פסקי דין על ניר ברקת אחזקות בע"מ | פסקי דין על עו"ד גדעון צדיק

2565/03 א     10/04/2005




א 2565/03 ניר ברקת אחזקות בע"מ נ' עו"ד גדעון צדיק




1
בתי המשפט
א 002565/03
בית משפט השלום רמלה
10/04/2005
תאריך:
כבוד השופטת זהבה בוסתן

בפני
:

ניר ברקת אחזקות בע"מ

בעניין:
תובעת
כהן דוד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
עו"ד גדעון צדיק
נתבע
פסק דין

כללי:
בפני
תביעה לקביעת דמי שכירות למושכר המצוי ברחוב ביאליק 57 רמת גן והידוע חלקה 212/20 בגוש 6127 (להלן "הנכס") ולחילופין לתשלום דמי מפתח.
התובעת רכשה את הנכס בדצמבר 1999 תמורת 292,950 ₪ . הנתבע, עורך דין, הנו דייר מוגן בנכס. זכויות הדיירות המוגנת של הנתבע נרכשו בתמורה לתשלום דמי מפתח למנוח בינימין בנקוביץ, הבעלים הקודם של הנכס (שיקרא להלן לשם הנוחות "הבעלים הקודמים"), והתגבשו בחוזי שכירות שנכרתו בין הנתבע לבעלים הקודמים ביום 1.04.1974 וביום 1.04.1975 (להלן "הסכמי השכירות").

טענות הצדדים בתמצית:
טענות התובעת
הנכס שימש את הנתבע כמשרד עורכי דין החל משנת 1975 עד שנת 2000. דמי השכירות להם זכאית התובעת הם בסך 2,930 ₪ לחודש, לפי 12% מערך הנכס כנכס תפוס. דמי השכירות נקבעים על פי האמור בתקנה 1(14) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג- 1983 (להלן: "התקנה") הקובעת כי מושכר המשמש כמשרד של בעל מקצוע חופשי משוחרר מתקרת דמי שכירות מרביים. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי בהסכמי השכירות בין הבעלים הקודמים לבין הנתבע, הוסכם כי שכר הדירה ישולם כמשרד בכל מקרה, אף אם ישמש הנכס למגורי בני משפחתו של הנתבע.
לחילופין, טוענת התובעת כי משנת 2000 הנכס משמש למגורי בתו של הנתבע ועל כן על הנתבע לשלם דמי מפתח עבור העברת הזכויות.
טענות הנתבע
הנתבע טוען כי העילה לתביעת דמי שכירות ריאליים נולדה עם קבלת התיקון לחוק בשנת 1983. מאז התיקון לחוק חלפה תקופה של למעלה מ-7 שנים, ולפיכך התיישנה התביעה עוד בשנת 1990.
לטענת הנתבע, ויתרו הבעלים הקודמים על דרישת דמי שכירות שלא כפופים למקסימום. הויתור נמשך תקופה ארוכה ומחייב את התובעת שנכנסת בנעלי הבעלים הקודמים לכל עניין.
לגופו של עניין, הנתבע טוען כי רכש את הזכויות במושכר עבור אישתו לצרכים פרטיים, ורק מסיבות משפחתיות קשות נאלץ להשתמש בו בעצמו. במשך השנים השקיע השקעות כספיות בנכס של הבעלים הקודמים ובתמורה להשקעתו האדירה הוענקו לו זכויות נרחבות בהסכמי השכירות ההופכות אותו למעין שותף .
עוד טוען הנתבע כי בתוקף הזכות המפורשת בחוזה השכירות, שהמושכר ישמש גם למגורי בני משפחתו, לא התבצעה כל העברת זכויות ולכן יש לדחות אף את הדרישה החלופית לתשלום דמי מפתח.

דיון:
התיישנות :
לטענת הנתבע, העילה לתביעת דמי שכירות ריאליים נולדה עם חקיקת התיקון לחוק, בשנת 1983. אי העלאת הטענה במשך יותר מ-7 שנים משתיקה את התביעה מחמת התיישנות.

