 165 (להלן: "הנכס"). נכס זה הוא נשוא התובענה שבפני
נו. כן ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המבקש.
בשל טעות במזכירות ביהמ"ש השלום בעפולה, לא נרשם העיקול על הנכס בלשכת רישום המקרקעין. לשכת רישום המקרקעין חתמה על הספח כאילו העיקול נרשם (טעות ברישום מספר הגוש והחלקה), אולם בפועל העיקול לא נרשם.

המבקש 1, הגיש בקשה לבטל העיקולים שהוטלו על זכויותיו בנכס וכן ביקש לבטל צו עיכוב היציאה כנגדו (בש"א – 1682/03, בית משפט שלום בעפולה). אולם, בהמשך חזר בו מן הבקשה לביטול העיקולים והמשיך בבקשה רק בקשר לביטול עיכוב יציאתו מן הארץ.

ביום 24/03/04 העביר המבקש את זכויותיו בנכס המעוקל לאשתו, המבקשת מס' 2, ללא תמורה, זאת על אף ששניהם ידעו אודות העיקולים שהוטלו על הנכס.
לטענת המשיבה, העברת הזכויות נעשתה לצורך הברחת הנכסים, על מנת לחמוק מנושים ובחוסר תום לב . לפיכך מבקשת להורות כי העברת הזכויות בנכס בטלה.
יחד עם הגשת התביעה העיקרית, הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני, שיורה למבקשים, להימנע מלעשות כל דיספוזיציות בנכס.

ב. המבקשים לא הגישו תגובה לכתב התובענה, אלא בקשה זו, ובה טוענים הם כי בית משפט זה, נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה העיקרית.

(1) לטענתם, תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסדא"), קובעת כי תובענה שבמקרקעין תוגש לבית משפט שבאזור שיפוטו מצויים המקרקעין. תביעה זו ענינה זכויות במקרקעין המצויים בישוב גני הדר, אשר מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי בת"א.

(2) עוד טוען המבקש כי הגיש בקשה להכריז עליו כפושט רגל, במסגרת הליכים אלה הסכימו המבקשים לא לבצע דיספוזיציות בנכס, על מנת לאפשר הכרעה בשאלה, האם העברת הזכויות שנעשתה בנכס נשוא התובענה, נעשתה לשם הברחת רכוש החייב. לפיכך, והואיל ושאלה זו תתברר בפני
ערכאה אחרת, המתמחה בענייני חדלות פרעון, יש לעכב את ההליכים בתובענה זו.

ג. המשיבה טוענת כי יש לדחות את טענות המבקשים מהנימוקים הבאים:
(1) לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה מכח הסכם שיפוט ייחודי אשר הקנה סמכות ייחודית לבתי המשפט בעפולה ובנצרת.
המבקש חתם על שטר ערבות כערב לחברת פריש פיש בע"מ. בסעיף 14 לשטר הערבות נקבע והוסכם כי לבתי המשפט ולשכות ההוצל"פ בעפולה ונצרת, סמכות מקומית בלעדית וייחודית לדון בכל תביעה על פי שטר הערבות.

(2) המבקשים לא העלו את טענת חוסר הסמכות המקומית בהזדמנות הראשונה. תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ( להלן: "תק"סדא"), קובעת כי על המבקשים להגיש את תגובתם להמרצת הפתיחה לא יאוחר מארבע עשרה יום מהמועד הקבוע לדיון בהמרצת הפתיחה. המבקשים לא הגישו תשובה, ולא העלו כל טענה בדבר חוסר סמכות. בכך, החמיצו את ההזדמנות הראשונה לטעון לחוסר סמכות מקומית.

(3) התובענה איננה "כולה במקרקעין". אלא ענינה הינו הצהרה על בטלות ההסכם שבמסגרתו הועברו הזכויות בנכס למבקשת, בשל צו העיקול שהוטל על הנכס קודם לכן.

(4) באשר לבקשה לעיכוב הליכים, טוענת המשיבה כי, בית משפט זה אינו מוסמך לעכב הליכים. על המשיבים להגיש בקשה עיכוב הליכים לבית המשפט אליו הוגשה הבקשה לפשיטת רגל.
לפי ס' 22 לפקודת פשיטת רגל, אין לעכב הליכים טרם ניתן צו כינוס נכסים, לרבות צו כינוס זמני, נגד המבקש. מכל מקום אין מקום לעכב ההליכים כנגד המבקשת 2.

