פסקי דין על עיריית נס ציונה | פסקי דין על זהבה בן בוכר | פסקי דין על ניסים בן בוכר |

30661-02/15 צה     16/08/2015




צה 30661-02/15 עיריית נס ציונה נ' זהבה בן בוכר, ניסים בן בוכר








בית משפט השלום ברחובות



צ"ה 30661-02-15 עיריית נס ציונה
נ' בן בוכר ואח'





לפני
כבוד השופטת
רנה הירש


ה
מבקשת

עיריית נס ציונה
ע"י עו"ד מיכל שפירר


נגד


ה
משיבים

1. זהבה בן בוכר

2. ניסים בן בוכר
ע"י עו"ד נועה טלבי




פסק דין
1.
מונחת בפני
בקשת המבקשת (להלן: העירייה) ליתן צו הריסה ללא הרשאה (להלן: הצו) בהתאם להוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).
העירייה מבקשת לצוות על הריסת גדר ותוספות בניה שנבנו לטענתה בחלקות 184, 185, בגוש 3641 (להלן: המקרקעין), כאשר מקרקעין אלה הם בבעלות העירייה בהתאם לתב"ע החלה באותו מקום, ואשר ייעודם שטח ציבורי פתוח.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.
על פי האמור בבקשה, במועד שאינו ידוע לעירייה, בנו המשיבים במקרקעין גדר, סככה ושני מבנים. הגדר הביאה להגדלת חצר ביתם של המשיבים באופן שהוסף לחצר שטח של כ- 450 מ"ר של מקרקעין שהם שטח ציבורי ובתוך החצר ששטחה הוגדל, בנו המשיבים ללא היתר סככה בשטח של כ- 17 מ"ר, מבנה בשטח של כ- 11 מ"ר ומבנה נוסף בשטח של כ- 66 מ"ר.
בדיון (השני) מיום 14.7.15, טענה ב"כ המבקשת כי כבר ניתן

