פסקי דין על דוד לובינסקי | פסקי דין על שרודר | פסקי דין על ברי איצקין ואח' | פסקי דין על יוסף בראל | פסקי דין על מוסך בראל יוסף |

7843/15 רעא     20/12/2015




רעא 7843/15 דוד לובינסקי בע"מ, שרודר בע"מ, ברי איצקין ואח' נ' יוסף בראל, מוסך בראל יוסף בע"מ




החלטה בתיק רע"א 7843/15
בבית המשפט העליון


רע"א 7843/15
לפני:

כבוד השופט נ' סולברג




המבקשים:
1. דוד לובינסקי בע"מ


2. שרודר בע"מ


3. ברי איצקין

4. דורי מנור



נ


ג


ד



המשיבים:
1. יוסף בראל


2. מוסך בראל יוסף בע"מ


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 40123-05-15 מיום 20.10.2015 שניתנה על-ידי השופטת א' כהן


בשם המבקשים:
עו"ד אלי סבן; עו"ד אסף שביט


החלטה



1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 40123-05-15 (השופטת
א' כהן
) מיום 20.10.2015, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לדחות את התביעה נגדם על הסף מחמת
התיישנות
, וכן למחוק את המבקשים 3-4 מחמת
העדר יריבות
ו
העדר עילה
.

רקע
2.
המשיבים, מוסך בראל יוסף בע"מ
(להלן:
מוסך בראל
או
המוסך
) ובעליו יוסי בראל, הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקשים, חברת דוד לובינסקי בע"מ
(להלן:
לובינסקי
), יבואנית כלי רכב המפעילה רשת מוסכים מורשים מטעמה, וחברה הממוזגת עמה, וכן נגד שני בעלי תפקידים בחברה בתקופה הרלבנטית לתביעה. התביעה הוגשה ביום 20.5.2015. בעבר היה מוסך בראל משויך לרשת המוסכים של לובינסקי; הארוע שבבסיס התביעה הוא הפסקת ההתקשרות ביניהם, שנעשתה מיוזמתה של לובינסקי. בתביעה נטען כי לובינסקי מחזיקה ברשותה כספים השייכים למוסך בראל אשר לא הוחזרו בתום ההתקשרות, וכן כי הפסקת ההתקשרות גרמה למוסך בראל לנזקים שונים.

3.
לפי המתואר בכתב התביעה, מוסך בראל הצטרף לרשת מוסכי לובינסקי בשנת 2002. הסכמי ההתקשרות בין לובינסקי למוסך בראל חודשו מפעם לפעם. ביום 10.2.2008, בעיצומו של משא ומתן בדבר חידוש הסכם ההתקשרות, התקבלה במוסך בראל הודעתה של לובינסקי כי החליטה שלא לחדש את ההתקשרות עם המוסך, וכי ההרשאה לשמש כמוסך מורשה מטעמה תבוטל ביום 1.5.2008. החתום על מכתב הביטול הוא מר ברי איצקין, שהיה ראש אגף השירות בלובינסקי, הוא המבקש 3.

4.
יוסי בראל הופתע מן ההודעה האמורה, שכן הצדדים היו כאמור בעיצומו של משא ומתן בנוגע לפרטי הסכם ההתקשרות שיחודש. למחרת קבלת ההודעה התייצב יוסי אצל מר דורי מנור, שהיה מנכ"ל לובינסקי אותה עת, הוא המבקש מספר 4. הלה צרף לפגישה גם את איצקין, אך פגישה זו לא הולידה התקדמות. לאחר מכן נפגש בראל עם איצקין ועם מנור מספר פעמים והוחלפו ביניהם מכתבים בנוגע לדרישות שונות של לובינסקי מהמוסך בכדי לחדש את הסכם ההתקשרות. משא ומתן זה התנהל עד שלהי חודש אפריל 2008, לא צלח, והודעת הביטול נכנסה לתוקף, בסופו של דבר ולאחר ארכות שניתנו בשל אותו משא ומתן, ביום 20.5.2008. על-פי הנטען בכתב התביעה, גם לאחר מועד הביטול המשיך בראל לקוות כי המוסך יחדש עמו את ההתקשרות, ושמר על קשר עם מנור, שהבטיח מצדו לדאוג לכך שמוסך בראל יחזור תוך שנה-שנתיים לרשת המוסכים, עם סיום תפקידו של איצקין בלובינסקי, הבטחה שלא קוימה.

