פסקי דין על אברהם מושקוביץ | פסקי דין על עירית צפת | פסקי דין על אילן שוחט - ראש עיריית צפת | פסקי דין על מדינת ישראל ואח' |

4812-10/15 עע     13/12/2015




עע 4812-10/15 אברהם מושקוביץ נ' עירית צפת, אילן שוחט - ראש עיריית צפת, מדינת ישראל ואח'








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 4812-10-15



ניתנה ביום

13 דצמבר 2015

אברהם מושקוביץ
המבקש


-
1.עירית צפת

2.אילן שוחט - ראש עיריית צפת

3.מדינת ישראל

4.ההסתדרות הכללית מחוז גליל עליון


המשיבים

בשם המבקש: עו"ד שאול ציוני
, עו"ד שלומי מושקוביץ
ועו"ד יניב סטיס
בשם המשיבים 1 ו-2: עו"ד אלכס וייס
ועו"ד אייל נון
בשם המשיבה 3: עו"ד יאנה סימקין
בשם המשיבה 4
: עו"ד הגר בר-יוסף זיגלמן

לפני: כב' הרשם השופט כאמל אבו קאעוד

החלטה


1.
לפניי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 1.7.2015 (השופטת מיכל פרימן ונציגי הציבור מר פנחס לקריץ ומר אברהם ינאי; ס"ע 5504-12-10).

רקע כללי והודעת הערעור

2.
המבקש עבד בעיריית צפת כ- 36 שנה ושימש בתפקיד חשב אגף החינוך בעירייה כ- 25 שנה עד לפיטוריו. מיד עם קבלת מכתב הפיטורים וטרם כניסת פיטוריו לתוקף פנה המבקש לבית הדין קמא בבקשה לסעדים זמניים ובהמשך בתביעה לסעדים קבועים להשארתו בתפקיד וסעדים כספיים חלופיים הכוללים פיצויים בגובה שכרו החודשי עד למועד הגיעו לגיל פרישה, ופיצויים בגין הפרת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות) תשנ"ז-1997, צער ועגמת נפש, בסך כולל של 500,000 ₪.

3.
המבקש טען הן כנגד עילת הפיטורים והן כנגד ההליך שננקט לסיום העסקתו. לטענתו הוא הוכלל בתוכנית ההבראה בשל תלונה שהוגשה על ידו כנגד עובד אחר המקורב לראש העיר והגשת תלונה למבקר המדינה בעניין זה. כפועל יוצא טען המבקש כי דין הפיטורים להתבטל בהיותם נגועים בשיקולים זרים ופסולים, בחוסר תום לב ובהיותם בניגוד לחוק ההגנה על חושפי שחיתויות. עוד טען המבקש כי בהליך פיטוריו נפל פגם במובן זה שהשימוע שנערך לו היה למראית עין וההחלטה התקבלה בחריגה מסמכות. כמו כן נטען כי הפיטורים אינם עומדים בקריטריון שנקבע בתוכנית ההבראה באופן שלא ניתן לבטל את משרתו, הפיטורים נעשו בניגוד להסכמים קיבוציים החלים על העירייה, תוך אפליה מחמת גיל ואפליה לעומת עובדים אחרים המבוגרים ממנו ואשר לא פוטרו.

4.
בקשתו של המבקש לסעדים זמניים נדחתה ביום 7.2.11, ובקשת רשות ערעור שהוגשה על ידו לבית דין זה נדחתה אף היא ביום 22.2.11.

5.
בית הדין קמא דחה גם את התביעה העיקרית ברובה ופסק למבקש פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין פגמים שנפלו בהליך השימוע בלבד. בפסק הדין קבע בית הדין קמא כי פיטורי המבקש לא נבעו מהגשת התלונות בעניינו של עובד אחר של העירייה אלא באו על רקע ובשל הליכי ההבראה, ההתייעלות והצמצומים שננקטו בעירייה לנוכח עלות שכרו הגבוהה של המבקש והאפשרות לביטול התפקיד וחלוקת המטלות בין עובדים אחרים ללא תוספת עלות לעירייה. בית הדין האזורי שוכנע כי כוונת העירייה לפטר את המבקש הייתה קיימת והייתה ידועה לו עוד טרם הגשת התלונות על ידו, ויתכן שהיא הייתה אף התמריץ להגשתן.