פסק דין
במסגרתו הוצא צו הריסה לגדר, ועל כן מתייתר הצורך לדון בנושא הגדר במסגרת הליך זה, והבקשה תותנה כך שהיא תתייחס למבנים שנבנו ללא היתר, ואליהם בלבד.
3.
המשיבים טוענים בתמצית, כי הם מחזיקים בבית המגורים ובחצר הצמודה מאז שנת 1948, משזו ניתנה לבני משפחתם על ידי חברת עמידר. לטענתם, בשנת 1999 נרשמה הפקעה, שפורסמה כבר בשנת 1985, ועל בסיס המסמכים מדובר בהפקעה לצרכי מבנה ספורט, כאשר בעקבות ההפקעה נרשמה תב"ע, וזאת בלא ליידע את המשיבים באשר להליכים אלה.
מאחר ומדובר במקרקעין שלכאורה נועדו לצרכי ספורט, אך לא קיים לגביהם תכנית מסודרת ותקציב מתאים, הרי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בצורך קונקרטי וחשיבות ציבורית במתן צו ההריסה, ועל כן אין הצדקה למתן צו כזה. המשיבים, בין השאר, מבקשים לתקוף את ההפקעה המתייחסת לשטח שהיה בעבר חלק מרכוש המשיבים ואשר לא קיבלו פיצוי בגינה, ולטענתם אף לא קיבלו הודעה על קיומה.
4.
במהלך הדיון העידו שני עדים מטעם המבקשת והמשיב 2.
5.
מהנדס העיר נס ציונה הביא בפני
בית המשפט את המידע הנוגע לתכניות בניין עיר הקיימות בנוגע למקרקעין הרלוונטיים והסביר, כי מדובר בתכנית כוללת שקובעת את הייעוד הציבורי של השטח. המהנדס טען כי מרבית העבודה בשטח הציבורי בוצעה, אלא שחלק מהמקרקעין אינם פנויים בשל פלישות של בעלי נכסים גובלים, ועל כן לא ניתן היה לממש באותם חלקים של המקרקעין את המטרה של פיתוח שטחים ציבוריים פתוחים, לרבות שבילים, מתקני משחקים, מקומות ישיבה, מדשאות וכדומה.
מטעם המבקשת הוגשו לבית המשפט מסמכים שונים, לרבות תכניות תב"ע ונסחי טאבו, והובהר שהשטח הציבורי מול מגרש 185 הוא ברוחב של כ- 20 מטר על פי התכניות. בפועל, על פי עדות מהנדס העיר, יש במקום כיום שביל ברוחב של כ- 4 מטר בלבד, בשל פלישת המשיבים לתוך השטח הציבורי.
בחקירתו הנגדית נשאל מהנדס העיר שאלות הנוגעות למועד ביצוע ההפקעה ולתכניות המתאר כדי להסביר כיצד ההפקעה לפי תכנית נס/1/1 תואמת לתכניות התב"ע שהוגשו. התברר כי ההפקעה שנעשתה בחלקות 361 ו- 366 על פי החלטה שפורסמה שנת 1984 ונרשמה בשנת 1999 אינה מתייחסת למקרקעין שבהם מצוי בית המשיבים כי אם לשטח ציבורי הגובל בהם.
המהנדס הבהיר, כי אינו יכול להסביר מדוע לא מומשה ההפקעה כולה משנת 1984, אולם לגישתו, נעשה מאמץ גדול לפנות את שטחי הציבור, בהדרגה, כאשר היו הליכים משפטיים נוספים וקודמים, לרבות בין העירייה לבין המשיבים, במסגרתם ניתן צו הריסה לגדר שנזכרה בבקשה המקורית. לדברי המהנדס, חלקה 168 הנזכרת במסמך עמידר משנת 1972, היא חלקה אחרת ואינה קשורה לשטח הציבורי.
6.
מר סקונדק, מפקח בנייה מטעם הועדה המקומית לתכנון ובנייה נס ציונה, אשר תצהירו ומסמכים מתוך ארכיון העירייה צורפו לבקשה.
המפקח לא ידע להעיד על תוכן אותם מסמכים. תצהירו בא למעשה כדי להביא בפני
בית המשפט תמונות של המבנים שנבנו ללא היתר, אשר הריסתם מתבקשת במסגרת הליך זה.
7.
המשיבים למעשה אינם חולקים על העובדה, כי המבנים נבנו לפני שנים רבות, באופן שחלה התיישנות על עבירת הבניה, ואף אינם טוענים, כי יש היתר בניה לגבי אותם מבנים. המשיב בעדותו, ציין כי החצר היתה בגודלה הנוכחי מאז היותו ילד, והעצים שבתחומה נמצאים בתוך גבול החצר של ביתו, ומאז ומתמיד היתה תעלה בחלקו העורפי של השטח, ברוחב של 3-4 מטר,
שהוא מקום השביל כיום הנראה בתמונות נ/1 – נ/3.
המסגרת המשפטית
8.
סעיף 212 לחוק קובע כך:
"נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:
(1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;
(2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;
(3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד;
(4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה;
(5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית."
9.
מכח הוראות הסעיף הנ"ל וההלכה הפסוקה, לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים:
א.
קיומה של אחת מחלופות סעיף 212;
ב.
ביצוע עבירת בניה שהרשאה עליה היתה מאפשרת מתן צו הריסה;
ג.
אינטרס ציבורי ברור ומובהק המצדיק מתן הצו.
דיון והכרעה
10.
