פסקי דין על אלי בן עמי | פסקי דין על מדינת ישראל - משטרת ישראל | פסקי דין על אריה פלג |

9045/15 רעא     07/01/2016




רעא 9045/15 אלי בן עמי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, אריה פלג




החלטה בתיק רע"א 9045/15



בבית המשפט העליון


רע"א 9045/15



לפני:

כבוד השופט נ' סולברג


המבקש:
אלי בן עמי



נ


ג


ד



המשיבה:
1. מדינת ישראל - משטרת ישראל

המשיב הפורמלי:
2. אריה פלג



בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 22493-12-15 מיום 25.12.2015 שניתנה על-ידי השופטת ע' חן-ברק


בשם המבקש:
עו"ד יואל גולדברג

החלטה



1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת
ע' חן-ברק
) מיום 25.12.2015 בע"א 22493-12-15, בגדרה נדחתה בקשת עיכוב ביצוע שהגיש המבקש לצד ערעורו על החלטת בית משפט השלום בקריות ליתן צו לסגירת עסק בהתאם לסעיף 2 לחוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, תשס"ה-2005
(להלן:
"החוק"
).

2.
מכתבי בי-דין שצורפו עולה כי המבקש משמש, על-פי המיוחס לו, כבעלים ומנהל של בית בושת ברח' ההסתדרות בחיפה. לאחר שהתקיימו הליכים שונים נגד המבקש בגין ניהול עסק ללא רישיון ואלה נסתיימו ללא סגירת העסק, בוצעו מספר פשיטות משטרתיות נוספות במהלכן הוטל על המקום צו סגירה מנהלי, ולאחר פקיעתו חזר המקום לפעול כבתחילה. בעקבות האמור הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקריות בקשה למתן צו לסגירת העסק, בהתאם לסעיף 2 לחוק (צ"מ 20831-11-15). לאחר דיון במעמד הצדדים, התקבלה הבקשה על-ידי בית משפט השלום ביום 6.12.2015 (השופטת
ע' וינברגר
). בהחלטה מפורטת סקר בית משפט השלום את הראיות השונות שהביאה המשיבה, מהן עולה כי קיימת תשתית ראייתית המצביעה על יסוד סביר לחשש שהמקום משמש לביצוע עבירות, וכי עבירות אלו ימשיכו להיות מבוצעות אם לא ינתן הצו. תשתית זו כללה, בין היתר, דוח צפיה ותמונות מתוך מכשיר
dvr
שנתפס במקום, הודעות של נשים המועסקות במקום, ממצאי ביקוריהם של שוטרים, וכן שיחות טלפון שבוצעו באופן יזום על מנת לבדוק את טיב השירותים הניתנים במקום, מהם עלה כי מדובר בשירותי-מין. המבקש הגיש מטעמו תצהירים של שלוש נשים העובדות במקום, אשר גם מהם עלה מפורשות כי הן עוסקות בזנות וכי הן משלמות לו עבור השימוש בחדרים. כך גם עלה מטיעוניו במהלך הדיון. על סמך האמור, קבע בית משפט השלום כי קיים יסוד סביר לחשש שבמקום מבוצעות בדרך קבע עבירות של סרסרות לשם מעשה זנות, עבירה לפי סעיף 199 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:
"חוק העונשין"
), החזקת מקום לשם זנות, עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין, והשכרת מקום לשם זנות, עבירה לפי סעיף 205 לחוק העונשין. כמו כן נקבע כי קיים יסוד סביר לחשש, אמנם ברמה נמוכה יותר, לביצוע עבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, לפי סעיף 202 לחוק העונשין.

