פסקי דין על מדינת ישראל /רשות האוכלוסין | פסקי דין על ההגירה ומעברי הגבול | פסקי דין על אחים אום שותפות רשומה | פסקי דין על אליהו סויסה |

11730-10/14 העז     29/12/2015




העז 11730-10/14 מדינת ישראל /רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול נ' אחים אום שותפות רשומה, אליהו סויסה








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע

הע"ז 11730-10-14

29 דצמבר 2015

לפני: כב' השופטת אורלי סלע
- נשיאה
המאשימה
:

מדינת ישראל /רשות האוכלוסין
, ההגירה ומעברי הגבול
ע"י ב"כ: עו"ד אייל נון


נגד

הנאשמים
:
1
.
אחים אום שותפות רשומה

,
(ח.פ. - 540168242)
2
.
אליהו סויסה

,
(ת.ז. - 067929737)
ע"י ב"כ: עו"ד אמיחי אזולאי

החלטה
1.
לפניי בקשת הנאשמים, האחים אום שותפות רשומה
ומר אליהו סויסה
(להלן – הנאשמים), לביטול כתב אישום מחמת חוסר סמכות, התיישנות, והגנה מן הצדק.

2.
המאשימה, מדינת ישראל – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול
(להלן – המאשימה), מתנגדת לבקשה.

3.
כנגד הנאשמים הוגש, ביום 6.10.2014, כתב אישום, כאשר לאחים אום, שותפות רשומה (להלן – הנאשמת) מיוחסת עבירה על סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – החוק), ולאליהו סויסה
(להלן – הנאשם), בכובעו כנושא משרה, עבירה לפי סעיף 5 לחוק. כתב האישום נגד הנאשמים הוגש בעקבות בקשתה של הנאשמת להישפט לאחר שהוטל עליה קנס מנהלי.

4.
על פי הנטען בכתב האישום, הנאשמים לא סיפקו לעובדים ארונות אישיים בנפח מספק, וזאת בניגוד לתקנה 4(ג) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), התש"ס-2000 (להלן – התקנות); מבנה המגורים לא הופרד בגדר מאתר העבודה בניגוד לתקנה 3(ב) לתקנות; שטח המטבח קטן מהקבוע בתקנה 5(א) לתקנות; במטבח לא היו משטחי עבודה וארונות אחסון בניגוד לתקנה 5(ב)(2) לתקנות; לא היו חיפויי חרסינה על הקירות בניגוד לתקנה 5(ב)(3) לתקנות; פח האשפה לא היה מחוסה בניגוד לתקנה 5(ב)(7) לתקנות; חדר האוכל היה קטן מהשטח הקבוע בתוספת בהתאם לתקנה 6(ב) לתקנות; הנאשמים לא סיפקו אמצעי כיבוי אש בניגוד לתקנה 12(ה) לתקנות; במקום לא היו הוראות שימוש והדרכה בניגוד לתקנה 14 לתקנות.



5.
טענות הנאשמים בתמצית -

כתב האישום הוגש בחוסר סמכות –
א.
החתום על הודעת הקנס אינו מפקח, אלא "רכז קנסות". יתרה מכך, רכז הקנסות לא חתם בשמו, אלא במילים
- "רכז כנסות" בלבד.
ב.
היות ובהתאם להלכה הפסוקה רק מפקח מוסמך להטיל קנס מנהלי, ושעה ששמו של החותם האלמוני כלל לא צוין על גבי הודעת הקנס, הרי שהודעת הקנס מושא כתב האישום בטלה מדעיקרא, ומשכך בטל גם כתב האישום.

היעדר סמכות בעניין הנאשם 2 –
ג.
על הנאשם לא הוטל קנס, ועל כן לא הייתה למאשימה סמכות להגיש נגדו כתב אישום.

התיישנות
–
ד.
העבירה בוצעה ביום 13.11.2001 והקנס המנהלי בגינה הוטל ביום 13.8.2006 בשיהוי ניכר של כ- 5 שנים. כמו כן, כתב האישום הוגש רק בחודש אוקטובר 2010, קרי למעלה מ-13 שנים לאחר המועד הנטען של ביצוע העבירה.
ה.
לא חל כל אירוע מנתק מאז המועד הנטען והמוכחש של ביצוע העבירה. לאמור, לא נערכה חקירה למי מהנאשמים, כאשר על הנאשם אף לא הוטל קנס והקנס שהוטל על הנאשמת בטל מדעיקרו.
בעניין זה מפנים הנאשמים להע"ז 2371-09-11 מדינת ישראל רשות ההגירה ומעברי הגבול
נ'

רפאל לוי
(פורסם בנבו, 3.10.2013), במסגרתו נקבע כי שעה שקנס מנהלי לא הוטל על נושא המשרה ושעה שאין כל תיעוד לכך שהנאשם הוזהר אישית באופן המסכן אותו בחשיפה פלילית, וזאת במשך 5 שנים ממועד ביצוע העבירה - הרי שהעבירה המיוחסת לו התיישנה.
ו.
אי לכך, האישומים המיוחסים לנאשמים התיישנו.

