פסקי דין על אליעזר פישמן | פסקי דין על טובה פישמן | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי

3642-08/16 פשר     29/01/2017




פשר 3642-08/16 אליעזר פישמן, טובה פישמן נ' כונס הנכסים הרשמי






בעניין: חוק החברות, התשנ"ט – 1999
פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983

ובעניין: יוסף בנקל, עו"ד, המנהל המיוחד לנכסי החייב אליעזר פישמן

המנהל המיוחד
המבקש
ובעניין: 1. אליעזר פישמן

2. טובה פישמן

ע"י ב"כ עו"ד שלום גולדבלט
ועו"ד אהוד גינדס

החייב ואשתו

ובעניין: 1. אגף מס הכנסה, פקיד שומה למפעלים גדולים
ע"י ב"כ עו"ד מזי רנצלר ו/או יעל בן משה בוך
פשמ"ג
ובעניין: 2. בנק הפועלים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד פיני רובין וירון אלכאוי
בנק הפועלים
3. בנק דיסקונט לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אהוד ארצי
בנק דיסקונט
4. בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עמית פינס
בנק מזרחי
5. בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אייל רוזובסקי ועו"ד רונן מטרי
בנק לאומי
6. בנק אגוד לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אסף אנגלרד
בנק אגוד
7. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שי גרנות ו/או ישראל בכר
בנק מרכנתיל

ובעניין: כונס הנכסים הרשמי

הכנ"ר

החלטה

1. כללי
מונחת לפניי בקשת עו"ד יוסף בנקל, המנהל המיוחד לנכסי החייב אליעזר פישמן
(להלן בהתאמה: "החייב" ו-"המנהל המיוחד"), למתן צו איסור דיספוזיציה זמני שיאסור על אשת החייב, הגב' טובה פישמן
(להלן: "המשיבה") או מי מטעמה, לבצע כל דיספוזיציה בכלל נכסיה, מכל מין וסוג שהוא לרבות מקרקעין ומיטלטלין ובהם כספים (להלן: "הנכסים") וזאת עד לתום הליכי פשיטת הרגל של החייב ולמצער עד להכרעה בבקשה דנן.

2. רקע
החייב והמשיבה נשואים זה לזו במשך יותר מ-50 שנה, מנהלים משק בית משותף, ולהם שלושה ילדים. ברבות השנים צברו בני הזוג רכוש רב ובכלל זה נכסי מקרקעין ומניות. החייב והמשיבה ניצבים בראש קבוצת חברות פירמידאלית מהגדולות במשק הישראלי. הקבוצה מאופיינת במבנה אחזקות סבוך שכולל יותר מ-100 חברות, ציבוריות ופרטיות, שנמצאות ביחסי גומלין הן של יחסי נשייה והן של יחסי אחזקות.

רשות המסים הגישה בקשה למתן צו לכינוס נכסי החייב והכרזתו פושט רגל ולאחר התראת פשיטת רגל, שלא הוגשה לה התנגדות. הבקשה הושתתה על שומת מס חלוטה בסך של כ-200 מיליון ₪ ולאחר שנדחו הליכי השגה וערעור שהוגשו על ידי החייב והמשיבה, לרבות ערעור לבית המשפט העליון. אציין, שפרט לרשויות המס נאמדים חובות החייב במיליארדי שקלים.

ביום 12.12.16 נעתרתי לבקשה ומיניתי את עו"ד בנקל כמנהל מיוחד לנכסי החייב, בין היתר על יסוד הודאת החייב בהיותו חדל פירעון. סמוך לאחר מינויו, החל המנהל המיוחד להתחקות אחר מצבת נכסיו של החייב ובין היתר קיים פגישות עם החייב ובני משפחתו, שבמהלכן התברר למנהל המיוחד, שהחייב ורעייתו טוענים להפרדה רכושית וכעולה גם מהצעת הסדר הנושים שהגיש החייב ביום 4.12.16 (בקשה 12), ושלפיה קיימת הבחנה בין נכסי החייב לבין נכסי המשיבה. כדוגמה לכך לעמדת החייב הוא בית המגורים של בני הזוג ביישוב סביון, שהזכויות בו רשומות על שם המשיבה בלבד. המנהל המיוחד מפנה בבקשה לנכסים נוספים שרשומים על שם המשיבה אשר שוויים מוערך בעשרות רבות של מיליוני שקלים ושמרביתם אינם משועבדים לצדדים שלישיים.

3. טעמי הבקשה
על רקע האמור הגיש המנהל המיוחד את הבקשה שלפניי שבגדרה עתר כאמור ליתן צו איסור דיספוזיציה זמני על הנכסים של המשיבה כהגדרתם לעיל. עם זאת, המנהל המיוחד הדגיש שיש לאפשר למשיבה להשתמש בכספים שדרושים לה באופן שוטף לצורכי היום-יום ולשם כיסוי דמי המחייה שלה ושל החייב.

המנהל המיוחד סבור, כי לאור יחסי השיתוף הנמשכים שבין בני הזוג פישמן, יש שיתוף של השניים בנכסים כמו גם שיש לחייב את המשיבה בחובות החייב ובהתאם להלכה הפסוקה. נטען שיש לראות ברישום הנכסים על שם המשיבה כרישום למראית עין, שכן הוא אינו משקף נכוחה את הזכויות של בני הזוג בנכסים. ככל סעד זמני, נטען כי הצו המבוקש דרוש לשם שימור המצב הקיים בבחינת "הקפאת מצב" ועל מנת שלא לסכל את היכולת להיפרע מהנכסים, אם תתקבל בקשת המנהל המיוחד. לא כל שכן אם יימצא שנכסי המשיבה הם למעשה נכסי החייב. הובהר שלפי ההלכה הפסוקה, בית המשפט של פשיטת רגל רשאי ליתן צו כאמור כלפי צד שלישי שאינו צד ישיר להליך, קרי, מי שאינו חייב או נושה של החייב וגם בכך טעם להיעתר לבקשה.

באשר למאזן הנוחות טען המנהל המיוחד כי זה נוטה לטובת קבלת הבקשה בהינתן שצורכי מחייתה של המשיבה מובטחים לה מחד-גיסא, ולנוכח הנזק האפשרי שעלול להיגרם לנושים אם לא יינתן הצו, מאידך-גיסא. לעמדת המנהל המיוחד טעמים אלה נכונים ביתר שאת בהינתן היקף נכסיה של המשיבה, שוויום ומצבם המשפטי.

לאחר עיון בבקשה לא מצאתי מקום ליתן צו במעמד צד אחד, ומשכך הוריתי ביום 28.12.16 על קבלת עמדת המשיבים לה, ונקבע דיון במעמד הצדדים.

4. התנגדות החייב והמשיבה
החייב והמשיבה הגישו תגובה משותפת שנתמכת בתצהיר החייב. המשיבים מתנגדים לבקשה במספר טענות ובין אלה: הבקשה הוגשה בהעדר הליך עיקרי כנדרש; הבקשה אינה מפורטת דיה ואינה מבוססת על ראיות כדבעי; הבקשה לוקה בחוסר תום לב, הוגשה בשיהוי וקיימת מניעות להגשתה; לא ניתן להידרש לבקשה לסעד זמני שלא נתמכת בהתחייבות עצמית, הגם שזו מוגשת על ידי בעל תפקיד בהליך חדלות פירעון. לעיצומו נטען, שלא חלה חזקת השיתוף בנכסים ואין מקום לחיוב המשיבה בחובות בין היתר מאחר שקיימת הפרדה רכושית של בני הזוג במהלך חייהם המשותפים, וכמתחייב מההלכות הפסוקות.

