פסקי דין על אייל רז | פסקי דין על נועם באנון | פסקי דין על נפתלי באנון |

54676-08/15 א     15/11/2015




א 54676-08/15 אייל רז נ' נועם באנון, נפתלי באנון








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



ת"א 54676-08-15 רז נ' באנון ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





מספר בקשה:
1

בפני

כבוד השופטת
גאולה לוין


מבקש

אייל רז
ע"י ב"כ עוה"ד עמיחי סעדה

נגד


משיבים

1. נועם באנון
2. נפתלי באנון
ע"י ב"כ עוה"ד חגי כהן ועוה"ד עמית לוין



החלטה


לפניי בקשה לצו מניעה זמני, לאיסור כל דיספוזיציה בדירה ברח' וינגייט 2/6 בבאר שבע, הידוע כגוש 38027 חלקה 30/13 (להלן: "הנכס").

1.
הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין של הנכס האמור. הנכס הינו דירה בבעלות משותפת של המשיב 1 (להלן: "נועם") והמשיב 2 (להלן: "נפתלי") שהינו אביו של נועם.

המסמך עליו מושתתת התביעה הוא מסמך המוכתר כ"זיכרון דברים" שנחתם ביום 9.7.2015 בין המבקש לבין נפתלי. במסמך מופיע נפתלי לבדו כ"מוכרים" של הנכס, ללא אזכורו של נועם. בפתיח המסמך נכתב כדלהלן:
"הואיל והמוכרים מצהירים כי הנם הבעלים הרשום והחוקי של מלוא הזכויות והמחזיקים והבלעדיים בנכס באמור;
והואיל והמוכרים מעונינים למכור את הדירה לקונים בתנאי הסכם זה;
והואיל והקונים מעונינים לרכוש את הנכס האמור מהקונים בתנאי הסכם זה;"

במסמך התחייב המבקש לשלם עבור הדירה סך של 455,000 ₪. נרשם כי מועד זמני התשלום ייקבעו במעמד החוזה.
במסמך הצדדים התחייבו לחתום על הסכם סופי אצל עורך דין, עד ליום 31.8.2015.
כן נקבע פיצוי במקרה של הפרה של התחייבויות זכרון הדברים בסך 10% מכלל העסקה.

2.
בכתב התביעה טען המבקש כי בחודש יוני 2015 הוא החל להתעניין בנכס וניהל מו"מ עם נפתלי, השניים נפגשו ביום 7.7.2015 ופעם נוספת ביום 9.7.2015. בפגישה ניהלו השניים מו"מ, כאשר נפתלי היה בקשר טלפוני עם נועם, בסופו הסכימו על מכירת מלוא הזכויות בדירה למבקש, במחיר של 455,000 ₪ וחתמו על זיכרון דברים בהתאם.

נטען בתביעה כי ביום 18.7.2015 הודיע נפתלי למבקש כי אין בכוונת המשיבים למכור את הנכס, וכל הניסיונות לשכנע את נועם שלא לחזור בו מהסיכומים, לא צלחו והוא הודיע שהוא מבטל את חתימתו על זיכרון הדברים.

3.
לטענת התובע, העסקה בין הצדדים התגבשה לכדי הסכם מחייב שלווה בגמירות דעת ורצינות. נטען כי יש לראות בנפתלי כשלוחו של נועם לצורך ניהול המו"מ והחתימה על ההסכם. נטען כי נועם היה מודע למו"מ בין נפתלי למבקש. הוא אישר טלפונית את המחיר שסוכם, ורק לאחר השיחה הטלפונית חתם נפתלי על זיכרון הדברים.

המבקש תובע אפוא כי ייקבע שהצדדים קשרו עצמם בחוזה מחייב, וכי המשיבים יחויבו בפיצוי בסך 45,500 ₪ שהינו הפיצוי המוסכם בזיכרון הדברים.