5.
בעקבות המסכת העובדתית המתוארת תובע המוסך כספים מאת לובינסקי, על יסוד כמה עילות תביעה. ראשית, נטען כי בהתאם להסכם ההתקשרות קיזזה לובינסקי 0.6% מכל סכום שחבה למוסך, ושמרה אותו אצלה כ"תכנית חיסכון" למוסך. המוסך זכאי לפדות את הסכום בכל עת, אולם אם ישאיר אותו ב"תכנית החסכון" אזי תכפיל לובינסקי את הסכום, כאשר ישתמש בו המוסך לטובת פעולות שדרוג שונות. לטענת המשיבים, התחייבותה של לובינסקי כוללת התחייבות מכללא להשבת מלוא הכספים עם ביטול ההתקשרות בין הצדדים. לטענתם, הפרה לובינסקי התחייבות זו, ולא העבירה להם את כספי "תכנית החסכון". כספים אלו נתבעים גם על בסיס עוולת עיכוב נכס שלא כדין.

6.
שנית, נטען כי בחירתה של לובינסקי שלא לחדש את ההתקשרות עם מוסך בראל ואופן ניהולו של המשא ומתן בעניין עולים כדי רשלנות, ובשל התנהלותה זו של לובינסקי, כמו גם של איצקין ומנור באופן אישי, סבלו המשיבים מנזקים ממוניים כבדים. נזקים אלו נתבעים על-ידם מכוח עוולת הרשלנות. בנוסף טוענים המשיבים, כי בהתנהלות זו היה משום הפרה של הוראות הצו המוסכם בתחום המוסכים, כפי שאושר בבית הדין להגבלים עסקיים (ה"ע 28/01
הממונה על הגבלים עסקיים נ' בני משה קרסו מפיצי מכוניות בע"מ
(22.12.2002)), דבר אשר מהווה הן עוולה נזיקית (לפי סעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988), הן הפרת חוזה (בהיות הצו המוסכם, לטענתם, חוזה לטובת צד שלישי).

7.
שלישית, נטען כי במהלך המשא ומתן האמור הפרו לובינסקי, וכן איצקין ומנור באופן אישי, את חובת תום הלב בניהול משא ומתן, ועליהם לפצות את המשיבים על הנזקים שנגרמו להם כפועל יוצא מהתנהלותם זו.

8.
רביעית, נטען כי לובינסקי הודיעה לכל לקוחות המוסך, בדיוור ישיר, כי המוסך אינו מורשה עוד מטעמה, וכמו כן העבירה את נתוני מאגר הלקוחות של המוסך שלקחה שלא כדין ממחשביו של בראל, למוסכים שכנים ברשת המוסכים. בכך גזלה לובינסקי, לפי הנטען, את סודותיהם המסחריים של המשיבים. פעולה זו היא עוולה נזיקית, אשר על-פי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, ניתן לתבוע בגינה פיצויים ללא הוכחת נזק.

הבקשה וההחלטה בבית המשפט המחוזי
9.
המבקשים – לובינסקי, איצקין ומנור – הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לדחיית התביעה על הסף. הבקשה נסמכה על שני אדנים: ראשית, נטען כי התביעה התיישנה; שנית, בנוגע לאיצקין ומנור באופן אישי, נטען כי יש לדחות את התביעה נגדם על הסף בשל העדר יריבות והעדר עילה.

10.
לעניין ההתיישנות, טענו המבקשים כי לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, יש למנות את תקופת ההתיישנות מן היום שבו נולדה עילת התובענה. עילת התביעה, כך טענו המבקשים, מבוססת על הפסקת ההתקשרות בהתאם להודעת הביטול שנמסרה ביום 10.2.2008; משכך, מיום זה נולדה עילת התביעה וממנו ואילך יש למנות את 7 שנות ההתיישנות. מועד ההתיישנות לפי חשבון זה חלף ביום 10.2.2015, מאה ימים לפני היום שבו הוגשה התביעה בפועל.