אין ממש בטענה זו, ואפרט: ההתיישנות חלה אם התביעה הייתה מוגשת לתשלום דמי שכירות לתקופה העולה על שבע שנים, במקרה דנן הוגשה תביעה לתשלום הפרשי דמי שכירות מיום 31.10.2000, הוא המועד בו נשלחה לנתבע הדרישה לתשלום דמי השכירות. מכאן שהתביעה אינה לתקופה העולה על 7 שנים.
"אין כל הוראה שבדין, וגם אין כל הלכה פסוקה, כי בעל בית חייב לתבוע את תיקון הבסיס של דמי השכירות בהוספת הסכומים שהופחתו בהזדמנות הראשונה, לאחר שפג ההסכם האחרון בדבר דמי השכירות. הוא רשאי לתבוע תיקון זה כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה. (ע"א 119/81 - שלמה שפילבנד נ' חיה גסטהלטר . פ"ד לו(2), 99 ,עמ' 104-105)

ויתור:
התובע טוען כי במשך 25 שנים, הבעלים הקודמים נהגו לגבות דמי שכירות בשיעורם כיום, מבלי שטענו כי הם זכאים לדמי שכירות עבור משרד עו"ד. בהסתמך על הסכמה זו השקיע הנתבע במשך שלושה עשורים סכומי עתק בשיפוץ המושכר. לטענת הנתבע, ויתור במשך תקופה ארוכה נחשב לוויתור סופי ומחייב. יתר על כך, גם התובעת המשיכה לגבות דמי שכירות במשך למעלה מ-3 שנים כפי שנהגו הבעלים הקודמים, מבלי לדרוש מהנתבע שינוי בדמי השכירות.
"ההלכה בעניין הוויתור סוכמה עוד ב-ע"א 41/48, (- ידידיה לוין נ ג ד אלויס פרוינד: פד"י, כרך ב, ע' 615-614 ,604 ; פי"ם, כרך ב, ע' 261, 271.), על ידי השופט אגרנט (כתארו אז). באותו פסק-דין נאמר בעניין קבלת דמי שכירות בתקופה שהדייר מחזיק במושכר מטעם החוק
. . . . . לא בכל מקרה נובע כי בעל-הבית בגבותו את דמי השכירות, מתכוון בזה לקיים את השכירות ,מטעם החוק' על-אף העובדה של הפרת החוזה. מאידך גיסא, הרעיון, שקבלת דמי השכירות מוכיחה ויתור, נפוץ זה כבר ביחסי בעלי-בתים ודיירים (וגם נשתרש - מותר להוסיף - בארץ זו). הפועל-יוצא מכל זה הוא, כי משמעותה של קבלת דמי השכירות בתקופה הסטטוטורית (כהוכחה על ויתור) היא שאלת עובדה שקביעתה תלויה במסיבותיו של כל מקרה ומקרה".(ע"א 401/75 - נכס ברחוב בורוכוב 38 בת"א נ' קלמן ו-אוגניה . פ"ד ל(1), 320 ,עמ' 324-325).

על מנת לקבוע כי קיימת הסכמה לפיה הבעלים הקודמים ויתרו מפורשות על זכותם לגבות דמי שכירות ראויים, בהתאם לחוק ולתקנות, בשל ההשקעות הנרחבות, לכאורה, שהשקיע הנתבע במושכר דרושות ראיות פוזיטיביות אשר מהן ניתן להסיק באופן שאינו משתמע לשתי פנים על ויתור בנסיבות המקרה. נטל הראיה בדבר קיומו של ויתור לצמיתות רובץ תמיד לפתחו של הטוען לויתור כזה. למעט טענתו של הנתבע כי קיימת הסכמה והבעלים הקודמים ויתרו מפורשות על זכותם לגבות דמי שכירות ראויים, לא הציג בפני
הנתבע כל ראייה כי אי העלאת דמי השכירות נובעת מויתור, לא הוצג בפני
כל מסמך המעיד כי למרות שהמושכר משמש משרד עו"ד לא יוכלו בעלי הבית לדרוש את דמי השכירות הראויים. משכך אני דוחה את הטענה.