4.
בד בבד עם התביעה, הוגשה כאמור בקשה למתן צו מניעה זמני לאיסור כל דיספוזיציה בנכס.
נטען בבקשה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבים התחייבו לבצע עסקת מכר, והעסקה קובלה על ידי הצדדים, ומכאן שלמבקש זכות מוצקה לתביעתו הצודקת. מאזן הנוחות נוטה, על פי הנטען, לטובת המבקש, שכן צו מניעה ישמור על המצב הקיים וימנע מהמשיבים למכור את הנכס לצד שלישי.
נטען גם כי הבקשה הוגשה ללא שיהוי. המבקש פעל למתן הצו בזריזות האפשרית. תחילה ניסה לפעול מול נפתלי, לאחר מכן יצר קשר עם נועם, ומשכלו כל הקיצין, הגיש את התובענה.
הבקשה לצו מניעה זמני נתמכה בתצהירו של המבקש.

5.
המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, אפילו תתקבלנה כל הטענות העובדתיות של המבקש, המוכחשות, הן לא מקימות לו את הסעד המבוקש בתביעה, קרי, אכיפת ההסכם. משכך, אין מקום למתן סעד זמני של דיספוזיציה בנכס.
לטענת המשיבים, נועם לא ביצע עם המבקש כל עסקה, לא תחילת עסקה, לא מו"מ ולא ראשית מו"מ.
נטען כי נפתלי לא יכול היה להקנות למבקש את זכויותיו של נועם. נפתלי מעולם לא הצהיר כי הוא מייצג את נועם לצורך מכירת הנכס. נועם אמר למבקש ברחל בתך הקטנה, כי הוא אינו מעוניין למכור את הנכס. המבקש ידע, כך נטען, כי נפתלי לא מייצג אותו, וכי הסכם סופי ייחתם רק בהסכמת נועם.

נטען כי במעמד הפגישה השנייה בין נפתלי למבקש, טלפן נפתלי לנועם ועדכן אותו כי הוא נמצא בפגישה בנוגע למכירת הדירה למבקש. על פי הנטען, נועם אמר לאביו כי הוא אינו מעוניין למכור את הדירה. במעמד זה המבקש ביקש לנסות לשכנע את נועם ולקח את הטלפון, ובשיחה קצרצרה הודיע לו נועם כי הוא אינו מעוניין למכור את הדירה. הוא חזר על כך גם באוזני נפתלי. ואולם, חרף התנגדותו המפורשת של נועם ביקש המבקש להגיע להסכמות מותנות עם נפתלי בידיעה גמורה כי הן רק מול נפתלי, תוך מחשבה ואמונה כי בהמשך הדרך יצליח נפתלי לשכנע את נועם להסכים לעסקה. במסגרת זו שלף המבקש את המסמך "זיכרון דברים", מילא בכתב ידו את הפרטים והחתים עליו את נפתלי.

לטענת המשיבים, כשנפתלי חתם על זיכרון הדברים הוא אמר למבקש באופן ברור כי ההתחייבות לביצוע העסקה כפופה לאישור עו"ד מטעמו ולהסכמתו ואישורו של נועם. לטענתו, בזמן אמת היה ברור לכל הצדדים שהעסקה מותנית בהסכמה של נועם. נפתלי, כך נטען, חתם על זיכרון הדברים מבלי שנועץ בעורך דין, מתוך הבנה ואמונה כי מדובר בשלב במשא ומתן בלבד. המשיבים מדגישים כי מאחר שהיה מדובר בשלב במו"מ בלבד, המבקש גם לא שילם כל מקדמה או תשלום על חשבון התמורה, וגם לא צוינו במסמך פרטים מהותיים רבים, לרבות מועדי תשלום, מועד מסירה ופרטיו של הבעלים נועם.


לטענת המשיבים, כמה ימים לאחר זיכרון הדברים התקשר נפתלי למבקש והודיע כי נועם עומד בסירובו למכור ולכן לא ניתן יהיה להתקדם בעסקה והמו"מ מופסק. המבקש בתגובה שלח מכתב בו דרש לבצע את העסקה. נטען כי בשל הלחצים הפסולים שהפעיל המבקש, ובעצת עורך דינו לשעבר, הודיע נפתלי למבקש כי הוא מוכן להציע הצעה מחודשת למכירת זכויותיו שלו בלבד בדירה, אולם במתכוון במחיר גבוה ביותר. המבקש, מצידו, דרש מנפתלי למכור את מלוא הזכויות בדירה.

