פסקי דין על אייל שמיר | פסקי דין על רוט משה | פסקי דין על חברת ר. מלכות יודאיקה תשמישי קדושה |

9331/02 א     15/03/2005




א 9331/02 אייל שמיר נ' רוט משה, חברת ר. מלכות יודאיקה תשמישי קדושה בע"מ





בתי המשפט
21
א 009331/02
בית משפט השלום ירושלים
15/03/2005

כב' השופטת ר' שלו-גרטל

לפני
אייל שמיר

בעניין:
התובע
י' שמלה ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. רוט משה

2 חברת ר. מלכות יודאיקה תשמישי קדושה בע"מ
הנתבעים
א' מאור (מרקוביץ)

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. בפתח

פסק דין
זה, אין לי אלא לאמץ את דברי ב"כ התובע בתגובתו לסיכומים מטעם הנתבעים. אוסיף רק, כי נפסק לא אחת, כי שופט רשאי להפסיק חקירה "השופט הוא המופקד על ניהול הדיון ושעה שהוא התרשם, כי מוצתה חקירה ואין החקירה מחדשת דבר, מוסמך הוא להפסיקה" [ה' 46/57, 51/57, העצני נ' בן גוריון פ"ד יא, 396, 403; ע"א 2742/90 אהרונוב נ' אהרונוב פ"ד מה(3), 159].

2. ראשיתו של ההליך בתביעה, בסדר דין מקוצר, שהגיש התובע נגד הנתבעים, לתשלום סכום של 300,840 ₪. לטענת התובע, רכש ממנו הנתבע, עבורו ועבור הנתבעת, מוצרי יודאיקה שונים, במשך השנתיים שקדמו לעסקה האחרונה נשוא התביעה. העסקה האחרונה בוצעה בחודש 8/02, התובע סיפק למחסני הנתבע במישור אדומים, סחורה בשווי 300,840₪ ולא קיבל תמורתה.

3. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, בה טענו, כי על פי מערכת היחסים העסקית בינם לבין התובע, היה הנתבע רשאי להחזיר סחורה במקרה שלא נמכרה, או להחליף סחורה, ואכן, הוא החזיר לתובע סחורה בשווי של כ-160,000 ₪.
בנוסף, התובע סיפק כמות גדולה של סחורה, למרות שהנתבעים לא היו מעוניינים בה, והם ביקשו ממנו לבוא וליטול אותה חזרה. לאחר דיון בבקשה, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן [בש"א 7912/02].

4. בקדם המשפט הראשון, שהתקיים ביום 8.10.03, הבהיר ב"כ הנתבעים, כי התובע רשאי למשוך חזרה סחורה בשווי 130,000 ₪, ואז התביעה מצטמצמת לסכום של 170,000 ₪ [עמ' 1 בפרו'].

5. בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית. התובע הסתפק בתצהיר עדותו, ואילו מטעם הנתבעים, העידו הנתבע, שמואל לוין, ודוד בן לולו.

6. התובע והנתבע נחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם. ב"כ התובע וויתר על חקירתם של המצהירים שמואל לוין ודוד בן לולו [עמ' 15 שו' 4, עמ' 19 שו' 4].

