פסקי דין על עדנה גרינבוים | פסקי דין על אילן ביטון

5784/05 עא     10/04/2005




עא 5784/05 עדנה גרינבוים נ' אילן ביטון




1
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 5784/05
לפני:
כבוד השופט מ' גל

כבוד השופטת מ' מזרחי

כבוד השופטת א' אפעל-גבאי
10/04/2005

המערערת
עדנה גרינבוים

בעניין:


- נ ג ד -






המשיב
אילן ביטון






ערעור על פסק-דין של בית-משפט השלום בירושלים, מיום 28.10.04 , בת"א 8178/02 שניתן ע"י כב' השופטת מ' אביב



בעצמה
בשם המערערת:
עו"ד א' מזרה

בשם המשיב:


פ ס ק - ד י ן


1. ביום 10.7.01 משכה המערערת שלושה שיקים לפקודת המשיב, על סכום כולל של 40,000 ש"ח, כנגד חתימתו על אישור שלפיו אין לו ולבני משפחתו עוד טענות או דרישות בנוגע לגניבת רכוש מבית אמו (נ/2), מעשה אשר יוחס לאחד בשם אוחיון, חברה דאז של בתה של המערערת ובעלה דהיום. השיק הראשון על סך של 15,000 ש"ח נפרע, ואילו השניים האחרים חוללו לאחר שניתנה לגביהם הודעת ביטול. משכך, הוגשו שני שיקים אלה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. המערערת התנגדה, וההליכים בבית-משפט קמא התנהלו בעקבות התנגדות זו, כאשר המערערת מצדה הגישה תובענה שכנגד.

2. במסכת טענותיה העלתה המערערת כמה טענות, שלסברתה יש בהן כדי להצדיק את אי פירעון השיקים. לגרסתה, השיקים נמסרו למשיב תחת לחץ ואיום, לאחר שהלה איים ברצח על בתה ועל אוחיון חברה והיא אף טענה למסירתם מחמת אילוץ, לאחר שהמשיב איים בהגשת תלונה במשטרה ותביעה אזרחית. עוד הוסיפה המערערת וטענה כנגד אמינות המסמך שנעשה ביום 8.7.01, ואשר בו הודה אוחיון בביצוע מעשה הגניבה. לגרסתה, הסכומים הנקובים במסמך זה (שסומן נספח א/1), זויפו. בנוסף טענה המערערת, כי היקף הגניבה שונה לחלוטין מהסכום שנטען על-ידי המשיב. לבסוף טענה, כי המשיב הפר את ההתחייבות בכך שהגיש תלונה למשטרה. בנסיבות אלו סוכלה לדעתה התכלית אשר לשמה יועדו התשלומים, ועל-כן חיוביה כלפי המשיב פקעו.

3. בית-משפט קמא עמד אחת לאחת על כל טענות המערערת ודחה את כולן, הן מהיבטיהן העובדתיים והן מבחינת המסקנות המשפטיות הנגזרות מהן. בכל הנוגע לטענה בדבר האיום ברצח קבעה השופטת המלומדת, כי "העובדות אשר בבסיס טענה זו לא הוכחו וכלל לא שוכנעתי כי המשיב איים ברצח על יפעת או על אוחיון" (יפעת היא בתה של המערערת ואוחיון היה באותה עת כאמור ידידה). משבחן את העובדות באשר לנושא זה, מצא בית המשפט כי הגרסאות מטעם המערערת אינן מהימנות דיין. באשר לטענת האילוץ צוין בפסק הדין, כי כאשר צד לסכסוך מביא לידיעת הצד שכנגד את כוונתו לפנות בתלונה למשטרה, אין בדבר משום איום בהכרח (ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149. וראו גם: ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 239). מסקנתו הייתה, כי מצב הלחץ שבו היו נתונות יפעת ואמה המערערת נבע מעצם מעשיו של אוחיון, שבהם הודה בכתב בנספח א/1 הנ"ל, ומתוצאות ההליכים המשפטיים שיכולים לנבוע מן הדבר. עובדה זו והמטרה לעמעם את חומרת הפרשה הן אשר עמדו ביסוד רצונן של השתיים להתערב בעניין למען אוחיון. ואכן, הבת יפעת העידה, כי היא נפגשה לשיחה עם המשיב "כדי להבהיר את הדברים ולסיים את הפרשה" (סעיף 4 לתצהירה). לאחר מכן נוהל דין ודברים לגבי סכום החיוב. ואכן, הסכום של 40,000 ש"ח שנרשם בשיקים מהווה את שיעור הסכום שעליו הסכימו לבסוף המשיב ועורך-דינה של יפעת, סכום שגובש לאחר העמדה הראשונית של המשיב, אשר דרש שיעור גבוה יותר. בנסיבות אלו, נדחתה גם טענת האילוץ.