6.
לטענת המשיבים, הפרשנות היחידה שניתן לתת לזיכרון הדברים היא שהוא כפוף לחתימתו של נועם ולהסכמתו, שכן אחרת הוא חסר תוחלת משפטית, מאחר שנפתלי אינו יכול למכור זכויות שאינן בבעלותו.

בנוסף טוענים המשיבים כי המבקש פעל בערמומיות ודחף את נפתלי לחתום על זיכרון דברים אותו ערך המבקש מראש, תוך שהוא יודע כי ברור לצדדים כי לא מדובר בהסכם מחייב והוא כפוף להסכמתו וחתימתו של נועם על ההסכם, וכפוף להיוועצות עם עורך דין.

לטענת המשיבים, לאורך כל הדרך ציין נפתלי בפני
המבקש כי הזכויות בדירה הם בבעלות משותפת שלו ושל בנו נועם, כפי שניתן להיווכח בנסח הטאבו, ועסקת המכירה, ככל שתתקדם, כפופה להסכמתו המפורשת של נועם. המשיבים מדגישים כי נועם מעולם לא ייפה את כוחו של נפתלי למכור את זכויותיו בדירה.
לשיטת המשיבים, משלא נכרת הסכם בין נועם לבין המבקש, אין כל נפקות לזיכרון הדברים גם כלפי נפתלי.

7.
המשיבים טוענים לא מתקיימים התנאים למתן צו מניעה זמני, מאחר שהתובענה נעדרת כל עילת תביעה, ובפרט ביחס למתן צו עשה ומכירת מלוא הזכויות בדירה. כן נטען לחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, שכן המבקש הסתיר מבית המשפט עובדות מהותיות.

לגבי מאזן הנוחות, נטען כי המבקש קנה דירה שלא התכוון לגור בה, הוא לא הצביע על מאפיין ייחודי בדירה ולא פירט את החיוניות שבקניית הדירה לצרכיו. בידי המבקש לכל היותר, אם בכלל, זכות לתביעה כספית ועל כן אין מקום ליתן צו מניעה זמני.

תגובת המשיבים נתמכה בתצהירים של שני המשיבים.

8.
הבקשה נדונה לפני ביום 13.10.2015. לבקשת ב"כ הצדדים נחקרו המבקש ונפתלי על תצהיריהם. ב"כ המבקש לא עמד על חקירתו של נועם.

9.
בסמוך לאחר הדיון הגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה, בה ביקש להוסיף לכתב התביעה סעד חלופי, לחלופין ולמען הזהירות, בדבר אכיפת הסכם המכר בגין חלק מהדירה, ולרבות חלקו של נפתלי.
בהחלטה מיום 19.10.2015 התרתי את התיקון ואפשרתי לצדדים להשלים את טיעוניהם בקשר לבקשה לצו מניעה זמני, לנוכח התיקון של כתב התביעה.

10.
בהשלמת הטיעון מטעם המבקש נטען כי מתן הצו כלל לא יפגע במשיבים, שכן נועם אמר בדיון כי אינו מעוניין למכור את הדירה, ונפתלי אמר שלא התכוון למכור את הדירה ללא הסכמתו של נועם.
לטענת המבקש, הגרסה לפיה נפתלי חתם על ההסכם חרף סירוב בנו למכור את הדירה אינה מתקבלת על הדעת ויש לדחות אותה, הגם שנועם לא נחקר על תצהירו. נטען כי חזרת המשיבים מהעסקה נבעה משיקולים של כדאיות העסקה ולא מכל שיקול ענייני. לשיטת המבקש, הוא זכאי לסעד של אכיפה, הגם שנועם לא חתם בעצמו על ההסכם, וזאת על יסוד סעיף 3(א) לחוק השליחות, ממנו עולה כי הוכחת קיומה של שליחות והתחייבות לעסקה במקרקעין, אינה טעונה מסמך בכתב וניתן להוכיחה בראיה חיצונית. במקרה דנן, הקשר המשפחתי בין המשיבים, המצגים של נפתלי והעובדה שזיכרון הדברים נחתם לאחר שיחת טלפון עם נועם, הן ראיות חיצוניות המוכיחות כי התקיימו יחסי שליחות בין נועם לנפתלי, והן מייתרות את דרישת הכתב במקרקעין.

