פסקי דין על אמיר אריאל | פסקי דין על עירית תל-אביב-יפו

2078-07/15 תצ     05/02/2017




תצ 2078-07/15 אמיר אריאל נ' עירית תל-אביב-יפו








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



ת"צ 2078-07-15 אריאל נ' עירית תל-אביב-יפו




לפני
כבוד השופטת
אביגיל כהן


המבקש:

אמיר אריאל
ע"י ב"כ עו"ד עדי מוסקוביץ


נגד


המשיבה:

עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד גיא מונין




פסק דין



1.
לפני בקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "בקשה לאישור" ו"חוק תובענות ייצוגיות", בהתאמה).

2.
עניינה של הבקשה לאישור שלפני בגביית הוצאות אכיפה ע"י המשיבה – עיריית ת"א-יפו (להלן גם: "העירייה" או "עיריית ת"א") ביחס לחשבונות של אותו נישום בהן בוצעו פעולות אכיפה שניתן היה לבצע אותן מבחינת מועדים, שנקבעו בדין, יחד, ובפועל בוצעו בגינן פעולות אכיפה זהות באופן נפרד.

טענת המבקש היא,
כי כאשר נישום מחזיק במספר נכסים (באותה כתובת או בכתובות שונות) ונוצרו לו חובות אשר בהתאם לפקודת המיסים (גביה) יש לאכפם, אזי, יש לבצע
פעולת אכיפה אחת,
המרכזת את כל החובות בתשלום לאכיפה של אותו נישום ולא לבצע פעולות אכיפה ביחס לכל חשבון וחשבון בנפרד.

כך יחויב הנישום בהוצאות בגין פעולת אכיפה אחת ולא בהוצאות עבור כל פעולת אכיפה בנפרד.








3.
רקע עובדתי:
א)
המבקש – אמיר אריאל
(להלן: "המבקש") הוא עו"ד, חבר בקבוצת רכישה להריסה ובניה מחדש של בניין ברחוב העליה 60 בשכונת פלורנטין בתל אביב (להלן: "הבנין").

ב)
קבוצת הרכישה של הבניין (להלן: "קבוצת הרכישה") רכשה את הבניין, ככולל 11 יחידות דיור מופרדות (להלן: "הנכסים" או "הדירות") כאשר כל דירה מהווה ברישומי הארנונה יחידת שומה נפרדת.


חברי הקבוצה נרשמו במושע כבעלים מחזיקים בכל היחידות.

ג)
כל אחד מהרוכשים בקבוצת הרכישה נרשם כמחזיק בארנונה (ביחד ולחוד) עם יתר יחידי הרוכשים, בכל אחת מהדירות בבניין ולכל דירה נוצר חשבון ארנונה חדש.

כאשר התחלף חבר בקבוצת הרוכשים ונמסרה על כך הודעה לעירייה, נוצר חשבון חדש לגבי אותה יחידה, על מנת שכל נישום יירשם רק בנוגע לתקופה האמיתית והרלוונטית, בה החזיק בנכס.

ד)
קבוצת הרכישה
הגישה השגה לגבי חיובי ארנונה לנכס ולאחר שההשגה נדחתה הוגש ערר לועדת הערר לענייני ארנונה.
העוררים טענו בערר כי הנכס הרוס, אטום ומיועד להריסה. נטען כי הנכס ריק וללא שימוש וניזוק באופן שאינו ראוי לשימוש, ועל כן אינו בר חיוב בארנונה.
העירייה חלקה על טענות אלה ותמכה בדרישת
הארנונה בנימוקים שונים.


ביום 19.11.2013 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים.

בהתאם להסכם הפשרה, זוכו הנכסים בהנחה לנכס ריק החל מתחילת החיוב (15.11.12) ועד ליום 17.5.13. לאחר מכן חויבו הנכסים בתעריף "מגורים" (למעט יחידה אחת שחויבה בתעריף "מסחרי") עד למועד הריסת הבניין.
הבניין נהרס ביום 25.10.14.
החל מיום 26.10.14 בוטלו כל חשבונות הארנונה לבניין.

ה)
במהלך ניהול ההשגה והערר המשיכה המשיבה להוציא דרישות תשלום והליכי גבייה וכך גם לאחר הסכם הפשרה.




