פסקי דין על עמיקם כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ | פסקי דין על מאיר זורע | פסקי דין על גליה זורע |

9133-04/14 א     24/11/2015




א 9133-04/14 עמיקם כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מאיר זורע, גליה זורע








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 9133-04-14 זורע נ' עמיקם כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופט
סארי ג'יוסי


המבקש

עמיקם כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ


נגד

המשיב
1
.
מאיר זורע

ת"ז 55209607
2
.
גליה זורע

ת"ז 55892442 (נמחקה)



החלטה

בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, התיישנות ושיהוי.
רקע
1.
בתביעה עתר המשיב (להלן: "המשיב") ליתן

פסק דין
הצהרתי המכריז כי הינו בעל זכויות "בר רשות" ביחס לנחלות 94 ו-94א' (להלן: "הנחלות") בנתבעת (להלן: "המבקשת").

2.
בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים עוד בשנות ה-90 אשר נסתיימו בפסקי דין חלוטים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (

פסק דין
מיום 9/6/96 ב-ת"א 107/90, פסק הדין של בית המשפט העליון במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן פסק הדין של המחוזי מיום 8/4/99).

3.
בית המשפט המחוזי שב וקבע במסגרת פסק דינו מיום 8/4/99 כי המשיב אינו חבר במבקשת, כאשר מעמדו היה של "מועמד" בלבד וקליטתו כחבר הייתה כפופה לתנאי הקליטה של הסוכנות היהודית. שאלת מעמדו של המשק החקלאי, הנכס נשוא התביעה שלפניי, אף היא נדונה שם ונקבע כי זכויותיו של המחזיק במשק חקלאי, כיחידה בתוך המושב המאוגד באגודה שיתופית, מוגבלות מאחר והמשק בנוי על קרקעות השייכות למדינת ישראל ומנוהלות על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

4.
בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו מיום 9/6/96 כי "המשק שניתן לתובע בתקופה מסוימת היה לרשות מגורים בלבד (חוזה השכירות), לא הוכח שהמבקש נמנה על חבריה של הנתבעת ולחילופין גם לא הוכח שהמבקש קיבל רישיון מלכתחילה לשימוש אחר במשק ו/או לשימוש אחר" (עמ' 14 לפסק הדין מיום 9/6/96). קביעות פסק הדין נותרו עומדות בעינן גם לאחר הערעור לבית המשפט העליון והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי שנתן את פסק דינו מיום 8/4/99.

טענות המבקשת
5.
לטענת המבקשת, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, לאחר שניתנו שורה של פסקי דין חלוטים אשר דחו את טענות המשיב. המבקשת טענה שמתקיים בענייננו השתק עילה, וכעת יש למנוע מהמשיב התדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע. כמו כן, פתיחת עניין זכויותיו של המשיב לבדיקה מחודשת תפגע בעיקרון סופיות הדיון.

6.
בתחילת שנות ה-80 קיבל המשיב זכות לשפץ מבנה רעוע במגרש 94א' לצורך מגוריו באופן זמני. לאחר ששיפץ את המבנה התגורר המשיב עם משפחתו במגרש זה. בשנות ה-90 עתר המשיב לבית המשפט בבקשה להצהיר כי הוא חבר באגודה וכפועל יוצא מכך זכאי למשק. המבקשת כפרה בטענותיו ועמדתה נתקבלה על ידי בית המשפט אשר קבע כי המשיב לא התקבל לחברות באגודה ואינו זכאי למשק.

