פסקי דין על רפאל בנימין | פסקי דין על יהודה גרינברג
40611-08/15 תאמ 30/01/2017
תאמ 40611-08/15 רפאל בנימין נ' יהודה גרינברג
בית משפט השלום בראשון לציון
תא"מ 40611-08-15 בנימין נ' גרינברג
תיק חיצוני: 1801721143
בפני
כבוד השופטת
כרמית בן אליעזר
התובע
רפאל בנימין
נגד
הנתבע
יהודה גרינברג
פסק דין
1.
בפני
י תביעה כספית, אשר החלה כבקשה לביצוע שטר שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל.
התובע הגיש לביצוע בהוצאה לפועל, בחודש ינואר 2014, ארבעה שיקים משוכים על שם הנתבע -
שיק אחד על סך 37,500 ₪ נושא תאריך 5.11.08, שני שיקים על סך 4,500 ₪ כל אחד, (נושאים תאריך 1.10.08, 1.11.08) ושיק נוסף על סך 4,000 ₪, נושא תאריך 1.11.08.
הנתבע הגיש התנגדות, שבסופו של יום, לאור הסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 12.11.15, התקבלה, ותצהיר ההתנגדות הפך לכתב ההגנה.
בקליפת אגוז, במסגרת ההתנגדות טען הנתבע כי התובע הינו אדם שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות, אליו פנה הנתבע בבקשה למתן הלוואה, בהמלצת חתנו, עקב מצוקה כלכלית אליה נקלע. הנתבע טען כי מאחר ומדובר בהלוואה שחל עליה חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק" או "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"), ומשלא עמד התובע בדרישות החוק, הרי שדין תביעתו להידחות, ומכל מקום, טען הנתבע כי החזיר את החוב בגין ההלוואה שנטל.
עוד הלין הנתבע על כך שהשטרות הוגשו לביצוע כ – 5 שנים לאחר חלוף המועד הנקוב בהם לפרעונם.
2.
ביום 21.4.16 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע.
במסגרת תצהיר עדותו הראשית ציין התובע, כי הינו מפיץ עצמאי של גלידות מתוצרת חברת שטראוס, וכי בין לקוחותיו היה גם חתנו של הנתבע, מר מאיר פינקל, אשר רכש ממנו סחורה ושילם לו, בין היתר, בשיקים של הנתבע.
בשלב מסויים, כך טען התובע, הצטבר חוב של כ – 60,000 ₪ בשיקים של הנתבע. הנתבע, אשר היה שרוי בקשיים כלכליים, לא יכול היה לפרוע את השיקים, ולבקשתו, לקח התובע הלוואה מהבנק, מסר לידי הנתבע סכום נוסף של 40,000 ₪, וסוכם ביניהם כי הנתבע יפרע את הסכום הכולל של החוב (על סך 100,000 ₪), בצירוף הריבית שבה יחוייב התובע ע"י הבנק.
לדברי התובע, הנתבע שילם רק חלק מהחוב. התובע פנה אליו פעמים רבות והמתין בתקווה שהנתבע יקיים את הבטחותיו וישלם את החוב במלואו, ולפיכך נמנע מלתבוע את פרעון החוב עד לחודש ינואר 2014.
התובע טען כי הנתבע נותר חייב לו סך של 54,000 ₪ (סכום קרן) ולפיכך, הוגשו נגדו לביצוע בהוצאה לפועל שיקים בסך כולל של 50,500 ₪.
התובע הכחיש את טענות הנתבע כי פרע את החוב במלואו, ואף עמד על כך שמוחזקים בידיו שיקים נוספים של הנתבע, אותם נמנע מלהגיש לביצוע מאחר והתמורה בגינם שולמה.
התובע הכחיש מכל וכל את טענות הנתבע כי הוא עוסק במתן הלוואות וציין כי מדובר בטענה שקרית.
3.
ביום 3.5.16 הוגשו תצהירי הנתבע ובתו גב' חיה פינקל, כתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע.
בתצהיר עדותו הראשית חזר הנתבע על טענותיו בתצהיר ההתנגדות, והוסיף ופירט את נסיבות מתן ההלוואה לטענתו.
הנתבע חזר על טענתו כי נקלע למצוקה כלכלית ובעקבותיה פנה לתובע, אשר היה מכר של חתנו לשעבר, מר מאיר פינקל, והיה ידוע לו שהוא עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות.
הנתבע טען, כי פנה לתובע משלא עלה בידו לקבל סיוע כספי מהבנק, והתובע הסכים ליתן לו הלוואה בריבית חודשית של 5%, וזאת כנגד המחאות שמסר בידיו כבטוחה לסכום הקרן והריבית של ההלוואה.
לטענת הנתבע, לבקשת התובע מסר בידיו הנתבע המחאות פתוחות, שכן התובע מסר לו כי ברצונו להטביע עליהן חותמת חברה שבבעלותו ובמידת הצורך לפדות את ההמחאות לחשבון החברה.
לדברי הנתבע, כך החל בין הצדדים קשר של מלווה ולווה, במסגרתו ניתנו מספר הלוואות, שתמורתן הפקיד הנתבע בידי התובע המחאות פתוחות להבטחת אותן הלוואות.
לטענת הנתבע, ההמחאות שהוגשו לביצוע בתיק ההוצאה לפועל נשוא ההליך, נמסרו לידי התובע בגין הלוואה על סך 37,500 ₪ שנתן לו התובע בריבית חודשית של 5% לתקופה של 7 חודשים.
לדברי הנתבע, קדמה להלוואה זו הלוואה קודמת על סך 30,000 ₪ אשר הנתבע לא עמד בפרעונה, ולפיכך ביקש מהתובע לדחות את ההחזרים, תוך שהפקיד בידיו המחאה על סך 37,500 ₪ (שהיה יתרת סכום ההלוואה הקודמת כולל הריבית שנצברה לה), וכן 3 המחאות נוספות על סך 13,000 ₪ בגין הריבית, ואלו ההמחאות שהוגשו לביצוע בהוצאה לפועל.
הנתבע הוסיף וטען, כי התובע ביקש ממנו כי יחזיר לו את סכום ההלוואה במזומן, ובתמורה יקטין את גובה ההחזר החודשי של ההלוואה לסך של 2,200 ₪ בחודש ויפרוס את ההלוואה לתקופה ארוכה יותר.