העירייה מסבירה בתגובה לבקשת האישור,
כי החל ממועד רישום הרוכשים כמחזיקים, נצברו חובות ארנונה בגין הנכסים הנובעים מתשלום מאוחר של הודעות החיוב השוטפות כמעט באופן קבוע.
משלא שולם הסכום בהתאם להודעות החיוב, העירייה נאלצה להתחיל בהליכי גבייה מנהליים לגביית החוב ושליחת מכתבי דרישה בגין כל חוב שלא שולם, לגבי כל נכס בנפרד, וכנגד כל שותף בנפרד. בנוסף, במספר חשבונות, משלא שולמו הדרישות וחלף הזמן הקבוע בחוק, בוצעו עיקולי צד ג'. כתוצאה מהתנהלות זו נצברו לחובת הרוכשים הפרשי הצמדה וריבית בגין אי תשלום במועד וכן חיובים בגין הוצאות אכיפה.

המבקש טוען בבקשה, כי חלק מהוצאות האכיפה בוטלו והמבקש וחברי קבוצת הרכישה אף קיבלו החזרים כספיים בגין הוצאות האכיפה ותיקוני השומה בעקבות הסכם הפשרה, אלא שגם לאחר מכן, חויבו חברי הקבוצה והמבקש, שוב בהוצאות אכיפה בגין יתרות שאינן ברורות למבקש, שהרי יתרת החובה שולמה.



ו)
במכתב מיום 7.5.2015 מסגנית מנהל אגף לגביית ארנונה (נספח 7 לבקשה לאישור) המופנה לב"כ קבוצת הרכישה נכתב, כי כל דירה בנכס מהווה יחידת שומה נפרדת, העומדת בפני
עצמה והחיוב בגינה מושת בנפרד ומכוח היות כל אחד מחברי הקבוצה מחזיק חייב בארנונה בכל אחד מהנכסים, מחויבת העירייה עפ"י דין להוציא לכל אחד מהם בנפרד כל הודעה המתחייבת עפ"י דין. עוד הוסבר כי:

" 4. למעלה מן הצורך יצוין כי שינוי כתובתם של מרשיך לכתובת משרדך לא היתה משנה את מספר ההודעות שעל העירייה לשלוח ע"פ דין שכן עדיין היה עליה לשלוח הודעה נפרדת ע"ש כל אחד מהמחזיקים, ובנפרד לגבי כל נכס, אלא שכל ההודעות היו מגיעות לכתובת אחת.

...
6.5 כפי שפירטנו בהרחבה לעיל, ע"ש קבוצת הרכישה מספר חשבונות ארנונה, ולכל חשבון נתונים ספציפיים באשר לסכום החיוב, מועד התשלום, סכום החוב וכיו"צ. לפיכך, ננקטות פעולות האכיפה בכל חשבון בנפרד וע"פ הנתונים הספציפיים לו".





ז)
לאחר פניית ב"כ קבוצת הרכישה מיום 6.11.2014 בה נטען כי הבניין נהרס כליל, השיבה העירייה במכתב מיום 20.11.14 כי הנכס נבדק ונמצא הרוס וניתנה הוראה לבטל את החיובים החל מיום 26.10.14 (נספח 8 לבקשה לאישור).
בהודעת מייל מיום
14.6.2015 נכתב ע"י ב"כ קבוצת הרכישה כי המערכת של העירייה מייצרת כל פעם מחדש יתרה היסטורית של הוצאות אכיפה וגם נוקטת הליכי אכיפה נגד אותה יתרה ומבוקש לאשר כי עוכבו הליכי הגבייה של כל החשבונות.
במייל תשובה מטעם מנהל אגף גביית ארנונה ומים מיום 16.6.15 נרשם כי הטיפול הועבר לסגנית "כמו גם הקפאת הליכים עד לברור הנושא" (נספח 9 לבקשת האישור).