11.
המשיבים מדגישים בהשלמת הטיעון, כי נועם אמר למבקש בזמן אמת שהוא מסרב לעסקה. כפועל יוצא מתחייב, המבקש ידע בזמן אמת שזיכרון הדברים מותנה בהסכמה של נועם, ועל כן אין לו כל עילה משפטית גם מול נפתלי.
נטען כי משנמנע המבקש לחקור את נועם על תצהירו, יש לקבל כממצא עובדתי, לפחות בשלב ביניים זה, את האמור בתצהירו. המשיבים מדגישים גם סתירות בגרסת המבקש: מחד טען כי לא ידע שיש בעלים נוסף לנכס, ומאידך טען כי נפתלי הציג עצמו כמיופה כוח של נועם.

עוד טוענים המשיבים, כי אפילו תחת ההנחה שהמבקש נהג בתום לב, אין להעניק סעד על מחצית הזכויות מאחר שזו אינה העסקה לה התכוונו הצדדים, והיא נוגדת במפורש את אומד הדעת של הצדדים ופוגעת בזכויות צד שלישי. בזמן אמת אף צד לא היה מעוניין במכירה או ברכישה של מחצית הדירה, תוך כפיית יחסי שותפות.
לבסוף טוענים המשיבים כי בית המשפט אינו נוהג לאכוף עסקאות מקרקעין כאשר לא נחתם הסכם סופי, ולכל היותר מסתפק בפיצוי כספי.

12.
על פי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יינתן סעד זמני לבקשת בעל דין אם שוכנע בית המשפט בקיומה של עילת תביעה ואם מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני (רע"א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיק (ניתן ביום 13.3.2012); רע"א 4982/12 מעיין ופיתוח בע"מ נ' חליפה (ניתן ביום 20.8.2012); רע"א 2168/14 ישכיר נ' בין ג'ון (ניתן ביום 7.4.2014). כן יביא בית המשפט בחשבון שיקולים של צדק ויושר, ומועד הפניה לבית המשפט.


שני השיקולים המרכזיים בבחינת בקשה לסעד זמני הם איפוא סיכויי התביעה העיקרית ומאזן הנוחות בין הצדדים, קרי אם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנלווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק למבקש שיהיה גדול מנזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' יצחק אמר, פ"ד נו(1) 529).

13.
אפתח בסיכויי התביעה. אין חולק כי לא נחתם הסכם מפורט בין המבקש לבין שני המשיבים, שהינם בעלים בחלקים שווים של הזכויות בנכס.
כל שנחתם הוא זכרון דברים בין המבקש לנפתלי. לא נחתם שום מסמך בין המבקש לבין נועם.

בטרם אדרש לשאלת תוקפו של זכרון הדברים כחוזה מחייב, אתייחס לסוגיית השליחות.


כדי שעסקת המכר (ככל שנקשרה עסקה בין המבקש לנפתלי) תחייב את נועם, על המבקש להראות אחת משתיים: שלנפתלי הייתה הרשאה מנועם להתקשר בעסקה בשמו ובמקומו או שבדיעבד אישר נועם את ההתקשרות.

השאלה הראשונה היא, אם כן, האם נוצרה שליחות בין נועם לנפתלי.
סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, קובע את הדרכים שבהן נוצרת שליחות: "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהועדה מאת השולח לצד שלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם".

הנטל להוכיח קיומה של השליחות מוטל על שכמו של המבקש. המבקש הוא בבחינת "המוציא מחברו" ועל כן מוטל עליו להוכיח שחתימת נפתלי על זיכרון הדברים מחייבת את נועם.

