פסקי דין על עדיאל לוי | פסקי דין על יפת לוי | פסקי דין על שמעון לוי ואח' | פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל - נצרת | פסקי דין על רשות מקרקעי ישראל | פסקי דין על עזבון המנוח שלום לוי ואח' |

6622-10/15 הפ     22/01/2017




הפ 6622-10/15 עדיאל לוי, יפת לוי, שמעון לוי ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת, רשות מקרקעי ישראל, עזבון המנוח שלום לוי ואח'








בית המשפט המחוזי בנצרת



ה"פ 6622-10-15 לוי ואח'

נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת
ואח'

ה"פ 53138-12-14 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת
ואח'




בפני

כבוד השופט
ערפאת טאהא


בעניין ה.פ. 53138-12-14
המבקש

עדיאל לוי


נגד


המשיבים







בעניין ה.פ. 6622-10-15

המבקשים








המשיבים


1.מנהל מקרקעי ישראל - נצרת

2.
יפת לוי
3.שמעון לוי
4.רחמים לוי

5.ישי לוי
6.אשר לוי
7.נתן לוי
8. מלכה לוי




1. יפת לוי

2. שמעון לוי
3. ישי לוי
4. נתן לוי
5. אשר לוי


נגד

1. רשות מקרקעי ישראל
2. עזבון המנוח שלום לוי

באמצעות אלמנתו ויורשתו חנה לוי
3. עדיאל לוי

4. רחמים לוי




פסק דין

1.
עסקינן בשתי המרצות פתיחה, ה.פ. 53138-12-14 וה.פ. 6622-10-15, שהדיון בהן אוחד, אשר עניינן קביעת זהותם של חמשת הזכאים לקבל מאת רשות מקרקעי ישראל
(להלן: "רמ"י) זכויות חכירה בחמש נחלות בנות 40 דונם הכוללות מגרשים לבניה ביישוב פורייה כפר עבודה, וכן קביעת מיקומן של הנחלות, וזאת על מנת לאפשר את מימושו של

פסק דין
שניתן ביום 19.12.1984 בבית משפט השלום בטבריה (כב' השופט קלך) במסגרת ת.א. 632/77.

רקע עובדתי

2.
יפת, שמעון, עדיאל, שלום המנוח ורחמים הם חמישה אחים למשפחת לוי, בניהם של גליה וזכריה לוי המנוחים (להלן: "האחים בני הדור השני"). ישי, אשר, נתן, דני ויאיר
לוי הם חמשת בניו של יפת (להלן: "האחים בני הדור השלישי"). זכריה וגליה המנוחים ובניהם עלו לישראל מתימן בשנת 1949 באמצעות הסוכנות היהודית, והתיישבו בהתאם להחלטת הסוכנות היהודית, יחד עם 80 משפחות נוספות, ביישוב החקלאי פורייה כפר עבודה, יישוב
שהוקם על ידי הסוכנות היהודית לצורכי התיישבות חקלאית. במסגרת זו קבלו זכריה ובניו רשות להתגורר בבתים שנבנו על ידי הסוכנות היהודית בפורייה כפר עבודה, וחתמו עמה על חוזי בר רשות לגבי חמישה משקים עליהם נבנו בתי מגורים: משק מסק 7 לשמעון, משק מס' 13 ליפת, משק
14 לשלום המנוח משק 15 לעדיאל ומשק
42
לזכריה המנוח, אשר לימים לאחר פטירתו נכנס בנעליו צעיר הבנים רחמים.

3.
משך תקופה ארוכה החכירה מדינת ישראל לוועד מקומי של כפר עבודה פוריה מקרקעין למטרת עיבוד חקלאי בחוזי חכירה שהתחדשו מעת לעת, כאשר על החוזים חתם בשם הוועד המקומי יפת לוי
שהיה יו"ר הועד המקומי. לימים עבר היישוב משבר בעטיו נטשו את היישוב חלק מתושביו, ובני משפחת לוי תפסו חזקה בחלק ניכר מהבתים וקרקעות חקלאיות, ובסה"כ החזיקו ועיבדו שטחים ומבנים בשטח כולל של כ - 850 דונם, עליהם היו בנויים כ - 17 מבנים (להלן: "מקרקעי המריבה"). כתוצאה מהשתלטות זו, מאז שנת 1977 ולמעשה עד היום, מתנהלת מסכת רבת שנים, אשר נסובה סביב טענות משפחת לוי לזכויות במקרקעי המריבה ולמבנים הבנויים עליהם המוחזקים על ידם בשטח היישוב פורייה כפר עבודה, ומנגד טענות רמ"י ותושבים אחרים ביישוב פורייה כפר עבודה, כי בני משפחת לוי השתלטו בכוח על מקרקעין לא להם בניסיון לנכסם לעצמם. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים בבתי המשפט השונים על כל ערכאותיהם, שלום, מחוזי ועליון. במסגרת ההליכים הרבים, ניתנו שני פסקי דין, אשר קבעו את זכויותיהם של בני משפחת לוי בקרקעות פורייה כפר עבודה, ואשר מפאת חשיבותם יפורטו עיקריהם להלן.




פסק דין
גרשון (ת.א. 515/81)

4.
פסק הדין הראשון ניתן ביום 06.06.1983 על ידי כב' השופט גרשון במסגרת ת.א. 515/81 (להלן: "

פסק דין
גרשון"). ההליכים נשוא

פסק דין
גרשון תחילתם בתביעה שהגישו בני משפחת לוי לסילוק ידם של תושבים אחרים ממקרקעין ביישוב פורייה, בטענה כי בני לוי הם בעלים של זכויות במקרקעי המריבה וב - 17 מבנים הבנויים על המקרקעין. מנהל מקרקעי ישראל הגיש תביעה שכנגד לסילוק ידם של בני משפחת לוי מהמקרקעין והמבנים שהוחזקו על ידם שלא כדין.

5.
ב

פסק דין
גרשון קבע בית המשפט, כי למעשה לא היו בידי בני משפחת לוי כל זכויות קנייניות במקרקעי המריבה או בכלל בפורייה כפר עבודה, וכי הם לא הראו זכות שבדין להחזיק במקרקעין המוחזקים על ידם.
בית המשפט קבע, כי לכל היותר בני משפחת לוי בעלי זכות בר רשות בארבע נחלות כולל הבתים הבנויים עליהן
מכוח הסכמי הרשות שנחתמו עמם לגבי בתים אלה כאמור (להלן: "נחלות הרשות"). בית המשפט דחה את כל טענות בני משפחת לוי לזכויות קנייניות בפורייה כפר עבודה, קיבל את תביעת מנהל מקרקעי ישראל נגדם והעניק סעד של פינוי מכל השטחים והמבנים בהם החזיקו
אותה עת, ובכלל זה גם לגבי נחלות הרשות. יחד עם האמור, בהתייחס לחמש נחלות הרשות בהן החזיקו בני משפחת לוי בפועל מכוח הסכמי הרשות, ונוכח הצהרת ב"כ מנהל מקרקעי ישראל, כי הוא מבטיח להחכיר לבני משפחת לוי המחזיקים בחוזי בר רשות את הבתים בהם הם מתגוררים, הורה בית המשפט כי פינוי וסילוק היד מנחלות הרשות והבתים הבנויים עליהן יעוכב למשך שנה ממועד מתן פסק הדין, על מנת לאפשר במהלכה לבני משפחת לוי להסדיר זכויותיהם ולחתום על חוזי חכירה עם מנהל מרקעי ישראל. אין חולק כי במהלך השנה שחלפה מאז ניתן

פסק דין
גרשון לא פנו בני משפחת לוי להסדיר את זכויותיהם בבתים בהם התגוררו, ומשחלף המועד בו עוכב
צו הפינוי, נכנס לתוקפו צו הפינוי מכוח

פסק דין
גרשון.

פסק דין
קלך (ת.א. 632/77)

6.
במקביל להליכים נשוא

פסק דין
גרשון התנהלו בין בני משפחת לוי למנהל מקרקעי ישראל הליכים משפטיים בבית המשפט השלום בטבריה, בפני
כב' השופט קלך בת.א. 632/77 (להלן: "עניין קלך"), בתביעה נוספת שהגישו בני משפחת לוי לסילוק ידם של אחרים במקרקעין ביישוב פורייה, בטענה כי הם בעלי הזכויות במקרקעי המריבה,
ובתביעה שכנגד שהגיש נגדם מנהל מקרקעי ישראל, בגדרה עתר לסילוק ידם של בני משפחת לוי מהמקרקעין בהם החזיקו שלא כדין לטענתו. התובעים בהליך קלך היו 8 בני משפחת לוי, חמשת האחים בני הדור השני, יפת, שמעון, שלום המנוח, עדיאל ורחמים וכן שלושת בניו של יפת בני הדור השלישי, ישי, נתן ואשר. את ההליכים ניהל יפת בשם אחיו באמצעות ייפוי כוח שניתן לו.

7.
במסגרת ההליכים נשוא

פסק דין
קלך הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר ניתן לו תוקף של החלטה, בגדרו הוסכם, כי הצדדים יוותרו על כל טענותיהם המשפטיות, ויעבירו את ההכרעה הסופית בכל המחלוקות הקיימות באשר לחלוקת המקרקעין הכוללת ביישוב פוריה כפר עבודה בין בני משפחת לוי לבין תושבים אחרים ביישוב להליך מנהלי, להכרעה בפני
וועדת ההחכרות המחוזית של מנהל מקרקעי ישראל, עם מתן אפשרות לתקוף את ההחלטה בבג"צ. בהתאם להסכם הפשרה הובא העניין לוועדת ההחכרות, ובעקבות החלטתה הובא העניין גם בפני
וועדת הערר, וב

פסק דין
שניתן ביום 24.05.1983 אימץ בית המשפט את החלטת וועדת הערר, והורה לבני משפחת לוי לסלק ידם ממקרקעי המריבה, אשר פורטו בפסיקתא מיום 20.06.1983, בה נקבע, כי על בני משפחת לוי לסלק ידם מהמקרקעין נשוא ההליך, אשר פורטו בפסיקתא כ – 850 דונם בגושים 17350, 17351, וחלק מגוש 17532 וגוש 17361 (להלן: "הפסיקתא של

פסק דין
קלך"). בהקשר זה יש לציין, כי בטרם ניתן

פסק דין
קלך המאמץ את החלטת וועדת הערר, עתרו בני משפחת לוי לבית המשפט המחוזי לביטול הסכם הפשרה, ואולם התביעה נמחקה ביוזמתם (ר' עמ' 2 ל

פסק דין
קלך הראשון).

8.
ב

פסק דין
שניתן ביום 28.11.1983 בע"א 54/83, במסגרת ערעור שהגישו בני משפחת לוי על

פסק דין
קלך הראשון בוטל

פסק דין
קלך הראשון, וערכאת הערעור הורתה על החזרת הדיון לבית משפט השלום, על מנת שידון בשאלה האם חלה תקלה בהסכם הפשרה, וככל שיקבע כי לא קרתה תקלה ייתן

פסק דין
על פי החלטת וועדת הערר, וההליכים הנובעים מהחלטתה כשאלה יסתיימו.

