פסקי דין על אורי אשל | פסקי דין על שמעון קליין

2113-09/13 א     07/12/2015




א 2113-09/13 אורי אשל נ' שמעון קליין








בית משפט השלום בבית שמש



ת"א 2113-09-13 אשל נ' קליין




לפני
כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא



התובע

אורי אשל
ע"י ב"כ עו"ד יהונתן קם



נגד


הנתבע

שמעון קליין
ע"י ב"כ עו"ד אלי מימון






פסק דין



1)
מדובר בתביעה שהוגשה תחילה בסדר דין מקוצר כאשר ברקע מערכת היחסים בין הצדדים קיים הסכם הלוואה בסך של 102,000 ₪ שהועבר לנתבע ביום 14.7.06 (להלן: "
ההסכם
" או "
ההלוואה
"). בעוד התובע טוען כי מדובר בהלוואה אישית שניתנה לנתבע ועליו לפרוע אותה, הנתבע מכחיש טענה זו וטוען כי ההלוואה הייתה מיועדת לחברה שהיא בין השאר, בבעלותו ובבעלות התובע.

2)
התובע העמיד את תביעתו על סך 138,895 ₪ שהוא סכום ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד המוסכם לפירעון ההלוואה (14.7.07) ועד מועד הגשת התביעה (1.9.13).

3)
בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה.



העובדות הצריכות לעניין

4)
מחומר הראיות עולה כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הן התובע והן הנתבע היו בעלי מניות בחברה בשם רובעטק בע"מ (להלן: "
החברה
"). הנתבע היה מנהלה הכללי של החברה שנוסדה לשם פיתוח ושיווק אמצעים לתרגול ירי בכלל, וכדורי לייזר בפרט.

5)
בין התובע לבין הנתבע שררו יחסי חברות. במסגרתם, ועל רקע פעילות החברה האמורה, נערך בחודש יולי 2006 הסכם הלוואה שבו הלווה התובע לנתבע סך כסף בגובה 102,000 ₪ (סך של 25,000 $ לפי ערכם אז).

6)
לפי ההסכם האמור, הנתבע היה אמור להחזיר את הסכום האמור עד יום 14.7.07. נעיר כי בראש ההסכם נרשם תאריך 16.7.06 ובגוף ההסכם נרשם תאריך 14.7.06. נראה כי מדובר בטעות קולמוס שכן אין מחלוקת אודות העובדות שצוינו.

7)
לאור חשיבות נוסח ההסכם הקצר שנכרת בין הצדדים (נספח א' לכתב התביעה), יצוטט נוסחו, באופן מלא, כלהלן:

"
16.7.06

להלן הסכם הלוואה שנערך -

בין אורי אשל
- ת.ז. - ...

לבין שמעון קליין
- ת.ז. - ...

עפ"י הסכם זה - אורי אשל
נתן לשמעון קליין
הלוואה בסך - 102000 שקלים, בתאריך 14/7/06.

שמעון יחזיר לאורי אשל
את ההלוואה בתום שנה מהיום שבו ניתנה -
דהיינו עד לתאריך 14/7/07.

על החתום:


אורי אשל

שמעון קליין
המלווה
הלווה
(חתימה)
(חתימה)"

8)
אין מחלוקת כי החברה הפסיקה פעילות וכי עד יום זה לא הושב סכום ההלוואה לתובע.
השאלה המרכזית שבמחלוקת

9)
האם כטענת התובע, מדובר בהלוואה אישית שניתנה לנתבע ומכאן שלפי ההסכם היה חייב להשיב את כספיה לתובע עד יום 14.7.07, או שמא כטענת הנתבע, מדובר בהלוואה שניתנה לחברה, באמצעות הנתבע, והיא הייתה מיועדת לחברה, ומכאן שהנתבע אינו חב דבר כלפי התובע אשר ככל שיש בפיו טענה, עליו להפנות אותה כלפי החברה ולא כלפיו.

טענות התובע

10)
התובע טוען, בין השאר, כי בינו לבין הנתבע נוצרו יחסי חברות ואמון כאשר הנתבע היה בין סועדיה הקבועים של המסעדה אשר בבעלותו. הנתבע שכנע את התובע ורעייתו להשקיע בחברה בה הוא שימש כמנהל כללי, ובשנת 2004 השקיעו התובע ורעייתו מאות אלפי שקלים בחברה האמורה.

11)
בשנת 2006 פנה אליו שוב הנתבע בבקשה להשקיע בחברה, אך הפעם התובע ורעייתו סירבו מאחר שעד אז לא ראו כל תמורה להשקעותיהם ומכיוון שהבינו מהנתבע כי החברה מצויה בקשיים כספיים. לאחר לחצים רבים מצד הנתבע ולאור האמון הרב שנתן בנתבע, הסכים התובע לתת לנתבע הלוואה אישית בסך של 102,000 ₪ והצדדים חתמו ביום 14.7.06 על הסכם הלוואה אישית.

12)
התובע טוען כי הנתבע הודה שחתם על הסכם ההלוואה, הודה שקיבל מהתובע את סכום ההלוואה וידע כי מדובר בחתימה על הסכם הלוואה אישית. על כן, משכופר עתה הנתבע בקיום ההלוואה האישית, שכן לטענתו כוונת הצדדים הייתה לכך שההלוואה תהא לחברה וזו תהי אחראית לפירעונה, יש בכך משום
הודאה והדחה
ובמקרה זה נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע להוכיח את טענתו. בנוסף, טענת הנתבע היא טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב ולכן נטל ההוכחה גבוה ועליו להוכיח את טענותיו בראיות מוצקות. לדידו, הנתבע לא הצליח להוכיח את טענתו שמדובר בהלוואה שניתנה לחברה.

