פסקי דין על סקובלו פוד | פסקי דין על מאיר צבי סטמבלר | פסקי דין על זלמן סטמבלר

21962-01/15 תאק     22/11/2015




תאק 21962-01/15 סקובלו פוד בע"מ, מאיר צבי סטמבלר נ' זלמן סטמבלר








בית משפט השלום בראשון לציון



תא"ק 21962-01-15 סטמבלר נ' סקובלו פוד בע"מ
ואח'









מספר בקשה:
2

בפני

כבוד הרשם
יניב ירמיהו


מבקשים

1
.
סקובלו פוד בע"מ

2
.
מאיר צבי סטמבלר


נגד


משיב

זלמן סטמבלר



החלטה

בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה לפינוי נכס המשמש כמאפיית מצות.

העובדות הרלבנטיות
1.
המשיב הגיש תביעה לסילוק יד כנגד המבקשים.
לטענתו, הללו מצויים בנכס המקרקעין הידוע כמאפיית המצות שבכפר חב"ד (להלן: "המקרקעין" ו/או "הקרקע") שלא כדין, חרף כך שזכות החכירה הבלעדית במקרקעין עליה מצויה המאפייה הינה שלו.

המבקשת 1 הינה מי שפועלת במקרקעין ומפעילה בו את מפעל המצות.

המבקש 2 מחזיק במניות המבקשת 1 והינו בן אחיו המנוח של המשיב.

2.
המשיב ואחיו, מר יעקב סטמבלר ז"ל (להלן: "יעקב") החלו להפעיל בשנת 1983 את מאפיית המצות שבכפר חב"ד (סעיף 10 לכתב התביעה, סעיף 13 לתצהיר המבקש 2, להלן: "התצהיר").


אחד מהאחים, וסוגיה זו נתונה במחלוקת בין הצדדים בשלב זה, רכש את הזכויות במאפייה ממר יוסף פרמן באותה השנה, ושני האחים החלו לפעול ביחד במקום.

בעוד בהסכם הרכישה של זכויות המאפייה מהמוכר ובהסכם מול כפר חב"ד צויין שמו של המשיב כרוכש הזכויות, לטענת המבקשים הרישום אינו נכון, שכן דווקא יעקב הוא זה שרכש את הזכויות בפועל, בעוד הרישום נבע אך משיקולים פנימיים של כפר חב"ד, בהיות המשיב תושב הכפר ואחד מאנשי שלומו של הכפר, בעוד יעקב לא.


אין חולק, כי המשיב ויעקב חלקו ברווחים של המאפייה.
בשלב זה לא הוברר מועד תחילת חלוקת הרווחים, הגם שעל פני הדברים יכול שלשאלה זו חשיבות בנוגע להסכם משנת 1983.


בהמשך, ככל הנראה לקראת סוף שנות ה- 80, הוקמה חברת מצות ליובאוויטש בע"מ, שהאחים היו הבעלים של המניות והתחלקו ברווחים בחלקים שווים.

3.
סמוך לתקופה זו (ככל הנראה בשנת 1988), החל המשיב לכהן כמנהל בכיר בחברות אחרות, חיצוניות, ועל כן הפסיק עבודתו בחברת המצות.

לשיטת המבקשים, ממועד זה הפסיקו האחים לחלוק ברווחי המאפיה (סעיף 13 לתצהיר).
המשיב, מנגד, אמנם מציין כי האחים הפסיקו לחלוק את רווחי החברה, אולם לטענתו כך היה בשל מצבו הכלכלי של יעקב והסכמת האחים לדחיית מועד ההתחשבנות כמתן הלוואה ליעקב.
מועד זה לא עולה בכתב התביעה אלא במרומז, וככל הנראה מספר שנים לאחר 1988 (סעיף 19 לכתב התביעה).


מובן, כי אף לשאלה זו חשיבות בכל הנוגע לכוונת הצדדים בנוגע לאופן ניהול חברת המצות.


החל משנות ה- 80 המאוחרות הושקעו כספים רבים בהרחבת המאפייה.

4.
בשנת 1992 נחתם ההסכם המהותי עליו סומך המשיב ידיו כהיותו בעל הזכויות במקרקעין עליו מצוי מפעל המצות, למצער.

בהסכם זה, שכותרתו "הסכם מכר מקרקעין" הוסכם, בהיבט הלשוני, בין ועד כפר חב"ד ואחד מהאחים על מכירת זכויות המקרקעין עליו מצוי מפעל המצות, בתמורה לסך של 253,980$ ארה"ב.