9.
בהחלטה מיום 15.07.1984 קבע השופט קלך, כי ההליכים לפני וועדת הערר של מנהל מקרקעי ישראל הסתיימו וכי דו"ח צוות פרידמן שמונה על ידה הוא הדו"ח הסופי המחייב את הצדדים בהתאם להחלטת בית המשפט הגבוה לצדק ובית המשפט המחוזי בערעור על

פסק דין
קלך הראשון. בית המשפט התייחס בהחלטתו לטענת בני משפחת לוי, כי שר החקלאות במכתבו מיום 13.06.84, אשר נכתב לאחר קבלת ממצאי דו"ח פרידמן הורה על הקפאת המלצות דו"ח פרידמן והותרת המצב הקיים בפועל על מקומו,
וקבע כי אין למכתב כל משמעות כלפי בית המשפט או כלפי ההליך, אם וככל שיש בו לגרוע ממסקנות הצוות. באותה החלטה עיכב בית המשפט את מתן פסק הדין על מנת ליתן לצדדים את האפשרות לעתור לבג"צ על המלצות דו"ח צוות פרידמן, ומשלא ממשו זכותם זו, ניתן ביום 19.12.1984

פסק דין
קלך, בגדרו נתן בית המשפט תוקף של

פסק דין
לדו"ח צוות פרידמן (להלן: "

פסק דין
קלך השני").

10.
ב

פסק דין
קלך השני נתן בית המשפט תוקף של

פסק דין
להמלצות דו"ח ועדת פרידמן מיום 20.03.1984, במסגרתן נקבע בין היתר, כי "לאגודת פורייה (משפחות יפת לוי
) תוחכרנה 5 נחלות בהיקף של 40 דונם לנחלה ובסה"כ 200 דונם לפי רשימה שמית שתוגש על ידם", ובסעיף 3, כי "לשאר משפחות לוי שהגיעו לשירות צבאי ביום 20.3.84 יש לאפשר קבלת מגרשי בניה בתנאים המקובלים במנהל מקרקעי ישראל". לאחר שעיין ב

פסק דין
קלך הראשון, קבע בית המשפט ב

פסק דין
קלך השני, כי הוא מותיר את

פסק דין
קלך הראשון על כנו, כפוף לשינוי של אימוץ דו"ח פרידמן הסופי, כך שמקום בו התכוון ב

פסק דין
קלך הראשון לוועדת הערר, יבוא דו"ח פרידמן הסופי. בית המשפט קבע, כי בכפוף לשינוי האמור, יוותר

פסק דין
קלך הראשון על כנו, ויהווה חלק מ

פסק דין
קלך השני. יוצא איפוא, כי במקביל לאימוץ המלצות דו"ח פרידמן לגבי הקצאה עתידית של מקרקעין כאמור לעיל, נותר

פסק דין
קלך הראשון בעינו כחלק מ

פסק דין
קלך השני, ובכלל זה החלק האופרטיבי המורה על סילוק ידי בני משפחת לוי ממקרקעי המריבה, מקרקעין בשטח של כ -
850 דונם בהם החזיקו, אשר פורטו כאמור בפסיקתא מיום 20.06.1983.

פסק דין
קלך השני הפך לחלוט לאחר שמשפחת לוי לא הגישה ערעור במועד ובקשה להארכת המועד להגשת ערעור נדחתה.

11.
ביום 27.12.1988, בעקבות פנייתו של שלום המנוח לרמ"י להסדיר את זכויותיו בנחלה בה החזיק בפועל בהתאם ל

פסק דין
קלך, אישרה רמ"י הקצאת נחלה בת 40 דונם לשלום המנוח כנגד כתב ויתור על טענות לזכויות נוספות כלשהן ביישוב פורייה כפר עבודה, וביום 03.12.1992 נחתם בינו לבין רמ"י הסכם חכירה לגבי הנחלה והבית הבנוי על חלקה א' של הנחלה בה החזיק בפועל. בעניין זה אין מחלוקת בין שלום המנוח ורמ"י ואין בפיו של שלום המנוח כל טענה כי עומדות לו זכויות אחרות או נוספות כלשהן במקרקעין ביישוב פורייה כפר עבודה.

12.
במהלך השנים שלאחר שניתנו פסקי הדין גרשון וקלך נקטו בני משפחת לוי בהליכים ותביעות שונים ומרובים, בבתי המשפט על כל ערכאותיהם, שלום, מחוזי ועליון, ואף הוגשו עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, בגדרם ניסו, ללא הצלחה, לערער או לבטל את ההכרעות בפסקי הדין גרשון וקלך, ולזכות במקרקעין נוספים על אלה שנקבעו ב

פסק דין
קלך, הליכים שנדחו פעם אחר פעם נוכח ההכרעות הסופיות של פסקי הדין גרשון וקלך כאמור.

כך למשל, הגישו בני משפחת לוי לבית המשפט המחוזי בנצרת, המרצת פתיחה (ה.פ. 96/85) בגדרה טענו, כי יש להכיר בזכאותם למקרקעין נוספים על אלה שנפסקו ב

פסק דין
קלך מכוח החלטת שר החקלאות, מר פסח גרופר מיום 13.06.84 שהורה על הקפאת מצב החזקה בפועל. השופט אברמוביץ דחה את המרצת הפתיחה תוך קביעתו, כי בני משפחת לוי מנסים לעקוף הכרעה המהווה מעשה בי"ד. תביעה שהגישו בני משפחת לוי לבית המשפט השלום בטבריה (ת.א. 697/93), בגדרה עתרו להכיר בזכותם לחזקה ייחודית במקרקעין, נדחתה על הסף על ידי השופט ממן מחמת מעשה בי-דין, אשר הגדיר את זכויותיהם של משפחת לוי במקרקעין. גם עתירה שהגישו בני משפחת לוי בשנת 2002 לבית הדין הגבוה לצדק (בג"צ 7823/02 יפת נ' ממ"י) בגדרה שבו וטענו, כי הם זכאים לקבל זכויות במקרקעי המריבה ביישוב פורייה נדחתה מטעמים של שיהוי ושימוש לרעה בהליכי משפט. חלק מההליכים הרבים פורטו על ידי השופט ארבל בהחלטה מיום 04.07.2005 שניתנה
בבש"א 1284/05, בגדרה נדחתה על הסף תביעת בני משפחת לוי (ת.א. 1215/04) להכיר בזכויות במקרקעין ביישוב פורייה חרף ההכרעות הקודמות.

13.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי

פסק דין
קלך טרם מומש במלואו וכי טרם הושלמה הקצאת הזכויות בחמש הנחלות על פיו, למעט הנחלה שהוחכרה לשלום המנוח, אשר לגביה טוענים רמ"י ושלום המנוח באמצעות אלמנתו, כי היא אחת מחמש הנחלות שנפסקו בהליך קלך. יתר הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך טרם הוקצו וטרם נחתמו הסכמי חכירה לגביהן. בעניין זה עמדתו של יפת אשר הובאה בפני
מנהל מקרקעי ישראל, וכעת מובאת על ידו ועל ידי בניו במסגרת הליכים אלה היא, כי חמשת הזכאים לנחלות בהתאם ל

פסק דין
קלך הם חמשת בניו,
אשר, ישי, יאיר, נתן ודני. מנגד עמדתם של שלום המנוח, עדיאל ורחמים, עמדה בה תומכת אף רמ"י היא, כי הזכאים לקבלת חמש הנחלות על פי

פסק דין
קלך הם חמשת האחים בני הדור השני, יפת, שמעון, שלום המנוח, עדיאל ורחמים. בהיעדר הסכמת כל התובעים להליך קלך, ובכלל זה עדיאל רחמים ושלום המנוח, סירב המנהל להמשיך בהקצאת הנחלות על פי

פסק דין
קלך עד להכרעה לגבי שמות הזכאים לקבל את הנחלות. למעשה עד היום לא בוצעה הקצאה של נחלות נוספות על פי

פסק דין
קלך, למעט הנחלה של שלום המנוח לגביה נחתם הסכם חכירה כאמור. יש לציין כי החזקה בחמש נחלות הרשות והמבנים הבנויים עליהן נותרה כל השנים בידי בני משפחת לוי.

המרצת פתיחה 53138-12-14 והמרצת פתיחה 6622-10-15

14.
ביום 24.12.2014 הוגשה על ידי עדיאל לוי
תובענה על דרך המרצת פתיחה (ה.פ. 53138-12-14) נגד רמ"י, נגד אחיו יפת, שמעון ורחמים, וכן נגד שלושת בניו של יפת: אשר, נתן וישי. בשלב מאוחר יותר, צורפה כמשיבה להמרצת הפתיחה גם מלכה לוי, גרושתו של ישי, אשר הייתה מיוצגת אף היא בהליך על ידי
עו"ד סגל ששימש כבא כוחם של שמעון יפת ובניו. בהמרצת הפתיחה עתר עדיאל
למתן

פסק דין
הצהרתי המצהיר, כי הוא בעל הזכויות וזכאי לחתום על חוזה חכירה עם רמ"י ולהירשם כבעל זכויות קנייניות מסוג חכירה לדורות הבלעדי והיחיד במשק מס' 15, חלקה 29 גוש 15326 בפורייה - כפר עבודה לרבות בית המגורים הבנוי עליו, וחלקת קרקע בשטח 38 דונם הצמודה אליו, ובסה"כ חלקה בשטח כולל של 40 דונם כולל הבית הבנוי עליה (להלן: "משק מס' 15"), וזאת במסגרת זכאותו לקבל אחת מחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך. כן ביקש עדיאל, כי בית המשפט יצהיר כי אין למשיבים כל זכויות במשק מס' 15.

15.
ביום 10.12.2015 הגישו שמעון יפת ושלושת בניו של יפת, אשר, נתן וישי (להלן כולם: "שמעון יפת ובניו") בקשה על דרך המרצת פתיחה (ה.פ. 15-10-6622) נגד רמ"י, שלום המנוח, עדיאל ורחמים, בגדרה עתרו למתן

פסק דין
הצהרתי המצהיר, כי הם היחידים הזכאים לקבל את חמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך בהתאם לרשימה שימציאו, וכי שלום לוי, עדיאל לוי
ורחמים לוי אינם זכאים לקבל אחת מחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך. בסיכומיהם פרטו שמעון יפת ובניו, כי לשיטתם, חמשת הזכאים לנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך הם חמשת בניו של יפת, ישי, נתן, אשר, דני ויאיר. כן עתרו ל

פסק דין
הצהרתי, כי הבתים והמגרשים המוחזקים על ידי בני משפחת לוי כיום אינם יכולים לשמש כחלקות א' של הנחלות על פי

פסק דין
קלך וכי על רמ"י לאתר מגרשים אחרים לשם כך.

טענות הצדדים

טענות עדיאל

16.
לטענת עדיאל, שנתמכה בתצהיר מטעמו, הוא התגורר יחד עם בני משפחתו בישוב פוריה כפר עבודה החל ממועד התיישבותם ביישוב לאחר עליית המשפחה לישראל מתימן בשנת 1949, ועסק עמם בחקלאות בכל השנים עד לאחר נישואיו, ובשנת 1970 עבר להתגורר בארצות הברית לצורכי לימודים. לטענת עדיאל, מכוח מגוריו ביישוב ועיסוקו בחקלאות יחד עם בני משפחתו, אף הוא קיבל מהסוכנות רשות להתגורר בבית הבנוי על משק מס' 15 בפורייה, וחתם עמה ביום 02.09.1968 על חוזה בר רשות לגבי משק מס' 15, ובמשך השנים אף שיפץ והרחיב את הבית על חשבונו. לטענת עדיאל, הסכם בר הרשות לגבי משק מס' 15 היה אחד מחמשת חוזי בר רשות שנחתמו עם אביו ואחיו, אשר ארבעה מהם נזכרו ב

פסק דין
גרשון, בהם החזיקו בפועל בני משפחת לוי, ורק מתוך טעות נשמט מפסק הדין, ואולם לטענתו זכויותיו כבר רשות במשק 15 היו זהות לזכויות יתר בני משפחתו בארבעת המשקים הנותרים בהם החזיקו כאמור. בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים.

