פסקי דין על ישראל לוסטיג | פסקי דין על גודר אחזקות בע"מ

61943-11/14 עא     14/07/2015




עא 61943-11/14 ישראל לוסטיג נ' גודר אחזקות בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 61943-11-14 לוסטיג נ' גודר אחזקות בע"מ


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
אביגיל כהן


המערער

ישראל לוסטיג
ע"י עו"ד נתן יצחקי


נגד


ה
משיב
ה

גודר אחזקות בע"מ
ע"י עו"ד גור טננבאום




פסק דין





1.
לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת אירית מני – גור) מיום 1/9/14 בת.א. 31983-12-09 ולפיו חויב הנתבע – המערער לשלם לתובעת סך 118,068 ₪ (קרן) וכן סכומי אגרות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.

2.
ענייננו בתביעה על סך 159,000 ₪ אשר הוגשה בשנת 2009 על ידי המשיבה – גודר אחזקות בע"מ
(להלן: "גודר") נגד ישראל לוסטיג
(להלן: "לוסטיג").
גודר היא חברת יזמות נדל"ן בבעלות ובניהולו של מר דוד גודר. לוסטיג עוסק ביזמות ועל פי פסק דינו של בית משפט קמא הוא גם עוסק בעסקי מעליות.
בינואר 2008 חברו מר גודר, לוסטיג ושני אנשים נוספים – צביקה גולדברג (להלן: "גולדברג") וגיל בליי (להלן: "בליי") למיזם משותף.





3.
ביום 23/1/08 נחתם "הסכם מסגרת לשיתוף פעולה באמצעות יסוד תאגידים" (להלן: "הסכם המסגרת").
הצדדים להסכם הם לוסטיג וחברת גודר אך נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, כי גם גולדברג ובליי היו שותפים לעסקה מבלי ששמם יוזכר בה.
על פי הסכם המסגרת, היתה מעוניינת גודר לשתף פעולה עם לוסטיג בפרויקטים הנוגעים לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה העומדים בקריטריונים של תמ"א 38 וזאת על פי הקבוע בהסכם.
במבוא להסכם הוצהר, כי הצדדים להסכם מעוניינים לשתף פעולה בדרך של הקמת חברות פרטיות עם אחריות מוגבלת אשר יעסקו בפרויקט.
נקבע, כי מיד לאחר שהצדדים יסכימו על ביצוע פרויקט ספציפי לחיזוק מבנה לפי תנאי תמ"א 38, הם יעשו את כל הנדרש לשם הקמתה של חברה פרטית אשר במסגרתה ובאמצעותה יבוצע הפרויקט. (ראה סעיף 2 להסכם).

ההסכם כלל בין היתר את הסעיפים הבאים:
"14.1 המשקיעים ישאו בעלויות הקמת החברה. המשקיעים ישאו בכל ההוצאות שהוצאו ויוצאו על ידי הצדדים בקשר לפרויקט בתקופה שעד להקמת החברה, ובלבד שההוצאות האמורות יאושרו על ידי המשקיעים מראש ובכתב".

"14.3 במקרה שהוצאו על ידי המשקיעים או החברה כספים לצורך תכנון ו/או קידום ו/או ביצוע הפרויקט, והפרויקט הופסק לפני שהחל לצאת אל הפועל, מכל סיבה שהיא, ההוצאות הנ"ל יתווספו להוצאות הפרויקט העוקב שלאחריו. לצורך סעיף זה, כל עוד לא החלו להתבצע עבודות שיפוץ או חיזוק במבנה נשוא הפרויקט, הפרויקט טרם יצא אל הפועל. היה ועם סיומו של הסכם זה נותרו הוצאות שטרם נפרעו, ישלמו היזמים למשקיעים מחצית מהן מיד עם דרישת המשקיעים".

על פי סעיף 14.3 אשר צוטט לעיל, ככל שהוצאו הוצאות על ידי גודר לצורך תכנון וקידום פרויקט שלא יצא לפועל, וההסכם יבוא לסיומו טרם נפרעו ההוצאות, אזי היזם שהוא לוסטיג צריך לשלם לגודר מחצית ההוצאות מיד עם דרישתה.