ד. דיון :
תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:
" היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שפוטו מצוי אותו מקום ; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4 ".

(1) המחוקק בחר לתת משקל רב להסכמת הצדדים באשר לסמכותו המקומית של בית המשפט ובשל כך קבעה הפסיקה לא אחת, שיש לכבד הסכמים שבין הצדדים בפרט כאשר ההסכם קובע מקום שיפוט ייחודי.
ובעניננו, קבעו הצדדים בסעיף 14, לשטר הערבות כי:
"14. אנו מסכימים כי לבית המשפט וללשכת ההוצאה לפועל בערים עפולה ונצרת ולהם בלבד, הסמכות המקומית הבלעדית והייחודית לדון בכל תביעה וסכסוך על פי שטר ערבות זה, בין במישרין ובין בעקיפין".

המבקש 1, חתם על שטר הערבות.
כפי שפורט מעלה הגישה המשיבה תובענה כנגד המבקש 1, והחברה שבינוהולו בת.א. – 3262/03, בגין סכום של 1,728,329 ₪ לבית המשפט השלום בעפולה, מכח שטר הערבות (נספח ג' להמרצת הפתיחה), עליו חתם המבקש 1, כערב לחובות החברה שבבעלותו. במסגרת תובענה זו ניתן

פסק דין
ואף הוטל העיקול.
מעיון בתניית השיפוט שבסעיף 14, עולה ברורות מנוסח הסעיף כי תניית השיפוט נוסחה באופן ברור וחד והיא מקנה סמכות ייחודית לבתי המשפט בעפולה ונצרת ושוללת סמכותם המקומית של בתי משפט אחרים. כך שרק שני בתי משפט אלה הם אשר ידונו בכל הסכסוכים אשר נובעים, במישרין או בעקיפין, משטר הערבות. מכאן שעלינו לבחון את השאלה האם התובענה שבפני
נו נובעת באופן ישיר, או עקיף משטר הערבות והסכסוך על פיו, תוך התייחסות לנוסחו של סעיף 14, אשר יש לפרשו, כך על פי נוסחו כפשוטו, כי כוונת הצדדים היתה לכלול בתוכו כל סכסוך אפשרי שיש לו נגיעה ישירה או עקיפה לשטר הערובה.

עיון בכתב התובענה שהוגש בהמרצת הפתיחה, מלמד כי העילה והסעד המבוקש נובעים ישירות משטר הערובה אשר נחתם על ידי המבקש 1, לטובת המשיבה, כערובה לתשלום חובות החברות שבשליטתו והוא מנהלן.
אין חולק כי התובענה לתשלום סך של 1,728,000 ₪ שהוגשה בת.א. 3262/03, בבית משפט השלום בעפולה, כנגד המבקש 1, והחברות שבניהולו, הוגשה מכוחו של שטר הערבות. הבקשה למתן צו העיקול שהוגשה במסגרת התובענה, על מלוא סכום התביעה, התייחסה למלוא זכויותיו של המבקש 1 בנכס, ובנכסים אחרים, אצל מחזיקים שונים.
ביום 15/2/03, הורה בית המשפט השלום בעפולה על הטלת העיקולים ביחס לזכויותיו של המבקש 1 נכס, כמו בנכסים אחרים, עד למלוא סכום התובענה. מכאן, שעל פי צו העיקול שהוטל יוחד הנכס, בין יתר הנכסים, לשם מימוש פסק הדין שיינתן בתובענה. אך בשל טעות אנוש שארעה במזכירות בית משפט השלום בעפולה, ובשל כך שמספר הגוש נרשם כמספר החלקה ומספר החלקה נרשם כמספר הגוש, לא נרשם העיקול בלשכת רישום המקרקעין, על אף שנתקבל אצלם.
המשיבה טוענת בכתב התובענה כי למרות הטעות, ידעו המבקשים אודות העיקולים שהוטלו על הנכסים השונים. המבקשת מס' 2, שהינה רעייתו של המבקש 1, קיבלה לידיה את צו העיקול הזמני ואישרה בחתימתה קבלתו. למרות זאת, ביום 24/3/04, העביר המבקש את זכויותיו בנכס למבקשת 2, ללא תמורה ובחוסר תום לב, על מנת להבריח נכסים ולחמוק מנושים. מכאן, שהתובענה שהוגשה בפני
לביטול הסכם העברת הנכס אל המשיבה 2, נובעת ישירות משטר הערבות והתובענה שהוגשה בגינו, ומן הסעד הזמני שנתקבל בתובענה שבתיק האזרחי 3162/03 בבית משפט השלום בעפולה, שהוגש מכח שטר הערובה.
כפי שכבר אמרנו, העילה והסעד שבתובענה שבפני
, נובעים מצו העיקול אשר ניתן במסגרת התובענה ואשר מתוך טעות לא נרשם אצל רשם המקרקעין. אי רישומו של צו העיקול והשאלה אם ידעו המבקשים אודותיו, עומדים בבסיס התובענה הנדונה בפני
ונובעים ממנה. העברת הנכס שביטולו מבוקש נובע מאי רישום צו העיקול הנ"ל .