באשר לטענת ויתור של התובעת, אני מוצאת כי בהתנהגותה אין כל ויתור שכן כשנה לאחר שקנתה את המושכר פנתה לנתבע במכתב דרישה לתשלום דמי שכירות ריאליים ומשכך אין בהתנהגותה משום ויתור.

תקנות הגנת הדייר:
"1. אי תחולת השיעורים המרביים
"הוראות סעיף 52א לחוק לא יחולו על סוגים אלה של בתי עסק:
.....
(14) בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מקצוע חפשי;"

חוק הגנת הדייר קבע בסעיף 52א דמי שכירות מרביים לבתי עסק שהחוק חל עליהם, על פי נוסחה מסוימת. הממשלה הוסמכה להתקין תקנות שיוציאו סוגים של בתי עסק מתחולת ההוראה האמורה, והתקינה את "תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות) . אחד מבתי העסק שהוצאו מגדר ההוראה שבסעיף 52א לחוק הוא בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מקצוע חפשי.
משרד עו"ד הנו משרד שבו עוסק בעל מקצוע חופשי לצורך הפעלת התקנה (ונראה שעל כך אין מחלוקת):
"הנה כי כן כבר למונח "מקצוע" קשה למצוא הגדרה כוללת חד-משמעית, מחמת ריבוי ורב גווניות העיסוקים אשר לא בהכרח ניתן לסווגם במכנה משותף, - קל וחומר קשה לתת סימנים מאפיינים ברורים למונח "בעל מקצוע חפשי". אכן שגור המושג בשפת יום יום, ובמקרים של היעדר הגדרה ספציפית בחיקוק גם הפרשן נזקק לעתים למובן הפשוט והמקובל של המושג בלשון בני אדם ואף נעזר לכך במלון כללי או מקצועי. (ע"א 408/82, פ"ד מ' (2) 693, 698). דא עקא, על אף השימוש השגור במונח "מקצוע חפשי" או "בעל מקצוע חפשי", קשה לזהות את מאפייניו ומבחניו של מושג זה ולהציב לו סימני הכיר ברורים. דומה כי אין חולקים כי רופא, עורך-דין או מהנדס מסווגים כבעלי מקצוע חפשי" (בר"ע 593/86 אהרון פוטשניק נ' שמואל שליסל ואח' . פ"ד מא(4), 533, עמ' 537-538).
הסכמי השכירות
אין חולק כי באם המושכר שימש כמשרד עו"ד, דמי השכירות עבורו משוחררים מתקרת המקסימום לאור החוק והתקנות.
אין חולק כי בהסכמי השכירות הוסכם שדמי השכירות ישולמו כמשרד בכל מקרה, אף אם ישמש למגורי בני משפחתו של הנתבע.
הנתבע טוען כי רכש את הזכויות במושכר עבור אישתו לצרכים פרטיים, ורק מסיבות משפחתיות קשות נאלץ להשתמש בו בעצמו. קרי, הנתבע אינו חולק על כך שבסופו של דבר המושכר שימש בפועל כמשרד עו"ד עד ליום שבו העביר את השימוש במושכר לבתו.
הנתבע טוען כי רשאי היה לעשות כן מתוך הסכם השכירות שנחתם בינו לבין הבעלים הקודמים בו נקבע כי המושכר ישמש גם למגורים, ואף התובעת אינה חולקת על כך. אלא, שלטענת התובעת לא ניתן לקיים את החוזה רק בחלקו. על פי הסכמי השכירות אמנם ניתנה לנתבע הרשות להשתמש במושכר לצורך מגורים אך בכל מקרה נקבע כי שכר הדירה ישולם כמשרד.
לטענת הנתבע הרקע לסעיף זה הנו כי דמי השכירות הבסיסיים כמשרד נקבעו בין הצדדים לסך של 200 לירות (סעיף 4א' לחוזה מיום 01.04.75) סכום שהיה פי 3 או פי 4 מסכום שכר דירה ששולם אז עבור מגורים, וזאת בהתאם לכוונת הנתבע, כאמור, שהמושכר אכן ישמש למטרת משרד עבור אישתו. הבעלים הקודמים חשש שהמושכר ישמש בסופו של דבר למגורים ותבוא דרישה מצד הנתבע להקטין את דמי השכירות, שנקבעו אז כמשרד, והיו גבוהים יותר מדמי שכירות עבור מושכר שמשמש למגורים, לכן נקבע בין הצדדים כי דמי השכירות ישתלמו כמשרד בכל מקרה.
