פסקי דין על אברהם בראל | פסקי דין על ישראל מזרחי | פסקי דין על שלוה בוטראשבילי |

21828-09/14 א     18/01/2017




א 21828-09/14 אברהם בראל נ' ישראל מזרחי, שלוה בוטראשבילי








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו


18 בינואר 2017
כ' בטבת התשע"ז
ת"א 21828-09-14 בראל ואח' נ' ישראל ואח'


לפני
כבוד השופטת
חנה פלינר

התובע
:
אברהם בראל
ע"י ב"כ עו"ד רותם שור


- נ ג ד -

הנתבעים
:
1.
ישראל מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי אהרון
ועו"ד אסי יונה

2. שלוה בוטראשבילי
ע"י ב"כ עו"ד גבי קורן




פסק דין


השאלות העומדות להכרעה, בתמצית

1.
האם הסכם ההלוואה מיום 3/5/12 שנחתם בין התובע מצד אחד, לבין שני הנתבעים מצד שני (לעיל ולהלן: "הסכם ההלוואה"), שריר וקיים, בשינויים שהוכחו ומכוחו נותר להחזר סך של 400,000 יורו (קרן), אותו על הנתבעים להשיב לתובע, ביחד ולחוד, כטענת התובע; או שמא הסכם הלוואה זה לא קוים מעולם, ניתנה הלוואה אישית מאוחרת יותר לכל אחד מהנתבעים בנפרד – כאשר הנתבע 1 (להלן: "ישראל") השיב את מלוא הסכומים, ואילו הנתבע 2 (להלן: "שלוה") נותר חייב סך של 50,000 יורו בלבד, כטענת הנתבעים?

2.
מעבר לקביעות בעניין תוקף הסכם הלוואה כזה או אחר, עליי להידרש גם למחלוקת בעניין החזר הסך של 300,000 יורו במזומן על-ידי שלוה לתובע, כנטען על-ידי שלוה ומוכחש על-ידי התובע. ההכרעה בשאלות המפורטות לעיל דורשת את התייחסות בית המשפט, בין היתר, לשאלת נטלי ההוכחה וכן לאמינות של כל אחד מהצדדים והעדים שנתנו את עדותם במהלך המשפט. להלן טענות הצדדים.

הגרסה בכתב התביעה

3.
ביום 8/9/14 הגיש התובע כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סכום של 2,635,524 ₪, כשהתביעה מוכתרת כתביעה כספית וחוזית. בכתב התביעה הציג עצמו התובע כאיש עסקים הפועל בעיקר בחו"ל. הנתבעים 1 ו-2 (ישראל ושלוה, כפי שיכונו להלן) היו, לטענת התובע, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, שותפים עסקיים. התובע מציין כי בין הצדדים קיימת חברות אישית מזה תקופה של שנים רבות.

4.
על רקע יחסי החברות והאמון שבין הצדדים, פנו הנתבעים לתובע במהלך חודש אפריל 2012 וביקשו הלוואה אישית בסכום של עד מיליון יורו. כבר זה המקום לציין כי בכתב התביעה לא נזכרה כלל מטרת ההלוואה, כמו גם לא ניתן פירוט, כפי שציינתי לעיל, לגבי מהות העסקים של הצדדים. ביום 3/5/12 נחתם בין הצדדים "הסכם מסגרת להלוואה", כך צוין בסעיף 5 לכתב התביעה. בכתב התביעה צוין כי על-פי הסכם מסגרת זה ילווה התובע לנתבעים סכום של עד מיליון יורו בריבית חודשית של 1.25% אשר תיפרע בכל חודשיים מראש, וסכום הקרן ייפרע בתשלום אחד, עד ולא יאוחר מיום 3/5/13. הסכם ההלוואה צורף כנספח א' לתיק המוצגים. בסעיף 13 להסכם ההלוואה נכתב כדלקמן: "מוסכם בזאת כי כל אחד מיחידי הלווה אחראי אישית למלוא סכום ההלוואה ואינו יכול לפטור עצמו מתשלום מלוא ההלוואה בתשלום חלקו היחסי למספר חלקי הלווה". עוד יש לציין כי ישראל ושלוה נקראו בכותרת "הסכם ההלוואה" כ"לווה", ביחד ולחוד.

5.
בסעיף 7 לכתב התביעה טוען התובע כי במעמד חתימת הסכם ההלוואה העביר הוא לנתבעים סכום של 600,000 יורו. בסעיף 8 נטען כי כעבור מספר ימים סוכם שסכום ההלוואה הכולל יעמוד על 700,000 יורו ללא שינוי ביתר תנאי ההלוואה. נטען כי במשך שנה שילמו הנתבעים את תשלומי הריבית שנקבעו, אולם במועד הקובע לפירעון, 3/5/13, לא פרעו הנתבעים את הקרן ופנו לתובע בבקשת אורכה נוספת של 6 חודשים לצורך פירעונה. התובע טוען כי הסכים להאריך את התקופה למשך שישה חודשים נוספים, קרי עד ליום 3/11/13, תוך שסוכם כי במהלך תקופה זו תשולם ריבית של 1.42% לחודש, שהם 10,000 יורו. הנתבעים עמדו בתשלום הריבית המעודכנת עד ליום 3/9/13 וממועד זה חדלו מביצוע תשלומי הריבית.

6.
לטענת התובע, במחצית חודש אוקטובר 2013, נערכה פגישה בין הצדדים והנתבעים ביקשו להגיע להסדר תשלומים כמפורט בסעיף 16 לכתב התביעה. התובע טוען כי הסכים להסדר המוצע ואף לוותר על החלק הארי של תשלומי הריבית באופן שהנתבעים ישלמו ריבית בסכום כולל של 18,000 יורו בלבד, וזאת ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 1,500 יורו כל אחד. עם זאת, סוכם, לטענת התובע, כי היה והנתבעים לא יעמדו בתשלומים, אזי יעמדו בתוקפם תנאי ההסכם ההלוואה המקורי, לרבות תשלום ריבית חודשית בשיעור 3% לחודש.

7.
בסעיף 19 לכתב התביעה מאשר התובע שהנתבעים העבירו ביום 28/10/13 סך של 273,000 יורו בהעברה בנקאית, ולאחר מכן העבירו סכום נוסף של 27,000 יורו, כך ששולם סכום של 300,000 יורו. לאחר מכן, לא עמדו הנתבעים בהתחייבויותיהם ולא שילמו תשלומים נוספים. משכך, נערכה פגישה נוספת בין הצדדים ביום 16/2/14 במהלכה טוען התובע שהנתבעים מסרו לו מסמך שכונה "נספח להסכם הלוואה" (להלן: "הנספח להסכם"), ראו נספח ג' לתיק המוצגים של התובע. לטענת התובע, מאחר והמסמך לא הכיל את כל התנאים שסוכמו, התובע לא הסכים לחתום על מסמך זה.
8.
משהפרו הנתבעים את הסכם ההלוואה ואת ההסכמות המאוחרות יותר, העמיד התובע את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי. ביום 28/7/14 שלח התובע מכתב דרישה לנתבעים באמצעות עו"ד איתן ארז (להלן: "מכתב הדרישה", ראו נספח ד' לתיק המוצגים). בסעיף 23 לכתב התביעה טוען התובע שחרף מכתב הדרישה וחרף הבטחות של הנתבעים שניתנו החל מחודש ינואר 2014 לתשלום החוב, לא נפרעה יתרת ההלוואה וחמור מכך, ישראל החל בהברחת נכסיו, כך למשל העברת המניות מישראל לבנו גיא בחברת ביל זוהר בע"מ, העברה שבוצעה ביום 27/7/14, ראו נספח ה' לתיק המוצגים (להלן: "העברת המניות").

9.
בכתב התביעה דורש התובע מהנתבעים, ביחד ולחוד, את תשלום יתרת קרן ההלוואה בסכום 400,000 יורו. בנוסף, טוען התובע כי הוא זכאי לריבית של 20,000 יורו בגין התקופה מיום 3/9/13 ועד 3/11/13 וממועד זה ועד הגשת התביעה, זכאי הוא לתשלום ריבית של 3% לחודש. על-פי החישובים הנ"ל, הוגשה התביעה על סכום של 2,635,524 ₪. יש לציין כי בסעיף 30 לכתב התביעה מתבקש בית המשפט לפסוק סכום זה כאשר גם לאחר הגשת כתב התביעה הריבית תעמוד על 3% לחודש.