11.
המבקשים הדגישו כי בתביעה גופה נטען שהודעת הפסקת ההתקשרות ניתנה שלא כדין, ובהתאם לכך יש לפסוק להם את נזקם. לפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודעה ולא ממועד מאוחר יותר, שכן כבר מיום זה יכלו המשיבים לנקוט בהליך משפטי התוקף את חוקיות ההודעה. המבקשים טענו כי לפי ההלכה המשפטית הנוהגת, מניין ימי ההתיישנות במצב כזה הוא מיום הודעת ביטול החוזה ולא מיום שזו נכנסת לתוקף, ועל-כן מדובר בתביעה שהתיישנה. המבקשים ציינו כי לשיטתם המועד למניין תקופת ההתיישנות הוא מיום 2.10.2008 גם לעניין הכספים שנטען כי היו שמורים ב"תכנית חסכון" אצלם, שכן גם לגבי ראש תביעה זה העילה קמה לכל המאוחר במועד הודעת הביטול.

12.
נוסף על כך, טענו המבקשים כי גם אם תיבחן שאלת ההתיישנות לפי מועד כניסת ההודעה לתוקף, הרי שזו נכנסה לתוקף ביום 1.5.2008, כפי שכתוב בהודעה עצמה, ולא ביום 20.5.2008 כפי שטענו המשיבים בכתב התביעה. ממילא, גם לפי מועד זה חלה כבר התיישנות. טענה זו לא נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי, ובצדק, משום שמדובר בטענה עובדתית שהיתה צריכה להיתמך בתצהיר, ולא נתמכה בו.

13.
טענתם החלופית של המבקשים היתה כי יש למחוק מכתב התביעה את איצקין ומנור, שהיו בעלי תפקידים בלובינסקי בעת הרלבנטית לתביעה. ההתקשרות החוזית היתה בין מוסך בראל ללובינסקי; לובינסקי היא חברה בע"מ, אישיות משפטית נפרדת, והיא בעלת הדין הרלבנטית לתביעה. אין לייחס אחריות אישית לאורגנים של החברה כל עוד החברה עצמה לא טוענת שהללו חרגו מסמכותם בפעילותם בשם החברה. על כן יש לדחות על הסף את התביעה נגד המבקשים 3-4, איצקין ומנור, מחמת העדר יריבות והעדר עילה.

14.
המשיבים מצדם ביקשו לדחות את טענות המבקשים. לעניין ההתיישנות נטען כי בשל ההתדיינות המפורטת והמשא והמתן שניהלו הצדדים לאחר הודעת הביטול ועד לכניסתה לתוקף, ברי כי הודעה זו היתה הודעה זמנית שמטרתה לכפות על המשיבים תניות שונות על מנת להמשיך בהתקשרות. רק כאשר נכנסה הודעת הביטול לתוקף בסופו של דבר התגבשה עילת התובענה; עד למועד זה לא היה מקום לכך שהמשיבים יפנו בבקשת סעד מבית המשפט, שכן הצדדים היו מצויים עדיין בעיצומה של הידברות. עילות התביעה השונות אינן מבוססות כפי שטענו המבקשים על כך שהודעת הביטול ניתנה שלא כדין, אלא על כך שהפסקת ההתקשרות בסופו של דבר היתה שלא כדין וגרמה להם לנזקים.

15.
לעניין העדר היריבות אל מול המבקשים 3-4, טענו המשיבים כי בעלי התפקידים נתבעים בעילות תביעה אישיות ועצמאיות, בשל כך שהם ניהלו מלחמה אישית נגד בראל, ללא היגיון מסחרי אמיתי. השאלה אם פעלו המבקשים 3-4 במסגרת סמכותם כאורגנים של החברה, ואם הפרו את חובות הזהירות כלפי המשיבים באופן אישי, צריכה להתברר במהלך המשפט ולא במסגרת של בקשה לדחייה על הסף.

16.
ביום 20.10.2015 ניתנה החלטה מפורטת בבקשה, אשר דחתה את שני ראשיה. לעניין ההתיישנות קבע בית המשפט המחוזי כי עילות התביעה השונות התגבשו לאחר אי-חידוש הסכם ההתקשרות, ולא לאחר הודעת הביטול. לאחר הודעת הביטול נמשכה כאמור ההידברות בין הצדדים, וביטול ההתקשרות למעשה ארע לפי הנטען בכתב התביעה רק ביום 20.5.2015. במצב זה, הוגשה התביעה בטרם התיישנה.