3.
בית משפט השלום הוסיף ודחה את טענת המבקש לפיה על ההליך להתקיים בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן:
"התקנות"
), וזאת בהתבסס על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 9762-09-10
ביטון נ' מדינת ישראל
(7.8.2011) (להלן: "עניין
ביטון
"). בהתאם לכך, קבע בית המשפט, כי אין לאפשר למבקש להביא ראיות מטעמו, להגיש תצהירים ולחייב את המשיבה לחשוף את כל חומר הראיות. כמו כן דחה בית המשפט טענות מצד המבקש בדבר אכיפה סלקטיבית, לפיהן המשטרה רודפת אותו באופן אישי ואינה מטפלת באופן דומה בבתי בושת נוספים בקרבת מקום. בנוסף לכך נדחתה הטענה לפיה ההליך נוגד את הנחיית פרקליט המדינה מס' 2.2 בדבר מדיניות האכיפה בעבירות המלוות לעיסוק בזנות. בהקשר זה טען המבקש כי לא נשקפת מהעסק סכנה לשלום הציבור, כי בעסק אין מעורבים קטינים, וכי עדיף להן לנשים לעבוד בצל קורתו, באופן מסודר ומאובטח, מאשר לצאת ולבוא ברחוב. בית משפט השלום דחה טענה זו בתוקף, וקבע כי מיסוד הזנות יכול להעשות רק על-ידי המדינה, מתוך קביעת מדיניות רווחה ובריאות כוללת, וכי אין לשעות לטענת המבקש כי הוא מעניק לעובדותיו סביבת עבודה תומכת ומגנה, ואגב כך מפיק רווחים כספיים מזנות. אדם המפעיל בית בושת, כך נקבע, אינו מיטיב עם הזונות אלא עובר עבירה פלילית. על סמך האמור, קבע בית המשפט כי בפגיעה הצפויה בהכנסותיו של המבקש מדובר בהכנסות שמקורן לכאורה בעיסוק בעבירה ולכן אין זה שיקול לדחיית הבקשה. כמו כן, צו הסגירה ימנע הפעלתו של בית בושת אך לא ימנע מהמבקש לעשות במקום כל שימוש אחר. בנסיבות אלו הטיל בית המשפט צו לסגירת המקום למשך 90 יום.

4.
על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בערעור נטען כי המשיבה פנתה לבית משפט אזרחי לשם סגירת המקום, תוך פגיעה בזכותו החוקתית לחופש העיסוק, רק לאחר שניסיונותיה לעשות כן במסגרת הליכים פליליים עלו בתוהו. המבקש טען כי בקשת המשיבה ליתן צו סגירה לקתה בשיהוי משמעותי, וכי טרם הוגש כתב אישום נגדו למרות שחלפו שנתיים מאז שהועלתה לראשונה הטענה על ניהול בית בושת במקום. בהיבט הדיוני נטען כי בית המשפט המחוזי בחיפה איננו מחויב בקביעות שנעשו בעניין
ביטון
, וכי למעשה לא ניתן כלל להפעיל את החוק מבלי שהותקנו תקנות מתאימות בעניין סדרי הדין, בשים לב לבלבול ולפסיקות הסותרות שניתנו בערכאות השונות בעניין זה. המבקש הוסיף וטען כי בית משפט השלום טעה בעניין קיומו של יסוד סביר לכך שהמקום משמש לביצוע עבירה, בין היתר כאשר עיין בחומר חקירה ללא סמכות וללא צידוק חוקי, וכאשר חומר חקירה זה נותר חסוי מעיניו של המבקש. לטענת המבקש, נמנע ממנו להתגונן כמקובל בהליך אזרחי על-ידי הבאת ראיות ועדים מטעמו, ולפיכך יש לפסול את המסקנות אליהן הגיע בית המשפט. עוד נטען, כי
"טעתה כב' השופטת קמא שעה שהייתה סבורה כי אפילו והמקום משמש לזנות, כי זנות בחצרות בתי הספר ובבתים ובדירות פרטיות באזורי מגורים שזו האלטרנטיבה למקום באזור תעשייה, עדיפה בנסיבות תיק זה"
. בנוסף לכך הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע צו הסגירה.

5.
ביום 25.12.2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת עיכוב הביצוע. בהחלטה קצרה, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפני, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את הטענה כי ביצוע צו הסגירה יביא לנזקים בלתי הפיכים או לכליה כלכלית. בהקשר זה קבע בית המשפט כי ברור כי לביצוע פסק הדין קיימת משמעות כלכלית, ואולם מדובר בנזק כספי בר-פיצוי, ובשים לב לזהות הצד שכנגד, היא המדינה, אין סכנה כי לא תוכל לפצות את המבקש ככל שיתקבל הערעור. לאור זאת, כך נקבע, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. בנוסף לכך קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי הערעור אינם מובהקים כלל, בשים לב לשיקולים הקבועים בחוק לצורך מתן הצו ולהתבססות בית המשפט על התשתית הראייתית הנרחבת שהוצגה לפניו. לאור האמור, נדחתה הבקשה.