גרסאות הנתבעים בבר"ל

10.
ישראל הגיש בקשת רשות להגן ובמסגרתה טען כי מדובר בתביעת סרק, חסרת שחר, שהוגשה בחוסר תום לב מתוך כוונה להטעות את בית המשפט ואגב שימוש במסמכים שחלקם בוטלו וכלל אינם קשורים לעסקה שנעשתה בין הצדדים. בסעיף 2 מודה ישראל כי הוא ושלוה פנו במהלך שנת 2013 לתובע על מנת לקבל הלוואה על סך מיליון יורו. גם כאן יצוין כי בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על-ידי ישראל לא צוין מהי מטרת ההלוואה. ישראל טוען שהתובע נעתר לבקשתם, או אז נחתם הסכם ההלוואה. עם זאת, לאחר חתימת ההסכם, נודע לנתבעים מפי התובע כי אין לו את המקורות התקציביים להעמדת ההלוואה, והוא לא הצליח לגייס את הסכום הנ"ל, כך שבפועל ההלוואה לא ניתנה מעולם, הסכם ההלוואה לא בוצע והוא פקע, הלכה למעשה.

11.
מוסיף ישראל וטוען כי מספר שבועות מאוחר יותר פנה התובע אל הנתבעים והודיע להם כי יש ברשותו סכום במזומן של 600,000 יורו והתעניין האם הם עדיין חפצים ללוות אותו. ישראל טוען כי באותה עת הוא ושלוה היו מעוניינים לרכוש מניות בחברה שהועמדו למכירה, היא החברה בה היו פעילים ושהייתה רשומה ברומניה. ישראל טוען שהוא ושלוה נענו להצעת התובע וכל אחד לווה ממנו בנפרד סך של 300,000 יורו במזומן, בו השתמשו לצורך רכישת מניות. ישראל מוסיף וטוען שתנאי ההלוואה סוכמו בעל פה; סוכם כי ההלוואה תישא ריבית חודשית של 3,000 יורו לכל אחד מהצדדים; וכך גם סוכם על מועד החזרת ההלוואה (מועד זה לא מצוין בבר"ל).
12.
מוסיף ישראל וטוען שהתובע ידע מהי המטרה שלשמה נוטלים הנתבעים את ההלוואה ובדק אפשרות שהנתבעים ירכשו עבורו את המניות במקום לבצע את ההלוואה. סוכם, לטענת ישראל, שמאחר ויש צורך בקבלת הסכמת יתר השותפים בחברה לרכישת המניות עבור התובע, אזי ככל שתתקבל הסכמתם, תהא בידי ישראל ושלוה האופציה להמיר את פירעון ההלוואה בהעברת המניות לידי התובע. ישראל טוען שהתנאים היו מקובלים על התובע ומאוחר יותר ניתנה הלוואה נוספת של 50,000 יורו לכל אחד מהנתבעים ובמשך כל התקופה שילם ישראל את תשלומי הריבית שחלו על ההלוואה אותה נטל מהתובע, כך גם נהג שלוה.

13.
ישראל טוען כי כאשר הגיע מועד פירעונה של ההלוואה וטרם התקבלה עמדת השותפים באשר להעברת המניות לידי התובע, הוסכם בין הצדדים להאריך את תקופת ההחזר, תוך שהריבית מועלית לסך של 5,000 יורו לכל אחד מהנתבעים, כך סוכם וכך בוצע בפועל. במהלך חודש אוקטובר 2013, התברר כי השותפים לחברה אינם מאשרים את העברת המניות לתובע, או אז פרע ישראל סך של 300,000 יורו לידי התובע. פירעון הסכומים הללו נעשה באמצעות העברת סך של 273,000 יורו לחברה בשם מג'יק גיימס וסך נוסף של 27,000 יורו שולם במזומן. ישראל מודה כי הוא נותר חייב סך של 50,000 יורו בלבד (נכון למועד הגשת הבר"ל).

14.
לאחר פירעון החלק הארי של הלוואת ישראל, טוען זה האחרון שהתובע ביקש את עזרתו בגיבוש הסדר פירעון עם שלוה. לטענת ישראל, גובש הסדר תשלומים כמפורט בסעיף 16 לבר"ל. ישראל טוען כי ביקש אישור בכתב מאת התובע על כך שקיבל מידיו סך של 300,000 יורו אך זה האחרון התחמק וסירב לחתום על מסמכים המאשרים ביצוע התשלום, ומשכך לא סילק את יתרת החוב בסך 50,000 יורו.

15.
בסעיף 18 לבר"ל מכחיש ישראל את הנספח להלוואה וטוען כי לא נרשם כלל על-ידו. ישראל טוען כי על-פי המידע שנמסר לו משלוה, אזי שלוה שילם סך של 300,000 יורו במזומן; ישראל טען כי נכון הוא לשלם את הסכום הנוסף של 50,000 יורו בכפוף למתן אישור מטעם התובע כי קיבל לידיו סך של 300,000 יורו.

16.
שלוה הגיש אף הוא בקשת רשות להגן. בסעיף 3 לתצהיר טוען שלוה כי הוא וישראל ביקשו לגייס סכום של מיליון יורו לצורכי ביצוע שינויים בעסקם. עם זאת, לאחר חתימת הסכם ההלוואה טען התובע שאין ברשותו את הסכומים עליהם התחייב, ומשכך ראו הנתבעים בהסכם כבטל ומבוטל ופנו למקורות אחרים על מנת לקבל את המימון הדרוש.

17.
שלוה טוען כי לאחר מספר שבועות פנה אל הנתבעים שוב התובע, הודיע כי הצליח לגייס סך של 600,000 יורו והציע להם ללוות ממנו את הכסף. לאחר שהתובע הבין שהנתבעים מעוניינים לרכוש את מניות החברה שעמדו למכירה, הציע להם כי המניות יירכשו עבורו. הנתבעים הבהירו כי הדבר כרוך בהסכמת יתר השותפים, וככל שתינתן הסכמה שכזו, אזי יוכלו הנתבעים להעביר את המניות על שמו חלף פירעון ההלוואה. שלוה טוען כי בענף המדובר מקובל להעביר כספים במזומן מצד אחד למשנהו ורובן המוחלט של העסקאות נעשות בעל פה ללא מסמכים או חתימות.

18.
שלוה טוען כי הצדדים פעלו על-פי ההסכמות ובשלב מאוחר יותר העביר להם התובע סכום נוסף של 100,000 יורו. שלוה טוען כי עד קבלת הסכמת יתר השותפים, שילמו כל אחד מהנתבעים 5,000 יורו לחודש על חשבון הריבית. שלוה טוען כי רק במחצית השנייה של 2013 התברר כי בעלי המניות האחרים בחברה אינם מעוניינים לצרף את התובע כבעל מניות, ועל כן יש לפעול לפירעון ההלוואה. שלוה טוען כי ישראל השיב סך של 300,000 יורו, אולם בניגוד למוסכם, בתחילת 2014, התחיל התובע ללחוץ לקבלת יתרת הכספים המגיעים לו ועל אף מספר פגישות שנערכו בין הצדדים לא גובשה הסכמה.

19.
שלוה טוען כי בחודש אוגוסט 2014 קיבל מכתב דרישה מנותק מהמציאות, המתבסס על הסכם הלוואה שפקע. שלוה טוען כי על מנת להימנע מעימותים מיותרים, פגש את התובע ביום 9/9/14 והעביר לו מעטפה המכילה 300,000 יורו במזומן, שלוה מאשר בסעיף 20 כי באותו מועד מסר לו התובע מעטפה סגורה עליה רשום שם וכתובת של משרד עורכי דין וכששאל אותו שלוה לפשר העניין, ענה לו התובע שהוא יכול לשכוח מזה ולראות את האמור במעטפה כמבוטל.