13)
התובע ואשתו העידו על הנסיבות שאירעו לפני כריתת הסכם ההלוואה אשר מלמדות כי מדובר בהלוואה אישית. לטענתם, עוד לפני פניית הנתבע למתן הלוואה הם השקיעו בחברה מאות אלפי שקלים, לאחר שהנתבע שכנע אותם שמדובר בחברה מצליחה. התובע הסכים להלוות לנתבע באופן אישי את הסכום אותו ביקש כיוון שסמך עליו כי יחזיר לו את הכסף וכיוון שהנתבע טען לפניו כי אם לא יעביר אליו את כספי ההלוואה, כי אז יאבד את כל השקעותיו עד אותה עת.

14)
התובע מכחיש את טענת הנתבע לפיה הסכם ההלוואה האישית נעשה כדי להסתיר הלוואה לחברה זאת מסיבות משפחתיות או מעיני רעייתו. רעייתו של התובע נכחה והייתה מעורבת בשיחה שבין הצדדים במעמד מתן ההלוואה, ראתה את החתימה על ההסכם ואת מסירת הכסף ואף את הטקס הדתי שערך הנתבע כראייה למתן ההלוואה הפרטית.

15)
התובע טוען בנוסף כי הצליח להוכיח שהנתבע לא היה מוסמך ללוות מהתובע כספים בשם החברה והחברה לא אישרה את ההלוואה הנטענת, לא לפני מתן ההלוואה ולא לאחר מכן. הנתבע הודה כי באותה עת היו בחברה שלושה מורשי חתימה ולחיוב החברה נדרשה חתימת שניים מתוך שלושה בצירוף חותמת החברה, מה שלא נעשה במקרה זה.

16)
לטענת התובע, הנתבע בתפקידו כמנהל החברה, דאג שכל פעילות החברה תיעשה בכתב, עם חתימות, על דף לוגו, הוא הנפיק אישורים בכתב על כל השקעה, זימן בכתב לאספות והקפיד על קוורום לפי התקנון; כך שאם הייתה ההלוואה מיועדת לחברה, נראה כי הוא היה מקפיד גם במקרה זה להתנהל באופן מסודר. בכל מקרה, הנתבע לא הוכיח כי כספי ההלוואה נמסרו לחברה.

17)
ביום 17.3.08 נחתם הסכם למכירת החברה למר אורן יור (להלן: "
יור
"). הנתבע התנגד למכירה אך הסכים להסיר את התנגדותו בתנאי שהתשלום הראשון שיתקבל
מיור
ישולם להחזר חוב לבנק הפועלים בסך של 15,000$ (שהנתבע ערב לו באופן אישי) והיתרה בסך 25,000$ תשולם לתובע. התובע הסכים לקבל את כספו ישירות מהחברה, אולם הוא לא היה מעורב בהחלטה האמורה של החברה, ובכל מקרה, הסכמתו לקבל את כספו ישירות מהחברה לא היה בה כדי לוותר או למחול לנתבע על החזר ההלוואה, במקרה שהחברה לא תשלם, כפי שקרה בסופו של דבר. התובע מציין כי ההסכמה הייתה בשנת 2008 לאחר שהנתבע כבר הפר את התחייבויותיו להשיב לתובע בשנת 2007 את ההלוואה, ולאחר שעשה מאמצים רבים לקבל מהנתבע את כספו. בסופו של יום, התובע לא קיבל כסף מהחברה או מהנתבע, והעסקה של מכירת החברה
ליור
סוכלה על-ידי הנתבע ביום 25.6.08. גם פניית התובע, באמצעות אשתו, לנאמן שמונה לחברה, עו"ד שי עופרי (להלן: "
הנאמן
"), לא הניבה פרי.

טענות הנתבע

18)
הנתבע טוען מנגד, בין השאר, כי דין התביעה נגדו להידחות. לטענתו כספי ההלוואה,
אומנם נרשמו כהלוואה אישית, אך היה ברור וידוע לצדדים שהכספים מועברים לחברה ונועדו לשמש אותה. במסמך ההלוואה נרשם כי הכספים ניתנו כהלוואה אישית לנתבע וזאת בשל התעקשות התובע ולבקשתו.

19)
בשנת 2008 נערך הסכם למכירת הקניין הרוחני של החברה לידי
יור
והוסכם בין בעלי המניות, לרבות התובע שנכח באסיפה הכללית מיום 16.3.08, כי מהכספים הראשונים שיתקבלו עקב העסקה, יפרע חוב ההלוואה מושא הליך זה. התובע ידע שהגיעו כספים בגין עסקת המכר שדי בהם כדי לפרוע את החוב אך לא טרח לפנות אל החברה או אל הנאמן על מנת לקבל את כספו, ועל כן מנוע הוא מלפנות אל הנתבע בעניין.

20)
בין הצדדים נקבע מנגנון כיצד תפרע ההלוואה, המנגנון התקיים במלואו אך התובע כשל מליישם את חלקו ונמנע מלפעול לגבות את הכספים המגיעים לו. אף מכוח עיקרון חובת הקטנת הנזק, היה על התובע לפעול ולקבל את כספו מהחברה מתמורת העסקה. לדידו של הנתבע, התובע הודה כי לא פעל כלל לגביית הכספים מכספי תמורת העסקה על אף הוראות בעלי המניות לרבות התובע באסיפה כללית.