שמו של הרוכש המצויין בהסכם הינו המשיב, אולם מבחינה מהותית זהות הגורם מצויה במחלוקת.

במסגרת ההסכם סוכם כי עם ביצוע התשלום יפסיק הקונה לשלם את דמי השכירות החודשיים הנוגעים למקרקעין, הועד התחייב שלא להתיר הקמת מאפייה נוספת בתחומי הכפר, וכן הוסכם כי הועד יחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות.
כבר כעת יצוין, כי לא ברור באם נחתם ייפוי כוח כאמור.


הצדדים נותנים להסכם זה, שייקרא להלן הסכם 1992, פרשנות שונה.

בעוד המשיב מייחס להסכם את הפרשנות המילולית הפשוטה של מכירת זכויות החכירה של הכפר לידיו בהיותו הגורם החתום בהסכם, המבקשים טוענים כי המדובר בהסכם שנכרת בין יעקב ובין ועד הכפר, לשיפוי והחזר השקעות הועד בשיפוצים השונים במאפיית המצות, שיפוצים שהסתכמו בסך של כ- 250,000$ ארה"ב (סעיף 19 לתצהיר).

המבקשים טוענים, כי בכך ביקש יעקב להבטיח את המשך החזקתו במקרקעין ומניעת מצב בו מחד ישא בהחזר התשלומים בעבור השיפוצים ומנגד עלול יהא למצוא עצמו מפונה מהמקום בעתיד.

לפיכך, לשיטתו, הסכם 1992 הינו הסכם המבטיח כי במקרה וייאלץ לעזוב את מאפיית המצות יהא על הועד להחזיר לו את הכספים ששילם לועד עבור החזר השיפוצים.

לטענת המבקשים, שם המשיב הופיע על גבי ההסכם מאילוצים חיצוניים, "בגלל שמכירים אותו" (את המשיב, סעיף 23 לתצהיר).


בשלב זה לא ברור מי שילם את הסכומים המצויינים בהסכם
1992 לועד הכפר.

5.
בשל הסתבכות יעקב בחשד לעבירה פלילית בניהול חברת המצות, נחקרו האחים על ידי המשטרה.

במסגרת אותה החקירה ציין המשיב, בשנת 1995, כי אין לו כל תביעה בנוגע לחברת המצות, לאחר שהעביר מניותיו בחברה לאח אחר שלו (שאינו יעקב).

מעניין לציין בהקשר זה, כי אף יעקב, כשנשאל מי הבעלים של חברת המצות, ציין כי הבעלים הינם אותו האח הנוסף ובנו, המשיב 2, תוך שאינו מציין את שמו שלו.

כן ציין כי הינו מנהל החברה (עמ' 3 לחקירה שו' 8) ומשתמע כי השתכר כ- 5,000 ₪ לחודש (עמ' 6 שו' 18).

6.
המשיבים טוענים, כטענה חלופית, כי אפילו תתקבל העמדה לפיה המשיב הינו הצד האמיתי להסכם 1992 וכי אין המדובר בהסכם להשבת השקעת כספים, הרי שהסכם המכר לא יצא אל הפועל.

זאת, מהטעם שהמשיב לא שילם את כספי התמורה הקבועים בהסכם; כי זיהוי המקרקעין בהסכם אינו ברור ואינו מלמד על מיקום הנכס (חלקה 6א' לא קיימת ולא צורף תשריט); כי ככל הנראה לא נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר; כי הוסכם שבסמכות הועד לבטל ההסכם ולהופכו להסכם הלוואה (סעיף 18 להסכם 1992), וכיוון שהסכם המכר לא דווח לאף אחת מהרשויות הרלבנטיות.

מטעם זה, שבים המבקשים וטוענים כי הצדדים לא החשיבו ההסכם כהסכם מכר אלא הסכם להשבת ההשקעות במפעל (סעיף 32 לתצהיר).

7.
למען השלמת התמונה יצוין, כי בהמשך חתם ועד כפר חב"ד על הסכם שהעניק למבקשת את הזכות להפעיל את מאפיית המצות.
הסכם זה אינו נושא תאריך ואינו מציין את מספרי החלקות עליהן מצוי מפעל המצות.
לטענת המבקשים, יש בכך לחזק את טענתם לפיה אף ועד הכפר לא ראה בהסכם 1992 הסכם העברת זכויות.


בשלב זה, לא ברור הכיצד המבקשת נכנסה לתמונה, ומה עלה בגורל חברת מצות ליובאוויטש בע"מ.