בנוסף נטען שלא מתקיימים התנאים למתן סעד זמני בהעדר בסיס שבדין לחיוב המשיבה בחובות החייב כמו גם מחמת שמאזן הנוחות נוטה לטובת דחיית הבקשה, לא כל שכן בהעדר ראיות לכאורה לעילת תביעה.

המשיבים שטחו גם טענות מקדמיות ובגדר אלו שאין מקום להגשת בקשה מהסוג הנדון במסגרת הליך פשיטת רגל שכן יש להגיש תביעה עצמאית לבית המשפט המוסמך, שאינו בית המשפט של פשיטת רגל.

בפתח הדברים, נטען שיש לחסות את הבקשה ולקיים דיון בדלתיים סגורות, שכן עסקינן בהליך בין בני זוג וכמתחייב מהחקיקה הרלוונטית באשר לאיסור פרסום הליכים במשפחה.

5. תשובת המנהל המיוחד
המנהל המיוחד השיב וחידד בין היתר כי בקשתו מבוססת הן על שיתוף בחובות והן על שיתוף בנכסים; המשיבה לא ביססה את טענתה באשר להפרדה הרכושית הנטענת בראיות; לא נדרשת הגשה של הליך עיקרי לנוכח אופיו של הליך פשיטת הרגל.

6. דיון במעמד הצדדים
ביום 25.1.17 קיימתי דיון במעמד הצדדים.

בפתח הדיון טען ב"כ המשיבים מדוע לעמדתו יש לחסות את הדיון בבקשה והפנה להוראות הרלוונטיות בהקשר זה. עוד נטען, שלבית משפט זה אין סמכות לדון בהליך העיקרי לחיוב המשיבה בחובות החייב ובהינתן ההבדל שבין הליך לביטול הענקה לבין הליך הצהרתי לשיתוף בחובות. נטען אף לגופו, שתשובת המנהל המיוחד לוקה בהרחבת חזית אסורה, שכן בבקשה נטען לשיתוף בחובות ורק בתשובה לתגובה נטען לראשונה גם לשיתוף בנכסים. עוד נטען, שהבקשה חסרת כל בסיס, אינה מעוגנת בראיות ואינה מתיישבת עם המתחייב לפי ההלכות הפסוקות החלות בהקשר זה.

המנהל המיוחד חלק על עמדת המשיבים. לגישתו אין הרחבת חזית בתגובה ולאור הנטען בבקשה עצמה באשר לשיתוף בנכסים. הובהר שבכוונת המנהל המיוחד להגיש הליך עיקרי שיושתת הן על שיתוף בחובות והן על שיתוף בנכסים, כאשר מדובר לדידו ברישום למראית עין. עוד נטען, שגם אם יימצא שההליך העיקרי אינו מצוי בסמכותו של בית המשפט של פשיטת רגל, בניגוד לדעתו, אין בכך כדי לגרוע מסמכות בית המשפט ליתן סעד זמני, ומכל מקום עסקינן במשיבה שאינה בגדר צד שלישי, אלא שותפה בנכסים ובחובות של החייב; גם בהצעת הסדר הנושים של החייב הוצע, שבעל התפקיד יממש את נכסי החייב שהיו ברשותו בעבר בין אם אלה הוחזקו על-ידו באופן בלעדי ובין אם אלה הוחזקו על-ידו בשיתוף עם אחרים; המשיבה לא טענה לנזק שייגרם ככל שיינתן הצו המבוקש, ומשכך, יש להיעתר לבקשה. בנוסף, נטען שאין מקום להידרש להתנגדות המשיבה בהעדר תצהיר מטעמה.

הכנ"ר תומך בעמדת המנהל המיוחד, שלפיה יש ליתן צו איסור דיספוזיציה והפנה להוראות בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") שמקנות לבית המשפט של חדלות פירעון את הסמכות ליתן את הסעד הזמני המבוקש. כן הדגיש הכנ"ר את ייחודו של הליך פשיטת רגל בהיותו הליך קולקטיבי.

הצדדים טענו גם בסוגיית החיסיון שאליה אתייחס להלן.

דיון והכרעה
7. הבקשה להורות על חסיון הבקשה וקיום הדיון בדלתיים סגורות
לעניין זה נטען שיש לעשות שימוש בסמכות בית המשפט כקבוע בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") ולהורות על איסור הפרסום של הבקשה בהינתן שעסקינן בבקשה ב"עניני משפחה", כהגדרת מונח זה בחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1985 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניני משפחה"), ומחשש לפגיעה בפרטיות המשיבים. כן הפנה ב"כ המשיבים לסעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט תוך שנטען כי עקרון החיסיון חולש על כל התדיינות בעניני משפחה, גם אם זו אינה מתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה. לטענת ב"כ המשיבים הבקשה אינה עוסקת בזכויות של החייב, אלא מדובר בבקשה שבה מבקש המנהל המיוחד להיכנס בנעלי החייב ולטעון טענות נגד אשת החייב, ומשכך, נטען שיש לחסות את הבקשה ולקיים את הדיונים בה בדלתיים סגורות.

המנהל המיוחד והכנ"ר השאירו את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ המשיבים הגעתי לידי מסקנה שאין מקום לסטות מעיקרון פומביות הדיון בהליכי פשיטת רגל ואבאר את טעמיי לכך;

בראש ובראשונה אבהיר שעיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון על בשיטתנו, קרי, הדיונים בהליכים משפטים הם דיונים פומביים וכקבוע הדבר במפורש גם בסעיף 68 (א) לחוק בתי המשפט שלפיו: "בית משפט ידון בפומבי." במקרים חריגים נקבע שבית המשפט יידון בדלתיים סגורות וכאמור בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט. לכן ככלל אין מקום למנוע את פרסום ההליך ולחסות את הבקשה. השאלה הדרושה לבחינה היא האם חלים החריגים של איסור הפרסום ולענייננו זה שקבוע בסעיף 68(ה) שקובע שענייני משפחה יידונו בדלתיים סגורות.

אפנה לכך, שהבקשה מוגשת במסגרת תיק פשיטת רגל של חייב לבקשת נושה. מושכלת יסוד היא שהליך פשיטת רגל הוא הליך קולקטיבי שמאגד בתוכו את כלל נושי החייב וככאלה הם צד להליך פשיטת הרגל. בעל התפקיד שמונה בתיק הוא קצין בית המשפט ופועל בשמם של כלל הנושים לטובת האינטרסים שלהם ובמטרה להשאת התמורה שתחולק ביניהם. מטבע הדברים יש לנהל את ההליך בפומבי ולאפשר לנושי החייב לדעת את שמתרחש בו וליטול חלק פעיל ככל שמבוקש על ידם לרבות להיות נוכחים בדיונים, לקבל את כתבי הטענות ולאפשר להם להתייחס לאלה ולתרום לקידום ההליך. בצד אלה, קיימת חובת דיווח של בעל התפקיד לנושי החייב ולכונס הנכסים הרשמי
באשר למצב התיק, לבקשות השונות, להחלטות, להליכים שיש לנקוט בגדרו שכן אלה הם בעלי דין לכל דבר ועניין בתיק. משכך, סבורני שאין לחסות את הבקשה מעיני הנושים ולמנוע מהם נוכחות בדיונים ולדעת את שמתרחש בהליך.