17.
לטענת עדיאל,

פסק דין
קלך הוא פסק הדין המסדיר סופית את כל המחלוקות בין משפחת לוי לרמ"י בנוגע לקרקעות ביישוב פוריה כפר עבודה ואת זכויות בני משפחתו במקרקעין ביישוב, בקבעו הקצאה של חמש נחלות. לטענתו, חמשת הזכאים לקבל את חמש הנחלות שנקבעו ב

פסק דין
קלך הם חמשת האחים לבית משפחת לוי, האחים בני הדור השני, בניו של זכריה לוי המנוח: יפת, שמעון, שלום המנוח, עדיאל ורחמים, אשר הם אלה שהחזיקו בפועל בחמש נחלות ובתים מכוח הסכמי בר רשות כאמור לעיל, ואין להעדיף את בניו של יפת לוי
בני הדור השלישי על פני אחיו של יפת בני הדור השני.

18.
עדיאל טען, כי אף שעבר להתגורר בארצות הברית, מעולם לא נטש, ולא ויתר על זכויותיו במשק
מס' 15. לטענת עדיאל, במהלך מגוריו בארצות הברית נעתר לבקשת יפת, והתיר לבנו של יפת, ישי להתגורר בבית שבמשק מס' 15 יחד עם משפחתו, ואולם זאת באופן זמני עד לחזרתו לארץ, בכפוף לזכויותיו של עדיאל בבית ובמשק, ולא היה במתן הרשות משום הקניית זכויות קנייניות בבית לישי וגם לא למלכה גרושתו של ישי, אשר הוסיפה להתגורר בבית לאחר גירושי בני הזוג, וסירבה להיעתר לדרישותיו כי תפנה את הבית. עוד טען, כי על העובדה שלא ויתר על זכויותיו במשק מס' 15 מעידה העובדה שאף הוא היה אחד התובעים בהליך נשוא

פסק דין
קלך, בגדרו יוצגו האחים על ידי יפת, ואף הוא עמד על זכויותיו לקבלת נחלה כיתר אחיו. לטענתו, לאחר מתן

פסק דין
קלך, הפסיק יפת לייצגו נאמנה, ופעל בניגוד עניינים, עת ביקש, בניגוד למוסכם בין האחים, כי חמש הנחלות תוקצנה לחמשת בניו, ובכך למעשה ביקש לנשל את אחיו מזכויותיהם.

19.
עדיאל טען, כי כשם ששלום המנוח מימש את זכותו על פי

פסק דין
קלך לקבלת אחת מחמש הנחלות שנפסקו, ובהתאם
חתם על הסכם חכירה לגבי נחלת הרשות בה החזיק בפועל מכוח הסכם בר הרשות המקורי, כך עומדת גם לו זכות דומה לחתום על חוזה חכירה עם רמ"י לגבי משק מס' 15 לגביו חתם בעבר על הסכם בר הרשות כאמור, ובכך לממש את זכאותו לקבלת אחת מחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך. עוד טען עדיאל, כי רמ"י הכיר בזכותו זו ונכון לחתום עמו הסכם חכירה לגבי משק מס' 15, ואולם מסרב לעשות כן נוכח הסכסוך הפנימי שפרץ בין האחים עקב ניסיונו של יפת לנכס את כל הנחלות לחמשת בניו. עדיאל טען, כי יש להורות לרמ"י להקצות לו את משק מס' 15 והבית הבנוי עליו במסגרת מימוש

פסק דין
קלך, מבלי להתנות הקצאה זו בתנאים כלשהם.

טענות שמעון יפת ובניו

20.
בפתח הדברים יצוין כי שמעון יפת ובניו העלו טענות רבות אותם פרשו על פני עשרות עמודים של כתבי בי-דין, טענותיהם נטענו באריכות ותוך חזרתיות רבה, באופן מבולבל ומבלבל, באופן שהקשה על בית המשפט במעקב אחר הטענות וירידה לסופן. לא זו בלבד, אלא שגם הועלו על ידם טענות בלתי רלבנטיות, טענות שכבר הוכרעו בעבר על ידי בתי המשפט בהליכים שונים, ואף נטענו טענות העומדות בסתירה לקביעות אלה. נוכח האמור לא מצאתי לנכון להעלות ב

פסק דין
זה את כלל הטענות, ולהלן יפורטו עיקריהן בלבד.

21.
בטענותיהם, אשר נתמכו בתצהיר מטעם בנימין בנו של שמעון, טענו שמעון יפת ובניו, כי
אינם מערערים בטענותיהם על

פסק דין
קלך באמצו את המלצות דו"ח פרידמן ובקבעו זכאות לקבלת חמש נחלות בנות 40 דונם, ואולם טענו, כי הם היחידים מבין שמונת התובעים בהליך קלך אשר זכאים לקבל את חמש הנחלות על פי רשימה שימציאו. בסיכומיהם טענו, כי למעשה חמשת הזכאים לקבל את חמש הנחלות על פי

פסק דין
קלך הם חמשת בניו של יפת, אשר, נתן, ישי, דני ויאיר, מכוח העובדה שעיבדו לטענתם את המקרקעין יחד עם אביהם. לטענתם, עדיאל, שלום המנוח ורחמים, אף שהיו חלק מהתובעים בהליך קלך, אינם זכאים לקבל נחלה על פי

פסק דין
קלך מסיבות שונות כפי שיפורט להלן.

22.
בבסיס טענותיהם של שמעון יפת ובניו עומדת טענתם המקדמית, כי עומדות למשפחת לוי זכויות נוספות על אלה שהוכרו ב

פסק דין
קלך, אשר פותרות לשיטתם את הקושי שנוצר בחלוקת חמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך בין שמונת התובעים באותו הליך. לטענתם, עובר להליכים נשוא

פסק דין
קלך, החזיקו בני משפחת לוי ועיבדו את מקרקעי המריבה, אשר כללו שטחי מקרקעין בשטח של כ – 850 דונם, בגושים 17350, 17351 וחלק מגוש
17352 ומגוש 17361 ו – 17 מבנים הבנויים עליהם. לטענתם, שטח המחלוקת בפרשת קלך היו אותם מקרקעין שהוחכרו בחוזים מתחדשים לוועד כפר עבודה פורייה המהווים 300 – 330 דונם בגוש 17351 בלבד, ולא כללו את יתרת המקרקעין הנוספת שהוחזקה על ידם אותה עת.

בהתייחס לפסיקתא של

פסק דין
קלך השני מיום 24.05.1983, בה הורה בית המשפט על סילוק ידם מכל 850 הדונמים המהווים את מקרקעי המריבה, טענו שמעון יפת ובניו, כי הפסיקתא שניתנה בעקבות

פסק דין
קלך הראשון בוטלה עם ביטולו של

פסק דין
קלך הראשון בערעור בע"א 54/83 ועל כן לשיטתם אין לה תוקף ולא ניתן לקבוע את שטחי המחלוקת בהליך קלך על סמך הכתוב בה, בפרט שעה שמדובר בתוספת בכתב יד שהוספה על פסק הדין המודפס מה שמעיד לשיטתם שאינה אותנטית ואין לקבלה. שמעון יפת ובניו הוסיפו, כי פתחו בהליך בבית המשפט השלום בטבריה ה"פ 3736-11-15, בגדרו עתרו למתן

פסק דין
המצהיר על ביטולה של הפסיקתא, הליך שעודו תלוי ועומד. לטענתם, אין מקום לקבל את האמור בפסיקתא, ומשכך, טענו כי לשיטתם יש לפרש את

פסק דין
קלך כמורה על סילוק ידם רק מהמקרקעין נשוא אותו הליך כאמור ולא מכלל מקרקעי המריבה שהוזכרו בפסיקתא.

23.
לטענת שמעון יפת ובניו, על יתרת מקרקעי המריבה עליהם לא חל

פסק דין
קלך חלה תכנית משקית שפרסם משרד החקלאות ביום 05.12.77 (להלן: "התכנית המשקית"),
אשר על פיה יועדו למשפחות לוי 7 משקים בני 7 דונם כל אחד, חמישה מתוכם הם נחלות הרשות שהוחזקו ועובדו בפועל על ידי בני משפחת לוי באותה עת, ושניים יועדו להקצאה עתידית. לטענתם, הזכאים על פי התכנית המשקית היו 4 בני הדור הראשון האחים יפת, שמעון, שלום ורחמים אשר בא לטענתם בנעלי אביו המנוח זכריה, וכן שלושת בניו של יפת, ישי, אשר ונתן. לטענתם עדיאל לא נכלל בתכנית המשקית, שכן שהה בחו"ל באותה העת וישי התגורר בבית הבנוי על משק מס' 15. לטענת שמעון יפת ובניו התכנית המשקית הוכרה ואושררה על ידי ועדת החכרות של רמ"י, אשר דנה במחלוקת שהתגלעה בינם לבין וועד היישוב פוריה כפר עבודה, הכירה בתכנית המשקית, וקבעה, כי
יש לחלק את המקרקעין שבמחלוקת כך שבני משפחת יפת יקבלו 130 דונם והיתרה תחולק לחקלאים אחרים בפוריה. כן טענו כי התכנית אושרה גם על ידי וועדת הערר שדנה בערעור שהגישו על החלטת וועדת הקרקעות, אשר אף קבעה הסדר זמני, על פיו יוחכרו 200 דונם "למשפחת יפת לוי
" ויתרת השטח לחקלאים אחרים בפורייה, ובכך למעשה הגדילה את מספר הנחלות שהובטחו לבני משפחת לוי בתכנית המשקית לשמונה נחלות.

24.
לשיטת שמעון יפת ובניו, דו"ח פרידמן ו

פסק דין
קלך לא עסק במקרקעין המיועדים למשקים על פי התכנית המשקית שהוחזקו ועובדו על ידי יפת לוי
ומשפחתו בגושים אחרים, ולא בא לגרוע מזכויותיהם במקרקעין אלה מכוחה, אלא בא להוסיף על משקים אלה. לטענתם עם מתן

פסק דין
קלך שאימץ את המלצות דו"ח פרידמן ידעה רמ"י, כי עליה להחכיר לבני משפחת לוי חמישה משקים מכוח התכנית המשקית וחמש נחלות מכוח

פסק דין
קלך, וכן נחלה נוספת עבור זכריה לוי המנוח, ונוסף על אלה מגרשים לבניה עבור יתר בני המשפחה שהגיעו לגיל שירות צבאי במועד הדוח 20.03.1984. לטענתם, רמ"י סירבה לעשות כן ופינתה אותם מהשטחים והמבנים שהוחזקו על ידם בפועל למעט חמש נחלות הרשות והמבנים הבנויים עליהם.