לסיום, העלו המבקשים טענת התיישנות ושיהוי, וכן טענה לפיה השקיעו במצוי על הקרקע סכומי השקעה גבוהים ביותר (לא הוברר האם ההשקעות על ידי המבקשת או על ידי חברת ליובאוויטש).

8.
אלה תמצית העובדות הידועות בשלב זה, וכמפורט לעיל – בשלב זה רב הנסתר על הגלוי.

המבקש 2 נחקר על תצהירו, והגם שנדמה כי הצדדים לא היו חלוקים כי מן הדין לקבל את בקשת הרשות להתגונן, נותרה מחלוקת באשר לכשרות התצהיר שישמש כתב הגנה להתברר במתכונתו.

דיון
9.

בית המשפט ייעתר לבקשת רשות להתגונן באם מצא כי ישנם סיכוי הגנה, ולו זו קלושה, ר' לכך ההלכה כפי שסוכמה בע"א 3300/04 צול ניהול פרוייקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם בנבו, ס' 18 לפסק הדין).
בקשת הרשות להתגונן הינה משוכה טרומית, ועל כן הנטל על המבקש להתגונן הוא קל - כל אימת שיש בתצהיר להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, הבקשה תתקבל (ע"א 248/89 החברה הכללית למוזיקה נ'
warner
, פ"ד מו(2)273, 277). בשל הפרת האיזון הדיוני במסגרת סדר הדין המקוצר, בית המשפט לא ישקול שיקולי מהימנות ואך יבדוק האם טענות ההגנה, שהינן בחזקת אמת, יכולות להקים הגנה בפני
התביעה.
הבקשה תידחה רק מקום בו הוכח כי אין כל סיכויי הגנה, או באם גרסת המבקש קרסה לאחר חקירה נגדית, ר' לכך ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 25.11.93).


בשים לב להלכות כאמור, בצדק לא העמידו הצדדים את השאלה העיקרית כשאלת מתן הרשות להתגונן בתביעה, שכן המבקשים מציגים הגנה שבמידה ותתברר כנכונה, התביעה תידחה.

מטעם זה אף אין כל מקום לעשות שימוש בתקנה 210 ולהורות על הפקדת ערבון, שכן שימוש כאמור יהא מקום בו שוכנע בית המשפט כי ההגנה כפי שהוצגה בתצהיר התומך בהתנגדות הינה חלשה עד כדי ספק כי תקים עילת הגנה בכלל, אולם בשל הספק הקל, וכחסד עם המבקש, תותר הבקשה כפוף להפקדת ערבון, ר' לכך ע"א 219/65 דגני ואח' נ' קורנפלד, פ"ד יט(4) 149 (שם נדחתה בקשת הרשות להתגונן, והערעור התקבל למרות הקושי בטענות ההגנה ו"חוסר האמת" של המצהיר, כנגד הפקדת ערבון כספי); רע"א 2075/05 שחר יוסף נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' (שם נדחה ערעור על החלטה להפקדת ערבון כתנאי לבקשת רשות להתגונן בשל הקביעה כי למבקשת עומדת, לכל היותר, טענת הגנה לעניין שליש מסכום התביעה ונקבעה ערבות על סכום הנמוך מכך); ע"א 462/88 גדעון בן-צבי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (באותו המקרה נדחה ערעור על החלטת בית המשפט להתנות הרשות להתגונן בהפקדת ערבון, כאשר טענת ההגנה היתה בעל פה כנגד מסמך בכתב ובחקירתו התברר כי התשתית העובדתית עליו נסמך רעועה לחלוטין), וכן ע"א 373/69 חונן נ' חגור, פ"ד כ"ג (2) 347.

10.
השאלה העיקרית הינה האם יכול התצהיר לשמש כתב הגנה במתכונתו.
תביעה זו מעלה קשיים לא מבוטלים, ולשיטתי ספק באם זוהי התביעה הנכונה שהיה להגיש לצורך בירור מכלול הטענות.
כך, מקום בו הסכם 1992 לא הושלם ברישום וככל הנראה כלל לא דווח לרשות מקרקעי ישראל (חרף כך שמדובר בחוזה משולש), הרי ששאלת הבעלות הינה מהותית וייתכן כי דווקא זו לא תתברר כדבעי, בין הצדדים המתאימים, במסגרת התביעה דכאן.
הסכם זה מעלה שאלות נוספות של פרשנות, שאלת כוונת הצדדים והאם התכוונו לערוך הפרדה בין המקרקעין ובין זכויות המפעל או לאו.