"16.2 כל הודעה מצד אחד למשנהו תשלח בדואר רשום ו/או במסירה ביד לפי הכתובות המופיעות במבוא להסכם זה או לכל כתובת אחרת עליה יודיע צד להסכם בכתב לצדדים האחרים. הודעה ששוגרה בדואר רשום תחשב כאילו התקבלה על ידי הנמען שלושה (3) ימי עסקים ממועד שיגורה מבית דואר בישראל. הודעה שנמסרה ביד תחשב כמתקבלת במועד המסירה".

בסעיף 11 להסכם נקבע כיצד תמומן פעילות החברה.
בסעיף 11.1 להסכם נקבע, כי החברה תממן את פעילותה "ככל שניתן יהיה" ממקורותיה העצמאיים או מהלוואות
non recourse
שתיטול מגופים בנקאיים או מוסדות פיננסים אחרים או בכל דרך אחרת לרבות באמצעות שעבוד נכסי החברה ו/או נכסי בעלי הדירה נשוא הפרויקט.

בסעיף 11.2 נכתב:
"בכפוף לאמור לעיל, המשקיעים מתחייבים, כי על פי החלטות הדירקטוריון, הם ישקיעו ויעמידו לטובת החברה סכומים שיידרשו לחברה לשם פעילותה ואשר לא יושגו ממקורות חיצוניים, וזאת בין בדרך של העמדת ערבויות או בטחונות כנגד אשראי שיועמד לחברה, בין בדרך של השקעה בהון המניות של החברה ובין בדרך של העמדת הלוואות בעלים לחברה, והכל בהתאם להחלטת הדירקטוריון הקובעת את הצורך בהעמדת מימון כאמור ובתנאים שייקבעו בה (ובלבד שינתנו למשקיעים שלושה (30) יום לפחות לביצוע ההשקעה או להעמדת ההלוואות או הביטחונות שידרשו, לפי החלטת הדירקטוריון). מוסכם בזאת כי ליזמים תישמר הזכות במועד בו תהיה הסכמה לגבי הפרויקט כאמור בסעיף 2.2 לעיל ולפני הקמת החברה הרלבנטית לאותו פרויקט, להתחייב להשקיע מכספם בפרוייקט עד לגובה של 50% מסך כל ההשקעות בפרויקט. משעשו כן, יהיו זכאים לקבלת דיבידנד באופן הבא...".

בסעיף 2.7 להסכם הוסכם, כי אם בשנה קלנדרית לא יציע לוסטיג לפחות 7 פרויקטים פוטנציאליים או שהמשקיעים (גודר) לא יסכימו על ביצוע של לפחות 3 פרויקטים, הצדדים יהיו רשאים להביא את הסכם המסגרת לסיומו ללא טענות כספיות.






4.
בכתב התביעה (המתוקן) נטען, כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה
על בסיס מצגיו של לוסטיג ולפיהם קיים בניין ביהוד אשר מעוניין לעמוד בתוכנית תמ"א 38. הוא הגיע להסכמות עם כלל דיירי הבניין, הוא התקשר עימם בחוזה ואין מניעה להעביר התקשרות זו לטובת המיזם העסקי על פי ההסכם.

ׁ(פרויקט זה יכונה: "פרויקט יהוד").
על בסיס נתונים אלו, הסכימה גודר לטענתה להתקשר בפרויקט יהוד ובהסכם המסגרת.

נטען, כי לפי דרישת לוסטיג, נדרשה גודר להעביר אליו כספים במועדים שונים לצורך קידום פרויקט יהוד ואכן העבירה גודר לחברת תמ"א 38 גליל יזמות 2007 בע"מ (להלן: ""תמ"א 38 גליל") שהיא חברה בבעלות לוסטיג, סכומי כסף שונים בסכום קרן של
100,500 ₪. (ראה פירוט בסעיף 9 לכתב התביעה).