25.
נוכח האמור טענו שמעון יפת ובניו, כי הגם שאינם מתכחשים לזכותם של יפת, שמעון, שלום ורחמים לקבל נחלה, הרי שלשיטתם זכויות אלה אינן נובעות מ

פסק דין
קלך, כי אם נובעות מהתכנית המשקית כאמור לעיל, ויש לפיכך לקבוע כי זכאותם של שלום המנוח ורחמים לנחלה נובעת מהתכנית המשקית, וכי הם אינם זכאים לנחלה על פי

פסק דין
קלך. בהתייחס לנחלה שהוחכרה לשלום המנוח טענו שמעון יפת ובניו, כי נחלה זו אינה אחת מחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך, ואינה נמצאת בשטח המחלוקת של

פסק דין
קלך, וכי זכאותו לנחלה זו נובעת כאמור מזכאותו לקבל משק על פי התכנית המשקית. לטענתם, דו"ח פרידמן קבע מפורשות שחמש הנחלות תוחכרנה על פי רשימה שמית שתומצא על ידי משפחות יפת לוי
, ועל כן טענו, כי רמ"י פעלה בחוסר סמכות עת החכירה לשלום המנוח את הנחלה ללא הסכמת כל יתר התובעים באותו הליך. כפועל יוצא מכך בקשו, כי בית המשפט יצהיר, כי הנחלה בת 40 הדונם שהוחכרה לשלום המנוח אינה נמנית על חמש הנחלות שעל רמ"י להחכיר להם על פי

פסק דין
קלך.

26.
שמעון יפת ובניו הוסיפו וטענו, כי קיים עיגון לטענותיהם בנוסח דו"ח פרידמן, אשר בסעיף 2 שבו התנה את הקצאת הנחלות על פי רשימה שמית שתומצא על ידי "משפחות יפת לוי
", וטענו כי נוכח לשון הסעיף, רק בני משפחת יפת לוי
, היינו חמשת בניו זכאים לקבל את הנחלות שנפסקו בהליך קלך. לטענתם, שלום המנוח, עדיאל ורחמים אינם נמנים על "משפחות יפת לוי
" כי אם על משפחות "זכריה לוי", ועל כן יש לקבוע כי אינם זכאים לקבל נחלה על פי

פסק דין
קלך. לטענתם, יפת הפריש את הקרקע נשוא הליך קלך לטובת 5 נחלות לבניו, שכן יפת ובניו בלבד עיבדו את המקרקעין נשוא

פסק דין
קלך והיו זכאים לשיטתם לקבל את הנחלות שנפסקו באותו הליך.

27.
שמעון יפת ובניו הוסיפו וטענו, כי המלצות דו"ח פרידמן לא היו סופיות והסמכות הסופית מהבחינה המנהלית הייתה לשר החקלאות. לטענתם, בהחלטה מיום 13.06.1984 החליט שר החקלאות לאחר עיון בדוח ובהחלטות הקודמות, להותיר את המצב הקיים ללא שינוי. לשיטתם, משמעות החלטת שר החקלאות הייתה ביטול דו"ח ועדת פרידמן, ועדת ההחכרות וועדת הערר, אשרור של התכנית המשקית והותרת המצב הקיים על מקומו, היינו הותרת כל "שטח המחלוקת" בהחזקת ובעיבוד לוי, שעמד לטענתם על 17 מגרשים ובתים אשר לשיטתם היה על רמ"י להקצות, אלא שסירבה לעשות כן. הם הוסיפו, כי החלטת שר החקלאות מעולם לא בוטלה, והצהרת משרד המשפטים בפני
בית המשפט בהליך קלך, כי "שר החקלאות ביטל את ההוראה "להקפיא" את המלצות הצוות" התבססה על מזכר פנימי של משרד המשפטים ועל כן, אין בכוחה להוות אסמכתא לביטול החלטת שר החקלאות, ומשכך, ונוכח מסקנתם כי החלטת שר החקלאות לא בוטלה, טענו כי על רמ"י ליישמה.

28.
לטענת שמעון יפת ובניו, בעקבות לחץ שהפעילה רמ"י על משפחת לוי באמצעות הגשת

פסק דין
גרשון וקלך לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ואיומים בפינויים המידי מהבתים הם פנו למשה שור, מנהל משרד החקלאות האזורי בית שאן וחבר בצוות פרידמן, ובעקבות פגישותיהם עמו העבירו לו רשימה שמית של הזכאים לשיטתם לקבל נחלות, אשר כללה את חמשת בניו של יפת: ישי, אשר, דני ויאיר. בעקבות מכתבם זה טענו, כי משה שור כתב מכתב למנכ"ל משרד החקלאות בו המליץ, הואיל והעניין אינו בטיפולו של משרד החקלאות "לגרום לקביעת הסדר עם יפת לוי
בהתאם לסיכום הנ"ל". לשיטת שמעון יפת ובניו,
המלצתו של משה שור אשר היה חבר בצוות פרידמן מוכיחה כי מכתבו של יפת לוי
שיקף את כוונות והמלצות הצוות לגבי זהות המקרקעין, לגבי הזכאים לנחלות.

29.
באשר למיקום הנחלות טענו שמעון יפת ובניו, כי "יש להניח ברמה גבוהה של וודאות" שצוות פרידמן לא התכוון ששטחי א' של הנחלות יהיו הבתים והמגרשים בהם הוכרו יפת ומשפחתו כברי רשות על פי

פסק דין
גרשון, בפרט נוכח טענתם כי למתגוררים בבתים אלה יועדו משקים על פי התכנית המשקית, ובכללם יפת, שמעון, שלום המנוח וזכריה (לימים רחמים שנכנס בנעליו). לטענתם, פסקי דין קלך וגרשון הם הליכים שונים שדנו בקרקעות שונות, ועל כן הטענה כי

פסק דין
קלך המאוחר ל

פסק דין
גרשון גובר אינה נכונה. לטענתם, מיקום הנחלות שבקשה רמ"י להקצות להם לצורך מימוש

פסק דין
קלך, במיקום נחלות הרשות הקיימות והמוחזקות על ידם בפועל אינו תואם את מיקום המקרקעין שבמחלוקת ב

פסק דין
קלך, שהייתה כאמור בגוש 17351 בלבד, ועל כן טענו, כי אין מקום לקביעה כי רמ"י רשאית להקצות להם במסגרת הנחלות שנקבעו ב

פסק דין
קלך את הנחלות בהן החזיקו מכוח הסכמי ברי הרשות אשר הוכרו ב

פסק דין
גרשון, ועליה לאתר חמש נחלות על פי

פסק דין
קלך במקום אחר ולא בנחלות המוחזקות על ידם כיום.

30.
באשר לטענות עדיאל, טענו שמעון יפת ובניו כי הגם שאינם חולקים על כך שעדיאל היה בעל חוזה בר רשות לגבי משק מס' 15 כיתר נחלות הרשות שצוינו ב

פסק דין
גרשון, יש לדחות את טענותיו לזכויות חכירה במשק מס' 15, וזאת משום שנוכח

פסק דין
גרשון, אשר הורה על פינוי כל המגרשים שהוחזקו על ידי בני משפחת לוי אותה עת, הוא איבד את זכויותיו במשק מס' 15. שמעון יפת ובניו העלו טענה לחזקה נוגדת של מלכה לוי, וזכות שבדין, וטענו כי עדיאל ידע על מגורי ישי ומלכה אשתו בבית במשק מס' 15 ולא הלין על כך, ורק בשנת 2005, לאחר 26 שנים רצופות במהלכן החזיקו בני הזוג בבית והתגוררו בו, ביקש עדיאל ממלכה לפנותו. לטענת שמעון יפת ובניו, בקשת עדיאל להסדיר עמו את החזקה במשק מס' 15 ובבית הבנוי עליו נדחתה על ידי רמ"י לאור העובדה שמלכה התגוררה בבית. נוכח האמור טענו שמעון יפת ובניו, כי לישי ומלכה לוי יש חזקה נוגדת המפקיעה את זכותו של עדיאל בבית הבנוי במשק מס' 15, ולחלופין לאור עבודות השיפוץ שביצעו בבית הם הפכו לדיירים מוגנים בו. עוד נטען כי ביום 21.01.15 בעקבות גירושי בני הזוג, ויתר ישי על זכויותיו הנטענות בבית הבנוי על משק מס' 15 לטובת מלכה והילדים.

31.
שמעון יפת ובניו טענו, כי יש לדחות את טענותיו של עדיאל כי הוא זכאי לאחת מחמש הנחלות מכוח

פסק דין
קלך, גם מהטעם שהוא כלל לא עסק בחקלאות, נטש את משק מס' 15 וויתר על זכויותיו בו, לא שהה בארץ במועד ההליכים, לא נכלל בתכנית המשקית ולא עמד בקריטריונים שנקבעו לוועדת פרידמן לקבלת נחלה. לשיטתם, מאחר שעדיאל הוא בן למשפחות לוי שמלאו לו 18 שנים במועד דו"ח פרידמן, הרי שהוא זכאי לשיטתם על פי סעיף 3 בדו"ח פרידמן לקבל מגרש לבניה בלבד אך אינו זכאי לקבל משק או נחלה.

טענות רמ"י

32.
טענותיה של רמ"י נתמכו בשני תצהירים שהוגשו מטעמה על ידי תמיר ברקין, מנהל מרחב עסקי ברמ"י. רמ"י טענה, כי יש לדחות את המרצת הפתיחה שהגישו שמעון יפת ובניו מחמת השתק פלוגתא, מניעות ומעשה בית דין כמו גם מחמת שיהוי ניכר. לשיטתה שוב מבקשים שמעון יפת ובניו להעלות ולפתוח מחדש שאלות שנדונו והוכרעו על ידי בתי המשפט על ערכאותיהם השונות, ולדון מחדש בפסקי דין חלוטים וסופיים בהם נקבעו כבר לפני שלושים שנה כל הממצאים הרלבנטיים המהווים השתק ומעשה בית דין כלפי בני משפחת לוי. עוד נטען, כי שמעון יפת ובניו אינם מתמקדים בתביעתם בהצהרה אודות זכויותיהם הנטענות, אלא בניסיון לפסול זכויותיהם של אחרים מבני משפחתם, ובכך יוותר פתח להמשך הסכסוך ולא לסיומו. נוכח הסכסוך הפנימי שנתגלע בין התובעים בהליך קלך, ובהיעדר הסכמה ביניהם לגבי זהות הזכאים לקבל נחלה על פי

פסק דין
קלך, ביקשה רמ"י כי בית המשפט יידרש לסוגיה, ויקבע אחת ולתמיד מי הם הזכאים לחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך.

33.
לטענת רמ"י, פסקי הדין גרשון וקלך הם פסקי הדין שמסדירים את המחלוקות שהתגלעו בנוגע למקרקעין ביישוב פורייה כפר עבודה. לשיטתה, דו"ח פרידמן קבע את מלוא הזכויות של משפחת לוי במקרקעין הידועים כאדמות כפר עבודה פורייה והמקרקעין השכנים, וניתן לו תוקף של

פסק דין
חלוט ב

פסק דין
קלך, ולמעט הזכויות שהוכרו כאמור, בית המשפט הורה, הן ב

פסק דין
קלך והן ב

פסק דין
גרשון, על סילוק ידם של בני משפחת לוי מיתרת המקרקעין והמבנים שהוחזקו על ידם באותה עת. רמ"י הפנתה לשורה של הליכים משפטיים, אשר בגדרם עשו בני משפחת לוי ניסיונות חוזרים ונשנים בכל דרך אפשרית לערער אחר פסקי הדין גרשון וקלך ולזכות בהכרה בזכויות נוספות במקרקעין ביישוב פורייה כפר עבודה, ניסיונות שנדחו פעם אחר פעם בשל מעשה בית דין וסופיות ההליכים בפסקי הדין גרשון וקלך, ונקבע חד משמעית כי פרט ל- 200 דונם בני משפחת לוי אינם זכאים למקרקעין נוספים בהם החזיקו בפועל.

