פסקי דין על דוד מחקשווילי | פסקי דין על עו"ד דב מילמן | פסקי דין על כונס נכסים | פסקי דין על נציגות הבית המשותף שד' חן 52 תל-אביב | פסקי דין על רחל מיכקשווילי | פסקי דין על מלכה מיכקשווילי |

1628/02 ברע     07/11/2002




ברע 1628/02 דוד מחקשווילי נ' עו"ד דב מילמן, כונס נכסים, נציגות הבית המשותף שד' חן 52 תל-אביב , רחל מיכקשווילי, מלכה מיכקשווילי




1
בתי המשפט
ברע001628/02
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
תאריך: 07.11.02
בפני
כבוד השופט דן ארבל
דוד מחקשווילי

ע"י ב"כ עוה"ד בך
, ארד שרף ושות'

מדרך השלום 2, תל- אביב 67892
טל: 5625303-03 פקס: 5625304-03
המבקש
נגד

1. 1. עו"ד דב מילמן
, כונס נכסים

מרח' משה שרת 20 תל- אביב 62092
טל: 6962928-03 פקס: 6910441-03

2. נציגות הבית המשותף שד' חן 52 תל-אביב

ע"י ב"כ עו"ד אחיקם גריידי

מרח' המצודה 10, אזור
טל: 5588585-03 פקס: 5583737-03
המשיבים
3. רחל מיכקשווילי

4. מלכה מיכקשווילי

שתיהן ע"י ב"כ עוה"ד חיים
ליפקין
מרחוב אבן גבירול 76 תל-אביב 64162
טל: 6094126-03 פקס: 6095805-03 המשיבות הפורמאליות
החלטה
בפני
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (מפי כב' השופט ד"ר ע. עזר) מיום 14.03.02, לפיה חויבו בעלי המניות של חברת מעונות תפארת מרדכי בע"מ, שהינה חברה מחוקה, לפעול להחייאת החברה, תוך 90 יום מיום מתן ההחלטה (להלן: "החברה").
כמו כן, הורה בית המשפט קמא כי על החברה למנות לעצמה מנהל עפ"י דיני החברות לאחר שתוחזר לחיים.

ואלה עובדות המקרה הנוגעות לבקשה שבפני
:
עסקינן בתביעה שהוגשה ביום 02.07.96, ע"י המשיבה מס' 2 כנגד חברת מעונות תפארת מרדכי בע"מ, חברה אשר נמחקה מספרי רשם החברות ביום 08.07.76. החברה היא הבעלים של דירה מס' 9 בבית משותף בשד' חן 52 בתל-אביב (להלן: "הדירה").

החברה התאגדה כחברה פרטית, בהתאם לתזכיר ולתקנות שנחתמו על ידי שני בעלי מניותיה:

1. 1. משה חיים מיכקשווילי ז"ל, אשר נפטר בשנת 1986- אשר לו 50% ממניות החברה.

2. 2. דוד מחקשווילי
(המבקש) - שלו 50% ממניות החברה.

עד למותו בשנת 1986, שימש המנוח כמנהלה היחיד של החברה.
על פי צו הירושה, יורשותיו של משה חיים מיכקשווילי ז"ל הן אחיותיו, רוזה מיכקשווילי ז"ל, והמשיבות הפורמליות.
ביום 02.07.96, הגישה המשיבה מס' 2 כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החברה המחוקה בגין אי תשלום "חיובים החלים על דיירי הבית בבית המשותף", המתייחסים לתקופה שמשנת 1970 ואילך.
בהעדר כתב הגנה הגישה המשיבה בקשה לקבלת

פסק דין
במעמד צד אחד.
ביום 01.06.97, נתן בית המשפט השלום בתל- אביב

פסק דין
במעמד צד אחד כנגד החברה המחוקה.
ביום 09.08.98, הגישה המשיבה מס' 2 לבית המשפט בקשה למינוי כונס נכסים
על הדירה, לשם מימוש פסק הדין.
בדיון שהתקיים ביום 03.03.99, מונה המשיב מס' 1 ככונס נכסים
על הדירה.
המבקש הינו בעלים של 50% ממניות החברה והזכויות בה. הזכויות בחברה ובדירה הוענקו למבקש ע"י (אחי אביו), בעת שהמבקש היה כבן 20 חייל בשירות סדיר, אשר לא זכר במהלך השנים את מהותם המדויקת של המסמכים עליהן חתם ורק בסמוך לחודש אוקטובר 2001, כאשר התברר למבקש כי הינו הבעלים הרשום של מחצית מהמניות והזכויות בחברה ומשהתברר למבקש כי קיים