הדיון בבר"ל

20.
ביום 17/12/14 התקיים דיון בפני
כב' הרשמת שלומית יעקובוביץ' (בתוארה אז) בבקשת הרשות להגן. במהלך הדיון נחקרו ישראל ושלוה. בין היתר, במסגרת חקירתו של ישראל, תואר כי העסק המשותף הינו עסק קזינו במלון מריוט ברומניה, ראו עמוד 7, שורה 17. ישראל טען כי ההלוואה הראשונית אמורה הייתה להינתן לצורך שיפוץ הקזינו והעברתו מקומת המרתף לקומת הלובי. ישראל טען כי לאחר שהתובע לא עמד במתן ההלוואה בסך מיליון יורו, הכסף נלקח ממקורות אחרים, ראו עמוד 7, שורות 23-24. בתום חקירת הצדדים ניתנה המלצת בית המשפט למתן

פסק דין
חלקי על סך 50,000 יורו כנגד כל אחד מהנתבעים, ולגבי הסכומים האחרים תינתן רשות להגן. הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט, ניתן

פסק דין
חלקי לכל אחד מהנתבעים לתשלום סך של 233,500 ₪. נקבע כי כל תשלום שלא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכי התצהירים שהוגשו ישמשו כתבי הגנה. אין מחלוקת כי ישראל שילם את סכום פסק הדין החלקי ושלוה טרם עשה כן.


התצהירים והראיות שהוגשו

21.
לאחר שניתנה רשות להגן, הוגשו תצהירי עדות ראשית בתיק זה. התובע חזר על גרסתו כפי שפורטה בכתב התביעה תוך שהוא מספק פרטים נוספים. התובע טען שהנתבעים פנו אליו לצורך קבלת הלוואה אישית בסכום של עד מיליון יורו וכי מלכתחילה ידע הוא שלשלוה אין יכולת פירעון ממשית. התובע טוען כי נועץ במר אהרון חיות, איש עסקים המכיר את הנתבעים והעסקים (להלן: "חיות"), וזה חיווה את דעתו כי אין ליתן את ההלוואה אלא אם ישראל יהיה אחראי לפירעון ההלוואה במלואה. משכך, נוסח סעיף 13 להסכם ההלוואה. התובע טוען שההסכם נמסר לנתבעים במשרדו של ישראל בבוקרשט ביום 4/5/12 ולאחר שלושה-ארבעה ימים חתמו עליו הנתבעים והעבירו את עותק ההסכם ההלוואה לידיו. לטענת התובע, הוא העביר סכום במזומן של 600,000 יורו לאחר חתימת ההסכם וזמן מה לאחר מכן סכום נוסף של 100,000 יורו, כל זאת ללא שינוי ביתר תנאי ההלוואה.

22.
התובע בתצהירו גם מספק מידע נוסף לגבי הברחת הנכסים שבוצעה, כביכול, על-ידי ישראל. מעבר להעברת המניות לבן, טוען התובע שישראל מכר זכויות בנכס ברומניה ורשם את בית מגוריו על שם אשתו וילדיו. לטענת התובע, העברת המניות בוצעה על רקע הודעתו של התובע כי מתעתד הוא להגיש תביעה על מלוא יתרת ההלוואה גם כנגד ישראל. התובע מצרף לתצהירי העדות הראשית מטעמו העתק מסרונים שהוחלפו בין הצדדים, ראו נספח ט"ז (להלן: "המסרונים"). התובע מפנה למסרון מיום 9/9/14 בו נכתב כי ברצונו: "למסור הזמנה לאירוע" (וכוונתו הייתה, לטענתו, למסור את כתב התביעה). כן צוין באותו מסרון: "האם הכלה תבוא?" (וכוונתו הייתה, לטענתו, האם ישראל הוא שיגיע לפגישה). התובע מפרט את הפגישה שהתקיימה בבית קפה ברמת אביב אליה התלווה אליו גיסו, מר לבאן מיכאלי (להלן: "מיכאלי"). התובע מכחיש מכל וכל כי שולם לו סך של 300,000 יורו במזומן במועד זה על-ידי שלוה.

23.
התובע הגיש שני תצהירים נוספים לתמיכה בטענותיו, האחד של חיות (ת/2) והשני של מיכאלי (ת/1). חיות הצהיר כי הינו איש עסקים המצוי בקשרי ידידות עם התובע, וכן עם הנתבעים. חיות מאשר שהתובע נועץ עמו בקשר למתן ההלוואה, וכי עמדתו הייתה שמבין שני הנתבעים רק לישראל יש יכולת החזר. חיות מאשר כי במהלך חודש אוקטובר 2013 נפגשו הצדדים במשרדו. לטענתו, במהלך הפגישה, הנתבעים לא הכחישו את חובם לתובע ומעולם לא עלתה טענה מצד מי מהם לפיה ההלוואה הינה נפרדת ואין חובת החזר ביחד ולחוד. כמו כן, טוען חיות כי מעולם לא עלתה הטענה שההלוואה ניטלה לצורך רכישת מניות בקזינו. חיות מאשר את הסדר התשלומים שצוין בכתב התביעה (ראו סעיף 12) לתצהירו. חיות מציין שבמהלך הרבעון הראשון של 2014 נערכה פגישה נוספת במשרדו, ושוב לא עלו טענות מצד הנתבעים כפי שמועלות כיום. לטענת חיות, במהלך מפגש זה ישראל הוא שהציג את המסמך, נספח להלוואה, והתובע הוא זה שסירב לחתום על מסמך זה שכן לא צוינו שם מועדי התשלום והסנקציות במידה והתשלומים לא ישולמו. לטענת חיות, הצדדים נפרדו ברוח טובה תוך הבטחה שההלוואה תיפרע.

24.
מיכאלי הגיש את תצהירו וציין כי הוא גיסו של התובע. לטענתו, התובע ביקש להתלוות אליו לפגישה ביום 9/9/14 וציין בפני
ו כי עומד הוא לבצע מסירה אישית של כתבי הטענות לנתבעים. לטענת מיכאלי, התובע שיתף אותו בחששו שמא המסירה תוביל לדין ודברים לא נעימים וכי מוטב שלא יהיה לבד. לטענת מיכאלי, שלוה הגיע לבדו לפגישה, במהלכה מסר התובע לשלוה את כתב התביעה. מיכאלי טוען כי במהלך השיחה הבהיר שלוה שהוא שוחח עם ישראל ובכוונתם לשלם את יתרת החוב בסך 400,000 יורו ב-20 תשלומים שווים. מיכאלי טוען שלאחר כרבע שעה עזב שלוה את המקום, ובמהלך הפגישה כולה לא נותרו התובע ושלוה לבדם. מיכאלי מכחיש ששלוה מסר מעטפה כלשהי לתובע.

25.
ישראל הגיש תצהיר עדות ראשית וציין בו כי היה חלק מקבוצת שותפים, בה נכלל גם שלוה, אשר הפעילה את בית הקזינו במלון מריוט בבוקרשט, רומניה (להלן: "הקזינו"). ישראל טוען שהתובע הינו בעל עסק להפעלת ומכירת מכונות הימורים ברומניה (להלן: "המכונות"). ישראל מציין בסעיף 2 לתצהירו שהתובע הינו מהמר באופן קבוע בסכומים גדולים, בין היתר, בקזינו. ישראל חזר על גרסתו כפי שהובאה לראשונה בדיון בבר"ל לפיה ההלוואה המקורית אמורה הייתה להינתן לחברה לצורך ביצוע שיפוץ בקזינו. ישראל טוען כי למרות שבענף ההימורים אין זה מקובל לעגן את ההלוואות בכתב, אזי במקרה הזה ביקש התובע הסכם הלוואה בכתב מאחר וההלוואה לא יועדה רק לנתבעים אלא גם ליתר השותפים בקזינו. ישראל מציין שחלק מהשותפים פעילים בעולם התחתון ואף יושבים בבית הכלא (בדיון שהתקיים הסתבר כי מדובר, בין היתר, בזאב רוזנשטיין).

26.
ישראל מכחיש את טענת התובע לפיה דובר בהלוואה עד מיליון יורו ומפנה למילים המפורשות שבהסכם ההלוואה. ישראל טוען שלתובע לא היו את המקורות התקציביים להעמדת ההלוואה ולכן היא פקעה והקזינו השיג את המימון להשלמת השיפוץ ממקורות אחרים. ישראל חוזר על הגרסה לפיה לאחר מספר שבועות פנה אליהם התובע והתעניין אם הם מעוניינים ללוות סך של 600,000 יורו. לטענת ישראל, הוא ביקש לשמור את ההלוואה בסוד מכיוון שבאותה עת היה חייב התובע סכום כסף גדול לבית קזינו אחר בעקבות הפסדיו. הפעם טוען ישראל כי היה מדובר בהלוואה אישית שלו ושל שלוה, ומשכך לא נחתם כל הסכם הלוואה בין הצדדים. ישראל טוען שאין כל ממש בטענת חוסר יכולת הפירעון של שלוה, שכן באותה עת שלוה היה שותף בקזינו ושימש כגזבר של הקזינו, ובתוקף תפקידו זה אף אישר לתובע אשראי בהיקפים גבוהים. ישראל חוזר על הגרסה לפיה הסכומים אמורים היו לשמש את הצדדים לצורך רכישת המניות בחברה. לטענת ישראל, התובע ידע במדויק מהי מטרת ההלוואה, וידע שיש צורך בקבלת הסכמת יתר השותפים לצורך העברת המניות לתובע.