21)
לטענת הנתבע, בניגוד מוחלט לגרסת התובע בתצהירו ובתשובות שהשיב לשאלון, הסתבר בחקירתו הנגדית במשפט כי חלק מהעסקה כן יצא אל הפועל. הובהר כי התקבל תשלום ראשוני בסך של 40,000 $ ששולם לידי הנאמן. התובע טען כי ידע שהגיעו כספים ואשתו אף ניסתה, כביכול, להתקשר לנאמן ולקבל את הכספים אך הדבר לא צלח. בתצהיר תשובות על שאלון, לשאלה האם פנה אל הנאמן לדרוש את הכספים השיב התובע: "ככל הזכור לי, לא." כאשר נשאל בחקירה לעניין זה טען כי הוא לא פנה, אשתו פנתה אליו. אין כל ספק כי אשתו של התובע פנתה בשמו שכן כך העיד התובע בהמשך חקירתו. עוד העיד כי בזמן שאשתו כתבה את התצהיר היא לא זכרה כי שוחחה עם הנאמן.

22)
התובע ואשתו היו נוכחים באסיפה הכללית של החברה, מיום 22.7.08. באסיפה זו החליטו בעלי המניות על המשך קיום ההסכם עם
יור
. בפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 22.7.08 נאמר בפירוש כי
יור
הציג הוכחות לכך ששילם את הסכום הראשון על-פי ההסכם בסך של 40,000 $. מדובר בסתירה מהותית ויסודית שמפריכה את גרסתו של התובע. מחקירת התובע עולה כי הגרסה המופיעה בתצהירו לפיה לא יכול היה לקבל את כספו מהנאמן או מהחברה מאחר והסכם המכירה לא יצא אל הפועל - אינה נכונה. בחקירתו הודה התובע כי אכן התקבלו הכספים לחברה מעסקת
יור
המספיקים לתשלום החוב לתובע אך הנאמן סירב להעביר כספים אלו. לטענת הנתבע טענה זו אינה יכולה להתקבל מאחר ומדובר בשינוי חזית פסול.

23)
מעדותו של הנאמן במשפט, כך לדידו של הנתבע, עולה כי הוא לא קיבל כלל את ההוראות המורות לו כיצד לחלק את הסכום של 40,000 $ שנתקבלו על-ידי
יור
ושעליו לשלם לידי התובע את ההלוואה. הנאמן העיד כי אשתו של התובע שוחחה עמו טלפונית אך מעולם לא אמרה לו כי ישנה החלטה של בעלי המניות בחברה לפיה כספי התמורה הראשונים עליו להעביר לפירעון ההלוואה לתובע. הנאמן טען בעדותו כי אילו היה מוצג בפני
ו פרוטוקול האסיפה הכללית בו נקבע כי מהתמורה הראשונה תשולם ההלוואה לתובע, הוא היה פועל על-פיו ומעביר את הכספים לתובע.

24)
עוד טוען הנתבע כי עדותה של אשת התובע הייתה גם היא שינוי חזית פסול מהאמור בתצהירה, שכן לדידו, בתצהיר לא היה זכר לכך שהיא שוחחה עם הנאמן וביקשה ממנו כי יעביר את הכספים. לטענת הנתבע, אין מדובר בחוסר ניסיון בעניינים משפטיים כי אם מדובר במטרה ברורה להסתיר את השתלשלות העניינים האמתית במיוחד לאחר שקראה את כתב ההגנה של הנתבע שבו טען כי התקבלו כספים בחברה ועל התובע היה ליטול את כספו מהחברה בהתאם להחלטת בעלי המניות. מחדל זה של התובע ואשתו הוא בגדר אשם תורם של 100% והנתבע אינו צריך לשלם בשל מחדלם. בנוסף, התובע או אשתו לא פנו לנתבע ליידע אותו כי התקבל התשלום הראשון אצל הנאמן.

25)
לטענת הנתבע, התובע ביקש להשקיע ולרכוש מניות בחברה של
יור
אשר רכשה את הקניין של החברה, על-ידי המחאת חוב בסך של 102,000 ₪. על כן, לדידו של הנתבע, התובע העדיף להותיר את כספי ההלוואה בידי
יור
כנגד רכישת מניות בחברה שכן חשב, ככל הנראה, שהחברה עומדת בפני
הצלחה. מכל האמור לעיל עולה כי כספי התובע הגיעו לידי הנאמן וכל שהיה עליו לעשות הוא לדורשם אך התובע בחר שלא לעשות כן.

26)
הגרסה לפיה הנתבע ביקש מבעלי המניות להמחות את חוב החברה כלפיו לידי התובע, היא גרסה נכונה שכן החוב שהחברה חייבת לנתבע נובע מכך שהוא רשם את הכספים שהעביר לחברה כהלוואה שלו לחברה כפי שסוכם עם התובע, כך שמקור החוב הוא אותה הלוואה שמסר התובע לנתבע ואשר ברור כי כספים אלו הועברו לחברה על-ידי הנתבע. מכאן הוכח כי מדובר
בחוזה למראית עין
ובהתאם להוראת סעיף 13 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
(להלן: "
חוק החוזים
"), חוזה למראית עין - בטל.