ח)
במסגרת תיאור התובענה במבוא לבקשת האישור הובהר כי "מכל מקום, הנסיבות הספציפיות ביחס למבקש ולקבוצה בה הוא חבר אין רלבנטיות לתובענה זו, אלא לעניין תום הלב של התובע. נסיבות ספציפיות אלה הובאו בהרחבה בבקשה זו רק כדי להראות את תום ליבו של התובע
ולפרוס את כל התשתית העובדתית ביחס אליו ולקבוצה בה הוא חבר, ואין להם קשר לשאלה המשותפת לקבוצה ועילת התובענה. לנסיבות הספציפיות של ריבוי מחזיקים בחשבון (להבדיל מריבוי חשבונות) ונקיטת הליכי גביה בגין חובות שלא קיימים, אין אפוא רלוונטיות לבקשה זו מעבר לשאלת תום ליבו של התובע והחובה להציג את מלוא העובדות". (פסקה
רביעית בעמ' 2 לבקשת האישור).

4.
תיאור הקבוצה המיוצגת על פי הבקשה: כל מי ששילם לעירייה הוצאות אכיפה ב-24
חודשים שקדמו להגשת הבקשה לאישור, עד למתן

פסק דין
סופי וחלוט בתובענה, בגין יתרות
חובה בחשבון מסוים, או בגין הודעת תשלום קנס מסוימת (להלן : "החשבון שחויב בכפל"), שבעת ביצוע פעולות אכיפה לגבייתן היו קיימות לחובתו יתרות חובה גם בחשבונות אחרים (להלן: "החשבונות המקבילים"), אשר בגינן בוצעו פעולות אכיפה זהות ונפרדות באותו מועד ו/או לפני כן, ובלבד שבמועד ביצוע אותן פעולות אכיפה בחשבונות המקבילים, ניתן היה לבצע (מבחינת מועדי הדין) את אותן פעולות אכיפה גם ביחס לחשבון שחויב בכפל.







5.
עילות התובענה:

דיני עשיית עושר ולא במשפט:
המשיבה חייבת להשיב לקבוצה את הכספים שנגבו ביתר מכוח סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") בהיותה רשות ציבורית האמורה להקפיד על ניהול תקין ומקצועי ולא לגבות כספים מהציבור לא כדין. נטען, כי המשיבה אינה פטורה מהשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר נוכח נסיבות הגבייה וחסרון הכיס שנגרם לקבוצה.
להשבת כספים יסוד מרתיע ומחנך המגשים עקרון חשוב בדיני תובענות ייצוגיות.

עילות מתחום דיני חוזים ומתחום המשפט המנהלי – חובת תום הלב:
על העירייה כרשות שלטונית המוסמכת לגבות תשלומי חובה, מוטלת חובה מוגברת לנהוג בהגינות, בזהירות ובתום לב כלפי הציבור שמקורה בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 ובפסיקה .

עילות נזיקיות

: רשלנות, הפרת חובה חקוקה.
נטען כי העירייה הפרה את החובה החקוקה בסעיף 12 ט לפקודת המיסים (גבייה) (להלן: "הפקודה") – הגבלת החיוב שניתן להשית על סרבן בגין הוצאות אכיפה הנחוצות לגביית החיוב.
הפרת החובה להטיל חיובים סבירים בלבד גרמה למבקש ולחברי הקבוצה נזק בדמות חסרון כיס. נזק שאותו ביקש המחוקק למנוע.

6.
הסעדים המבוקשים:

סעד כספי:

לחייב את העירייה להשיב את הכספים שגבתה ביתר מהמבקש ומחברי הקבוצה בגין הוצאות אכיפה שנגבו בחשבונות מקבילים בהם בוצעו פעולות אכיפה שניתן היה לבצע מבחינת מועדים שנקבעו בדין יחד עם פעולות אכיפה קודמות. זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם -1980 ממועד התשלום ועד מועד ההשבה בפועל.






כן מבוקש סעד הצהרתי נלווה: להצהיר כי העירייה אינה רשאית לגבות הוצאות אכיפה כפולות ומכופלות מקום בו ניתן לבצע פעולות אכיפה ביחס למספר חשבונות באותו מועד.

לטענת המבקש, הנזק שנגרם לו הינו 118 ₪, לכל הפחות; הנזק לקבוצה בגין פרק זמן של שנתיים מוערך בסך של 5,000,000 ₪, אך מודגש כי אין בידי המבקש נתונים מדויקים באשר לחיובי הוצאות אכיפה כפולים ומיותרים, וכי הערכה זו נעשתה רק לצורך הגשת התובענה.