17.
באשר לשאלת העדר היריבות, הזכיר בית המשפט כי סמכותו לדחות תביעה על הסף מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היא סמכות שברשות, ואין הוא חייב להעתר לבקשה. מדובר באמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים, כאשר ברור למעלה מכל ספק שהתובע לא יוכל לזכות בסעד שביקש. בעניין דנן, קבע בית המשפט כי ככל שיוכיחו המשיבים את העובדות שאותם פרשו בכתב התביעה, יתכן שתביעתם להטלת חיוב אישי על המבקשים 3-4 על בסיס עוולת הרשלנות תתקבל. מטעם זה אין לדחות את התביעה נגדם על הסף ויש לדון בה לגופה.

בקשת הרשות לערער
18.
על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור. בבקשה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע שעילת התובענה התגבשה רק במועד הביטול בפועל ולא במועד הודעת הביטול. הלכה פסוקה היא שבמצב של ביטול חוזה יימנה מועד ההתיישנות ממועד הביטול ולא ממועד כניסתו לתוקף, ובכך שגה בית המשפט המחוזי. לטענתם, כל טענותיהם של המשיבים מופנות כלפי ההודעה שנמסרה להם ותוצאותיה, וכך אף מנוסח כתב התביעה, ועל כן היה על בית המשפט לפסוק בהתאם להלכה הפסוקה ולדחות את התביעה מחמת התיישנות. לעניין העדר היריבות בין המשיבים ובין המבקשים 3-4, שבים המבקשים על טענותיהם לפיהן אין אפשרות להטיל על המבקשים 3-4 אחריות אישית, שכן פעלו כאורגנים של החברה. משלא קיימת אפשרות כזו, אף אם יוכיחו המשיבים את כל הנטען בכתב התביעה, הרי שיש לדחות על הסף את התביעה נגדם בשל העדר עילה והעדר יריבות.

19.
עיינתי בבקשת הרשות לערער על צרופותיה, שקלתי את נימוקיה, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא להיזקק לתשובתם של המשיבים. אקדים ואומר, כי שעה שעסקינן בהחלטה דיונית המורה על המשך בירורה של תובענה – הכלל הוא כי התערבותה של ערכאת הערעור תהא מצומצמת למצבים חריגים בלבד, שבהם ההחלטה של הערכאה הדיונית מנוגדת לדין או גורמת לעיוות דין (רע"א 422/06
חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים
, פסקה ג (18.5.2006); רע"א 410/11
סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' ברדיצ'ב
, פסקה 33 (3.10.2011)). כפי שאסביר, העניין שלנו אינו נמנה עם אותם מצבים חריגים.

20.
המבקשים טוענים כי ההלכה השיפוטית היא שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההודעה על ביטול ההתקשרות. לעניין זה נסמכים המבקשים על ההלכה שנפסקה בעניין
אלבשארה
(ע"א 9371/00
אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה
, פ"ד נו(4) 798 (2002)) (להלן: עניין
אלבשארה
); דא עקא, שאין הנדון דומה לראיה.

21.
עניין
אלבשארה
עסק במועד ההתיישנות של תביעת השבה בגין ביטול חוזה. השאלה שעמדה על הפרק באותו עניין היא אם יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ביטול החוזה, או מיום שניתן

פסק דין
הקובע כי הביטול נעשה כדין. הנשיא
א' ברק
קבע כי מועד הביטול הוא המועד הקובע, ולא מועד סיום ההתדיינות המשפטית לגביו. זאת, משום שבמועד הביטול נוצרה מציאות משפטית חדשה, היוצרת סיכונים וסיכויים חדשים לכל אחד מהצדדים. ממועד זה התגבשה עילת ההשבה בשל הביטול, ועל-כן ממנו ואילך יש למנות את תקופת ההתיישנות.

