פסקי דין על תחנת שירות רמת גן בע"מ | פסקי דין על יצחק כהן | פסקי דין על אבי חי יחיאל פורמלי | פסקי דין על ל. תדלוק ושירותים פורמלית |

6849/16 רעא     29/01/2017




רעא 6849/16 תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' יצחק כהן, אבי חי יחיאל פורמלי, ל. תדלוק ושירותים בע"מ פורמלית




החלטה בתיק רע"א 6849/16



בבית המשפט העליון


רע"א 6849/16


לפני:
כבוד השופטת א' חיות


המבקשת:
תחנת שירות רמת גן בע"מ


נ

ג

ד


המשיבים:
1. יצחק כהן


2. אבי חי יחיאל, פורמלי


3. ל. תדלוק ושירותים בע"מ, פורמלית


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"צ 6648-09-12 שניתנה ביום 21.06.2016 על ידי כב' השופטת מ' נד"ב

בשם המבקשת: עו"ד יונתן קהת
; עו"ד גלעד יניב
בשם המשיב 1: עו"ד חיים כפיר



החלטה



בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת
מ' נד"ב
) מיום 21.6.2016 בת"צ 8836-09-12 אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשת.

הרקע לבקשה

1.

בעבר הוטל פיקוח על מחירי הבנזין בארץ באמצעות צווים שהוצאו מכוח הוראות חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה), התשמ"ו-1985 (להלן:
הוראת השעה
). מחירם של שירותי תדלוק לעומת זאת היה נתון בפיקוח מכוח הוראות חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 (להלן:
חוק הפיקוח 1957
). בשנת 1996 נכנס לתקפו חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 (להלן:
חוק הפיקוח 1996
או
החוק
) אשר ביטל את סמכויות הפיקוח שהוקנו בהוראת השעה ובחוק הפיקוח 1957 והתיר לפקח רק מצרכים ושירותים שהוצא לגביהם צו לפי סעיף 6 לחוק ואשר בו נקבע כי הוראות החוק חלות עליהם. עוד נקבע בחוק הפיקוח 1996 (בסעיף 42) כי כל המצרכים והשירותים שמחירם היה בפיקוח מכוח הוראת השעה יהיו כעת נתונים בפיקוח מכוח החוק וייראו בהם כאילו הוצא בעניינם צו מכוח סעיף 6. בחוק הפיקוח 1996 לא נקבעה הוראה דומה לגבי מצרכים ושירותים שהיו נתונים בפיקוח מכוח הוראות חוק הפיקוח 1957.


2.

סעיף 12(1) לחוק הפיקוח 1996 מסמיך את שרי הממשלה לקבוע בצו את מחירם של מצרך או שירות שניתן בעניינם צו לפי סעיף 6 לחוק, ובשנת 2004 תוקן החוק באופן שהקנה לשרים סמכות לקבוע גם תנאים שיש בהם כדי להשפיע על מחירם של מצרך או שירות כאמור, אם קיבלו אישור לכך מאת ועדת הכלכלה. בשנת 2002, ועוד קודם לתיקון, התקינו שר האוצר ושר התשתיות (להלן:
השרים
) צו מכוח סעיף 12(1) בו קבעו את המחיר המרבי שניתן לגבות בעבור בנזין (צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק), התשס"ב-2002 (להלן:
צו הפיקוח
או
הצו
)). בסעיפים 3(ב) עד 3(ג) לצו (ובהמשך גם בסעיפים 3(ד) ו- 3(ה)) קבעו השרים הוראות שתכליתן לעודד הצבת משאבות לתדלוק בשירות עצמי בתחנות הדלק. על פי אותן הוראות, ניתן למכור בנזין במחיר גבוה מהמחיר המפוקח כאשר התדלוק נעשה על ידי עובדי תחנת הדלק
(להלן:

שירות מלא

) אך זאת בתנאי שהוצב בתחנה מספר מינימאלי של משאבות לתדלוק בשירות עצמי. כלומר, על פי הוראות הצו, רק בתחנת דלק שבה הוצב מספר מינימאלי של משאבות לתדלוק בשירות עצמי ניתן לגבות תשלום נוסף בעבור תדלוק בשירות מלא. סעיף 3(ג) לצו מורה כי בתחנת דלק שבה יותר מארבע משאבות, גביית תשלום נוסף כאמור מותנית בכך שמספר המשאבות לתדלוק עצמי יעמוד על לפחות שליש מסך כל המשאבות בתחנה ובכל מקרה לא יפחת מ- 2. לעומת זאת, בתחנה שבה ארבע משאבות או פחות גביית התשלום הנוסף מותנית בכך שלפחות אחת מתוך ארבע המשאבות בתחנה תהיה משאבה לתדלוק עצמי.


3.