7.
תמצית טענות המבקש:
א)
המבקש מדגיש כי אינו תוקף את עצם הפיצול המלאכותי של הנכס ליחידות
אלא רק את התוצאה הנובעת ממנו במקרה של פיצול הליכי אכיפה, וכפועל יוצא מכך, גביית הוצאות אכיפה כפולות ומיותרות.

ב)
דרישות התשלום הרבות בגין פעולות הגביה נעשו בכפל, שלא לצורך. ניתן היה לצמצמן תוך כדי הפחתת החיובים בגין הפעולות.

כך למשל בדוגמא שהביא:
23 מחזיקים באותו נכס קיבלו 23 הודעות בגין דרישת תשלום, בגין כל אחד מהחשבונות/נכסים וירטואליים המוחזקים על ידם, כאשר מדובר למעשה באותה דרישת תשלום. דרישת התשלום נשלחה לכל אחד מהמחזיקים מספר פעמים, ועקב כך, כל אחד מהמחזיקים חויב בגין דרישת התשלום ביחס לכל אחת מהפעמים בהם יצאה ונשלחה. בנסיבות אלה היה על העירייה לשלוח התראה אחת בלבד לכל משלם.
גם אם היו מחויבים מחזיקים בנכסים בכתובות שונות או מחזיקים בנכסים במשותף עם מחזיקים שונים, היה מקום לאחד את הודעות דרישות התשלום (נושאות אותו תאריך פירעון) ולשלוח אותן במרוכז באותו מועד, שהרי העירייה שולחת את דרישות התשלומים לכל המחזיקים.
כל מחזיק בנכס מקבל דרישת תשלום אם הוא מוגדר כמחזיק בספרי המשיבה.
כל פרשנות אחרת משוללת יסוד, שהרי כוונת המחוקק ושר האוצר הייתה להתיר חיוב בהוצאות אכיפה סבירות בלבד, ולא לקבוע, כי כל אימת שהרשות המקומית תשלח הודעות עפ"י הפקודה, יתווספו עליה חיובים נוספים.






ג)
המבקש חויב בהוצאות אכיפה בגין משלוח של 8 הודעות בגין כל פעולת אכיפה, בגין חלקו היחסי בכל אחד מחלקי הנכס.
המבקש חויב בסכום עודף של 112 ₪, שהם 16 ₪ בגין כל הודעה מיותרת וזאת לאחר הפחתת הודעה אחת עליה אינו חולק לצורך התובענה, למרות שלמעשה אינו חייב
לעירייה והיא אף החזירה לו כספים.

חישוב סך הגבייה שנגבתה מהמבקש ממחיש את התוצאה האבסורדית בחיובים כפי שהושתו על המבקש ע"י העירייה.

ד)
אופן התנהלות העירייה, מדיניותה והשתת חיובי הוצאות האכיפה בשרירות וללא שיקול דעת אינה משרתת אינטרס לגיטימי של המשיבה. נהפוך הוא- מחזקת ומבססת אינטרס פסול להתעשרות לא מתוך זכות שבדין .

קיים אינטרס ציבורי מובהק לחייב את העירייה להשיב לאלתר את כל הגביה שגבתה ביתר, גם אם מקורה בטעות בתום לב.

ה)
פרשנות הוראת סעיף 12 ט (א) לפקודת המסים (גביה) מחייבת מסקנה לפיה העירייה גבתה חיובים שלא היה עליה לגבות.
תוצאה לפיה נישום מחויב בחיובי הוצאות אכיפה לא סבירות, מקימה את חזקת התכלית, כי פרשנות המשיבה אינה סבירה ומצביעה על פרשנות מוטעית של הוראות פקודת המסים (גביה).

ו)
השאלה המשפטית המשותפת לכלל חברי הקבוצה היא: "האם חיובי הוצאות האכיפה הכפולים נעשו בסמכות ועפ"י דין". שאלה משפטית באופייה.
כמו כן למבקש ויתר חברי הקבוצה עילת תביעה משותפת – בבסיס התובענה עומדת שיטת פעולה זהה של המשיבה כלפי כל חברי הקבוצה ששילמו למשיבה הוצאות אכיפה מיותרות. בנוסף, ההשבה תתבצע בדרך קלה ונוחה של חישוב אריתמטי פשוט.