22.
לעומת זאת, בעניין דנן השאלה היא אם יש למנות את מועד ההתיישנות מיום מתן הודעה מוקדמת בדבר ביטול החוזה, או מיום שבו נכנס הביטול לתוקף בפועל. מתן ההודעה המוקדמת כשהיא לעצמה אינה מהווה ביטול של החוזה. גם לאחר מתן ההודעה המשיכו הצדדים להתנהל בהתאם לחוזה ולקיים את חיוביהם לפיו. במצב דברים זה, מציאות משפטית חדשה נוצרת רק כאשר הביטול נכנס לתוקפו, ולא כאשר ניתנה לגביו הודעה מוקדמת. משכך, גם את מועד ההתיישנות יש למנות מן הביטול בפועל. במאמר מוסגר אעיר, כי בפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 25885-01-11
ראשונים תחנת תדלוק ושרותים בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ
(20.3.2012), עליו ביקשו המבקשים להסתמך כחלק מן "ההלכה המשפטית" שטענו לה, נאמר במפורש כי:
"ראוי להקדיש תשומת לב לאבחנה הקיימת לגבי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בין מקרה של מסירת הודעת ביטול של הסכם לבין מקרה של מסירת הודעה בדבר סיומו וביטולו הצפוי בעתיד בזמן נתון ומוגדר מראש [...] במקרה של מתן הודעת סיום כזו יחל מרוץ ההתיישנות במועד סיומו של ההסכם וביטול תוקפו המחייב במועד הנקוב בהודעה זו, ולא במועד מסירתה של ההודעה, שכן היחסים החוזיים שבין הצדדים ימשיכו להתקיים עד למועד סיום החוזה הנקוב בהודעת הסיום"
(פסקה 42). עוד אוסיף, כי לכל הפחות לגבי חלק מן העילות הנזיקיות שבכתב התביעה יתכן שמועד ההתיישנות הוא מאוחר אף יותר, בשל הסדר ההתיישנות הנזיקי הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו בעוולות שעילתן נזק שנגרם ממעשה או ממחדל יימנה המועד מן היום שבו ארע הנזק ולא מיום המעשה או המחדל.

23.
מעיון בכתב התביעה נראה כי הודעת הביטול היתה רק נקודת ציון במהלך ארוך של משא ומתן חוזי, אשר הסתיים, לפי הנטען, רק ביום 20.5.2008. רק ביום זה כשל המשא והמתן לחלוטין ובוטל החוזה בפועל. עילות התביעה בגין אי-השבת כספי "תכנית החסכון", רשלנות, הפרת חובת תום הלב, הפרת הצו המוסכם וגזל הסוד המסחרי התגבשו לכאורה רק בסופה של תקופת משא ומתן זו. אמנם, יתכן שבמהלך המשפט תתבררנה עובדות נוספות השנויות במחלוקת בין הצדדים, אשר יובילו למסקנה כי עילה מבין עילות אלו אכן התגבשה כבר קודם ליום 20.5.2008, באופן שניתן יהיה לקבוע שהתיישנה; אולם בשלב מקדמי זה של בקשה לדחייה על הסף, שעה שהעובדות אינן מבוררות כל צרכן, אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות (ראו ע"א 1708/05
גרא נ' רוזנצוויג
, פסקה 7 (31.1.2006)).

24.
גם לעניין העדר היריבות והעילה אל מול המבקשים 3-4 אינני רואה מקום לסטות מהחלטת בית המשפט המחוזי. הכלל בנוגע לדחיית תובענה על הסף הוא שמדובר בצעד חריף ועל-כן ראוי שבית המשפט
"ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן"
(ע"א 35/83
חסין נ' פלדמן
, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983); ראו גם

ע"א 7218/10
שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ
, פסקה 10 והאסמכתאות שם (29.1.2012)). אכן, הטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים בחברה איננה בגדר מעשה שבכל יום, אך משקיימת האפשרות המשפטית לעשות כן בהינתן העובדות הנטענות בכתב התביעה, מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי כי יש לברר את השאלה לגופה.

25.
הבקשה נדחית; משלא התבקשה תשובת המשיבים, לא אעשה צו להוצאות.


ניתנה היום, ח' בטבת התשע"ו (20.12.2015).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15078430_o02.doc

עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 7843/15 דוד לובינסקי בע"מ, שרודר בע"מ, ברי איצקין ואח' נ' יוסף בראל, מוסך בראל יוסף בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/12/2015)