פסקי דין על נורה סוב לבן (ברכאת) | פסקי דין על אביעזר (זליג אשר) שפירא | פסקי דין על אברהם אביש צינוירט | פסקי דין על יהושע הלר |

28083-12/14 עא     11/10/2015




עא 28083-12/14 נורה סוב לבן (ברכאת) נ' אביעזר (זליג אשר) שפירא, אברהם אביש צינוירט, יהושע הלר








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

לפני:
כב' השופט אהרן פרקש
, סגן נשיא
כב' השופט משה יועד הכהן
כב' השופטת עירית כהן
ע"א 28083-12-14
סוב לבן נ' שפירא ואח'



המערערת
נורה סוב לבן (ברכאת)

ת.ז. מס' 80612542
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד דחלה



נ ג ד

המשיבים
1.אביעזר (זליג אשר) שפירא
2.אברהם אביש צינוירט
3.יהושע הלר
ע"י ב"כ עו"ד ניסן כוחי ואח'



פסק דין


1.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת יעל ייטב) שניתן ביום 14.9.14 בת"א 34656-11-10, בגדרו הורה על פינוי המערערת מנכס המצוי ברחוב עקבת אל חלדייה 33 בעיר העתיקה בירושלים, הכולל דירת מגורים בת שלושה חדרים וחנות המצויה במפלס הרחוב.
2.
המערערת דיירת מוגנת בדירה ובחנות. הקדש שמואל משה בן דוד שלמה גנגלו הוא הבעלים של הבניין בו נמצאים הדירה והחנות, והמשיבים הם נאמני ההקדש.
3.
בזמן השלטון הירדני נוהל המבנה על ידי האפוטרופוס לנכסי אויב מטעמו; בשנת 1966 שכרה אמה המנוחה של המערערת את הדירה והחנות בדיירות מוגנת מהשלטונות הירדנים; בשנת 1967 הועבר הנכס לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, ובשנת 1969 נפטרה האם, והמערערת הפכה לבעלת זכויות הדיירות המוגנת במושכר.
4.
במהלך השנים התנהלו מספר הליכים בערכאות השונות בין האפוטרופוס הכללי לבין המערערת בסוגיית המושכר, ביניהם תביעות פינוי בעילת נטישה.
תביעות הפינוי נדחו לאחר שהתקבלו טענות המערערת כי היא לא נטשה את הדירה, אלא נאלצה לעזוב אותה בנסיבות שנכפו עליה, והן הצורך לבצע בה תיקונים ושיפוצים החל מאמצע שנות ה-80 וחסימת הגישה לדירה בשל עבודות שבוצעו על ידי אחרים מתחילת שנות ה-90. ביחס לחנות נקבע כי הותר למערערת להשתמש בה גם כמחסן לאחסון מיטלטלין מדירת המושכר, לרבות אחסון ארוך טווח של רהיטים וחפצים שאינם מצויים בשימוש יום-יומי.
פסק הדין האחרון לפיו נדחתה תביעת פינוי שהוגשה נגד המערערת ניתן בבית משפט השלום בירושלים ביום 1.9.02 (ת"א 24071/96).
5.
ביום 24.5.10 שוחרר המבנה מהאפוטרופוס הכללי לידי ההקדש הרשום כבעליו.
6.
ביום 28.11.10 הגישו נאמני ההקדש את תביעת הפינוי מושא הליך זה. עילות הפינוי עליהן מבוססת התביעה הן נטישת הנכס ואי קיום תנאי השכירות אשר באו לידי ביטוי בכך שהמערערת התקינה מזגן מבלי לקבל את אישור ההקדש והערימה קשיים על המשיבים בעת שביקשו לבקר בדירה ולתקן נזילה שפגעה בדירה שכנה.
7.
המערערת התגוננה בטענה כי היא ומשפחתה לא נטשו את הדירה, אלא חזרו להתגורר בה בשנת 2000 או 2001, לאחר שבוצעו השיפוצים. עוד טענה כי היא השקיעה ממיטב כספה בתיקון ושיפוץ הדירה.
8.
יחד עם כתב ההגנה הגישה המערערת תביעה שכנגד בטענה שההקדש הפר את הוראות

פסק דין
שניתן ביום 24.2.00 בת"א 4660/98 בכך שלא אפשר לה לבצע שיפוצים נוספים בדירה ובחנות.