טענת הגנה מן הצדק –
ז.
מנהל הנאשמת, או כל נציג אחר, לא נחקר בקשר לאישומים מושא כתב האישום, ומשכך פתיחה בהליך פלילי עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
ח.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהנאשם נחקר לאחר הביקור שהתקיים ביום 13.11.2001 אך נשאל שאלות אך ורק לעניין שאלת חוקיות העובדים ולא בקשר לתנאי מגורי העובדים.
ט.
כיצד יוכל נאשם להתגונן בקשר למקרה שארע לפני למעלה מ-14 שנים, וזאת שעה שהוא כלל לא נחקר בנוגע לעניין מושא האישום.
י.
לתמיכה בטענותיהם מפנים הנאשמים לתו"ב (קריות) 44015-04-12 ועדה מקומית לתו"ב לב הגליל נ' וסאם נסאר, (פורסם בנבו), במסגרתו קיבל בית המשפט בקשה לביטול כתב אישום בשל טענת סעד מן הצדק, וזאת שעה שהנאשם לא נחקר ולא זומן לחקירה עובר להגשת כתב האישום, כאשר בית המשפט קבע כי מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, אשר יש בו פגיעה בלתי מבוטלת בהגינות.
כן, מפנים הנאשמים ל-ת.א (ת"א) 6967/03 מדינת ישראל נ' יצחק אפרים יזום וליווי פרויקטים בע"מ ואח', (פורסם בנבו), במסגרתו נקבע כי יש לבטל את כתב האישום נגד החברה ונושא משרה בה, ככל שזה מתייחס לאישומים בגינם לא נחקרו. החובה לחקור את החשודים בטרם הגשת כתב אישום, נשענת על ארבע אדנים:

1.
החקירה מאפשרת לחשוד להפריך את החשדות נגדו ולהוכיח את גרסתו בראיות אשר בחלוף הזמן, יתכן ולא תהיינה נגישות ובנות השגה.
2.
חקירת החשוד מאפשרת לגבות הודעות נוספות שיכולות לאשר/להפריך את גרסתו.
3.
קבלת גרסתו של החשוד מאפשרת לבחון את סבירות השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה להגיש כתב אישום.
4.
רישום הודעת החשוד מאפשרת את קביעת מהימנות הגרסה שהוא מעלה במהלך המשפט.

טענת שיהוי
–
יא.
העבירה המיוחסת לנאשמים הינה מיום 13.11.2001, כאשר הודעת הקנס (הבטלה מעיקרא) הוטלה על הנאשמת בלבד ביום 13.8.2006, ואילו כתב האישום הוגש בחודש אוקטובר 2010, קרי בחלוף למעלה מ-13 שנים לאחר ביצוע העבירה הנטענת ומבלי שמי מהנאשמים נחקר בגין העבירות מושא כתב האישום.
יב.
בהע"ז (ת"א) 12954-06-12 מדינת ישראל נ' אשל אלרן בניה בע"מ (פורסם בנבו) נקבע כי במקרה בו כתב אישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן, תקום לנאשם טענת הגנה מן הצדק שתביא לביטול כתב האישום שהוגש בשיהוי.
על בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית על ההעמדה לדין ועל ההליך הפלילי הלבר שיפוטי וההליך המנהלי שהוביל אליו, ולפסוק לפי האיזון הראוי בין השיקולים הקוראים לקיים את המשפט הפלילי שהוחל בשיהוי או שלא לקיימו.
על מנת להתגונן, יש לשמוע עדויות של עדים על אירועים שהתרחשו לפני כ-13 שנים. כמו כן, אין זה סביר כי הנאשמים ישמרו מסמכים במשך כל אותם שנים בכדי שישמשו אותם בהגנתם. מדובר בעינוי דין ובכבילת ידיהם של הנאשמים מלהתגונן כראוי, וזאת בשים לב לכך שהעובדים הזרים מושא העבירות יצאו את הארץ זה מכבר.
גם בהיבט הציבורי, דומה כי בחלוף למעלה מ-13 שנים קהה הצורך בניהול הליך פלילי כאקט מרתיע ומחנך.