27)
לעניין הטענה לפיה פעולות הנתבע היו "עוקץ" והנתבע לקח את הכספים לכיסו, מדובר בהשמצות ללא כל יסוד. התובע לא הגיש תלונה במשטרה נגד הנתבע. התובע נסמך על העובדה שהוגשו תביעות אחרות כנגד הנתבע כאשר אחת מהן נמחקה ללא צו להוצאות והשנייה תלויה ועומדת וטרם הוכרע בה.

הראיות בתובענה

28)
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית, שלו ושל אשתו. שניהם העידו במשפט. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית והעיד במשפט, וכן לבקשתו זומן לעדות
עו"ד עופרי
.





דיון והכרעה

29)
לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בכתבי הטיעון מטעמם, לאחר ששמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל, בין השאר, נוכח הקשיים שמעוררת גרסת הנתבע זאת בשים לב לנטלי ההוכחה והשכנוע שבמשפט האזרחי, הכל כפי שיבואר להלן.

טענת הודאה והדחה

30)
כלל יסוד הוא במשפטנו, לפיו
המוציא מחברו עליו הראיה
. על כן, על התובע מוטל הנטל להוכיח את גרסתו במשפט. הואיל ובמשפט אזרחי עסקינן, ראיות הצדדים תיבחנה לפי מאזן ההסתברויות. במילים אחרות, ככל שהתובע חפץ בקבלת תביעתו, עליו מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי גרסתו עדיפה על גרסת הנתבע, סבירה יותר ממנה וכי גרסתו מקימה עילת תביעה.

31)
מחומר הראיות עולה שהנתבע מודה בעובדות המהותיות לפיהן קיבל לידיו ביום 14.7.06, מידי התובע, כספי הלוואה בסך של 102,000 ₪. כאמור, הנתבע חולק על סיווג ההלוואה; האם מדובר בהלוואה אישית שניתנה לו, זאת כטענת התובע, או שמא כטענתו, מדובר בהלוואה לחברה.

32)
נוכח הפלוגתא האמורה, נראה
לכאורה
כי בנסיבות דנן מתעורר קושי משפטי בטענת
ההודאה והדחה
שהעלה התובע, שכן הנתבע אינו מודה בעובדת סיווג ההלוואה. עם זאת, הנתבע עצמו, בדיון קדם-משפט מיום 23.2.14 שהתקיים לפני כבוד השופט
ד' גדעוני
, אישר כי ההסכם שנכרת בין הצדדים התייחס להלוואה כהלוואה
אישית
וזאת לבקשת התובע כי כך ינוסח ההסכם [שורות 32-31 ו-13-1, עמודים 4-3], אולם לדידו, מדובר בחוזה למראית עין בלבד וכוונת הצדדים הייתה שההלוואה מיועדת לחברה, ותו לא.

33)
אפוא, בנדון דידן, בשעה שהנתבע הודה בעובדות הבסיסיות שמבססות את התביעה, זאת גם בשים לב לכך שהנטל להוכיח טענת קיומו של חוזה למראית עין מוטל על הטוען זאת [ע"א 3725/08
ניסים חזן נ' אריק חזן
, מיום 3.2.11, פסקה 25 (להלן: "
עניין חזן
"], עובר בכך נטל השכנוע הרובץ על כתפי התובע אל כתפי הנתבע להוכיח את העובדות הפוטרות אותו מחבות במשפט.

'"לסיטואציה של "הודאה והדחה" - המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה - יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעוינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה (השוו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [2], בעמ' 321-320).הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984 - נהפך. כלל דיוני זה קבוע בתקנה 159:...."

[רע"א 3592/01
עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ
, פ"ד נה(5) 193, 194 (2001)]

34)
על כן, לאור האמור, מתקבלת בזאת טענת ההודאה והדחה ועל הנתבע מוטל הנטל להוכיח במשפט את העובדות שמבססות את טענתו לפיה אינו חב דבר כלפי התובע, ולפי זאת תיבחנה ראיות הצדדים.

מהות ההלוואה

35)
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בשאלת מהות ההלוואה ולאחר שהתרשמתי מעדויותיהם, נחה דעתי כי סך ההלוואה מושא ההסכם, ניתן לנתבע כהלוואה אישית זאת כטענת התובע, ולא כהלוואה לחברה זאת כטענת הנתבע, מן הטעמים הבאים.

36)
ראשית
: נוסח ההסכם שנכרת בין הצדדים מצביע באופן ברור כי מדובר בהלוואה שניתנה לנתבע, ותו לא. חיזוק לכך ניתן למצוא בטענת הנתבע לפיה כאמור, בהסכם נרשם כי ההלוואה היא אישית אולם הדבר נעשה למראית עין בלבד. אשר לטענה אחרונה זו של הנתבע, נדון בהמשך.

37)
שנית
: הנתבע טוען במשפט כי באסיפה הכללית של החברה, מיום 16.3.08, התובע ואשתו הסכימו לקבל את כספי ההלוואה מהחברה ולכן לא צריכה להיות להם כל טענה כלפיו. האמנם; טענה זו מעוררת קושי לוגי, שכן לו תתקבל טענת הנתבע לפיה ההלוואה ניתנה לחברה ולא לו, עולה השאלה מדוע התובע ואשתו היו צריכים להסכים לקבל את כספי ההלוואה מהחברה ולא ממנו, שכן ממילא לגישתו, היא ניתנה לחברה (סעיף 3 בבקשה למתן רשות להתגונן, מיום 10.10.13; סעיף 7 בסיכומי הנתבע).