לטענת הנתבע, במשך מספר שנים שילם לתובע מידי חודש סך של 2,200 ₪, עד שסיים להחזיר את מלוא סכום ההלוואה, למיטב זכרונו, בשנת 2012. הנתבע הוסיף כי כאשר התאפשר לו העביר לתובע סכומים גבוהים יותר על חשבון החוב.
הנתבע הוסיף וטען כי זמן רב לאחר שסיים להחזיר את החוב, נפתח נגדו תיק ההוצאה לפועל, מבלי שנשלחה לו התראה קודם לכן, ואף לא הומצאה לו אזהרה טרם תחילת הליכי הגבייה.
4.
בתו של הנתבע, גב' חיה פינקל, הגישה תצהיר, שרובו ככולו עדות שמועה, ובו הצהירה כי בעלה לשעבר סיפר לאביה כי עיסוקו של התובע בהלוואות חוץ בנקאיות והוא יכול לסייע לאביה במתן הלוואה, וכן כי במספר הזדמנויות ביקשה ממנה אביה להעביר סכומי כסף לתובע על חשבון ההלוואה.
5.
עוד יצויין, כי לתצהיר עדותו הראשית של התובע צורפו מסמכים המעידים על כך שביום 22.12.09 נטל מן הבנק הלוואה על סך 100,000 ₪, ובהמשך, הוגשו מטעם הנתבע מסמכים המעידים על כך שזמן קצר לאחר קבלת כספי ההלוואה, משך התובע מחשבונו שיק על סך 94,000 ₪, אשר שולמו לפקודת תשתית ציוד בינוי בע"מ. מכך ביקש הנתבע להסיק, כי בניגוד לטענת התובע, לא שימשו כספי ההלוואה את התובע למתן הלוואה לנתבע.
6.
ביום 4.1.17 הוגש תצהיר עדות ראשית משלים מטעמו של התובע, במסגרתו, חזר, בעיקרו של דבר, על גרסתו כפי שמצאה ביטוי בתצהיר עדותו הראשית, הכחיש כי ביקש מהנתבע ליתן לו המחאות "פתוחות" וכי ביקש שישלם לו כספים במזומן, ועמד על כך שלא גבה ממנו ריבית מעבר לעלויות ששילם לבנק.
7.
יוער, כי אף אחד מן הצדדים לא ביקש לזמן לעדות את מר פינקל, כאשר לכל אחד מהם היו הסברים לכך (ראו עדות התובע, עמ' 15 לפרוטוקול ש' 13-20; ועדות הנתבע, עמ' 8 ש' 15-18).
8.
ביום 12.1.17 נשמעו חקירות העדים.
9.
בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע כי השיקים הופקדו בידי התובע כבטוחה להחזר ההלוואה, ולא אמורים היו להיות מוצגים לפרעון ו/או מוגשים לביצוע בהוצאה לפועל בסמוך לאחר משיכתם. בהמשך, הקשה עליו ב"כ התובע מדוע, אפוא, הוא מלין על כך שהשיקים הוצגו לפרעון והוגשו לביצוע בהוצאה לפועל באיחור ניכר, כאשר, מלכתחילה, היה הסיכום בין הצדדים כי השיקים יוחזקו ע"י התובע ולא יוגשו לפרעון.
הנתבע לא הצליח להשיב על תהיה זו ובסופו של דבר השיב "אני מתלונן על זה שרק ב – 2014 הוא הגיש את התביעה. לא המציאו לי שום דבר. לא של הוצל"פ לא שום דבר. מן הדין היה שישלח לי" (ראו עמ' 7 לפרוטוקול ש' 4-5).
הנתבע התחמק שוב ושוב משאלות ב"כ התובע האם ניהל רישומים כלשהם המתעדים את טענותיו בדבר היקף הכספים שהחזיר לתובע (ראו, למשל, עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 12-25).
הנתבע טען, כי לצורך תשלום ההחזר החודשי לתובע, משך כסף מן הבנק מידי חודש, ואולם, לשאלה מדוע לא צורפו לתצהיריו אסמכתאות על הסכומים שמשך מהבנק לצורך הפקדתם בידי התובע, השיב הנתבע "אני לא מצרף, העו"ד צירף. מסרתי את זה" (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 3-10).
10.
בתו של הנתבע, הגב' פינקל, נחקרה אף היא על תצהירה. גב' פינקל ציינה כי מידי פעם העבירה סכומי כסף מאביה לתובע. העדה אישרה כי אביה והיא לא ערכו שום רישום על הכספים שהועברו לתובע, וזאת, מכיוון שהתובע "היה כמו בן בית אצלנו" (עמ' 10 ש' 30) (על כך שהתובע היה כבן בית העיד אף הנתבע עצמו, אך משום מה הדברים לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול).
לשאלה האם בעלה לשעבר, מר פינקל, מעבר לכך שרכש גלידות מן התובע אף לקח ממנו הלוואות, השיבה הגב' פינקל כי אין לה מושג. עוד אישרה, כי אינה יודעת על שום אדם אחר שהתובע העניק לו הלוואה (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 3-11).
11.
התובע, בחקירתו הנגדית, השיב כי אינו זוכר את השתלשלות העניינים מבחינת תאריכים, אך חזר על הטענה בתצהירו, כי הצטבר חוב של מר פינקל בגין רכישת סחורה (גלידות), הנתבע נתן שיקים לצורך כיסוי החוב, ולאחר מכן, משלא יכול היה לשלם את חובו, ומשהיה זקוק לכספים, הלווה לו התובע סכום כסף נוסף, כאשר הסכומים הצטברו לכדי 100,000 ₪.
התובע לא ידע להסביר מדוע היו ברשותו שיקים בסכום כולל של כ – 80,000 ₪ (אשר רק חלקם הוגשו לביצוע). לשאלה מדוע לא הגיש את כל השיקים לביצוע, וכיצד ניתן לדעת כי הגיש לביצוע רק את השיקים אשר התמורה בגינם לא שולמה לו, השיב: "בשביל זה יש בית משפט... אמרתי לך שלא ניתן לדעת. הוא יודע ואני יודע" (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 24-27). התובע לא הצליח להסביר את הקשר בין החוב שנותר לשיקים שהוגשו לביצוע.