בעניינו, הצדדים אינם חלוקים על כך שהמבנים נבנו לפני שנים רבות, באופן שחלה התיישנות על עבירת הבניה, ועל כן חלה חלופה 5 לסעיף 212, כפי שנקבע בהחלטתי מיום 14.7.15 (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 26-27).
מעבר לכך, עלה מטענות המשיבים כי לא הם בנו את המבנים אלא הוריו של המשיב 2, שקיבלו את החזקה בבית ובחצר בשנת 1948 או סמוך לכך, ובנסיבות אלה, נראה כי מתקיימות בענייננו גם החלופות האחרות.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשני התנאים האחרים.
ביצוע עבירת בניה
11.
לטענת המשיבים, אין בידיהם להציג היתר בניה, אך אין בכך כדי להוכיח כי הבניה הינה בלתי חוקית. הנטל להוכיח קיומה של העבירה לפי פרק י' לחוק, מוטל על המאשימה, וכך לא נעשה במקרה דנן בנוגע למבנים נשוא כתב האישום.
מאחר ומדובר במבנים שנבנו לפני עשרות שנים והמשיבים העושים שימוש באותם מבנים בתום לב, אין בידם להוכיח כיום את קיומו של היתר הבנייה, אלא שהמבקשת היא שצריכה להוכיח שהבנייה נעשתה ללא היתר, או את תוכנו של היתר הבנייה שניתן, ואשר לגישת המבקשת אינו כולל את אותם מבנים שהריסתם מבוקשת בהליך זה.
12.
המבקשת הפנתה בסיכומיה לתצהירו של מפקח הבנייה, שם כלולה הטענה לפיה הבניה של המבנים שפורטו, היתה ללא היתר. המפקח לא נחקר על תצהירו בנוגע לעובדה זו, ועל כן, מדובר בטענה שלא נסתרה, ודי בכך כדי להרים את הנטל המוטל על המבקשת להוכיח את קיומה של עבירת הבניה.
כאמור בספרו של כב' השופט קדמי – על הראיות (מה' תש"ע-2009), חלק רביעי, עמ' 1949:
"היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת... כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסויים, ההנחה היא - בהיעדר הסבר סביר אחר - כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא."
13.
בנסיבות אלה, כאשר הטענה הובהרה והועלה במפורט בתצהיר העד, ולפיה לא ניתן למבנים או לאיזה מהם היתר בניה, וכאשר המצהיר לא נחקר לגביה, ואף לא הובאה כל ראייה הסותרת את האמור, דין הטענה העובדתית להתקבל.
לא נטען על ידי המשיבים כי היה קושי או מניעה לפנות לארכיון העירייה, לעיין בתיק בניין העיר, ולצלם מתוכו את כלל היתרי הבניה שניתנו, או מאיזה מועד ניתן לקבל מסמכים מתוך הארכיון.
לו היו המשיבים טוענים, כי הם פעלו לנסות לאתר את ההיתר, באופן אקטיבי וממשי, ולא היתה בידיהם האפשרות האובייקטיבית לקבל מסמכים מהמועדים הרלוונטיים, ייתכן והיה מקום לשקול אם עדות הפקח מבוססת על מידע שלם, או שזהו מידע חלקי שכן המידע כולו אינו נמצא בארכיון או בתיק הבניין. זה אינו המצב במקרה דנן.
קיומו של אינטרס ציבורי מובהק
14.
לגישת המשיבים, העובדה שהעירייה שקטה על שמריה במשך עשרות שנים, ולא ביקשה להרוס או לפנות את המבנים שהם לכאורה בשטח ציבורי, לכל הפחות, בשנת 1984 כאשר פורסמה תכנית ההפקעה או בשנת 1999 כאשר נרשמה התכנית, או בשנים 2002-2003 אז הוגש כתב אישום כנגד המשיב 2 וניתן צו הריסה לגדר.
המשיבים סבורים, כי ההמתנה הממושכת הביאה לפגיעה קשה באינטרסים שלהם, עד כדי יצירת זכות קניינית ראויה בשטח לפי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המשיבים טוענים, כי על בסיס האמור, סעיף 212 אינו מתאים למקרה דנן, ולחילופין, האינטרס שלהם גובר על אינטרס העירייה, באופן שמצדיק את דחיית הבקשה.
עוד טענו המשיבים, כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, יש לשקול שיקולים ציבוריים, האחד פיסי-אובייקטיבי לבדיקה האם המבנה מהווה מטרד, והשני משפטי עקרוני, אם הותרת המבנה על תילו תהווה הפקרות ודוגמא רעה לשומרי החוק. מאחר ובמקרה דנן, לשיטת המשיבים, אין אינטרס ציבורי חשוב בדבר הקמת גינה העולה על האינטרס הפרטי של המשיבים, קיים ערך שולי וזניח בהריסת המבנים לטובת הרחבת הגינה, ואין מקום להיעתר לבקשה.
המשיבים זנחו בסיכומיהם את טענתם, כי ההפקעה אינה כדין, ועל כן מתייתר הצורך לדון בתוקפה ובחוקיות ההפקעה, ויש למקד את הדיון בטענות שהועלו ופורטו בסיכומים.
15.
כדי לצוות על הריסת מבנה, ואף כזה שהוקם שלא כחוק, על המבקשת להוכיח כי בנסיבות המקרה ישנה הצדקה למתן הצו, בשל קיומו של אינטרס ציבורי חשוב, העולה על האינטרס של הפרט להמשיך ולעשות שימוש במבנה הקיים.
לצורך ההכרעה בשאלה, האם האינטרס הציבורי גובר על האינטרס הפרטי, יש לשקול זה לצד זה, כל אחד מהאינטרסים הנ"ל.

