פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל | פסקי דין על יוסי שירותי דרך | פסקי דין על מסינגר עוזי | פסקי דין על אהרון רוזנטל ואח' |

2286-04/08 תוב     29/10/2015




תוב 2286-04/08 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' יוסי שירותי דרך בע"מ, מסינגר עוזי, אהרון רוזנטל ואח'








בית משפט השלום בצפת



תו"ב 2286-04-08 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל
נ' יוסי שירותי דרך בע"מ
ואח'




בפני

כבוד השופט דניאל קירס


בעניין:

ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל
ע"י נציג היועץ המשפטי לממשלה עוה"ד צביקה כוחן



המאשימה


נגד


1.יוסי שירותי דרך בע"מ

(שפוטה)
2.מסינגר עוזי

(נמחק)
3.אהרון רוזנטל
(נמחק)
4.פארי אליסף אמר (שפוט)
5.יגאל יפרח




הנאשמים













הכרעת דין (הנאשם 5)

1
.
בכתב האישום נטען כי ביום 11.3.2007 נתגלה בידי פקחים מטעם המאשימה כי בוצעו באחריות הנאשמים, במקרקעין הידועים כגוש 13987 חלקה 30 בישוב יסוד המעלה (להלן: המקרקעין), עבודות ושימושים כדלקמן:

א.
בניית רצפת עץ (דק עץ) בשטח של 150 מ"ר ושימוש לצרכי מסעדה/בית קפה "קפה אליס".
ב.
בניית מבנה מעץ, נילון וקירוי דנפל בשטח של 75 מ"ר ושימוש במבנה לצרכי מסעדה/בית קפה "קפה אליס".
ג.
שימוש במבנים אשר ניתן לגביהם צווי הריסה ואיסור שימוש במסגרת תיק עמק 20198/03 ואשר כוללים מבנה בשטח של 30 מ"ר, מבנה שירותים בשטח של 15 מ"ר וגדר באורך של 15 מ"א הבנויה על גבי שצ"פ .
ד.
בניית מבנה מעץ בשטח של 6 מ"ר המשמש כמחסן (להלן יחדיו: המבנים).

נטען כי העבודות והשימושים בוצעו ללא היתר. נטען כי הנאשם 5 יגאל יפרח הנו שוכר של מקרקעין ו/או מחזיק בפועל במבנים ובמקרקעין ו/או מי שהיה מוטלת עליו חובה להשיג היתר לביצוע העבודות ולשימוש ו/או מי שביצע בפועל את העבודות ו/או מי שאחראי לביצוע העבודות ו/או מי שמשתמש בפועל במקרקעין.

2.
הנאשמת 1 נשפטה במסגרת הסדר טיעון ביום 10.12.2009. הנאשמים 2 ו-3 נמחקו מכתב האישום ביום 3.5.2011. הנאשם 4 נשפט במסגרת הסדר טיעון ביום 29.1.2012. בדיון ביום 4.2.2015 נערכה פרשת התביעה בקשר לנאשם 5 יגאל יפרח (להלן: הנאשם), והחלה פרשת הגנתו, בכך שהעיד. הנאשם טען כי ברצונו לקרוא לעדים, ונקבע, בנוכחותו, דיון עוקב ליום 11.6.2015, תוך הזהרתו, לפי סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 כי אם לא יתייצב להמשך משפטו, ניתן יהיה לשפוטו בהעדרו. כן שאל הנאשם בסוף הדיון האם יש אפשרות שיתקשר עם עורך דין "בהמשך", וקבעתי כי ככל שברצונו לעשות כן, יעשה זאת תוך 30 יום. לדיון העוקב, אשר התקיים למעלה מ-4 חודשים לאחר מכן במועד שנקבע במעמד הנאשם, הנאשם לא התייצב. קבעתי כי בנסיבות אלה ניתן לקבוע כי הסתיימה פרשת ההגנה ולאפשר למאשימה לסכם; עם זאת, לפנים משורת הדין דחיתי שוב את מועד סיום פרשת ההגנה, תוך שקבעתי כי "יובהר לנאשם 5 כי אם זו הפעם לא יתייצב לדיון – בית המשפט ידון בתיק בהעדרו, יחליט כי פרשת ההגנה הסתיימה וישמע סיכומים בתיק". הנאשם פנה בבקשה לדחות את המועד הנדחה של הדיון שנקבע ליום 2.7.2015, בטענה שנוכח מצבו הכלכלי הוא טרם התקשר עם עורך דין. זאת, למרות שנקבע בפני
ו, כאמור, כחמישה חודשים קודם לכן כי ככל שהוא מעונין לשכור את שירותיו של עורך דין עליו לעשות זאת תוך 30 יום. הבקשה לדחות את הדיון נדחתה. הנאשם – בחר שלא להתייצב לדיון כלל. על כן קבעתי כי הסתיימה פרשת ההגנה, והמאשימה סיכמה את טענותיה.