התובע אף לא הצליח להסביר את פשרה של ההלוואה שנטל בשנת 2009 והקשר בינה לבין החזר החוב. בסופו של דבר אישר כי כספי ההלוואה שימשוהו לרכישת משאית ולא נועדו לצורך מתן ההלוואה לנתבע (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 11).
התובע עמד על כך שהיחסים בין הצדדים היו טובים ("הוא היה כמו אבא בשבילי" – עמ' 14 ש' 1-2) ולכן לא נערך הסכם הלוואה בכתב וכל רישום אחר.
לשאלות ב"כ הנתבע ביחס לשנים שחלפו מאז משיכת השיקים ועד להגשתם לביצוע, טען התובע כי המתין בסבלנות מתוך רצון טוב כלפי הנתבע, אך בסופו של דבר "הבנתי שיש חוק התיישנות. אם לא אפעל עכשיו, לא אראה את הכסף" (עמ' 14 ש' 28). התובע עמד על כך שבמהלך אותן שנים כל הזמן היו שיחות ביניהם, אך לא היתה כל פנייה בכתב, וזאת מאחר ו"לא האמנתי שנגיע למצב הזה. גם עכשיו אני לא מאמין" (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 33).
דיון והכרעה
12.
אפתח ואומר, כי אף אחד מן הצדדים לא הניח בפני
בית המשפט גרסה ברורה וקוהרנטית של השתלשלות היחסים העסקיים ביניהם, לא כל שכן שלא הוצגו כל ראיות בכתב (למעט השטרות) כדי להוכיח תזה זו או אחרת.
13.
מכל מקום, גם אם נקבל את גרסת התובע, ולפיה השיקים הראשונים שניתנו בידיו ע"י הנתבע נועדו לתשלום עבור סחורה שנרכשה ע"י חתנו, הרי שגם לשיטתו, שיקים אלו הוחלפו, ומכל מקום, בשלב מסויים אף הלווה התובע לנתבע כספים מעבר לחוב שהיה קיים בגין השיקים, כך שאין חולק, אף לגרסת התובע כאמור, כי לפחות חלק ניכר מן הסכומים אשר בגינם ניתנו לו השיקים נשוא תיק זה, מקורם בהלוואה שהעניק התובע לנתבע.
לפיכך, אני סבורה, כי גם אם לכתחילה השיקים הראשונים שניתנו ניתנו תמורת סחורה שסופקה, הרי שעם חלוף הזמן, החלפת השיקים, והגדלת האשראי, ניתק הקשר בין השיקים לבין עסקת היסוד של הספקת הסחורה, והיחסים בין הצדדים הפכו יחסי מלווה-לווה לכל דבר ועניין.
בנסיבות אלו, עמדתי היא, כי אין להשקיף על תיק זה כתיק שטרות "רגיל" אלא כתיק שטרות שבבסיסו חוזה הלוואה.
14.
הצדדים היו חלוקים ביניהם בדבר תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על ענייננו.
15.
כזכור, בתחילת הדרך, טען הנתבע, כי התובע הוא מי שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות ולפיכך, משלא נערך חוזה ההלוואה בכתב, כדרישת החוק, ומשלא מולאו יתר התנאים הנדרשים בהלוואה חוץ בנקאית, כמתחייב מהוראות החוק ומן ההלכה הפסוקה, הרי שדין התביעה להידחות.
16.
בסופו של יום, בסיכומים, נזנחה הטענה כי מדובר במי שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות, אולם הנתבע טען כי אף שאין מדובר במי שעיסוקו בכך, הרי שהוראות החוק חלות ומחייבות (ראו עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 5-6).
17.
בהקשר זה יש להעיר, כי משעה שניתנה הלוואה, הנטל להוכיח כי ההלוואה ניתנה שלא דרך עיסוק, חל על המלווה (ראו, למשל, ע"א (תא) בס נ' אריה (21.1.09) (להלן: "פרשת בס"), בפסקה 26 לפסק הדין; ע"א (תא) 13802/02/13 פרי נ' צזנה (14.8.14) (להלן: "עניין פרי"); ע"א (חי') 5099/05/13 עזבון גלבוע נ' עבדייב
(19.2.13),בפסקה נ"ד לפסק הדין).
ואולם, מכל מקום, בענייננו, במאזן ההסתברויות, סברתי כי יש להעדיף את גרסת התובע כי אינו עוסק במתן הלוואות דרך עיסוק.
18.
התובע הצהיר כי הינו מפיץ עצמאי של גלידות, והכחיש נחרצות את הטענה כי הוא עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות (ראו, למשל, סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית). בחקירתו הנגדית, לא נחקר התובע בסוגיה זו.
מעבר לכך, לא הוצג כל בדל של ראיה לכך שניתנו ע"י התובע הלוואות אחרות כלשהן (ראו עדות הגב' פינקל, עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 3-4; עדות הנתבע בחקירת הבר"ל בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 18-19), לרבות לא לחתנו של הנתבע, אשר כעולה מחומר הראיות היה נתון
בקשיים כלכליים, ועמד בקשרים עסקיים עם התובע (ראו למשל עדות הגב' פינקל אשר ציינה כי "אין לה מושג" אם התובע נתן הלוואות לבן זוגה דאז – עמ' 11 לפרוטוקול ש' 5-6).
העובדה שהתובע עסק למחייתו בשיווק גלידות למעשה לא היתה שנויה במחלוקת, ולטענתו עסק בכך בלבד.
התובע העיד כי נכון היה להלוות כספים לנתבע בשל היחסים הקרובים ששררו ביניהם, ואכן הצדדים כולם העידו כי התובע היה "בן בית" במשפחת הנתבע, אשר הנתבע פנה אליו לעזרה בעת מצוקה (ראו, למשל, עדות הגב' פינקל, עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 30).
בנסיבות אלו, לא סברתי כי הונחה תשתית כלשהי שתסתור את גרסת התובע ותבסס את המסקנה כי התובע עסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות, ונראה לי כי גרסת התובע – לפיה עסקו בשיווק גלידות בלבד ורק מחמת מצוקתו של הנתבע ויחסו האישי אליו נעתר לבקשתו ונתן לו הלוואה פרטית – מסתברת הרבה יותר מן המסקנה כי התובע עסק דרך עיסוק במתן הלוואות חוץ בנקאיות.