8.
הבקשה לאישור התובענה כייצוגית
נתמכה בתצהיר המבקש.

9.
תמצית טענות העירייה:
א)
התנהלות העירייה מחויבת על פי דין. תואמת את הוראותיו ומגשימה את תכלית החקיקה בדבר קיומה של מערכת גבייה יעילה של תשלומי חובה, המבטיחה את אכיפת החוק ושלטון החוק. לעומת זאת הצעת המבקש אינה אפשרית עפ"י דין.

ב)
מאחר וחיוב המבקש הינו בגין עלויות פעולות אכיפה, כלומר סכומים ששילמה העירייה
לגורמים שונים לצורך פעולות אכיפה, כשיש לה סמכות חוקית לגבותם מהחייבים, הרי שאף לו היה המבקש צודק בטענתו, אין כלל רווח לעירייה מהתנהלותה, אלא קיום מצוות המחוקק. לפיכך אין התעשרות לעירייה ואין
מקום לתביעת השבה.

ג)
הכלל הוא כי לרשות מינהלית אסור להשתהות בגביית חובות ועליה לפעול לגבותם.
במידה והעירייה תשהה את הליכי הגבייה, הדבר יביא לכך, שאותו חוב ארנונה שבפיגור ימשיך לצבור ריבית צמודה בתוספת של הפרשי הצמדה, מה שיביא להגדלת יתרת החובה ולגרימת נזק לציבור הנישומים.


התנהלות העירייה מחויבת עפ"י הדין ותואמת כלל זה בשלושה מובנים:
האחד

- רישום של מספר שותפים כמחזיקים בנכס ביחד ולחוד מחייב לבצע פעולת אכיפה נפרדת כנגד כל אחד מהשותפים, אחרת לא ניתן יהיה להמשיך לגבות משותף שלא קיבל מכתבי דרישה, והליך הגבייה יסוכל.
השני

-
במצב שבו נישום מחזיק מספר רב של נכסים (חשבונות), העירייה מתחילה בהליכי אכיפה בגין כל נכס בנפרד (המהווה יחידת שומה נפרדת).
השלישי

- כאשר נישום צובר חובות ארנונה שונים מתקופות שונות לגבי אותו נכס/חשבון. העירייה מתחילה בהליכי אכיפה בגין כל חוב בנפרד, במועד הרלוונטי לגביו ומבלי להמתין לצבירת חובות מתקופות מאוחרות יותר כדי לא להשתהות.







ד)
מכתב הדרישה, שהוא הליך הפותח את הליכי הגבייה, מהווה תנאי בלעדיו אין לצורך המשך הליכי אכיפה כנגד סרבן.
לכן קיימת חשיבות רבה לוודא שהסרבנים (כל אחד
מהרשומים כמחזיקים בפנקסי העירייה) אכן קיבלו את הדרישה בטרם יינקטו נגדם אמצעי אכיפה. העירייה נוקטת במקרים מתאימים בהליך של עיקול אצל צד ג' לגבי כלל חובותיו של אותו חייב בנכס מסוים באותה עת.

בכך מאזנת העירייה בין החובה לפעול ללא שיהוי לגביית חובות וזאת באמצעות
הפעלת מנגנון גבייה יעיל לבין החובה לפעול בסבירות ביחס שבין גובה ההוצאות לבין גובה החוב.

ה)
התנהלות העירייה
אינה נשענת על טעמים "טכנולוגיים" הכרוכים בפעולת המחשב שלה, כי אם התנהלות העירייה יסודה בעמדה מהותית המתחייבת מהוראות הדין .

ו)
עצם ההתאגדות כיחידים במושע (ביחד ולחוד) הכוללת מספר רוכשים, מחייבת את העירייה כשנוצר חוב ארנונה בחשבון מסוים, לשלוח דרישות כמספר הרוכשים ולחייב את אותו חשבון בעלות של כל המכתבים .