6.
תגובת המאשימה בתמצית -

טענת התיישנות ושיהוי –
א.
על פי הדין והפסיקה, מירוץ ההתיישנות בעבירות מנהליות בהן עסקינן נמנה החל ממועד פעולת החקירה האחרונה, מועד הטלת הקנס, מועד הגשת בקשה להישפט או מועד קבלת הבקשה להישפט, לפי המאוחר, ותקופת ההתיישנות היא חמש שנים.
ב.
בענייננו, לא חלה התיישנות שכן ביום 18.2.2014 ארע האירוע המנתק האחרון בתיק. ולהלן השתלשלות האירועים –
1.
ביום 13.11.2001 נערכה ביקורת אצל הנאשמת, כאשר בבדיקת תנאי המגורים של 7 עובדים נמצאו ליקויים רבים.
2.
ביום 6.5.2004 נשלח לנאשמת זימון לחקירה ודרישה להמצאת מסמכים. כמו כן, ביום 30.6.2005 הגיע שליח מטעם המאשימה למשרדי הנאשמת ומסר לידי הנאשם דרישה נוספת להמצאת מסמכים.
3.
משלא היה בכל המסמכים שהתקבלו כדי לשנות ממצבה של הנאשמת בכל הנוגע לתנאי מגורי העובדים, הוטל על האחרונה, ביום 19.9.2006, קנס מנהלי בגין אי העמדת תנאים מתאימים למגורי עובדים כנדרש על פי דין.
4.
ביום 30.10.2006 הנאשמת הגישה בקשה להישפט, והבקשה נדחתה ע"י המאשימה בנימוק שהוגשה לאחר חלוף המועד.
5.
ביום 16.11.2006 הגישה הנאשמת בקשה נוספת להישפט, תוך התעלמות מדחיית הבקשה הקודמת ותוך שהיא טוענת בעלמא כי הבקשה הוגשה במועד. ביום 28.11.2006 הגיבה המאשימה בפירוט לטענות הנאשמת ודחתה אותן אחת לאחת.
6.
או אז, ביום 10.1.2010, בחלוף כארבע שנים מקבלת תשובתה האחרונה של המאשימה כאמור, הגישה הנאשמת בקשה לביטול הקנס ולחלופין בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, וזאת מבלי להעלות כל טענה חדשה. ביום 25.1.2010 דחתה המאשימה את הבקשה.
7.
ביום 7.2.2010 הגישה הנאשמת בקשה מתוקנת לביטול הקנסות או להארכת מועד להגשת בקשה להישפט.
8.
ביום 24.2.2011, כחלק מהליך השבת רכבה התפוס של הנאשמת, קבע השופט סופר, בהסכמת הצדדים, כי המועד להגשת הבקשה להישפט מוארך, כך שעל הנאשמת להגישה בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה בבקשתה המתוקנת לביטול הקנסות.
9.
ביום 8.5.2011 התקבלה החלטת המאשימה בבקשתה המתוקנת של הנאשמת לביטול הקנסות, במסגרתה דחתה המאשימה את הבקשה. חרף החלטת בית הדין מיום 24.2.2011, הנאשמת הגישה בקשה להארכת מועד ביום 20.6.2011, וזאת בחריגה מסד הזמנים שקצב בית הדין.
10.
הדיון בבקשה להארכת המועד להישפט התארך במשך 8 חודשים, וזאת עד ליום 18.2.2014, עת ניתנה החלטה המאריכה את המועד כמבוקש, וזאת בעקבות 8 בקשות לדחיית מועד דיון שהגישה הנאשמת. החל ממועד קבלת ההחלטה, הרי שחלפו מספר חודשים עד להגשת כתב האישום.
ג.
לאור האמור לעיל, מקום בו חלקה של הנאשמת בהשתלשלות האירועים ועיכובם מהווה, לכל הפחות, את הגורם העיקרי (אם לא הבלעדי), מוטב היה לו טענת ההתיישנות לא תיטען כלל. בחירת הסנגוריה לציין את מועד העבירה ולאחר מכן את מועד הגשת כתב האישום, וזאת מבלי לתאר את האירועים שבתווך, היא לכל הפחות חסרת אחריות.
ד.
לכל היותר, תעמוד לנאשמת האפשרות להעלות, בשלב הסיכומים, את טענתה בדבר פערי הזמנים שבין מועד הביקורת לבין מועד הטלת הקנס (ובכל מקרה במשך תקופה שאינה עולה על 5 שנים). כמו כן, התבצעו פעולות חקירה מול הנאשמת בשנים 2004 ו-2005, כך שאין הדבר עולה לכדי שיהוי.
ה.
האירוע המנתק, קרי ההחלטה שניתנה ע"י השופט סופר המאריכה את המועד להגשת הבקשה להישפט (וזאת לבקשת הנאשמת), אירע ביום 18.2.2014, ומכאן שההתיישנות תחול רק ביום 18.2.2019.
ו.
חוק העבירות המנהליות התשמ"ו-1985 ותקנותיו, קובעים דרכים להטלת הקנס ותשלומו. אין בחוק העבירות המנהליות או בתקנות שהותקנו מכוחו, הוראה שעניינה דומה להוראות תקנה 225א לחסד"פ.
ז.
יתרה מכך, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, סדרי הדין המופיעים בפרק ז' לחסד"פ והנוגעים לעבירות קנס, אינם חלים על עבירות מנהליות.
ח.
באשר לטענת השיהוי – השיהוי הבולט היחיד הוא של הנאשמת עצמה, שבחרה להגיש, ביום 10.1.2010, בקשה נוספת לביטול הקנסות או להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, וזאת בשיהוי של ארבע שנים מיום שנודע לה כי הקנס לא יבוטל (החלטת המאשימה מיום 28.11.2006).
לנאשמים לא נגרם נזק ראייתי שכן ממועד הטלת הקנס ועד להיום, מצויים הנאשמים בהליכים כאלה או אחרים למול הרשויות בנוגע לקנסות ו/או אישומים מושא כתב האישום, מה שמאיין את טענת השיהוי או כל טענה כי העיכוב גרם לנזק ראייתי.