פסק דין
כנגד החברה וכי הדירה נמצאת תחת כינוס נכסים, פנה המבקש ביום 24.12.01, לבית המשפט בבקשה להתליית הליכי הכינוס, וביום 03.03.02 הגיש תביעה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד(הדיון בבקשה זו נקבע ליום 27.06.02).
ביום 04.02.02, הגישו המשיבות הפורמאליות בקשה לביטול מינויו של המשיב מס' 1 ככונס נכסים
.
ביום 14.03.02, התקיים דיון בבית המשפט קמא בבקשת המבקש להתליית הליכי הכינוס וביטול מינוי כונס הנכסים, אשר בסופו ניתן

פסק דין
המורה לבעלי המניות להחיות את החברה תוך 90 יום, ולמנות לה מנהל אשר יפעל עפ"י דיני החברות.

על החלטה זו של בית המשפט קמא הניח לפני המבקש בקשת רשות ערעור זו.
ב"כ המבקש טוען כי טעה בית המשפט קמא כשהורה מיוזמתו, למבקש ולמשיבות הפורמאליות להחיות את החברה, כאשר סעד זה כלל לא נתבקש ע"י מי מהצדדים.
כן טוען ב"כ המבקש כי טעה בית המשפט קמא כשקבע מחד כי למבקש ולמשיבות הפורמאליות אין מעמד לטעון בפני
ו בתובענה ומנגד נתן כלפיהם צו עשה להחיות את החברה.
לבסוף טוען ב"כ המבקש כי בית המשפט קמא טעה ואף חרג מסמכותו כאשר הכריע באופן אגבי, בענין התלוי ועומד בהליך אחר, בדבר קיומה של אפשרות למתן

פסק דין
כנגד חברה מחוקה.

החלטתי לדון בבקשה כבערעור גופו, וזאת מן הנימוקים הבאים:

א. מתן סעד שלא התבקש.
עפ"י סעיף 369 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אשר נשאר בתוקפו גם לאחר ביטול חוק החברות הישן, החייאת חברה תיעשה בדרך הבאה:

"חברה או אחד מחבריה או מנושיה שראו עצמם מקופחים ממחיקת שמה של החברה, ובית המשפט, על פי בקשת אחד מאלה שהוגשה תוך עשרים שנים מיום פרסום ההודעה על המחיקה ברשומות, שוכנע שהחברה המשיכה בעסקיה או היתה מופעלת בעת שנמחק שמה, או שראה מטעם אחר שמן הצדק הוא להחזיר את שמה לפנקס - רשאי בית המשפט להורות בצו ששמה יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה ; ורשאי בית המשפט ליתן באותו צו כל הנחיה והוראה שיראה לצודק, כדי להעמיד את החברה וכל אדם אחר במצב קרוב ככל האפשר למצב שהיו בו אילולא נמחקה החברה".(ההדגשה אינה במקור).

עינינו הרואות כי בהתאם לאמור בסעיף 369 לעיל, נתונה לבית המשפט סמכות להחיות חברה אם נתבקש לעשות כן ע"י מי שראה עצמו מקופח ממחיקת שמה של החברה. (ההדגשה אינה במקור).
אין לבית המשפט כאמור סמכות להחליט מיוזמתו הוא בלי שהתבקש ע"י צד כלשהוא לחייב את בעלי המניות להחיות את החברה. הזכות לבקש להחיות חברה נתונה לבעלי המניות או מי שמרגיש מקופח ע"י מחיקת שמה של החברה ולא לבית המשפט. חופש ההתאגדות הינו זכות, אך איננו חובה, וקשה לראות כיצד ניתן לכפותו.
ראה לעניין זה דבריה של הש' דורנר בבג"ץ 4497/00 - הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' שר האוצר ,פ"ד נו(3), עמ' 619-620, אשר מצטטת מספרו של הנשיא ברק "פרשנות במשפט" (כרך שלישי - פרשנות חוקתית, תשנ"ד), עמ' 312-315 כדלקמן:

"זכויות היסוד לחופש העיסוק, החוזים, הקניין, הביטוי וההתאגדות, נגזרות כולן מן ההכרה באוטונומיה של הרצון החופשי. הן משקפות בעיקרן "חרויות" של יחידים, שכנגדן עומד "היעדר הזכות" של המדינה לפגוע באותן חרויות".

וכן דבריו של הש' שמגר בע"א 4531/91 - דרויש נאסר ו-4 אח' נ' רשמת העמותות ,פ"ד מח(3), 294 ,עמ' 302-303 אשר קבע לאמור:
"זכות ההתאגדות היא זכות יסוד הן מבחינת זכויותיו האישיות של האזרח במדינה דמוקרטית, הן מבחינת העיקרים החברתיים המנחים אותה והן מבחינת אופיה כמדינת חוק. חופש ההתאגדות היא זכות היחיד והכלל והוא תנאי שאין בלעדיו לקיומה של הדמוקרטיה".

במקרה דנן, פעל בית המשפט מיוזמתו ומבלי שנתבקש לכך, וכפה על הצדדים לממש זכות יסוד אשר הם כלל אינם מעונינים בה. בלכתו בדרך זו חרג בית המשפט גם משיטת המשפט האדוורסרית הנוהגת בישראל.
ראה לעניין זה דבריה של השופטת דורנר ברע"א 7052/00 - מדינת ישראל נ' יוסף אנג'ל ו-67 אחרים ,תק-על 2001(2), עמ' 794.

"בהליך אדוורסרי, אין בית-המשפט פוסק אלא במחלוקות שמעוררים בפני
ו הצדדים. גדרי מחלוקות אלו נקבעים על-יסוד עילות התביעה שלקיומן טוען התובע בכתב-התביעה, ובהתבסס על הגנת הנתבע. בית-המשפט אינו פוסק איפוא לתובע בהסתמך על עילה שעל-פיה לא תבע".

סיכומו של דבר, אינני סבור כי ניתן לכפות על המבקש ולא על בעלי המניות האחרים, סעד שאין הם רוצים בו.
לפיכך, סבור אנוכי כי טעה בית המשפט קמא כאשר פעל מיוזמתו וכפה על הצדדים להחיות את החברה בניגוד לרצונם, זאת מבלי שאפשר להם לטעון טענותיהם לגופו של עניין.

ב. מעמד המבקש בבקשת רשות ערעור זו
במעמד הדיון בפני
ביום 10.10.02, טען ב"כ המשיבה מס' 2, כי למבקש אין כלל מעמד בבקשת רשות ערעור זו וזאת מאחר והחברה מחוקה.
גם בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 14.03.02, קבע מחד כי למבקש ולמשיבות הפורמאליות אין מעמד בדיון היות והמדובר בחברה מחוקה, ומאידך נתן כנגדם צו עשה להחייאת החברה אין דעתי כדעת בית המשפט קמא.
עצם מתן צו עשה כנגד המבקש והמשיבות הפורמאליות הוא שהקנה להם מעמד בבקשה זו, שהרי לא יעלה על הדעת כי בית משפט ייתן כלפי צד צו עשה מבלי לאפשר לו לטעון או להביע דעתו בעניין, ומבלי שצד זה יוכל לערער על החלטה זו.