לפיכך אני קובעת כי התובע נתן לנתבע הלוואה פרטית, על רקע יחסיהם האישיים הקרובים באותה תקופה.
19.
ואולם, בכך לא סגי, שכן חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל רק על הלוואות שנתן מי שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות.
בסעיף 1 לחוק מוגדר "מלווה" כדלקמן:
"מלווה" - מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א- 1981;
הנה כי כן, חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל רק על הלוואה שניתנה ע"י מי שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות, ו"מלווה" עפ"י החוק, יוגדר כל מי שנתן הלוואה ואינו תאגיד בנקאי.
20.
תכליתו של חוק הלוואות חוץ בנקאיות להגן על לווים מפני ניצול מצוקתם ע"י מלווים מקצועיים במערכת החוץ בנקאית ("השוק האפור"), ולשם הגנה על לווים כאלו, שמצוקה כלכלית הובילה אותם לצעדים נואשים, נועדו הוראותיו.
ואכן, במסגרת זו, נקבעו בין הוראותיו, הוראות קוגנטיות שונות החלות על הלוואות אלו, ובהן בין היתר, חובה לערוך חוזה הלוואה באמצעות מסמך בכתב (
סעיף
2
לחוק); חובות גילוי שונות במסגרת חוזה ההלוואה (
סעיף
3
לחוק); שיעור מרבי של עלות ממשית של אשראי ושל ריבית פיגורים עבור הלוואה (
סעיפים
5
ו-
6
לחוק); ומגבלות על זכותו של מלווה להקדמת מועד פירעון ההלוואה (
סעיף
7
לחוק).
עוד קובע החוק סדרי דין וחובות שונות בהליך משפטי שעניינו חוזה הלוואה (
סעיפים
8
,
11
ו-
13
לחוק); וכן הוא מקנה סמכויות מגוונות לערכאות שיפוטיות הדנות בחוזה הלוואה כאמור (
סעיפים
9
ו-
10
לחוק).
21.
סעיף 15(א) לחוק קובע כדלקמן:
(א)
הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק.
22.
מכלל הלאו בלשון סעיף 15(א), ובהינתן הגדרת "מלווה" כמפורט לעיל, לומדים אנו את ה"הן", דהיינו, כי כל יתר הוראות החוק חלות על כל הלוואה חוץ בנקאית, אף אם ניתנה ע"י מי שאין עיסוקו במתן הלוואות.
23.
עינינו הרואות, אפוא, כי הגם שבענייננו מדובר בהלוואה חוץ בנקאית, אשר ניתנה ע"י מלווה שנתן הלוואה שלא דרך עיסוק, עדיין, אין משמעות הדבר שאין הוראות החוק חלות על מערכת היחסים בין הצדדים.
מכל מקום, בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק, הוראות סעיף 2 לחוק (הקובע את דרישת הכתב), סעיף 3 לחוק (הקובע את חובת הגילוי ואילו פרטים יש לכלול בהסכם ההלוואה) וסעיף 7 (הקובע הוראות בעניין הקדמת מועד הפרעון) – לא יחולו.
24.
עוד אציין, כי להשקפתי, הגם שיתר הוראות החוק – ובראשן הוראת סעיף 8 לחוק בו אדון מייד – חלות על גם על הלוואה שניתנה ע"י מי שאין עיסוקו במתן הלוואות, הרי שההנחיות שנקבעו בפסיקה, ובהן הדרישה לפרש את החובות המוטלות על המלווה בדווקנות ולהקפיד על כל תג ותו עדי כדי כך שאי קיום הוראות החוק יובילו לעיתים לדחיית התביעה – יחולו על הלוואה כזו, להשקפתי, במידה מרוככת יותר, כפי שאפרט להלן.
הוראת סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות ותוצאת אי קיומו
25.
סעיף 8 לחוק קובע כדלקמן:
8.
(א)
הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע
פסק דין
או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין.
(ב)
בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה:
(1)
כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב);
(2)
התשלומים ששילם הלווה לפרעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום;
(3)
יתרת החוב במועד הגשת התובענה;
(4)
התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה;
(5)
כל סכום שמועד פרעונו הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו שנצבר עד למועד הגשת התובענה;
(6)
כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר.
26.
בפסיקה נקבע, כי הוראת סעיף 8 לחוק היא הוראה מהותית, אותה יש לפרש בדווקנות, כאשר אי קיומה עלול לגרור, במקרים מסויימים, גם דחיית התביעה.
27.
כך, בפרשת בס, דן בית המשפט המחוזי בתל אביב (הרכב בראשות כב' השופט י' שנלר) באריכות בשאלת יישומו של החוק בכלל, ושל דרישת
סעיף
8
לחוק בפרט, כאשר בסופו של יום, דחה בית המשפט את תביעת המלווה לאחר שזה לא עמד בדרישות החוק. בית המשפט ציין כי דרישת
סעיף
8
לחוק - צירוף מסמך ההלוואה לכתב התביעה ופירוט התנאים השונים ביחס להלוואה והריבית - אינה דרישה פרוצדורלית-טכנית, אלא מהותית, באשר בהתאם
לסעיף
8
לחוק עילת התביעה אינה העילה השטרית, אלא העילה החוזית, הנסמכת על חוזה ההלוואה, שהוא עסקת היסוד.
כפי שנקבע במפורש בפרשת בס, התובע אינו רשאי להסתפק בהגשת בקשה לביצוע שטר "תמימה" ועליו לפרט – כבר בהגשת התביעה ו/או הבקשה לביצוע שטר – כי מדובר בהלוואה חוץ בנקאית, ולעמוד בכל דרישות סעיף 8 לעניין זה.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי בהתאם לפסיקה, פרשנות החוק צריכה להיות מחמירה ודווקנית, וקבע כדלקמן:
"הוראת סעיף 8 משמעותה כי עילת התביעה הבסיסית גם בעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, חוזה הלוואה והפרטים שעל המלווה לפרטם כהוראות סעיף 8. משהתובע לא עומד בכך אין לפנינו עילה ברת תביעה... מדובר למעשה ביישום הוראת תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי.