38)
שלישית
: הנאמן העיד במשפט בין השאר, כי לא הונחה לפניו כל החלטה של בעלי המניות לחלוקת סך 40,000 $ בין השאר לפירעון חוב התובע וגם לא הודע לו על-ידי החברה או מי מטעמה בדבר הסכם ההלוואה בין התובע לבין הנתבע [עמודים 25-24 בפרוטוקול]. עדות הנאמן הייתה ברורה ומהימנה. עוד עולה מעדותו כי לא ניתנה לו כל הוראה לעניין התחייבות כלשהי של החברה כלפי התובע, לא כל שכן, הוראה לפרוע את ההלוואה שנתן לנתבע או לחברה מהסך שנתקבל על חשבון התמורה. בהקשר זה עולה תהיה מעמדת הנתבע, שכן החלטת האסיפה הכללית לעניין החוב-כביכול של החברה כלפי התובע (החלטה מיום 16.3.08), ניתנה סמוך לפני כריתת חוזה המכר והענקת ייפוי הכוח
לעו"ד עופרי
לשמש כנאמן החברה (ביום 17.3.08). לא נמצא כל תיעוד לכך שהנתבע, החברה או מי מטעמה, הורה לנאמן לפרוע את החוב כלפי התובע. על כן, פנייתו של התובע לנאמן, באמצעות אשתו, לא הניבה פרי [עדות התובע: עמודים 20-18 בפרוטוקול; עדות אשת התובע, שורות 16-14, עמוד 22; עדות הנאמן, שורות 32-27, עמוד 24].

39)
רביעית
: עדויות התובע ואשתו, הן קוהרנטיות ועקביות, והותירו רושם חיובי. לפי עדויותיהם, ההלוואה שניתנה לנתבע ביום 14.7.06, במובחן מכספים אחרים שהושקעו על-ידם בחברה, ניתנה לו כהלוואה אישית. התובע בעדותו בבית המשפט, הסביר גם מדוע ההלוואה ניתנה לתובע באופן אישי ולא לחברה, וזאת נוכח הקשיים הכלכליים של החברה [שורות 25-23, עמוד 13].

40)
חמישית
: מלבד הנאמן, הנתבע לא הביא עדים מטעמו שיכולים לתמוך בטענתו לפיה ההלוואה ניתנה לחברה ולא לו אישית. כך למשל: התובע לא הביא לעדות את רואה-החשבון, החשב, הגזבר (
רדלי פפרמן
) או כל בעל תפקיד אחר בחברה שמעורה לעניין הלוואה זו. הנתבע העיד במשפט כי גזבר החברה וגם אשתו ידעו שכספי ההלוואה אינם של הנתבע [שורות 26-12, עמוד 32; ראו גם סעיף 10 בתצהיר עדות ראשית של הנתבע]. לא זו בלבד, הנתבע לא הניח לפני בית המשפט כל אסמכתא בכתב, לא כל שכן, אסמכתא חשבונאית של רישומי החברה, תדפיס חשבון בנק או כל תיעוד אחר לפיו הועברו כספי ההלוואה לחברה או הופקדו בחשבונותיה.

41)
לפי ההלכה הפסוקה, חזקה על בעל דין שלא יימנע מהבאת ראיה שיש בה כדי לקדם את עניינו. משכך, בהימנעו של בעל הדין מהבאת ראיה כאמור, חזקה היא כי הבאת אותה ראיה הייתה פועלת דווקא לרעתו [
ע"א 55/89
קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר חברה בע"מ,
מ"ד(4) 595 (1990);
ע"א 641/87
זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ,
פ"ד(1) 239 (1990);
ע"א 465/88

הבנק

למימון

ולסחר

בע

"

מ

נ

'

סלימה

מתתיהו

ואח

',

פ

"

ד

מה

(4) 651 (1991)].

42)
שישית
: מעדות הנתבע עולה כי לבקשתו, סוכם לכאורה כי מסך תקבולי מכירת החברה (40,000 $) ישולם סך של 15,000 $ בגין פירעון חוב של החברה לבנק הפועלים וסך של 25,000 $ כאמור, בגין פירעון חוב של החברה לתובע. הנתבע העיד כי משלא נפרע חוב החברה לבנק הפועלים, הוא פרע חוב זה מכספו האישי [שורות 18-15, עמוד 35]. בהקשר זה, הנתבע העיד כי פירעון החוב של הבנק נעשה באמצעות העברה בנקאית מחשבון בנק של החברה בארה"ב. ברם, הנתבע לא הניח הסבר ברור כיצד בוצעה העברה כאמור ללא התערבות גורם מוסמך של החברה [שורות 12-1, עמוד 36]. כמו כן, לא ברור מדוע לא נהג הנתבע כלפי משפחת התובע באופן דומה לזה שנהג בו כלפי בנק הפועלים. בכל מקרה, מקובלת עליי טענת התובע בהקשר זה [סעיף 35 בסיכומי התובע] לפיה עמידתו של הנתבע על כך והתניית אישורו להסכם המכירה של החברה
ליור
עד אשר ייקבע הסדר לפירעון החובות כלפי בנק הפועלים ומשפחת אשל (בסך הכל 40,000 $), מחזקת את המסקנה שלפיה מדובר בחובות אישיים של הנתבע ולא בחובות של החברה. טענת הנתבע לפיה בשלב מסוים הוא התנגד להסכם עם
יור
, אין בה לשנות את סיווג החובות, שכן ממכלול החומר הקיים בתיק נראה כי שיקולי הנתבע בביצוע או אי-ביצוע העסקה מול
יור
, מונעים משיקולים כלכליים נוספים לבר מנושא פירעון חובות התובע ובנק הפועלים; הנתבע תיאר את עסקת המכר בעדותו כעסקה "קטסטרופה" וגם "נוראית" [שורה 28, עמוד 33].


