פסקי דין על דוד שטרן | פסקי דין על verifone holding inc

3912-01/08 תצ     14/01/2016




תצ 3912-01/08 דוד שטרן נ' verifone holding inc








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד


14 ינואר 2016
ת"צ 3912-01-08
שטרן נ'
verifone holding inc



לפני כבוד השופט פרופ' עופר גרוסקופף

המבקש
דוד שטרן

ע"י באי כוחו עו"ד גיל רון
, עו"ד אהרון רבינוביץ

ועו"ד נדב מיארה


נגד


המשיבה

verifone holding inc
ע"י באי כוחה עו"ד יוסי אשכנזי
ועו"ד משה יעקב



החלטה בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה

1.

עניינה של בקשה זו בדרישה לפסיקת גמול למבקש, מר דוד שטרן
(להלן: "המבקש"), ולבא הכוח המייצג, עו"ד גיל רון
(להלן: "בא הכוח המייצג"),[1]
אשר הגישו ביום 27.1.2008 בקשה לבית משפט זה לייצג את קבוצת רוכשי מניות המשיבה,

verifone holdings, inc.
(להלן: "המשיבה" או "החברה"), בבורסה לניירות ערך בתל אביב (להלן: "הבורסה בישראל") בהליך שעניינו פרסום פרטים מטעים בדו"חות כספיים (להלן: "בקשת האישור הראשונה"). המבקש ובא הכוח המייצג ניהלו במשך שבע שנים הליכים למימוש זכויות של חברי הקבוצה, חלקם בארץ וחלקם בארצות הברית, ועל כך הם טוענים שיש לפסוק לטובתם גמול ושכר טרחה הולמים.
רקע
2.
תיאור מפורט של ההליכים בהם מדובר אינו נדרש לצורך הכרעה בבקשה זו, ועל כן אסתפק בתיאור תמצית הדברים הדרושה לצורך הבהרת החלטתי זו. המעוניין בהרחבה יעיין בפסק דינו המפורט של בית המשפט העליון, אשר דחה ביום 2.4.2015 את בקשת האישור הראשונה (רע"א 3973/10 שטרן נ'
verifone holdings, inc
. להלן: "פסק דינו של בית המשפט העליון").
3.
המשיבה היא חברה זרה המאוגדת בארצות הברית לפי חוקי מדינת דלאוור. מניותיה של המשיבה נסחרות במקביל בבורסה לניירות ערך בניו יורק (להלן: "הבורסה בארצות הברית") ובבורסה בישראל. המסחר במניות החברה הרשומות למסחר בבורסה בישראל התנהל לפי פרק ה'3 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, שעניינו מסחר דואלי של תאגיד חוץ.
4.
המבקש הוא אחד מבעלי מניות המשיבה, הרשומות למסחר בבורסה בתל אביב. ביום 27.1.2008 הגיש המבקש את בקשת האישור הראשונה בגין נזקים שנגרמו לטענתו לציבור רוכשי מניותיה של המשיבה בבורסה בתל אביב בשל טעות שנפלה בשלושה מדוחותיה הכספיים. לפי הודעתה של החברה לבורסה בישראל, הטעות נפלה באשר לאופן רישום הסחורה במעבר וייחוס הוצאות ייצור והפצה למלאי. על פי הנטען, לאחר הודעתה של החברה לבורסה בישראל על הטעות בדוחות הכספיים, קרסו שערי מניותיה של המשיבה בשיעור של 46%. חודשים לאחר מכן, שער המניה השלים ירידה בשיעור של 70% ביחס לשער לפני הקריסה. לאור זאת טען המבקש כי
במשך תקופה ארוכה של 8 חודשים נסחרה מניית החברה במחיר גבוה ממחירה האמיתי בפועל, ועל כן הוא, ובעלי מניות אחרים שרכשו את מניות החברה בבורסה הישראלית באותה תקופה (להלן: "רוכשי המניות הישראליות"), שילמו מחיר שלא שיקף את שוויה האמיתי של המניה.
5.
המבקש היה היחידי שהגיש תביעה בעניין זה בישראל, ואולם בארצות הברית הוגשו במקביל לבקשת האישור הראשונה מספר רב של תובענות ייצוגיות נגד החברה על ידי בעלי מניות שהיו רשומות למסחר בבורסה בארצות הברית. הטענות שהועלו בהליכים אלו מתייחסות אף הן לאותן הטעיות נטענות בדו"חות הכספיים. בסופו של דבר, הדיון בתובענות שהוגשו בארצות הברית אוחד לתביעה ייצוגית אחת, שהתנהלה בבית המשפט הפדרלי בקליפורניה (להלן: "ההליך הייצוגי בארצות הברית").
6.
ביום 31.3.2008 הגישה המשיבה בקשה לסילוק בקשת האישור הראשונה על הסף, ולחילופין לעיכוב הליכים עד להכרעה בהליך הייצוגי בארצות הברית. בהליך שהתנהל לפני נשיאת בית משפט זה באותה עת, השופטת הילה גרסטל, הסכימו הצדדים ביום 25.5.08 שתחילה תוכרע שאלת הדין החל.
7.
בהחלטה שנתנה הנשיאה גרסטל ביום 11.9.2008 נקבע כי הדין החל על רוכשי המניות הישראליות הוא הדין האמריקאי (להלן: "ההחלטה בדבר הדין החל"). על החלטה הנשיאה גרסטל הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי המבקש לבית המשפט העליון (רע"א 8517/08. להלן: "בקשת הערעור הראשונה"). ביום
27.1.2010 קבע בית המשפט העליון, כי יש למחוק את בקשת רשות הערעור הראשונה, והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, כדי שיכריע בטענה לעיכוב הדיון בבקשת האישור הראשונה.
8.
ביום 24.6.2010 נתן בית המשפט העליון בארצות הברית את פסק דינו החשוב בעניין
morrison v. national australia bank, ltd., 561 us 247 (2010)
(להלן: "פס"ד
morrison
"), העוסק בתחולת דיני ארצות הברית ביחס לניירות ערך שהונפקו בבורסות המצויות מחוץ לארצות הברית. על בסיס