27.
ישראל טוען שלאורך כל התקופה הוא שילם את תשלומי הריבית שחלו על ההלוואה. לטענתו, לעתים תשלום הריבית נעשה בדרך קיזוז חובות מהימורים של התובע. לטענת ישראל, עקב ההתמהמהות בקבלת עמדת יתר השותפים, סוכם על הארכת מועד פירעון ההלוואה ובתקופה זו עלה תשלום הריבית לסך של 5,000 יורו לחודש. ישראל חוזר על טענתו כי שילם 300,000 יורו ומציין מהן הסיבות לאי תשלום הסך של 50,000 יורו. לטענת ישראל, מעולם לא עלתה טענה כי ההלוואה ניטלה ביחד ולחוד, ורק כאשר נתקל התובע בקשיי גביה משלוה הוא החל להעלות טענה זו בחוסר תום לב מוחלט, תוך הסתמכות על הסכם הלוואה לא רלוונטי שפקע.

28.
לגבי הטענה להברחת רכוש, טען ישראל שבית המגורים הועבר לבעלות אשתו עוד בשנת 2008, שנים רבות לפני מסכת האירועים המתוארת בכתב התביעה. העברת המניות לבן נעשתה, לטענת ישראל, לאחר שהוא כבר שילם את הסך של 300,000 יורו וכחלק ממהלך שתוכנן במשך שנים רבות. ישראל מציין כי אין לו ידיעה אישית לגבי הפגישה שהייתה בין התובע לשלוה, אולם אישר כי בעסקים בהם מעורבים הצדדים ישנם שמות קוד לכספים מזומנים, בין היתר "שקית", "חבילה", "גוזלים", "נענע" וגם "כלה".

29.
שלוה הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. שלוה חוזר על הגרסה לפיה ההלוואה הראשונית נדרשה לצורך שיפוץ הקזינו, אולם הדבר לא יצא לפועל. שלוה מכחיש את הטענה כי מצבו הכלכלי לא איפשר החזר. לטענתו הוא היה שותף בקזינו, היה לו רכוש רב שכלל בית פרטי ומכוניות יוקרה. שלוה חוזר על הגרסה לגבי נסיבות מתן ההלוואה השנייה (רכישת המניות בחברה) ומכחיש כל קשר להסכם ההלוואה. לטענתו, התובע ציין בפני
הם כי הוא יקרע את הסכם ההלוואה.

30.
שלוה מפרט בתצהירו את הסיבה בגינה ביקש התובע באותה עת לרכוש מניות בחברה – לטענתו, באותה תקופה הוא פוטר מתפקידו כמנהל בחברת מקס בט שעסקה במכונות. לטענת שלוה, עזיבתו של התובע לוותה במעשים פליליים ואקורדים צורמים, והוא נאלץ לפרוש ללא פיצויים, ומשכך חיפש אפיקי פרנסה אחרים. לטענת שלוה, הריבית ששולמה במשך התקופה שיקפה את הדיבידנד המתקבל בגין המניות שנרכשו. לטענת שלוה, חלק מהריבית ששילם הוא נעשתה בדרך של קיזוז חובותיו של התובע לקזינו וחיוב כרטיסו האישי של שלוה.

31.
שלוה לא מכחיש את הפגישה שנערכה אצל חיות ומפרט את לוחות הזמנים שנקבעו לתשלום. לטענתו, באותה פגישה סוכם על הפסקת תשלומי הריבית שהיו למעשה תשלום דיבידנדים מאחר והיה ברור באותה עת שהתובע לא יהיה בעל מניות בחברה (לנוכח סירובם של בעלי המניות). שלוה טוען כי לא בכדי נאות התובע לדחות את החזריו של שלוה, וזאת כיוון שהתבקש על-ידי שלוה לתווך בעבורו ברכישת מניות הילטון ברומניה. לטענת שלוה, סוכמה עמלה אותה ישלם לו התובע עבור עסקת הילטון. שלוה טוען כי בניגוד למוסכם, אזי בתחילת שנת 2014 התחיל התובע ללחוץ לקבלת הכספים. שלוה מכחיש את הקשר לנספח להלוואה.

32.
שלוה טוען כי ניסה להימנע מעימותים ולפעול להשבת הכספים לתובע. שלוה מציין כי בחודש דצמבר 2013 מכר נכס שהיה ברשותו, ומתוך כספים אלו, יחד עם סך של 50,000 יורו אותם לווה מישראל, שולמו לתובע במזומן בפגישה בבית הקפה. באשר לפשר המסרון מיום 8/9/14, מציין שלוה כי "הכלה" הכוונה לכספים ואין כל ממש בטענת התובע לפיה הכוונה הייתה לישראל. בעניין זה מוסיף שלוה וטוען כי ממסרונים קודמים ניתן לראות שהתובע עשה שימוש מפורש בשמו של ישראל. שלוה מתאר את שארע בבית הקפה, ומציין כי רק לאחר שמיכאלי עזב את המקום הלכו הוא והתובע לרכב ושם נמסרה המעטפה עם סך של 300,000 יורו במזומן.

הדיונים והסיכומים

33.
בתיק זה התקיימו שתי ישיבות הוכחות, האחת ביום 18/5/16 והשנייה ביום 1/6/16. כל העדים שמסרו תצהיר (הצדדים, חיות ומיכאלי) נחקרו, ובתום דיון ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים.

34.
התובע בסיכומיו טוען בתמצית שהוכח שהסכם ההלוואה הינו הסכם בעל תוקף מחייב לכל דבר ועניין. לטענתו, גם אם היה שינוי בסכום ההלוואה, וזאת בוצעה בשני תשלומים, אין בכך לאיין את תוקפו של ההסכם. התובע מדגיש, ומסתמך, בין היתר, על דברי חיות, שהסכם ההלוואה, סכום ההלוואה שניתנה בפועל וחיובם של הנתבעים, ביחד ולחוד, מעולם לא היו שנויים במחלוקת. התובע טוען שהוכח שהנספח להלוואה הוכן על-ידי הנתבעים או מי מהם; התובע טוען כי אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הסכם ההלוואה פקע או בוטל, שכן היה צורך באקט פוזיטיבי מצד מי מהצדדים. התובע טוען שאין לקבל את טענת הנתבעים לפיה נכרת הסכם בעל פה בנוגע להלוואות המאוחרות. לטענת התובע, לא הובא ולו בדל ראיה לתמיכה בטענה זו, ולטענת התובע, מדובר בגרסה כבושה שלא עלתה בתצהיר הרשות להתגונן (נ/1) שהוגש על-ידי ישראל. עוד טוען התובע שלא הובאה כל ראיה לעניין רכישת המניות הנטענת וסירוב מי מהשותפים לאישורו של התובע כשותף. התובע מפנה לסתירה, כביכול, בעניין האופציה בהמרת ההלוואה, ראו סעיף 43 לסיכומים.

35.
התובע טוען בסיכומיו שגרסת הנתבעים לקיומו של הסכם בעל פה אינו מתיישב עם ההיגיון והשכל הישר ועם קיומו של הסכם ההלוואה; התובע טוען לריבוי סתירות בגרסאות מצד הנתבעים; התובע מכחיש את טענת "פרעתי" שהועלתה על-ידי שלוה ומזכיר כי נטל ההוכחה מוטל לפתחו; התובע מפנה לעדות מיכאלי בעניין זה, לטופס 5 אשר הוגש על-ידי שלוה ביום 18/8/15, טופס פירוט חובות אשר הוגש במסגרת תיק הפש"ר של שלוה (12877-03-15). במסגרת טופס זה, הצהיר שלוה על החוב לתובע בסך 1,550,000 ₪ בגין הלוואה. התובע מפנה לחקירתו של שלוה, להסכם המכר אשר צורף לתצהירו ולתחשיב המתחייב ומציין
כי על-פי תחשיב זה לא ייתכן כי לשלוה עמד סך של 300,000 יורו להחזר במזומן.