43)
אם לא די בכך, הנתבע מלין בעדותו בבית המשפט כי התובע לא פנה אליו בזמן אמת וביקש ממנו את כספו. עם זאת, הנתבע לא הניח לפני בית המשפט תשובה ברורה ומשכנעת ולא הסבר מהימן, אם הוא היה משלם לתובע את כספו ככל שהתובע היה פונה אליו בזמן אמת [שורות 23-21, עמוד 35]. לא ברור גם מדוע לא פעל הנתבע להודיע לנאמן לעניין כספו של התובע.

44)
ממכלול החומר הקיים בתיק ומהתרשמותי מעדות הנתבע, לא התרשמתי כי הנתבע נקט במאמץ סביר ויזום כדי להשיב את כספי ההלוואה לתובע, חרף מרכזיותו של הנתבע בחברה והדומיננטיות שלו בפועלה. נזכיר כי הנתבע קיבל לידיו את כספי ההלוואה והוא זה שהעבירם, כך לטענתו, לחברה. על כן, התנהגות זו של הנתבע, ובעיקר מחדלו מלפעול להשבת כספי התובע, מחזקת את המסקנה לפיה הנתבע קיבל את כספי ההלוואה לידיו כהלוואה אישית ומעוררת את החשש לכאורה להתחמקות מפירעון החוב.

45)
על יסוד כל האמור, נקבע בזאת כי ההלוואה שניתנה לנתבע על-ידי התובע, היא הלוואה אישית לנתבע, ולכן הנתבע היה מחוייב להשיב אותה לתובע במועד שהוסכם ביניהם.

חוזה למראית עין

46)
הנתבע טוען כאמור, כי הסכם ההלוואה הוא למראית עין בלבד, ולכן דינו בטלות. הנתבע הסביר זאת בכך שהתובע ביקש כי ההלוואה תירשם כהלוואה אישית בשל סיבות משפחתיות (סעיף 8 בתצהיר עדות ראשית), בעיקר, נוכח התנגדותה של אשת התובע להשקעה נוספת בחברה. התובע טוען מנגד, כי אשתו הייתה נוכחת אך מרחוק, במעמד כריתת ההסכם. אמנם היא התנגדה למתן ההלוואה, אך נוכח חששו כי כספו ירד לטמיון בשל מצבה הכלכלי של החברה, הוא הסכים ליתן את ההלוואה לנתבע, כהלוואה אישית לו, ולו בלבד.

47)
לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בנדון דידן, אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה מדובר בחוזה למראית עין.

48)
לפי סעיף 13 בחוק החוזים:
"
חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".
התנאי העיקרי בחוזה למראית עין הוא קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין בלבד. הטוען לקיומו של חוזה למראית עין, עליו מוטל הנטל להוכיח זאת.

49)
על טיבו של חוזה למראית עין ועל נטל ההוכחה בכגון-דא, עמד בית המשפט העליון בעניין
חזן
לעיל, פסקאות 25-29, כלהלן:

"מה טיבו של חוזה למראית-עין? חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעיסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (גבריאלה
שלו

דיני

חוזים

- החלק הכללי 255 (2005) (להלן: שלו); ראו עוד
ע"א 630/78

ביטון

נ

'

מזרחי

,

פ

"

ד

לג

(2) 576, 581 (1979);
ע"א 53/86

סולל

נ

'

צוקרמן

,

פ

"

ד

מב

(2) 625, 632 (1988))...
בטלות החוזה הינה פועל יוצא מהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה, שלא נועדה לקיים את תנאי החוזה כפי השתקפותם החיצונית במסמך בכתב. רצונם האמיתי של הצדדים, המנותק מדרך השתקפותו החיצונית בהסכם, גובר על פני המצג החוזי הבלתי אמיתי, ומכאן בטלותו מעיקרא של חוזה למראית עין. ככלל, ההנחה היא כי הרצון הפנימי של הצדדים, והשתקפות הרצון במצג החוזי החיצוני זהים המה. אולם, כאשר הנחה זו נשללת, ונמצא כי המצג החיצוני אינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים, ממילא מתחייבת בטלותו מעיקרא של המצג, המתיימר להיות הסכם (שלו, בעמ' 257).
ענייננו, אפוא, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ובשאלה האם כוונה זו היא המשתקפת בחוזה המכר, או שמא החוזה משקף מצג שונה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה.
הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו
(שלו, בעמ' 257;
ע

"

א

8567/02

גליק

נ

'

מיוסט

,

פ

"

ד

נז

(6) 514, 525 (2003);
ע

"

א

623/85

סלהוב

נ

'

גליה

,

פ

"

ד

מג

(2) 214, 218 (1989);
ע

"

א

6295/95

בוחסירה

נ

'

בוחסירה

,

פ

"

ד

נ

(1) 259, 262 (1996);
ע

"

א

545/79

בראונר

נ

'

דיאמסלס

,

פ

"

ד

לח

(2) 191, 198 (1984);
ע

"

א

2699/92

בכר

נ

'

ת

.