.. שמפרטת מה הפרטים האמורים להכלל בכתב התביעה ואשר בהעדרם כתב התביעה אינו מגלה עילה... ועל כן דין התביעה להימחק בהתאם להוראות תקנה 100 לתקנות סד"א"
באותה פרשה, כאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את תביעת המלווה וזאת, בין היתר, משלא עמד בדרישות סעיף 8 לחוק. יחד עם זאת, כפי שהוטעם ע"י כב' השופט ד"ר ורדי באותה פרשה, בנסיבות אותו עניין, לא הוכחה כלל עסקת היסוד, דהיינו התובע לא עמד בנטל להוכיח את ההלוואה שניתנה ותנאיה.
בקשת רשות ערעור שהוגשה על פס"ד בס נדחתה (
רע"א 2132/09
אריה נ' בס
(08.07.09)), תוך שביהמ"ש העליון (כב' השופט רובינשטיין) מצא להדגיש את האמור, דהיינו כי במקרה דנן לא נפסקה השבה, לא רק כסנקציה על אי מילוי הוראות החוק, אלא גם מאחר ולא הוכחה עסקת היסוד.
הטעם לכך הוא הסתייגותו של בית המשפט העליון, מן התוצאה הבלתי צודקת לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת יודע מלכתחילה כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר.
28.
במקרים שהתעוררו לאחר מכן בערכאות הדיוניות, ראו בתי המשפט להדגיש, מחד, את חשיבותה של הוראת סעיף 8 לחוק ואת מהותיותה, ואף להורות על דחיית התביעה במקרים המתאימים ככל שהמלווה לא עמד בדרישותיה; אך לצד זאת עמדו על כך, שלא בכל מקרה תדחה תביעת המלווה רק בשל אי העמידה בדרישות סעיף 8 לחוק, ובמקרים בהם הוכחה עסקת היסוד, לרבות סכום ההלוואה ותנאיה, נטו בתי המשפט להעניק למלווה סעד של ביטול הסכם ההלוואה והשבת סכום ההלוואה המשוערך, או לחילופין, סעד המבוסס על סעיף 9 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, דהיינו קיום חוזה ההלוואה תוך שינוי תנאיו או חלק מהם (כעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי (24.6.07)).
לעניין זה אין לי אלא להפנות לסקירה הממצה של הפסיקה המופיעה בפסק דינה של חברתי, כב' השופטת ליאת הר ציון בתא (פת) 10659/02/11 גלעדי נ' שדות (1.12.15) (להלן: "עניין גלעדי").
29.
יחד עם זאת יש להעיר, כי רובם ככולם של המקרים שהתעוררו בפסיקה, דנו במקרים בהם מדובר היה בהלוואה שניתנה ע"י מי שעסקו במתן הלוואות, ולפיכך חלות עליו כל הוראות החוק, על כל תגיו ודקדוקיו, אשר כעולה מן הפסיקה המנחה אף יש לפרשן בדווקנות, כמתחייב מתכלית החוק להגן על הלווים מפני ניצול מצוקתם ע"י גורמים כאמור.
בענייננו, לעומת זאת, כאמור, מצאתי לקבוע, כי אין מדובר במי שנותן הלוואות דרך עיסוק.
30.
הבעייתיות בכך מתחדדת לאור הפער הנוצר לכאורה מהוראת סעיף 15(א) לחוק, אשר קובעת כי הוראות סעיפים 2,3 לחוק – הקובעים את חובת עריכת הסכם ההלוואה בכתב וחובת הגילוי של כל הפרטים המהותיים במסגרת הסכם ההלוואה הכתוב – אינם חלים על הלוואות שניתנו ע"י מי שאין עיסוקו במתן הלוואות.
לעומת זאת, סעיף 8 לחוק – החל על כל הלוואה ולא רק על כזו שניתנה ע"י מי שעיסוקו במתן הלוואות, ואשר פורש כאמור בפסיקה כדרישה מהותית אשר אי עמידה בה אף עלולה להוביל לדחיית התביעה – דורש כתנאי מקדמי להגשת התביעה צירוף הסכם ההלוואה (כנדרש עפ"י סעיף 2) ופירוט תנאיה המהותיים (תוך הפנייה, בין היתר, לחובת הגילוי הקבועה בסעיף 3 לחוק).
31.
להבנתי, על אף שהסוגייה לא התחדדה עד תום בפסיקה הקיימת, הקו המסתמן בפסיקה הוא כי יש להחיל את דרישת סעיף 8 לחוק גם על הלוואה שניתנה ע"י מי שאין עיסוקו במתן הלוואות, ואולם ההחלה תהיה דווקנית פחות ומרוככת יותר, כך שניתן יהיה להשלים את הדרישות המהותיות המפורטות בסעיף 8 בשלב הראיות, או לוותר על חלק מהן – ובפרט על דרישת הכתב – מקום בו עצם מתן ההלוואה ותנאיה אינם שנויים במחלוקת או שהוכחו כדבעי.
דברים אלו עולים בקנה אחד גם עם העובדה כי הסיטואציה של מתן הלוואות פרטיות בנסיבות משפחתיות או חברתיות, ע"י צדדים שווי מעמד, אינה ממין הסיטואציות אשר לשם הטיפול בהן נחקק חוק הלוואות חוץ בנקאיות, ולפיכך יש לפרשו לאור תכליתו.
יפים לעניין הדברים הבאים, שנאמרו בפרשת בס:
"אכן, ייתכנו מקרים ובהם אין מחלוקת בין הצדדים שאכן ניתנה ההלוואה אלא שחלוקים הם על תנאיה. במקרה שכזה אכן יכול ולא יהיה בהעדר מסמך בכתב משום שלילת זכותו של המלווה להיפרע. לכן ייתכן והמלווה יוכל להשלים את החסר בתצהירו, ובלבד שאכן אין חולק כי ניתנה אותה הלוואה שפירעונה מתבקש".
באופן דומה, גם בעניין פרי שנזכר לעיל, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת לבהר שרון) כדלקמן:
"20. לאור כל זאת, אין מנוס מלקבוע כי אכן מדובר בהלוואה חוץ בנקאית עליה חלות הוראות החוק.
21.
יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה כי על אף העדר מסמך בכתב ואי עמידה בחובת גילוי פרטי ההלוואה - אין זה המקרה בו יש לדחות את תביעת המלווה על הסף. יש לאבחן את המקרה דנן מהנסיבות שבפס"ד בס, כאשר העובדות בענייננו נכנסות בגדר החריגים שמצויינים בפס"ד בס, ושונות מהנסיבות שבפסקי הדין האחרים שצוטטו לעיל. לטעמי לא זה המקרה הקלאסי בו העדר מסמך בכתב צריך להוביל לתוצאה של דחיית התביעה.
22.
חשוב לציין כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הלוואה בסך של 200,000 ₪ קרן אכן ניתנה למערערת...
23.
כפי שצוטט לעיל, גם בפס"ד בס נקבע כי יתכנו מקרים בהם לא תתקיימנה דרישות החוק, אך תביעת המלווה לא תידחה, וזאת כאשר אין למעשה מחלוקת על מתן ההלוואה: "ייתכנו מקרים ובהם אין מחלוקת בין הצדדים שאכן ניתנה ההלוואה אלא שחולקים הם על תנאיה. במקרה שכזה אכן יכול ולא יהיה בהעדר מסמך בכתב משום שלילת זכותו של המלווה להיפרע...". כך גם הוסיף וציין כב' השופט ורדי בפס"ד בס כי
"...אם היה מדובר בתביעה לפי החוק, כשלא צורף הסכם הלוואה, אך היה מוכח גובה קרן והאם היה מקום להשבת סכום זה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכוח סעיף 9 לחוק...".
לאור כל זאת, אני סבורה, כי במקרה דנן, בכל הקשור לעסקת היסוד, הרי שקרן ההלוואה למעשה הוכחה, כאשר המערערת הודתה בקרן בסך של 200,000 ₪, ולא הוכח שנפרעה, פרט לסך של 11,500 ₪, באופן שיש בו כדי להתגבר על הפגם שבהתנהגות המשיב, ויש להורות על השבת הקרן.
24.
סיכומו של דבר, במקרה דנן, כאשר המערערת מודה בהלוואה בסך 200,000 ₪ קרן, הרי שהגם שהמשיב לא עמד בהוראות החוק, אין מקום לדחות את תביעתו במלואה, שכן למעשה אין מחלוקת כי ניתנה הלוואה בסכום הקרן הנ"ל. במקרים שכאלה יש מקום להורות לכל הפחות על השבת הקרן, כאשר בכל הנוגע לשיעורי הריבית, משלא הוכחו על ידי המשיב, ומשהמשיב לא עמד בתנאי החוק - אין כל מקום לחייב את המערערת בתשלום ריבית, מה גם שלא הוגש כל ערעור על ידי המשיב".
(ראו לעניין זה, גם עניין גלעדי ; וכן תא (ים) 35577/12/11 סרי נ' רוזנטאל (26.11.14), בפסקה 64 לפסק הדין; תא (כס) 45560/03/11 ינאי נ' גור (11.2.15); תא (חי') 36427/11/11 חמו נ' מגרלישוילי (13.1.14).
32.
הנה כי כן, הוראות החוק וההלכה הפסוקה המנחה אמנם מורים כי הוראת סעיף 8 לחוק, המחייבת, בין היתר, צירוף הסכם ההלוואה בכתב ופירוט התנאים המהותיים בקשר להלוואה כבר בהגשת כתב התביעה – הינה מהותית, ובפסיקה אף נקבע כי אי קיומה אף עלול להוביל לדחיית התביעה.
יחד עם זאת, בשל התוצאה הבעייתית העלולה לנבוע מדחיית תביעות המלווים רק בשל אי עמידה בדרישות סעיף 8 לחוק, כפי שעמד עליה כב' השופט רובינשטיין בדחותו את בקשת רשות הערעור על פסק הדין שניתן בפרשת בס בביהמ"ש המחוזי – צומצמה החלתה באופן שנקבע כי התביעה תידחה רק מקום בו לא הוכחה עסקת היסוד (דהיינו מתן ההלוואה ותנאיה), בעוד שמקום בו הוכחה ההלוואה, נטו בתי המשפט ליתן סעד של השבה.
33.
כך, נעשה בפסיקה גם במקרים בהם דובר בהלוואות שניתנו ע"י מי שעיסוקו במתן הלוואות, וקל וחומר שיש לנהוג כך מקום בו מדובר בהלוואה שניתנה ע"י מי שאין עיסוקו במתן הלוואות.
במקרים כאלו, ניתן יהיה להשלים עם אי קיומן של הדרישות הקבועות בסעיף 8 לחוק, ובלבד שיוכחו כדבעי, בשלב הראיות, מתן ההלוואה ותנאיה.
מן הכלל אל הפרט
34.
כפי שקבעתי לעיל, בענייננו מדובר בהלוואה שניתנה ע"י מי שאין עיסוקו במתן הלוואות.
35.
למעשה עצם מתן ההלוואה נשוא השיקים שהוגשו לביצוע והם נשוא תיק זה ותנאיה – אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים.
אמנם, הצדדים היו חלוקים ביניהם אודות הרקע למתן ההלוואה והאופן שבו "התגלגלה" ההלוואה לכדי אותם 4 שיקים שהוגשו לביצוע.
התובע טען, כי תחילתו של החוב בשיקים שניתנו לו עבור סחורה שסופקה לחתנו של הנתבע, ולאחר מכן ניתנו סכומים נוספים כהלוואה. סה"כ, לטענת התובע, הלווה לנתבע 100,000 ₪ (60,000 ₪ שראשיתם בשיקים שניתנו חלף תשלום עבור סחורה שלא שולמה ו – 40,000 ₪ בהלוואה כספית), אשר נפרעו בחלקם, כאשר יתרת החוב, לטענת התובע, עמדה על 54,000 ₪ (סכום קרן), ולפיכך הגיש לביצוע בהוצאה לפועל שיקים שהיו בידו שסכומם הכולל עמד על סכום קרן של 50,500 ₪.
התובע אף עמד על כך, שמוחזקים בידיו שיקים נוספים של הנתבע, אותם לא הגיש לביצוע, מאחר שתמורתם שולמה (ושיקים אלו אף הוצגו במעמד הדיון).