אף אם אקבל את טענת הנתבע שהמושכר יועד לשימושה של אישתו, איני רואה מאי נפקא מינה. יתר על כך במועד החתימה על הסכם השכירות השני, הנתבע היה מודע למצבה הגופני של אישתו ובחר בכל זאת להשאיר את נוסח ההסכם על כנו. עובדה זו מעידה בבירור על כוונת הצדדים וכוונת הנתבע שהמושכר ישמש את הנתבע בלבד כמשרד עורכי דין.
זאת ועוד, גם אם אפרש את הסכם השכירות על פי כוונת הצדדים כפי שהיא מוצגת ע"י הנתבע, הרי שעולה מפרשנות זו כי הבעלים הקודמים ביקשו להבטיח את דמי השכירות שישולמו בהתאם למשרד ולא בהתאם לדירת מגורים, על פי השינויים שיחולו מעת לעת.
לסיכום נקודה זו אומר כי אף אם המושכר יועד לכתחילה לשמש כמשרד עבור אשת הנתבע, אין בכך כדי לשנות את העובדה שהמושכר שימש בפועל כמשרד עורכי דין לצורך עסקו של הנתבע, כך טוען אף הנתבע בסעיף 3 לתצהיר תשובות לשאלון. בהסכמי השכירות נקבע בין הצדדים כי דמי השכירות ישתלמו כמשרד בכל מקרה, הנתבע קיבל זכויות מרחיקות לכת וניתנה לו הרשות להשתמש במושכר כדירת מגורים. כוונות הצדדים באו לידי ביטוי בהסכם השכירות ואף באו לידי ביטוי בהסכם השכירות השני שנחתם כעבור שנה שעה שהנתבע ידע את מצבה של אישתו וידע כי המושכר לא ישמש משרד עבורה.
"מצוות המחוקק היא ליתן להסכמת הצדדים, כפי שמצאה ביטויה בהסכם, תוקף מלא. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בבית עסק. כך עולה מהוראת סעיף 52(א), הקובעת כי הכלל הוא שדמי השכירות ייקבעו על ידי הצדדים, מהוראת סעיף 53, המתירה לצדדים לקבוע דמי שכירות העולים על השיעור המרבי ומהוראת סעיף 56 (ב) לחוק, המאפשרת לצדדים להסכים על מנגנון הצמדה, גם אם דמי השכירות נקבעו על ידי בית הדין. כמו כן עולה מגמה זו, מהמגמה הכללית המסתמנת, להחלשת כוחה של הגנת הדייר בכלל ולגבי בתי עסק, בפרט. בתי עסק רבים הוצאו מן הכפיפות להוראות בדבר דמי שכירות מרביים (ראו תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג - 1938). דווקא משום הבסיס הכפייתי של יחסי השכירות, יש להחיל על הצדדים, עד כמה שניתן, את ההוראות ההסכמיות שקיבלו על עצמם בעבר ובכך לעדן, במידת האפשר, את ההתערבות הסטטוטורית ביחסי הצדדים. כמו כן מתיישבת היא עם המגמה לחייב דייר בבית עסק בתשלום דמי שכירות ריאליים ולא בדמי שכירות ארכאיים, נומינליים, שאינם מבטאים את ערך הכסף לאשורו. מגמה זו ניכרת בחוק, ובהלכה הפסוקה (ראו: רע"א 241/85 זילברשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(589 (4; ע"א 788/82 חברת בנין פרי בע"מ נ' קשת ניקוי יבש בע"מ, פ"ד לז(4) 76). מגמה זו אשר באה לידי ביטוי - בין השאר - בהוראות החוק שהזכרתי לעיל (סעיפים, 53,52 ו- 56(ב) לחוק), משתלבת במגמה הכללית המבקשת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בקניינו של בעל הבית באמצעות החוק, לאחר שעיקר הטעמים ההיסטוריים לחקיקתו של חוק הגנת הדייר פסו ועברו מן העולם וביתר תוקף, מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו שהקנתה לזכות הקנין מעמד של זכות יסוד" (רע"א 6842/96 -שוס רות ו-2 אח' נ' קלמן אריה ואח' פ"ד635).