בית-משפט קמא דחה גם, כאמור, את הטענות באשר לאמינותו של מסמך ההתחייבות (נספח א/1 הנ"ל). בהקשר לכך עמד בפסק-דינו על הסתירות והתהיות העולות מעדותו של אוחיון, החתום על המסמך. המסקנה העובדתית הייתה, כי המסמך אשר הוגש לתיק בית המשפט הוא המקורי, והסכום בסך של 56,000 ש"ח הנקוב בו, הוא זה שנדרש למן הפגישה הראשונה בעניין. אכן, המומחה לבדיקת מסמכים, מר יעקב ניב, קבע במסקנות חוות-דעתו כי קיים חשש סביר שהסכום של 56,000 ש"ח לא נכתב ברצף אחד יחד עם יתר הרשום במסמך, ואולם לא ניתן היה לקבוע כי הדבר נעשה לפני שמר אוחיון חתם על המסמך. גם בטענות באשר להיקף הגניבה לא מצא בית-משפט קמא ממש, כמו גם בטענה שההתחייבות שאותה קיבל המשיב על עצמו - הופרה. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כי במוצג נ/2 (המסמך שעליו חתם המשיב) נכללה התחייבות מצדו להימנע מלהתלונן במשטרה (ככל שהתחייבות מעין זו יכולה להיות בת תוקף משפטי). המסמך הנ"ל נועד אך לאשר, כי למשיב ולבני משפחתו אין עוד תביעות או טענות כנגד אוחיון.

4. על פסק הדין האמור הוגש הערעור המונח לפנינו ובו מתייחסת המערערת לחוסר האמינות של המסמך א/1, שעליו חתם כאמור אוחיון. עוד היא עומדת על האבסורד בקביעה, שלפיה התשלום באמצעות השיקים נועד להשתיק את העניין. לו אלה היו פני הדברים, כך ממשיכה היא וטוענת, ברי כי לא הייתה מבטלת את השיקים. המערערת טוענת עוד, כי בית-משפט קמא לא דייק בעובדות וכי קביעותיו בנושא האמינות אינן נכונות. בנסיבות אלה סבורה היא, כי פסק הדין נותן יד "לסחיטה באיומים", והרי לא יעלה על הדעת כדבר הזה.

5. אכן, בראייתה הסובייקטיבית של המערערת לא מן הנמנע, כי לסברתה, הסכום אותו דרש המשיב לקבל היה גבוה מדי, ובפרט בשים לב לכך שלבסוף גם הוגשה על-ידו תלונה למשטרה. ואולם, על-פי התשתית העובדתית שהונחה לפני בית-משפט קמא, אין בטענותיה של המערערת בסיס מספיק כדי להצדיק את אי פירעון השיקים. טענותיה נסמכות על דברים בכתב הערעור ובסיכומים בכתב, שנותרו ללא משענת לסמוך עליהם, כגון ש"השופטת איננה מדייקת ואיננה מתייחסת לעובדות אחרות שנדונו במשפט. היא קובעת בנושא 'אמינות' עמדה לא נכונה" (עמ' 2 לכתב הערעור). ברי כי בכך לא סגי, וגם בסיכומים בכתב לא עלה בידיה לשכנע אחרת. כל שכן, כאשר גרסתה ועדויות העדים מטעמה לא נתקבלו כמהימנות על-ידי הערכאה הדיונית.