7. בשלב הזה של הדיון, לאור חומר הראיות והתרשמותי מהעדים, אני מעדיפה את גירסת התובע על פני גירסת הנתבעים. במאזן ההסתברויות, עדיפה גירסת התובע, המבוססת גם על עובדות מוצקות, אמינות, נסיון החיים והשכל הישר, וגם על הרובד המשפטי, כפי שיבואר להלן.
גירסת התובע הינה, כי מדובר בעסקת מכר פשוטה. הוא סיפק לנתבעים סחורה, על פי ההזמנות שקיבל מהם, והיה צריך לקבל את התמורה, כפי שנהגו הצדדים במשך השנתיים שקדמו למועד האספקה האחרון ב-8/02.
לפי העדויות, אין מחלוקת בין הצדדים, כי במשך השנתיים, בהן ניהלו הצדדים עסקי מסחר, לא החזירו הנתבעים, אף לא פעם אחת, סחורה, בגלל שלא היה להם דורש בשוק, כפי שנטען מלכתחילה בתצהיר שתמך בבקשת רשות להגן.
מדובר בכמות של עשרות אלפי כריכות. למעט מספר מועט של כריכות שהיו בהן פגם בייצור, לא החזירו הנתבעים לתובע סחורה, מהסיבה שלא היתה דרישה בשוק לסחורה זו. כך העיד הנתבע:
"ש. כמה פעמים ביצעת החזרות במהלך כל התקופה שבה עבדת מול התובע?
ת. פעם אחת החזרתי.
ש. כמה יחידות?
ת. בערך... 150 יחידות" [עמ' 17 למטה, עמ' 18 למעלה].
כך העיד התובע בחקירה נגדית:
"ש. דובר ביניכם על החלפת סחורה?
ת. אף פעם לא. גם הדגשתי לו את זה כל הזמן, אם אתה מזמין סחורה ולוקח סחורה
אין מה להחזיר. מה שהזמנת זה שלך אלא אם כן פגום ממני, וגם אף פעם הוא לא
החזיר סחורה. רק פעם אחת הוא החזיר כמה עשרות שההדפסות היו הפוכות, זה היה
פגום" [עמ' 10 שו' 10-13].
"...הוא אמר לי אם אני אקח סחורה בכמויות ואני ארצה להחזיר להחליף משהו שלא הלך לי, הוא בא, דיברנו כלקוח ללקוח, הוא אמר לי אם אני אקח סחורה בכמויות יהיה איזה מוצר שלא יהיה לי...אם אני ארצה להחזיר ברכה מסויימת שלא הלך לי אני יכול להחזיר? אמרתי לו אצלי אין להחזיר, מה שאתה מזמין אתה מקבל אלא אם כן המוצר פגום. מצדי אל תזמין כמויות, תזמין פחות, וגם באמת אף פעם הוא לא החזיר לי, חוץ מפעם אחת שהיה טעות בהדפסות הוא החזיר לי כמה עשרות" [עמ' 10 למטה, עמ' 11 למעלה]. התובע נתן הסבר משכנע ומניח את הדעת לגישה שנקט. "...שזה שלושה או ארבעה אחדים אני יכול להחליף לו, אין בעיה, כי לא יצרתי במיוחד בשבילו..." [עמ' 11 שו' 7-12].
יודגש, אם הנתבע התכוון לסכם עם התובע על שיטת קונסיגנציה, היה עליו לתת ביטוי ברור בכתב לכוונה זו, כנהוג בעולם המסחר. הנתבע אפילו לא השתמש במונח "קונסיגנציה" בתצהירי עדותו השונים. לא בזה שנתן בתמיכה לבקשת רשות להגן, ולא בתצהירי עדותו הראשית. הוא גם לא עמד על גירסה זו בצורה מפורשת והחלטית, כאשר ניתנה לו ההזדמנות להעיד על כך בחקירה נגדית. זאת ועוד, לגירסת הנתבעים, קדם ליחסי המסחר בינם לבין התובע משא ומתן, ואף הוחלפה טיוטת הסכם, אשר לא נחתם בסופו של דבר [סע' 6 בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע].
הנתבע לא מפרט עובדות היכולות ללמוד על כוונת הצדדים במשא ומתן. העובדה שבסופו של דבר לא נחתם הסכם כתוב, דווקא מחזקת את גירסת התובע, לפיה, לא היתה הסכמה להחזרת סחורה. אני מעדיפה את עדותו האמיתית של התובע, אשר התבטא בשפה פשוטה, ברצף, ענה מיד על כל מה שנשאל, מבלי להתחמק, וניכר היה, שאמר דברי אמת היוצאים מן הלב, על פני עדותו החמקנית של הנתבע, שגם אינה מסתברת ואינה הגיונית. אם היה ממש בגירסתו, חזקה על הנתבע שהיה דואג להחתים את התובע על הסכמה כזו. יודגש, הנתבע עשה רושם של איש עסקים ממולח, פיקח, לא תמים שנפל בפח. אם היתה לו כוונה לנהל את עסקי המסחר עם התובע, באופן שיוכל להחזיר סחורה שלא נמכרה, היה עליו לומר זאת במפורש לתובע, לתת לכך ביטוי בכתב, כפי שרצה לעשות בטיוטת ההסכם, ואם לא נתן ביטוי לכוונה זו, הרי שנהג בחוסר תום לב.