בשנת 2008 עתר ארגון הסוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל לבית המשפט וטען כי יש לבטל את סעיפים 3(ב) עד 3(ה) בצו הפיקוח (בג"ץ 4668/08). באותה עתירה נטען, בין היתר, כי סעיפים 3(ב) עד 3(ה) בצו הפיקוח הותקנו בחוסר סמכות מן הטעם ש"
סעיף 12 לחוק הפיקוח ... מסמיך את השרים לקבוע מחיר מרבי למוצר, אך אינו כולל הסמכה לכפות על עוסק ... לספק שירות מסוים
"
. טענה זו נדחתה ביום 24.3.2010 תוך שנקבע כי השאלה היחידה שיש לדון בה היא האם נדרשו השרים לקבל את אישור ועדת הכלכלה להוראות שנקבעו בסעיפים 3(ב) עד 3(ה). בעקבות זאת אישרה ועדת הכלכלה את סעיפים שנוספו לצו לאחר תיקון 2004 (סעיפים 3(ד) ו- 3(ה)), וביום 3.1.2013 דחה בית משפט זה את העתירה בקבעו כי:

תיקון בחוק [הפיקוח 1996] שבמסגרתו נקבעה דרישת אישור ועדת הכלכלה לקביעת "תנאים" שיש בהם כדי להשפיע על מחיר אינו חל ביחס לסעיפים 3(ב)-(ג) לצו הפיקוח שהותקנו לפני חקיקת התיקון בשנת 2004. ביחס לסעיפים 3(ד)-(ה) לצו הפיקוח שהותקנו בשנת 2006, ניתן בעקבות הדיון בעתירה אישור ועדת הכלכלה (גם אם לשיטת המשיבים לא היה בכך צורך). בנסיבות אלה, לא נדרשת הכרעה בשאלה מה הם "תנאים" כהגדרתם בחוק המתוקן, וזו תישאר לעת מצוא. (בג"ץ 4668/08
ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' שר התשתיות
, פסקה 8 (3.1.2013) (להלן: בג"ץ
ארגון תחנות הדלק
)).

4.

לאחר דחיית הטענה לפיה סעיפים 3(ב) עד 3(ה) בצו הפיקוח הותקנו בחוסר סמכות הגיש המשיב בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת בטענה כי היא גובה תוספת תשלום בגין תדלוק בשירות מלא על אף שבתחנה שבבעלותה לא מותקנות די משאבות לתדלוק עצמי. בבקשת האישור נטען כי בתחנה שבבעלות המבקשת יש 4 מתקני תדלוק דו צדדיים שמכל אחד מהם יוצאים שני צינורות תדלוק. עוד נטען כי רק באחד מאותם מתקנים ניתן למלא דלק בשירות עצמי ומשמעות הדבר היא שרק ב- 2 מתוך 8 צינורות התדלוק בתחנה ניתן למלא דלק בשירות עצמי. לפיכך, כך נטען בבקשת האישור, המבקשת גובה תשלום נוסף בגין תדלוק בשירות מלא בניגוד להוראות צו הפיקוח שכן על אף שבתחנה שבבעלותה יש יותר מ- 4 "משאבות", פחות משליש מאותן משאבות הן משאבות לתדלוק עצמי. בתשובה לבקשת האישור טענה המבקשת כי כל מתקן תדלוק בתחנה שבבעלותה הוא בגדר "משאבה" אחת. לפיכך, כך טענה המבקשת, בתחנה שבבעלותה 4 משאבות שאחת מתוכן משמשת לתדלוק עצמי, ומכאן שלא הפרה את הוראות צו הפיקוח. עוד טענה המבקשת כי צו הפיקוח הותקן בחוסר סמכות שכן השרים הוסמכו לקבוע את מחירו של הבנזין אך לא היו מוסמכים לקבוע את מחירם של שירותי תדלוק. בנוסף על כך הציגה המבקשת טופס בדיקה חתום של משרד התשתיות (להלן:
טופס הבדיקה
) אשר לטענתה מהווה אישור רשמי לכך שהתחנה שבבעלותה עומדת בדרישות צו הפיקוח בכל הנוגע לגביית תוספת תשלום בגין תדלוק בשירות מלא.

החלטתו של בית המשפט קמא

5.

בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור והתיר למשיב לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת. בית המשפט קמא דחה את פרשנותה של המבקשת למונח "משאבה" שבצו הפיקוח בקבעו כי פרשנות זו אינה מתיישבת לכאורה עם תכליתו של הצו. כמו כן דחה בית המשפט קמא את הטענה כי סעיפים 3(ב) עד 3(ה) בצו הפיקוח הותקנו בחוסר סמכות באמצו בהקשר זה את עמדת היועמ"ש (שהוגשה בהליך אחר ונתקבלה בהסכמה בהליך דנן), לפיה צו הפיקוח אינו מתיימר לקבוע הוראות לגבי מחירם של שירותי תדלוק אלא רק מתנה גביית תשלום נוסף בעבור בנזין בתנאים מסוימים. כמו כן קבע בית המשפט קמא כי מקובלת עליו עמדת היועמ"ש לפיה צו הפיקוח הוא תוצר של הבנות שאליהן הגיעו המדינה וחברות הדלק בתחילת העשור הקודם ומכאן שטענות המבקשת בנוגע לתקפו של הצו לוקות בשיהוי ניכר והיו נדחות אילו היו מועלות על ידה במסגרת בתקיפה ישירה של הוראותיו. עוד ציין בית המשפט קמא כי על אף שהטענות שהעלתה המבקשת כלפי תקפם של סעיפים 3(ב) עד 3(ה) בצו הפיקוח אינן זהות לחלוטין לטענות שהועלו נגד תקפם של סעיפים אלו במסגרת בג"ץ
ארגון תחנות הדלק
, העובדה שבאותה פרשה נקבע כי הסעיפים האמורים בצו הותקנו כדין משליכה על ענייננו ואף מטעם זה אין מקום לאפשר למבקשת לתקוף אותם. לבסוף קבע בית המשפט קמא כי המבקשת לא ביססה את טענתה לפיה טופס הבדיקה שהוצג על ידה מהווה אישור של משרד התשתיות לכך שנהגה בהתאם להוראות צו הפיקוח. בית המשפט קמא ציין כי יהיה באפשרותה של המבקשת להציג ראיות נוספות בעניין זה במסגרת הדיון תובענה הייצוגית, אך בשלב אין די בטופס הבדיקה כדי להדוף את בקשת האישור.

טענות הצדדים


6.

לטענת המבקשת שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה הוראות צו הפיקוח בנוגע לגביית תשלום נוסף בגין תדלוק בשירות מלא הותקנו בחוסר סמכות. לטענתה, טרם חקיקתו של חוק הפיקוח 1996 הוטל הפיקוח על מחירם של שירותי תדלוק מכוח הוראות חוק הפיקוח 1957 ולא מכוח חוק הוראת השעה. לפיכך, הוראת המעבר שנקבעה בסעיף 42 לחוק הפיקוח 1996 לפיה ייראו במצרכים ובשירותים שהיו נתונים בפיקוח מכוח חוק הוראת השעה כאילו ניתן בעניינם צו לפי סעיף 6 לחוק הפיקוח 1996 אינה חלה לגבי שירותים אלו. מכאן שעל מנת ליתן הוראות בנוגע למחירם של שירותי תדלוק היה על השרים ראשית להחיל עליהם את הוראות חוק הפיקוח 1996 באמצעות צו לפי סעיף 6 לחוק. ברם, כך טוענת המבקשת, הוראות חוק הפיקוח 1996 מעולם לא הוחלו על שירותי תדלוק בצו לפי סעיף 6 לחוק ומכך מתחייבת המסקנה שהשרים לא היו רשאים לקבוע הוראות בנוגע למחיר שניתן לגבות בעדם. המבקשת מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא משאימץ את עמדת היועמ"ש לפיה צו הפיקוח אינו קובע הוראות בנוגע למחירם של שירותי תדלוק אלא רק מתנה גביית תשלום נוסף בעד בנזין בתנאים מסוימים. לטענתה, עמדה זו סותרת חזיתית את האמור בצו הפיקוח ואת האמור בצווים שקדמו לו, ואינה מתיישבת עם פסיקת בית המשפט המחוזי שאושרה בבית המשפט העליון. עוד טוענת המבקשת כי לא היה מקום להתחשב בטענות היועמ"ש לפיהן אין לאפשר במקרה דנן תקיפה עקיפה של צו הפיקוח, שכן מדובר בטענות פרוצדוראליות אשר לא הופנו כלפי המבקשת אלא כלפי בעלי הדין בהליך שבו הוגשה העמדה. כמו כן טוענת המבקשת כי לא היה מקום להתחשב בפסק הדין שניתן בבג"ץ
ארגון תחנות הדלק
שכן הטענות שהועלו בנוגע לתקפו של צו הפיקוח באותה פרשה שונות מהטענות המועלות על ידה בהליכים דנן.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה כי טופס הבדיקה שהציגה מהווה אישור לכך שפעלה בהתאם להוראות צו הפיקוח. לטענתה, על גבי הטופס המדובר נרשם מפורשות כי בתחנה שבבעלותה יש משאבה אחת המיועדת לתדלוק עצמי והדבר מהווה אישור לכך שגם הגורם המאסדר סבר בזמן אמת כי היא עומדת בדרישות צו הפיקוח וכי בתחנה שבבעלותה ארבע משאבות שאחת מתוכן משמשת לתדלוק עצמי. המבקשת סבורה כי בנסיבות אלו, אין חשיבות לשאלה מה הפרשנות הנכונה למונח "משאבה" שבצו הפיקוח, שכן כך או אחרת יש לקבוע כי היא פעלה בהתאם להנחיות המאסדר ולפיכך אינה צריכה לשאת באחריות בגין האופן שבו הפעילה את התחנה שבבעלותה. המבקשת מדגישה בהקשר זה כי על אף שהיא חולקת על הפרשנות שנתן בית המשפט קמא למונח "משאבה" בצו הפיקוח היא אינה מעוניינת להשיג על קביעותיו בעניין זה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, וכאמור, לשיטתה הדבר גם אינו נחוץ.