מסקנתי זו מעוגנת גם בחקיקה הרלוונטית. אפנה בהקשר זה לתקנה 143 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "תקנות פשיטת הרגל") שקובעת במפורש:
"בהליכים אלה יידון בית המשפט בפומבי:
(1) חקירה פומבית של החייב;
(2) בקשה לאישור פשרה;
(3) בקשת הפטר;
(4) בקשה לביטול או לפסילה של כל הענקה, מסירה, העברה, בטוחה או תשלום או למתן

פסק דין
הצהרתי בענין זכותו של הנאמן לנכסים שיש עליהם תביעה שכנגד;"

אין זאת אלא, שהמחוקק מצא לנכון להדגיש שענייני פשיטת רגל יידונו בפומבי, הגם שלכאורה ניתן לטעון שיש בחלק מאלה פגיעה בפרטיות כגון בבקשה לביטול הענקה. הסכסוך שלפניי נמנה עם אותם עניינים שקבועים בתקנות פשיטת הרגל שיידונו בפומבי. עסקינן בבקשה שעניינה ביטול מתן נכסים של החייב וכקבוע בתקנה 143(4) לתקנות פשיטת הרגל כמצוטט לעיל.

נתתי דעתי לטענת ב"כ המשיבים, שלפיה הבקשה מושתתת על החריג שלפיו יש לקיים דלתיים סגורות שקבוע בסעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט שלפיו:
"על אף הוראות סעיף 68(א)-
(1) עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995... יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין, כולו או מקצתו, בפומבי;

הרציונל של הוראת החריג בסעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט שלפיה ענייני משפחה יידונו בדלתיים סגורות נועדה למנוע פרסום שיש בו משום פגיעה בפרטיות של בני המשפחה. זאת על רקע סכסוך במשפחה שכרוך לא אחת בעניינים שהצנעה יפה להם, לא כל שכן אם מעורבים בכך גם קטינים. רציונל זה לא חל במקרה שלפניי ודוק; הבקשה שלפניי אינה עוסקת בסכסוך בתא המשפחתי של החייב והמשיבה, נהפוך הוא, אין מחלוקת בין החייב לבין המשיבה. הם הגישו תגובה משותפת שמעלה גרסה אחידה. לכן התכלית שביסוד קיום דיון בדלתיים סגורות בענייני משפחה, אינה מתקיימת במקרה זה. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) בע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433 (2003) (להלן: "עניין עצמון"), בפיסקה 13 שמבהירים את נסיבות המקרה שלפניי:
"בענייננו אין מתקיימת חזית מריבה בין בני-הזוג, בינם לבין עצמם. המחלוקת מתקיימת בין שני בני-הזוג, מצד אחד, לבין הנאמן המייצג גם את עניינם של הנושים, מצד אחר".

סבורני שאף לפי לשון החוק אין מקום לקיום את הדיון בבקשה בדלתיים סגורות. בהקשר זה אפנה להגדרת המונח "עניני משפחה" שבסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה שלפיה ענייני משפחה הם:
"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".
(ההדגשות אינן במקור- א.א.)

בבקשה שלפניי אין שני צדדים מעבר למתרס שהם בני משפחה כהגדרת המונח "עניני משפחה" שבחוק בית המשפט למשפחה. לפנינו ניצבים בצד אחד נושי החייב באמצעות בעל התפקיד ובצד השני עומדים החייב והמשיבה. כך, שאין המקרה עונה להגדרה שבסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה.

לא למותר להוסיף, שבהינתן טענות המנהל המיוחד שנוגעות לאופן רישום הנכסים בין בני הזוג, לא ראיתי כיצד פרסום הפרטים בדבר חלוקת הנכסים בין המשיבים עשוי לפגוע בזכות המשיבים לפרטיות, מקל וחומר בנסיבות העניין ובהינתן ההליך שלפניי, שהינו כאמור הליך קולקטיבי שבו נדרש בית המשפט לא אחת לעניינים מהסוג דנן, ובין היתר בבקשות לביטולי הענקה בין בני משפחה וחלוקת נכסים בין בני זוג (ראו למשל פש"ר (ת"א) 1304-12-11 דודאי נ' האוצר אגף מס הכנסה פקיד שומה ירושלים (פורסם בנבו, 1.4.12) (להלן: "עניין דודאי")). הדברים האמורים לעיל מקבלים משנה תוקף לאחר עיון בתגובת המשיבים, שכן אין בתגובה כל מידע שיש לחסות אותו מטעמים של הגנת הפרטיות. יתרה מכך, אופן רישום הנכסים השונים הינו ממילא מידע פומבי שרשום במרשמים ציבוריים, ומשכך הינו מידע נגיש לכל דכפין.

זאת ועוד; עסקינן גם לשיטת המשיבים במעשה עשוי שכן לדברי בא כוחם תוכן הבקשה והתגובה זכה לפרסום בהרחבה בכלי התקשורת ועוד קודם לדיון במעמד הצדדים. משכך, הדברים כבר ידועים לציבור, ולכן אין תכלית לקיים דיון בדלתיים סגורות.

נתתי דעתי לעתירתו החלופית של ב"כ המשיבים להורות על קיום דיון בדלתיים סגורות, אך שלא יחול על הנושים, קרי, הצו לא יחול עליהם, ולא ראיתי מקום לקבל את הבקשה. המסקנה שאליה הגעתי באשר לכך שאין תחולה להוראת סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט מאיינת את המסד של הבקשה החלופית ודי בכך לדחותה.

בשולי הדברים; אין בהחלטתי דנא כדי להביע עמדה באשר לכך שבנסיבות המתאימות יהיה מקום לקיים דיון בדלתיים סגורות גם בתיקי פשיטת רגל. כך מקום שבו קיימת מעורבות של קטינים של חייב, שאז יש מקום להגן על פרטיותם, ואיני מכוון בהכרח לבקשות לקציבת מזונות לפי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל.

סיכומו של דבר; במכלול השיקולים הגעתי לידי מסקנה שדין בקשת החיסיון להידחות ומשכך אין מקום להורות על חסיון הבקשה וקיום הדיונים בה בדלתיים סגורות.