5.
נטען, כי גודר התקשרה בהסכם המסגרת על בסיס המצג שהוצג לה בנוגע לפרויקט יהוד ואף העבירה את הכספים על בסיס אותו מצג.
נטען, כי לתדהמת התובעת הסתבר לה, כי לוסטיג הוליך אותה שולל, הציג מצגי שווא והוציא ממנה כספים שלא כדין.
כאשר הסתבר, כי
ההתקשרות בין לוסטיג על ידי חברת תמ"א 38 גליל לבין דיירי הבניין ביהוד לא דווחה לרשויות המס וכי היו קיימים דיירים שהתנו את הסרת התנגדותם לפרויקט בשיפור תנאי ההתקשרות ובפועל לא היה יסוד במציאות למצג אשר הוצג, אזי נטען, כי לוסטיג הפר הפרה יסודית את ההסכם תוך כדי הטעיית התובעת והצגת מצגי שווא, ולאחר בדיקות נוספות שהיו כרוכות בהוצאות כספיות בסכום של 48,000 ₪, הגיעה גודר למסקנה ולפיה קיימת מניעה להוציא את פרויקט יהוד אל הפועל במסגרת הפעילות המשותפת ובכל מקרה ההסכם הופר הפרה יסודית על ידי לוסטיג אשר בגינה הודיעה לו גודר על ביטול ההסכם ודרשה את השבת הכספים ששילמה עד אותו מועד.
נטען, כי לוסטיג לא עמד בהבטחתו להשיב את הכספים. כך עשה גם לאחר שגודר פנתה לעורך דין.
התובעת טענה בכתב התביעה, כי לוסטיג הפר את התחייבויותיו על פי ההסכם הפרה יסודית, ההסכם בוטל על ידי התובעת והנתבע מחויב בהשבת הכספים לאור התנהגותו.







6.
לוסטיג טען, כי
הוא לא הפר את הסכם המסגרת. לא הציג מצג שווא לא בנוגע לפרויקט יהוד ולא בנוגע לכל עניין אחר.
התובעת לא שלחה כלל הודעת ביטול של הסכם המסגרת והודעת ביטול צריכה להיות בכתב על פי הסכם המסגרת וכן גם על פי גרסתה של התובעת לא ניתן לדעת מתי נתנה את הודעת הביטול.
משלא הפר את ההסכם, הוא לא צריך להשיב כספים.
זאת ועוד טען לוסטיג, כי הכספים לא שולמו לו
באופן אישי אלא
כפי שנכתב בכתב התביעה (סעיף 9), הכספים שולמו כהשקעת בעלים.
הועברו מכוח הסכם המסגרת והסכמות הצדדים, שכן עדיין לא הוקמה החברה המשותפת ולא התקיים המנגנון שנקבע בהסכם המסגרת, אך כל ארבעת השותפים נעתרו לבקשת בליי – המנכ"ל, והעבירו את הכספים והם שימשו למטרות הישירות של המיזם המשותף.
אין מדובר בהלוואה. בוודאי שלא הלוואה ללוסטיג אישית ואין יריבות בינו ובין התובעת.

עוד טען לוסטיג, כי העסקה המשותפת כשלה רק בשל העובדה שהתובעת לא היתה מסוגלת לעמוד או לא רצתה לעמוד בהתחייבותה המפורשת לממן את העסקה המשותפת ולא בשל עניינים הקשורים בו.

7.
פסק דינו של בית משפט קמא:
לאחר שמיעת העדויות, ובחינת חומר הראיות, הגיעה כב' השופטת מני - גור לממצאים העובדתיים כדלקמן:
א)
התקבלה גרסת התובעת ולפיה, בחודש ינואר 2009 הודיעה גודר ללוסטיג על רצונה בביטול ההסכם (ראה סעיף 24 לפסק הדין).
לממצא זה הגיעה כב' השופטת גם על בסיס מייל מיום 24/4/09 (נ/3) שם כתב גולדברג ללוסטיג כי יש לו הצעה לסיום מיטבי של המצב.
ממייל זה, שבו גם תואר מתווה שהוצע ללוסטיג
להעברת מניות החברה,
נלמד כי ההצעה הוצעה ללוסטיג עוד בפברואר 2009.
בית משפט נעזר גם בסעיף 2.7 להסכם המסגרת ולעובדה שבתום שנת 2008 עדיין לא יצא לפועל שום פרויקט, וגם פרויקט יהוד לא התקדם לעבר מימוש.





ממצא זה התבסס גם על עדותו של גולדברג (ראה סעיף 25 לפסק הדין) ועל עדותו של מר גודר. (סעיף 26 לפסק הדין).