36.
ישראל הגיש את סיכומיו תוך שהוא מטיל בתובע בוץ ורפש, ומייחס לו "שקרים בוטים, חוסר אמינות, אופי מפוקפק, מעשי מרמה". לטענת ישראל, מדובר במהמר כפייתי שמורגל בהימורים בסכומי כסף דמיוניים, כפי שהתובע עצמו אישר בחקירתו (200,000 יורו לערב, ראו עמוד 36, שורות 27-30 לפרוטוקול מיום 18/5/16). ישראל טוען כי אין לתת כלל אמון בגרסת התובע, ומפנה לשורה של סתירות ותמיהות שעלו בחקירתו. כך למשל, מפקפק ישראל בטענת התובע לפיה הוא לא שאל ולא התעניין מהי מטרת ההלוואה; ישראל מפנה לכתב התביעה, שם ציין כי הוחלט ליתן הלוואה בסכום של עד מיליון יורו, זאת בסתירה לאמור במפורש בהסכם ההלוואה (מיליון יורו, ללא המילה "עד"); ישראל טוען כי גם התובע הודה שהסכומים לא ניטלו במועד חתימת הסכם ההלוואה, דבר נוסף העומד בסתירה לאמור בהסכם.

37.
ישראל מדגיש את רצונו של התובע להיות שותף ולרכוש את מניות הקזינו, זאת לאחר שבאותה עת עזב את תפקידו במקס בט באקורדים צורמים. ישראל טען כי התובע אינו מהסס לכלול גרסאות שקריות בכתביו, בעניין זה מפנה ישראל למכתב הדרישה שנשלח על-ידי עו"ד ארז המתעלם מהסך של 27,000 יורו ששולם; כך, מפנה ישראל למסרון שנשלח על-ידי התובע ביום 10/8/14, במסגרתו נכלל איום לתבוע את כל הסך של 700,000 יורו, בהתעלם מהסך של 300,000 יורו ששולם. ישראל טוען כי הגרסה השקרית של התובע הועלתה רק לאחר הקריסה העסקית של שלוה, וכאשר הבין הוא שלא יוכל להיפרע את חלקו משלוה.

38.
ישראל טוען לחוסר אמינות של חיות ומיכאלי, ולטענתו אין מדובר בעדים ניטרליים אלא בחברים ו/או קרובי משפחה ו/או שותפים עסקיים, להם יש אינטרס בתוצאות המשפט. ישראל מציין שגם חיות עצמו הינו מהמר ופושט רגל. ישראל מצביע על פריכות גרסת התובע באשר למפגש עם שלוה וטוען כי לא היה כל מקום לערוך מפגש שכזה לצורך מסירת כתב התביעה. ישראל מזכיר שוב את שמות הקוד לכספים, ולטענתו המילה "כלה" מיוחסת לקבלת הכספים. ישראל טוען כי התובע לא הוכיח את שיעור הריבית אותה יש לחשב והודף את הטענות באשר להברחת הנכסים.

39.
שלוה הגיש את סיכומיו וחוזר, למעשה, על האמור בסיכומי ישראל. שלוה מדגיש כי מדובר בשתי הלוואות שונות וכי הסכם ההלוואה כלל לא יצא אל הפועל; שלוה מסביר את הרקע למתן הלוואה השנייה; שלוה מסביר את רצונו של התובע להיכנס שותף בקזינו, וזאת על רקע עזיבתו את מקס בט וניסיונו למצוא כיווני השקעה חלופיים; שלוה מדגיש את עסקת התיווך בקזינו בהילטון. בסעיף 100 לסיכומיו, מסביר שלוה מדוע הוגשה התביעה, והדבר נובע לטענתו, מיחסיו העכורים עם ישראל. לטענת שלוה, ישראל הוא שגרם לשותפים האחרים שלא לאשר את התובע כשותף בקזינו ו"על פגיעה זו הוא ( התובע, ח.פ) אינו מוכן לסלוח עד היום ומספר ברומניה, לכל מי שמוכן לשמוע,כי ידאג ל... (מילה גסה מאוד שאין ברצוני לחזור עליה) ויקח ממנו דאבל על חובותיו". לטענת שלוה, מדובר בסיפור על רגש נקמה של התובע כלפי ישראל ולצורך כך הוא אינו בוחל בשקרים, רמיה וזיופים.

ההכרעה – ותחילה הערה כללית

40.
הרחבתי, ולא בכדי, בתיאור הטענות של הצדדים בכל שלב ושלב של ההליך. למעשה מונחות בפני
י שתי גרסאות סותרות לגבי כל אחת מהמחלוקות הדורשות הכרעה, הן באשר לתנאי ההלוואה הנטענת (האם ביחד ולחוד); והן באשר להחזר הסך של 300,000 יורו על ידי שלווה. בכל אחת מהשאלות, כפי שאבהיר להלן, נטל השכנוע מוטל על צד אחר. לגבי כל אחת מהמחלוקות, הראיות והמסמכים הישירים הנוגעים לשאלה שבמחלוקת דלים ומצומצים עד מאוד. הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לסמוך בשתי ידיים (בלשון המעטה) על גרסת מי מהצדדים; שכל אחת מהגרסאות מלאה חורים, בקיעים וסדקים ומעוררת שאלות; שלא ניתן לתת אמון במי מהצדדים שהופיעו בפני
י, כשכל צד התחמק ממתן תשובות הכרחיות; שלא הובאו העדים או המסמכים הנדרשים להשלמת התמונה; שגרסאות הצדדים התפתחו תוך כדי הדיון, כשבתחילה כל צד מגלה טפח ומכסה טפחיים. משכך – מתייחסת אני בזהירות המתחייבת לגבי כל אחת מהגרסאות; בחנתי את יתכנותה והגיונה של כל אחת מהגרסאות לנוכח מכלול העדויות והראיות שבפני
י; אין לי אלא לקבוע מהי האמת המשפטית שהוכחה בפני
י, וככל הנראה רק הצדדים עצמם יודעים את האמת האבסולוטית. במקרה שכזה, אין לי אלא להכריע על פי נטלי ההוכחה המתחייבים במשפט האזרחי, בכל אחת מהמחלוקות.

נטל השכנוע ונטל ההוכחה השאלות שבמחלוקת

41.
כזכור, שתי שאלות עיקריות דורשות הכרעה – השאלה נוגעת להסכם ההלוואה ותנאי פירעון ההלוואה (האם ביחד ולחוד), והשנייה לגבי פירעון ההלוואה על ידי שלווה. התייחסתי לשאלה זו כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בפני
י: "
כפי שבית המשפט הבין ורואה את הדברים, אין למעשה מחלוקת שהנתבע 1 השיב סך של 350,000 יורו והשאלות שנותרו במחלוקת הן האם שולמה מלוא הריבית המוסכמת בגין חלקו של הנתבע 1; האם החיובים להחזר ההלוואה במלואה שעמדה על סך של 700,000 יורו הינה ביחד ולחוד, כך שיש גם מקום לדון בשאלת חיוב הנתבע 1 ביתרת ההלוואה, אם וככל שסולקה; שאלת הוצאות משפט.
אציין כי אם הנתבע 2 היה נמצא באולם, הייתה עולה שאלת פירעון סכומים נוספים כפי שהנתבע 2 טוען, כשהנטל להוכחת טענה זו עליו. עוד אציין כי אם וככל שייקבע שההלוואה היא ביחד ולחוד, אזי נטל זה יעבור לנתבע 1 אם הוא ירצה לטעון שההלוואה סולקה"
(פרו' עמ' 13 שו' 21-24).

42.
בכל הנוגע לשאלת קיומו של הסכם ההלוואה, תנאי ההלוואה וגובה הריבית – סבורה אני כי נטל השכנוע מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". התובע מבחינתו מבקש להסתמך על הסכם ההלוואה; הנתבעים מבחינתם טוענים כי הסכם ההלוואה פקע וכלל אינו רלוונטי. יש לציין כי בכל מקרה וכפי שיורחב להלן, גם התובע עצמו מודה כי נערכו שינויים לאחר חתימת הסכם ההלוואה וכי זה האחרון לא קוים ככתבו וכלשונו. כשנשאל התובע האם ההסכם שיקף את המציאות, השיב: " הוא לא שיקף במדוייק את המציאות" (עמ' 40 שו' 18). מכאן, וכמובן בכפוף לבדיקת המסמכים שהוצגו, ובכלל זה הסכם ההלוואה, על התובע לשכנע את בית המשפט כי החזר ההלוואה בסך 700,000 יורו היה "ביחד ולחוד". הוא הדין לעניין גובה הריביות.