מעבר מהליך מנהלי לפלילי -
ט.
הנאשמים בחרו שלא לשלם את הקנס ולהעביר את ההליך למסלול הפלילי. משנת 2006 ועד לשנת 2013 ניהלה הנאשמת, באמצעות הנאשם, הליכים שמטרתם להעביר את ההליך מהמסלול המנהלי למסלול הפלילי, וזאת למרות התנגדותה של המאשימה, וכעת מלינים הנאשמים על כך שמתנהל נגדם הליך פלילי.
י.
מערכת הקנסות המנהליים מאפשרת אכיפה מהירה פשוטה, מהירה, זולה וללא הרשעה. עם זאת, הנאשם בחר לבקש להישפט, ניהל הליך ארוך בבית הדין על מנת שלא לשלם את הקנס שהוטל עליו ונקבע לגביו, באופן חריג, כי אכן יקבל את מבוקשו ואת יומו בבית הדין, ועתה בעזות מצח טוען הוא כי אין למאשימה סמכות להעמידו לדין ומלין על כך שהוגש נגדו כתב אישום.
יא.
הקנס המקורי עמד על סך 35,000 ₪, ולאור ניהול ההליכים המתמשכים שהובילו להגשת כתב האישום, תבקש המאשימה לא לאפשר לנאשמים שבוחרים לנהל הליך יקר, דרך עקיפה להתחמק מהדין.
אם תתקבל הבקשה שבכותרת, יווצר מצב אבסורדי בו "החוטא יוצא נשכר", שכן הנקנס ו/או החשוד שיצליח להתחמק מספיק זמן מהרשויות, יקבל גושפנקא משפטית המאיינת את האישומים נגדו.

חוסר סמכות עניינית ביחס לנאשם –
יב.
בקשת הנאשם כי בית הדין יורה על ביטול כתב האישום נגדו ולחלופין יורה על המרת כתב האישום בקנס מנהלי, אינה מצויה בסמכות בית הדין. לכל היותר, בית הדין מוסמך להורות על ביטול כתב האישום אם מצא כי התקיימו התנאים לכך בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ.
יג.
משהנאשמת ביקשה להישפט, הרי שמוגש כתב אישום בהתאם לתקנות גם כנגד נושא המשרה בה - הוא הנאשם. אי לכך מדובר בעילה "בת עוולה" שכן משבקשה הנאשמת להישפט חזקה עליה, ועל הנאשם, שיפנימו כי שניהם עומדים כנאשמים בהליך הפלילי. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור הניסיון העשיר והמגוון של הנאשמים הכולל הליכים מנהליים ופליליים, שעניינם חוק עובדים זרים.
בעניין זה הפנתה המאשימה לת.פ (ב"ש) 1064/08 מדינת ישראל נ' מכבסות מאוחדות בע"מ (תק-עב 2008(3) 1867, 1868).
יתרה מכך, הרי שהעבירה בה מואשם הנאשם, הלא היא עבירת אחריות של נושא משרה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים, כלל איננה עבירה שניתן להטיל בגינה קנס מנהלי לפי חוק העבירות המנהליות. בעניין זה מפנה המאשימה אל ת.פ (חי') 282/08 מדינת ישראל נ' שטרן.
יד.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שלנאשמים נשלחו מספר דרישות שונות להמצאת מסמכים וכן נערכה ביניהם החלפת מסמכים בהתאם. כן, בחקירתו מיום 30.6.2005 שנערכה במשרדי הנאשמת הודה הנאשם, שהוא אחד ממנהליה של הנאשמת, שכל העובדים ברשימה הינם של הנאשמת והתחייב לשלוח את המסמכים המעידים על העסקתם לפי החוק, למרות שיכול היה להפריך את החשדות בעניינה של הנאשמת.
טו.
הנאשמים ניהלו "דיאלוג" של מסירת מסמכים למאשימה, כאשר הם מיוצגים, ויכלו לטעון ביחד לכל עניין בטרם הטלת הקנס.
טז.
הנאשמים ניהלו הליכים בערכאות שונות בנוגע לאישומים מושא כתב האישום שבנדון וכבר הוגשו כמה כתבי אישום שונים בעניינם, זאת אף לפי טענות הנאשמים במכתבים שנמסרו לידי המאשימה כחלק מבקשותיהם להישפט, כך שאין ספק כי הנאשמים ידעו על החשדות נגדם ולאן הדברים הולכים.
יז.
ככלל, התערבות בתי הדין בהחלטת המאשימה להעמיד לדין תעשה רק במקרים בהם שיקול הדעת של המאשימה לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

בטלות הודעת הקנס בשל פגמים –
יח.
דין טענת הנאשמים, בדבר בטלות הקנס בשל היעדר חתימה ו/או חתימה על ידי מי שהזדהה כ"רכז קנסות" - להידחות.
יט.
נכון להיום, בהתאם להלכה שנקבע ב-ע"פ 61/09 מדינת ישראל נ' ירון בנאי (פורסם בנבו, 13.4.2010), אשר אושררה ב-ע"פ 11/10 מדינת ישראל נ' האגודה שיתופית אילות ואח' (פורסם בנבו, 14.9.2010), משבחר נאשם להישפט והוגש נגדו כתב אישום, הרי שאין עוד נפקות לפגמים שנפלו בהודעת הקנס.
כ.
למעלה מן הצורך, זהותו של עורך הודעת הקנס ידועה. מדובר במר רפאל מזרחי, מי שהיה בזמנים הרלוונטיים ממונה על המחוז.

