פסקי דין על גיל דור שקיות דפוס בע"מ | פסקי דין על הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ

224059/02 א     13/03/2005




א 224059/02 גיל דור שקיות דפוס בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ




1
בתי המשפט

א 224059/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
13/03/2005
תאריך:
כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

בפני
:

גיל דור שקיות דפוס בע"מ

בעניין:
התובעת
ע"י ב"כ עו"ד אופיר יוסף
נ ג ד
הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ
הנתבע

ע"י ב"כ עו"ד חני יערי
פסק - דין

העובדות
1. 1. התובעת, חברה בע"מ העוסקת בדפוס ואריזות ניילון, ניהלה חשבון מס' 218480 בסניף הנתבע באשקלון (להלן: "חשבון התובעת").
2. 2. בסניף האמור נוהל, בנוסף, חשבון עסקי-פרטי מס' 216658, על שמו של מנהל החברה, מר דרור גמליאל (להלן: "החשבון הפרטי" ו"מר גמליאל"). משצמח וגדל העסק, הקים מר גמליאל את החברה' ובתאריך 19.6.02 פתח את החשבון על שמה.
3. 3. בתאריך 1.11.02 העביר הנתבע סכום של 22,000 ₪ מחשבונה של התובעת ל"חשבון מוקפא".
4. 4. בתאריך 11.11.02 לא כיבד הנתבע 8 שיקים אשר נמשכו על ידי התובעת, בסכום כולל של 30,163 ₪, מסיבת אכ"מ.
5. 5. בתאריך 1.12.02 העביר הנתבע סך של 44,000 ₪ מחשבונה של התובעת ל"חשבון מוקפא", ובסמוך לאחר מכן העמיד הנתבע לפרעון מיידי הלוואה, שניתנה לתובעת בשעתו לצורך רכישת רכב.
6. 6. התובעת הורתה לנתבע לסגור את חשבונה בתאריך 8.12.02, ובסמוך לאחר מכן הוגשה תביעתה לבית המשפט.

טענות הצדדים

7. 7. התובעת טוענת, כי הנתבע פעל שלא כדין כלפיה כאשר שלח יד לחשבונה, העביר על דעת עצמו וללא הרשאה כספים ל"חשבון מוקפא", ולא כיבד שיקים שנמשכו על ידה. לדבריה, עקב המעשים המתוארים לעיל, התדרדר מצבה הכלכלי של החברה ונגרמו לה נזקים כבדים, בסכום כולל של 335,341.76 ₪.
8. 8. הנתבע טוען, כי עסקה של התובעת נוהל תחילה בחשבונו הפרטי של מר גמליאל. עם
פתיחת חשבון התובעת סוכם, לדבריו, כי ניהול העסק יעבור לחשבון התובעת, אשר תכסה את יתרת החובה בחשבון הפרטי.
9. 9. הנתבע מוסיף וטוען, כי במועד העברת הפעילות העסקית לחשבון התובעת, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, כי שיקים של לקוחות העסק יופקדו בחשבונה של התובעת וישמשו כביטחון להבטחת החבות בחשבון הפרטי. גרסת הנתבע היא, כי הוסכם על ערבות צולבת של התובעת לחוב שנצבר בחשבון הפרטי-עסקי, אך בשל שיבוש פרוצדורלי לא נחתם כתב הערבות בפועל.
10. 10. לבסוף טוען הנתבע, כי העברת הכספים לחשבון המוקפא נעשתה במסגרת התחייבות החברה לכסות את החוב בחשבון הפרטי, והתובעת נתנה את הסכמתה להעברת הכספים הנ"ל. כמו-כן הסכימה התובעת לחתום על אגרת חוב, אך בשלב מסוים חזרה בה מהסכמתה.