יפים לעניין זה דבריו של ד"ר יואל זוסמן בספרו, "סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, הוצאת גרפיט (גרף - חן) בעמ' 806 אשר קבע שם:

"...לאחרונה הרחיב בית המשפט העליון את הגדרתו של "בעל דין, לעניין ערעור וקבע, שאם במסגרת של התדיינות פורמלית נתקיים הליך שבו הכריע בית המשפט בפועל בסכסוך בעניינו של זר, יכולים הזר או כל בעל דין אחר שנפגעו לערער על ההחלטה; הדיבור "

פסק דין
" בסעיפים 41 ו- 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 לא הוגבל רק להחלטה שניתנה במסגרת פורמלית של כתבי טענות והוא משתרע גם על החלטה בסכסוך נספח למחלוקת הפורמלית ובלבד שנתקיים "ריב"
(lis) שהזר היה צד לו ובית המשפט הכריע בו הכרעה שיפוטית, לאחר שניתנה הזדמנות לנוגעים בדבר להשמיע את דברם; בנסיבות כאלה זכאי גם "בעל הדין שבפועל" להשיג על ההחלטה על דרך של ערעור...".

ודבריו של הש' בך בע"א 453/81 - יהודה קלוזנר נ' עמל הנגב בע"מ ואח' ,פ"ד לו(4), עמ' 233-234.
"כלל מושרש הוא בדיני הפרוצדורה שלנו, האזרחיים והפליליים כאחד, כי רק מי שהיה צד להתדיינות לפני ערכאת משפט נמוכה יותר, רשאי לערער או להגיש בקשת רשות לערער על החלטת אותה ערכאה לפני בית-משפט לערעורים. כלל זה מוזכר בספרו הנ"ל של ד"ר י' זוסמן, בעמ' 622, אליו הפנה גם חברי הנכבד את תשומת לבנו, בזו הלשון:
"מי רשאי לערער?
כל מי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, והוא קופח על ידי פסק הדין, רשאי לערער עליו. 'קופח' פירושו - כי בעל הדין ביקש מבית המשפט מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו, או שבית המשפט נתן לבעל דין אחר סעד נגדו". (ההדגשה אינה במקור).

וכן יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק בבש"פ 658/88 - מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל,פ"ד מה(1), עמ' 694- 695 אשר קבע לאמור:

"הגישה המסורתית רואה כ"צד" אותו גורם שהוא מתדיין על פי "מסמכי היסוד" הפותחים בהליך המשפטי. אלה הם, למשל, התובע והנתבע במשפט אזרחי, או המדינה והנאשם במשפט פלילי. גישה זו מעוררת קשיים חמורים.
היא גורמת עוול לאנשים או גופים שהכרעות שיפוטיות פוגעות בהם ושהפכו, הלכה למעשה, לצדדים במשפט בלא שהדבר משתקף במסמכי היסוד ואשר אינם יכולים לערער על ההחלטה. בשיטה כשלנו, ניתן לעתים להקל על מצוקתם של אנשים או גופים אלה בעזרתו של בית המשפט הגבוה לצדק. אך זוהי תרופה חלקית בלבד, המעוררת קשיים כשלעצמה. מכאן הנטייה, בארץ ומחוצה לה, להגדיר באופן רחב את מהותו של ה"צד", אשר לו נתונה אפשרות הערעור.
הגדרה זו זונחת את המבחן הפורמלי ומתמקדת במבחן פונקציונלי. צד אינו רק מי שעל פי המסמכים הפורמליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו "ההופלדיאנית" (בין זכותו במובן "הצר", בין חירות, בין כוח ובין חסינות).
גישה זו מתיישבת עם לשונו של הדין הכללי המעניק את זכות הערעור. בצדק ציין חברי, השופט ש. לוין, כי "סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 לא הגביל את הדיבור

פסק דין
רק להחלטה שניתנה במסגרת פורמלית של כתבי טענות או כתב אישום". גישה זו ראויה היא מבחינת המדיניות המשפטית, שכן היא מאפשרת למי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך שנוהל בעניינו, גם אם אינו צד פורמלי לערער על הפגיעה בו. אין בגישה זו פריצת גדר, שכן היא תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו - "בעל דין בפועל", במינוחו של חברי, השופט ש. לוין - ולא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר".