34.
לטענת רמ"י, משניתן

פסק דין
קלך השני, לאחר שחלף המועד להגשת ערעור על פסק הדין, הריהו

פסק דין
חלוט ומחייב ואין להלין על קביעותיו, ובכלל זה חל השתק פלוגתא באשר לטענת שמעון יפת ובניו, כי שר החקלאות הורה במכתבו מיום 13.06.1984 על ביטול דו"ח פרידמן ועל הותרת התכנית המשקית על מקומה, טענה שנדחתה בהחלטת בית המשפט בהליך קלך מיום 15.07.1984 (נספח 19 לכתב התשובה להמרצת הפתיחה). לטענתה, הטענה בדבר החלטת שר החקלאות נדונה ונדחתה בערכאות השיפוטיות ואין מקום להעלות טענות אלה שוב, ואף בית המשפט הגבוה לצדק קבע, כי אין סיבה להידרש לשאלה האם אכן בוטלה ההקפאה, משאומצו המלצות דו"ח פרידמן ומשניתן להן תוקף של

פסק דין
(ר' בג"ץ 7823/02 יפת לוי
נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'). כך הפנתה רמ"י גם להחלטת בית המשפט בהליך קלך, בהמרצה 460/87 שם קבע בית המשפט כי עסקינן ב

פסק דין
חלוט ואין להידרש לטענה, ולבר"ע שהוגשה על ההחלטה ונדחתה אף היא.

35.
נוכח האמור טענה רמ"י, כי אין תוקף לתכנית המשקית ובכל הנוגע להכרה בזכויות למשפחת לוי תקף

פסק דין
קלך בלבד. לטענתה, היא הביעה נכונות לממש את

פסק דין
קלך במהלך כל שנים, ואולם
היו אלה בני לוי שנמנעו מכך, ובדיעבד התברר שהיה זה עקב המחלוקת הפנימית שהתגלעה ביניהם באשר לחלוקת המקרקעין. לטענת רמ"י אין מקום להידרש לטענת שמעון יפת ובניו, כי

פסק דין
קלך לא כלל את כל המקרקעין שהוחזקו על ידי בני המשפחה, הן משום שהמקרקעין נשוא ההליך נזכרו בפסיקתא אשר תקפה ולא בוטלה, והן משום שפסק הדין הסדיר את כל זכויותיהם. בכל הנוגע למקרקעין נוספים בהם החזיקו בני משפחת לוי אותה עת נפסק כי הוחזקו שלא כדין ועליהם לפנותם, בהתאם ל

פסק דין
גרשון ו

פסק דין
קלך.

36.
רמ"י טענה, כי כבר ביום 29.11.1984 לאחר שהתקבל דו"ח פרידמן ועוד בטרם ניתן

פסק דין
קלך, כינס המנהל ישיבה של ועדת ההחכרות 82 אליה זומנו יפת ושלום המנוח והמליצה על הקצאת חמש נחלות חקלאיות בנות 40 דונם למשפחות לוי. לטענתה, ביום 13.3.1985 שלח המנהל ליפת מכתב ובו הודיע על הכנת 5 עסקאות נחלה עבור משפחות לוי, אשר כל אחד מורכבת ממגרש לבניה בשטח 2 דונם וחלקה לעיבוד חקלאי בשטח של 38 דונם, אליו צורף תשריט ושמות הזכאים, שמעון משק מס' 7, יפת משק מס' 13, שלום המנוח משק מס' 14, עדיאל וישי, משק מס' 15 וזכריה משק מס' 42. לטענת רמ"י, מגרשי הבניה והחלקות החקלאיות אותרו על ידי המנהל בשטח הבנוי של היישוב באופן שבתי המגורים בהם התגוררו בני משפחת לוי והשטחים החקלאיים בהם החזיקו בפועל אותה עת יכללו בתוכם, על מנת למנוע את פינויים והריסתם. לטענת רמ"י, הסדרת הסכמי החכירה נועדה להסדיר את הזכויות במקרקעין בהם החזיקו בפועל ממילא ובמקביל פינויים משטחים עודפים שהחזיקו בהם שלא כדין, וקבלת תשלום דמי חכירה עבור המקרקעין, דמי חכירה שנמנעו לשלם עד אז.

37.
לטענת רמ"י, היחיד מבני משפחת לוי שנענה לפניית המנהל כאמור וביקש להסדיר את זכויותיו בבית בו התגורר היה שלום המנוח, וביום 27.12.1988 אושרה ההקצאה לשלום המנוח כנגד חתימתו על כתב וויתור בגין טענות לזכויות נוספות כלשהן במקרקעין ביישוב. ביום 03.12.1992 נחתם עמו הסכם חכירה, כאחד הזכאים לקבלת נחלה מתוך חמש הנחלות שנפסקו בהליך קלך. לטענת רמ"י, ההקצאה לשלום המנוח אושרה בטרם נתגלה לה דבר המחלוקת בין בני משפחת לוי באשר לזכאים לקבל את הנחלות על פי

פסק דין
קלך, ועל כן, ונוכח היות שלום המנוח אחד מחמשת האחים בני הדור השני, אישרה את ההקצאה. לאחר שהתקבלה דרישת יפת להקצאת הנחלות לחמשת בניו, דרישה שלא תאמה את שמות התובעים בהליך קלך, העלתה רמ"י את הדרישה לקבל הסכמת כל התובעים בהליך קלך כתנאי להמשך ההקצאה.

38.
רמ"י טענה עוד, כי אין שחר לטענה כי יפת ובניו לבדם עיבדו את המקרקעין, וטענה כי לא קמה ליפת כל סמכות להפריש את הנחלות לטובת חמשת בניו בלבד ולהעדיפם על פני אחיו. בעניין זה תמכה רמ"י בטענת עדיאל, כי הנחלות מגיעות לחמשת האחים בני הדור השני, אשר החזיקו במקרקעין מכוח הסכמי הרשות שנחתמו עמם בחמש נחלות הרשות. בהתייחס לבקשת עדיאל להקצות לו את משק מס' 15 טענה רמ"י, כי טענותיו דרות בכפיפה אחת עם טענותיה, כי איתרה את הנחלות על פי

פסק דין
קלך בשטח הבנוי של הישוב באופן שבתי המגורים בהם מתגוררים המבקשים בפועל יכללו בתוכם על מנת למנוע פינויים כפי שנקבע ב

פסק דין
גרשון. לטענתה,
אמנם משק מס' 15 לא נכלל בגדר נחלות הרשות שנזכרו ב

פסק דין
גרשון, ואולם היא
נכונה להחכירו לעדיאל, ככל שבית המשפט יקבע כי הוא אחד הזכאים לנחלה על פי

פסק דין
גרשון.

39.
בסיכומיה טענה רמ"י, כי יש לתת את הדעת לעובדה ששמעון יפת ובניו בסיכומיהם המתוקנים התייחסו למסמכים שנפסלו, וזאת למרות החלטת בית המשפט מיום 20.09.16 בגדרה נדחתה בקשתם להוספת מסמכים חדשים לסיכומיהם. לטענת רמ"י, מדובר בהתנהגות המצביעה על זלזול בוטה כלפי בית המשפט, בניסיון לבצע מחטף שאין להכשירו, ועל כן בקשה, כי ייפסלו הסיכומים שהוגשו מטעם שמעון יפת ובניו, ויושתו עליהם הוצאות גבוהות בשל כך. כן הפנתה רמ"י לשורה של פסקי דין והחלטות מהם עולה השיטה בה נקטו בני לוי במהלך השנים בסחבת ומריחת זמן, וטענה כי גם בכך יש להתחשב בפסיקת ההוצאות.

טענות שלום המנוח

40.
אלמנתו של שלום המנוח (להלן: "חנה") טענה, כי לא הייתה שותפה פעילה בכל הקשור להליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים ולהליך קלך, כמו גם לפעולות שננקטו על ידי שלום המנוח בנוגע לנחלה שהוקצתה להם, העובדות אינן ידועות לה מידיעה אישית, ועל כן לא הגישה תצהיר מטעמה וטענה, כי טענותיה עולות ממסמכים שצורפו להמרצת הפתיחה מטעם שמעון יפת ובניו ומכתב התשובה של רמ"י.

41.
חנה הצטרפה לטענות רמ"י, וטענה אף היא כי

פסק דין
קלך, אשר נתן תוקף להמלצות דו"ח פרידמן, והורה על הקצאת חמש נחלות לבני משפחת לוי הסדיר באופן סופי את זכויות בני משפחת לוי במקרקעין בישוב פורייה כפר עבודה. לטענתה עולה ממסמכי רמ"י, כי הנחלה הוקצתה לשלום המנוח על ידי רמ"י בהסתמך על חוות דעת היועץ המשפטי של רמ"י, על פיה הוא אחד מבעלי הדין המשתייכים למשפחת לוי בהליכים המשפטיים וזכאי לאחת מחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך. חנה הוסיפה וטענה, כי שלום המנוח היה אחד מחמשת האחים לבית משפחת לוי, בניו של זכריה המנוח הזכאים לנחלות, אף הוא כאחיו היה חקלאי ועבד בפועל בחקלאות, וגם הוא היה צד להליך קלך כיתר אחיו, והיה מיוצג על ידי יפת שייצג את כל האחים בהליכים אלה, ועל כן טענה, כי היה זכאי לקבל אחת מחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך כיתר אחיו.

42.
לטענת חנה, לא הוכחה טענתם של שמעון יפת ובניו, כי שלום המנוח זכאי היה לקבל משק על פי התכנית המשקית ולא נחלה על פי

פסק דין
קלך. טענה זו לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא שהוכחשה על ידי רמ"י. בעניין זה הפנתה חנה לעדות של תמיר ברקין מטעם רמ"י, אשר העיד, כי הנחלה שהוקצתה לשלום המנוח הוקצתה לו כדין על פי

פסק דין
קלך ולא מכוח זכות אחרת כלשהי, וכי אין שחר להבחנה לה טוענים שמעון יפת ובניו בין "משק" ל"נחלה", וכי למעשה "משק" ו"נחלה" חד הם (עמ' 59 ש' 24-26). חנה הוסיפה, כי משאין שמעון יפת ובניו מתכחשים לזכותו של שלום לוי לקבל משק, אין להם זכות להלין על כך שקיבל נחלה כאמור, בפרט שעה שגם לשיטתם אין חולק כי היה חקלאי ועיבד את האדמה שנים רבות (ר' עדות בנימין לוי מטעם שמעון יפת ובניו עמ' 52 ש' 27). חנה טענה, כי המרצת הפתיחה שהגישו שמעון יפת ובניו, שבמהותה נישול שלום לוי מזכויות בנחלה שקיבל, הוגשה בשיהוי ניכר של 24 שנים לאחר שהנחלה הוקצתה, לאחר ששלום המנוח נפטר, שעה שבנו ואלמנתו לא היו מעורבים בהליכים ואין להם כל ידיעה אישית מלבד מסמכים קיימים, ועל כן יש לדחותה.

43.
נוכח האמור ביקשה חנה, כי המרצת הפתיחה שהוגשה על ידי שמעון יפת ובניו נגד שלום לוי תידחה וייקבע, כי הנחלה שהוקצתה לשלום המנוח בהסכם החכירה מיום 03..12.1992 הוקצתה לו כדין והיא אחת מחמש הנחלות שהוקצו למשפחת לוי ב

פסק דין
קלך, וכי אין לשלול משלום המנוח את הזכויות בנחלה זו.