מ

.

מ

.

פ

"

ד

נ

(1) 238, 244 (1996);
ע

"

א

1780/93

בנק

המזרחי

נ

'

אולצ

'

יק

,

פ

"

ד

נ

(2) 41, 43 (1994);
ע

"

א

7497/07

רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 (לא פורסם, 22.2.2010) [פורסם בנבו] ; גד

טדסקי

"

חוזה

למראית

עין

ודבר

פסלותו" משפטים כח 507, 509-10 (1978))
"
(ההדגשה אינה במקור)

50)
לאחר ששמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מהן, לא שוכנעתי כי הייתה קיימת כוונה נסתרת בין הצדדים לפיה ההלוואה תינתן לחברה אך באופן שבו היא תוגדר כהלוואה אישית לנתבע. כמבואר לעיל, טענת הנתבע לא נתמכה בתשתית ראייתית מהימנה לפיה הכספים שנטל היו מיועדים לחברה. הנתבע לא הביא כל ראיה משכנעת ולא הניח כל אסמכתא בכתב או אסמכתא חשבונאית של רישומי החברה, תדפיס חשבון בנק או כל תיעוד אחר לפיו הועברו כספי ההלוואה לחברה או הופקדו בחשבונותיה. בנוסף, מקובלת עלי בהקשר זה טענת התובע לפיה בנדון דידן, למעשה, הנתבע מעלה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב [ראו סעיף 80 בחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני
], מכאן שיש לבכר את גרסת התובע על גרסת הנתבע.

51)
על יסוד כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי ההסכם שנערך בין התובע לבין נתבע, אינו חוזה למראית עין.

המחאת זכות של הנתבע כלפי החברה

52)
הנתבע טוען כי בשעה שהסכים התובע לכך כי החברה תפרע את החוב, למעשה אין לו כל טענה כלפי הנתבע.

53)
לאחר מתן הדעת למכלול טענות הצדדים בנדון דידן, אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע.

54)
ראשית
: כאמור, טענה זו של התובע מעוררת קושי אנליטי. ככל שהנתבע נאחז בטענתו לפיה ההלוואה ניתנה לחברה ולא לו באופן אישי, אז יש לתהות שאם כך הם הדברים לאמיתתם, מדוע היה הצורך
בהסכמת
התובע לכך שכספי ההלוואה יושבו אליו על-ידי החברה (סעיף 3 בבקשה למתן רשות להתגונן; סעיף 7 בסיכומי הנתבע) שכן ברי כי לו החברה היא זו שנטלה את ההלוואה ולא המחתה את החוב לאחר לפי הוראות
חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969
(להלן: "
חוק המחאת חיובים
"), כי אז היא זו אשר הייתה מחויבת בפירעון ההלוואה ללא הצורך בהחלטה מיוחדת של האסיפה הכללית, לא כל שכן, של הסכמת התובע.

55)
שנית
: כפי שנקבע לעיל כממצא, ההלוואה ניתנה לנתבע, כהלוואה אישית, ולא לחברה. על כן, כל שנעשה על-ידי הנתבע, הוא המחאת זכות שלו כלפי החברה, לתובע, זכות שמתבטאת בסך כספים שהחברה חייבת לו (לנתבע). על כן, בהקשר זה חלה הוראת סעיף 1(א) בחוק המחאת חיובים
שלפיו:

"זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה"

56)
ברם, בשים לב להוראה דלעיל, אין די בהמחאת הזכות של הנתבע (הנושה) כלפי החייבת (החברה), לצד השלישי הנמחה (התובע), כדי להשליך על מערכת היחסים הישירה שבין התובע לבין הנתבע ועניינה ההלוואה מושא התובענה, מערכת יחסים שהיא נפרדת ממערכת היחסים שבין הנתבע לבין החברה, הן ברובד העובדתי והן ברובד המשפטי. לעניין מערכת היחסים שבין התובע לנתבע, חלה הוראת סעיף 48
שבחוק החוזים
לפיה:


"חיוב אשר לקיומו התחייב החייב כלפי הנושה בחיוב אחר, או שהעביר לו לשם כך זכות כלפי צד שלישי,
חזקה שלא התכוונו להפקיעו אם קויימו החיוב האחר או הזכות
"

(ההדגשה אינה במקור)

החזקה שנקבעה בסעיף האמור אינה חזקה חלוטה אלא היא ניתנת לסתירה [ראו ש. לרנר,
"המחאת חיובים", דיני חיובים-חלק כללי
, 151-21, 122

(בעריכת דניאל פרידמן, התשנ"ד)]
. לטעמי, הנטל לסתור את החזקה האמורה, מוטל על הטוען שהוא מופטר מחובו כלפי הנושה.

57)
במילים אחרות, בנדון דידן, גם אם בוצעה המחאת זכות של הנתבע כלפי החברה כאמור לעיל, לתובע, הנתבע אינו מופטר מחובו כלפי התובע במערכת היחסים הישירה ביניהם גם בהינתן הסכמת האחרון לקבל את כספו ישירות מהחברה ולא מהנתבע תחילה. הנתבע לא הניח תשתית ראייתית משכנעת לפיה התכוונו הצדדים להפקיע את החוב המקורי בעצם המחאת הזכות, ולא רק, אין מחלוקת כי החוב לא נפרע על-ידי החברה.