האינטרס הפרטי
16.
המשיבים טוענים, כי הזכות לקורת גג והזכות לדיור הינם בין זכויות הבסיס והיסוד הקיימות להם. בשל כך, קיימים חוקים הקובעים כי אין מקום לפנות אדם מביתו בטרם ניתן לו דיור חלופי, וזאת כדי לאזן בין צרכים חברתיים לבין זכות הפרט לגור בקורת גג.
המשיבים תולים את זכותם לעשות שימוש במקרקעין המשמש אותם למגורים מאז הקמת המדינה ואף לפני כן, בזכות החוקתית לקניין המוגדרת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מכוחה יש להשתדל שלא לנשל אדם ממקרקעיו.
17.
למעט טענות חוזרות ומרובות מצד המשיבים, לקיום זכות קניין מחד גיסא, ולפגיעה אישית קשה מאידך גיסא, לא הוכח מהי זכות הקניין, או מהי הפגיעה האישית הקשה שתיגרם לנוכח הריסת המבנים שנבנו על קרקע ציבורית, בלא היתר בניה כדין, כפי שקבעתי לעיל.
הטענות שהובאו על ידי המשיבים הם טענות בעלמא: לא נטען כי מי מבין המשיבים או בני משפחתם מתגוררים באותם מבנים; לא נטען כי המבנים משמשים לעסק או ליצירת הכנסה; לא הובאו ראיות או עדויות המתייחסות לאופי השימוש וזהות המשתמש באותם מבנים, והבקשה אינה מתייחסת לבית המגורים העיקרי עצמו, אלא לשלושה מבנים המצויים בחצר הבית.
הטענה העולה מסיכומי המשיבים כי מדובר בהריסה של מבנה מגורים לא נתמכה בעדות או במסמך והועלתה לראשונה במסגרת סיכומי המשיבים. ייתכן ומדובר במחסנים, ואף יש אפשרות שהמבנים ריקים. נתון עובדתי זה לא זכה לכל התייחסות מצד המשיבים.
בשלב זה, לא ניתן לקבוע כי הוכחה קיומה של זכות קנין כלשהי של המשיבים במקרקעין הציבוריים (להבדיל מהטעמה לקיומה, שחזקה על עצמה מספר רב של פעמים בסיכומי המשיבים). לכך תהיה התייחסות מפורטת בהמשך.
האינטרס הציבורי
18.
לא יכול להיות ספק כי
הקמת גינה, שבה מדשאות, ספסלים, מתקני משחקים, שבילי הליכה ושבילי אופניים, בלב יישוב עירוני, הוא בוודאי אינטרס חשוב ונועד לשרת את מכלול תושבי העיר המתגוררים במקום, וכן כל מבקר שיבחר לבוא ולעשות שימוש במתחם הציבורי הירוק.
לטעמי, הפולש לתוך שטח ציבורי ומונע את האפשרות לפתח את השטח לרווחת תושבי העיר, וגן ציבורי הוא בבחינת שימוש ראוי וחשוב, לא יוכל להישאר ולספח לעצמו שטחי ציבור, אלא במסגרת ומכוח זכות חוקית שניתנת לו.
איזון האינטרסים
19.
על בסיס האמור לעיל והראיות שהובאו בדיון, ניתן לסכם בשלב זה ולקבוע שלא הוכחה זכות קניין של המשיבים במקרקעין, ולא מדובר בבית המגורים של המשיבים אלא במבנים שהוקמו בחצר שהיא קרקע ציבורית. מנגד, קיימת תכנית, שביצועה החל ומתקיים בשלבים, לפתח גינה ציבורית במקום.
20.
לטענת המשיבים בפתח סיכומיהם, גם אם יינתן צו הריסה למבנים, לא יואיל הדבר לעירייה, בלא שתוגש מטעמה תביעת פינוי לסילוק ידם של המשיבים בשטחים אשר העירייה טוענת כי הם שטחים ציבוריים.
תפיסת המשיבים בשטחים האמורים (ולא רק במבנים) מונעת, מן הסתם, את האפשרות להרחיב, לפתח, ולצרף את אותם מקרקעין המוגדרים כקרקע ציבורית אל הגינה הציבורית הקיימת, בהתאם לתכניות הקיימות.
לטענת המשיבים, לא תוכל העירייה לזכות בתביעה לסילוק יד, שכן תביעה כזו תידחה על הסף לנוכח הוראות סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ועל כן מתן צו הריסה למבנים יהיה חסר תועלת, בלא פינוי השטחים הציבוריים.
עמדת המשיבים הינה כי בנסיבות אלה, הגשת הבקשה דנן נועדה "לעקוף" את דיני ההתיישנות – הן בדין הפלילי והן בדין האזרחי – וזאת אין להתיר. על כן, עמדת המשיבים הינה
כי יש לדחות את הבקשה ולהימנע ממתן הצו המבוקש.
21.
אין בידי לקבל את הטענה, כי יש לדחות את הבקשה מחמת קיומה של התיישנות לכאורה בנוגע לעילת התביעה לסילוק יד כנגד המבקשים, וזאת בשל אלה:
ראשית
, בהליך זה אין צורך לשקול את סיכויי התביעה שתוגש, אם תוגש, לפינוי המשיבים מהקרקע הציבורית.
לא הוכח במקרה דנן - ואין זה ההליך הנכון לצורך הבאת הראיות או העלאת הטענות הנוגעות לפינוי השטח ולזכויות הקניין בו – כי תפיסת החזקה בשטח הציבורי מקימה זכות כלשהי למשיבים. ככל שתוגש תביעה לסילוק יד, יהיה על בית המשפט שידון באותו הליך לבחון את טענות המשיבים בדבר זכות הקניין שלהם בקרקע.
שנית
, מאחר שהעירייה זכאית לפעול בדרך האפשרית על פי סעיף 212 לחוק, אין עליה חובה לתבוע קודם לכן סילוק ידם של המשיבים מהשטח. כך נקבע בעפ"א (מחוזי מרכז) 8788-04-14, מדינת ישראל - המחלקה