טענות רחמים

44.
רחמים תמך בתצהירו בטענות עדיאל, כי היה חקלאי כיתר אחיו. במהלך חקירתו הנגדית טען רחמים, כי הוא צעיר האחים, אף הוא עסק בחקלאות כאחיו, התגורר בפורייה כפר עבודה בבית הוריו, ולטענתו הוסכם בין כל האחים, כי הוא הבן הממשיך לגבי נחלת הרשות של אביו. רחמים טען, כי יפת ייצג אותו ואת אחיו בהליכים למימוש זכויותיהם הקנייניות, ואולם בשלב מסוים "התהפך" עליו יפת כטענתו וביקש לנשלו. כן טען,
כי נתן, בנו של יפת, פלש לבית בכוח ומתגורר בו כיום ללא רשותו. לטענת רחמים
גם הוא עבד בחקלאות ומגיעות לו זכויות בנחלות כיתר אחיו. רחמים טען, כי חמש הנחלות היו מיועדות לחמשת האחים בני הדור השני, וכי מי שזכאי לקבל את הנחלות הם: יפת, שמעון, עדיאל, שלום המנוח ורחמים.

דיון והכרעה

45.
אקדים מאוחר למוקדם, ואציין כבר כעת, כי לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהונחו בפני
י, נחה דעתי כי חמשת הזכאים לקבלת חמש נחלות על פי

פסק דין
קלך הם חמשת האחים בני הדור השני, בניו של זכריה המנוח: יפת, שמעון, רחמים, שלום המנוח ועדיאל, וכי הנחלה שהוחכרה לשלום המנוח בהסכם חכירה מיום 03.12.1992
היא אחת מחמש הנחלות שנפסקו על פי

פסק דין
קלך, וכי נותרו 4 נחלות נוספות על פי

פסק דין
קלך שעל רמ"י להחכיר לארבעת האחים בני הדור השני יפת, שמעון, עדיאל ורחמים.

46.
טוב היה אלמלא הוגשה המרצת הפתיחה שהגישו שמעון יפת ובניו. במסגרת כתבי הטענות, התצהירים והסיכומים שהוגשו על ידם בהליך זה, פרשו שמעון יפת ובניו באריכות רבה וחזרתיות השתלשלות רבת שנים של אירועים, התכתבויות והליכים משפטיים, בצורה מגמתית, חלקית, מסולפת ומטעה. טענותיהם העובדתיות הרבות של שמעון יפת ובניו, לא זו בלבד שכלל לא נתמכו בראיות כלשהן, כפי שיפורט להלן, אלא שאינן משקפות את המציאות לאשורה. שמעון יפת ובניו ביקשו לפתוח מחדש נושאים ישנים שכבר נדונו והוכרעו על ידי ערכאות שיפוטיות פעמים רבות בעבר, העלו טענות
שמנוגדות לחלוטין להחלטות ולפסקי דין חלוטים של בתי המשפט השונים שדנו בעניינים נשוא הליך זה, כאילו המציאות והכרעות שיפוטיות אינן מעניינן כלל, ודומה שעבורם כל האמצעים כשרים בדרך להשגת מטרתם והיא עוד ועוד אדמות לא להם.

מעיון ב

פסק דין
גרשון, אשר ניתן כאמור לפני כשלושים שנים, דומה כי דבר לא השתנה בדרך ההתנהלות של יפת ובניו. כפי שנפסק ב

פסק דין
גרשון, שמעון יפת ובניו ניהלו את הדיון תוך כדי שהם יודעים היטב כי אין באמתחתם כל טענה של ממש וכל זכויות, אך מתוך ניסיון "למשוך" ו"לסחוב" את הדיון ככל שניתן, ולהנות בינתיים מהמצב הקיים, תוך שהם מודעים לעובדה שאין בידם כל הגנה וזכויות. קביעה נוספת הרלבנטית לעניינו היא, קביעתו של השופט גרשון, כי על פי הראיות שהובאו בפני
ו, משפחת לוי נהגה בעניין זה באלימות רבה וסירבה לקבל את החלטת הבעלים לעשות במקרקעין כאוות נפשו. בית המשפט קבע, כי בני משפחת לוי גרמו נזק לכפר עבודה פורייה באשר בהתנהגותם האלימה, נטלו לעצמם בכוח הזרוע זכויות שאין להם, ואלצו אזרחים מן השורה לעמוד ולהתדיין עמם במשפט ארוך מתיש ויקר, וזאת על לא עוול בכפם ובשל תאבונם הגדול של בני המשפחה אשר כבר החליטו אלו מקרקעות המדינה יהיו "שלהם" וכבר ייעדו בית זה לילד זה ובית אחר לילד אחר. עוד קבע בית המשפט ב

פסק דין
גרשון, כי בני משפחת לוי נהגו, כמי שסבורים כי "אני ואין בלתי עוד". דומה, כי את שעשו בעבר לתושבים אחרים ביישוב פורייה כפר עבודה, מבקשים כעת בניו של יפת לעשות לאחיו של יפת בני הדור השני, ובפרט לעדיאל, שלום המנוח ורחמים, למנוע מהם לממש את זכויותיהם על פי

פסק דין
קלך, ולמעשה לנשלם ולנכס לעצמם זכויות אלה שלא כדין.

47.
מקובלות עליי טענות רמ"י, עדיאל ושלום המנוח בסיכומיהם, כי יש לדחות את טענותיהם העובדתיות של שמעון יפת ובניו ולו מהטעם שלא נתמכו כלל בראיות. התצהיר היחיד והעד היחיד מטעם שמעון יפת ובניו היה בנימין, בנו של שמעון, אשר אינו אחד מבעלי הדין, ואשר במהלך עדותו בבית המשפט התברר כי למעשה בכל התצהיר שהגיש אין עובדה אחת שידועה לו מידיעה אישית, וכל ידיעותיו באות לו מפגישות שנפגש לטענתו עם מנהל המחוז ברמ"י (עמ' 38 ש' 28 – 31, עמ' 39 ש' 24 – 27) ומתוך מסמכים שהיו בארכיון המשפחה ומתוך פסקי דין (עמ' 41 ש' 21 – 23). בנימין
לא היה צד להליכים המשפטיים השונים, ובפרט להליך נשוא

פסק דין
קלך הרלבנטי לענייננו, שכן היה בן 17 בלבד במועד מתן פסק הדין וילד במהלך האירועים נשוא ההליך, ועל כן,
אין לקבל את עדותו ואת המסמכים שצורפו לתצהירו, ושלא נערכו על ידו כראיה להוכחת אמיתות הדברים, שכן מדובר בעדות שמיעה וסברה אשר אינה קבילה.

48.
תמוהה גם העובדה, ששמעון ויפת לא הגישו תצהיר של מי מהם, ולא התייצבו למתן עדות, וזאת על אף שהעובדות ידועות להם באופן אישי ולהם אינטרס כבעלי דין בתובענה, המבקשים לנכס לעצמם את המקרקעין על פי

פסק דין
קלך, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת להימנעות זו. בעניין זה, משנשאל בנימין מדוע אביו שמעון ודודו יפת, לא הגיעו למתן עדות, השיב כי מצבם הבריאותי הקשה אינו
מאפשר זאת, ואולם לא הציג כל מסמך וכל ראיה בעניין זה. משנשאל על ידי בית המשפט מדוע לא צירפו מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הרפואי של יפת, כמי שאינו יכול להעיד, השיב בנימין כי "הבן שלו יכול להביא" וכי אינו יכול להשיג מיפת מסמכים רפואיים (עמ' 39 ש' 16 – 18). ברור שאין לקבל דברים אלה. שמעון ויפת, הם שני האחים בני הדור השני, אשר מבקשים לנשל לכאורה את יתר שלושת האחים מזכויותיהם, לאחר שצעדו איתם יד ביד לאורך כל השנים וההליכים. העובדות העומדות בבסיס המחלוקת
ידועות לשניים אלה מידיעה אישית, לרבות ההסכמות שהיו בין האחים וההבנות באשר למי מיועדות הנחלות בהליך קלך. הדברים נכונים בפרט לגבי יפת, אשר הוא לכאורה בעל האינטרס הגדול ביותר נוכח טענתו, כי הוא לבדו מבין כל חמשת אחיו זכאי לקבוע למי תחולקנה חמש נחלות הליך קלך, ומבקש לנשל את אחיו ולהקצות את כל חמש הנחלות לידי בניו ממשיכיו. בנסיבות אלה ברור שהגשת תצהיר מטעמו של יפת והתייצבותו לחקירה נגדית על גרסתו מחויבות המציאות, בפרט נוכח גרסתם הסותרת של אחיו, וטענתם, כי ההסכמה בין האחים, על בסיסה גם ניתן לו ייפוי כוח מטעמם לייצגם הייתה, כי כל אחד מחמשת האחים בני הדור השני זכאי לקבל נחלה, הסכמה אשר התנער ממנה בדיעבד לאחר

פסק דין
קלך באופן חד צדדי והחליט לנשלם. בנימין לא נתן כל הסבר להימנעותם של ישי, נתן ואשר כמו גם מלכה מהגשת תצהירי עדות והתייצבות למתן עדות בפני
בית המשפט (עמ' 39 ש' 28 – 32, עמ' 40 ש' 1 – 3, עמ' 47 ש' 19 – 21).

התנהלות זו יש לזקוף לחובתם של שמעון יפת ובניו, שכן על פי ההלכה
הפסוקה, חזקה על בעל דין, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שיכולה לשמש לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהייתה בהישג ידו, וזאת מבלי שסיפק הסבר סביר למחדל זה, קמה חזקה כי אילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו. על פי כלל זה, ככל שמדובר בראיה משמעותית יותר, רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות וקיצוניות יותר נגד בעל הדין שנמנע מהבאתה. בהתאם להלכה הפסוקה הימנעות זו מקימה את החזקה, שאלו הוגשו תצהירים מטעם שמעון ויפת, והם היו מתייצבים לחקירה על גרסתם, היו הדברים פועלים לחובתם. נוכח האמור, ניתן לדחות את המרצת הפתיחה שהוגשה על ידי שמעון יפת ובניו ולו מהטעם שלא הוכחו העובדות הנטענות בה.

49.
דין המרצת הפתיחה שהגישו שמעון יפת ובניו להידחות גם מהטעם שהוכח פוזיטיבית, כי אין לטענותיהם של שמעון יפת ובניו בסיס עובדתי או משפטי. מקובלת עליי עדותם של עדיאל ורחמים, שתואמת את עמדת רמ"י ועמדת שלום המנוח באמצעות אלמנתו, כי חמש הנחלות נועדו לחמשת האחים בני הדור השני, בניו של זכריה המנוח אשר החזיקו בחמש הנחלות בפועל מכוח הסכמי בר רשות היסטוריים.

50.
אין לקבל את הטענה, כי עדיאל לא היה זכאי לקבל נחלה על פי

פסק דין
קלך שכן עזב את פוריה כפר עבודה, נטש את ביתו, לא היה חקלאי כלל ולמעשה וויתר על זכויותיו. גרסתו של עדיאל, עליה חזר במהלך חקירתו הנגדית הייתה, כי היה חקלאי כאחיו, עבד איתם בשותפות עד לשנת 1970 אז עבר להתגורר בארצות הברית, והעיד כי הוכר כחקלאי, וכי בשלב מסוים כל המשפחה הפסיקה לעסוק בחקלאות (עמ' 23 – 25 לפרוטוקול). עדיאל חזר על הדברים במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 31 ש' 25 – 32), וגרסתו לא הופרכה. גרסה זו קבלה חיזוק בתצהירו של רחמים אשר הצהיר כי עדיאל עסק בחקלאות יחד עם אחיו. טענתם של שמעון יפת ובניו כי עדיאל לא עמד בקריטריונים שנקבעו בוועדת פרידמן לקבלת נחלה לא הוכחה.