7.
המבקשת הפנתה למכתב הסוכנות היהודית מיום 4/4/95 הממוען למשיב, בו נאמר כי ועדה מיוחדת של הסוכנות החליטה לאשר למשיב את "היחידה 94א' במושב עמיקם ולא את משק 94". עוד נאמר במכתב, כי המשיב סירב לקבל את החלטת הועדה של הסוכנות, וכי הוא קושר את עצמו (את זכויותיו הקנייניות כביכול) לשאלת החברות. מפאת החשיבות הנודעת למכתב זה. וכך נוסח המכתב: "אתה סירבת לקבל את החלטת הוועדה והנך ממשיך בהליכים בבית המשפט כנגד האגודה השיתופית בה מאורגן המושב. מאחר וטענותיך כנגד המושב תלויות ועומדות בבית המשפט, תדון הסוכנות היהודית בעניינך לאור פסק הדין הסופי שיינתן בתביעתך כנגד המושב".

8.
על פי הסכם משבצת בין המבקשת למינהל, המינהל הוא הבעלים של קרקע משבצת במושב עמיקם ובכללם הקרקע נשוא התביעה. לאור הסכם המשבצת, הסמכות להצהיר על זכויות "בר רשות" מסורה למינהל ולא למבקשת. משכך, ובשים לב לעובדה כי המינהל נמחק מהתביעה, המבקשת ממילא אינה רשאית להצהיר על זכויות "בר רשות". על כן, ולו רק מטעם זה דין התביעה להידחות על הסף.

9.
המבקשת הפנתה לפסיקה ממנה עולה כי נוצר שיהוי מקום בו יש השתהות בפני
יה לבית המשפט, שיהוי שיש בו שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע.

10.
לשיטת המבקשת, אין בטענות המשיב (הגם שנידונו ונדחו) טענות חדשות. המבקשת הפנתה לחקירה נגדית של המשיב מיום 27/10/13 במסגרת תא"מ 3612-07-12, שבה נשאל האם יש בידו אישור כדין להחזיק את נחלה 94. הלה השיב: "כרגע אין לי אבל אני בהתכתבות איתם". למרות חלוף 30 שנה לא היה בידי המשיב אישור כדין להחזיק בנחלה.

טענות המשיב
11.
מנגד, טען המשיב כי די באפשרות של קבלת טענותיו, קטנה ככל שתהא, כדי למנוע את דחיית התביעה על הסף.

12.
טענת המבקשת למעשה בית דין הינה טענה סתומה, מאחר ולא הסבירה האם כוונתה למעשה בית דין מסוג השתק עילה (המקים מחסום להגשת תביעה נוספת), או מסוג השתק פלוגתא (המקים מחסום לטעון טענות מסוימות בלבד).

13.
באשר לטענה של מעשה בית דין, נטען כי בת"א 107/90 נתבקש בית המשפט להצהיר על חברותו של המשיב במבקשת ועל תאריך קבלתי לחברות, קרי, על מערכת היחסים האובליגטורית בין הצדדים. בנוסף, נתבקש בית המשפט לחייב את המבקשת בנזק שנגרם למשיב כתוצאה מסירובה לאפשר לו עבודה חקלאית או להקים מסגריה במשק.


התביעה דנן מתבססת על עילות אחרות, ובה נתבקש סעד הצהרתי לפיו לתובע זכויות "בר רשות" בנחלות, וכי מחיקת תביעת הפינוי שהוגשה על ידי המבקשת שקולה לדחיית תביעת הפינוי ומקימה מחסום משפטי לפינויו של המשיב מהנחלות.


לשיטת המשיב, מהאמור יוצא כי אין תחולה לכלל מעשה בית דין מסוג השתק עילה.

14.
באשר למעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, הרי שאין הוא מהווה טעם לסילוק תביעה, אלא מקים מניעות מלטעון טענה מסוימת. מכל מקום, המבקשת כלל לא הסבירה על איזו פלוגתא חל ההשתק.

15.
המשיב טען כי בידיו מסמך מהסוכנות המעיד על זכויות "בר רשות" בנחלות. על כל פנים, טענת המבקשת כי למשיב אין מסמכים התומכים בתביעתו טעונה בירור עובדתי ואינה יכולה להוות טעם לסילוק התביעה על הסף.