מהמתרס השני, אף טענות ההגנה מעוררות שאלות מהותיות.
כך, לשון ההסכמים משנת 1983 ומשנת 1992 אינן תומכות באופן לשוני בטענות המבקשים.
אפילו תתקבל הטענה כי הצד הנכון להסכם 1983 הינו יעקב בהיות המשיב מ"אנשי הכפר", הרי שכבר בשנת 1988 עזב המשיב את העסק, ולפיכך – מדוע בשנת 1992 עדיין נחתם ההסכם על שמו של המשיב?


אף הפרשנות של המבקשים להסכם 1992 אינו כה נהיר.
מדוע, באם מדובר בהסכם להשבת השקעות כפר חב"ד עלה צורך בהשבת אותן ההשקעות במקרה של פינוי?
האם שולמו דמי שכירות ריאליים, בין בכסף ובין בשווה כסף, לאחר אותו ההסכם, וככל שלא - מדוע?
האם השבה של ההשבה הנטענת אינה מייתרת את מטרת ההשבה הראשונית? ומדוע לא הוסכם על הסכם שכירות דווקא?


עוד שאלות נוגעות לזהות המחזיקים – בעוד הזכויות כפי המתואר בתצהיר שייכות לאבי המבקש 2, לא ברור הכיצד המבקשים הפכו המחזיקים בפועל, ומהן הזכויות שלהם במאפיית המצות המקורית, אם בכלל.


אף גרסת המבקש 2 בחקירתו לא פיזרה את הערפל הכבד המצוי בשלב זה.
כך, לשם הדוגמה, העיד המבקש 2 כי מבחינתו ההסכמים משנת 1992 ומשנת 1983 עדיין בתוקף (עמ' 2 לפר', שורות 15-16), והוא אף אישר כי הזכויות, ככל שקיימות, שייכות לאביו (עמ' 2 שורות 14 ואילך).

העברת הזכויות לידיו נעשתה, לשיטתו, על ידי יו"ר כפר חב"ד (עמ' 3 שורות 12 ואילך) – הכיצד בוצעה פעולה זו, והאם אכן יש למבקשים זכויות במקרקעין או במפעל המצות?

11.
כאמור, בשלב זה, גרסאות הצדדים מנוגדות ומעלות שאלות רבות בעלות משקל.
מטעם זה, ובעיקר הצורך בקבלת עמדת הכפר על מנת לבחון השאלה האמיתית שבמחלוקת, נעשה נסיון ארוך לגבש הסדר דיוני.
אותו הסדר הביא בחשבון את הקשיים שפורטו לעיל, אולם למרבה הצער הנסיון לא צלח.

12.
בהיבט המשפטי, חרף כל הקשיים, לא מצאתי לדחות טענה מהטענות שהועלו על ידי המבקשים בשלב מקדמי זה.
אמנם, ספק רב באם יכולות טענות המבקשים להשתלב, דוגמת הטענה כי הסכם 1992 נועד להשבת החזר השקעות הכפר ואך לחלופין הסכם מכר, אולם לשיטתי אין הדברים כדי השתק שבכתבי הטענות בהיותן עובדות מנוגדות כנגד אותו בעל דין (תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' שלום דמתי, פ"ד מז(3) 156 ותכלית ההשתק כפי שנקבעה ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625).
הוצגה עמדה עובדתית אחת כמתחייב, ואך במידה וזו לא תתקבל הועלו טענות משפטיות הנוגעות לתוקף ההסכם בהיותו הסכם מכר.
לא מצאתי בכך פסול בשלב המקדמי של ההליך, הגם שלגופם של דברים שילוב הטענות אינו פשוט כלל ועיקר.

השאלות העומדות בסתירה הינן משפטיות, וכידוע אין מניעה מהעלאת טענות משפטיות סותרות.

באשר להיות המבקשים חסרי זכויות אישיות בכל הנוגע למקרקעין או למפעל המצות, לא נותר אלא להתייחס לכך שבשלב זה אף שאלת הזכויות של המשיב לא הובררה, וכפועל יוצא זכאותו לדרוש הפינוי.

13.
סיכומו של דבר, בקשת הרשות להתגונן מתקבלת במתכונתה, התצהיר שהוגש ישמש כתב הגנה.

הצדדים יפעלו בהתאם להוראות פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי.

המשך טיפול המזכירות.



ניתנה היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 21962-01/15 סקובלו פוד בע"מ, מאיר צבי סטמבלר נ' זלמן סטמבלר (פורסם ב-ֽ 22/11/2015)