ז)
קיומן של 11 יחידות שומה נפרדות (המחויב עפ"י דין) כאשר המבקש מסכים לכך, מחייב את העירייה לשלוח מכתב דרישה נפרד לכל דירה/יחידה ולנקוט הליכי אכיפה נפרדים בגין כל יחידה/דירה כשחוב ארנונה לא שולם במועד. דרך התנהלות זו של העירייה מתחייבת מדרישות הדין.
כאשר העירייה שולחת שני מכתבי דרישה, אחד לכל נכס/ דירה, אין המדובר "באותה דרישת תשלום"

(וזאת אף אם המכתבים הללו ישלחו לכתובת אחת). בנסיבות אלו אין למבקש הייצוגי עילת תביעה.

ח)
הסוגיה אינה אמורה להתברר כתובענה ייצוגית בשל כך שלכל אחד מהנישומים ישנן נסיבות ספציפיות שאינן מעוררות שאלות משותפות של משפט ועובדה (כגון: כמה נכסים/חשבונות היו מוחזקים על ידו, כמה נכסים/חשבונות היו ביתרות חובה בארנונה, מהן התקופות השונות (לגבי אותו נכס/חשבון או לגבי מספר נכסים), האם ומתי ננקטו כנגדם הליכי אכיפה, איזה הליכי אכיפה ננקטו ובאיזה מועד ננקטו ההליכים וכו').






על כן התובענה אינה מתאימה להליך של תובענה ייצוגית.

ט)
הפנייה לעירייה ביום 11.11.14 (נספח 6 לבקשת האישור) טרם הגשת הבקשה לאישור אינה מהווה "פניה מוקדמת" אלא פניה בעניין הספציפי של יחידי קבוצת הרכישה.

י)
ככל שהתובענה הוגשה לפי פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, לא ניתן לתבוע עילות תביעה מכוח דיני חובת תום הלב ועפ"י פקודת הנזיקין ועילת התביעה היחידה היא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
כמו כן ניתן להגיש כנגד הרשות רק תביעות השבה ולא תביעות לסעד הצהרתי.

10.
בתשובה לתגובה משיב המבקש כדלקמן:
א)
העירייה אינה נדרשת לעכב או להשהות את פעולות האכיפה, אלא מדובר על איחוד
פעולות אכיפה מאותו סוג

שמתבצעות באותו יום ולכל היותר נדרשת הקדמה של פעולות אכיפה. המבקש טוען, כי העיריה מבצעת ריבוי של פעולות אכיפה ביחס לכל חשבון בנפרד, במקום לבצע את כל פעולות האכיפה במרוכז ובתוך טווח המועדים שנקבע בחיקוק.

ב)
כל שנדרש לעשות ביחס לכל פעולת אכיפה הוא, לבחון, האם ניתן היה לכרוך אותה מבחינת הדין יחד עם פעולות אכיפה שבוצעו באותו מועד או שקדמו להן. פעולה זו אינה מחייבת בירור פרטני כלשהו אלא זו בדיקה טכנית לחלוטין.
יש "להריץ" שאילתה במחשב ביחס לכל פעולת אכיפה, כאשר המחשב יבחן, האם באותו מועד או לפני כן, בוצעו פעולות אכיפה מאותו סוג ואשר מבחינת מועדי הדין ניתן היה לבצען במאוחד. מדובר בשאילתה המורכבת מאלגוריתם שאינו מצריך בירור פרטני כלשהו.








ג)
נשלחה פנייה מוקדמת מפורטת מאוד הכוללת את עילות התובענה.

ד)
די בכך שהעירייה מסכימה כי העילה של עשיית עושר ולא במשפט אשר נזכרה בבקשה היא עילה נכונה. הסעד ההצהרתי הינו נלווה לסעד ההשבה ואינו עומד בפני
עצמו.

ה)
העיריה לא הצביעה על מקור חוקי כלשהו המחייב לנקוט בפעולות אכיפה ביחס לכל חשבון בנפרד. העירייה אף הצהירה שכאשר הדברים באים לכדי פעולת עיקול היא מבצעת פעולה אחת.

ו)
טענת העירייה שהיא אינה חייבת בהשבה משום שלא התעשרה - לא הוכחה. לא נסתרה
החזקה העולה מכך שגביית כספים שלא כדין יוצרת התעשרות. כמו כן יסוד ההתעשרות אינו תנאי לביצוע ההשבה ודי בכך שמדובר בגבייה בלתי חוקית.