פסק דינו של בית המשפט קמא
9.
לאחר עיון בכלל הראיות העדיף בית המשפט קמא את גרסת המשיבים על פני גרסת המערערת ובעלה וקבע כי המערערת לא שבה להתגורר בדירה, אלא המשיכה להתגורר בדירה בדחיאת אל בריד בה התגוררה כ- 16 שנים קודם לכן; כי לא הוכחה כוונה ממשית של המערערת לשוב למושכר וכי בנסיבות אלה קמה עילת פינוי בשל הנטישה.
בית המשפט דחה את הטענה לפיה קמה עילת פינוי בשל אי קיום תנאי השכירות, וקבע כי עילה זו לא הוכחה.
10.
בפסק דינו הבחין בית המשפט בין שתי תקופות. התקופה הראשונה היא מיום סיום השיפוצים, בשנת 2000 או 2001, ועד לקבלת הודעת האפוטרופוס הכללי על העברת המושכר לידי ההקדש בשנת 2010. התקופה השנייה החלה לאחר שהמערערת קיבלה הודעה מהאפוטרופוס הכללי על העברת המושכר לידי ההקדש.
ביחס לתקופה הראשונה נקבע כי לא היה במהלכה כל שימוש בדירה, בוודאי שלא למגורים, כאשר במשך שנים רבות לא הייתה כל צריכה של מים במושכר, ובתקופות אחרות הייתה צריכה מינימאלית. החשמל היה מנותק, איש לא גר בדירה, אולם מדי פעם ביקרו המערערת או בעלה במושכר.
לגבי התקופה השנייה נקבע כי גם לאחר שנודע למערערת על כך שהנכס הועבר מידי האפוטרופוס הכללי לידי ההקדש היא לא הזדרזה לעבור ולהתגורר בדירה, אולם החלה לנקוט אמצעים שונים כדי לבסס טענה בדבר מגוריה בדירה, כמו התקנת קו טלפון, השארת אורות דולקים, השלכת פסולת מהחנות וריתוך דלתות החנות.
11.
בית משפט קמא התייחס לעדויות המערערת ובעלה אשר תיארו מגורים שגרתיים בדירה, כולל שימוש במכשירי חשמל, וקבע כי הם לא נתנו הסבר משכנע לצריכת חשמל או מים אפסית במהלך תקופת המגורים הנטענת, ההסברים שניתנו נשמעו מאולצים ובלתי משכנעים והיו סתירות בין הגרסאות שמסרו.
לפי פסק הדין, אף שהמערערת הותירה חפצים מסוימים בדירה, שיש בהם כדי ליצור רושם של מגורים בה, ואף שהיא ובני משפחתה עורכים בדירה ביקורים, מדובר במראית עין של מגורים ואין בכך כדי להפריך את הראיות המעידות על נטישת הדירה.
12.
ביחס לחנות נקבע כי היא לא שימשה כחנות, וגם לא לאחסון חפצים. הדלת הייתה פרוצה לכל ובתוכה היו מספר גרוטאות שאינן ראויות לשימוש. רק בשנת 2012 הושלכו הגרוטאות מהחנות והדלת רותכה.
13.
בכל הנוגע לכוונה לחזור לדירה קבע בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה כוונה ממשית לחזור לדירה. המערערת מתגוררת בדחיאת אל בריד מזה כ-30 שנה ומאז סיום השיפוצים שעליהם הוסכם בין הצדדים חלפו בין 13 ל-14 שנים ועובדות אלה מעידות על כוונתה שלא לשוב להתגורר בדירה.
14.
בית משפט קמא דחה את בקשת המערערת להעניק לה סעד מן הצדק וקבע כי בנסיבות המקרה, כאשר המערערת מתגוררת בדירת מגורים אחרת במשך כ-30 שנה, החנות עומדת שוממה ואינה משמשת לדבר ואין כוונה קונקרטית לשוב ולהשתמש במושכר, אין הצדקה למתן סעד מן הצדק. בית המשפט הפנה לכך שהמערערת לא שילמה דמי מפתח בגין הדירה. היא ביצעה שיפוצים לשם הכשרת הדירה למגורים, אולם לא הוכיחה את היקף השיפוצים או עלותם, והסכם הפשרה אליו הגיעה עם האפוטרופוס הכללי, בהליך הקודם, תומך בכך שהיא לא חויבה בדמי שכירות במשך תקופה ארוכה גם לאחר סיום השיפוצים, בשים לב למניעה להתגורר בנכס ולעלות השיפוצים הצפויים.