6.
באשר לטענותיו להפליה מחמת גיל קבע בית הדין קמא כי בקריטריונים בהסכם ההבראה אין משום הפליה אסורה. בית הדין התרשם מהעדויות שנשמעו בפני
ו כי עניין הגיל לא היווה כשלעצמו שיקול בגיבוש רשימת הפורשים, אלא, שהגיל נבדק ונקבע כתנאי המבטא צבירת זכויות המאפשרות המשך קיום בכבוד לעובד הפורש, במידה המרבית הניתנת מבין אותם עובדי העירייה שאת משרותיהם ניתן לבטל. בית הדין התרשם כי בחירת העובדים הפורשים, וביניהם המבקש, הושתתה על העובדה שעלות שכרם מכבידה על המערכת ועל הנחת המוצא כי ניתן לבטל את משרתם. יחד עם נתונים אלו בחנו העירייה וועד העובדים מה הם תנאי הפרישה אותם יוכלו העובדים לקבל עם פרישתם, לרבות תנאים מטיבים, על מנת לבחור את העובדים בהם תהיה הפגיעה פחותה. לצורך כך נבחנו נתוני הגיל והוותק אולם לא כקריטריון העומד בפני
עצמו ועובדה היא כי במסגרת ההסכם פוטרו גם עובדים צעירים בגילאים בין 25 עד 38.

ביטול משרתו של המבקש באה כצורך לחסכון תקציבי לנוכח כך שהוא עבד ב- 180% משרה, בשכר גבוה. בהתחשב בכך שהמבקש בעל 70% פנסיה הפגיעה בו נמצאה כנמוכה מפגיעה בעובד שיש לו פנסיה נמוכה יותר. האלטרנטיבה לפיטוריו של המבקש הייתה פיטוריהם של 3 עובדים ועל כן צרכי התייעלות וחסכון הם שעמדו בבסיס ההחלטה ולא אפליה על רקע גיל.

7.
באשר לטענותיו של המבקש לפיהן היה על העירייה להעדיף לסיים את העסקתם של עובדים אחרים על פי העיקרון שעובדים שנקלטים אחרונים יהיו המועמדים הראשונים לפיטורים קבע בית הדין קמא כי הכלל "נכנס אחרון יוצא ראשון" מיושם כאשר יש צורך לפטר אחד מבין מספר עובדים בעלי תפקידים דומים או זהים. כאשר מדובר בצמצום תפקיד יחיד, שאינו בר השוואה לתפקידים אחרים, מבוצע הצמצום בהתאם לצורך האמור, כפי שנעשה בעניינו של המבקש.

8.
עם זאת קבע בית הדין קמא כי נפל פגם בהליך השימוע במובן זה שמרבית טענות המבקש בשימוע לא נבדקו וכלל לא נשקלו על ידי העירייה וזו הסתמכה על ההחלטה הראשונית כי יש לפטרו במסגרת תוכנית ההבראה בהעדר נסיבות אישיות מיוחדות שימנעו זאת.

9.
בהודעת הערעור שהוגשה על ידי המבקש הוא הלין כנגד מרבית קביעותיו של בית הדין קמא וביניהם:

א.
קביעת בית הדין לפיה פיטורי המבקש לא מהווים הפליה מחמת גיל;

ב.
גובה הסכום שנפסק בגין פגמים שנפלו בהליך השימוע ואי ביטול הפיטורים על אף הפגמים שנפלו בהליך השימוע;

ג.
התעלמות בית הדין לכאורה מהזכויות המוקנות למבקש על פי הסכם העקרונות ברשויות המקומיות וחוקת העבודה לפיהן העובדים שנקלטים אחרונים יהיו המועמדים הראשונים לפיטורים;

ד.
התעלמות לכאורה של בית הדין מטענות המבקש כי הוא לא זכה לכל הטבה מכוח תוכנית ההבראה ולכן לא מתאים להיכלל בה;

ה.
התעלמות לכאורה של בית הדין מטענות המבקשת כי תפקידו רוקן מתוכן זמן רב לפני עריכת השימוע ובשל התנכלויות כלפיו;

טענות הצדדים בבקשה להארכת מועד

10.
כאמור, פסק הדין של בית הדין קמא ניתן ביום 1.7.2015.

11.
הודעת הערעור הוגשה ביום 6.10.15 מבלי שנתבקשה הארכת מועד להגשת הערעור מבעוד מועד.

12.
עם הגשת הודעת הערעור בית הדין הפנה את שימת לב המבקש כי הערעור הוגש באיחור והוא נדרש להתייחס לאמור או להגיש בקשה להארכת מועד.

13.
ביום 19.10.15 הוגשה על ידי המבקש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. במסגרת הבקשה טען המבקש כי בשים לב שפסק הדין נמסר ביום 9.7.15 הערעור הוגש באיחור של יום אחד וזאת בשל שגגה במניין הימים להגשת הערעור.


14.
המבקש הוסיף כי סיכויי הערעור הטובים לטענתו מצדיקים להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור וחזר על עיקרי טענותיו בהודעת הערעור שהוגשה מטעמו. בין היתר הפנה המבקש לעמדת המדינה בהליך בבית הדין קמא אשר תמכה לטענתו בגרסתו לפיה הסכם ההבראה מכוחו פוטר המבקש מפלה מחמת גיל.