14.
במקרה דנן, נועם הצהיר כי לא נתן לנפתלי ייפוי כוח בכתב, או בעל פה, בקשר עם זכויותיו בדירה ומעולם לא נתן לו הרשאה לנהל בשמו מו"מ על זכויותיו בדירה. הצהרותיו של נועם לא נסתרו, בפרט משלא נחקר נועם על תצהירו.

האמור בתצהיר של נועם תואם את האמור בתצהיר של נפתלי כי מעולם לא קיבל הרשאה מבנו בקשר עם זכויותיו בדירה (סעיף 22 לתצהיר). על פי תצהירו של נפתלי, הוא ציין בפני
המבקש כי הזכויות בדירה בבעלות משותפת שלו ושל בנו וכל עסקה כפופה להסכמתו המפורשת (סעיף 5 וסעיף 8 לתצהיר). נפתלי חזר על כך בעדות בבית המשפט.

באשר לעדות המבקש, אין באמור בתצהירו של המבקש כי להצביע על כך שניתנה הרשאה מנועם לנפתלי או שסבר שניתנה הרשאה. כל שנאמר בתצהיר הוא שהמבקש נפגש עם נפתלי ביום 9.7.2015, במהלך הפגישה נוהל מו"מ כאשר נפתלי היה בקשר טלפוני עם נועם ובסופו "הסכמנו על מכירת מלוא הזכויות במחיר של 455,000 ₪" והמבקש ונפתלי חתמו על זיכרון דברים למכירת מלוא הזכויות בדירה. הוא הצהיר גם שבעת המו"מ שניהל עם נפתלי שוחח גם עם נועם בטלפון והיה לו ברור שנפתלי מוסמך לנהל את המו"מ ולחתום על ההסכם.
בעדות בבית המשפט המבקש העיד כי חשב שנפתלי הוא הבעלים היחיד של הדירה (עמ' 4 לפרוט') ולא ידע מי הבעלים של הדירה לפי נסח הטאבו (עמ' 3, שר' 19 לפרוט'). על פי עדות המבקש, נפתלי לא אמר לו שהוא מייצג את נועם.
לא ברור כיצד הדברים מתיישבים זה עם זה – שכן אם חשב המבקש שנפתלי הוא בעלים בלעדי של הדירה, מדוע בעקבות שיחת טלפון היה ברור לו שנפתלי מוסמך לחתום על ההסכם? נראה כי לא בכדי בחר המבקש להותיר את הדברים תחת ערפול כלשהו.

15.
מכל מקום, אין בתצהירים ובעדויות שהובאו לפניי בשלב זה של הדיון תשתית ראייתית, ולו לכאורית, לקיומם של יחסי שליחות בין נועם לנפתלי. אין ליחסי שליחות זכר בגרסאות של נפתלי ונועם וגם גרסתו של המבקש אינה מלמדת על יחסי שליחות. אין גם כל טענה שנועם אישר את ההתקשרות בדיעבד.
על כן ההכרעה בבקשה לסעד זמני תתבסס על הקביעה הלכאורית כי לא נוצרו יחסי שליחות בין נפתלי לנועם.


אוסיף כי נוכח דברי המבקש כי לא ידע שמחצית הדירה שייכת לנועם במועד החתימה על זכרון הדברים, ונוכח העובדה שלא טען כי נפתלי נחזה לשלוח של נועם, או כי נועם יצר חזות של הרשאה, אזי אין מקום להידרש לסוגית נפקותו של סעיף 6 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, שעניינו באדם הפועל בחזקת שלוח של אחר ללא הרשאה.


מכאן שלכאורה, זיכרון הדברים שנחתם בין נפתלי למבקש אינו יכול לחייב את נועם מכוח יחסי שליחות, והוא חסר כל תוקף כלפי נועם וביחס לזכויותיו בדירה. על כן סיכוי התביעה להתקבל ביחס לנועם נמוכים ביותר.