עיקרי טענות המערערת
15.
לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא כאשר הסיק שהמערערת לא שבה להתגורר בדירה אחרי השלמת השיפוצים; שהחנות ננטשה ואין כוונה ממשית להשתמש בה;

שהעובדה שהמערערת לא שבה להתגורר בדירה לאחר השיפוצים והמשיכה לגור בדחיאת אל בריד מעידים על כוונתה שלא לשוב להתגורר בדירה, וכן בכך שקבע שבנסיבות המקרה לא מתקיים החריג המצדיק מתן סעד מן הצדק.
לטענת המערערת, פסק הדין שגוי משום שהוא מבוסס על ראיות לא קבילות, עדויות מפי השמועה, עדויות סברה או עדויות שבמומחיות, ולכן יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, על אף שהוא מבוסס על ממצאים עובדתיים.
16.
לטענת המערערת בית המשפט טעה בכך שהסתמך על עדותו של אלי אטל, כמי שמכיר את הנכס ומעיד מידיעתו האישית לגבי מצבו, על אף שמקור עדותו אינו ידיעתו האישית אלא מפי השמועה; הסתמך על תצהיר של העד חוסאם נסאר, על אף שהעד לא התייצב כלל לחקירה נגדית; הסתמך על תצהיר של חוקר שלא מחזיק ברישיון חוקר כדין; ייחס משקל לעדותה של יוכבד רובינס, אשר התגוררה בבניין, ולא ייחס משקל לטענה שעדה זו איננה אובייקטיבית משום שהיא נתבעה בעבר על ידי המערערת ובעלה ונפגעה כתוצאה מאותה תביעה; התעלם מעדותה של הגברת רובינס על כך שהיא ניסחה את התצהיר יחד עם אלי אטל; הסתמך על חשבונות צריכת החשמל והמים מבלי להתייחס לטענות בנוגע לקבילותם.
17.
לטענת המערערת, לא רק שהמשיבים לא הוכיחו את טענותיהם, אלא שהיא הוכיחה במאזן ההסתברויות כי היא לא נטשה את הדירה וכי נעשה במחסן שימוש לאחסון חפצים. לטענתה, העדויות שלה ושל בעלה הגיוניות, עקביות ומתיישבות עם השכל הישר, ובית המשפט טעה בכך שלא העדיף אותן.

עיקרי טענות המשיבים
18.
המשיבים מבקשים לקיים את פסק הדין מטעמיו, למעט ההסתמכות על עדותו של החוקר חוסאם נסאר שלא נחקר על תצהירו. לטענתם, מרבית הערעור עוסקת בממצאים עובדתיים אשר בהם לא נוטה ערכאת הערעור להתערב.
19.
המשיבים מדגישים כי בית המשפט קמא התייחס בפירוט רב לראיות הצדדים, תוך שקיבל את ההכרעה בהתבסס על הראיות שעמדו בפני
ו, לרבות ראיות המערערת, והדברים פורטו כדבעי בפסק הדין. לטענתם, בית המשפט קמא נתן אמון בעדויות של אלי אטל ושל יוכבד רובינס ולא נתן אמון בעדויות של המערערת ובעלה, ואין בעובדה שבית המשפט התייחס לעדותו של מר נסאר כדי להטיל, ולו צל של ספק, בנכונות פסק הדין. לגבי עדותו של יוסף חאג' יחיא נטען כי עדותו הוגשה כמי שפעל לאיתור כתובתה של המערערת, ולכן אין רלבנטיות לעובדה שהוא אינו חוקר מורשה.