טענת ההגנה מן הצדק –
כא.
סעיף 149 לחסד"פ, מעגן את הטענות המקדמיות אותן רשאי הנאשם לטעון, טענת ההגנה מן הצדק נכללת ברשימה זו.
כב.
מטבע הדברים אין המדובר בטענה המתקבלת כדבר שבשגרה. אמת המידה לעניין ביטול כתב אישום בגין עילה זו היא
"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, מקוממת ושערורייתית בהתעמרותה בנאשם, שאין הדעת יכולה לסבול ואין תחושת הצדק האוניברסלית יכולה לעמוד מנגד באפס מעשה"
.
כג.
במסגרת ההכרעה האם בנסיבות העניין קיימת הצדקה להחלת הדוקטרינה כאמור, נדרש בית הדין למלאכת איזונים בין האינטרסים הציבוריים לקיום המשפט ומיצוי הדין וכן הרתעה וענישה ולבין שמירה על זכויות היסוד של הנאשם וטוהר ההליך.
כד.
בענייננו, הגשת כתב האישום אינו פוגע בזכות הנאשמים להליך הוגן, אין בכתב האישום כל התעמרות או חריגה מכללי הצדק הטבעי וההגינות המשפטית שתצדיק קבלת סעד זה. נהפוך הוא, הנאשמים היו מודעים היטב לחשדות נגדם וניתנו להם, תוך חריגה משמעותית מסד הזמנים, עשר שנים להפריכם. הנאשמים בחרו להתעלם במפגיע ולא לשלם את הקנסות, תוך חזרה על אותן הטענות שנדחו.
כה.
עברם הפלילי והמנהלי של הנאשמים מאיין את טענתם לניהול הליך פלילי במקום הליך מנהלי שלא על פי ההנחיות.
כו.
הנאשמים לא הציגו כל בסיס עובדתי או משפטי על מנת לתמוך בטענותיהם.


דיון והכרעה –
7.
"הגנה מן הצדק"
א.
הוראות סעיף 149 לחסד"פ

מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון וביניהן –

"(10)
הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"

.
במסגרת סעיף זה נטענת טענת "הגנה מן הצדק" שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.
ב.
אמת המידה לתחולת דוקטרינת "הגנה מן הצדק" הותוותה בע"פ 4855/02

מדינת ישראל נ' ד"ר בורוביץ, (פ"ד נט

(6) 776; 808-807) שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי –

1.
בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו;
2.
בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;
3.
בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו, באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.
בית המשפט העליון הדגיש, כי

"מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר"

. בפרשת טגר חזר וקבע בית המשפט העליון, כי טענת ההגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. (

ע"פ 3672/05

טגר בע"מ נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 21.10.07).

פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הום סנטר (

ע"פ 14/07

מדינת ישראל נ' הום סנטר,
מיום 22.11.07) ואף בפסק הדין
ע"פ 25249-05-10

מדינת ישראל נ' עלי עלייאן,
(פורסם בנבו, 7.3.11), שם נפסק –

"טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו.
מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענה של הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין"
ג.
במקרה מושא ההחלטה – לא מצאתי כי בנסיבות האמורות של הגשת כתב האישום הייתה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות אשר עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של הנאשמים ו/או ביכולתם להתגונן כראוי בפני
כתב האישום.
אין בידי לקבל את טענת הנאשמים להגנה מן הצדק מחמת שיהוי; אכן יש צדק בדברי הנאשמים לאמור, כי בכך שפרק הזמן בין עריכת הביקורת לבין מועד הטלת הקנס, שארך כמעט 5 שנים, יש טעם לפגם.
דא עקא, אין בפגם האמור בכדי לסייע לנאשמים, שכן מאיזון כלל האינטרסים ולאור מכלול הנסיבות, אין מקום למחיקת כתב האישום בגין שיהוי כחלק מהגנת הסעד מן הצדק.
כך, שעה שמדובר בקבלן בנייה המעסיק באופן קבוע עובדים לביצוע עבודות הבנייה, אשר נקנס בעבר בגין עבירות של העסקה שלא כדין ביחס לעובדים זרים – קיים אינטרס ציבורי מובהק למצות את ההליך הפלילי כנגד הנאשם ולא לסכל אותו באיבו.
כמו כן, יש בעובדה שבמהלך התקופה שבין עריכת הביקורת לבין הטלת הקנס נערכו פעולות חקירה, במסגרתם שלחה המאשימה דרישות להמצאת חומרים, בכדי לרכך את השיהוי שנפל בהתנהלות המאשימה.
לאור זאת, בעניינינו, האיזון הנכון של האינטרס הציבורי למצות את ההליך הפלילי למול זכותם של הנאשמים להליך תקין אינו מוביל לביטול כתב האישום מחמת שיהוי.
באשר למועד הגשת כתב האישום, אשר הוגש בחלוף כ-13 שנים מיום ביצוע העבירה, מה שעל פניו, במקרים מסוימים, עלול להוות עילה מספקת לביטול כתב האישום מחמת שיהוי - אולם לא כך בענייננו.
כפי שפורט בתגובת המאשימה, בין מועד הטלת הקנס לבין הגשת כתב האישום היה רצף אירועים, שרובו ככולו ביוזמת הנאשמים, אשר היה בו בכדי להוביל להגשת כתב האישום במועד שהוגש.
כך, הנאשמת היא זו אשר נמנעה מלהגיש בקשה להישפט במועד, ולאחר מכן, עת קיבלה את החלטת המאשימה ביום 28.11.2006 לפיה הקנסות לא יבוטלו, בחרה להשתהות במשך 4 שנים עד להגשת בקשה להארכת מועד להישפט (ביום 10.1.2010).
ודוק, לאחר קבלת ההחלטה המאריכה את המועד להגשת בקשה להישפט ביום 18.2.2014, הוגש כתב האישום בתוך 10 חודשים – פרק זמן שאינו מהווה עינוי דין ואינו מצדיק מחיקת כתב אישום מטעמי צדק.
8.
היעדר סמכות עניינית ביחס לנאשם -
א.
הנאשמים טוענים כי היות ולא הוטלה על הנאשם הודעת קנס, הרי שלא הייתה למאשימה סמכות להגיש נגדו כתב אישום. אין בידי לקבל טענה זו.
ב.
סעיף 1 לתקנות קובע כי –
"עבירה על הוראה מהוראות סעיפים 2 עד 4 ו-6(ה) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – החוק) היא עבירה מינהלית"
.