ומכאן אעבור לבקשה עצמה;

8. מטרת הליכי פשיטת רגל ככלל, המוטל על בעל התפקיד וההליך שעליו לנקוט
מושכלת יסוד הינה שמטרת הליך פשיטת רגל היא לכנס את נכסיו של החייב, לממשם ולחלקם בין הנושים לפי סדרי הנשייה. זאת תוך איזון בין אינטרס החייב, אינטרס הנושים, והאינטרס הציבורי (ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, פיסקה 14 (פורסם בנבו, 26.9.16)). משכך, על בעל התפקיד למקסם את נכסי החייב, לאתרם ולפעול בצורה המיטבית להשיאם. מצופה לפיכך מבעל התפקיד לאתר נכסים של החייב, בין כאלה שרשומים על שמו ובין כאלה שאינם אך לא ניתן לשלול ששייכים לו, כולם או מקצתם, ולנקוט הליכים הדרושים לשם הקנייתם על שמו ובמסגרת זו להבטיח שהנכסים יישמרו. לעתים נדרש בעל התפקיד להתעמת עם צד שלישי שהזכויות בנכס שנטען שלחייב זכויות בו, רשומות על שמו של אותו צד שלישי ולשם כך לבקש צו מניעה זמני שיאסור על ביצוע פעולות בנכסי הצד השלישי, וזאת אף עוד בטרם מוצו כל החקירות והבדיקות הדרושות.
בית המשפט העליון ברע"א 2438/16 רבוע כחול נדל"ן בע"מ נ' רו"ח גבריאל טרבלסי (פורסם בנבו, 3.6.16) (להלן: "עניין מגה") דן בסמכויות ובחובות בעל תפקיד. בית המשפט הדגיש את הצורך במתן צווים שיקפיאו את המצב לבל יגרם נזק בלתי הפיך וכלשון בית המשפט בפיסקה 21 לפסק הדין (כב' השופט סולברג):
"במהותה, בקשת הנאמנים היא נגזרת הכרחית של סמכות החקירה והדרישה הנתונה להם. כפי שציינתי לעיל, סמכות זו היא סמכות רחבה, הנובעת מהנחיתות האינפורמטיבית שבה מצוי הנאמן ביחס לחברה, בעליה ונושאי המשרה הקודמים בה. בנסיבות אלו, ברור הצורך בהקפאת המצב בחברה, באופן שיאפשר לבעל התפקיד לעשות תפקידו נאמנה ולבחון את מצב החברה כדבעי, וללא סיכון להיווצרות מצב בלתי הפיך עובדתי או משפטי תוך כדי ההליך...".
(ההדגשה אינה במקור-א .א.)

מסגרת הבקשה
לאחר שראינו שקיימת גם קיימת סמכות לבעל התפקיד בנסיבות המתאימות לנקוט בבקשה לשמירת רכוש החייב, נבחן את טענתו המקדמית של ב"כ המשיבים, שלפיה המקום להגיש את הבקשה הוא בתובענה עצמאית ולא בתיק פשיטת הרגל.

סבורני, שהאכסניה לבקשות אלה היא בבית המשפט של חדלות הפירעון ולמצער בשלבים הראשונים. לעניין זה אפנה לכך, שהפקודה קבעה מנגנון שמאפשר לנאמן לנקוט בהליך כאמור וכקבוע בסעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל שמורה:
"הנאמן רשאי לבקש מבית המשפט, בדרך שנקבעה, הוראות ביחס לכל ענין שהתעורר אגב פשיטת הרגל".

ודוק; לא אחת מונחת לפתחו של בית המשפט של חדלות הפירעון בקשה לסעד זמני עוד בטרם הוגש הליך עיקרי שבו מתבקש בית המשפט ליתן צו שימנע העברת רכוש מצד שבידו רכוש שנטען שלחייב זכויות בו. זאת בהינתן הדחיפות שבבקשה, עוד בטרם סיפק לגבש את ההליך העיקרי ובשים לב לנחיתות האינפורמטיבית של בעל התפקיד, כאמור לעיל. לעתים אף מוגשת בקשה כאמור עוד בטרם ניתן צו כינוס הנכסים. בהקשר זה אפנה לעניין דודאי (פיסקה 11):
"ככלל, בית המשפט מוסמך ליתן צו מניעה כנגד חייב או צד שלישי כדי למנוע הברחת נכסים, אף עוד בטרם מתן צו הכינוס, וזאת כדי להגן על נכסי החייב, אם קיים חשש שיבריח את נכסיו".

לטעמי, בעלטה שבה נמצא בעל התפקיד בראשית הליך חדלות הפירעון, ויש לו חשש סביר לפגיעה אפשרית בנכסי החייב, שומה עליו לפנות לבית המשפט של פשיטת הרגל, להציג את המידע שהצטבר בידיו, וככל שמזה עולה שקיים בסיס ולו לכאורה לרכוש של חייב שאינו על שמו של החייב או בחזקתו, יעתור לצו זמני שיאסור אפשרות לפגיעה האמורה.

אמנם בהמשך הדרך, לאחר סיום שלב הבדיקה והבחינה ולשם בירור הבקשה לגופה, ייתכן שיהיה מקום שזו תוגש שלא במסגרת תיק פשיטת הרגל, אלא בתביעה עצמאית לאכסניה שאינה בית המשפט של פשיטת הרגל. זאת, כאמור, ייעשה לרוב בשלב מאוחר יותר.

9. ביישום למקרה שלפניי
איני רואה שוני בבקשה שמונחת לפתחי לבין בקשות מסוג זה שמוגשות חדשות לבקרים לבית המשפט של חדלות פירעון שבה עותר בעל התפקיד למתן צו איסור דיספוזיציה נגד מי שבבעלותו נכסים שנחזים כשייכים גם לחייב ועל מנת למנוע נזק בלתי הפיך.

המבקשים טענו שדין הבקשה להידחות מהטעם שעל המבקש היה להגיש תובענה עצמאית. הבקשה היא בהתאם למנגנון שקבוע בסעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל, היא מבוססת על מידע ראשוני שבידי בעל התפקיד ומטרתה למנוע פגיעה ברכוש שנטען שיש לחייב זכויות בו, וזאת עד למיצוי חקירה, בדיקה וגיבוש מסקנות שייתכן שיובילו להגשת בקשה עיקרית.

אפנה בהקשר זה לדברי בית המשפט העליון ברע"א 8382/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גלפנד, פ"ד נג(2) 721 (1999). באותו מקרה קיבל בית המשפט העליון את הערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי שלפיה אין הבדל בין מתן צו מניעה זמני במסגרת הליך פשיטת רגל לבין הליך עצמאי ובלשון בית המשפט בפיסקה 4:
"בעניין זה גם אין כל הבדל בין הוצאת צו המניעה הזמני במסגרת הדיונית הנוכחית לבין הוצאת אותו צו ממש בהליך דיוני נפרד שעשוי להתנהל בין הנושה לבין הצד השלישי. אכן, זכויות של הצד השלישי בנכסי החייב עשויות להיות מותנות בתוצאות הליך פשיטת הרגל שמתנהל בין הנושה לבין החייב. במובן זה, גם הצד השלישי הינו 'צד' להליך פשיטת הרגל".