51.
עדיאל הכחיש את הטענה, כי נטש את הבית על משק מס' 15 וכי ויתר על הזכויות בו. לטענתו הוא מעולם לא ויתר על זכויותיו במשק מס' 15, וטען כי מגוריו של ישי בבית במשק מס' 15 היו בהסכמתו, אשר ניתנה באופן זמני בלבד, בכפוף לזכויותיו שלו, ועד לחזרתו לישראל (עמ' 29 ש' 25 – 30). בהתייחס לטענה כי לכאורה ויתר על זכויותיו בנחלה חקלאית, משהתבקש להתייחס למכתבים מהם עולה לכאורה כי ויתר, הסביר עדיאל, כי נוכח הקשיים בהם נתקל, העדיף לבקש בשלב ראשון את הבית במשק מס' 15 ובשלב מאוחר יותר להתעקש על נחלה חקלאית (עמ' 17 ש' 22 – 24, עמ' 18 ש' 10 – 24). הסבר זה מניח את הדעת, ובהיעדר הוכחה אחרת מטעם שמעון יפת ובניו בדבר ויתור או הסתמכות יפת שמעון ובניו על הוויתור הנטען ושינוי מצבם לרעה, אין לקבל את הטענה.

גרסתו של עדיאל מקבלת חיזוק גם ב

פסק דין
גרשון. עיון ב

פסק דין
גרשון מעלה, כי התובעים, אשר, שמעון יפת ובניו נמנו עליהם, טענו באותו הליך, לגבי המבנה במשק מס' 15, כי הוא מיועד לעדיאל לוי
, ומאחר שבינתיים הוא בחו"ל, מתגורר שם ישי לוי עם אשתו ובתו (עמ' 4 דף 20 פסקה ז' ל

פסק דין
גרשון). נוכח
טענה זו מנועים שמעון יפת ובניו לטעון כיום ובדיעבד, כי עדיאל נטש את הבית במשק מס' 15 וויתר על זכויותיו בו, טענות שממילא גם לא הוכחו בהיעדר תצהיר מתאים מטעמם לסתור את גרסתו של עדיאל בעניין זה. חזקה על האחים, כי לו סברו, כי ישי נכנס בנעלי עדיאל לגבי משק מס' 15 והנחלה המגיעה לעדיאל, לא היה עדיאל נכלל ברשימת התובעים בהליך גרשון ובהליך קלך.

52.
כאמור, עדיאל נמנה על חמשת האחים לבית לוי בניו של זכריה והעיד, כי חמשת האחים היו בעלי הסכמי בר רשות והיו זכאים לקבל נחלה על פי

פסק דין
קלך, ויפת ייצגם לצורך כך על פי ייפוי כוח שנתנו לו. גם רחמים העיד בעניין זה, כי הזכאים לקבל נחלות על פי

פסק דין
קלך היו חמשת האחים בניו של זכריה אשר החזיקו בנחלות מכוח הסכמי הרשות, ובעניין זה טען, כי הוא בן ממשיך של אביו זכריה ונכנס בנעליו. גרסה זו קבלה חיזוק בהתנהלותו של שלום המנוח, אשר פעל על פי אותה הבנה או הסכמה בפועל, עת ביקש לממש את זכותו על פי

פסק דין
קלך, וראה עצמו כאחד הזכאים לקבל את אחת הנחלות שנפסקו באותו הליך.

53.
אין לקבל את טענת שמעון יפת ובניו כי מהמילים "משפחות יפת לוי
" בסעיף 2 בדו"ח פרידמן יש להסיק, כי כוונת עורכי הדו"ח כי יפת בלבד זכאי להעביר את הנחלות לבניו על דעת עצמו ובניגוד לרצון אחיו. נוכח העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי יפת היה הרוח החיה והדומיננטית בכל ההליכים המשפטייים והמנהליים וייצג בהם את כל אחיו, יש לפרש את המונח "משפחות יפת לוי
" כמשפחתו המקורית של יפת, היינו אחיו, בניו של זכריה המנוח, ואין מקום לפירוש, כי הכוונה לבניו של יפת בלבד. בהקשר זה יש לציין, כי
שניים מבניו של יפת הטוענים לזכויות על פי

פסק דין
קלך, כלל לא היו צד
להליך קלך, עובדה אשר שומטת את הבסיס לפרשנות לה הם טוענים. זאת ועוד, וכפי שהובא לעיל, לא הובאה כל ראיה התומכת בפרשנות לה טוענים שמעון יפת ובניו, למעט תצהירו של בנימין, שכאמור אינו צד להליך ואינו יכול להעיד על הדברים מידיעתו האישית. גם הטענה, שכוונת צוות פרידמן הייתה להקצות את הנחלות לחמשת בניו של יפת, או ליתן לו זכות בלעדית לקבוע את שמות הזכאים לנחלה, כטענת שמעון יפת ובניו, כלל לא הוכחה. נראה כי צוות פרידמן לא ביקש לקבוע את שמות הזכאים לנחלה, והותיר עניין זה להסכמה משפחתית פנימית.

54.
באשר לזכאותו של רחמים לקבל נחלה, הוא העיד, כי הוא היה חקלאי כאחיו, וכי
התגורר בפורייה כפר עבודה בבית הוריו (עמ' 32 ש' 29 – 32, עמ' 33 ש' 1 – 2). לטענתו, הוסכם על כל האחים, כי הוא הבן הממשיך לגבי נחלת הרשות של אביו (עמ' 35 ש' 11 – 15). רחמים טען, כי יפת ייצג אותו ואת אחיו בהליכים למימוש זכויותיהם הקנייניות, ואולם בשלב מסוים "התהפך" עליו יפת כטענתו וביקש לנשלו. כן טען, כי נתן, בנו של יפת, פלש לבית בכוח ומתגורר בו כיום ללא רשותו. לטענת רחמים, הוא גם עבד בחקלאות ומגיעות לו זכויות בחקלאות כיתר אחיו (עמ' 33 ש' 1 – 2, ש' 14 – 15).
עוד טען כי כל האחים הפסיקו לעבוד בשלב מסוים בחקלאות (עמ' 34 ש' 11 – 14, 24). רחמים טען, כי חמש הנחלות היו מיועדות לחמשת האחים בני הדור השני, והעיד כי מי שזכאי לקבל את הנחלות היו יפת, שמעון, עדיאל, שלום המנוח ורחמים (עמ' 36 ש' 26 - 32). משנשאל על מה הוא מבסס את עמדתו השיב, כי אף הוא היה אחד מחמשת בעלי הדין במקור, אשר תבעו לעצמם נחלות, והעיד, כי יפת אחיו הבטיח כי ילחם בשבילו (עמ' 36 ש' 26 – 32, עמ' 37 ש' 1 – 4). גרסתו של רחמים לא הופרכה ולא הובאה נגדה גרסה נגדית על ידי מי מטעם שמעון יפת ובניו. זאת ועוד, מעיון בהמרצת הפתיחה עולה, כי אין מחלוקת כי רחמים היה הבן הממשיך בנחלת הרשות בה החזיק אביו זכריה ונכנס בנעליו לגבי נחלה זו כבר בתכנית המשקית (עמ' 7 בהמרצת הפתיחה).

55.
בעניין הזכאים לקבל את הנחלות על פי

פסק דין
קלך עומדת גרסתם של שלושת אחיו של יפת, שלום המנוח, עדיאל ורחמים, כי הסכמת האחים הייתה כי חמשת האחים בני הדור השני, אשר החזיקו בזכויות ברי רשות בנחלות הרשות, זכאים לקבל נחלה על פי

פסק דין
קלך, ובכלל זה יפת, שמעון, שלום המנוח, עדיאל ורחמים שנכנס בנעלי זכריה לגבי משק 42. גרסה זו לא הופרכה ולא נסתרה, ולמעשה לא הובאה כנגדה כל גרסה עובדתית נוגדת מטעם שמעון יפת ובניו, אשר היו אף צדדים להליך קלך. גרסתם של שמעון יפת ובניו, כי למעשה יפת רשאי היה להקצות את הנחלות לחמשת בניו משום שהם עיבדו עמו את המקרקעין נשוא

פסק דין
קלך לא זו בלבד שלא הוכחה בראיה כלשהי, היא הוכחשה על ידי רמ"י שטענה כי אין לה שחר. בהיעדר הסכמת כל האחים, אין כל הגיון בטענה כי חמשת האחים בני הדור השני, אשר התגוררו ביישוב מאז עליית המשפחה לישראל, עבדו בחקלאות יחד עם אביהם המנוח זכריה, קבלו חוזי רשות בנחלות הרשות, ינושלו מזכויותיהם בנחלות לטובת בניו של יפת. גרסה זו לא בלבד שלא הוכחה, אלא מדובר בגרסה מופרכת, שאין לה בסיס, וניכר בה, כי היא נובעת אך מתאוות הבצע של יפת ובניו, אשר לא הסתפקו בנחלה שהוקצתה ליפת על פי

פסק דין
קלך, אלא מבקשים לנשל את אחיו, ולנכס לעצמם באופן בלעדי את כל מקרקעי המשפחה על חמש הנחלות שנפסקו כאמור. לכך, אין לתת יד.

56.
שמעון יפת ובניו טענו כאמור לעיל, כי התכנית המשקית בתוקף, וכי חלה בנוסף ל

פסק דין
קלך. בהתאם לטענה זו מגיעים להם 5 משקים על פי התכנית המשקית וחמש נחלות על פי

פסק דין
קלך. אין לקבל טענה זו. בעניין זה העיד תמיר ברקין מרמ"י, כי אין כל הבחנה בין משק לנחלה (עמ' 59 ש' 22 – 28). גם עדיאל העיד כי משק ונחלה זה אותו דבר, וכי אין הבדל בין השניים (עמ' 22 ש' 24 – 28). אין גם לקבל את הטענה, כי

פסק דין
קלך לא נגע לכלל מקרקעי המריבה שהוחזקו על ידי בני משפחת לוי, אלא לחלק בלבד בעוד לגבי החלק הנותר חלה התכנית המשקית. בעניין זה הפסיקתא של

פסק דין
קלך הראשון שרירה ותקפה, וקובעת מפורשות כי פסק הדין חל על 850 דונם והורה על פינוי וסילוק יד ממקרקעין אלה. אין מקום לטענה, כי עם ביטול

פסק דין
קלך הראשון במהלך הערעור בטלה הפסיקתא. כאמור,

פסק דין
קלך השני נתן תוקף ל

פסק דין
קלך הראשון ואימץ את האמור בו, ועל כן אין בו שינוי באשר למקרקעין לגביהם ניתן צו הפינוי כאמור. באשר בטענת שמעון יפת ובניו, כי הגישו תביעה למתן

פסק דין
המצהיר על בטלותה של הפסיקתא בבית משפט השלום בטבריה ה.פ 3736-11-15 אין לשנות מהאמור, שכן בהיעדר הכרעה שיפוטית אחרת הפסיקתא בתוקף. מכל מקום, מקובלת עליי טענת רמ"י, כי אין לטענה זו כל נפקות, שעה שהוכרו ב

פסק דין
קלך אך ורק הזכויות בחמש הנחלות, ובמקביל נפסק הן ב

פסק דין
קלך והן ב

פסק דין
גרשון, כי על בני משפחת לוי לסלק ידם מהמקרקעין העודפים בהם החזיקו.