43.
שונה המצב באשר לטענת פירעון הסך של 300,000 יורו על ידי שלווה. זוהי טענה קלאסית מסוג הודאה והדחה. כידוע, הכלל של "הודאה והדחה" חל מקום שהנתבע איננו חולק על העובדות המהותיות שביסוד העילה משפטית: "הסיטואציה של "הודאה והדחה" מתקיימת כל אימת שהנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה...", ראו

רע"א 3592/01
סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב
פד"י נה
(5) 193, 194 (2003) וכן
ע"א 11100/02
חצור נ' דותן
(פורסם במאגרים).
תוצאת החלת הכלל "הודאה והדחה" הינה היפוך הנטלים. נטל השכנוע עובר במקרה הנדון לשכמו של הנתבע שלווה, אשר מודה בקבלת ההלוואה וטוען לפירעון סך של 300,000 יורו מתוכה.

44.
בשני המקרים, ולצד נטל השכנוע,
יש להזכיר את נטל ההוכחה, המטיל את החובה המחייב על כל צד לתמוך את טענותיו בראיות, ראה בעניין זה
רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ
, פ"ד מו
(5) 101, 105 (1992);
ע"א 4612/95
מתתיהו נ' שטיל
, פ"ד נא
(4) 769, 780 (1997);
ע"א 78/04
המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ
(2006), מאגר נבו;

ת.א (חי') 808/03
טפחות בנק למשכנתאות נ' עו"ד אביבי גרי
(2007), כב' השופט י. עמית; ת.א (חי') 710/03 שרפי נ' אבו מוך (2007), כב' השופט י. עמית; בת"א (ת"א) 14528/03

משואות יצחק מושב שיתופי של הפועל המזרחי בע"מ נ' עומר שיווק בקר בע"מ
(2008), כב' השופטת אברהמי.
45.
על רקע ההלכות הנ"ל, אסקור את הראיות אשר הובאו על ידי הצדדים בכל אחת מהשאלות שבמחלוקת; אעמוד על הכשלים בגרסאות ואתייחס לשאלה האם הורם נטל השכנוע ונטל ההוכחה בכל אחת מהסוגיות, כשהנטל בשאלת תנאי ההלוואה ושאלת הריבית מוטל על התובע; והנטל בשאלת פירעון ההלוואה מוטל על שלווה.

תנאי החזר ההלוואה
- האם ביחד ולחוד?

46.
על מנת לבסס את הטענה כי ההלוואה ניתנה "ביחד ולחוד", מבקש התובע, בראש ובראשונה, להסתמך על הסכם ההלוואה; על הנספח להסכם ההלוואה; על עדות חיות; על הטענה כי אין בנמצא מסמך המבטל את הסכם ההלוואה; על חוסר אמינותם של הנתבעים ואי הצגת ראיות או מסמכים תומכים בגרסאותיהם, כמו לעניין רכישת המניות בחברה כביכול עבורו ו/או סירוב השותפים לאשר את התובע כשותף.

47.
אכן, ולכאורה, בידי התובע "ראיה מנצחת" בדמות הסכם ההלוואה, בו נכתב, שחור על גבי לבן, במבוא להסכם, כי הנתבעים הם ה"לווה" ובסעיף 13 שהחזר ההלוואה הינו "ביחד ולחוד". כמו כן, אין מחלוקת שהנתבעים חתומים על מסמך זה. האמנם ניתן להסתמך על מסמך זה כעל "ראה וקדש"? לעניות דעתי, יש להשיב על כך בשלילה.

48.
כך, בהסכם ההלוואה מצוין כי ההלוואה הינה בסך של מיליון יורו, ואין מחלוקת כי ניתנה הלוואה בסך של 700,000 יורו בלבד; כך אין מחלוקת שההלוואה לא ניתנה במעמד חתימת ההסכם, אלא בשני שלבים, המאוחרים למועד החתימה (ראו דברי התובע בעמ' 40 שו' 15-16; עמ' 40 שו' 18-22), וזאת בניגוד לאמור בסעיף 2 להסכם ההלוואה; כך אין מחלוקת שניתנה אורכה להשבת ההלוואה, בהסכמה מאוחרת שבין הצדדים; כך אין מחלוקת שהושגו הסכמות מאוחרות יותר בנוגע לגובה הריבית. כל ההסכמות המאוחרות יותר (שאינן מוכחשות) נעשו בעל פה ולא בכתב – וזאת שלא בהתאם לתנאי הנזכר בסעיף 15 להסכם ההלוואה, וראו עדות התובע בעמ' 47 שו' 14-15: "ההסכם נעשה בכתב וכל ההבנות שהגענו אליהן היו בעל פה".

49.
אמור מעתה – לא יכולה להיות מחלוקת שהסכם ההלוואה , ככתבו וכלשונו, לא קוים גם לשיטת התובע, ובלשונו, כשנשאל התובע האם ההסכם שיקף את המציאות, השיב: " הוא לא שיקף במדויק את המציאות" (עמ' 40 שו' 18). לפיכך, אין ליחס לראיה זו מעמד בכורה כלשהו ואין ניתן לשלול על הסף טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, שעה שהוכח כי היו הסכמות בעל פה המאוחרות למועד חתימת המסמך.

50.
גם אם לא אקבע שהסכם ההלוואה "פקע" או "בוטל" כטענת הנתבעים, שכן צודק התובע בטענותיו המשפטיות לפיהן הסכם אינו בטל מעצמו אלא יש ליתן הודעת ביטול ולמצער היה על הנתבעים לוודא שאכן התובע קרע את ההסכם, כטענותיהם, עדיין נוכחתי כי הסכם זה לבש ופשט צורה ואין לשלול כלל ועיקר את טענות הנתבעים לפיהן מטרת ההלוואה השתנתה, כמו גם תנאיה – לעניין ה"ביחד ולחוד".

51.
בנוסף ולחלופין, איני יכולה לתת לעדות התובע משקל רב יותר מאשר לעדויות הנתבעים בנוגע למסמך זה, עת התברר כי התובע אינו מהסס לטעון טענות שאינן מתיישבות עם הכתוב במסמך עצמו ו/או עם העובדות בשטח. כך למשל, בכתב התביעה עצמו, בחר התובע להכתיר את הסכם ההלוואה כ"הסכם מסגרת להלוואה", כשהמילה "מסגרת" אינה נכללת בו, וזאת על מנת להתאים את הסתירה בין סכום ההלוואה הנזכר בו לסכום שניתן בפועל; כך למשל הוספה המילה "עד" להסכם, כשמילה זו כלל אינה נזכרת בו (ראו הודאת התובע בעניין זה בעת חקירתו בעמ' 40 שו' 7). ולא רק במסמך ההלוואה טען התובע טענות שאינן מתיישבות עם הכתוב – כך במכתב ההתראה מטעם עו"ד ארז השמיט התובע את הסך של 27,000 יורו, למרות שקיבל אותו לידיו
(עדותו בעמ' 43 שו' 15: "נכון, זה הושמט"); כך במסרון שנשלח ביום 10/8/14 לא היסס לאיים בתביעה על מלוא הסך של 700,000 יורו, למרות שבאותו מועד קיבל לידיו כבר 300,000 יורו ממזרחי, ראו עדות התובע בעמ' 43 שו' 16-32 – הסבריו של התובע למסרון על מלוא הסכום, הסברים שאין בידי לקבלם.

52.
ובכלל, עדות התובע באשר להסכם ההלוואה; הסיבות לנתינתה ומניעיו בפרשה זו לא הותירו בקרבי רושם אמין. אזכיר כי בכתב התביעה בחר התובע שלא לציין כלל מהי מטרת ההלוואה ומהו עיסוקם ועיסוקם של הנתבעים; רק לאור טענות הנתבע בדיון בבר"ל, התברר כי מדובר באירועים הקשורים לקזינו; התברר כי התובע אכן היה, במועדים מסוימים, מהמר "כבד", ראו עדותו בעמ' 36 שו' 9-30, כבשורה 30 אישר כי בתקופות מסוימות הימר על סכומים של 200 אלף יורו ללילה; התברר כי במשך כשבוע (לטענתו), הימר במלונות אחרים (עדותו בעמ' 36 שו' 32 ) ואין לשלול את קיומו של סעיף 6 להסכם ההלוואה בדיוק מסיבה זו (הרצון למנוע קיזוזי החזרי ההלוואה לחובות התובע לקזינו).