ההשקעות במושכר :
הנתבע טוען כי השקיע במשך כשלושה עשורים (בשנים 74-75, 81 ו- 94) סכומי עתק בשיפוץ המושכר וסביבתו ובהחזקת הבניין וחצרותיו, לטענתו מנועה התובעת מחמת מצג והבטחה ולאור סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), לתבוע דמי שכירות ריאליים בגין שימוש במושכר לצורך משרד לעריכת דין. עוד מוסיף הנתבע וטוען כי הבעלים הקודמים הבטיחו לו שדמי השכירות יישארו כפי שהם בכפוף להעלאות התקופתיות בהתאם לתקנות ועל סמך הבטחה זו השקיע הון עתק, במשך שנים רבות.

אינני מקבלת את טענת הנתבע כי הבטחת הבעלים הקודמים לענין גובה דמי השכירות (בהנחה שנתנה) מחייבים את התובעת, ואפרט:
בהסכם לדמי שכירות מוסכמים, לתקופה בלתי מוגבלת, חל סעיף 57 חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 [תיקון אחרון 15/2/99] :
57. פסיקת דמי שכירות מחדש
"פסק בית הדין את דמי השכירות של בית עסק, רשאי הוא לפסקם מחדש בכל אחד מן המקרים הבאים:
(1) חל שינוי במקסימום של דמי השכירות בהתאם לסעיף 52 (ג);
(2) חל שינוי בנתונים העלולים להשפיע על גובה דמי השכירות, ובלבד שבקשה לפי פסקה זו לא תוגש יותר מאחת לשנים עשר חודש;
(3) בעל הבית הוציא הוצאות על שיפורים ניכרים או על שינוי המבנה של בית העסק או של נכס שבית העסק משתבח משיפוריו או שינוייו."

חזקה על הצדדים שבעת שקבעו את גובה דמי השכירות בשנת 74-75 עשו זאת בידיעת התקנות דאז, ואם לא קבעו כי לאחר תום שנה יעלו דמי השכירות, התכוונו שסכום זה יהיה בתוקפו עד ההעלאה הבאה.
בענייננו חל סעיף 57(1) לאמור אף כי הוסכם בחוזים הקודמים כי ההעלאה תהיה בהתאם לתקנות, חל שינוי "במכסימום של דמי השכירות" שאין להם ביטוי בדמי השכירות על פי המוסכם בין הצדדים, והדבר מקים עילה לקביעה מחדש של דמי השכירות, באופן המתיר מעיקרו את רצועות ההסכם, ומאפשר לבית הדין העלאת דמי השכירות מעבר לאותם עידכונים סטטוטוריים, אשר כבר באו לידי ביטוי בדמי השכירות המשתלמים.
"... ברם, במקרה דנן לא נקבעה כל הגבלת זמן להסכם בדבר דמי השכירות, ובכגון דא נפסקה הלכה בע"א 403/72 הנ"ל, כי הסכם בין בעל הבית לדייר שאינו מוגבל בזמן, כמוהו כ

פסק דין
, ולבית הדין סמכות לשנותו מכוח סעיף 57. כדברי השופט עציוני בעמ' 430 :
"כשם שאפשר לשנות את דמי השכירות שנקבעו על ידי בית הדין לשכירות, כך גם אפשר לשנות דמי שכירות שנקבעו בהסכם אם הסכם זה לא הוגבל לתקופה מסויימת... ובאותם התנאים שיכול בית הדין לשנות את פסק דינו, כך גם יכול הוא לשנות את גובה דמי השכירות שנקבעו בהסכם..." (ע"א 1542/91 יעקב גזית נ' בנימין קוקיה פד"י מו(3) עמ' 78).