58)
אם לא די באמור, עולה הרושם כי הסכמת התובע לקבל את כספו ישירות מהחברה ניתנה לאחר חלוף המועד שסוכם לפירעון ההלוואה ולאחר שהבהיר לו הנתבע כי החברה חייבת לו (לנתבע) כספים [שורות 20-18, עמוד 14; שורות 18-17, עמוד 21], ונבעה מכך שאבדה תקוותו לקבל את כספו בחזרה ישירות מהנתבע, ולכן אין זה נכון וראוי לשלול את זכותו לתבוע את הנתבע מעצם ההסכמה האמורה.

59)
בכל מקרה, הנתבע לא הוכיח במשפט, לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, כי פטור הוא מפירעון חובו כלפי התובע עם הסכמת האחרון כי ייפרע חובו ישירות מהחברה. לעומת עדויות התובע ואשתו, שהותירו רושם חיובי, הנתבע לא הניח תשתית מהימנה שפוטרת אותו מחובו כאמור.

60)
שלישית
: בנסיבות העניין, יש להניח כי לו היה ממש בטענה של הנתבע לפיה המחה לתובע את זכותו כלפי החברה וזו לא מימשה אותה כלפי התובע ולכן אין לו, כביכול, כל טענה כלפי החייב (הנתבע), דומה היה כי נוכח טיב טענה זו ומהותה, היה מצופה שהנתבע יגיש הודעת צד שלישי נגד החברה או הנאמן, לבירור המצב המשפטי ומסגרת היחסים בינו לבין החברה בכל הנוגע לפירעון החוב כלפי התובע. נעיר כי הנתבע בתצהירו מיום 9.10.13, שהוגש בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן, הצהיר בסעיף 22 כי בכוונתו להגיש הודעת צד שלישי נגד מנהל החברה, רוכש החברה והנאמן, וזאת "על שלא ביצעו את המוסכם ממרץ 2008 לשלם לתובע מתוך הכספים שהעביר מר אורן אור לחברה". הודעה כאמור לא הוגשה.

61)
טענת הנתבע לפיה התובע ידע כי העסקה עם
יור
השתכללה שכן הועברו כספים לנאמן, וכי משלא פעל התובע מול הנאמן לקבל את כספו כי אז אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, אין בידי לקבלה, ולו מהטעם, שגם לו נניח כי כטענת הנתבע, כספי ההלוואה הועברו לחברה ולא לו אישית - טענה שאין בידי לקבלה כמפורט לעיל - הרי אין להתעלם מכך כי בנדון דידן, הנתבע לא היה איש קשר בלבד בין התובע לבין החברה אלא שהוא פעל כנציג מוסמך ומורשה מטעם החברה לגייס כסף עבורה וגם להתחייב בשמה, וראיה לכך בין השאר, סיכום הצדדים לעניין מועד פירעון ההלוואה. בהינתן זאת, דומה כי בשעה שהחברה לא מילאה את התחייבותה-כביכול כלפי התובע, מצופה היה מהנתבע כי יהיה ערב על התחייבות החברה, ולמצער, ינקוט בכל הצעדים והמאמצים הנדרשים כדי להבטיח פירעון ההלוואה לתובע, בכלל זה, לעדכן את הנאמן בהחלטת האסיפה הכללית מיום 16.3.08, לעקוב אחר ביצוע התשלום ולוודא עם התובע קבלת כספו בחזרה. כאמור, עולה תהייה מדוע פעל הנתבע באופן שונה כלפי בנק הפועלים זאת ביחד לחוסר המעש שלו כלפי התובע. על כן, מן הטעם דלעיל, לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענת הנתבע בשאלת חובת הקטנת הנזק, חובה שלדידו הופרה על-ידי התובע.

62)
התובע העיד במשפט [שורות 26-25, עמוד 18] בין השאר כלהלן: "...מבחינתי שמעון היה צריך לרוץ אחרי הכסף ולא אני וגם החוזה אישי לא התבטל". כאשר נשאל הנאמן על-ידי בא-כוח התובע אם הנתבע פנה אליו לעניין חלוקת הכסף, השיב בזו הלשון: "מעולם לא. היום אני רואה אותו פעם ראשונה" [שורות 9-8, עמוד 26]. כאשר נשאל הנתבע מדוע לא פנה לנאמן בבקשה כי ישלם את הכסף בין השאר לתובע, הוא השיב [שורות 31-28, עמוד 34], כלהלן:

"ת. לשאלת בית משפט כשידעת שמר אשל או גב' אשל לא קיבלו את כספם מדוע לא התקשרת
לעופרי או אורן לברר זאת, אני משיב שתי סיבות: הסיבה הראשונה הם הסכימו שהם יקחו את הכסף מהחברה. הסיבה השניה שאף אחד בחברה לא חזר לפניות שלי במיילים אף אחד לא ענה לפניות שלי"

63)
על כן, לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בהסכמת התובע להיפרע ישירות מהחברה, כדי לפטור את הנתבע מחובו כלפי התובע.

סיכום

64)
לאור האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע סך של 138,895 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין. לסך האמור יתווספו הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ בסך כולל של 17,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.




ניתן היום,
כ"ה כסלו תשע"ו, 07 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 2113-09/13 אורי אשל נ' שמעון קליין (פורסם ב-ֽ 07/12/2015)