16.
המשיב הפנה להחלטה מטעם ועדת הקליטה הארצית של הסוכנות לקבל אותו ואת רעייתו כבעלי זכויות "בר רשות" בנחלות, מכוח סעיפים 18 ו-26 לחוזה המשולש המקנה לסוכנות אפשרות להקצות מגרש גם אם אין המבקש מתקבל כחבר באגודה. ההחלטה אמנם שונתה מאוחר יותר על ידי הסוכנות, אך לטענת המשיב ההחלטה המאוחרת נעדרת כל תוקף משפטי.

17.
אין במחיקת רשות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") מהתביעה טעם מספיק לסילוק התביעה על הסף. רמ"י הודיעה לבית המשפט כי אם יוחלט בסוף ההליך שהזכויות יועברו למשיב, ההחלטה תכובד על ידה.

18.
המשיב טען כי עילות התביעה לא התיישנו. באשר לזכויות המבקש בנחלות, הרי שעילה זו עניינה זכויות במקרקעין מוסדרים ותקופת ההתיישנות לגביה היא 25 שנה. המשיב הפנה לפסיקה ממנה עולה כי במקרים מסוימים תביעה שנושאה זכויות "בר רשות", גם אם זכויות אלה אינן קנייניות, תוכר כתביעה במקרקעין כמשמעותה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. נטען כי עילת התביעה צמחה במועד בו ניתנה החלטת ועדת הקבלה הארצית של הסוכנות (15/2/93), ולכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות של 25 שנה.

19.
לעניין השיהוי, המשיב טען כי מעולם לא וויתר על זכויותיו והמשיך להתגורר בקרקע. המבקשת הייתה זו שלא נקטה באף הליך כנגדו, ודווקא מחיקת תביעת הפינוי ואי הגשתה מחדש יצרה אצלו מצג כי אין לה כוונה לפגוע בזכויותיו בקרקע.

דיון והכרעה
20.
דחיית תביעה על הסף הינו צעד דרסטי שיש לנקוט בו רק במקרים בהם ברור כי המבקש לא יכול בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש, אפילו הוכיח את כל העובדות המפורטות בכתב התביעה. במחיקה או דחייה של תביעה על הסף מחליט בית המשפט על גורל התביעה ללא שמיעת טענות הצדדים לגוף העניין ולכן יש להפעיל אמצעי זה בזהירות רבה. ראו ספרו של אורי
גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי
, מהד' 8 עמ' 159:

"העובדה שהעילה או השאלה, היא חלשה וסיכוייה להצליח הם קלושים, אינה משמשת נימוק למחיקת התביעה. המדיניות השיפוטית הרצויה היא כי מחיקת תובענה או דחיה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה המבקש בסעד שהוא המבקש, כדי שהתביעה לא תמחק בעודה באיבה."

לעניין זה, ראו גם

ע"א 335/78 שאלתיאל ואח' נ' שני ואח', פ"ד ל"ו
(2) 151 (25.08.1981):


"המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני
המבקש, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו בפני
השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין המבקש יכול לקבל את הסעד שהוא המבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו (
ע"א 109/49
[1]). דחיה של התביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחת היה דינו – להידחות
".

יחד עם זאת, וחרף הזהירות המופלגת שיש לנהוג בבקשות לסילוק על הסף,

תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד -1984,

מקנות לבית המשפט הסמכות לסלק מדרכו הליכים שבהם ניכר וברור כי גם אם יתבררו עד תום, עדיין לא יהיה בכך כדי להצדיק פסיקת הסעד המבוקש.