16.
מכאן לסיכויי התביעה נגד נפתלי. הבדיקה הראשונית הנדרשת לכך הינה האם השתכלל לכאורה זיכרון הדברים בין המבקש לנפתלי לכלל הסכם מכר מקרקעין מחייב, מכוחו זכאי המבקש לצו מניעה זמני.
זיכרון דברים יכול להיחשב לעיתים למחייב ובר-תוקף, אף אם אין בו אלא מסגרת שלדית, אשר הצדדים מסכימים כי היא תקרום עור וגידים בחוזה מפורט. העובדה שבזיכרון הדברים הצדדים התחייבו לחתום הסכם סופי אצל עו"ד אינה שוללת את האפשרות שזיכרון הדברים מהווה חוזה מחייב. השאלה הטעונה הכרעה היא האם יש בזכרון הדברים כדי להעיד על רצונם של הצדדים להתקשר זה עם זה בהתקשרות מחייבת (ר' ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ (ניתן ביום 3.4.2006).
זיכרון דברים בעסקת מכר יהווה חוזה מחייב אם הוא מלמד על מסוימות וגמירות דעת הצדדים. בין יסוד המסוימות לבין יסוד גמירות הדעת קיימים קשרי גומלין המאפשרים לבית המשפט ללמוד על השתכללותו של אחד על פי בחינת קיומו של האחר (ר' ע"א 8430/06 אמנון שבתאי נ. משה ספני (ניתן ביום 3.11.08); ע"א 3380/97 תמגר חב' לבניה ופיתוח בע"מ נ. בלהה גושן (ניתן ביום 4.11.98); ע"א 3160/08 אליהו מזר נ. גאון חב' לבניין בע"מ (ניתן ביום 28.6.09)".

17.
"גמירות הדעת" משמעותה רצון מגובש של הצדדים להתקשר בחוזה, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. גמירות הדעת צריכה להיות מכוונת להתקשרות עם צד מסוים. המבחן להתקיימותה הינו מבחן אובייקטיבי, קרי הביטוי החיצוני שנותן בעל דין לרצונו להתקשר בחוזה.

על גמירות הדעת ניתן ללמוד גם מהתנהגות הצדדים .כפי שכתבו המחברים דניאל פרידמן ונילי כהן:
"כוונתם של הצדדים איננה נלמדת רק מהנוסח שבו בחרו ומתוכנו של זיכרון הדברים, אלא גם מהתנהגותם של הצדדים לפני, בעת ולאחר הסכמה על זיכרון הדברים עצמו. מתן דמי קדימה, תשלום חלק ניכר מהמחיר ובאופן כללי, קיום החיובים על פי החוזה – כל אלה תומכים במסקנה כי זכרון הדברים מחייב; וההיפך – אי מתן דמי קדימה, המתנה ואי פעולה על סמך ההסכם – מחלישים או שוללים מסקנה בדבר קיומו של חוזה"

(פרידמן וכהן, חוזים (כרך א') עמ' 297-8).

18.
המבקש טוען כי לצדדים היתה גמירות דעת ביחס למכירת מלוא הזכויות בדירה. הוא הדגיש בתצהירו כי מעולם לא דובר על רכישת חלק מהדירה וכי לא היה מעלה על דעתו לרכוש חלק מדירה בשותפות עם אחר.

גם אליבא דנפתלי דובר על מכירת מלוא הדירה, אך נפתלי טוען כי מבחינתו ראה את "זכרון הדברים כתהליך התחלתי ולא משהו מוגמר" וכי אמר למבקש "שזה תלוי בבן שלי אם הוא יסכים למכור את הדירה" (עמ' 6, שר' 21-23 לפרוט').

אם זו אכן הייתה כוונתו של נפתלי, היא לא באה לידי ביטוי בנוסח של זכרון הדברים. בניגוד למה שניתן היה לצפות, לא נרשם בזכרון הדברים כי התקשרות בהסכם סופי מותנית בהסכמה של נועם. אין במסמך גם כל הבהרה שהוא אינו מהווה התקשרות מחייבת כל עוד לא נכרת חוזה מפורט או כל עוד נועם לא נתן הסכמתו או שאין בחתימתו של נפלתי כדי לחייב את נועם.

נוסחו של זכרון הדברים שאינו מאזכר את נועם מביא לכך שלא ניתן לשלול על הסף את סיכויי התביעה כנגד נפתלי. עם זאת, אין לומר לעת הזו כי סיכויים אלה גבוהים באופן המצדיק צו מניעה זמני, מהטעמים שיפורטו להלן.