אשר על כן, ונוכח האמור לעיל, סבור אנוכי כי למבקש ולמשיבות הפורמאליות מעמד בבקשה זו, מעצם הוצאת הצו כנגדם אשר יש בו משום קיפוח בזכויותיהם, ולכן זכותם לערער על החלטת בית המשפט קמא.
שאלה נפרדת היא שאלת מעמדם של בעלי המניות בבקשות האחרות שהגישו להבדיל ממעמדם לגבי החלטה המטילה עליהם חובת מעשה. בשאלה זאת לא ראיתי מקום להכריע כיוון שאיננה נשוא בקשת רשות הערעור שבפני
.

ג. הליך תלוי ועומד
לבסוף טוען ב"כ המבקש כי החלטת בית המשפט קמא, שניתנה בעניין התלוי ועומד בבית המשפט בהליך אחר, בדבר קיומה של אפשרות למתן

פסק דין
כנגד חברה מחוקה, בטעות יסודה והיא אף מהווה חריגה מסמכות.
אכן סבור אנוכי כי טעה בית המשפט קמא כאשר פסק בעניין זה מבלי ששמע את טענותיהם של בעלי הדין. בית המשפט טעה בכך שהתנה את שמיעת הטענות בהחייאת החברה. לצדדים מוקנית זכות יסוד להשמיע את טענותיהם בטרם יוכרע גורלם, ועל בית המשפט לאפשר להם דיון בעניין זה. יחד עם זאת, אינני שותף לדעתו של ב"כ המבקש כי בית המשפט השלום חרג מסמכותו כאשר הוא דן בשאלה זו. לבית המשפט השלום סמכות לדון בעניינים אלו, כיוון שמדובר בשאלות הכרוכות באופן מתן פסק הדין אשר בבסיס הכינוס, וכן באופן פעולותיו של הכונס אשר מונה על ידי בית המשפט בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא עפ"י פקודת החברות. בימ"ש השלום יכול אף לדון בשאלה זאת במסגרת סמכותו עפ"י סע' 76 לחוק בתי המשפט כ"שאלה שהתעוררה דרך אגב וההכרעה בה דרושה לבירור העניין".
אופן מינויו של הכונס הוא שהקנה לבית המשפט סמכות לדון ולהכריע בעניינים מסוג זה, והיה על בית המשפט ליתן לצדדים להשמיע טענותיהם בסוגיה באופן מקיף וענייני, מבלי להתנות את שמיעת הטענות בהחייאת החברה.

סיכומו של דבר:
אשר על כן, ולאור מורכבותן של הסוגיות המועלות במקרה שלפנינו, סבור אנוכי כי יש להחזיר התיק לבית המשפט קמא לשם דיון והכרעה בבקשות התלויות ועומדות בפני
ו במסגרת התובענה, בכללן בקשת המבקש להתלות את הליכי הכינוס וביטול מינוי הכונס. החלטת בית המשפט קמא לעניין החייאת החברה מבוטלת. ער אני לעובדה כי ייתכן שמצב זה יגרור את המבקש ובעלי המניות למעגל קסמים שבו לבעלי המניות לא יהיה כלל מעמד בפני
בית המשפט בהיות החברה מחוקה, אך כפי שהובהר לעיל, אין אפשרות לכפות על בעלי מניות שאינם מעונינים בהחייאת חברה את החייאתה. הדבר צריך להיות בהסכמתם. חופש ההתאגדות הינו זכות או חירות אך אין הוא ניתן לכפיה.
מצב זה הובהר למבקש במסגרת הדיון בפני
, אך המבקש והמשיבות הפורמליות עומדים על דעתם כי אינם מעונינים בהחייאת החברה.
נוכח האמור לעיל, דין הערעור להתקבל במובן זה שהחלטתו של בית המשפט קמא לעניין צו העשה בטלה. התיק יוחזר לבית המשפט קמא לשם קיום דיון והכרעה בבקשות התלויות ועומדות במסגרת תובענה זו.

אין צו להוצאות.

ניתן והודע ביום
________________
דן ארבל
, שופט
בית המשפט המחוזי
בתל אביב.








ברע בית משפט מחוזי 1628/02 דוד מחקשווילי נ' עו"ד דב מילמן, כונס נכסים, נציגות הבית המשותף שד' חן 52 תל-אביב , רחל מיכקשווילי, מלכה מיכקשווילי (פורסם ב-ֽ 07/11/2002)