ב)
בית משפט קמא התייחס לטענת לוסטיג ולפיה, מתכתובת דואר אלקטרוני מינואר 2009 עד יוני 2009 ניתן ללמוד, כי העסקים המשיכו במסגרת הסכם המסגרת.
נקבע במפורש, כי גרסה זו איננה מתקבלת על ידי בית המשפט (סעיפים 28 – 30 לפסק הדין).

ג)
לא התקבלה טענת לוסטיג ולפיה הפסקת ההתקשרות בין הצדדים היתה בשל קשיים במימון מצד המשקיעים. (כלומר – גודר).
נקבע, כי על פי עדותו של מר גודר הוא היה מוכן לממן את הפרויקט מהון עצמי.
גם גולדברג אישר, כי לא היתה בעיית מימון מול הבנקים ואף הסביר ללוסטיג שלפחות חלק מהמימון יהיה מהון עצמי.

ד)
נקבע, כי מעדויות הצדדים ומתכתובת בין הצדדים עולה, כי התובעת ביטלה את ההסכם בינה ובין לוסטיג עוד בינואר 2009.

ובסעיף 36 לפסק הדין נכתב:
"לטעמי, התובעת הפסיקה את ההתקשרות בינואר 2009 על פי זכותה בהסכם. מתכתובות הדוא"ל, עולה חד משמעית כי בין הצדדים נוהל מו"מ למתווה חדש / אחר, כדוגמת המתווה שנרקם עם חברת א.י.ח.י. אלא שהמו"מ לא צלח והנתק הסופי ארע ביוני 2009".

ה)
נקבע, כי לוסטיג לא עמד בהתחייבויות להעביר ולו פרויקט אחד לחברה המשותפת במשך שנה. (סעיף 36 לפסק הדין פיסקה 2).
על כן נבחנה השאלה – אם התובעת זכאית להשבת הכספים אשר העבירה ללוסטיג והאם כספים אלו היו כספי הלוואה או השקעה.

ו)
נדחתה טענת לוסטיג כי הכספים שולמו כ"השקעה".







גולדברג אישר בחקירתו כי היו אלה כספים שניתנו ללוסטיג באמצעות חברת תמ"א 38 גליל
וכי לו היתה יוצאת לפועל החברה המשותפת על פי הסכם המסגרת, אזי כספים אלו היו הופכים להיות הלוואת בעלים.
הצדדים לא פעלו במסגרת חברה אלא נתנו את הכספים ללוסטיג לבקשתו מתוך אמון שלתובעת יש בידיה פרויקט "סגור" שיעבור לטיפולה תוך זמן קצר ועל מנת לקדם את הפרויקט צריך להעביר את הכספים.
גולדברג בעדותו אמר בעדותו:
"הסברתי שאילו היינו מקימים חברה זו היתה השקעה של הלוואת בעלים, ומאחר ולא הוקמה חברה אז זו היתה הלוואה לישראל".
(עמ' 30 שורות
14 – 15 לפרוטוקול).

כב' השופטת לא קיבלה את טענת לוסטיג לפיה היתה זו "השקעת בעלים" של גודר כיוון ש"השקעת בעלים" נעשית בחברה שבה יש למשקיע חלק ממניות החברה מה שלא נעשה כאן וקיבלה את הסברו של גולדברג, כי מדובר בכספים אשר לו היה יוצא הפרויקט לפועל, יש להניח שהיו רואים בהם "השקעת בעלים" בדיעבד, אך מאומה לא יצא לפועל. ההסכם בוטל. ואותם כספי "השקעה" הושקעו בפרויקט של לוסטיג עם צד ג' כאשר לתובעת אין חלק בו.
נקבע, כי לוסטיג לא הראה מה מתוך הכספים נועד לממן הוצאות עבר לפני חתימת ההסכם ומה מהכספים שימש להוצאות שהוצאו לאחר חתימת ההסכם.
נקבע, כי משבוטל ההסכם
טרם נרשמו הכספים כהשקעה בחברה המשותפת אלא כהשקעה פרטית בחברת תמ"א
38 גליל אזי על לוסטיג להשיב את הכספים לגודר.