מעשה בית דין
21.
כאמור, עותרת המבקשת לסילוקה על הסף של התביעה בשל מעשה בית דין. לכלל בעניין מעשה בית דין שני ענפים שונים – השתק פלוגתא והשתק עילה – כפי שהובהר בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (05.01.2011):

"כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה (
ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני,פ"ד כ"ב
(2) 561, 583 (1968) (להלן: ענין קלוז'נר); נינה
זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי
29-31 (1991) (להלן: זלצמן);
רע"א6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז
(5) 691, 706 (2001) (להלן:ענין תאומים)). הטעמים לכלל האמור נעוצים בצורך למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד, ואילוצו להתדיין בענין שכבר נדון, וניתנה לגביו הכרעה, ובמניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים מיותרים. המבחן להשתק עילה הוא זהות העילות בין שני ההליכים(ענין קלוז'נר, שם). מושג זהות העילות נבחן בדרך מרחיבה. וכך, עקרון מעשה בית דין יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, וזאת אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת (
ע"א 8/83גורדון נ' מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח
(4) 797, 801-802 (1985) (להלן: ענין מונאש)). ואמנם, "אין לדקדק במרכיבים מישניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (ענין מונאש, שם).התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר "עילת התביעה" תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי המבקש; כלל"השתק העילה" ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש,בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31).

השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני
בעל דין ההמבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (ענין קלוז'נר, בעמ' 584; זלצמן, בעמ' 137, 146;
ע"א 9551/04
אספן בניה ופיתוח נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט דנציגר ([פורסם בנבו], 12.10.2009) (להלן: ענין אספן);

רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו,פ"ד נז
(1) 673, 684 (2002) (להלן: ענין צוריאנו);
ע"א1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד
(1) 642, 650 (2000))."

22.
על פי דוקטרינת השתק עילה, משנדונה תביעה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם מבוססת התביעה הנוספת על עילה זהה לזו של התביעה הראשונה (ראו:
ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב
(2) 561 (18.10.1968)).

לכלל בדבר השתק עילה שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה, ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (ראו:
רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז
(5) 691, 706 (01.07.2003)).

המבחן שעל פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא "מבחן זהות העילות" (ראו:
ע"א 735/07
צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות
(05.01.2011)). לצורך קביעת זהות העילות נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים וכן למידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים (ראו:

ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח
(6) 447, 453 (14.06.2004)). כמו כן, שתי התביעות תיחשבנה כבעלות עילות זהות "מקום שהמבקש היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה" (ראו:
ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב
(2) 561 (18.10.1968)).

23.
לצורך בחינת חלות הכלל של השתק עילה בענייננו, יש להציב את התביעה דנן מול ההליך בת.א 107/90. על כן, לשאלה מהי עילת התביעה ששימשה יסוד להכרעה הראשונה נודעת חשיבות רבה. מבחן זהות העילה פורש בפסיקה על דרך ההרחבה, ראו ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797 (13.02.1985):

"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון

של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה
".

ההליך המשפטי הקודם
24.
בכתב התביעה הקודם בת.א 107/90, שהגיש המשיב נגד המבקשת, התבקש בית המשפט ליתן

פסק דין
המצהיר על חברותו במבקשת ותאריך קבלתו לחברות. בנוסף לכך, ביקש המשיב לחייב את המבקשת בסכום של 466,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו עקב התנהלות המבקשת.

בקשת המשיב להכיר בו כחבר במבקשת התבססה על תקנון האגודה וכן על החזקתו בפועל במקרקעין. ראו סעיף 26 לכתב התביעה: "א. המבקש טוען כי בהתאם לאמור בסעיף 6ב' לתקנון הנתבעת בקשתו להתקבל כחבר באגודה נדונה והתקבלה, והנהלת האגודה הודיעה לו על כך בכתב (זאת לאחר שהומלץ ע"י ועדת קליטה המורכבת מנציגי המוסדות המיישבים). ב. בנוסף לכך קיבל, ואף הגדיל, בהתאם להחלטות הנהלת האגודה מגרש ועליו בית בן 2 חדרים אותו הרחיב, בנה ושיפץ בכסף רב, וכל זאת בידיעת הנתבעת וכל חבריה, ובמשך תקופה ארוכה".