3.
אין מחלוקת בענין זיהוי המקרקעין מושא כתב האישום. בתשובתו של הנאשם לאישום בדיון ביום 13.9.2011 טען הנאשם כי השותף שלו הוא אשר ניהל את בית הקפה "אליס" מושא כתב האישום. כן טען כי "שני המחסנים היו קיימים במקום מקודם. לא עשיתי שום דבר בלי הסכמת בעלי המתחם".

4.
במסגרת עדותה של המפקחת מטעם המאשימה, גב' חגית בן דוד, הוגש העתק הסכם שכירות (ת/6)
לפיו הנאשם (וכן "פארי אמר") שכרו את המקרקעין (ה"הואיל" הראשון) מיום 15.8.2005 עד יום 15.11.2010 (פס' 3.1). העדה העידה כי הסכם השכירות כבר הוגש לבית המשפט (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 30 ש' 5-7; המסמך אכן הוגש, במסגרת בקשה שהגישה הנאשמת 1 ביום 24.12.2009 (ע' 9). הנאשם חקר את
עדת המאשימה בחקירה נגדית, אך לא עימת אותה בענין הסכם השכירות (ראו ע' 33 ש' 17-23). הנאשם אף הודה בעדותו כי הוא שכר את המקרקעין (יחד עם אחר – "כשאנחנו שכרנו את המקום" – ע' 33 ש' 31) וכי הם קיבלו חזקה במקום (ע' 34 ש' 26-27). בחקירתו הנגדית טען הנאשם תחילה כי "נכנסו" למקום בשנת 2006-2007; אולם כאשר הוצג לו העתק הסכם השכירות הקובע תחילת תקופת השכירות בשנת 2005 (ת/6), לא התכחש לו אלא, תיקן את עדותו בהתאם להסכם השכירות ("יכול להיות שחתמנו ב-2005 אבל אנחנו רק בשנת 2006 התחלנו לשפץ" ע' 34 ש' 9-16); הנאשם אף אישר כי "יכול מאוד להיות" שהם התחילו לשלם דמי שכירות באוגוסט 2005 (שם, ש' 17-19), וכי השותף היה פארי עמר ("ש. תסכים איתי כי השותף שלך היה פארי עמר? ת. הוא היה מנהל" – שם, ש' 20-21). הנאשם הודה כי במרץ 2007 הם היו במקום (ע' 35 ש' 1-2 – "וודאי"). לאור כל האמור הוכח מעל לספק סביר כי הנאשם היה בגדר שוכר של המקרקעין במועד גילוי העבירה הנטען.

5.
המאשימה הוכיחה, בנוסף, את קיומם של המבנים ואת השימוש בהם במועד הנטען בכתב האישום (עדות גב' בן דוד בע' 28-29 והמוצגים שהוגשו במסגרתה).

6.
בכך די כדי להרשיע את הנאשם, למצער בגין עבירות השימוש הנטענות, וזאת מעצם היותו שוכר של המקרקעין בהם
בוצעו העבירות מכוח סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת, אלא אם הנאשם הוכיח את ההגנה לפי סעיף 208(ב) לחוק. לענין זה אשוב בהמשך. אפנה לחשדות לעבירות הבניה (במובחן משימוש).

7.
הנאשם הודה בבניית רצפת העץ (פריט 2(א) לכתב האישום): "ש. מרגע שקיבלתם את בית הקפה איזה עבודות בניה ביצעתם? ת...בחוץ עשינו רק רצפת עץ שאין לי מושג מה הגודל שלה. ש. אם אגיד לך שזה 150 מ"ר מדוד מה תגיד? ת. יכול להיות" ע' 35 ש' 4-8).