57.
אין לקבל את הטענה, כי החלטת שר החקלאות מיום 13.06.84 הותירה את התכנית המשקית על כנה וטוב היה אלמלא נטענה. טענה זו נטענה בעזות מצח, תוך הסתרת העובדה, שטענות אלה נטענו בעבר ונדחו, ותוך התעלמות בוטה מהחלטות שיפוטיות בעניין זה, אשר קבעו חד משמעית כי אין להחלטה זו כל נפקות משניתן

פסק דין
קלך. בעניין זה ראוי להפנות להחלטת בית המשפט בהליך קלך מיום 15.07.1984, הקובעת, כי החלטת השר אינה רלבנטית וכי רמ"י אינה צריכה לפעול על פיה, להחלטת בית המשפט הגבוה לצדק, כי אין להידרש לטענה זו משניתן להמלצות דו"ח פרידמן תוקף של

פסק דין
(ר' בג"ץ 7823/02 יפת לוי
נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'), וכן לפסק דינו של השופט אברמוביץ, שדחה עתירה של בני משפחת לוי להכיר בהחלטת שר החקלאות, וקבע, כי בני משפחת לוי מבקשים לעקוף הכרעה המהווה מעשה בית דין. (ר' ה.פ.96/85 הנזכרת בהחלטת השופט ארבל בבשא (נצ') 1284/05 מנהל מקרקעי ישראל נצרת עלית נ' לוי יפת
שניתנה ביום 04.07.05 בת.א. 1215/04).

58.
זאת ועוד, בשורה של פסקי דין שניתנו במרוצת השנים בעניינם של בני משפחת לוי וטענותיהם לזכויות מקרקעין ביישוב פוריה כפר עבודה, נקבע מפורשות, כי זכויות בני משפחת לוי הוכרעו באופן סופי בפסקי הדין גרשון וקלך, אשר מכוחם של שני פסקי דין אלה הוגדרו זכויות בני משפחת לוי במקרקעין המצויים בתחום היישוב פורייה, וכי יוצא כי כל שזכאים בני משפחת לוי לקבל הן
5 נחלות חקלאיות, בשטח כולל של 200 דונם, אשר אחת מהן כבר ניטלה. ההליכים הרבים שהתנהלו בעניינם של בני משפחת לוי פורטו על ידי כב' השופט ארבל בעמ' 2 – 3 להחלטתו מיום 04.07.2005 בבש"א (נצ') 1284/05 מנהל מקרקעי ישראל נצרת עלית נ' לוי יפת במסגרת ת.א. 1215/04), ולא מצאתי לנכון לחזור על הדברים הכתובים שם. יחד עם זאת ומפאת חשיבותם, אביא כאן מדברי כב' השופט גרוניס בבג"ץ 7823/02 לוי יפת נ' מנהל מקרקעי ישראל
בהחלטתו על מחיקה על הסף של עתירה שהגישו יפת, שמעון, רחמים, ובניו של יפת ישי, אשר, נתן דני ויאיר בניסיון נוסף מצדם לקבל זכויות לגבי 1,000 דונם מאדמות כפר עבודה פורייה, לאחר שניסיונותיהם הקודמים במשך 20 השנים שקדמו לעתירה נכשלו:

"... כפי שתואר, וזאת על קצה המזלג, העותרים שבים ומעלים טענות שנדחו בהליכים קודמים. בין אם קיים מעשה בית דין ובין אם לאו, אין זה מתקבל על הדעת שכיום, קרוב ל-20 שנה לאחר שניתנו פסקי הדין בבית משפט השלום בטבריה, יתאפשר לעותרים להעלות מחדש בבית המשפט הגבוה לצדק את השגותיהם ומענותיהם לגבי המקרקעין. מדובר בשיהוי חריג לפי כל קנה מידה. כבר צוין, כי עוד בהחלטתו של בית המשפט השלום מיום 15.7.84 ניתנה אפשרות לעותרים לעתור בפני
בית משפט זה ובלבד שהדבר ייעשה לפני חודש אוקטובר 1984". העתירה שבפני
נו הוגשה בחודש ספטמבר 2002". התיאור המקוצר של השתלשלות העניינים מגלה לא רק שיהוי מופלג, אלא אף שימוש לרעה בהליכי משפט".

59.
בעניין זכויות המגורים הנטענות של ישי ומלכה בבית במשק מס' 15, בהיעדר גרסה עובדתית אחרת של ישי ומלכה, משלא הגישו כל תצהיר מטעמם לא התייצבו למתן עדות, יש לקבל את גרסת עדיאל בעניין זה, כי מעולם לא ויתר על זכויותיו במשק מס' 15, כי נאבק על הכרה בזכויות חכירה במשק 15 כיתר אחיו בהליכים השונים ובפסק קלך בפרט, וכי מגורי ישי ומלכה בבית מס' 15 היו בהסכמתו עד לחזרתו לארץ. רשות זו הייתה זמנית בלבד הניתנת לביטול ולא היה בה כדי להעביר לישי או למלכה זכויות כלשהן בבית או משק מס' 15.

60.
בסופו של יום על אף מלל רב, מסמכים וטענות לרוב, משהסתיים שלב הבאת הראיות,
נדמה שהר טענותיהם של שמעון, יפת ובניו הוליד עכבר, עת התברר, כי אין בפי שמעון יפת ובניו כל טענה של ממש להיבנות ממנה. דומה, כי לאחר שלא הצליח יפת לוי
להשיג עבור אחיו ובניו שטחים גדולים מאשר 200 הדונם שנפסקו להם, החליטו הוא ובניו לנכס לעצמם את כל המקרקעין המשפחתיים ולנשל את אחיו ממקרקעין אלה, תוך שימוש חוזר באותן טענות שחוקות שנדונו שוב ושוב לאורך כל השנים בבתי המשפט, תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר והטרחת כל הנוגעים בדבר. לא זו בלבד שלא הוכחו טענותיהם של שמעון יפת ובניו, אלא שהוכח ההיפך. הוכח כי כוונת חמשת האחים לבית משפחת לוי, בני הדור השני, בניו של זכריה הייתה, כי חמש הנחלות על פי

פסק דין
קלך יוקצו לכל אחד מהאחים, ולא הוכחה כל כוונה והסכמה להקצאת הנחלות לבניו של יפת תוך נישולם.

61.
אין לקבל את טענות יפת ובניו, כי אין להתיר לרמ"י להחכיר את הנחלות בהתאם למצב החזקה בפועל בנחלות הרשות המוחזקות בפועל על ידי בני המשפחה. גם טענה זו אינה אלא ניסיון נוסף להגדיל את שטחי המקרקעין המוחזקים על ידם שלא כדין, היינו דרישה לאיתור נחלות אחרות, שעה שבפועל עודם מחזיקים בחמש נחלות הרשות שלא כדין, נוכח

פסק דין
גרשון שהורה על פינוי. בנוגע למיקום הנחלות נקבע על ידי כב' השופט ממן בעת"מ 1046/05 יפת לוי
נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה צפון, כי על פי הודאת רמ"י בני משפחת לוי זכאים לארבע נחלות לאחר שנחלה אחת כבר ניתנה, אשר על פי המקובל במנהל מקרקעי ישראל, מורכבת מחלקה א' הכוללת את בית המגורים שטחה כ – 2.5 דונם ויתר הנחלה שהוא כ – 38 דונם, לא אמור להיות צמוד לחלקה א' ונמצא בדרך כלל במקום אחר. השופט ממן קבע, כי מעולם לא הובטח לבני משפחת לוי כי חלקות ב' תמוקמנה דווקא במקום פלוני (ר'

פסק דין
בעתמ 1046/05 לוי יפת נ' הועדה המוזית לתכנון בוניה צפון, עמ' 2, 5). קביעות אלה יפות גם להליך דנן, שעה שאין לשמעון יפת ובניו זכות לקבוע את מיקום הנחלות, ובפרט שהוכח, כי מלכה ונתן בנו של יפת מחזיקים בפועל ללא הסכמה ושלא כדין בנחלות אשר מיועדות לעדיאל ורחמים על פי

פסק דין
קלך.

62.
אשר על כן הנני דוחה את המרצת הפתיחה שהגישו שמעון יפת ובניו (ה.פ. 6622-10-15), ומקבל את המרצת הפתיחה שהגיש עדיאל (ה.פ. 53138-12-14) ומורה כדלקמן:

א.
חמשת הזכאים לקבל זכויות חכירה בחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך הם יפת, שמעון, שלום המנוח, עדיאל ורחמים.

ב.
הנני מצהיר, כי הנחלה בת 40 דונם שהוחכרה לשלום המנוח בהסכם חכירה מיום03.12.1992 היא אחת מחמש הנחלות שנפסקו ב

פסק דין
קלך.

ג.
הנני מצהיר בזה, כי עדיאל זכאי לחתום על הסכם חכירה עם רמ"י במשק מס' 15 בחלקה 29 בגוש 15326 בפורייה כפר עבודה לרבות דירת המגורים הבנויה עליו, וכן חלקה בשטח של 38 דונם נוספים, ובסה"כ 40 דונם.

ד.
הנני מצהיר כי
לשמעון, יפת, ישי, נתן אשר ומלכה לוי אין זכויות קנייניות במשק מס' 15 בחלקה 29 בגוש 15326 בפורייה כפר עבודה, לרבות דירת המגורים הבנויה עליו.

ה.
הנני קובע, כי רמ"י רשאית לאתר את מגרשי הבניה והחלקות החקלאיות בשטח הבנוי של היישוב באופן שבתי המגורים בהם מחזיקים בני משפחת לוי והשטחים החקלאיים המוחזקים בפועל ייכללו בתוכם, על מנת למנוע את פינויים והריסתם.

ו.
אין מקום ליתן סעד לפינוי מלכה לוי ממשק מס' 15, שכן סעד זה הועלה בסיכומי עדיאל מבלי שנתבע במסגרת המרצת הפתיחה.

63.
באשר להוצאות, התנהלותם של שמעון יפת ובניו, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. הם הטריחו את בית המשפט והצדדים להידרש לטענות רבות, שלא זו בלבד שנטענו באריכות רבה הרבה למעלה מן הדרוש, על פני עשרות עמודים, אלא שהעלו שוב ושוב טענות שכבר נדונו והוכרעו לא פעם ולא פעמיים על ידי בתי המשפט השונים, תוך התעלמות גסה מהחלטות ופסיקות חלוטות. זאת ועוד, בסיכומיהם התעלמו שמעון יפת ובניו, תוך זלזול רב, מהחלטת בית משפט זה אשר דחה את בקשתם לצרף מסמכים נוספים לסיכומיהם, והתייחסו למסמכים אלה, כאילו כלל לא ניתנה החלטה בעניין. נוכח האמור הנני מחייב את שמעון יפת ובניו לשלם, יחד ולחוד, לעדיאל, לשלום המנוח, לרחמים ולרמ"י הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 50,000 ₪, סכום שיחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם, באופן שישולם לכל אחד מהארבעה סכום של
12,500 אלף ₪.


המזכירות תשלח לצדדים

פסק דין
זה ותסגור את שני התיקים שבכותרת.


ניתן היום,
כ"ד טבת תשע"ז, 22 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.













הפ בית משפט מחוזי 6622-10/15 עדיאל לוי, יפת לוי, שמעון לוי ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת, רשות מקרקעי ישראל, עזבון המנוח שלום לוי ואח' (פורסם ב-ֽ 22/01/2017)