ד)
באשר לכספים אשר הוצאו לטענת התובעת עבור בדיקת כדאיות הפרויקט ביהוד:
נדחתה התביעה.

בסוף פסק הדין נכתב:
"א. מצאתי כי הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו במשך שנה להעביר את פרויקט יהוד או כל פרויקט אחר לחברה המשותפת שהוקמה. פרויקט יהוד היה "בשל" להעברה לכל המוקדם במרץ 2009 וגם אז לא הועבר.






ב. אני מקבלת את גרסת התובעת, כי ההסכם בוטל על ידה כבר בינואר 2009. כל תכתובות הצדדים לאחר מכן, נעשו על מנת להסדיר את הפסקת הקשר במתווה החדש, מתווה שבסופו של יום רקם הנתבע עם חברה אחרת.

ג. הנתבע קיבל לידיו כספים מהתובעת עבור קידום פרויקט יהוד. כספים שבעתיד היו אמורים להירשם כהשקעת בעלים של התובעת בחברה המשותפת. אלא שנכון ליום קבלתם ועד היום נרשמו כ"השקעת בעלים" של הנתבע עצמו בחברה שלו תמ"א גליל.

...."

מכאן הערעור שלפני.

8.
המערער האריך רבות בהודעת הערעור אשר מתפרסת על 15 עמודים ו- 65 סעיפים בניגוד מוחלט לתקנה
414 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.
בתמצית ניתן לומר, כי הוא חולק על הממצאים והמסקנות אליהם הגיע בית משפט קמא. טענותיו המרכזיות הן אלו:
א)
נטען, כי בית משפט קמא לא יכל להגיע למסקנה ולפיה, הסכם המסגרת נחתם על סמך מצג המתייחס לפרויקט יהוד.


הסכם המסגרת ממצה את כל המוסכם בין הצדדים. (סעיף 16.1 להסכם המסגרת).
הוא לא מזכיר כלל את פרויקט יהוד ובית משפט לא יכל להגיע למסקנה העובדתית ולפיה
ההסכם נחתם על בסיס מצגים מטעים ועל בסיס התחייבות כי פרויקט יהוד יצא לפועל.

נטען, כי על פי חומר הראיות, בדקה המשיבה בפועל את כדאיות הסכם יהוד רק לאחר חתימת הסכם המסגרת ורק על סמך הבדיקות שלה וההתייעצות שלה עם מומחים מטעמה היא מצאה כפרויקט יהוד כמתאים לה וכמתאים להיכלל במסגרת העסקה המשותפת.






זאת ועוד נטען, כי כל עדי התובעת שהם עסקי עסקים ותיקים ומנוסים העידו, כי הם לא קראו את הסכם המסגרת.

ב)
נטען, כי בית משפט לא יכל היה להגיע לקביעה כי המשיבה היתה רשאית לבטל את הסכם המסגרת עקב מצג כלשהו הקשור לפרויקט יהוד.
מה עוד שלא הוצג כל מצג שווא בנוגע לפרויקט יהוד (לרבות אי נכונות הטענה ולפיה אי דיווח של הסכם יהוד לרשויות המס היתה פעולה בת השלכה על המשיבה).

ג)
נטען כי בית משפט טעה כאשר התעלם מעשרות מיילים שהוחלפו בין הצדדים או לחלופין לא נתן להם משקל ראוי.

ד)
הודעת ביטול הסכם המסגרת צריכה להיות בכתב ובדואר רשום או במסירה ביד מה שלא נעשה כאן ולא הוכח כלל כי ההסכם בוטל על ידי התובעת כנטען על ידה.

ה)
באשר למהות הכספים:
נטען, כי גם על פי עדויות התובעת, לא היה מדובר בהלוואה אלא בכספי השקעה.
לא ניתן להפוך בדרך משפטית עלומה "כספי השקעה" להלוואה פרטית.
המנכ"ל המשותף של החברה אשר היתה צריכה לקום
כעולה מהעדויות שלא נסתרו, הוא זה שביקש מכל השותפים להעביר כספים על מנת שניתן יהיה לקדם את הפרויקט וכך נעשה.
לוסטיג לא היה זקוק להלוואה אישית ולא הוכח כי ניתנה לו הלוואה אישית.