דיון והכרעה
20.
לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה ועיינו בראיות שעמדו בפני
בית המשפט קמא, הגענו לכלל מסקנה כי הקביעות העובדתיות שבפסק הדין, כמו גם המסקנות המשפטיות, מעוגנות בראיות אשר עמדו בפני
בית המשפט ובהלכה הפסוקה, ואין מקום להתערב בהן.
אכן, כפי שטוענת המערערת, עדותו של אלי אטל, ככל שהיא מבוססת על בירורים שערך, ודברים ששמע, מהווה עדות שמיעה שאיננה קבילה, כשהיא עומדת בפני
עצמה, וגם המשיבים מסכימים כי לא היה מקום להסתמך על תצהירו של החוקר חוסאם נסאר, אשר לא התייצב להיחקר עליו בבית המשפט. עם זאת, לא הייתה מניעה להסתמך על אותם חלקים בעדותו של אלי אטל המבוססים על ידיעתו האישית, כמי שעבר במקום וראה את הדברים, ואין בקבלת הטענות הנ"ל של המערערת כדי לפגוע במסקנות אשר אליהן הגיע בית המשפט קמא, המעוגנות בראיות הקבילות אשר עמדו בפני
ו, בהתרשמותו מהעדים, לרבות התרשמותו השלילית מהמערערת ומבעלה וכן במשקל שנתן להימנעות המערערת מהזמנת עדים אשר יכולים היו לתמוך בגרסתה, והחזקה לפיה הימנעות זו פועלת לחובת המערערת.
21.
אין מחלוקת, כאמור, כי עובר לשנת 2000 עזבו המערערת ובני משפחתה את הדירה וגרו בדחיאת אל בריד, עזיבה אשר לא הוכרה כנטישה, כפי שפורט לעיל. המחלוקת היא האם הם חזרו להתגורר בנכס לאחר שתמו השיפוצים.
22.
יוכבד רובינס, אשר התגוררה בדירה הסמוכה לדירת המערערת במשך 19 שנים, עד לחודש מרץ 2012, העידה כי עד סוף שנת 2011 היא ובני משפחתה היו הדיירים היחידים אשר השתמשו בבניין בקביעות. מעדותה של הגב' רובינס עלה כי חדר המדרגות משותף לשתי הדירות וחלונות מטבח דירתה משקיפים אל הדלת הפנימית של דירת המערערת. בתקופה הראשונה שהם גרו במושכר הם נעלו את הדלת מהבניין לרחוב, וגם החליפו את הצילינדר, והדלת הייתה נעולה זמן רב.
לפי עדותה, לאורך השנים ועד סוף שנת 2011 לא השתמשו המערערת או בעלה בדירה באופן תדיר, ובודאי שלא למגורים קבועים. בעלה של המערערת נהג לבקר בדירה, בזמנים לא קבועים, למשך מספר שעות. מסוף שנת 2011 התחילו בני הזוג להגיע לדירה בתדירות גבוהה יותר, ושהו בה למשך זמן ארוך יותר. עוד לפי עדותה, פעמים רבות היה האור בסלון דולק למשך 24 שעות ביממה למרות שהדירה הייתה ריקה.
אלי אטל העיד כי מתוך היכרותו עם הנכס וכמי שעובד עבור מספר הקדשות המצויים בקרבתו של הנכס, הוא יודע כי איש אינו מחזיק בנכס.
בית המשפט קמא התרשם מעדותה של הגב' רובינס וקבע שהיא אמינה ונתמכת בחשבונות החשמל והמים, אשר חלקם הוגשו על ידי המערערת, מהם עולה כי במשך שנים לא הייתה צריכת מים בדירה כלל, בתקופות אחרות הייתה צריכה אשר אינה מתיישבת עם מגורים בדירה, וגם צריכת החשמל הייתה אפסית. גם את עדותו של אלי אטל קיבל בית המשפט.
23.
המערערת ובעלה העידו כי הם מתגוררים ומשתמשים בנכס ברציפות מאז ביצוע התיקונים בו בשנת 2000–2001, אולם בית המשפט קמא קבע כי הם לא נתנו הסבר משכנע לצריכת חשמל או מים אפסית במהלך תקופת המגורים, ההסברים שנתנו נשמעו מאולצים ולא משכנעים והם מסרו גרסאות סותרות.
כאשר נאמר למערערת שאחרי שנת 2001 היו חודשים רבים ללא צריכת מים השיבה שהיא בדרך כלל לא שוטפת ולא משתמשת בכל כך הרבה מים, כי הבית מלא שטיחים וכי באותה תקופה הילדים לא היו איתה, אלא למדו וגרו במעונות. כאשר נשאל הבעל לגבי התקופות בהן לא הייתה צריכת מים בדירה השיב כי הייתה תקלה באינסטלציה ובמונה המים, ולכן הוא ביקש מחבר שיחבר את הדירה למערכת האינסטלציה של משפחת שלודי, השכנה, וכך נשאר המצב במשך שנתיים, כאשר הוא היה משלם למשפחת שלודי עבור המים.