אני מקבלת את גירסתו של התובע, לפיה, על פי ההסכם בינו לבין הנתבעים, הוא סיפק להם סחורה על פי הזמנתם, ללא אפשרות להחזיר סחורה שלא נמכרה. במשך שנתיים שקדמו לאספקה האחרונה, נהגו הצדדים על פי האמור, ולכן, המסקנה היא שהנוהג ביניהם הוא אותו נוהג שהיה מקובל בעסקאות הקודמות ביניהם. נוהג זה, הוא גם נוהג שצדדים סבירים בנסיבות דומות, היו רואים אותו כחל בעסקאות מסוג זה, שהרי מדובר ביצרן קטן, ולא במפעל גדול עם חוסן כלכלי איתן.
העובדות דלעיל מתיישבות גם עם הוראות סעיפים 5, 6 בחוק המכר תשכ"ח-1968, לפיהן, פרטים של חוזה מכר שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים, יהיו לפי הנוהג הצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג. החוק קובע במפורש, כי אם נזקקו הצדדים לביטויים או תנייות שנוהגים להשתמש בהם בהליכות סחר, יפורשו הביטויים והתנייות בהתאם למשמעות הנודעת להם בסחר הנדון.
עוד נקבע במפורש, כי חיוב הנובע מחוזה מכר, יש לקיימו בדרך מקובלת, ובתום לב, והוא הדין גם לגבי שימוש בזכות הנובעת מן החוזה.
אני קובעת כמימצא עובדתי, שמדובר בעסקת מכר פשוטה, לפיה, הנתבעים הזמינו מהתובע סחורה, התובע סיפק להם את הסחורה, והם חייבים בתשלום מלוא התמורה, כפי שקובע חוק המכר הנ"ל [סע' 19, 21]. יש להדגיש, כי חובת המוכר למסור את הממכר, וחובת הקונה לשלם את מחירו, הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד.
כמו כן, טוען התובע, כי סיפק לנתבעים את כמות הסחורה שהם הזמינו, לפי בקשתם. עדותו גם בנקודה זו מהימנה, משכנעת ומבוססת על נסיון החיים והשכל הישר. מדובר ביצרן קטן, לא מפעל גדול "אני לא מחזיק מלאי גדול" [עמ' 5 שו' 1], מה שהזמין הנתבע ייצר עבורו התובע וסיפק לו. בלתי מתקבל על הדעת, שהתובע, שהינו ייצרן לא בקנה מידה גדול, ייצר כמויות אדירות, כלשונו, מבלי שקיבל הזמנה לכך "במקרים כמו שלו שהוא קונה כמויות אדירות..." [עמ' 6 שו' 21-22], "אדם הזמין ממני שלושים וחמש אלף כריכות, אם אתה מזמין שלושים וחמש אלף, מקבל שלושים וחמש. אדם לא מזמין אחד מקבל אלף. מה אני יעשה עם תשע מאות נותרים? מה אני יעשה איתם? ..." [עמ' 7 שו' 11-14], "כל הזמנה לגופה. למה אם היה לו כמות גדולה שלא יכלתי לייצר בשלושים יום, כל הזמנה לגופה לפי הגודל שלה, הייתי אומר לו לפני כן כמה זמן יקח" [עמ' 10 שו' 5-6].
כאמור, עדותו של התובע נשמעה משכנעת ביותר "זה דברים בטלים כחרס הנשבר, דבר שאין לו ממש, אף יצרן בעולם גם העדים שהוא הביא אותם, אף אדם בעולם לא היה מסכים לייצר סחורה בשלוש מאות אלף שקל" [עמ' 11 שו' 20-21]. "אני לא האמנתי שהוא יעשה לי כך, יגזול אותי, יגנוב אותי וכמעט לפשיטת רגל. המע"מ של החשבונית הוא הזדכה על זה, ואני צריך לשלם את הריבית בבנק עד היום, אני מוגבל ספקים, אני התעניתי העסק שלי כמעט נחרב התחננתי אליו, כמעט בכיתי" [עמ' 13 שו' 11-14].