19.
לטעמי, קשה לכאורה לקבל את טענת המבקש כי לא ידע על כך שמחצית הדירה שייכת לנועם. המבקש אישר כי זכרון הדברים מולא בכתב ידו. זכרון הדברים כולל את פרטי הנכס לרבות גוש וחלקה. נפתלי העיד כי הציג למבקש את נסח הטאבו והוא רשם את הפרטים מתוך הנסח (עמ' 7, שר' 1-2 לפרוט'). בנסח רשום מפורשות כי נועם הוא בעלים של מחצית הנכס. המבקש לא נתן הסבר חלופי למקור ממנו נלקחו פרטי הנכס והסתפק בעדות על כך שלא עשה שום בדיקה לגבי זהות המוכר (עמ' 3, שר' 23 לפרוט'). ניתן לתמוה על התנהלות זו מצד מי שהגיע מצויד בזכרון דברים ומילא בו את פרטי הנכס ופרטים נוספים של העסקה, אך "כשל" במילוי שם המוכרים.


זאת ועוד, על פי כל המצהירים נועם שוחח בטלפון עם נפתלי במהלך הפגישה בין המבקש ונפתלי ביום 9.7.2015. נפתלי הצהיר כי

נועם אמר בטלפון כי הוא מתנגד למכירה (סעיף 9). המבקש מזכיר בתצהירו את שיחת הטלפון עם נועם, אך נמנע מלפרט את תוכנה (סעיף 20 לתצהיר המבקש). הימנעות זו מחייבת זהירות בקבלת גרסתו כי לא ידע על זכויותיו של נועם בדירה.

20.
ככל שידע המבקש על כך שמחצית הדירה שייכת לנועם והכוונה מבחינתו הייתה שנפלתי חותם גם בשמו של נועם, הרי שגם דבר זה לא בא לידי ביטוי בנוסח זכרון הדברים. בניגוד למה שניתן היה לצפות, לא נרשם בזכרון הדברים כי המוכרים הם נועם ונפתלי וכי נפתלי חותם בשמו של נועם.

מכל מקום, זכרון הדברים חסר פרט מהותי ביותר שהינו זהות המוכרים. מבחינה זו ספק אם הוא כולל את הפרטים המהותיים הנדרשים כדי לשכללו לחוזה מחייב (דרישת המסוימות).


בזכרון הדברים גם לא מצויה "נוסחת קשר" מובהקת ומדויקת היכולה ללמד על כוונת הצדדים לגבי היחס בין זכרון הדברים לבין "הסכם סופי" שאמור היה להיחתם אצל עו"ד. לפיכך, על מנת לקבוע האם הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב ביניהם כבר בגדרו של אותו זכרון דברים, יש לתור אחר ביטוי אחר לגמירת דעתם של הצדדים, או להיעדרה.

21.
לעת הזו, בטרם התבררה התובענה והוצגו מלוא הראיות, ישנן שתי אינדיקציות מרכזיות לכך שהצדדים, לכאורה, לא גמרו בדעתם שזכרון הדברים יהווה הסכם מחייב.

ראשית

, המבקש לא שילם מקדמה בעת החתימה על זכרון הדברים. ככל שהצדדים היו רואים עצמם מחויבים בהסכם כבר במועד החתימה על זכרון הדברים, הדעת נותנת כי הצדדים היו קובעים תשלום מקדמה וכי זו היתה מתבצעת בפועל. העדר הסכמה על תשלום, ולו סמלי, מטיל ספק ביחס לכוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב כבר בשלב זכרון הדברים.