פתיחת החשבון על שם התובעת

11. לפתחו של דיון, שומה עלי להכריע בשאלת הנסיבות, אשר הביאו לפתיחת החשבון על שם התובעת. בעוד שהתובעת טוענת, כי פתיחת החשבון נעשתה משיקולים כלכליים, תוך הפרדה ברורה בין חשבון התובעת לחשבון הפרטי, הנתבע טוען, כי לחשבון התובעת הועברה הפעילות הכלכלית שנוהלה קודם לכן בחשבון הפרטי, לאחר שסוכם כי שיקים של לקוחות התובעת ישמשו כביטחון לחשבון הפרטי.
12. בידי הנתבע אין כל מסמך, המצביע על הסכמה מעין זו. ב"כ הנתבע ערה לכך, שמשמעותו של סיכום מעין היא למעשה מתן ערבות של התובעת ליתרת החוב בחשבון הפרטי. ערבות זו, המכונה "ערבות צולבת" לא נחתמה מעולם על ידי התובעת, אך הנתבע עומד על דעתו, כי כך סוכם עם מר גמליאל.
13. כאשר נשאל מר נחמני, מנהל סניף הנתבע, על דבר הסיכום האמור השיב:

"מר גמליאל ידע כמו שאני ידעתי, הסיכום לא בכתב אלא בעל פה. בכתב
לא היה סיכום" (עמ' 22 ש' 14).

פקידת הנתבע, גב' תמי רז העידה כך:

"לא היה מסמך. אבל בתום לב לא היה מסמך. בכל שיחה שהיתה עם מר
דרור היה ברור שהוא היסב את הפעילות מהחשבון העסק לחשבון
החברה והפעילות היתה אמורה להתבצע בשלבים כאשר סוכמו דברים.
הכל סוכם על ההנחה והבסיס שקיימת ערבות בין החשבונות... מכיוון
שאנחנו פתחנו חשבון חברה, ההליך המקובל הוא להחתים ערבויות
צולבות. בתום לב לא נחתמה" (עמ' 35 ש' 9).
14. מדברי עדי ההגנה עצמם עולה, כי לא היה הסכם בכתב בדבר ערבות צולבת של החברה לחיובים בחשבון הפרטי. הוכח גם, שלא היתה כל חפיפה בין חשבון התובעת לבין החשבון הפרטי, שכן ממועד הקמתה של החברה הופקדו שיקים של לקוחותיה בחשבון התובעת, לצד הפקדות בחשבון הפרטי גם יחד (מוצגים ת/7, ת/8).
15. מר גמליאל העיד, כי ההתייחסות אל התקבולים בחשבון החברה, ובמיוחד לשיקים מעותדים של לקוחותיה, כאל רווחים הנובעים מפעילות העבר במסגרת החשבון הפרטי -לא היתה מקובלת עליו. לדבריו, התקבולים שהופקדו בחשבון החברה היו תקבולים מלקוחות שנגבו עם תחילת פעילות החברה (בחודשים יולי אוגוסט 2002), וכנגדם משכה התובעת שיקים מחשבונה לספקים בתנאי אשראי (עמ' 10 ש' 21).
16. נסיבות פתיחת חשבון התובעת ואופן ניהולו מלמדים, כי טענתו של הנתבע, לפיה הוסכם מראש ששיקים של לקוחות ישמשו כבטחון ליתרת החוב בחשבון הפרטי דווקא - אינה מתקבלת על הדעת. בנוסף, מדובר בטענה המשוללת כל היגיון עסקי, והיא אף מוכחשת על ידי מנהל התובעת.
17. טענתו של מנהל הסניף, כי התובעת הסכימה לערוב לחשבון הפרטי בערבות צולבת, ללא מסמך בכתב, תמוהה בעיני, במיוחד לאור העובדה שמנהל הסניף דאג להחתים את התובעת על כתב עיכבון וקיזוז (מוצג ת/2), ולא הסתפק בנושא זה בסיכום בעל פה. כמו -כן, הטענה כי "בתום לב לא נחתמה [הערבות]..." (עמ' 35 ש' 21) עומדת לרועץ לנתבע, כאשר זה האחרון אינו מהסס לטעון כלפי התובעת, כי פעלה בחוסר תום לב כלפיו.
18. עדותו של מר נחמני, כי הוסכם מכללא בעל-פה, שהתובעת תערוב לחשבונו הפרטי של מר גמליאל, נוגדת את כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 המורים בסעיף 3(א) כהאי לישנא:

"הסכם מן הסוגים המפורטים להלן בין תאגיד בנקאי לבין לקוח, יערוך
אותו התאגיד הבנקאי בכתב ויתן ללקוח אפשרות לעיין כהסכם לפני חתימתו".
........................
(7) הסכם ערבות לטובת התאגיד הבנקאי:

19. 19. בפסיקה טרם הוכרע, אם הדרישה המוטלת על התאגיד הבנקאי הינה מהותית או ראייתית, אך אין ספק כי נדרש קיומו של מסמך בכתב. כשלעצמי, נראית לי בענין זה דעתו המלומדת של ר' בר קאהן, הטוען כי לאור מטרת החוק ותכליתו, יש לראות דרישה זו כדרישה מהותית (ראה ר' בר קאהן , דיני הגנת הערב (התשנ"ח -1998) 241).
20. 20. המסקנה המתבקשת היא, כי בהעדר מסמך בכתב ולאור קלישותה של גרסת התובע, אינני מקבלת את הטענה כי התובעת התחייבה ו/או הסכימה לערוב לחיובים בחשבון הפרטי-עסקי בערבות צולבת.

התרשלות הבנק
21. 21. גם אם הייתי מקבלת את הטענה, כי סוכם בעל פה שהתובעת תערוב לחשבונו הפרטי של מר גמליאל, גם אז אין מנוס מן המסקנה, כי הנתבע התרשל ואף פעל בניגוד לחובת הנאמנות המוטלת עליו, בכל הנוגע להעברת הכספים מחשבונה של התובעת ל"חשבון המוקפא".
22. 22. מאחר שלא נחתם הסכם ערבות בין הצדדים, שומה היה על הנתבע להודיע לתובעת ולהכינה מבעוד מועד לקראת אפשרות העברת הכספים מחשבונה ל"חשבון מוקפא". חלף זאת, בוצעה העברת הכספים כלאחר יד, מבלי להודיע על כך מראש לתובעת. הנתבע סבר ככל הנראה, כי הוא זכאי לנהוג מנהג בעלים בכספו של הלקוח, כפי שעולה מעדותו של מנהל הסניף מר נחמני, שבחר לומר "... יש לי הסכמה גורפת. אני לא זוכר אם התקשרנו [לתובעת]" (עמ' 19 ש' 8).
23. 23. הדברים חמורים במיוחד, מאחר שמדובר בחשבון עו"ש פעיל, אשר שימש את הלקוח לצורך עסקיו. הנתבע היה מודע, ללא ספק, לעובדה שהעברה מעין זו עלולה להשפיע על תזרים המזומנים של החברה ועל יכולתה הכלכלית. התנהגותו של הנתבע כלפי התובעת, היתה מנוגדת בתכלית להתנהגות המותרת ביחסי בנק-לקוח, כפי שנאמר בע"א 760/77 גדעון בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567, 571:

"....כידוע, בנק אינו רשאי לעשות בחשבון לקוחו ככל שיעלה על רוחו. כאשר בנק מבקש לחייב את חשבון הלקוח, עליו לבסס זכותו לעשות כן על הסכם בינו לבין הלקוח, או על הוראת דין. זאת ועוד: אפילו עומדת לבנק הזכות לקבל כספים מידי הלקוח, אין הבנק רשאי לעשות דין לעצמו, ולחייב את חשבון הלקוח - להבדיל מהגשת תביעה נגדו - אלא אם כן ישנה הוראת דין או הוראה בהסכם שבין הבנק לבין לקוחו, המאפשרת לבנק לחייב את חשבון הלקוח....".
24. 24. התנהגותו של הנתבע במקרה זה חמורה במיוחד, לאור העובדה שלא ניתנה לתובעת התראה מוקדמת, על הכוונה להעביר כספים מחשבונה, על פי הוראה חד-צדדית של פקידי הבנק. מנהל התובעת העיד, כי הועמד בפני
עובדה מוגמרת, וכאשר נוכח כי הנתבע ממאן להחזיר את הכספים לחשבונה של התובעת, לא נותרה כל ברירה בפני
ו, והוא נאלץ לחתום על מסמך, המורה לנתבע להעביר את הסך של 22,000 ₪ לחשבונו הפרטי (נספח ו' לתצהירו של מר גמליאל).
25. למרות שהנתבע היה ער, ללא ספק, למשמעות הדרסטית של העברת כספים מחשבונה של התובעת לחשבון מוקפא, המצוי בשליטתו הבלעדית, לא בחל בנקיטת אמצעי דרסטי זה פעם נוספת, כאשר העביר סך של 44,000 ₪ לחשבון מוקפא, חודש ימים לאחר ההעברה הראשונה. מתוך העברה זו, הוחזר לחשבונה של התובעת סך של 21,000 ₪ בלבד (נספח יב' לתצהירו של מר גמליאל).
26. ב"כ התובעת דורש כי יוחזרו לתובעת שני הסכומים, שהועברו מחשבונה שלא כדין, בסך של 22,000 ₪ ועוד 21,000 ₪. לאור התנהגותו הנפסדת של הנתבע במקרה זה, אין ספק, כי מדובר בדרישה מוצדקת. לפיכך, אני מורה על השבת הסכומים, כמבוקש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