25.
פסק הדין שניתן בבית משפט זה ביום 09/06/1996 קבע כי לא הוכח שהמשיב נמנה על חבריה של המבקשת. בית המשפט בחן האם המשיב התקבל להיות חבר במבקשת בדרך הקבועה בתקנות האגודה, והשיב על שאלה זו בשלילה: "המבקש לא הוכיח כי אכן ננקטו הליכי הקבלה הקבועים בסעיף 6 לתקנות הנתבעת. לא רק זו אלא אף זו. איני מוכן לראות במכתב שנשלח לתובע מהנהלת הועדה ת/8 (א) כהודעת חברות שלמה ובלתי מסויגת" (סעיפים 18-19 לפסק הדין). ולסיכום נקודה זו נקבע: "לא ניתן לראות ב-ת/8 (א) כהודעה חיובית ובלתי מותנת לחברות בהתאם לסעיף 6(ב) לתקנות הנתבעת. מכאן למסקנה, שהחבר לא התקבל לחברות אצל הנתבעת בדרך הקבועה בתקנות האגודה השיתופית" (סעיף 23 לפסק הדין).

26.
בהמשך, בחן בית המשפט האם המשיב התקבל כחבר במבקשת בדרך של התנהגות, כפי שקובעת תקנה 2(א) לתקנות האגודה. גם על שאלה זו השיב בית משפט בשלילה וקבע את הדברים הבאים: "לא הוכח שהנתבעת נהגה בתובע כחבר, לכל דבר ועניין כפי שתקנה 2 א' לתקנות האגודות השיתופיות מורה. היפוכו של דבר. הנתבעת שכנעה כי נמנעה מלעשות כן, כל עוד לא הוקצה לתובע משק מהסוכנות" (סעיף 40 לפסק הדין).

27.
משנקבע כי המשיב לא התקבל לחברות במבקשת, נדחתה גם תביעתו הנזיקית, שכן העילה להפסקת עבודתו בשטח הייתה נעוצה בעובדה שהאחרון טרם התקבל לחברות.

התביעה הנוכחית
28.
בתביעתו עתר המשיב להצהיר כי הוא ואשתו הינם בעלי זכויות "בר רשות" בנחלות. וכך טען: "בענייננו, מחזיקה משפחת זורע במגרשים כ-34 שנים. ההחזקה ניתנה לה על ידי הנתבעים או מי מהם בידיעה מלאה וגמורה של כל המוסדות הרלוונטיים" (סעיף 153 לכתב התביעה המתוקן). ובהמשך: "מתן הרשאה זו על ידי הנתבעים או מי מהם אינה הדירה ולא יעלה על הדעת כי בחלוף 34 שנים יודיעו הנתבעים כי אין הם מסכימים להמשך ההחזקה והשימוש" (סעיף 162 לכתב התביעה המתוקן).

29.
המשיב ביסס טענה זו על כך שהחוזה המשולש שבין המבקשת, הסוכנות היהודית ורמ"י, מאפשר, לדידו, ליישב מתיישב גם ללא הסכמת האגודה. ראו סעיף 134 לכתב התביעה המתוקן: "סעיפים 18א' ו-26 לחוזה המשולש מאפשרים לסוכנות להקנות זכות להחזיק במשק חקלאי ולעבדו גם אם אין המתיישב מתקבל לחברות באגודה ולכן הסכמת האגודה אינה תנאי בל לעבור להקניית זכות כנ"ל על ידי הסוכנות".

30.
המשיב תמך עמדתו גם בהרשאה שניתנה לו מהמבקשת עצמה. ראו סעיף 149 לכתב התביעה המתוקן:
"במקרה שלפנינו מחזיקים זורע ומשפחתו במגרשים מאז שנת 1980, קרי – כ-34 שנים. עניין זה יצר הסתמכות מבחינת זורע ומשפחתו וברבות השנים הוא אף דחה הצעות למעבר ליישובים אחרים שחיזרו אחריו". בהמשך טען המשיב שהזכות להחזיק במגרשים ניתנה לו על ידי המבקשת בידיעה גמורה של כל המוסדות הרלוונטיים.