שנית

, התנהלות המבקש לאחר שנפתלי הודיע לו כי בשיחת טלפון כי אין בכוונתו למכור את הנכס מצביעה על כך שלכאורה לא סבר שזכרון הדברים מהווה חוזה מחייב וסופי. על פי תצהירו של המבקש, בעקבות אותה הודעה הוא יצר קשר טלפוני עם נועם וניסה לשכנע אותו "לכבד את ההסכם". אם אמנם כוונתו של המבקש הייתה להתקשר בהסכם מחייב עם נפתלי, לא ברור מדוע פנה אל נועם. המבקש גם ניהל לכאורה מו"מ ישירות עם נועם ("בשיחה הזכרתי לנועם שהוא אמר שהוא יכול לחיות עם 460" (עמ' 5, שר' 21 לפרוט').
התנהלותו מחזקת, לכאורה, את גרסת המשיבים כי זכרון הדברים היה רק שלב במו"מ שהמשכו היה מותנה בהסכמה של נועם. ההסבר של המבקש לכך שפנה לנועם ("האבא אמר לי שהבן יקבל חלק מהכסף של הדירה" – עמ' 5, שר' 8 לפרוט') אינו מניח את הדעת, שכן לכאורה ייעודו של הכסף אינו מעניינו של הקונה.

לכל אלה מתווספת העמימות מצד המבקש ביחס לתוכן השיחה בינו לבין נועם ביום 9.7.2015. נועם, מצידו, הצהיר כי אמר למבקש באותה שיחה כי אינו מעונין למכור את זכויותיו בדירה. משלא נחקר נועם על תצהירו, והמבקש לא מסר גרסה לגבי תוכן אותה שיחה, הרי שלכאורה גרסתו של נועם לא נסתרה ויש בה כדי לתמוך בטענת הנתבע כי זיכרון הדברים לא נועד להיות מסמך מחייב.

מכל האמור עולה כי לכאורה לא הייתה גמירות דעת (ואף לא מסוימות) להתקשרות בהסכם מחייב למכירת מלוא הזכויות בנכס למבקש. כמו כן, בהתאם לעדויות של כל הנוגעים בדבר, לא הייתה לכאורה לצדדים כוונה להתקשר בהסכם מחייב ביחס למכירת מחצית הנכס בלבד.
נוכח האמור נראה על פניו, בכל הזהירות המתחייבת בשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות בענין סיכוי הההליך, כי על המבקש לצלוח משוכות גבוהות כדי לזכות בתביעה.

22.
גם שיקולים של מאזן הנוחות אינם תומכים בהיעתרות לבקשה. מהתשתית שנפרשה לפני לא עלה בידי המבקש לשכנע כי הנזק שייגרם לו אם לא יינתן צו זמני חמור מהנזק שייגרם למשיבים אם יינתן הצו. המבקש לא פירט ולא ביסס את נזקיו, מעבר לאמירה כללית כי אי מתן צו יפגע אנושות בזכותו, שכן מכירת הנכס תביא למצב בו לא תתאפשר אכיפת ההסכם.

אכן, אם לא יינתן צו - יתאפשר למשיבים למכור את הנכס. אך צידו האחר של המטבע הוא שמתן הצו יצר את צעדיהם של המשיבים ביחס לנכס שבבעלותם. המבקש לא הצביע על זיקה מיוחדת דווקא לנכס נשוא התביעה ונראה כי בעבורו מדובר בעניין עסקי. המבקש לא טען כי הדירה דרושה לו למחייתו, דבר שמתחזק גם מכך שבזכרון הדברים כלל לא טרח לציין מועד מסירת החזקה בדירה. לכאורה, לשני הצדדים אין זיקה מיוחדת לדירה והיא משמשת כנכס עסקי ומכאן שמאזן הנוחות אינו נוטה דווקא לטובת המבקש.


אוסיף, ברוח האמור ברע"א 3160/08, כי חזקה על המשיבים שידעו לשקול את הסיכון הכרוך במכירת הדירה לצד שלישי כל עוד לא הושג הסדר בין הצדדים וכל עוד התביעה תלויה ועומדת, בין השאר בהתחשב בדיני העסקאות הנוגדות.


בסיכום הדברים, הבקשה לצו מניעה זמני – נדחית.
הצו הארעי שניתן ביום 31.8.2015 מבוטל.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.

ההחלטה תישלח לב"כ הצדדים.



ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ו, 15 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 54676-08/15 אייל רז נ' נועם באנון, נפתלי באנון (פורסם ב-ֽ 15/11/2015)