אבהיר, שמצויים אנו בשלב מקדמי ומשכך, לא ניתן לשלול שהמסגרת הדיונית המתאימה של ההליך העיקרי שיוגש, תהיה בבקשה למתן הוראות בתיק פשיטת הרגל ולא בהליך עצמאי. המבחנים לכך ייושמו עם הגשת הבקשה, כאשר בעניין זה יהיה מקום ליתן את הדעת למורכבות ההליך, השאלות העובדתיות שבמחלוקת, השמירה על זכויות דיוניות של בעלי הדין, האם הבקשה נדרשת לביצועו המהיר והיעיל של בעל התפקיד, האם העילה ייחודית לדיני חדלות פירעון ועוד (ראה: ע"א 7390/13 עו"ד אמיר פלמר ורו"ח בועז גזית נ' ב. גאון קמעונאות וסחר בע"מ, פיסקה 7 (פורסם בנבו, 4.5.14)). אין בידי לקבל את עמדת ב"כ המשיבים, שלפיה אפריורית האכסניה לבירור טענות בעל התפקיד היא בית המשפט לענייני משפחה או תביעה למתן

פסק דין
הצהרתי בבית המשפט האזרחי. סוגיה זו תבוא לידי בירור וליבון עם הגשת הבקשה העיקרית, ואין מקום לעת הזו לקבוע מסמרות בשאלת הערכאה המוסמכת לברר את סוג ההליך, האם בקשה למתן הוראות או שמא הליך עצמאי. לעניין זה אדגיש, שההלכה הפסוקה מורה שבית המשפט המוסמך ככלל לדון בכלל ההיבטים של הגוף חדל הפירעון הוא בית המשפט לחדלות הפירעון ולא הערכאות הדיוניות הייעודיות כגון בית המשפט שדן בהליכי מיסוי וכו'. בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בע"א 6726/15 רם יולוס בתפקידו כמפרק חברת י. מושקוביץ נ' יוסף מושקוביץ (פורסם בנבו, 1.1.17):
"...בית המשפט המוסמך לדון בכל ענייניה של החברה הנמצאת בתהליכי פירוק הוא בית משפט של פירוק".

ראו גם: ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' dolphin fund limited, פס' מב'-נ' (פורסם בנבו, 13.7.16).

מעשה של יום ביומו הוא שבית המשפט של חדלות פירעון דן בהליכים שכרגיל מתבררים בבתי משפט אחרים, ואף אם ליבת הסכסוך מצויה כרגיל בסמכות ייחודית של אותם בתי המשפט כגון בית הדין לעבודה, בית המשפט לענייני משפחה וטריבונלים ייעודיים אחרים. זאת מתוך מגמה לרכז את כלל הליכי פשיטת הרגל בבית המשפט של חדלות הפירעון. אפנה לכך, שרק לאחרונה נדונה לפניי בקשה בתיק פשיטת רגל להחלת שיתוף בנכסים בין בני זוג, פש"ר (ת"א) 1809/06 (בקשה 108) עזבון המנוח שריה עופר ז"ל נ' כונס הנכסים הרשמי
(פורסם בנבו, 9.8.16). באותו מקרה עתרה בת זוגו של חייב שנפטר למתן הצהרה רכושית שבגדרה יינתן

פסק דין
שמצהיר על זכויותיה במחצית מנכסיו של בעלה המנוח מכוח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). הבקשה נדונה כבקשה למתן הוראות, ובמסגרתה נשמעו ראיות ולאחר מכן ניתן פסק הדין שבו יושמו ההלכות הרלוונטיות לסוגיה שעל הפרק. בירור זה תואם את ההלכה הפסוקה, שלפיה יש לרכז את ההליכים השונים בעניין נכסי פושט הרגל בבית המשפט של חדלות הפירעון מאשר בערכאות האחרות. אמנם באותו מקרה התובעת הייתה בת הזוג של פושט הרגל ואילו במקרה שלפנינו מדובר בבקשה של בעל תפקיד בפשיטת רגל נגד בת הזוג של החייב, אך אין בכך נפקא מינה לענייננו.

נתתי דעתי לדברי בית המשפט העליון בעניין עצמון, באשר למסגרת הדיונית של בירור השיתוף בנכסים ובחובות של פושט הרגל ובת הזוג (פיסקה 18 לפסק הדין), ולטעמי, אין באלה כדי לקבוע על הסף שאין מקום לסעד הזמני המבוקש. לעניין זה אבהיר, שבאותו מקרה הגיש הנאמן בפשיטת רגל של החייב תביעה לפסק הדין הצהרתי בהליך עצמאי ושלא בהליך פשיטת הרגל, שלפיו דירת בני הזוג שהועברה על שם האישה וכן כלי רכב שרשומים על שמה הם רכוש משותף של בני הזוג, וכי על האישה לשאת במחצית חובות פושט הרגל. בית המשפט העליון קבע שאין מקום לברר את השיתוף בחובות בהליך שמתבקש בו סעד הצהרתי בהבדל מסעד אופרטיבי, כמות שנעשה באותו מקרה. נקבע, שלעניין השיתוף בנכסים ניתן אמנם לנקוט בהליך של סעד הצהרתי, אך לא כך באשר לשיתוף בחובות שמחייב הליך מיוחד. הואיל ובענייננו טרם הוגשה הבקשה העיקרית ומבלי לקבוע מסמרות, אין מקום לקביעה שלפיה בית המשפט של פשיטת הרגל אינו הערכאה שלה הסמכות לדון בבקשה שתוגש לכשתוגש, והדבר ייבחן לאחר שתוגש הבקשה.

לפיכך, דין הטענה המקדמית של המשיבים, שלפיה לא ניתן להגיש את הבקשה כמות שהוגשה, להידחות.

10. צו איסור דיספוזיציה זמני
בבקשה לסעד זמני שבה נדרש המבקש ככלל לעמוד בשני מבחנים עיקריים: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה ומאזן הנוחות. זאת בצד שיקולי יושר, שיהוי ומניעות וכקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), שחלות בשינויים המחויבים גם בהליכי פשיטת הרגל וכקבוע בתקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל. עוד קובעת ההלכה הפסוקה שככל שעוצמת הראיות לכאורה גדולה יותר, כך נחלש הצורך במבחן של מאזן הנוחות (רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (פורסם בנבו, 21.4.09); רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף ברח' הפרחים 7 רמת השרון נ' עיון (פורסם בנבו, 1.9.09)). לשלמות התמונה אוסיף, כי "בירור אופיו ומהותו של הסעד שבהליך העיקרי, חורג מן הגדרות התוחמים את תורת הסעדים הזמניים – שכן הכרעה בסוגיה מעין זו עלולה לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט בהמשך הדרך [...] ובכל מקרה אינה רלבנטית למערך השיקולים הנשקלים בהליך דיוני מסוג זה" (רע"א 7050/16 ספקטור נ' emerson, פיסקה 12 (פורסם בנבו, 27.11.16)).

השאלה שלה אני נדרש הינה, האם יש להחיל על הבקשה שלפניי את המבחנים האמורים, וככל שכך, האם עומד המנהל המיוחד במבחנים דנן.

בהקשר זה אפנה לכך שבעניין מגה הבחין בית המשפט בין מקרה שבו מוגשת בקשה לשמירה כללית של נכסי החברה, לבין תביעה ספציפית נגד גורם שמחזיק בכספים או רכוש שעשוי להיות שייך לגוף שנמצא בחדלות פירעון.