6.
מכאן הבקשה שלפני, בגדרה חוזר המבקש על נימוקי הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, כמעט מילה במילה. בד בבד הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי (שהיא למעשה, בקשה למתן סעד זמני בבקשת רשות הערעור). גם בקשה זו נשענת על אותם נימוקים.

7.
שקלתי בדברים ומצאי כי דין הבקשה להידחות, וזאת גם מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

8.
ההלכות בדבר התערבות ערכאת הערעור בהחלטה בדבר סעדים זמניים בכלל, ובקשה לעיכוב ביצוע בפרט, הן הלכות ידועות.
בית משפט זה קבע שוב ושוב כי ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וכי התערבות שכזו תֵעשה במשורה ובמצבים חריגים בלבד (רע"א 2114/15
עיני נ' עיני
, פסקה 6 (13.5.2015); רע"א 3285/13
ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ
פסקה 14 (3.7.2013) וההפניות
שם;
רע"א 5841/11
אקסלרוד נ' בנק מזרחי
, פסקה 23 וההפניות שם (20.9.2011); רע"א 8734/13
עבדאללה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל
, פסקה 13 (12.1.12014); רע"א 4307/13
גאון נדל"ן בע"מ נ' ו.ח. גבעות חן בע"מ
(19.6.2013); רע"א 560/13
חברת נמל אשדוד בע"מנ נ' גולדשטיין שירותי תברואה בע"מ
(12.2.2013)).
העניין דנן אינו נמנה על המקרים המצדיקים את התערבות בית משפט זה.

9.

עוד אזכיר, כי בראי הכלל הנקוב עלי ספר בתקנה 466 לתקנות, הרי ש
"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים".
לפיכך,

הוראה על עיכוב ביצועו של

פסק דין
תינתן רק בנסיבות בלתי רגילות ובעלות חומרה מיוחדת המצדיקות סטייה מן הכלל, והנטל להוכיח התקיימותן של נסיבות אלו מוטל על המבקש (ע"א 6647/98
מנשה גנן נ' פקיד שומה ת"א 4
, פ"ד נג(1) 197, 189-90 (1999); ע"א 5791/14
קציר נ' דוידסקו
, פסקה 18 (4.11.2014); בע"מ 8193/08
פלוני נ' פלונית
, פסקה 11 (20.11.2008)). על מבקש העיכוב להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ע"א 6952/12
ביו נ' קלמנסון
, פסקה 13 (7.1.2013)). בין שני השיקולים קיימים יחסי גומלין באופן של "מקבילית כוחות", כך שככל שישתכנע בית המשפט כי סיכויי הערעור טובים יותר, תידרש הוכחה מוצקה פחות של מאזן הנוחות לטובת המערער, ולהפך (ע"א 6146/00

עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל
, פסקה 9 (19.11.200); ע"א 3496/12
עו"ד עמית סייג נ' עו"ד איתן ארז
, פסקה 4 (11.7.2012)). ואולם, מבין השניים, לעקרון מאזן הנוחות –
"לו משפט הבכורה"

(
דברים
כא, יז)
(ראו ע"א 4547/13
מנהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי צאן
, פסקה 5(7.7.2013); ע"א 3326/13
מעון פאר הר ציון נ' שמואלי
, פסקה 6 (13.6.2013); בר"ם 2874/11
מלכה אנגלסמן ושות' משרד עורכי דין נ' משרד האוצר
, פסקה 8 (27.6.2011)
;
ע"א 2727/13

מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי



(4.6.2013);
עע"מ 2042/13

בביאן נ' חברת דואר ישראל בע"מ

(5.5.2013);
ע"א 1344/13

חברת האחים ישראל בע"מ נ' פרישטה בע"מ


(24.4.2013)).