החתימה על אגרת החוב
27. התובעת מאשרת, כי הסכימה לחתום על אגרת חוב (שעבוד צף), לשעבוד המסמכים הסחירים לטובת הנתבע. לדבריה, הנתבע נהג בחוסר תום לב כלפיה, כאשר הוסיף בכתב יד את התאריך 28.11.02, בעוד שלטענתה נחתמה אגרת החוב ביום 10.11.02 (נספח ז' לתצהירו של מר גמליאל).
28. התובעת טוענת, כי משעה שסרב הנתבע לכבד שיקים שנמשכו לחשבונה, סירבה היא מצידה להשלים את תהליך רישום אגרת החוב, אך הנתבע נטל את אגרת החוב והגישה לרישום, תוך ציון התאריך 28.11.02 כתאריך חתימתה.
29. מעדותו של ע/ה מר נחמני עולה, כי סוכם בין הצדדים שהתובעת תחתום על אגרת החוב בתאריך 31.10.02, ואישר כי לא ידוע לו "אם יש דבר כזה חתום" (עמ' 21 ש' 4). לדבריו:

"... הלקוח ברגע שהבין שאין ערבות צולבת, וברגע שביקשנו ממנו לחתום עליו, הלקוח נסוג מדברים שהיו מסוכמים בינינו ואמר שהוא הלך להתייעץ עם עו"ד" (שם, ש' 9).

30. ב"כ התובעת מבקש ללמוד מעדותו של מר נחמני, כי זה האחרון היה מודע לכך שהתאריך הוסף על ידי הנתבע בדיעבד וטוען, כי אגרת החוב נרשמה ללא הרשאה. לפיכך, סבור ב"כ התובעת, כי יש להורות על ביטול ומחיקתה של אגרת החוב.
31. איני מקבלת עתירה זו של התובעת. לא הוכח בפני
, כי התאריך הוסף על ידי הנתבע בדיעבד, כנטען. מנהל התובעת עצמו אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי הסכים לחתום על אגרת החוב, "מכיוון שהיתה בעיה בחשבון הפרטי" (עמ' 8 ש' 9). בנסיבות אלה, אין ספק כי היתה גמירת דעת מצד התובעת לחתימה על אגרת החוב. טענתה של התובעת, כי התאריך המתנוסס על אגרת החוב הוסף בדיעבד, ואינו משקף את ההסכמה במלואה, נותרה תלויה על בלימה, ולא שוכנעתי באמיתותה. לפיכך, אינני נעתרת לבקשה להורות על ביטול ומחיקת אגרת החוב.