דומני, שהבקשה שלפניי אינה שקולה לבקשה רגילה למתן סעד זמני, ואבהיר. לטעמי וכמפורט לעיל, מצויים אנו בשלב היולי, עוד בטרם התברר כל הדרוש לבעל התפקיד לגבש את עמדתו, ובהינתן מגוון שיקולים שעל חלקם עמדתי לעיל ובין אלה, נחיתות המידע שבידו, תחכום של חייבים שהסוו פעולות שמחייבות העמקת חקירות, ועוד. בנסיבות אלה אין מקום לדידי לדרוש ממנו לעמוד בתחילת הדרך במבחנים שנדרשים מבעל דין רגיל בתיק אזרחי שמגיש בקשה לסעד זמני ולמצער יש להקל בנטל שנדרש הימנו. להסרת ספק, אין באמור כדי לייתר את הצורך שיהיו בידי בעל התפקיד אסמכתאות שיבססו את החשש האמור ושיצדיקו את קבלת הבקשה למתן צו ארעי וגם תוך בחינת הנזקים שעלולים להיגרם לצדדים השלישיים.

בהקשר זה סבורני, שהדברים שנקבעו בעניין מגה מכוונים למצב שבו מוצו החקירות, ובעל התפקיד מגיש את הבקשה העיקרית או התביעה לפי המקרה נגד הצד השלישי ועותר במקביל לסעד הזמני. במצב דברים זה, אין מצבו שונה מזה של כל בעל דין שתובע צד שלישי שנטען שלחייב זכויות בנכסיו. בהבדל, בענייננו מדובר בשלב הטרומי, שבו טרם מוצו הליכי החקירות, ובידי בעל התפקיד ממצאים שעל פניהם, מצדיקים לטעמו בקשה להקפאת הנכסים שעל שם הצד השלישי, ולבל ייגרם נזק בלתי הפיך עד סיום החקירה וגיבוש מסקנות והגשת ההליך העיקרי. אחרת, יתאפשר ביצוע פעולות בלתי הפיכות ובאופן שייגרם לנושים נזק בלתי הפיך. לעניין זה אוסיף שבעל התפקיד, בהבדל מבעל דין בתיק, הוא קצין בית המשפט ומשכך, מצופה הימנו שישקול בזהירות את צעדיו ויגיש בקשות מהסוג האמור רק אם יש בידיו די כדי לבסס את החשש שבעטיו מוגשת הבקשה.

11. מן הכלל אל הפרט
ממכלול כתבי הטענות ונספחיהם, סבורני, שהורם הנטל הדרוש למתן צו ארעי ועד להגשת בקשה עיקרית, ואבהיר;

עסקינן בהליך פשיטת רגל שאין חולק שהינו סבוך ומורכב ביותר ומן הגדולים בהליכי חדלות הפירעון במדינה. עסקינן, במי שנטען שחובותיו מגיעים למיליארדי שקלים, כאשר החייב ובני משפחתו מחזיקים בשרשור במניות של מאות חברות, עד כדי ש"עץ החברות" שצורף לכתבי הטענות, אינו מכסה את מלוא התמונה. על חלק מהנכסים רובצים שעבודים לנושים שונים, בצד חובות לרשויות המס, וקיימות ערבויות של החייב לחלק מהנושים בגין חובות מסוימים; התקשרויות בעסקאות סבוכות; חלק מהחברות שמוחזקות הן משפחתיות; חלק משותפות עם אחרים; בני הזוג גם מחזיקים בשרשור מניות של חברות ציבוריות. כל אלה מחייבים בחינה, לימוד וליבון על ידי בעל התפקיד שאינו מצוי ברזי הפעילות של החייב. בצד אלו, חלק מהנכסים הוקנו למשיבה ורשומים על שמה, ובנוסף חלק מהנכסים רשומים על שמה ועל שם החייב, כמו גם שנכסים אחרים רשומים רק על שם החייב, ובין אלה נכסי נדל"ן ומניות. בעל התפקיד נדרש לבחינה מורכבת ביותר על מנת לגבש מסקנות סדורות ולעתור לסעדים המתאימים. אוסיף, שבמקביל מתנהלים מספר הליכים למימוש נכסים על ידי נושים מובטחים שגם בהם מעורב בעל התפקיד. בכך יש כדי להכביד על הנדרש מהמנהל המיוחד שנדרש להתמודד גם עם החומר הרב של אותם הליכים, לבקשות שבהם ולדיונים שמתקיימים באלה. משכך, סבורני שלעת הזו היה מקום להקל בנטל שנדרש מהמנהל המיוחד לצורך הבקשה, אך גם אם יידרש ממנו לעמוד במבחנים הרגילים, אזי גם בכך עומד המנהל המיוחד בנדרש ובאופן שהכף נוטה לקבל את הבקשה, ואפרט.

שיתוף בנכסים; הבקשה נועדה לאפשר שמירה על נכסי המשיבה, שנטען כי אלה משותפים גם לחייב, ובהינתן הטענה שהמשיבה גם שותפה לחובותיו. בכתבי הטענות ובמיוחד בתגובה נשזרה השתלשלות רכישת הנכסים במהלך חיי הנישואין של המשיבים. אלה בתחילתם היו בעלי דירה צנועה בבני ברק שנרכשה במימון חלקי של הורי המשיבה ועד לאחזקה באימפריה כלכלית בשווי של מיליארדי שקלים. בין אלה נכללים נכסי נדל"ן בשווי ניכר; אחזקה במניות במספר ניכר של תאגידים וכספים בחשבונות בנקים.

בני הזוג נישאו עוד קודם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ומשכך, נטען להחלת חזקת השיתוף, שכן התקיימו המבחנים שנקבעו בפסיקה בדבר אורח חיים תקין ומאמץ משותף. על פני הדברים קיימות ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה; כמפורט בכתבי הטענות ובנספחיהן, בני הזוג נשואים יותר מ-50 שנה; ניהלו משק בית משותף, והם בעלים של מניות בחברות השונות, לעתים באותה חברה, כאשר לעתים האחזקה היא שווה, לעתים שונה, הם גם מחזיקים במשותף בבעלות בנכסי נדל"ן שונים, בבעלות בנפרד בנכסים אחרים, בבעלות משותפת בחשבון בנק ובמקביל בחשבונות נפרדים ועוד. אין חולק, שהנכסים הצטברו במהלך שנות הנישואין ולא התקבלו כתוצאה מירושות או רכוש טרם הנישואין. משכך, ועל פני הדברים, קיימת אחיזה לשלב זה של ההליך לכך שקיים שיתוף בנכסים. לכן, שומה היה על המשיבה לסתור את הנטען ולהצביע שלא אלה פני הדברים, אך כזאת לא נעשה. בהקשר זה אפנה לכך שהמשיבה אמנם טענה להפרדה רכושית, אך לא השכילה לתמוך את הטענה בתצהיר מטעמה, והדבר עומד כנגדה. זאת הן באשר לעניין השיתוף בנכסים והן לנשיאה בחובות. במיוחד נכון הדבר בהינתן הנטל הרובץ עליה ושעסקינן בטענות עובדתיות. בהקשר זה אפנה לכך שבתגובה הועלו טענות עובדתיות כבדות משקל ובין אלה:

בסעיף 25 לתגובה נטען:
"כאמור, בשנות השמונים המשיב הפך לאיש עסקים שבבעלותו נכסים וחברות רבות. ואולם, בשלב זה הבינה המשיבה שבעסקיו של המשיב גם גלום סיכון רב והיא הבינה שקיימת חשיבות רבה אף יותר בגידור סיכוניה".