הנתבע טען, בגרסתו המאוחרת כפי שמצאה ביטוי בתצהיר עדותו הראשית, כי להלוואה נשוא השיקים שהוגשו לביצוע במסגרת תיק זה קדמו הלוואות קודמות, אותן פרע בחלקן, אך לא הצליח לפרוע במלואן. הנתבע הבהיר, כי עובר למסירת ארבעת השיקים נשוא תיק זה לידי התובע, עמדה קרן החוב שלו כלפי התובע על סך של 37,500 ₪, ולפיכך הפקיד בידי התובע שיק אחד על סכום הקרן (37,500 ₪) ושלושה שיקים נוספים, בסכום כולל של 13,000 ₪, על חשבון הריבית שהוסכמה בין הצדדים (ראו סעיף 19 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
36.
הנה כי כן, גם לגרסת הנתבע, השיקים שהוגשו לביצוע בתיק זה, משקפים את סכום ההלוואה אותה היה עליו להחזיר לתובע עובר למסירתם לידיו – קרן וריבית, תוך הבחנה ביניהם.
37.
לשון אחר, עסקת היסוד שעניינה מתן ההלוואה – אינה שנויה במחלוקת והיא מוכחת גם מתוך עדות הנתבע.
38.
בנסיבות אלו, הגם שהתובע לא עמד בדרישות סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, בין היתר בכך שהגיש את השטרות לביצוע כ"בקשה תמימה" לביצוע שטר, מבלי לפרט שבבסיס השטרות עומדת עסקת הלוואה חוץ בנקאית, מבלי לצרף את הסכם ההלוואה, ומבלי לפרט את הפרטים המהותיים אודות ההלוואה כמתחייב מהוראות החוק – אין מדובר במקרה שבו מוצדק, עפ"י ההלכה הפסוקה, מטעם זה בלבד, לדחות את התביעה.
39.
יחד עם זאת, היות והנטל להוכיח את מתן ההלוואה ותנאיה, ובכלל זאת אף להוכיח כי תנאי ההלוואה עולים בקנה אחד עם דרישות החוק, חל על התובע, ראיתי לקבוע כי גובה קרן ההלוואה עמד על 37,500 ₪ כפי עדות הנתבע, בעוד שיתרת הסכום (3 שיקים בסכום כולל של 13,000 ₪) אינם חלק מקרן ההלוואה אלא תשלום עבור הריבית. משכך, ומשלא עמד התובע להוכיח את תנאי ההלוואה לרבות תקופתה, שיעור הריבית וכיוצ"ב, לא מצאתי כי ניתן לקבוע כי עמד בנטל להוכיח כי סכום ריבית זה הינו סכום אשר הוא זכאי להשבתו.
40.
הנתבע טען, כזכור, כי החזיר את ההלוואה ע"י ביצוע תשלומים במזומן לידי התובע, במהלך השנים שבין 2008-2012. הנתבע ציין, כי ככלל, הפקיד בידי התובע תשלומים חודשיים בסך 2,200 ₪, ואולם ציין עוד כי כאשר התאפשר לו, הפקיד בידי התובע סכומים גבוהים יותר, ובפרט ציין מקרה אחד בו העביר לתובע סך של 9,000 ₪.
41.
גרסה זו של הנתבע לא נתמכה בכל בדל של ראייה.
42.
ודוק. בתו של הנתבע אמנם העידה כי פעמים אחדות התבקשה ע"י אביה להעביר לתובע סכומי כסף במזומן, וכך עשתה. ואולם, גב' פינקל לא ידעה לפרט דבר וחצי דבר אודות תשלומים אלו שהעבירה לפי הטענה לתובע – לא סכומים, לא מועדים, ולא כל פרט אחר.
בנסיבות אלו, וכאשר כזכור עפ"י גרסת שני הצדדים גם קודם למסירת השיקים נשוא תיק זה היה לנתבע חוב כלפי התובע אשר שולם בחלקו לשיעורין – בהחלט ייתכן כי מדובר בתשלומים שהועברו עוד קודם לעסקת ההלוואה נשוא השיקים שהוגשו לביצוע בתיק זה.
43.
הן הנתבע והן בתו העידו כי לא ערכו כל רישומים ואין הם מחזיקים אודות כל תעוד מכל סוג שהוא אודות סכומי הכסף ששולמו לתובע על חשבון ההלוואה.
בכל הכבוד, גרסה זו אין בידי לקבל.
ראשית, יש לציין כי עדותו של הנתבע – באופן כללי ובסוגייה זו בפרט – היתה מתחמקת ולא עשתה רושם מהימן. די להפנות בהקשר זה לחקירתו הנגדית של הנתבע – עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6 ואילך – על מנת להיווכח כי הנתבע התעקש במהלך חקירתו הנגדית ללכת סחור סחור ולא להשיב לשאלות אותן נשאל ע"י ב"כ התובע בצורה עניינית, ובפרט, כאמור, כאשר נדרש להציג תיעוד כלשהו לתשלום זה או אחר שביצע על חשבון החוב.
אולם מעבר לכך, והגם שהצדדים כולם העידו כי התובע היה כבן בית עבור הנתבע ובני משפחתו, לא מתקבל על דעתי כי הנתבע החזיר לתובע סכומי כספים בהיקף כה משמעותי על חשבון ההלוואה כנטען על ידו, ולא ערך כל תיעוד לדברים, ולו לצרכים אישיים שלו על מנת שיידע כמה עוד נותר חייב לתובע, בהינתן שאף לשיטתו התשלומים לא היו סדירים אלא מידי פעם שולמו סכומים גבוהים יותר, ככל שהתאפשר לו.
ודוק. גרסת הנתבע – לפיה בין השנים 2008/2009 ועד 2012 (למיטב זכרונו) שילם לתובע תשלומים בגובה 2,200 ₪ לחודש לפחות – משמעותה כי שילם לתובע סכומים העולים כדי פי שניים ויותר על סכום ההלוואה המקורי (קרן + ריבית).
הנתבע אף לא הציג כל תחשיב ממנו עולה כי סכומים אלו עולים בקנה אחד עם טענתו לגבי שיעורי הריבית עליהם הוסכם.
44.
הנה כי כן, הנתבע הודה בכך שנטל מהתובע הלוואה, אשר להבטחת פרעונה הפקיד בידי התובע את השטרות נשוא תיק זה. לפיכך, בכל הנוגע להיקף זה של ההלוואה, מכח הדוקטרינה של "הודאה והדחה" הנטל על הנתבע להוכיח כי פרע את סכום ההלוואה.