53.
לא נתתי את אמוני עת טען בפני
י התובע שלא התעניין לאיזו מטרה ניתנת ההלוואה (עמ' 38 שו' 27) : "הם לא אמרו לי. אני באמת לא שאלתי וגם אגיד לך למה". בית המשפט הקשה על התובע בנקודה זו ותשובותיו לא הניחו את דעתי: "
ש. אתה לא מתעניין לצורך מה ההלוואה הזו? ת.
הם אמרו לי שזה לצורך העסקים שלהם, לא נכנסתי למהות העסקים. לישראל היה מעמד מאוד גדול ברומניה. ש.לשאלת בית המשפט: לא אכפת לך אם זה עסק חוקי או לא חוקי, אם זה עסק עם סיכון גבוה שאז יכולת ההחזר קטנה? נראה לי שאם אתה איש עסקים שזה מתבקש לברר על מה ההלוואה? ת.אני לא מכחיש שעשיתי טעות שנתתי להם את ההלוואה. ש.לשאלת בית המשפט: לא דיברתי אם עשית טעות או לא. האם זה הגיוני שלא שאלת? ת.הם אמרו לי שהם צריכים את זה לעסקים שלהם. כמו שאמרתי, לישראל היו הרבה עסקים
" (עמ' 39 שו' 20-28).

54
.
מצופה מאיש עסקים מנוסה, כטענת התובע, הפעיל בתחום מזה שנים רבות, החושש לטענתו מיכולת ההחזר של שלווה, והמודה שסכום של מיליון יורו מהווה את מרבית ההון שלו, למעט ביתו (עמ' 39 שו' 8) – שיוודא לכל הפחות מהי מטרת ההלוואה; מהי רמת הסיכון של ההלוואה זו והצפי להחזר. קשה להלום תוצאה שהתובע כלל לא התעניין במטרת ההלוואה, ודווקא גרסת הנתבעים לעניין אפשרות המרת פירעון ההלוואה במניות החברה, בכפוף להסכמת יתר השותפים, אינה מופרכת כלל ועיקר, ואסביר.

55.
הוכח כי אכן באותם מועדים ממש נקלע התובע לסכסוך עם בעל החברה בה עבד (עמ' 44 שו' 9-11; עמ' 44 שו' 21 עד עמ' 45 שו' 2); הוכח כי התובע חיפש אפיקי השקעה/עיסוק אחרים: "
באמצע 2011 אני קיבלתי החלטה שאני בחברה הזו לא אשאר. דרך צד ג' פתחתי שתי מקומות אישיים שלי. שני מקומות קטנים של מכונות מזל אישיים שלי כאשר אני מנהל של החברה
", עמ' 45 שו' 11-13;
הוכח כי התובע לא בחל לבצע פעולות אסורות, כדוגמת התחרות בעסקי החברה הקודמת: "
נכון. בזמן שהייתי במקס בט קיבלתי החלטה, וראיתי שאין סוף לסיפור, ועובדה שאנחנו היום ב-2016 ואין סוף לסיפור. ב-2011 הייתי מאוד ממורמר, בניתי חברה שהייתה שווה מאות מיליונים ולא ראיתי מזה כלום. הייתי מאוד ממורמר. ב-2011 גיבשתי החלטה שהעתיד שלי לא בחברה ובו בעת שהייתי מנהל החברה פתחתי שני מקומות לבד. דבר שאסור היה לי לעשות
", עמ' 45 שו' 15-19... "זה היה מעשה פסול מאוד", עמ' 45 שו' 30.

56.

מכאן, שגרסת הנתבעים לפיה ההלוואה ניתנה לצורך רכישת מניות בחברה והעברתן על שם התובע חלף פירעונה, מתיישבת עם העדויות ועם השכל הישר. גרסה זו מקבלת תימוכין, לשיטתי, באורכה שניתנה לפירעון ההלוואה; לשינוי בגובה הריבית, המשקף את הדיבידנד שהיה מתקבל כתוצאה מאחזקת המניות. סבורה אני כי הצגת הסכמה לפיה שיעור הריבית שונה בהסכמה ל – 1.42%, שיעור בלתי מקובל בעליל ולא "עגול", הינה מלאכותית ומאולצת, וגרסת הנתבעים מתיישבת טוב יותר עם מהלכם של האירועים.

57.
אמת נכון הדבר, גם עדותם של הנתבעים אינה נקייה כלל מרבב; אמת נכון הדבר, הנתבעים לא הציגו כל ראייה לטענתם לפיה נמצא מקור אחר לביצוע השיפוץ; לא הוצגה ראיה לפיה נרכשו על ידם מניות החברה באותם מועדים; לא הוצגה ראיה לסירוב מי מהשותפים לאשר את התובע כשותף; לא הוצגו מסמכי קיזוז ההלוואה (ראו עדות שלווה בעמ' 79
שו' 20-22: "הכל אני אביא לך. אין בעיה. אם את מקבלת מושחר אני אביא"). עם זאת אזכיר כי נטל ההוכחה והשכנוע מוטל בנקודה זו על התובע, והוא זה שאמור לשכנע את בית המשפט שגרסתו עדיפה. בנוסף ולחלופין, יש לזכור את העולם בו מתנהל תיק זה – עולם ההימורים. גם לשיטת התובע, ההלוואה ניתנה במזומן. בעולם העסקי ה"רגיל" אין זה מקובל ליתן הלוואה סכומים כה גבוהים במזומן. טענות הנתבעים לפיהן העולם התחתון מעורב אף הוא בעסקי הקזינו, ומכאן החשש לזמן עדים ולהביא ראיות בכתב, אף הן אינן מופרכות בנסיבות העניין. טענה זו זכתה לאישור מפי התובע: "
היו את שני הנתבעים, ישראל אני יודע בוודאות שהוא היה, שלוה אני לא יודע איפה הוא היה אבל אמרו שהוא שותף זוטר. היה את... מעולם לא פגשתי ולא ראיתי, אבל ידוע היה שהקזינו הוא של זביק (זאב) רוזנשטיין
" (עמ' 38 שו' 15-17).
עדות מזרחי בנקודה זו הותירה בקרבי רושם אמין: "
אני לא אחשוף את החברות. אמרתי שאני לא אביא שום מסמך ושום אסמכתא שקשורה לבית הקזינו. הסיבה, אני מפחד על חיי. לא אביא משהו שיכול לסכן אותי
", עמ' 64 שו' 6-7, ובהמשך: "אני לא אציג מסמכים. אתה חוזר בכל השאלות על אותו מוטו של הצגת מסמכים. אני לא אחשוף אנשים במקום הזה", עמ' 66 שו' 23-24.

58.
בהינתן כל האמור לעיל, אין לשלול כלל ועיקר את גרסת הנתבעים לפיה ההלוואה שניתנה בפועל היתה למטרה שונה מזו שעמדה לראשונה על הפרק וכי תנאיה היו שונים; כי אין להחיל את תנאי הסכם ההלוואה על הלוואה זו, במיוחד כשהסתבר שממילא מסמך זה לא קוים ככתבו וכלשונו. בכל מקרה, איני יכולה לקבוע, במכלול העדויות וההתרשמות מהצדדים להליך זה, כי גרסת התובע עדיפה.

59.
גם בעדות חיות אין כדי להטות את הכף לקבלת גרסת התובע. הסתבר כי חיות אף הוא מעורב בעסקי ההימורים, עמ' 28 שו' 19-23; מרבית עדות חיות, למצער בנקודה הקריטית (מתן ההלוואה ביחד ולחוד) הינה עדות שמועה , עמ' 30 שו' 22; עמ' 30 שו' 25, שור 29: "אבי אמר לי"; הטענה כי עניין החזר ההלוואה "ביחד ולחוד" מעולם לא עלה בפני
ו, גם אם נכונה היא, אינה מובילה בהכרח למסקנה שההסכמה הייתה כי כך יהא.