פסק דין
זה ביקשו המבקשים ביום
25.8.2010 מהנשיאה גרסטל לבטל את החלטתה בדבר הדין החל, ולקבוע שהדין הישראלי הוא הרלוונטי לעניין בקשת האישור הראשונה.
9.
ביום 25.8.2011 פסקה הנשיאה גרסטל כי פס"ד
morison
אינו משנה את קביעתה בנוגע לתחולת הדין הזר (להלן: "ההחלטה השנייה בדבר הדין החל"). גם על ההחלטה השנייה בדבר הדין החל הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3973/10. להלן: "בקשת הערעור השנייה").
10.
במסגרת הדיון בבקשת הערעור השנייה הסכימו הצדדים על עיכוב הליכים עד אשר יסתיים ההליך בארצות הברית. ביום 10.2.2013 עוכבו ההליכים בבקשת האישור הראשונה, כאשר המשיבה התחייבה להודיע לבית המשפט בארצות הברית בו מנוהל ההליך הייצוגי כי היא מסכימה לכלול את רוכשי המניות הישראליות במסגרת ההליך הייצוגי בארצות הברית.
11.
ביום 9.8.2013 נחתם הסדר פשרה בין התובע המייצג בארצות הברית לבין המשיבה, וכן הוגשה בקשה לאישור מקדמי של ההסדר לבית המשפט בקליפורניה. המבקש ובא הכוח המייצג התייצבו לדיון בהליך הייצוגי בארצות הברית, והעלו התנגדויות שונות להסדר הפשרה, שנגעו בעיקרן ליידוע שניתן לרוכשי המניות הישראליות. ביום 25.2.2014 אישר בית המשפט האמריקאי את הסדר הפשרה, כמו גם תוכנית ליידוע רוכשי המניות הישראליות (להלן: "הסדר הפשרה האמריקאי").
12.
המבקש ובא הכוח המייצג, הגורסים כי הסדר הפשרה האמריקאי מקפח את זכותם של רוכשי המניות הישראליים, ואינו מקיים את זכותם להליך הוגן, פנו לבית המשפט העליון בבקשה לחדש את ההליך שמתנהל בארץ ביחס לבקשת האישור הראשונה. ביום 2.4.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בהליך זה. פסק הדין דוחה כאמור את בקשת האישור הראשונה, וזאת מהטעם שפסק הדין המאשר את הסדר הפשרה בהליך הייצוגי בארצות הברית מונע מהמבקש מלהעלות את טענותיו נגד הסדר הפשרה האמריקאי, וזאת לאחר שניתן לו יומו בעניין זה בבית המשפט האמריקאי. בית המשפט העליון הבהיר, עם זאת, כי אין בהחלטתו כדי לקבוע מה יעלה בגורל תביעה שתוגש על ידי רוכש מניות ישראליות אחר, אשר לא התייצבו לפני בית המשפט האמריקאי, ולא העלו טענות לעניין הסדר הפשרה האמריקאי (ראו פסקה 42 לפסק דינו של בית המשפט העליון).
13.
בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון הגיש בא הכוח המייצג שתי בקשות שונות בבית משפט זה:

ראשית, ביום 12.5.2015 הגיש בשמו של רוכש מניות ישראליות אחר, מר משה הייט, בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד החברה, וזאת על בסיס טענות דומות לאלו שהועלו בבקשת האישור הישראלית. הליך זה, אשר קיבל את המספר 22300-05-15, מתנהל אף הוא לפניי, והוא יכונה להלן "בקשת האישור הישראלית החדשה".
שנית
, ביום 29.6.2015 הגיש, במסגרת ההליך שנפתח לצורך דיון בבקשת האישור הראשונה, בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה בגין פעולותיהם במסגרת בקשת האישור הראשונה, היא הבקשה נושא החלטה זו (להלן: "הבקשה לגמול ושכר טרחה").
14.
בבקשה לגמול ושכר טרחה, הבקשה נושא החלטה זו, מבקשים המבקש ובא הכוח המייצג כי יפסק להם גמול ושכר טרחה המבוסס על אחוזים מהסכומים שהתקבלו על ידי רוכשי המניות הישראליות בעקבות הסדר הפשרה האמריקאי. לשיטתם מן הראוי לפסוק למבקש גמול בשיעור 7.5% מן הפיצוי שהתקבל אצל רוכשי המניות הישראליות, ואילו לבא הכוח המייצג ראוי לפסוק שכר טרחה באחוזים משתנים מתוך הפיצוי שקיבלו רוכשי המניות הישראליות, בהתאם לכללים המנחים שנקבעו בע"א 2046/10 שמש נ' רייכרט (ניתן ב- 23.5.2012) דהיינו שיעור של 25% מכל סכום עד 5 מיליון ש"ח, 20% בגין הסכום שבין 5 מיליון ש"ח ל-10 מיליון ש"ח, ו- 15% בגין הסכום שמעבר ל-10 מיליון ש"ח.
טיעוני הצדדים
15.
את בקשתם לגמול ושכר טרחה בגין בקשת האישור הראשונה מבססים המבקש ובא הכוח המייצג על סעיף 22(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006, אשר מתיר לבית המשפט לפסוק גמול למבקש או לתובע מייצג אף אם לא אושרה התובענה הייצוגית או שלא ניתנה הכרעה בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה. לשיטתם במקרה בו עסקינן מדובר בהליך ייצוגי מורכב, אשר התנהל במשך למעלה משבע שנים, דרש מהם משאבים ניכרים, והניב לחברי הקבוצה תועלת משמעותית בדמות פירות הסדר הפשרה האמריקאי. על כן למרות דחיית בקשת האישור הראשונה בפסק הדין של בית המשפט העליון הם ראויים לפסיקת גמול מכוח הסעיף האמור.
16.
המשיבה דוחה את דרישת המבקש ובא הכוח המייצג, וסוברת שאין אפשרות והצדקה לפסוק להם גמול ושכר טרחה. לטענתה, הסמכות לפסוק סעדים הנגזרים מהסדר הפשרה האמריקאי נתונה באופן בלעדי וייחודי לבית המשפט בארצות הברית שדן בהליך הייצוגי בארצות הברית.
כמו כן, הבקשה הוגשה לאחר שבית המשפט העליון נתן