ו)
לחלופין נטען, כי על פי סעיף 14.3 להסכם המסגרת, לכל היותר קיימת זכאות להשבת מחצית ההוצאות.
משהוכח כי בפועל היו ארבעה שותפים ולא שניים, הרי חלקו המקסימלי של המערער בחובת ההשבה, ככל שקיימת היא רק לגבי 25% מסך ההוצאות.

ז)
נטען, כי בית משפט קמא טעה באשר למהימנות המשיבה ועדיה.






9.
המשיבה טענה, כי דין הערעור להידחות.
המשיבה נסמכת על פסק דינו המנומק של בית משפט קמא אשר מתבסס על חומר הראיות ועל התרשמות הערכאה הדיונית מהעדויות שלפניה.
נטען, כי הוכח, שההסכם בוטל על ידי המשיבה בשל כך שהמערער לא יכל להעביר את פרויקט יהוד לחברה המשותפת ועל כן הוא מחויב בהשבת הכספים שהמשיבה העבירה אליו.
לא היה ממש בטענה ולפיה מדובר בהשקעת בעלים שביצעה המשיבה כביכול בחברת גליל יזמות. זו חברה של לוסטיג שלמשיבה אין מניות בה. המערער גם הסכים בזמן אמת לאחר ביטול ההסכם להשיב את הכספים, אך המשיך לספק תירוצים שונים כדי להתחמק מהשבתם.

10.
לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל בחלקו מהנימוקים כדלקמן:
א)
עניינינו במחלוקות עובדתיות בעיקרן ולא משפטיות.
רוב פסק דינו של בית משפט קמא מושתת על ממצאים עובדתיים ועל התרשמות ישירה מעדים.
מושכלות יסוד הן כי אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה אליהם הגיעה הערכאה הדיונית

אלא במקרים חריגים ביותר, למשל כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם הנופל לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה. (ראה לעניין זה: ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (סעיף 18 לפסה"ד), ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף ג'אן (סעיף 34 לפסה"ד) וע"א 7183/13, 4218/14 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ
(ניתן ביום 12/7/15 – סעיף 12 לפסק הדין).

ב)
במקרה דנן, רוב רובן של הקביעות מושתת על חומר הראיות ולא מצאתי להתערב בו גם אם ב"כ המערער סבור, כי בית משפט קמא לא העריך נכונה את העדויות שבפני
ו ולא נתן משקל
ראוי לראיות שהוא הציג מטעמו.







בית משפט קמא לא התעלם מהראיות שהוצגו על ידי הנתבע. הוא לא התעלם מהמיילים שהוחלפו. מצא לנכון ליתן משקל נמוך ביותר לאותם מיילים והסביר מדוע.

ג)
מסקנתו של בית משפט קמא היתה כי ההסכם בוטל ע"י גודר, גם אם בוטל בעל פה, וגם אם לא ידוע בדיוק באיזה יום בחודש ינואר 2009 נאמרה הודעת הביטול, בעוד שהסכם המסגרת קבע, כי הצדדים ישלחו זה לזה הודעות בכתב.
הוכח מעדויות כל הצדדים, כי המיזם נעשה כעסקה בין חברים (ראה גם עדותו של גולדברג עמ' 38 שורות 30 – 31, עמ' 39 שורות 1 – 8 לדיון מיום 2/3/14).
כשם שהשותפים למיזם הסכימו להעביר כספים, למרות שעל פי הסכם המסגרת לא היתה
חובה עליהם לעשות כן כל עוד לא הוקמה חברה משותפת והנושא היה מאושר על פי המנגנון שנקבע בהסכם המסגרת, כך גם פעלו בדרך של ביטול ההסכם בעל פה במקום לעמוד על דרישת הכתב שנכתבה בהסכם המסגרת.
בית משפט הגיע למסקנה זו על בסיס התרשמות ישירה מהעדויות שנשמעו ולא מצאתי לנכון להתערב בקביעות אלו.

על כן, אצא מנקודת מוצא ולפיה, גודר אכן ביטלה את ההסכם בחודש ינואר 2009 כפי שנקבע בפסק הדין.