15.
המשיבים 1 ו-2 התנגדו לבקשה. בין היתר טענו כי האיחור בהגשת הערעור עלה על יום אחד בניגוד לנטען על ידי המבקש וכי למעשה עמדו לזכותו כשלושה חודשים "ברוטו" להגשת הערעור וחרף זאת השתהה. לטענת המשיבים 1 ו-2 לא מתקיימים טעמים מיוחדים כלשהם להארכת המועד וסיכויי הערעור נמוכים שכן הערעור נסוב ברובו על קביעות עובדתיות מובהקות של בית הדין האזורי.

16.
המשיבים 3 ו-4 הותירו את הבקשה לשיקול דעתו של בית הדין.

17.
המבקש השיב לתגובת המשיבים 1 ו-2 וחזר על עיקר טענותיו בבקשה. עוד הוסיף המבקש כי הערעור מטעמו מכוון בעיקר כנגד קביעות משפטיות של בית הדין קמא ופירט את טעמיו בעניין זה המפורטות בהודעת הערעור שהוגשה מטעמו.

הכרעה

18.
תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 (להלן: "התקנות") קובעת כי המועד להגשת ערעור על

פסק דין
של בית הדין האזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים
.


19.
אין חולק כי פסק הדין של בית הדין קמא נמסר למבקש ביום 9.7.2015. בהתאם לתקנה 73 לתקנות ובשים לב לפגרת הקיץ, המועד האחרון להגשת הערעור חלף ביום 20.9.2015. נוכח האמור, הערעור שהוגש ביום 6.10.2015 הוגש באיחור של 16 ימים.

אין נפקא מינה אם במהלך 16 ימי האיחור חלו חגים או אפילו פגרת סוכות, שכן תקופה זו חורגת ממתחם המועד להגשת הערעור וכל יום שחולף מבלי שהוגש הערעור או למצער בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, מחזק את אינטרס ההסתמכות של המשיבים ומבצר את סופיות הדיון.

20.
בית הדין מוסמך להאריך מועד שנקבע בחיקוק או בתקנה, "מטעמים מיוחדים שיירשמו"[1]

.
הטעמים המיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות אינם מתוחמים ברשימה סגורה וכל מקרה יבחן על פי נסיבותיו
[2]
.
לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון
[3]
עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם:

"...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".



21.
כלל הוא, כי איחור של ימים בודדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה
[4]
. הלכה היא כי גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד
"תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו"
[5]
וכי "אכן, יש ולעיתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר
[6]

".


22.
כאמור, טעות יכולה להיחשב טעם מיוחד בנסיבות מסוימות, אולם לפנינו טעות אשר ניתן היה להימנע ממנה ע"י יתר תשומת לב וספירה נכונה של הימים להגשת הערעור. טעותו זו של המבקש, אף אם מקורה בבאת כוחו, הרי שאין בה כדי להוות טעם מיוחד. בעניין זה נקבע זה מכבר, כדלקמן[7]

:

"טענת החברה לפיה טעתה במניין הימים, אינה בגדר "טעות שבדין" אשר יכול

ותהווה "טעם מיוחד"

להארכת מועד. שכן, המדובר בטעות הניתנת לגילוי בבדיקה

שגרתית של המועד להגשת ערעור, המוטל על בעל דין באשר הוא".

23.
לא אצא ידי חובה בלי לבחון את סיכויי הערעור שכן הלכה פסוקה היא כי שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת הליך ערעור, הוא סיכויי הליך הערעור[8]

. לעניין זה נקבע כי סיכויי הערעור הם שיקול חשוב ומהותי בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור כאשר סיכויי הערעור, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, יכולים כשלעצמם להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד[9]

.

24.
עיון בהודעת הערעור ובפסק דינו של בית הדין האזורי מעלה
כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. העלאת טענות כנגד קביעות משפטיות של בית הדין קמא אינו כרטיס הכניסה או מפתח "מאסטר" (ראשי) לכניסה האחורית של ערכאת הערעור ולא די בהן כדי להכשיר בדיעבד את מחדלי המבקש. על מנת שסיכויי הערעור יקימו טעם מיוחד להארכת המועד, על המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי יש בטענותיו כדי לקעקע את מסקנותיו של בית הדין קמא. אין להסתפק בקיומם של סיכויי ערעור מסוימים או אפשריים בעלמא, מבלי לעורר סימני שאלה של ממש בפסק הדין מושא הערעור.