לאכיפת

דיני

מקרקעין

נ.


שושן

ברבי

[15.07.2015] (בפסקה 7 לפסק הדין):
"למעלה מהצורך אני מוצאת לציין, כי טעה בית משפט קמא משקבע בהחלטתו נשוא הערעור, כי יש ליתן עדיפות להגשת כתב אישום כנגד המשיבים בעבירה של שימוש שלא כדין, במבנה שהוקם ללא היתר, על פני האפשרות לבקש צו הריסה לפי סעיף 212.
החוק מאפשר הן הגשת כתב אישום לעניין השימוש במבנה במסגרת הליך פלילי, והן הגשת בקשה לפי

סעיף 212 (5),
כשהבנייה התיישנה. שיקול הדעת מוקנה לוועדה בלבד."
שלישית
, אין תחולה לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, בשים לב להוראה שבסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע כי:
"חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."
רביעית
, התוצאה לא תהיה שונה, גם אם יש לראות במשיבים כבני-רשות חינם ומכללא במקרקעין הציבוריים, ולא כמסיגי גבול.
לכאורה, מסקנה זו אפשרית– שאינני קובעת כי היא נכונה במקרה דנן, שכן אין זה ההליך הנדון כאן - בשל ההחזקה והשימוש בשטחים אלה מזה עשרות שנים, אף בלא הסכמה מפורשת, בשל הימנעות העירייה או גורם ציבורי אחר לפעול לסילוקם מן השטח, כאשר לא היתה מניעה חוקית לעשות כן.
לעניין זה אפנה להלכה שנקבעה בבג"ץ 45/71, אריה קרושבסקי

נ.