ובסעיף 42 לתגובה נטען:
"המשיבה לא היתה בעלים בחשבון, היא לא ביצעה בו פעולות, היא לא היתה מודעת לפעילות שנעשתה בחשבון, והיא לא חתמה על מסמכי הלוואה בחשבון [...] המשיבה לא חתמה על הערבות, לא ידעה על הערבות של המשיב ובוודאי שלא היתה מודעת לפעולות שנעשו בחשבון [...]".

ובסעיף 43 לתגובה נאמר:
"[...] המשיבה לא הסכימה להעמיד ערבות אישית להבטחת חובות החברות, לרבות חובות החברות בהן החזיקה במניות והיו בבעלות משותפת [...]".
(ההדגשות אינן במקור- א.א.)

דא עקא, התגובה נתמכת בתצהירו של החייב בלבד ומבלי שניתן כל טעם מדוע המשיבה בחרה שלא לתמוך את תגובתה בתצהיר, והדבר עומד בעוכריה. אמנם, החייב נתן תצהיר בתמיכה לתגובה ומצהיר בבקשת ביניים יכול להיות גם מי שאינו המשיב, ובלבד שהדברים הם מידיעתו (תקנות 241 ו-521 לתקנות סדר הדין האזרחי), אך לא כך היה מצופה במקרה שלפני. המשיבה הייתה אמורה לתמוך טענות אלה בתצהיר, שכן העובדות דנן אמורות להיות בידיעתה האישית, והמקום לשמוע אותן הוא מפיה ולא מהחייב. גם לא ניתן הסבר בתגובה או בתצהיר החייב מדוע ידיעתו עדיפה על זו של המשיבה ומדוע בחרה שלא לתת תצהיר. אצביע על כך, שהגם שהטענה שהמשיבה לא תמכה את התגובה בתצהיר מטעמה נטענה בתשובת המנהל המיוחד, וחרף זאת לא הגישה המשיבה תצהיר וגם לא הסבר לאי הגשתו, דבר שמעצים את אי העמידה בנטל הדרוש.

לא למותר לציין שבהסדר הנושים שהוצע על ידי החייב, הוא הציע שנכסים שמשותפים לו ולמשיבה כמו גם נכסים שרשומים רק על שם המשיבה, ישמשו מקור לתשלום לנושים. גם בכך תימוכין למסקנה בדבר השיתוף.

שיתוף בחובות; מבלי לקבוע מסמרות ורק לשלב זה של הבקשה, לא ניתן לאיין את הנטען. ער אני להלכות שאליהן הפנו הצדדים באשר לשיתוף בחובות, כל אחד באשר לגרסתו. נתתי דעתי לכל אלה, ובחנתי את ההלכה הפסוקה בהקשר זה ובגדר אלה: עניין עצמון הנ"ל; רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ פ"ד סב (1)165; ע"א 7442/97 עמית נ' עמית פ"ד נד(4)625; ע"א 558/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי פ"ד מט(5) 163. יישומן של אלה ייעשה בשלב מאוחר, לאחר הגשת הבקשה העיקרית, לאחר קיום חקירות, הגשת ראיות, שמיעת עדויות, טיעונים סדורים ובחינה של אלה בכור ההיתוך המשפטי וכמתחייב בהליך מסוג זה. עם זאת אבהיר שגם בהקשר זה שומה היה על המשיבה להגיש תצהיר שיתמוך בגרסתה שאין שיתוף בחובות, בדומה לשיתוף בנכסים, ולא ניתן להסתפק בתצהירו של החייב בלבד, במיוחד שכל אלה הן טענות באשר לרכושה של החייבת ואמורות להיות מידיעתה האישית. לכך אוסיף את החוב המשותף לרשויות המס, כעמדת המנהל המיוחד. לעניין זה אפנה לכך שהליך ההשגה והערעורים על השומה של מס הכנסה היה משותף לשני המשיבים, הוא הוגש בשמם והוכרע לגבי שניהם, וכי המשיבה חייבת בחוב המס שמגיע לרשויות המס, לא כל שכן היא הייתה אמורה ליהנות ככל שתוצאת הערעורים הייתה שונה. הדבר עולה במפורש מכתבי הטענות שהוגשו בעניין, שלפיהם החייב והמשיבה הם המערערים בצידה של חברת "פישמן רשתות בע"מ" בדחיית ההשגה על שומת המס. בסעיף 2.1 לתצהיר החייב מיום 21.10.16 במסגרת הערעור, נאמר על ידי החייב שבבעלותו ובבעלות המשיבה כנישום יחיד אחזקות במניות של חברות (נספח 3 לתגובת המנהל המיוחד). משכך, לא ניתן לשלול את עמדת המנהל המיוחד בדבר קיום שיתוף בחוב הניכר למס הכנסה וכמתחייב לטענתו מהוראות פקודת מס הכנסה והתנהגות המשיבים בהקשר זה.

מאזן הנוחות; המסקנה בדבר עמידה בנטל הנדרש למתן הצו המבוקש מתעצמת לאור יישום מבחן מאזן הנוחות.

אדגיש, שבתגובת המשיבים לא נטען לנזק ממשי, שייגרם למשיבה ככל שיינתן הצו הארעי. גם לא נטען, שברצון המשיבה לעשות דיספוזיציה במי מהנכסים שרשומים על שמה, וכי הצו ימנע ממנה לעשות כן. אמנם עצם הצו מהווה פגיעה בקניין, אך ככל שאין רצון לממש את הקניין, הפגיעה אינה ממשית, ומשכך המסקנה הינה שלא יהיה במתן הצו ועד הגשת הבקשה העיקרית ודיון ענייני כדי לגרום לה לנזק של ממש. לעומת זאת, לא נסתרה טענת המנהל המיוחד, שאם לא יינתן הצו והמשיבה תעשה עסקה ברכושה, יגרם נזק בלתי הפיך לנושי החייב.

12. בשולי ההחלטה;
לא התעלמתי מבקשת ב"כ המשיבים בתום הדיון לחקור את המנהל המיוחד. לא ראיתי ממש בבקשה ודוק; המנהל המיוחד לא נתן תצהיר, וזאת כמתחייב מההלכה הפסוקה (ע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני (פורסם בנבו, 2.9.09)). בנוסף, למנהל המיוחד אין ידיעות על השיתוף או ההפרדה ברכוש של המשיבים, כך שידיעתו בעניין לא תעלה ולא תוריד לצורך ההכרעה. מעל ומעבר, ככל שסבר ב"כ המשיבים שיש מקום לחקור את המנהל המיוחד, שומה היה לבקש זאת עם הגשת התגובה, שכן ניתן היה להכריע בבקשה ללא דיון, קל וחומר, שלא היה מקום להעלות את הבקשה בתום הדיון ולאחר שנטענו טענות לגופם של דברים.