ענייננו סב על חיוב שטרי ואדם המושך שיקים מחויב לפרוע אותם, זולת באותם מקרים מיוחדים וחריגים המקנים לו הגנה מפני הביצוע, כגון כשלון תמורה מוחלט, כשלון תמורה חלקי קצוב או נסיבות שבהן העברת השיק לוותה בפגם קנייני המצדיק את ביטול החיוב מכוחו. לא כן בענייננו. המערערת לא הצליחה להוכיח ולשכנע כי השיקים נמסרו מחמת אילוץ, כפייה או לחץ פסול. כפי שנאמר לאחרונה בסוגיה דומה: "המשיב הזהיר אמנם את המערער כי יפנה למשטרה ויתלונן על הגניבה הנטענת אך אינני סבורה כי בנסיבותיו של המקרה שבפני
נו מהווה הדבר איום פסול העולה כדי כפייה" (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, דינים עליון, כרך סז, 576). אנו סבורים כי אלה הם פני הדברים גם בענייננו. אמנם בסיכומי התשובה מיקדה המערערת את טענתה באשר לאיומי האלימות כלפי בתה יפעת ואוחיון, נושא שיכול למצוא תימוכין במוצג נ/2, אולם גם בהקשר לכך לא נקבע ממצא שעליו היא תוכל להתבסס.

ואכן, עיקרן של טענות המערערת מופנה כלפי ממצאים וקביעות עובדה של הערכאה הדיונית. דא-עקא, בית המשפט שלערעור אינו מתערב בנושאים כגון אלה, זולת במקרים חריגים ונדירים בלבד (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568 מול א'-ב'). כך גם באשר להעדפה של גרסת צד אחד למשפט על-פני גרסת משנהו. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהעדפה זו, בהיותה נוגעת לנושאי מהימנות הראיות ולתהליך קביעת העובדות - נושאים המסורים ברגיל לערכאה המבררת, ששמעה את העדויות ויכלה להתרשם מהן באופן בלתי אמצעי (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 856 ואילך; ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 מול ג'-ד'). ואכן, חרף כל טענות המערערת לא מצאנו כי יהיה ראוי ונכון להחיל בענייננו את החריג והיוצא מן הכלל, המצדיקים לסטות מהכללים האמורים.

זאת ועוד, טענות המערערת בכל הנוגע לאמינות המוצג א/1 אינן נוגעות במישרין לשאלה שבמחלוקת, שכן התובענה התבססה גם על עילה שטרית. הסכום הנקוב במסמך אינו מעיד על דבר, זולת שיעור התביעה שהמשיב התכוון להגיש כנגד אוחיון, אלמלא אישר הלה בכתב את מעשה הגניבה. בנסיבות אלו, טענות המערערת באשר למסמך זה יכולות להתייחס רק למשקלן הכללי של הראיות ולעדויות הצדדים ולא לגופה של המחלוקת. בית-משפט קמא עמד על-כך במפורט, זאת מעבר לקביעתו באשר לאמינות המוצג הנ"ל. גישתו בנושא זה מקובלת עלינו.

6. בהתחשב במכלול המפורט לעיל, ומכיוון שלא מצאנו כי בשיקול דעתו של בית-משפט קמא נפל פגם כלשהו, אין בידינו אלא לדחות את הערעור ועל-כן הוא נדחה בזה. המערערת תשא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך-דינו, בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכום האמור יועבר מתוך כספי הפיקדון שהופקדו על-ידי המערערת. היתרה תושב לידיה.

7. המשיב פנה בבקשה אל בית המשפט להימנע מלהעביר את הסכומים שיפסקו לטובתו באמצעות בא-כוחו, שכן לדבריו נתגל
עה ביניהם מחלוקת, בעטייה הוגשה על-ידו תביעה כנגד בא-כוחו. מנגד לכך הגיב עורך-דין מזרה, כי המחלוקת בינו ובין מרשהו אינה נוגעת כלל לענייני תשלום שכר הטרחה בתיק זה.

כידוע, שכר טרחה אשר נפסק בפסק-דין שייך ללקוח. בנסיבות האמורות יועבר הסכום הנ"ל לידי המשיב עצמו, לפי כתובת שימסור, ואולם המזכירות תעשה כן רק בחלוף 14 יום מהיום, כדי לאפשר לעורך הדין מזרה לנקוט בכל פעולה כפי שימצא לנכון.

ניתן היום, א' בניסן תשס"ה (10.4.05).

המזכירות תשלח העתקים מפסק-דין זה הן לצדדים עצמם והן לעורך הדין מזרה.



ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת








עא בית משפט מחוזי 5784/05 עדנה גרינבוים נ' אילן ביטון (פורסם ב-ֽ 10/04/2005)