פסק דין
סופי וחלוט ביחס לבקשת האישור הראשונה, ולכן אין אפשרות לפתוח את עניין הגמול למבקש ובא הכוח המייצג. לשיטתה, מאחר שניתן

פסק דין
המסיים את הדיון בבקשתו של המבקש, נעדר בית משפט זה סמכות לפסיקת גמול למבקש ולבא הכוח המייצג. זאת ועוד: המבקש ובא הכוח המייצג בחרו שלא לבקש במסגרתם פנייתם לבית המשפט העליון לצורך חידוש הדיון בבקשת האישור הראשונה סעד חלופי של פסיקת גמול במקרה שבקשתם תידחה. מאחר שלא עשו זאת בהזדמנות הראשונה, הם מושתקים כעת מלטעון טענות אלו. זאת ועוד, יש סתירה פנימית, לשיטת המשיבה, בין הגשת בקשת האישור החדשה לבין הבקשה לגמול ושכר טרחה (וזאת במיוחד משהובהר כי בין המבקש בבקשת האישור הראשונה למבקש בבקשת האישור השנייה קיים הסדר כספי).
דיון הוכרעה
17.
דינה של הבקשה לגמול ושכר טרחה להידחות כבר מהטעם הדיוני שלבית המשפט המחוזי אין כל סמכות לדון בה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון. במסגרת

פסק דין
זה נדחתה כאמור בקשת האישור הראשונה, ובכך הסתיים הדיון בה במצוות בית המשפט העליון.
לא זו אף זו, בסיום פסק דינו הורה הנשיא גרוניס כי דחיית בקשת האישור הראשונה תעשה ללא צו להוצאות. לאחר דברים אלו, ומשהפך פסק הדין לחלוט, הסתיים הדיון המשפטי בהליך בקשת האישור הראשונה, ואין לבית משפט זה סמכות להורות על חידושו, באופן שיסתור את פסק דינו של בית המשפט העליון.
18.
זאת ועוד, גם אם נניח כי הייתה קיימת לבית משפט זה אפשרות דיונית לפסוק שכר טרחה וגמול בגין בקשת האישור הראשונה, סבורני שלא היה מקום לעשות כן בנסיבות המקרה שלפניי. הטעם לכך הוא שככל שמאמצי המבקש ובא הכוח המייצג הצמיחו תועלת לבעלי המניות הישראליות, הרי שתועלת זו התבטאה בהסדר הפשרה האמריקאי, והייתה אמורה להשתקף בתגמול שיינתן למבקש, לבא הכוח המייצג או לעורך הדין שייצג אותם בהליך בארצות הברית במסגרת ההליך הייצוגי בארצות הברית. אבהיר עניין זה.
19.
את פעולתם של המבקש ובא הכוח המייצג לטובת רוכשי המניות הישראליות ניתן לחלק לשניים:

ראשית, מאמצים שהושקעו במסגרת ההליך הייצוגי בארצות הברית. ככל שמאמצים אלו הצמיחו תועלת כזו או אחרת לחבריי הקבוצה, הרשות המוסמכת לתגמל בגין מאמצים אלו הוא בית המשפט האמריקאי שדן בהסדר הפשרה האמריקאי. אם לא תאמר כן, ימצא שבית משפט ישראלי מסיג את גבולו של בית המשפט האמריקאי, ולכך אין הצדקה. ודוק, התייצבותם של המבקש ועורכי דין מטעמו לדיון בהסדר הפשרה האמריקאי לא נעשתה מכוח מעמדם בבקשת האישור הראשונה, והם לא פעלו במסגרת ההתנגדות שהגישו שם במסגרת בקשת האישור הראשונה. ממילא אין לפסוק להם גמול בגין מאמצים אלו במסגרת בקשת האישור הראשונה.
שנית
, מאמצים שהשקיעו במסגרת בקשת האישור הראשונה. כפי שהסקירה התמציתית לעיל מלמדת, עיקר המאמצים הללו הושקע בניסיון לשכנע את בתי המשפט להחיל על תביעת רוכשי המניות הישראליות את הדין הישראלי. מאמצים אלו לא הביאו לתוצאה המקווה, ומכל מקום, משנדחתה בקשת האישור הראשונה אין לומר כי הביאו תועלת לקבוצה. בנסיבות אלו ניתן היה אולי לפסוק למבקש ולבא הכוח המייצג גמול צנוע בגין טרחתם, אך לא גמול משמעותי המבוסס על הפיצוי שהתקבל בהסדר הפשרה האמריקאי (על ההבחנה בין "שיקולי תפוקה" לבין "שיקולי תשומה" ראו
אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות" הפרקליט
מט 131 (2006))
. ואולם בעניין זה (דהיינו גמול המבוסס על "שיקולי תשומה") סבורני כי יש לראות את החלטת בית המשפט העליון כהסדר שלילי (דהיינו כהחלטה שבנסיבות העניין, ובשים לב לתוצאת בקשת האישור הראשונה, אין לפסוק מכוחה לא הוצאות לחובת המבקש ולא גמול לטובת המבקש ובא הכוח המייצג).
20.
התועלת היחידה שניתן היה אולי לייחס למאמצי המבקש ובא הכוח המייצג במסגרת בקשת האישור הראשונה היא התחייבותה של המשיבה להודיע לבית המשפט האמריקאי כי היא מסכימה לכלול את רוכשי המניות הישראליות במסגרת ההליך הייצוגי בארצות הברית (ראו פסקה 10 לעיל). ואולם, ככל שצמח לרוכשי המניות הישראלים יתרון מהצהרה זו (ועניין זה אינו ברור, שכן כבר בתחילת הדיון בבקשת האישור הראשונה הבהירה המשיבה שעמדתה היא שההליך הייצוגי בארצות הברית חל גם על רוכשי המניות הישראליות), הרי שהוא מגולם בהסדר הפשרה האמריקאי, וצריך היה להשתקף בגמול שחולק במסגרתו. זאת ועוד, קיים קושי לוגי ליישב בין בקשת האישור הישראלית החדשה לבין הדרישה לתגמול בגין הכללת רוכשי המניות הישראליים בהסדר הפשרה האמריקאי, שלגישת העומדים מאחורי בקשת האישור החדשה אינו הסדר הוגן וראוי כלפי רוכשי המניות הישראליים. ממה נפשך? אם ההסדר האמריקאי אינו ראוי, כפי שנטען בבקשת האישור החדשה, הרי שלא צמחה תועלת אמתית לרוכשי המניות הישראליים מכך שהחברה הסכימה להכליל אותם בו; ואם הסדר הפשרה האמריקאי הוגן וראוי, מה התועלת בניהול בקשת האישור החדשה, שבא הכוח המייצג מנהל, ושהמבקש עשוי לקבל חלק מפירותיה?
21.
קיצורו של דבר, הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית אין מקום להיענות לבקשה לגמול ושכר טרחה.

22.
בנסיבות העניין, ובשים לב לנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום,
ד' שבט תשע"ו, 14 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.


פרופ' עופר גרוסקופף
, שופט


[1]

בקשת האישור הראשונה הוגשה במשותף על ידי עו"ד גיל רון
ועו"ד יעקב אביעד. עם זאת שמו של עו"ד יעקב אביעד אינו מופיע על הבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה, וחתימתו אינה מתנוססת עליה. מכאן אין לי אלא להסיק שהבקשה הוגשה מטעמו של עו"ד גיל רון
בלבד.







תצ בית משפט מחוזי 3912-01/08 דוד שטרן נ' verifone holding inc (פורסם ב-ֽ 14/01/2016)