סירוב הנתבע לכבד שיקים של התובעת
32. ב"כ התובעת לא מצא לייחד מקום נרחב בסיכומיו לתיאור הנסיבות, אשר גרמו לסירובו של הנתבע לכבד שיקים של התובעת. כל שנטען בסיכומים בקצרה הוא, שלא היתה כל הצדקה לסירובו של הבנק לכבד שיקים שנמשכו מחשבונה של התובעת. לפיכך עותר ב"כ התובעת להשבת יתרת השיקים, שהיו בחשבון החברה, בסך של 123,976 ₪.
33. ב"כ הנתבע טוענת בסיכומיה, כי התובעת לא הגישה בקשה להסרת ההגבלה מחשבונה, והמסקנה המתבקשת היא, כי התובעת סבורה אף היא, שההגבלה היתה כדין. ב"כ התובעת מאשר בסיכומי תשובתו, כי התובעת אכן לא ביקשה הסרה ההגבלה מחשבונה.
34. ב"כ הנתבע מוסיפה וטוענת, כי התובעת ידעה היטב, כי החבות בחשבונה ובחשבון העסק-פרטי הינה חבות אחת, כפי שעולה גם מדף האובליגו (ת/14), ומדברי ע/ה מר נחמני. ב"כ הנתבע סבורה, כי נוכח החוב הגבוה שנצבר בחשבון העסק-פרטי, סירוב השיקים בחשבון התובעת ביום 10.11.02 נעשה כדין.
35. משהוכח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי לא נחתמה ערבות צולבת ע"י התובעת, ומאמציו של הנתבע לשכנע את מנהל התובעת לחתום עליה בשלב מאוחר יותר כשלו לחלוטין, אין ולא היה מקום ליצור זיקה בין חשבונה של התובעת לבין החשבון העסקי-פרטי. בנסיבות אלה, סירובו של הנתבע לכבד שיקים של התובעת, בגין יתרת חובה גדולה שנצברה בחשבון הפרטי, הוא סירוב שלא-כדין. לפיכך, אני קובעת, כי על הנתבע להשיב לתובעת את סכומם של השיקים בסך של 123,976 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

פגיעה בשמה הטוב של התובעת, אובדן אשראי ספקים ואובדן רווחים
36. הסעד האחרון המבוקש על ידי התובעת, הוא פיצוי סטטוטורי לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, בגין פגיעה בשמה הטוב בקרב ספקים. בסיכומי תשובתו אף מרחיב ב"כ התובעת בענין זה וטוען, בהסתמך על

פסק דין
שניתן בת.א. 70402/00 גלוב קונטרקטינג אינק.נ' בל"ל (דינים שלום, כרך יח, 849), כי "פעולת החזרת שיק, באם נעשתה שלא כדין, מהווה פרסום לשון הרע".
37. ב"כ הנתבע טוענת, כי לא הוכחו רכיבי פרסום לשון הרע או נזקיה של התובעת, ולכן אין לזכותה בפיצוי בגין ראש נזק. כך גם לגבי אובדן אשראי ספקים, ואובדן רווחים.
38. בנסיבות המקרה שבפני
, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת לבסס דרישתה לפיצויים בגין ראשי הנזק כאמור לעיל. אמנם, ישנם מקרים בהם פעולת החזרת שיק תיחשב כפרסום לשון הרע, אך בשונה מהמקרה שנדון בענין גלוב, לא הוכח בפני
פרסום לשון הרע, ע"י מתן הודעה על סירוב השיקים לנפרעים ולמוסדות בנקאיים, שאצלם הופקדו השיקים. מאחר שלא התקיים יסוד הפרסום, הנדרש בעוולת לשון הרע, מובן כי לא קמה תשתית לפסיקת פיצויים בראש נזק זה.
39. הנזקים האחרים נטענו על ידי התובעת במעורפל, ללא ראיות או פירוט נתונים כלשהם. לפיכך אני קובעת, כי בהעדר הוכחה על קיומם של נזקים אלה, אין התובעת זכאית לפיצוי בגינם.

סוף דבר

אני מקבלת את התביעה, בחלקה, כאמור בסעיפים 26 ו-35 לעיל.

אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת לשלם לתובעת סכום כולל של 166,976 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום הגשת התביעה (31.12.02) ועד התשלום המלא בפועל.

כמו-כן , אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום ב' ב אדר ב, תשס"ה (13 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין.
ד"ר דפנה אבניאלי
, שופטת








א בית משפט שלום 224059/02 גיל דור שקיות דפוס בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/03/2005)