31.
כמו כן, ביסס המשיב את טענתו לזכויות "בר רשות" בהחלטת ועדת הקליטה הארצית של הסוכנות מיום 15.2.93. "החלטה זו קבעה מפורשות כי לזורע זכויות מסוג בר רשות ביחס למגרש 94 וכי על הסוכנות לפעול לרשום את זכויותיו בפנקסים המתאימים לכך" (סעיף 142 לכתב התביעה המתוקן). אמנם ההחלטה שונתה לאחר מכן, אלא שלשיטת המשיב להחלטה המאוחרת אין תוקף משפטי מחייב (סעיף 143 לכתב התביעה המתוקן).

32.
נוכח האמור, ביקש המשיב להורות למבקשת להימנע מכל הליך שיש בו כדי לפגוע בזכויות "בר רשות" של המשיב.

עילת התביעה
33.
כאמור, המבקשת טענה כי ענייניו של המבקש הוכרעו בפסקי דין חלוטים המהווים מעשה בית דין. מנגד, המשיב טען כי מדובר בעילות שונות – בהליך הקודם נתבקש בית המשפט להצהיר על חברותו במבקשת, בעוד שבתביעה דנן נתבקש להצהיר כי למשיב זכויות "בר רשות" ביחס לנחלות. סבורני כי יש לקבל את עמדת המשיב ולהלן אפרט את טעמיי לכך.

34.

אמנם יש דמיון בין המסכת העובדתית שבתביעה הקודמת לזו של התביעה דנן, אלא שדעתי היא כי סוגיית זכויות המשיב בחלקות לא מוצתה, ולכך שני נימוקים עיקריים.

35.
ראשית,
התביעה הקודמת התמקדה בבקשת המשיב להצהיר על חברותו במבקשת ולחייבה בנזקיו הנטענים. שאלת זכויותיו בחלקות לא נדונה במישרין וממילא לא ניתנה בה הכרעה מחייבת לגופו של עניין.

36.
שנית,
תביעתו הקודמת של המשיב התבססה על הוראות תקנון האגודה, בעוד שהתביעה הנוכחית נסמכת, בין היתר, על החלטת ועדת הקליטה הארצית של הסוכנות שניתנה ביום 15.02.1993. אמנם הלכה היא שמעשה בית דין אינו חל רק לגבי הפלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותן במסגרת הליך זה (ראו ע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח, פורסם בנבו (18.04.2007)). אלא שלא היה בידי המשיב להעלות את טענתו לעניין החלטת וועדת הקליטה הארצית של הסוכנות במסגרת ההתדיינות הראשונה, שכן טרם ניתנה ההחלטה במועד הגשת תביעתו הקודמת.


במילים אחרות, טענות הנוגעות לזכויות המשיב בחלקות אשר התגבשו טרם הגשת התביעה הקודמת – עילתן כבר מוצתה. לעניין זה ראו דברי בית המשפט העליון בע"א 1545/08 מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ, פורסם בנבו (4.3.2010) (ההדגשה בקו תחתון איננה במקור):

"כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים... עוד נפסק כי מקום שהמבקש יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי המבקשנות כנסמכות על עילות זהות... ודוק: אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף וכדברי השופטת א' פרוקצ'יה: "מבחן 'זהות העילות' בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת..."


בשונה מהאמור, לא היה באפשרות המשיב לתבוע זכויות על פי החלטת וועדת הקליטה הארצית של הסוכנות מיום 15.02.1993, עליה מסתמך בתביעתו הנוכחית,
משזו ניתנה במועד מאוחר יותר. משכך, הליך זה יתמקד בבחינת תוקף ההחלטה, וליתר דיוק, בבחינת השאלה האם מכוח החלטת וועדת הקליטה הארצית של הסוכנות מיום 15.02.1993 ניתן היה להקנות למשיב זכויות "בר רשות" בנחלות.