10.
בענייננו דומני כי שני השיקולים אינם מאירים פניהם לעניינו של המבקש. אשר למאזן הנוחות, בהתאם לאמור בסעיף 2(ד) לחוק, תוקפו של צו הסגירה מוגבל ל-90 יום לכל היותר, ולאחר מכן, במידה ותרצה הרשות להאריך את צו הסגירה, הרי שהעניין יובא לבחינה שיפוטית נוספת. כפי שקבע בית משפט השלום בהחלטתו, לא נמנע מן המבקש לבצע פעילות אחרת בנכס בתקופה זו. מדובר אפוא בנזק כספי מוגבל, אשר יש להניח שהמדינה לא תתקשה לפצות את המבקש בגינו ככל שיתקבל הערעור. מנגד יש להציב את האינטרס הציבורי החשוב שבבסיסו של החוק, אשר נועד
"ליתן

בידי

רשויות

אכיפת החוק

אמצעי

יעיל

לצמצום התופעה

העבריינית

של

העסקת

אנשים

בזנות, זאת

משום שסגירת

המקום

לציבור

צפויה

להקשות

על

הקשר

שבין קהל

הלקוחות

לבין

המקום

שבו

ניתנים

שירותי

הזנות

וכך להצר

את

צעדיהם

של

מבצעי

העבירות"
(מתוך דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 83) (צווי הפסקת שימוש למקום המשמש לביצוע עבירות זנות), התשס"ה-2004,
הצ"ח
תשס"ה 56, 18). מכאן, כי מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקש.

11.
אשר לסיכויי ערעורו של המבקש, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, הרי שעיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית משפט השלום ובהחלטה שניתנה בסמוך לו, מלמד כי הבסיס הראייתי שעליו הסתמך בית המשפט הוא בסיס מוצק למדי, הכולל גם ראיות שהובאו על-ידי המבקש עצמו. למעשה, פיו של המבקש ענה בו.

גם בבקשה שלפני משתמע דבר קיומו של המקום, כנטען, כשהמבקש טוען על "האינטרס החברתי" החשוב שהוא ממלא, כתחליף לזנות בלתי מוסדרת. למותר לציין, כי צדק בית המשפט בקביעתו לפיה אין זה מתפקידו של המערער לקבוע את מדיניות המדינה בדבר מיסודה של הזנות בישראל. עוד אוסיף כי על-פי חומר הראיות, לא נראה שמניעיו של המבקש "טהורים", בעודו מרוויח מביצוע הפעילות במקום על-ידי ה"עובדות". אין זה המקום להרחיב בדבר הניצול והדיכוי שנמזגים בתופעה זו משחר ההיסטוריה, או בדבר השפעתה על הנפשות הפועלות ועל החברה כולה, באופנים שונים, מעיקים ומגוונים. מכל מקום, וגם אם קיימות בעולם גישות אחרות לתופעת הזנות, הרי שבחוקי מדינת ישראל מעשיו של המבקש פסולים.

12.
אשר לטענות המבקש בהיבט הדיוני בנוגע לסדרי הדין שעל-פיהם יש לנהוג במסגרת בקשה לצו סגירה, אינני מוצא מקום להאריך בדבר, משום שהערעור תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי. אציין אך זאת, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בעניין
ביטון
נראית סבירה, ומבוססת על ניתוח יסודי היורד לשורש תכליתו של החוק ומשווה אותו להסדרים הקיימים בחוקים דומים. מכל מקום, החוק המדובר חוקק זה מכבר, בשנת 2005, ואף על-פי כן המצב המשפטי בעניין סדרי הדין הנוהגים נותר בעמימות מה. לאור הרשות שניתנה בסעיף 7 לחוק לשר המשפטים להתקין תקנות בעניין זה, ומפאת הצורך ב'שטח', אין לי אלא להצטרף לדברים שנאמרו בעניין
ביטון
(משנת 2011), לפיהם
"לטובת כל הצדדים המעורבים והבהירות המשפטית רצוי כי בהתאם לאמור בחוק יותקנו בקרוב תקנות ע"י שר המשפטים בנוגע לסדרי הדיון"
(
שם
, פסקה 23 לפסק דינו של השופט
ק' ורדי
); ויפה שעה אחת קודם.

13.
בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, ובכך מתייתר גם הצורך לדון בבקשה לסעד זמני. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.


ניתנה היום, כ"ו בטבת התשע"ו (7.1.2016).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15090450_o01.doc

עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 9045/15 אלי בן עמי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, אריה פלג (פורסם ב-ֽ 07/01/2016)