כאשר נשאלה המערערת על תשלומי החשמל, השיבה כי אחרי פטירת אמה, נרשם המונה על שם קרוב משפחתה, אשר נפטר לפני כתשע שנים וביום 22.8.10 הועבר החשבון על שם בעלה ואז שולם על ידו חוב בסך 5,000 ₪. כפי שקבע בית המשפט קמא, לא ברור מהסבר זה מדוע לא שולם חשבון החשמל במשך כל השנים.
כפי שנפסק, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, וכלל זה נכון ביתר שאת כאשר הקביעות העובדתיות מבוססות על קביעות מהימנות של עדים (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (פורסם במאגרים, 4.8.05)).
24.
כפי שציין בית המשפט קמא, ובצדק, המערערת נמנעה מלזמן עדים אשר יתמכו בגרסתה לפיה היא התגוררה בדירה, כגון משפחת שלודי, ילדיה, אשר על פי הנטען התגוררו עמה במשך שנים, חברים של המערערת ובעלה ושל ילדיהם, ושכנים שהמערערת העידה כי הייתה עמם בקשר. המערערת לא הציגה ראיות על צריכת חשמל עד שנת 2010. גם בני המשפחה של הבעל, אשר יכולים היו לתמוך בגרסת המערערת בנוגע לדירה בדחיאת אל בריד לא הוזמנו להעיד.
הימנעות המערערת מהזמנת העדים והצגת הראיות פועלת לחובתה (
ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (פורסם במאגרים, 28.12.1994); יעקב קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי 1650-1649 (תשס"ד)).
25.
מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה העובדה שהמערערת לא שבה להתגורר בדירה לאחר שנערכו השיפוצים, והעובדה שהיא המשיכה להתגורר בדחיאת אל בריד, שם היא מתגוררת מזה 30 שנה, תומכים בכך שאין בכוונתה לחזור לדירה. המערערת העידה, אמנם, על הקשר שיש לה לדירה שבה גדלה, על כך שהיא זקוקה לדירה לצורך מעמדה כתושבת ירושלים וקבלת זכויות שונות ואף כדי שיהיה באפשרותה ללכת ברגל להתפלל במסגד אל אקצה, אולם לא די באלה על מנת לקבוע כי קיים אצלה רצון ממשי לחזור לדירה.
כפי שנפסק, הנטישה כעילת פינוי מצריכה הוכחה של שני מרכיבים, עזיבה פיזית של הדירה והעדר כוונה לחזור לדירה. הנטל להוכיח את עילת הנטישה בשכירות מוגנת מוטל על בעל הנכס, אולם לאחר שבעל הנכס הביא ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי השוכר נטש את הנכס, על הדייר לשכנע מדוע אין להסיק מהראיות שהביא בעל הבית כי הייתה נטישה (רע"א 5250/10 זיידן נ' בנדר (פורסם במאגרים,
29.7.2010)). עוד נפסק כי היעדרות ממושכת יוצרת הנחה של נטישה והחובה לתת הסבר רובצת על הדייר (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לו(2) 337 (1983)).
המשיבים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את הנטישה, ואילו המערערת לא עמדה בנטל לשכנע אחרת.
26.
מקובלת עלינו גם קביעתו של בית המשפט קמא לפיה בנסיבות המקרה אין מקום למתן סעד מן הצדק
למערערת, זאת מן הטעמים המנויים בפסקאות 79 - 85 לפסק הדין אשר מקובלים עלינו.

27.
הערעור נדחה. המערערת תפנה את הנכס תוך 45 ימים מהיום.
28.
עיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט קמא – מבוטל.
29.
המערערת תשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.
30.
המזכירות תעביר למשיבים, באמצעות בא כוחם, את ההוצאות שנפסקו מתוך העירבון שהופקד, ואת היתרה יחזירו למערערת.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ו, 11 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.




אהרון פרקש, סגן נשיא
[אב"ד]

משה יועד הכהן
, שופט

עירית כהן
, שופטת








עא בית משפט מחוזי 28083-12/14 נורה סוב לבן (ברכאת) נ' אביעזר (זליג אשר) שפירא, אברהם אביש צינוירט, יהושע הלר (פורסם ב-ֽ 11/10/2015)