התיישנות
37.

באשר לשאלת ההתיישנות, ההלכה היא כי סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ראו: ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.2008)).


במסגרת רמ"ש 4867-02-15 ד
.
ש נ'

ל
.
ה
(פורסם בנבו, 08.
06.2015) נדרשתי לשאלה האם זכויותיו של
"בר רשות" הן בגדר "מקרקעין", בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק ההתיישנות, ועל כן תביעה שנושאה זכויות אלה היא "במקרקעין" לעניין סעיף 5 לחוק ההתיישנות. באותו מקרה קבעתי כי במקרים מסוימים, וכך גם במקרה דנן, תביעה שנושאה זכויות בר רשות, גם אם זכויות אלה אינן קנייניות, תוכר כתביעה "במקרקעין" במשמעות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת לאחר שחלפו שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה, ואילו תובענה "במקרקעין" מתיישנת לאחר שחלפו 15 שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה במקרקעין שאינם מוסדרים; ובמקרקעין מוסדרים - לאחר שחלפו 25 שנים.

משכך, ולאור העובדה שהתביעה הנוכחית נסמכת, בין היתר, על
החלטת וועדת הקליטה הארצית של הסוכנות מיום 15.02.1993
, הרי שדין טענת ההתיישנות להידחות.

שיהוי
38.
כידוע, בית המשפט ישלול סעד מבעל דין מחמת שיהוי, רק במקרים חריגים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, הטעונות הוכחה. במסגרת שיקול דעתו, על בית המשפט לבחון האם יש בשיהוי משום ביטוי לוויתור על זכות או אם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (02.07.2003)).
נטל השכנוע להראות קיומן של נסיבות המצדיקות את קבלת טענת השיהוי, הוא על הטוען לשיהוי (ראו: ע"א 554/84

החברה לשכון עממי בע"מ נ' גבריאל מימון
(23.07.1986)). לפיכך, ובהתחשב בכך שסילוק תביעה על הסף מפאת שיהוי הוא מהלך שיינקט רק במקרים חריגים, ובשים לב לכך שהמבקשת לא הוכיחה קיומן של נסיבות המצדיקות את קבלת טענת השיהוי, אין הצדקה לדחות את התביעה על הסף מטעם זה.

בקשה לגילוי מסמכים
39.
בין לבין, הגיש המשיב בקשה למתן צווים לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים, אליה אתייחס במסגרת החלטתי זו.

40.
המשיב ביקש לעיין במסמכים הבאים, אשר לשיטתו הינם רלבנטיים לבירור התביעה:

א. אסמכתאות המעידות כי המשיב שילם דמי שכירות למושב, אם ישנן.

ב.
פרוטוקולים של ועד ההנהלה ושל האסיפה הכללית של המושב בהם עלה שמו של המשיב.

ג.
פניות שנעשו בענייננו של המשיב למוסדות המיישבים ובכלל זה לסוכנות.

ד.
חוזים שנחתמו מול הסוכנות והמינהל ביחס למשבצת מאז שנת 1981 ואילך.

ה.
מסמכים המלמדים על הניסיונות של המושב לממש את זכותו הנטענת ביחס לנחלות.

ו.
פרוטוקולים של ועד ההנהלה ושל האסיפה הכללית של המושב בהם עלה לדיון קבלתם של מספר חברים אחרים, וזאת במטרה לבחון מה היה היחס אליהם בכדי לבסס טענת אפליה.

ז.
פרוטוקול ישיבת הנהלה בו הוחלט למחוק את תביעת הפינוי נגד מאיר זורע
משנת 1994.

41.
מנגד, ביקשה המבקשת לדחות את הבקשה, בין היתר מן הטעם כי מדובר בניסיון להכביד על ההליך. כמו כן, המסמכים המבוקשים, או חלקם, אינם נכללים בתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), תשל"ו-1976 כמסמכים בהם קנויה זכות עיון.