על פי סעיף 2.7 להסכם, היו רשאים הצדדים להביא את ההסכם לסיומו מבלי שיש להם דרישה כספית
זה כלפי זה.

ד)
למרות הכלל ולפיו ערכאת ערעור איננה מתערבת בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, , אינני יכולה לקבל את הקביעה העובדתית ולפיה הכספים אשר הועברו על ידי גודר היו כספי הלוואה ללוסטיג ועל כן עליו להשיב כספי הלוואה לגודר.
מסקנה זו איננה מושתתת לטעמי על חומר הראיות המצוי בתיק.
אין בנמצא הסכם הלוואה ועל כך אין חולק. בזמן אמת איש מהמעורבים לא ראה את הכספים ככספי הלוואה ולא נקבעו תנאי החזר להלוואה.
גם גולדברג בעדותו מטעם גודר אישר, כי לו היה יוצא המיזם המשותף לפועל היו רואים בכספים אלו כ"השקעה של הלוואת בעלים" ורק מאחר ולא הוקמה חברה, אזי גודר רואה את הכספים בגדר הלוואה שניתנה ללוסטיג.






אינני סבורה, כי ניתן להפוך בדיעבד כספי השקעה לכספי הלוואה.


מכלל הראיות לא ניתן להגיע למסקנה ולפיה דובר מראש על מתן הלוואה -לא ללוסטיג ולא לתמ"א 38 גליל.

כלל השותפים (ולא רק הצדדים אשר מופיעים רשמית כצדדים להסכם המסגרת) הסכימו לבקשה להעביר כספים על מנת שניתן יהיה לקדם את המיזם המשותף.
הכספים הועברו לתמ"א 38 גליל חברה בשליטתו של לוסטיג, כיוון שלא הוקמה בפועל חברה משותפת – המנגנון עליו הוסכם בהסכם המסגרת.
בהסכם המסגרת נקבע מפורשות בסעיף 14.3, כי אם מכל סיבה שהיא הפרויקט טרם יצא לפועל ובסיום ההסכם יוותרו הוצאות שטרם נפרעו, אזי ישלמו היזמים (לוסטיג על פי ההגדרה בהסכם המסגרת) למשקיעים (גודר על פי ההגדרה בהסכם המסגרת) את מחצית ההוצאות מיד עם דרישת המשקיעים.

ו)
כיוון שאינני מוצאת בחומר הראיות תימוכין לכך שהכספים ניתנו כהלוואה ללוסטיג ואף לא כהלוואה לחברה שבשליטתו, אלא ניתנו מתוך ידיעה שמדובר בכספי השקעה, אין ביכולתי לקבל את הממצא העובדתי שנקבע בפסק הדין ולפיו מדובר בכספי הלוואה.
עסקינן בכספי השקעה במיזם משותף אשר בסופו של דבר לא יצא לפועל.
על כן, חל בענייננו סעיף 14.3 להסכם המסגרת ולפיו צריך לוסטיג להשיב לגודר מחצית מהסכומים ולא את מלוא הסכום אשר נדרש.

ז)
אציין, כי לו היה קובע בית משפט קמא כי הסכם המסגרת הופר על ידי לוסטיג ועל כן זכאית גודר לפיצויים, כי אז ניתן היה לבחון את גובה הפיצוי אשר היה מגיע לגודר, אך פסק הדין לא עסק בפיצוי אלא בחן את מהות הכספים אשר התקבלו מגודר – האם כספי השקעה או כספי הלוואה, ונקבע כי מדובר בכספי הלוואה וכי יש להשיבם.

ח)
בסיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, יש לקבל את הערעור בחלקו באופן שבו במקום לחייב את המערער להשיב לתובעת סך של 111,068 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע,







עליו לשלם למשיבה רק מחצית מהסכום היינו 55,534 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע.

11.
לסיכום:
א)
לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל בחלקו כאמור בסעיף 10 ח) לפסק הדין.

ב)
המשיבה תישא בהוצאות
המערער ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
הערבון אשר הופקד על ידי המערער יוחזר לו.

ג)
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ז תמוז תשע"ה, 14 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
















עא בית משפט מחוזי 61943-11/14 ישראל לוסטיג נ' גודר אחזקות בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/07/2015)