7.

המשיב טוען מנגד כי בדין דחה בית המשפט קמא את טענת המבקשת לפיה הוראות הצו בקשר לתדלוק בשירות מלא הותקנו בחוסר סמכות. ראשית טוען המשיב כי ספק רב אם המבקשת רשאית לתקוף את הוראות הצו תקיפה עקיפה לאחר שלא תקפה אותו ישירות בשנים הרבות שחלפו מאז שניתן. עוד טוען המשיב כי הטענה לפיה סעיפי הצו הרלבנטיים הותקנו בחוסר סמכות נדחתה במסגרת בג"ץ
ארגון תחנות הדלק
ואף מטעם זה אין מקום לאפשר למבקשת להעלותה. לגופו של עניין סומך המשיב את ידיו על קביעתו של בית המשפט קמא לפיה צו הפיקוח אינו קובע את מחירם של שירותי תדלוק אלא רק תנאים שבהתקיימם ניתן לגבות בעבור בנזין מחיר גבוה מהמחיר המפוקח. באשר לטופס הבדיקה שהציגה המבקשת טוען המשיב כי בדין נקבע שאין בכוחו להדוף את בקשת האישור. לטענתו, אין חולק שהמצהיר שבאמצעותו הוגש הטופס לא קיבל אותו לידיו בזמן אמת, לא היה נוכח בעת ביצוע הבדיקה שפורטה בו ואינו יכול להעיד על הנסיבות שבהן נרשם. מכאן שלא ניתן לדעת בשלב זה מדוע נרשם בטופס כי בתחנה משאבה אחת לתדלוק עצמי או אפילו מי רשם הערה זו על גבי הטופס. בנוסף על כך, המבקשת לא הציגה טפסי בדיקה נוספים ולכן לא ניתן לדעת האם הבדיקה המפורטת בטופס היא בדיקה מייצגת המעידה על מדיניות שעליה הייתה המבקשת רשאית להסתמך או שמא מדובר ברישום חד פעמי, שאז מתחזקת הסברה כי מדובר ברישום שגוי אשר לא היה מקום להסתמך עליו.


8.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לא ראיתי מקום לקבל את טענת המבקשת לפיה ההסדר שנקבע בצו הפיקוח בנוגע לגביית תוספת תשלום בעבור תדלוק בשירות מלא הותקן בחוסר סמכות. סוגיה זו כבר הוכרעה בג"ץ
ארגון תחנות הדלק
, ואף שטענות העותר באותה פרשה אינן זהות לטענות המבקשת בהליכים דנן, מפסק הדין בעתירה עולה כי שופטי ההרכב לא ראו בהוראות סעיפים 3(ב) עד 3(ה) לצו הוראות הקובעות את מחירם של שירותי תדלוק אלא הוראות הקובעות תנאים למכירת בנזין במחיר גבוה מהמחיר המפוקח, אותם היו השרים מוסמכים להתקין. מטעמים אלו אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי ההסדרים שנקבעו בצו הפיקוח בנוגע לתדלוק בשירות מלא הם הסדרים תקפים ומחייבים, ובנסיבות אלו ההכרעה בשאלה האם יש לדחות את טענות המבקשת בנוגע לבטלות צו הפיקוח מחמת שיהוי מתייתרת. כמו כן לא ראיתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה אין בכוחו של טופס הבדיקה שהוצג על ידי המבקשת להצדיק את דחייתה של בקשת האישור. כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאי הערכאה הדיונית בנוגע למשקלן של ראיות ולא ראיתי הצדקה של ממש לחרוג מכלל זה במקרה דנן, זאת בפרט בשים לב לכך שבית המשפט קמא לא דחה את טענותיה של המבקשת בנוגע לטופס הבדיקה לגופן אלא רק קבע כי אין בהן די כדי להדוף את בקשת האישור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.


ניתנה היום, ב' בשבט התשע"ז (29.1.2017).





ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

16068490_v05.doc
גק
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il







רעא בית המשפט העליון 6849/16 תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' יצחק כהן, אבי חי יחיאל פורמלי, ל. תדלוק ושירותים בע"מ פורמלית (פורסם ב-ֽ 29/01/2017)