8.
לעומת זאת, המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי המבנה מעץ, נילון וקירוי דנפל (פריט 2(ב) לכתב האישום) נבנה בתקופה שבה הנאשם היה בגדר שוכר במקרקעין. הנאשם אמנם העיד כי כאשר הוא ושותפו קיבלו חזקה במקום "המקום היה שרוף והמבנה היה נטוש" (ע' 34 ש' 10-11) וכי הם עשו שיפוצים (שם, ש' 15-16), אולם עדות זו אינה מסירה ספק סביר בקשר לבניית המבנים מושא ענייננו, שהם חיצוניים למבנה בית הקפה עצמו.
בענין המבנה מעץ (פריט 2(ב) לכתב האישום), תחילה טען הנאשם כי הוא לא השתתף בביצוע שלו; כי הפרגולה כבר עמדה וכי "יכול להיות" שבעלי המקרקעין הוסיף את הגג (ע' 35 ש' 9-16). בהמשך, עת עומת עם תמונה של מבנה זה (ת/4), אישר הנאשם כי הוא לא יכול לומר מי ביצע את הבניה, אך הוא אישר את האפשרות שהבניה בוצעה על ידי השוכר (ברי, הנאשם ו/או שותפו): "בטוח בעלי המתחם ויכול להיות שגם אנחנו כי מי שניהל שם זה היה [השותף של הנאשם]" (ע' 35 ש' 26-28). לשאלת ב"כ המאשימה מה יגיב אם יאמר לו כי בהסכם השכירות העבודות החיצוניות הוטלו על השוכר השיב הנאשם "בסדר גמור" (ע' 36 ש' 25-26); אולם ההתייחסות היחידה שמצאתי בהסכם השכירות לעבודות חיצוניות היא ההוראה בחוזה לפיה אין לבצע עבודות כאלה ללא אישור הבעלים (ת/6, סעיף 7.5). המאשימה לא הוכיחה ברף הנדרש כי המבנה מעץ או הגג שלו
(פריט 2(ב) לכתב האישום) נבנה דווקא בעת שהנאשם היה שוכר במקרקעין; ובעדות הנאשם לפיה הוא אינו יודע האם הגג הוסף בתקופה זו אם לאו, אין כדי להרים עבור המאשימה את הנטל שהיא לא הרימה בקשר לגג.
לסיכום הנקודה – יש לזכות את הנאשם בעבירת הבניה (במובחן מעבירת השימוש) בקשר למבנה מעץ (פריט 2(ב) לכתב האישום).

9.
כמו כן לא הוכיחה המאשימה כי המחסן (פריט 2(ד) לכתב האישום) נבנה דווקא בתקופת השכירות של הנאשם, ויש לזכותו מעבירת הבניה (במובחן מעבירת השימוש).

10.
כבר ציינתי, בקשר לעבירות השימוש הנטענות כולן, כי די בהוכחה כי הנאשם היה שוכר ומחזיק במקרקעין בעת השימושים כדי להרשיעו, אלא אם יוכיח את ההגנה לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה. זאת – לא עשה הנאשם. שכן, על מנת להוכיח את ההגנה בסעיף הנזכר, על הנאשם להוכיח לא רק כי העבירה נעברה שלא בידיעתו, אלא, בנוסף, כי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה. הנאשם לא טען, לא כל שכן הוכיח, כי דאג לוודא כי רכיבי הבניה מושא כתב האישום, אשר עברו שימוש בתקופה שבה הנאשם היה שוכר יחד עם שותפו, נבנו בהיתר (והוא לא טען או הוכיח למשל כי גילה שהם אינם בהיתר וכי הוא פעל בהתאם). אמנם בשנת 2009 הגישה חברת ירדן ב.ש.י.י. נדל"ן והשקעות בע"מ, חברה של הבעלים החדש של המקרקעין (ע' 31 ש' 13-18), בקשה להיתר (ת/10) וביום 16.2.2010 ניתן היתר לכל המבנים (ע' 43 ש' 9; ת/11). אולם הנאשם לא טען (וממילא לא הוכיח) כי הגשת הבקשה בידי הבעלים החדש ו/או קבלת ההיתר הן תוצאות של מאמציו שלו עצמו, לקיים את דיני התכנון והבניה בקשר למבנים מושא כתב האישום.

11.
סוף דבר: הנני מרשיע את הנאשם בגין שימוש ללא היתר במבנים מושא כתב האישום וכן בבניית רצפת העץ (פריט 2(א) לכתב האישום) ללא היתר, עבירות על סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.


הנאשם מזוכה בענין בניית מבנה העץ (פריט 2(ב)) ובניית המחסן (פריט 2(ד)), כל זאת במובחן מעבירות השימוש שבגינן הוא מורשע, כאמור לעיל.

ניתנה היום,
ט"ז חשוון תשע"ו , 29 אוקטובר 2015, במעמד הצדדים





דניאל קֵירֹס
, שופט










תוב בית משפט שלום 2286-04/08 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' יוסי שירותי דרך בע"מ, מסינגר עוזי, אהרון רוזנטל ואח' (פורסם ב-ֽ 29/10/2015)