מכאן, שיש לקבל טענת המשיבה כי הסכסוך הנדון בתובענה נובע במישרין משטר הערובה ועל כן לקבוע כי מכח סעיף 14, – סעיף הסמכות היחודית, מקנה סמכות מקומית לבית משפט זה.
מסקנה זו, יפה באשר למבקש 1, אשר חתם על שטר הערובה הכולל סעיף שיפוט ייחודי.

(2) אלא שהטענה בדבר חוסר סמכות מקומית לדון בתובענה באה גם מפיה של המבקשת 2, ואין להתעלם מכך, ועל אף שהמבקשים התעלמו מסעיף השיפוט היחודי בבקשתם, אין אנו יכולים להתייחס לבקשתם כאילו גם המבקשת 2 – שהינה אשתו של המבקש 1, ונתבעת בתובענה זו, חתמה גם היא על הסכם שיפוט יחודי, שהרי המבקשת 2, לא חתמה על שטר הערבות, ובשל זאת טענתה בדבר חוסר סמכות מקומית עומדת לה ויש להתייחס אליה.

המשיבה גם היא לא התייחסה בטיעוניה לשאלה זו. טענת המשיבה כי התובענה איננה כולה במקרקעין אינה יכול להתקבל. אין כל ספק כי הסעד המבוקש בתובענה הינו לבטל ההסכם שבין המבקשת ככל שהוא מתייחס לנכס שלגביו ניתן צו עיקול והמצוי בישוב גני הדר, שמסור לסמכותו המקומית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

לא מצאתי כל סיבה ו/או כל טענה לפיה יש לקשור את המבקשת 2, לגדר סמכותו של בית משפט זה, רק בשל העובדה כי המבקש 1 – בעלה, חתם על שטר ערבות ובו סעיף שיפוט ייחודי. זכותה של המבקשת 2, שהינה הנתבעת בתובענה זו, כי תחול בענינה תקנה 5 סיפא לתקנות סד"א, הקובעת:
"לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט יחודי, יוכל שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנה 3 או 4, לתקנות הסד"א".

מכאן, שיש לקבל טענת חוסר הסמכות המקומית ביחס למבקשת 2, ואין זה נכון לקבוע כי בשל תנית שיפוט יחודית שבין המבקש 1 למשיבה, יש לחייב גם את המבקשת 2, לכתת רגליה, להגיע לבית משפט המחוזי בנצרת, שעה שהיא טוענת חוסר סמכות מקומית ובענינה חלה תקנה 4 לתקנות סד"א.
בשל טיעוניה של המבקשת 2, לחוסר סמכות מקומית, יש מקום להורות על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

