פסקי דין על קרן פלס | פסקי דין על בון תור | פסקי דין על יהודה ניר | פסקי דין על איילון חברה לביטוח |

33253-06/15 תק     15/10/2015




תק 33253-06/15 קרן פלס נ' בון תור בע"מ, יהודה ניר, איילון חברה לביטוח בע"מ








בית משפט לתביעות קטנות בעכו



ת"ק 33253-06-15 פלס נ' בון תור בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
זהבה (קאודרס) בנר


תובעת

קרן פלס


נגד


נתבעים

1.בון תור בע"מ

2.יהודה ניר

3.איילון חברה לביטוח בע"מ




פסק דין



בפני
י תביעה רכושית בגין תאונת דרכים.

א.
רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי
1.
נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

2.

"נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

3.
במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני
בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

4.
לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].

5.
נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).

6.
לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?

אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו.

היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.

7.
השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

8.
פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפני
ו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

9.
ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

10.

"תכליתו של בית משפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בבית משפט רגיל. זאת על ידי מתן אפשרות לקיים הליך מהיר, בסכומי כסף נמוכים וללא פורמאליות והכל בבית משפט מיוחד.
בכך נפתחים בפני
האזרח הקטן שערי בית המשפט כאשר הוא סבור כי נגרם לו עוול. כל זאת במטרה להבטיח הליך מהיר וצודק, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד בפני
ו במהירות וביעילות.
לדעת המחוקק הליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות בהליך יעיל ומהיר ולשם כך נקבעו סדרי דין מיוחדים ואין לצדדים זכות קנויה לקיים חקירה נגדית ולעמוד על קיום סדרי הדין הרגילים הכל באם נשמרו זכויותיהם והתקיים הליך הוגן וצודק בצד היותו יעיל...".
(רת"ק 46662-05-14, מזרחי נ' ליצקי מיום 15.7.14, בפני
כב' השופטת ישראל קראי-גירון.

11.

כאן המקום להביא מדברי כב' השופט א. רובינשטיין בבימ"ש העליון רע"א 4287/12, קרן קטורזה נ' פלאפון חברת תקשורת בע"מ מיום 11.6.12, לגבי מטרת ביהמ"ש לתביעות קטנות וכן לגבי
נטל ההוכחה בביהמ"ש לתביעות קטנות
:

"מטרה עיקרית של בית המשפט לתביעות קטנות היא: "לסייע לאזרח ולצרכן הבודד, אשר מתקשה להביא את עניינו בפני
צינורות השיפוט המקובלים, ולהבטיח הליך פשוט, זול ומהיר, שיוכל להוות חלופה להליך המשפטי הרגיל... בהקשר זה יש חשיבות גם לפערי הכוחות העשויים להתקיים בין הצדדים כאשר מדובר בתביעות צרכניות, ואשר הליך התביעה הקטנה נועד לסייע גם בצמצומם". (בש"א 3612/07 השטיח המעופף בע"מ נ' מוסרי (לא פורסם) – הנשיאה בייניש).

מדובר בערכאה שיסודה ברצון "לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם בפני
ערכאה שיפוטית".
(רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ, פ"ד מח (3) 177, 191 – השופט ד' לוין). ברם, גם אם ניתן להבין את הסיטואציה אליה נקלע "הצרכן הקטן", והדברים נכתבים בהקשר הכללי, וגם אם למקרים כאלה נועד בית המשפט לתביעות קטנות, עדיין על תובעים להגיש תביעה סדורה, ובכלל זאת לשטוח את גירסתם העובדתית ולתבוע סכומים מבוססים. זאת, כדי שהן הצד המשיב, והן – כמובן – בית המשפט, יוכלו להידרש לדברים.

פשיטא כי על בתי המשפט לתביעות קטנות להיות קשובים לעניינם של "הצרכנים הקטנים" אשר לא תמיד מיטיבים להציג את עניינם. המשימה אינה פשוטה, וחזקה על העומד המוטל על בתי המשפט שאינו עושה אותה קלה יותר. מנגד על תובעים להיערך כדבעי ליומם בבית המשפט, ולהגיש תביעות אשר יאפשרו דיון ענייני בהן.


ב.
שמעתי את גרסאות הנהגים אשר הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הפגיעה ברכב התובע, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפני
י לרבות חוו"ד השמאי.


לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל וזאת מהנימוקים שלהלן:
1.


אני מקבלת כאמינה ונכונה את גרסתה של התובעת.
2.
צילומי נזק רכב התובעת מבססים ומחזקים היטב את גרסתה.
3.
הנתבע, כנהג אוטובוס, הודה במפורש כי יש לו מגבלות בשדה הראיה וכן יש לו מגבלות עקב גודלו של האוטובוס בהשתלבות במעגל תנועה ועליו לנסוע מרחק מסוים קדימה על מנת לבצע תחילת פניה.
4.
התובעת ביורדה מהר הכרמל, נסעה באופן קבוע ותמידי רק בנתיב השמאלי מתוך שני נתיבים עד שהגיעה לכיכר. הנתבע תחילה נסע בנתיב הימני וכ-20 מ', לטענתו, לפני מעגל התנועה הוא פנה שמאלה לנתיב בו נסעה התובעת, לטענתו לפני רכבה. אינני מקבלת עובדה זו כנכונה ואני קובעת כי התובעת היתה בכל השלבים המכונית הראשונה בנתיב השמאלי גם כשהם שניהם הגיעו למעגל התנועה. אני מקבלת כאמת לאמיתה את העובדה שרכבה היה הרכב הראשון שנכנס לתוך מעגל התנועה ואני קובעת כי התאונה אירעה כאשר האוטובוס ניסה בדיוק כפי שתיאר הנהג שעליו לעשות, נסע קדימה מבלי ששם לב עקב מגבלות שדה הראיה שלו לטענתו לרכבה של התובעת שנמצא בצד שמאל שלו למטה.
5.
התובעת המשיכה לנסוע בנתיב השמאלי גם במעגל התנועה וגם בהמשך כאשר רצתה להמשיך לכיוון העיר התחתית. הנתבע עם האוטובוס נזקק עקב תקלה שרצה לבודקה באוטובוס לפנות שוב ימינה בהמשך. כלומר, שוב סטה מהקו הישר והנתיב שבו נסע כל הזמן רכב התובעת.
6.
רכב הנתבע נסע שלא כדין ע"י הפרת אי קיום תקנות התעבורה המטילות חובות מוקפדות במיוחד בעת יציאה לכיכר עת השתלבות במעגל תנועה וסטיה מנתיב. בראש כולם תקנה 21 חובת הזהירות:
"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על –פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

ג.
לעניין הנזק: על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 7,205 ₪. וכן הוצאות בסך של 1,500 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הצדדים מיודעים בזאת כי באפשרותם להגיש בקשת רשות ערעור על

פסק דין
זה לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת

פסק דין
זה.

על המזכירות להמציא פסק הדין לכל הצדדים בדואר ואת החומר שבתיק לתובעת.

ניתן היום,
ב' חשוון תשע"ו, 15 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.










תק בית משפט לתביעות קטנות 33253-06/15 קרן פלס נ' בון תור בע"מ, יהודה ניר, איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/10/2015)