45.
הנתבע טען כי שילם את כל הסכומים במזומן לידי התובע לדרישתו (טענה שהוכחשה ע"י התובע), אך הוא לא תמך את עדותו הסתמית והכללית בעניין בכל בדל של ראייה.
בידי הנתבע היו שלל דרכים להוכיח השבת הסכומים או חלק מהם.
ראשית, ע"י הצגת תרשומות אלו או אחרות מזמן אמת על החזרת הסכומים.
שנית, ע"י הצגת משיכות כספים שביצע מן הבנק – וזאת בהינתן כי אישר לשאלות ב"כ התובע כי חלק מסכומי הכסף אותם שילם לתובע נמשכו מחשבון הבנק שלו לצורך העברתם לידי התובע (ראו למשל עמ' 8 לפרוטוקול ש' 4). לשאלה מדוע לא הציג תדפיסי חשבון בנק שילמדו על כך השיב הנתבע כי תדפיסים כאלו הופקו והוא מסר אותם לבא כוחו ("יש תדפיסים של הבנק... אני לא מצרף, העו"ד צירף. מסרתי את זה" – שם, ש' 7-10). ואולם, כל תדפיס כאמור לא הוגש.
שלישית, הנתבע טען כי הפקיד בידי התובע (על חשבון הלוואות קודמות ועל חשבון ההלוואה הנוכחית) עשרות שיקים אשר כובדו ע"י הבנק (ראו עמ' 7 לפרוטוקול ש' 33) - ואף זאת יכול היה להוכיח בנקל.
רביעית, הנתבע כאמור העיד, כי בהזדמנויות אלו או אחרות, כשקיבל לידיו סכום כסף משמעותי, העבירו לתובע על חשבון החוב. כך, למשל, העיד כי בשלב מסויים קיבל כספים מקרן השתלמות שנפדתה ועקב כך העביר לתובע סכום של 9,000 ₪ (ראו עמ' 7 לפרוטוקול ש' 21). הנתבע לא הציג כל בדל של ראיה לפדיון קרן ההשלמות או העברתה לתובע.
לא למותר להזכיר, כי במהלך ניהול התיק התבקשו ע"י הנתבע (בהסכמת התובע) צווים שהופנו לבנק אצלו מנהל התובע את חשבונו, וזאת על מנת להפריך את טענת התובע בקשר עם ההלוואה שנטל מהבנק לכאורה בקשר עם מתן ההלוואה לנתבע.
ואולם, הנתבע לא ביקש ולו פעם אחת כי יינתן צו כלשהו המופנה לבנק שלו, על מנת להוכיח איזו מטענותיו בדבר השבת כספים אלו או אחרים לתובע.
46.
אין צריך לומר, כי הימנעות הנתבע מלהביא כל אחת מראיות אלו אותן יכול היה להביא להוכחת טענתו כי השיב את מלוא כספי ההלוואה – פועלת לחובתו.
47.
בנסיבות אלו, ובהינתן בהתרשמותי הבלתי אמצעית מן הנתבע אשר לא הותיר רושם מהימן, סברתי כי יש לדחות את גרסתו כי פרע את ההלוואה שניתנה לו.
סיכום
48.
מדובר בתביעה להחזר הלוואה חוץ בנקאית, אשר ניתנה ע"י מי שאין עיסוקו במתן הלוואות, ולפיכך חלות עליה הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, למעט אלו שתחולתן סוייגה בהתאם להוראת סעיף 15(א) לחוק.
הגם שהתביעה הוגשה כבקשה לביצוע שטר, יש להשקיף עליה כתביעה חוזית, ובכלל זאת היה על התובע לעמוד בנטל להוכיח את עסקת היסוד.
התובע לא עמד בדרישות סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, אולם חרף זאת לא מצאתי לדחות את תביעתו בשל כך, בהתחשב, בין היתר, בעובדה, שעסקת היסוד (או למצער, אותו חלק שלה שאכיפתו נתבעת במסגרת תביעה זו), אינה שנויה במחלוקת.
49.
עפ"י הראיות שהובאו בפני
י מצאתי לקבוע, כי הוכח כי התובע הלווה לנתבע כספים, אשר לצורך פרעונם הופקדו בידיו השיקים נשוא תיק זה.
הגם שהצדדים חלוקים אודות הסכום הכולל של ההלוואה שניתנה והרקע לה – לא מצאתי כי יש הכרח להכריע בין גרסאות אלו, מקום בו אין חולק כי לכל הפחות ניתנה הלוואה שסכום הקרן שלה עומד על סך 37,500 ₪.
לפיכך, מצאתי לקבוע כי התובע זכאי להחזרת סכום קרן ההלוואה אשר אינו שנוי במחלוקת (37,500 ₪), אך יחד עם זאת, אינו זכאי לתשלום בגין הריבית, באשר לא עמד בנטל להוכיח תנאי ההלוואה, ובכלל זאת כי תנאיה עמדו בדרישות החוק.
עוד מצאתי לקבוע, כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח טענתו כי פרע הלוואה זו, וזאת בין היתר בשל אי אמינות גרסתו ובשל כך שלא נתמכה בכל בדל של ראייה בכתב, ובכלל זאת בשל הימנעותו מלהביא ראיות שונות אותן יכול היה להביא להוכחת טענותיו.
50.
מאחר ומצאתי, כאמור, לקבוע, כי יש לחייב את הנתבע להשיב רק את קרן ההלוואה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה, ולאור קביעתי כי הנתבע לא הוכיח כי השיב לתובע חלק זה של ההלוואה, אף לא מצאתי צורך להיזקק לטענות הנתבע בדבר הריבית המופרזת, ואף לא למנגנונים שנקבעו בסעיף 9 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות ובהלכה הפסוקה.
51.
סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 37,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ממועד הפרעון
(5.11.08) ועד התשלום בפועל.
הנתבע יישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.
ב"כ התובע יגיש פסיקתא לחתימתי.
ניתן היום,
ג' שבט תשע"ז, 30 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
תאמ בית משפט שלום 40611-08/15 רפאל בנימין נ' יהודה גרינברג (פורסם ב-ֽ 30/01/2017)