ראש

העיר,

חברי

המועצה

ותושבי

העיר

תל
-
אביב
-
יפו
, פ"ד כה(1)792 [1971]:
"אין ספק בכך שבהיותם עומדים על 'שטח ציבורי פתוח' מהווים המתקנים של העותרים מכשול ברשות הרבים, שהעיריה רשאית להסירו, אף בלא להישען לצורך כך על חוק-עזר המסמיך את המעשה:

ע"א 187/52,
[1]. מועצת העיריה החליטה על כך, והיא רשאית - ואף חייבת - להבטיח לציבור את זכותו לשימוש בכל זרת אדמה של רשות הרבים...

הגעתי למסקנה שהעותרים הוכיחו שהם מחזיקים בקרקע ברשות המשיבה, אם כי רשות זו לא ניתנה להם במפורש...
אמת, אורך הזמן בו נמנע בעל הנכס מלנקוט אמצעים כדי לסלק ידו של מסיג-גבול, אינו מקנה לזה זכות בקרקע, כל עוד לא תמה תקופת ההתיישנות ונשלמה. לא על-ידי הזנחה בלבד מקפח בעל מקרקעין את זכותו, אם לא התיישנה... אך עבירת הזמן יכולה, בפרט שמצטרפות אליה נסיבות אחרות, להעיד על כך שהסכים בדיעבד והשלים עם נוכחותו של אדם ברכוש, ואם כך הדבר, חדל זה להיות מסיג-גבול והפך לבר-רשות...
ואולם אף אם שוכנעתי בכך שהעותרים נעשו לבני-רשות מטעם העיריה, אינני מסכים לטענתם שרשות זו שקיבלו אינה ניתנת לביטול...

בענין דנן לא ניתנה לעותרים רשות שימוש לצרכי מגורים. הם אף לא פינו מקום אחר, עקב רשות זו שקיבלוה. בהיותם ברי-רשות הם השקיעו אמנם כספים ובנו מתקנים במקום, והעסק היה למקור פרנסתם. הואיל וכך, רשאים הם למתן ארכה סבירה כדי למצוא סידור חלוף, אך אין הם רשאים לשבת במקום עד לסוף כל הדורות.
מאז שהם בנו עסקם על גדת הירקון, התפתחה העיר תל-אביב והתרחבה. בשנת 1940, כאשר הועד הקרקע למטרה ציבורית, היה זה מוקדם לנטוע שם גן ציבורי להנאת התושבים. עכשיו, משהעיר גדלה, הגיעה השעה לעשות כן, והעיריה רשאית לסלק את ידי העותרים כדי למלא את חובתה לפתח את העיר. מפני צרכי ציבור חייבים צרכי הפרנסה של העותרים לסגת. לדעתי, בהתחשב באורך התקופה בה ניהלו העותרים את עסקם בירקון ובקשיים למצוא סידור חלוף, זכאים הם לארכה של שנתיים מהיום."
סוף דבר
22.
הבקשה מתקבלת. ניתן

בזאת

צו

הריסה

ללא

הרשעה,

המופנה

כלפי

המשיבים, בנוגע למבנים המתוארים בסעיף 5 לבקשה.
23.
לנוכח התקופה הארוכה בהם החזיקו המשיבים בשטח בכלל, ובמבנים בפרט, ניתנת למשיבים שהות לצורך התארגנות והריסת המבנים, וזאת עד ליום 31.07.2015.
24.
אני מחייבת את המשיבים יחד

ולחוד לשלם למבקשת הוצאות המשפט בסכום כולל של 7,500 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי

הצמדה

וריבית כחוק

מהיום

ועד

למועד

התשלום.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום,
א' אלול תשע"ה, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.










צה בית משפט שלום 30661-02/15 עיריית נס ציונה נ' זהבה בן בוכר, ניסים בן בוכר (פורסם ב-ֽ 16/08/2015)