25.
בית הדין קמא דן באריכות בעיקר טענותיו של המבקש, ביסס את קביעותיו על חומר הראיות שהונח לפניו, ונראה כי לא הותיר טענה שהועלתה על ידי המבקש ואשר אין לגביה התייחסות עניינית. כך, דן בית הדין קמא בטענת האפליה מחמת גיל שהועלתה על ידי המבקש, ודחה אותה. בית הדין בחן את הסכם ההבראה, וכלל נסיבות המקרה והגיע למסקנה כי הגיל לא היווה כשלעצמו שיקול בגיבוש רשימת הפורשים. כמו כן, בית הדין לא ראה פסול בהסכם ההבראה וקבע כי הוא לא נכרת על מנת להפלות דווקא את המבקש בשל גילו. המדובר בקביעות עובדתיות ומשפטיות מבוססות וסבירות בנסיבות העניין, עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, וחרף מגוון טענותיו של המבקש נגדן, לא נראה שיש סיכויים גבוהים לערער אותן.

בעניין זה יוטעם כי בניגוד לטענותיו של המבקש בבקשתו, עמדת המדינה לא תמכה בגרסתו לפיה הסכם ההבראה מכוחו פוטר המבקש מפלה מחמת גיל. המדינה הציעה דרך לבחינה אם מדובר בהסכם מפלה או לאו זאת ותו לא. קביעותיו של בית הדין קמא לפיהן בבחירת המבקש שקלה העירייה והוועד שיקולים אחרים, שאינם גילו של המבקש כשלעצמו עולות בקנה אחד עם הדרך שהוצעה על ידי המדינה לבחינת טוהרו של הסכם ההבראה מהפליה מחמת גיל.






26.
באשר לטענותיו של המבקש הנוגעות לסעד שנפסק לזכותו בגין הפגמים שנפלו בהליך השימוע, קביעותיו של בית הדין קמא בעניין זה הן מסוג הקביעות שערכאת הערעור ממאנת להתערב בהן. סעד של אכיפת יחסי עבודה הוא היוצא מן הכלל והוא ניתן במשורה, בוודאי בנסיבות שתוארו וסכום הפיצויים שנפסק לזכותו סביר בנסיבות העניין ואינו נופל מהפיצויים שנפסקים על ידי בתי הדין לעבודה בתיקים מסוג זה.

27.
בית הדין נתן את דעתו גם לטענותיו של המבקש שהלין על כך שהיה על העירייה לסיים את העסקתם של עובדים אחרים על פי עיקרון "נכנס אחרון יוצא ראשון" בכך שתפקידו של המבקש היה תפקיד יחיד בעירייה ובסיום העסקתו עקב הצורך שנוצר, לא היה משום פגיעה בעקרון הנ"ל. קביעתו של בית הדין בעניין זה, הגם שהינה משפטית, סבירה בנסיבות העניין ולא נראה כי יש די בטענותיו של המבקש כדי לשלול את הבסיס עליה היא מושתתת.

28.
לא מצאתי לנכון להתייחס לטענותיו הנוספות של המבקש הנוגעות לשולי קביעותיו של בית הדין קמא ובהתחשב כי עיקר פסק הדין מבוסס היטב כאמור לעיל, נראה כי אין בהן כדי להטות את הכף להתערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות והמסקנות המשפטיות של בית הדין קמא.

29.
כאמור, לא מצאתי בטענותיו של המבקש די לבסס את התערבותה של ערכאת הערעור ולפיכך סיכויי הערעור גם הם אינם מצדיקים מתן ארכה להגשת הערעור.

סוף דבר

30.


נוכח כל האמור לעיל, בהעדר טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור, הבקשה נדחית.


31.
בנסיבות העניין - המבקש ישלם למשיבים 1 ו-2 שכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו בסך של 2,500 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

32.
נוכח האמור – מזכירות בית הדין תסגור את התיק.


ניתנה היום,
א' טבת תשע"ו (13 דצמבר 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.








[1]
תקנה 125 לתקנות.
[2]


עא"ח (ארצי) 56/05
מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ
(מיום 23.05.05).
[3]

ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה נ' קסט ואח'

, פ"ד נה(2) 904
.
[4]

ע"א (עליון) 694/01
מדינת ישראל נ' לאה ויסמן
(מיום 30.7.01).

[5]
דב"ע (ארצי) נג/59 -9 אליעזר גת – הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 557.
[6]

עא"ח(ארצי) 30/06
רוני שמעון בע"מ – חארבי עליאן
(מיום 20.12.06).

[7]

עא"ח 30/06

רוני שמעון


בע"מ נ' חארבי עליאן

(מיום 20.12.06).

[8]
ראה: בש"א 604/05 טובה אירלנדר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (מיום 21.8.2005).
[9]
ראה: עאח 14/07 בריסק לירן - המוסד לביטוח לאומי ; עאח 44/06
משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, (מיום 30.10.06).








עע בית הדין הארצי לעבודה 4812-10/15 אברהם מושקוביץ נ' עירית צפת, אילן שוחט - ראש עיריית צפת, מדינת ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 13/12/2015)