יפים לכאן הדברים אשר נאמרו מפיו של כב' השופט ש. לוין, ברע"א – 2339/92, עמידר נ' זוהר חי, (פדאור [לא פורסם] 92 (2) 510), שם בסעיף 4 לפסק הדין נאמר:
"נראה לי, בניגוד לקביעתו של השופט המלומד, שבהתנגשות אפשרית בין תקנה 3(ב) ותקנה 5, עדיפות הוראת תקנה 5, הטעמים לכך נובעים הן מפרשנות מילולית של הטקסט והן מטעמים עקרוניים.
פרשנות מילולית כיצד? שלפי לשונה של תקנה 3(ב) מתייחסות המילים "לכל בית משפט שבו ניתן להגישה ..." בתקנת משנה זו אך לחלופות הסמכות המקומיות המנויות בתקנה 3(א) ולא לתקנות אחרות הקובעות את הסמכות המקומית, יתר על כן.
סיפא תקנה 5, מפנה לתקנה 3 אך אינה מפנה לתקנה 5.
טעמים עקרונים כיצד? שכללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחיות ובגדרם מוכן בית המשפט, בדרך כלל, לתת תוקף להסכמת בעלי דין למקום שיפוט אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגלים של הסמכות המקומית. דא עקא שמדובר בהסכם הקושר את הצדדים לו ואין כל טעם או הגיון להטיל בעטיו חיובי סמכות על מי שזר להסכם. בבחינת res inter alios acta. לפיכך לו הוגשה התובענה נשוא הדין שלפנינו נגד עמידר בתל-אביב, לא יכול היה חי לצרף אליה את המנלהים אם לא היתה קיימת כלפיהם סמכות מקומית לו היתה מוגשת נגדם התובענה בנפרד, ומאידך גיסא הגשת התביעה נגד עמידר בירושלים מהווה הפרת הסכם מצידו של חי.
העובדה שקבלת הערעור עשויה להביא לפיצול ההליכים בין התובענה נגד המבקשת מחד לבין התובענה כנגד שאר הנתבעים בין שני בתי משפט שונים, אין בה כדי לגרוע מכוחה של עמידר לעמוד על זכותה לקיים את סעיף 16 (ז) של ההסכם".

אין לא אלא להצטרף, בכל הכבוד הראוי, לדברים יפים אלה.

(3) אין לקבל את טענת המשיבה כי הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.
נתבע אשר לא טען לחוסר סמכות מקומית בכתב ההגנה, בהתייצבותו הראשונה (כאשר אין צורך בכתב הגנה), יראו אותו כמסכים למקום השיפוט (ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, תס"ג (2003), 22).

התובענה הוגשה ביום 28/9/04, ונקבעה לדיון ליום 30/11/04, המועד נדחה בהסכמת הצדדים ליום 3/1/05. הבקשה למחיקת התובענה, בשל חוסר סמכות מקומית, הוגשה ביום 30/12/04.
תקנה 256 לתקנות סד"א קובעת:
"משיב בהמרצת פתיחה הרוצה להגיש תשובה להמרצת הפתיחה, יגיש לבית המשפט וימסור עותק ממנה למבקש בתוך ארבעים וחמישה ימים מבעוד המצאת המרצת הפתיחה או עד ארבע עשרה ימים לפני מועד הדיון בה. זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".

המבקשים לא הגישו תגובתם להמרצת הפתיחה, אלא טענו בהזדמנות הראשונה את טענת חוסר הסמכות המקומית, שלא במסגרת תשובתם לתובענה, ואין בכך כל פסול. המבקשים אשר לא הגיבו להמרצת הפתיחה יכולים היו אף להעלות טענתם בישיבה שנקבעה לקדם משפט, שלא במסגרת תגובה כתובה וגם אז ניתן היה לראות בכך הזדמנות ראשונה.
תכליתה של הוראה זו לפיה יש לטעון את טענת חוסר הסמכות כבר בהזדמנות הראשונה הינה בשל אופיה של טענה זו שכאשר איננה מועלית בהזדמנות הראשונה, נמצא שהנתבע מסכים לסמכות המקומית, ולא יוכל להעלותה שוב (כל זאת בניגוד לשאלת הסמכות הענינית ונפקותה).

(ה) המבקשת טוען שיש לעכב ההליכים נגדו בשל כך שהגיש בקשה למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל (נספח ב' לבקשה). לטענתו, במסגרת ההליכים תבדק גם השאלה האם יש מקום לבטל ההסכם להעברת הנכס על שם המבקשת 2, ובשל כך יש לעכב הדיון בתובענה זו. המבקשת 2, הסכימה למתן צו מניעה נגדה כך שלא תוכל לעשות כל דיספוזיציה בנכס. המשיבה טוענת כי הבקשה לעיכוב ההליכים צריכה להיות מוגשת לבית המשפט אשר דן בבקשה להכרזתו כפושט רגל, בית משפט זה אינו מוסמך להורות על עיכוב ההליכים. כל עוד לא ניתן צו כינוס נכסים, אין להורות על עיכוב ההליכים.