עינינו הרואות, לפי לשונה המפורשת של תקנה 1 לתקנות, עבירה לפי סעיף 5 לחוק, בה הואשם הנאשם – אינה עבירה מנהלית. משכך, טענתו של הנאשם לפיה היה על המאשימה להטיל עליו קנס מנהלי בטרם הגשת כתב האישום, דינה להידחות.


9.
הודעת הקנס בטלה מדעיקרא ומכאן שכתב האישום הוגש בחוסר סמכות -
א.
אין בידי לקבל את טענת הנאשמים כי יש לבטל את כתב האישום בגין פגמים שנפלו בהודעת הקנס.
ב.
בית הדין הארצי לעבודה, בע"פ 27/09 מדינת ישראל – משרד התמ"ת – מ.ע. גולן בע"מ (פורסם בנבו, 23.2.2010), פסק –

"אין כיום –ובתקופות הרלבנטיות לענייננו – כל דרישה לציון שם המפקח או לחתימתו על גבי טופס ההודעה על תשלום הקנס. מכאן שהעדר שמו של המפקח או חתימתו על גבי הודעת הקנס אינו בבחינת פגם, ולו טכני"

.
ג.
יתרה מכך, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי (השופטת (כתוארה אז) וירט לבנה) בע"פ (ארצי) 61/09 מדינת ישראל –משרד המסחר והתעשיה נ' ירון בנאי (פורסם בנבו, 13.4.2010), הרי שמרגע שהנאשם הגיש בקשה להישפט, הרי שגם אם נפל פגם בהודעת הקנס, הרי שאין לכך נפקות –
"אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי השופט שמואל צור. מן הראוי לציין, בהקשר זה, כי לאחרונה ניתנה החלטה בבית המשפט העליון בעניין דומה -
רע"פ 8372/09
יהודה גוטמן נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 1.11.09) - הדוחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים
ע"פ 4428/09

(ניתן ביום 28.8.09).
השופט י. נעם קבע כי גם אם נפל פגם בהודעת הקנס בשל דו"ח חנייה, זאת בהעדר ציון שמו של עורך הדו"ח ופרטיו, כנדרש בטופס 8 א' ל
תוספת
לתקנות סדר הדין הפלילי – התשל"ד – 1974,
הרי משהוגש כתב האישום לאחר שהנאשם ביקש להישפט וכתב האישום הוגש כדין אין עוד נפקות לטענות על פגמים בהודעת הקנס. קביעה זו של בית המשפט המחוזי אושרה על ידי כב' השופט ס. גובראן, בהחלטתו בבקשת רשות הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כמפורט לעיל.
ומכאן משבחר המשיב להגיש בקשה להישפט והוגש כנגדו כתב אישום כדין וללא פגם, הרי שאין עוד נפקות לפגם שבהודעת הקנס גם אם שם עורך ההודעה, תפקידו ופרטיו אינם מופיעים על גביו."
10.
טענת התיישנות –
א.