60.
ומה לגבי הברחת הנכסים הנטענת? – ראשית אציין כי אם בכלל אזי לא היה כל מקום להזכיר את העברת הבית לאישה בשנת 2008, ויש להתייחס לשאלת העברת המניות לבן, שנעשתה בסמיכות מועדים מחשידה למכתב ההתראה שנשלח ביום 28/7/14, וככל שהנראה על רקע ההבנה שהתובע עומד להגיש תביעה משפטית ולדרוש את השבת יתרת התמורה ממזרחי ושלווה, ביחד ולחוד.

61.
אכן דומה כי העברת המניות הנ"ל נעשתה על רקע התביעה המשפטית, עת הבין מזרחי כי התובע עומד לתבוע ממנו את יתרת ההלוואה במלואה. עם זאת, סבורה אני כי אם אכן מזרחי היה יודע, אורך כל הדרך, כי הוא אחראי לפירעון ההלוואה במלואה, היה פועל הוא בדרך בה פעל כבר בשלב מוקדם יותר, ולמצער לאחר העברת התשלום מצידו, בחודש אוקטובר 2013. דווקא העיתוי בו נעשתה ההעברה עשויה להתיישב עם גרסתו לפיה הדרישות כנגדו, לתשלום מלוא הסכום, הועלו רק עת התברר מצבו הכלכלי הקשה של שלווה וכוונתו של התובע להגיש תביעה משפטית, תוך התבססות על הסכם ההלוואה.

62.
גם בנספח להסכם שהוצג אין כדי להטות את הכף לגרסת התובע. מסמך זה לא חתום על ידי מי מהצדדים; קיימת מחלוקת עובדתית על ידי מי הוכן מסמך זה (וראו הגרסאות בתצהירי הצדדים, ועדות חיות שמאשר שאינו יודע מי "הוציא" את המסמך – עמ' 34 שו' 8). סבורה אני כי אם וככל שבאותו מועד (16/2/14) כבר חשש התובע שמזרחי יתכחש לעניין ה"ביחד ולחוד", אזי דווקא היה זה האינטרס שלו לחתום על המסמך, החוזר ומעגן תנאי זה.

63.
מכל הטעמים הללו סבורה אני כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו לשכנע את בית המשפט שההלוואה הספציפית שניתנה על סך של 700,000 ₪, בשני מועדים שונים, ניתנה בתנאי החזר של "ביחד ולחוד" וגרסת הנתבעים לפיה ההלוואה ניתנה באופן שווה ואישי לכל אחד מהם סבירה והגיונית באותה מידה. משכך, איני מחייבת את מזרחי בהחזר יתרת ההלוואה, למעט תשלומי ריבית על חלקו, כפי שיפורט להלן.

האם הושב הסך של 300,000 יורו על ידי שלווה?

64.
כעת יש לדון בשאלה האם שלווה הוכיח כי פרע סך של 300,000 יורו, כטענתו. על כך יש להשיב בשלילה, שוב תוך אזכור קיבעתי לפיה הנטל בנקודה זו רובץ על שכמו של שלווה. בעניין זה טוען שלווה כי מסר מעטפה עם מזומן לתובע במכונית, בתום הפגישה בבית הקפה ומפנה למסרון שם נזכרת ה"כלה". מאידך התובע מפנה לעדותו עדות מיכאלי; מפנה לטופס 5 שהוגש בהליך פשיטת הרגל אותו נקט שלווה; מספק את הסבריו לעניין המסרון; מפנה להסכם המכר ולמסקנה המתחייבת לפיה לשלווה לא היה באותה עת סך פנוי של 300,000 יורו לביצוע התשלום. בנקודה זו סבורה אני כי הראיות אשר הוצגו על ידי התובע אכן מטות את הכף לגרסתו, וגם אם כפות המאזניים מאויינות, ובשל העובדה כי הנטל רובץ על כתפי שלווה, נטל זה לא הורם.

65.
אכן, ניתן לראות בטופס 5 אשר הוגש על ידי שלווה
ביום 18/8/15, במסגרת תיק הפש"ר (12877-03-15), כהודאה בקיומו של החוב
. גם אם החליט שלווה לכלול חוב זה בטופס רק בשל התביעה המשפטית – מצופה היה כי תתווסף הערה שחוב זה נפרע ומצוי במחלוקת. בנוסף, מהסכם המכר שצורף; התנאים שנקבעו בו לעניין נאמנות; הסכומים הנזכרים בו ועדותו המגומגמת של שלווה בנקודה זו (עמ' 72 שו' 24 עד עמ' 74 שו' 21) איני סבורה כי באותה עת היו לשלווה בנמצא הסכומים הנדרשים במזומן.
66.
לכך יש להוסיף את עדות מיכאלי, שהצטרפה לעדות התובע וסיפקה לה תמיכה, לפיה בשום שלב לא נותר שלווה לבדו עם התובע וכי שלווה הוא שעזב ראשון את בית הקפה (עמ' 27 שו' 11-14); יש להוסיף את התמיהה על כך ששלווה לא דאג להחתים את התובע על קבלת הכספים, ככל שאלו נמסרו, כאשר גם לשיטת שלווה ממש באותו מועד מוסר התובע לידיו הזמנה לבית משפט (עמ' 77 שו' 16: "פתאום הוא מוציא מעטפה"). יש להזכיר ששלווה טען כי מגיעים לא כספים תמורת תיווך – ואם כך הוא, עולה השאלה מדוע בחר לשלם כביכול את הסך של 300,000 יורו ולא לבצע קיזוז.

67.
באשר למסרונים – בית משפט זה אינו מומחה ל"קודים" הנטענים של העולם הנזכר, ולא הובאה כל עדות מומחה בעניין זה. כל אחד מהצדדים העלה פרשנות מצידו למושג ה"כלה", אם ישראל; אם הכסף. יש לזכור כי התובע הוא זה שצירף את המסרונים האמורים כמוצגים מטעמו, על כל המשתמע מכך. בנוסף ולחלופין, אותו מסרון נשלח יום לפני הפגישה האמורה, וגם אם ה"כלה" הינה הכסף, עדיין היה על שלווה לשכנע את בית המשפט שה"כלה" הגיעה לייעדה. זאת לא נעשה. משכך, על שלווה לשלם לתובע את מלוא חלקו בסך של 350,000 יורו.

גובה הריבית

68.
בעניין זה מבקש התובע להסתמך על הוראות הסכם ההלוואה; ואילו הנתבעים טוענים כי ממועד מסוים הוסכם שלא תשולם ריבית. לגבי טענתם זו האחרונה של הנתבעים טוען התובע כי מדובר בשינוי והרחבת חזית, וסבורה אני כי יש ממש בטענה זו. בנוסף ולחלופין – הנתבעים לא הוכיחו ויתור שכזה; ואילו על הקושי שבאימוץ הסכם ההלוואה ככתבו וכלשונו כבר עמדתי לעיל, ודברים אלו יפים גם לעניין שיעור הריבית.

69.
משכך, סבורה אני כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום הריבית כפי שהייתה נהוגה בין הצדדים בפועל, לאחר שניתנה האורכה לתשלום ההלוואה – קרי סך של 10,000 יורו לחודש על הלוואה של 700,000 יורו, 1.42%.

70.
לגבי מזרחי – נטען ולא הוכח אחרת כי במשך חודשיים לא שולמו הריביות (ספטמבר עד נובמבר 2013), לכן עליו לשלם סך של 10,000 יורו; ולגבי הסך ששולם באיחור מכוח פסק הדין החלקי, יש לחשב את הריבית בשיעור של 1.42% על סכום זה, עד התשלום בפועל. לגבי שלווה, יש לשלם את מלוא הסך של 350,000 יורו בתוספת ריבית של 1.42% מחודש ספטמבר 2013 ועד מועד הגשת התביעה. יש להמיר את הסכומים המתקבלים לשקלים במועד הגשת התביעה וממועד זה יש לחשב ריבית והצמדה כחוק.


סוף דבר

71.
התביעה מתקבלת בחלקה, בתחשיב המפורט בסעיף 70 לעיל.

לאור התוצאה אליה הגעתי ופסק הדין החלקי שניתן, איני מחייבת בהוצאות משפט במישור היחסים שבין התובע למזרחי; ואילו שלווה ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין,
תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום,
כ' טבת תשע"ז, 18 ינואר 2017, בהיעדר הצדדים
.













א בית משפט מחוזי 21828-09/14 אברהם בראל נ' ישראל מזרחי, שלוה בוטראשבילי (פורסם ב-ֽ 18/01/2017)