אף אם, דמי השכירות בבית עסק נקבעו בהסכמה בין הצדדים, ובמקרה שלפני נקבעו דמי השכירות בהסכמי השכירות הקודמים, ונקבע כי ההעלאה תעשה בכפוף לתקנות, רשאי בית המשפט, לחזור ולפסקם בתנאים מסוימים הקבועים בסעיף 57 לחוק .

באשר לטענת הנתבע כי השקיע במושכר, טוענת התובעת כי אין כל תיעוד בנוגע להשקעות שנעשו ע"י הנתבע, פרט להשקעות בשנים 74-75. הנתבע מחזיק במושכר כמעט 30 שנה והנו זכאי להפחתות בדמי השכירות למשך 8 שנים ממועד השקעתם.

כאמור, תקנה 3(ג) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק, אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות) התשמ"ג- 1983, קובעת:
"השקיע דייר של בית עסק, שסעיף 52א לחוק חל עליו, סכומים בבית העסק לשם שינויים ושכלולים יסודיים לאחר ט"ו בטבת התשמ"ג (31 בדצמבר 1982), יופחתו בחמישית דמי השכירות שהדייר חייב בהם במועד ההשקעה; ההפחתה תסתיים בתום שמונה שנים ממועד ההשקעה"

לאור הוראת סעיף 3 לתקנות הגנת הדייר, אני דוחה את הטענה.

קביעת דמי שכירות :
כפי שציינתי לעיל מקובלת עליי טענת התובעת כי יש לקבוע את דמי השכירות כדמי שכירות אותם יש לשלם עבור מושכר המשמש את הנתבע כמשרד עורכי דין. והתוצאה היא כי דמי השכירות שעל הנתבע לשלם אינם כפופים למקסימום. לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע בסך 2,930 ₪ החל מיום 31.10.2000 או לחילופין בתשלום דמי מפתח. סכום זה הנו 12% מערך הנכס כנכס תפוס מחולק ל-12 תשלומים חודשיים.
לטענת הנתבע אין בסיס לתביעת שכר דירה רטרואקטיבי מיום 31.10.00 שכן במקרה שלפנינו מדובר בתביעה שעניינה הפרת חוזה ולא מכוח זכות עפ"י חוק הגנת הדייר .

בהתאם להלכה הפסוקה, דמי שכירות לגבי מושכרים שאין עליהם תקרת דמי שכירות, נקבעים לפי תשואה מסוימת משווי הנכס וסכום זה הוא דמי השכירות השנתיים (ת"ש(חי') 92/94 מרדכי ריבק נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תקדין שלום כרך96(3)) .
אני מוצאת כי תשואה של 6% הוא שיעור תשואה ראוי למושכר, ואפרט: התובעת בחרה בשיטה המומלצת לקביעת דמי שכירות של נכס שהנה אחוז מסוים משווי המושכר כשהוא פנוי, ולטענתה יש לחשב את שכר הדירה לפי 12% מערך הנכס כתפוס. התובעת לא צירפה חוות דעת שמאי להערכת שווי הנכס, משכך אין בפני
כל ראייה המבססת את התביעה לתשואה כ"כ גבוהה לנכס, למרות שהמגמה בפסיקה הנה לקבוע דמי שכירות ריאליים .אין באפשרותי לקבוע דמי שכירות מבלי שיושתתו על הערכה מסודרת של המושכר.
תשואה של 6% מסך 292,950 ₪ (הסכום בו רכשה התובעת את הנכס) היא 17,577 ש"ח כדמי שכירות שנתיים. סכום זה מחולק ב-12 חודשים עומדים על 1,055 ₪ לחודש נכון ליום הגשת התביעה.

לאור האמור אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,055 ₪ לחודש החל 01.11.00 (בהפחתת הסכומים ששולמו).
אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ בצרוף מע"מ.
המזכירות תשגר לצדדים עותק מפסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום א' בניסן, תשס"ה (10 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.

ז. בוסתן, שופטת
סגנית נשיא








א בית משפט שלום 2565/03 ניר ברקת אחזקות בע"מ נ' עו"ד גדעון צדיק (פורסם ב-ֽ 10/04/2005)