העבירות מושא כתב האישום הינן מסוג עוון (
סעיף 22 א(א)
ל
חוק העבירות המנהליות
התשמ"ו – 1985 המפנה לסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977
) ותקופת ההתיישנות של עבירה מסוג זה היא חמש שנים, וזאת בהתאם
לסעיף 9 לחסד"פ.
ב.
לאור האמור, יש לבחון האם חלה התיישנות על פי
סעיף 9(ג) לחסד"פ,
הקובע –
"(ג)
בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר"
.
מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום ביצוע העבירה אלא אם כן נפסק המרוץ בשל אירוע מנתק. בספרו של קדמי (עמודים 1321-1320), נאמר, לעניין זה –
"מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום ביצוע העבירה והוא נמשך עד לסיום התקופה; אלא אם כן - לגבי עוון או פשע - הוא נפסק בשל התרחשותו של 'אירוע מנתק'. הופסק המרוץ על ידי 'אירוע מנתק', הריהו מתחיל מחדש - לאמור מתחילתו- והוא נמשך עד שתחלוף תקופת ההתיישנות ממועד האירוע המנתק; יופסק המרוץ - החדש- על ידי 'אירוע מנתק' נוסף, תתחדש התקופה וחוזר חלילה. התקופה שחלפה עד ל'אירוע המנתק'- נמחקת כאילו לא חלפה כלל; והמניין מתחיל מלכתחילה...
...
'אירוע מנתק' לעניין זה הוא אחד משלושה אלה: עריכת חקירה על פי חיקוק באותה עבירה; הגשת כתב אישום בשל אותה עבירה; קיום הליך מטעם בית המשפט באותה עבירה"
(ההדגשות הוספו – א.ס.).
ג.
במקרה מושא האישום, וככל שהדבר נוגע לנאשמת, מקובלת עלי טענת המאשימה לפיה החלטת סגן הנשיאה, השופט סופר מיום 18.2.2014, במסגרתה האריך הוא את המועד להגשת הבקשה להישפט, מהווה אירוע מנתק.
ד.
למעלה מן הצורך, חלה בענייננו הוראת
סעיף 22א
ל
חוק העבירות המנהליות
הקובעת מפורשות, כי מועד הטלת הקנס המנהלי ייחשב כמועד העמדה לדין לשם הפסקת מרוץ ההתיישנות וכי תקופת ההתיישנות המנויה בחוק סדר הדין הפלילי
לא תמנע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט.
בגין העבירות מיום 13.11.2001 הוטל על הנאשמת קנס מנהלי ביום 19.9.2006 והיא הגישה, ביום 30.6.2006, בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, ולכן תקופת ההתיישנות הקבועה בחסד"פ
אינה מונעת את הגשת כתב האישום כנגדה.
ה
ה.
שונה הוא הדין באשר לנאשם, לגביו כלל לא הוטל קנס מנהלי ואף הבקשה להישפט אינה מתייחסת אליו.
המאשימה לא הוכיחה בצורה מספקת כי בוצעה חקירה בנוגע לנאשם, או לכל הפחות האם נחקר הנאשם במסגרת האישום נגד הנאשמת, אם לאו, ולא הובאו כל ראיות לבירור עניין זה, לרבות תעודת עובד הציבור. בנסיבות אלה ולאור פסיקת בית הדין הארצי, העדר הראיות בעניין זה פועל לטובת הנאשם.
לעניין זה יובהר כי אין די בטענת המאשימה כי הייתה תחלופת מסמכים עם הנאשם וכי בעת חקירתו במשרדי הנאשמת ביום 30.6.2005 הודה כי הוא אחד ממנהלי החברה והתחייב להמציא מסמכים המעידים על העסקה על פי חוק.
ודוק, לא ברור מה הייתה מהות אותה חקירה שנערכה במשרדי הנאשמת, אשר מסתמן כי נערכה "על הדרך" עת הגיע מפקח מטעם המאשימה למסור דרישה להמצאת מסמכים. מכל מקום, הרי שהמאשימה לא הציגה פרוטוקול של החקירה או תעודת עובד ציבור באשר לתוכן הדברים שמסר במסגרתה הנאשם, כך שלא ברור האם במסגרת החקירה הובהר לנאשם באופן ברור כי
הוא

עצמו
חשוף להגשת כתב האישום בגין העבירות
הספציפיות
דנן.
יתרה מכך, מהדרישה להמצאת מסמכים שנמסרה לידי הנאשם עולה כי המסמכים שהתבקשו כלל אינם רלוונטיים לאישום, ומכאן סביר להניח כי גם החקירה לא עסקה בהם.
להשלמת התמונה יצויין, כי שני הזימונים לחקירה שצורפו לתגובת המאשימה אינם מופנים כלל אל הנאשם, אלא אל נושאי משרה אחרים אצל הנאשמת, מר משה סויסה ומר אברהם סויסה, כאשר מועד החקירה כלל לא פורט במסגרת הזימון.
לאור האמור, ומשאין כל תיעוד שהנאשם אישית הוזהר באופן המסכן אותו בחשיפה פלילית במשך 5 שנים ממועד ביצוע העבירה הנטענת – אין הוראת
סעיף 22א
חלה בעניינו כך שבהתאם להוראת
סעיף 9 לחסד"פ
התיישנו העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.
ו.
כמו כן, לא נעלם מעיני כי במקרה שלפנינו ישנן טענות כבדות משקל להעדפת האינטרס של מיצוי ההליך הפלילי על פני סיכולו באיבו, זאת משעולה כי על הנאשמת, בה הנאשם משמש כנושא משרה, הוטלו קנסות קודמים בגין עבירות דומות.
יחד עם זאת נוכח העובדה שהמאשימה לא נקטה בהליכי חקירה ממשיים כנגד הנאשם, ובנסיבות שפורטו לעיל, אין מנוס אלא לבטל את כתב האישום מחמת התיישנות
.
ז.
למעלה מן הצורך, הרי שאי חקירת הנאשם ואי הזהרתו
בדבר חשיפתו להליך פלילי בטרם הגשת כתב האישום - מהווה לכשעצמה, בנסיבות העניין, עילה לביטול כתב האישום נגדו. יפים לענין זה דברי בית המשפט ב-
תפ (ת"א) 6967/03 מדינת ישראל נ' יצחק אפרים יזום וליווי פרויקטים בע"מ ואח', (פורסם בנבו, 14.11.2005) –
"הלכה היא, שקודם לפגיעה בפרט, חובה על הרשות המינהלית לתת לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו, ראו ספרו של כב' השופט זמיר
"הסמכות המינהלית" כרך ב' 1996, בעמ' 793. מכוח קל וחומר, חובתה של רשות חוקרת, המייחסת לחשוד ביצוען של עבירות, ליתן לו הזדמנות, טרם הגשת כתב אישום נגדו, לטעון, להסביר ולמסור גירסה וזאת במהלך גביית הודעתו, כמו גם בהליכי חקירה אחרים. קיומם של הליכי משפט הוגנים הם בבסיס השיטה הנוהגת. אלו לא יתכנו אם החקירה פגומה, שכנגזרת ממנה נפגעת זכותם של חשודים ונאשמים להליך ראוי. ההלכה היא שמטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעת חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם עשויה להוביל להרשעתו, ראו ע"פ 721/80 שלמה תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד לה(2) 466 מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז). מידת הצדק מחייבת גביית הודעה מחשוד לפני הגשת כתב אישום נגדו, והיא חובתם האלמנטרית של חוקרים, וזאת בשל משקלן של מספר סיבות:

א.
החקירה מאפשרת לחשוד להפריך את החשדות המופנים אליו ולהוכיח גרסתו בראיות, שייתכן שלאחר חלוף זמן לא תהיינה נגישות וברות השגה.
ב.
חקירת חשוד מאפשרת לרשות החוקרת לגבות הודעות נוספות שיוכלו לאשר ו/או להפריך את גרסתו.
ג.
קבלת גרסתו של החשוד במהלך החקירה מאפשרת בחינת סבירות השיקולים שעמדו בבסיס החלטתו של התובע להגיש כתב אישום.
ד.
רישום הודעת החשוד מאפשרת קביעת מהימנות הגרסה שהוא מעלה במהלך משפטו.
וראו לעניין זה פסק הדין בע"פ 721/80 תורגמן, שצוטט לעיל.

העולה במקובץ מכל האמור עד כאן, שהעדר חקירה יש בו לגרום לעיוות דין להוציא מקרים בלתי שגרתיים שנסיבותיהם מיוחדות, בהם מגיע בית המשפט למסקנה שמחדלי החקירה לא גרמו לנאשם עיוות דין או כאשר יש לתביעה הסבר משכנע למחדל החקירתי, מדוע לא נחקר החשוד או שהאחריות להעדר חקירה רובצת לפתחו של החשוד, שויתר בין במעשה ובין במחדל על הזכות להיחקר, (ראו לעניין החלטה שיצאה מלפני ב-3.02.05 בת"פ 3514/04, מדינת ישראל נ' דפרן בע"מ, פורסמה באתר המשפטי נבו). במקרים אלו, לא יהיה בהימנעותה של התביעה לחקור את הנאשם, כדי להצדיק מחיקת כתב אישום."
ח.
בעניין זה יצויין, כי המאשימה לא יצאה ידי חובה על ידי כך שציינה בתגובתה כי הנאשם נחקר במסגרת הביקור של המפקח במשרדי הנאשמת. ודוק, בטרם הגשת כתב אישום יש מקום לחקור את הנאשם כדבעי ולהזהירו כי הוא חשוף להליך פלילי. המאשימה לא פירטה בתגובתה כי אכן נערכה חקירה כאמור, וממילא שלא הוכיחה זאת, בין היתר, ע"י צירוף תעודת עובד ציבור ו/או לכל הפחות צירוף פרוטוקול החקירה.
ט.
לקראת סיום יצויין, כי החלטה זאת אינה באה לקבוע מסמרות בכל הנוגע לביטול כתבי אישום בגין אי חקירת הנאשם בטרם הגשת כתב אישום, ובייחוד שעה שהעבירה של הנאשם כרוכה בטבורה בעבירות החברה בה הוא נושא משרה. יחד עם זאת בנסיבות העניין, ושעה שהמאשימה לא פירטה ולו ברמיזא, אילו פעולות חקירה נעשו בהקשרו של הנאשם, או לכל הפחות מדוע ובאיזה אופן עמדה בפני
המאשימה גירסתו של הנאשם, גם ללא החקירה, הרי שאין מנוס אלא להכריע כאמור.
11.
סוף דבר –
א.
טענות הנאשמים, ככל שהן נוגעות לנאשמת, נדחות.
ב.
כתב האישום נגד הנאשם מבוטל הן מחמת התיישנותו והן מכח דוקטרינת ההגנה מן הצדק שעה שלא נחקר ולא הוזהר, בטרם הגשת כתב האישום נגדו.
12.
נקבע להקראה נגד הנאשמת ליום 21.1.16 בשעה 09:00.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ו,
(
29 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.











העז בית דין אזורי לעבודה 11730-10/14 מדינת ישראל /רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול נ' אחים אום שותפות רשומה, אליהו סויסה (פורסם ב-ֽ 29/12/2015)