42.
סבורני כי דין הבקשה לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים להידחות. הבקשה שבענייננו איננה ממוקדת דיה ונראה כי מדובר ב"מסע דיג" שאין להתירו. המשיב אף ציין בבקשתו כי אין לו ידיעה האם המסמכים בהם ביקש לעיין מצויים בחזקת המבקשת. זאת ועוד, בקשת המשיב הינה גורפת וכללית מדי, והיענות לדרישותיו משמעותה חיוב המבקשת למיין מסמכים שהצטברו במשך כ-35 שנה.

43.
אף אם אניח כי המשיב

הניח

תשתית

בדבר

הרלוונטיות

של

המסמכים, דומני

שיש בדרישתו

הכבדה

בלתי

סבירה

באופן

המצדיק

את

דחיית

הבקשה

לגילוי

המסמכים.


הפסיקה

ראתה

בהכבדה

על

בעל

דין

כאחד

הסייגים

המצדיקים

צמצום

היקף

הגילוי

ובאופן

ששאלת הרלבנטיות וההכבדה

כרוכים

זה

בזה

ובעלי

השפעה

הדדית, ראו
רע
"
א
9322/07


gerber products company

נ' חברת

רנדי

בע
"
מ
(15.10.2008):

"
על

מנת

שהשיקול

בדבר

הכבדה

יצדיק

את

צמצומה

של

חובת

הגילוי

נדרש

כי

ההכבדה

שתיגרם

תהיה

בלתי

סבירה

בנסיבות

העניין
.
מבחן

זה

הינו

גמיש

ותלוי

בנסיבותיו

של

כל

מקרה

ומקרה
(
פרשת

כיאט
,
עמ
' 162;
פרשת

שמשון
,
עמ
' 196)).
ודוק
:
מניעת

הכבדה

בלתי

סבירה

מבעל

דין

הינה

שיקול

העשוי

להביא

לצמצום

חובת

הגילוי

גם

ביחס

למסמכים

רלוונטיים
.
עם

זאת
,
שאלת

הרלוונטיות

אינה

מנותקת

מהשאלה

האם

מדובר

בהכבדה

בלתי

סבירה
.
רלוונטיות

של

מסמך

אינה

מצב

בינארי
.
הרלוונטיות

של

מסמך

פלוני

או

סוג

מסמכים

פלוני

עשויה

להיות

בעוצמות

שונות
."
ובהמשך:
"
על

כן
,
ככל

שמדובר

במסמך

שחשיבותו

לליבון

המחלוקת

בין

בעלי

הדין

רבה

יותר
,
יש

בכך

כדי

להצדיק

את

גילויו

גם

במחיר

תוספת

הכבדה
.
ניתן

לנסח

זאת

גם

בצורה

הפוכה
:
ככל

שגילויו

של

מסמך

מהווה

נטל

מכביד

יותר
,
יש

לבדוק

ביתר

הקפדה

את

נחיצותו
.
סיכומה

של

נקודה

זו
:
בגדר

השיקולים

האם

גילוי

מסמך

או

סוג

מסמכים

מסוים

מהווה

הכבדה

בלתי

סבירה

יש

ליתן

משקל

גם

לשאלה

מהי

מידת

הרלוונטיות

של

אותו

מסמך

או

סוג

מסמכים
."

44.
סיכומו של דבר, הן בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף, והן בקשת המשיב לגילוי מסמכים – נדחות.

באשר להוצאות הליך זה סבורני כי יהא נכון וצודק יותר להתייחס אליהן במסגרת פסק הדין.



קובע את התיק להוכחות ליום 20.1.16 שעה 10:00.
המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים ותעדכן את היומן.



ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ו, 24 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 9133-04/14 עמיקם כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מאיר זורע, גליה זורע (פורסם ב-ֽ 24/11/2015)