להבדיל מעדות התובע, עדות הנתבע לא היתה משכנעת, ולאו דווקא משום ספק באמינותה אלא משום היותה חמקנית, וחסרה פרטים מהותיים, בנקודות המהותיות. אין כל תשתית עובדתית בעדות הנתבע ל"רקע להזמנה" של הסחורה במחצית 2002, כפי שהוצג בסיכומי ב"כ הנתבעים. המבצעים ברחבי ארה"ב, לקראת פסח תשס"ב, כפי שטען בסיכומים ב"כ הנתבעים [עמ' 7], אין להם זכר בעדות הנתבע. אגב, דווקא הטענה בסיכומים, ביחס למבצעים לקראת פסח, מחזקת את גירסת התובע בדבר ההזמנה הגדולה שהזמינו הנתבעים. ה"נוהג" להחזיר סחורה, כפי שנטען על ידי הנתבעים, לא הוכח בראיות של ממש. העדים שמואל לוין ודוד בן לולו נתנו עדות קצרה בתצהירים, לפיה, לכל היותר, ניתן היה להחזיר סחורה במערכת היחסים העסקית בינם לבין הוצאת "מתנאל". הם אינם מצהירים, כי איל שמיר, התובע, נהג כך. זאת ועוד, התובע הבהיר בחקירתו הנגדית, כי ישנו עוד יצרן בשם "מתנאל", שהיה פעם שותף שלו, הוא נמצא בכתובת אחרת [עמ' 14 שו' 17-19], כך שלא מן הנמנע שאותה הוצאה בשם "מתנאל", עשתה עסקים, בתנאים שונים, עם אחרים.
הנתבע גם לא הביא לעדות את אביו, אשר, לטענתו, ביקר בארץ בחנוכה תשס"ג, והיה יחד עם הנתבע במחסנים של התובע, ואף אמר לתובע "שכדאי להחליף את מלאי ההחזרות שהצטברו במחסנינו" [סע' 10 בתצהיר עדות הנתבע, עמ' 4 שו' 10-11].
אביו של הנתבע הוא זה שמנהל את העסקים בארה"ב. עדותו היתה יכולה לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים, והיתה יכולה לחזק את גירסת הנתבעים. משום מה, הוא לא נתן תצהיר עדות, ולא זומן להעיד, מבלי שניתן לכך הסבר. מדובר באדם קרוב, שלכאורה לא היתה כל מניעה לזמנו לעדות. הימנעות הנתבעים מלעשות כן, פועלת לחובתם, ומכרסמת כירסום של ממש באמינות גירסתם. הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראייה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון קבלנות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1), 450]. הנחה זו המבוססת על ציפיה הגיונית ניתנת אומנם לסתירה, ברם, בנסיבות דנן, לא הובאו כל נימוקים במגמה לנסות ולסתרה.
סיכומו של דבר, אני קובעת כמימצא עובדתי, שהנתבעים הזמינו מהתובע 34,945 כריכות, לפי הפירוט 16,085 כריכות עור גדול, ו-18,860 כריכות עור קטן [עמ' 5 שו' 7-10]. הוכח מעל לכל ספק, שהסחורה סופקה לנתבעים בשתי הובלות, אחת ביום 15.8.02 והשניה ביום 18.8.02, בהתאם לחשבונית מס מס' 0492. הוכח מחיר הסחורה שסופקה, בעדותו המהימנה של התובע, שלא נסתרה בחקירה נגדית, ולא בראיה אחרת, ואף יש לה סיוע במסמך נ/1, שהנתבעים בחרו להגיש, ולפיו "סך הכל לתשלום 300,840 ₪".
הנתבעים חייבים לשלם לתובע את מלוא התמורה, על פי חשבונית המס, בהתאם לתביעה, ואין כל חובה בדין להחזרת הסחורה לתובע.
8. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה 300,840 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה, 5.9.02, ועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט, סכומי האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום תשלומם, ועד להשבה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד, כולל גם בהליך הבקשת רשות להתגונן, 25,000 ₪ בתוספת מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ד' ב אדר ב, תשס"ה (15 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.

ר' שלו- גרטל, שופטת
עדי ברגר









א בית משפט שלום 9331/02 אייל שמיר נ' רוט משה, חברת ר. מלכות יודאיקה תשמישי קדושה בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/03/2005)