סעיף 22 לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש) תש"ס – 1980 (להלן: "הפקודה") קובע:
(א) משהוגשה הבקשה רשאי בית המשפט לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב ואולם, אם הוגשה הבקשה בידי חייב וטרם ניתן צו כונס נכסים, לא יורה בית המשפט על עיכוב לפי סעיף זה, אלא בכפוף להוראות סעיף 22 א.
(ב) כל בית משפט או בית דין שהוכח לו כי נגד נתבע במשפט התלוי ועומד לפניו קיימת עתירת פשיטת רגל, רשאי לעכב את הליכי המשפט או להתנות את המשכם בתנאים שיראה.

ככלל בתי המשפט נוטים לעשות שימוש בסמכות זו של עיכוב הליכים (ע"א 584/81, כונס הנכסים הרשמי נ' עו"ד קלמן קרני ואח', פד"י לו (3) 747, עמ' 754-753).

דומה כי הדרך הפרוצדורלית בה נקט המבקש, איננה הדרך הקבועה בפקודה. טוב היה עושה המבקש אילו הגיש בקשה לעיכוב הליכים, יחד עם הבקשה להכרזתו כפושט רגל. בית המשפט המוסמך לעכב את הליכי ההוצל"פ כנגד המבקש, במסגרת הבקשה לצו כינוס נכסים, הוא בית המשפט המחוזי (סעיף 22(א)). הגדרתו של בית המשפט בסעיף 1 לפקודה, היא: "בית המשפט המוסמך לעניני פשיטת רגל פי פקודה זו".
המבקש הגיש בקשה למתן צו כינוס נכסים ולהכזרתו כפושט רגל (ראה נספח לבקשה), לבית המשפט המחוזי בת"א, בית משפט זה הוא המוסמך להורות על עיכוב ההליכים כנגד המבקש (ראה ב"ש (חיפה) 10063/04. פש"ר (חיפה) 277/04, פש"ר (נצרת) 1061/04).

נראה הדבר שבענין הנדון בפני
נו, אין מקום להעתר לבקשה למתן צו עיכוב ההליכים. ראשית חכמה בשל כך שטרם ניתן צו כינוס נכסים. אולם, הטעם העיקרי המונח ביסוד החלטתי נעוץ בכך שהדיון בתובענה שבפני
יש בו כדי להעשיר את קופת כינוס הנכסים ולהעמיט מנכסיה של המבקשת 2. אלא אם כן יתברר כי הדיון בביטולו של הסכם זה נערך קודם לכן על ידי בית המשפט של פשיטת הרגל, על פי הסמכויות המוקנות לו. מכל מקום עיכוב ההליכים על ידי בית משפט זה, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט שאינו דן בבקשה לפשיטת רגל (סעיף 22 (א) לפקודה). מכאן שדין הטענה לעיכוב ההליכים להתברר בפני
בית המשפט של פשיטת הרגל, בפרט וכל עוד לא ניתן צו כינוס הנכסים.

ו. הפועל היוצא של כל המפורט לעיל הינו כי, יש מקום להורות על העברת הדיון בתובענה כנגד המבקשת 2, לבית משפט המחוזי בתל-אביב. ייתכן והיה מקום להורות על פיצול הדיון כך שהתובענה כנגד המבקש 1, תתברר על פי סעיף השיפוט היחודי, אולם אין אני רואה טעם ומקום להורות כך בשל טעמים של יעילות הדיון המתבקשים מכשלעצמם.

לפיכך, אני מורה כי הדין עם המבקשת וכי יש מקום להורות על העברת הדיון, מטעמים המיוחדים שמניתי, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבתחום סמכותו מצויים המקרקעין.

יודגש כי בעניננו, חלה תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת בניגוד לקבוע בתקנה 3 (ב) אשר מקנה אפשרות להגיש תובענה כנגד מספר נתבעים במקום מגוריו של אחד מהם.
אלא שבעניננו, הסמכות המקומית נקבעת לפי מקום המצאם של המקרקעין.

לפיכך, אני מורה על העברת הדיון בתובענה זו לבית משפט מחוזי בתל-אביב.

בנסיבות, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתנה היום י"ג ב אדר א, תשס"ה (22 בפברואר 2005) בהעדר.


מוניץ
נחמה, שופטת

003575/04בשא054 מרב כהן








בשא בית משפט מחוזי 3575/04 אריה ויטנר ,פנינה ויטנר נ' דגי רופין שיווק (2000) בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/02/2005)