13. סוף דבר
עסקינן בבקשה של בעל תפקיד לצו זמני לתקופה מוגבלת שיאסור על אשת החייב לבצע עסקאות ברכושה. הבקשה מושתתת על כך שקיים שיתוף בנכסים בין בני הזוג כמו גם שיתוף בחובות, וכי רישום חלק הנכסים רק על שם המשיבה הוא למראית עין ואינו מאיין את זכויות החייב באלה. המשיבים התנגדו לבקשה בשלל טעמים וכן העלו טענות מקדמיות וביקשו לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ולחסות את הבקשה.

בחנתי את הבקשה ונתתי דעתי לטענות הצדדים לרבות הטענות המקדמיות.

הגעתי לידי מסקנה, שאין מקום לחרוג מעיקרון פומביות הדיון כמצוות המחוקק ולקיים דיון בדלתיים סגורות. פירטתי בהרחבה מדוע לטעמי בהליכי פשיטת רגל ככלל יש לקיים דיון בדלתיים פתוחות בהינתן המעמד של הנושים כבעלי דין שזכאים לפומביות הדיון, לא כל שכן הוראות תקנה 143 לתקנות פשיטת הרגל שמורה על דיון בדלתיים פתוחות. זאת בצד טעמים נוספים כגון: שאין עסקינן ב"עניני משפחה" כהגדרתו של המונח בחוק בית המשפט לעניני משפחה, שאוסר את הפרסום; הסכסוך במקרה שלפניי אינו בין בני משפחה, אלא בין הנושים לבין המשיבים; אין בבקשה משום פגיעה בפרטיות שהיא התכלית לאיסור פרסום שביסוד הוראת סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט; כמו גם שעסקינן במעשה עשוי מבחינת הפרסום שכבר נעשה לגבי הבקשה ותוכנה.

הבהרתי שמצויים אנו בשלב ראשוני של ההליך, שבו טרם מיצה בעל התפקיד את מלוא החקירות הדרושות ועל מנת שיוכל לגבש את המסקנות המתאימות. משכך, הבקשה הינה בגדר בקשה מקדימה, הנוהגת בהליכי חדלות פירעון, בעת בעל תפקיד שנדרש להיכנס לעובי הקורה, חושש לפגיעה בנכסים שלגביהם קיימת היתכנות שלחייב זכויות בהם. משכך, טוב אם ינקוט בהליך שיפיג את החשש ויבטיח את הרכוש ועד לבירור סופי ומיצוי כל הנדרש. לכן יש לטעמי להקל בנדרש מבעל התפקיד לעת הזו, בהבדל ממצב שבו כבר מוגש ההליך העיקרי. אין באמור כדי לאיין את הצורך שבידי בעל התפקיד תהיינה אסמכתאות מספקות לשכנע את בית המשפט במבוקש ובלבד שלא תהייה פגיעה בלתי מידתית בצד השלישי.

במקרה שלפניי, מדובר בפשיטת רגל בהיקף אדיר, שמצריכה לימוד ניכר על ידי בעל התפקיד שנדרש גם למעורבות בהליכי מימוש של נכסי החייב בהליכים מקבילים, דבר שמכביר על העומס שבו הוא מצוי. המנהל המיוחד הבהיר לבית המשפט את החשיבות שבהבטחת הנכסים של המשיבה, שלטעמו יש לחייב זכויות בהם, והחשש שמא יעשו בהם עסקאות, כך שיגרם נזק בלתי הפיך. לא ראיתי פסול בדרך הדיונית שנקט המנהל המיוחד של בקשה למתן הוראות שהיא הליך שקבוע בסעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל, ודוק; אין זה ההליך העיקרי שאותו עליו להגיש.

בחנתי את הטענות לגופן, כמו גם עמידה במבחנים הדרושים על פי דין. שוכנעתי שלצורך השלב שבו אנו מצויים, עומדת הבקשה בנדרש. לא ניתן לשלול קיומו של שיתוף בנכסים שרשומים רק על שם המשיבה לאור חזקת השיתוף, והמשיבה לא סתרה את הנטען, במיוחד שבחרה שלא לתת תצהיר מטעמה והסתפקה בתצהיר של החייב, שאינו יכול להוות תחליף מספק, לא כל שכן אף לא ניתן הסבר לכך. הדברים נכונים גם לעניין השיתוף בחובות, ובמיוחד בחוב כלפי רשויות המס שנטען שהוא חוב משותף של בני הזוג. שוכנעתי שמאזן הנוחות נוטה בבירור לקבלת הבקשה, בין היתר בהעדר טענה בדבר נזק ממשי שייגרם למשיבה כתוצאה מהצו.

הבהרתי שאין בהחלטה כדי לקבוע מסמרות, שכן לשם הכרעה במחלוקת יהיה מקום לקיים דיון סדור, שמיעת עדויות, הגשת ראיות וכדומה, וזאת ייעשה לאחר הגשת הליך עיקרי. אופן ההליך שיוגש, כמו גם האכסניה שבו יישמע, ייקבעו בהמשך ולאחר שההליך העיקרי יוגש.

על יסוד כל האמור, אני מורה כדלקמן:

ניתן בזאת צו אירעי האוסר על המשיבה, הגב' טובה פישמן
ו/או מי מטעמה, לבצע כל דיספוזיציה מכל מין וסוג שהוא בנכסים שבבעלותה, או בשליטתה, או בחזקתה הישירה או העקיפה, בין בישראל ובין מחוצה לה. כן נאסר על המשיבה להוציא מרשותה ו/או חזקתה נכסים. יובהר, שבגדר הנכסים דנן הם נכסי נדל"ן, מיטלטלין וכספים. אין באמור כדי למנוע מהמשיבה למשוך כספים הדרושים למחייתה ולמחיית החייב בשיעור שיוסכם על-ידי המנהל המיוחד, המשיבים והכנ"ר.

תוקף הצו עד להחלטה אחרת.

הצו ייכנס לתוקף מיידי, ועל המנהל המיוחד להפקיד תוך 24 שעות התחייבות עצמית בתפקידו כמנהל בסך של 200,000 ₪ להבטחת כל נזק, אחרת יפקע הצו. לא ראיתי לחייב בערובות נוספות בעיקר בהינתן שלא שוכנעתי שייגרם למשיבה נזק ממשי מהצו.

ככל שהמשיבה תהייה מעוניינת בביצוע עסקה במי מנכסיה, תגיש בקשה לבית המשפט, וזו תישקל לגופה.

המנהל המיוחד ירשום הערה בפנקסים על פי דין לרבות בפנקס רישום המקרקעין באשר לצו.

המנהל המיוחד יגיש בקשה עיקרית לא יאוחר מיום 1.4.17.
ניתנה היום, ב' שבט תשע"ז, 29 ינואר 2017, במעמד עו"ד גולדבלט, עו"ד בנקל ועו"ד אבן ספיר


איתן אורנשטיין
, נשיא
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
פש"ר 3642-08-16 פקיד שומה למפעלים גדולים ואח' נ' פישמן ואח'
בקשה 30

לפני כב' הנשיא איתן אורנשטיין
1 מתוך 18








פשר בית משפט מחוזי 3642-08/16 אליעזר פישמן, טובה פישמן נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם ב-ֽ 29/01/2017)