11.
בהתאם להסכמת הצדדים, לא נחקרו המצהירים על תצהיריהם והוגשו סיכומים קצרים על ידי ב"כ הצדדים.

12.
לאחר עיון
בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה לאישור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

13.
המסגרת הנורמטיבית:
א)
ראשית, אזכיר מושכלות יסודות ולפיהם התנאים לאישור תובענה ייצוגית קבועים בסעיפים 3, 4 ו- 8 ל
חוק תובענות ייצוגיות
.
ברע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות (9.12.15) פירט כב' הש' דנציגר בסעיף 29 לפסק דינו את התנאים המצטברים שעל המבקש לאשר תובענה ייצוגית להוכיח עפ"י חוק תובענות ייצוגיות:







"
(א) תנאי אחד הוא שעילת התביעה תהא מנויה על העילות המאפשרות הגשת תובענה ייצוגית;
(ב) תנאי שני הוא שהתובענה תעורר שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וכי קיימת אפשרות סבירה שהן תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה; (ג) תנאי שלישי הוא שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת; (ה) תנאים רביעי וחמישי הם שקיים יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. תנאים נוספים, המצטרפים לתנאים אלו, קבועים בסעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות והם שהתובע הייצוגי יהא רשאי מלכתחילה להגיש ולנהל את התובענה; וכן שככל שאחד מיסודות עילת התובענה הוא נזק, יוכיח התובע הייצוגי כבר בשלב דיוני זה כי לכאורה נגרם נזק לחבר הקבוצה או כי קיימת אפשרות סבירה שנגרם נזק לקבוצה...".

ב)
בהליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, התובע - המבקש צריך להוכיח באופן לכאורי את העובדות הנטענות בכתב התביעה ועל ביהמ"ש להשתכנע, במידת סבירות ראויה, שהתובע ממלא באופן לכאורי אחר כל תנאי הסף הנדרשים לשם אישורה של התובענה כייצוגית. על ביהמ"ש להשתכנע כי קיים סיכוי סביר שבמהלך המשפט יוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי התובע עמד בכל התנאים הנדרשים והוכיח את תביעתו על כל עילותיה
(ראה
רע"א
(ושני תיקים נוספים)
רייכרט נ' שמש
, פ"ד נה
(5) 276, 291-293).

ג)
כאמור, המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את עילת תביעתו רק באופן לכאורי. דרישה זו מעוגנת בסעיף 8(א)(2) ל
חוק תובענות ייצוגיות
לפיו על המבקש להוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. ברור שעילת התביעה האישית של המבקש נכללת בכך אף היא (ראה בעניין זה
ת"צ (ת"א) 1335/08
נוה נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה.) בע"מ (19.10.11).

נקבע לא אחת, כי בדיקה לכאורית נעשית בשני מישורים מצטברים:
(1) מישור טיעוני.

(2) מישור ראייתי.







בודקים לכאורה לא רק את הכתוב בכתב התביעה אלא גם את חומר הראיות ואת טענות ההגנה.
ראה לעניין זה: בש"א 17099/01 (ת"א (ת"א) 2170/01) עובדיה נ' סלקום ישראל בע"מ פסקה 7 להחלטה של כב' הש' א' חיות (8.2.04).

ד)
לעניין הצורך לכלול בבקשת האישור את התשתית העובדתית, המשפטית והראייתית המלאה, ראה גם:
בר"ם 4303/12
אינסלר נ' המועצה האזורית עמק חפר

(22/1/12) פיסקאות 11 – ו-19
וכן החלטתו של כב' השופט יצחק ענבר בת"צ (ת"א) 55296-12-11 רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (6/2/13).

14.
ומן הכלל אל הפרט:
האם עילות התביעה ניתנות לתביעה על פי חוק תובענות ייצוגיות?
לפי סעיפים 3 ו-4 (א) (1) לחוק תובענות ייצוגיות, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית רק מי "שיש לו עילה בתביעה או בענין" המפורט בתוספת השניה לחוק או שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית.
מכאן, שהמחוקק בחר להגביל את האפשרות להגשת תובענות ייצוגיות רק לעניינים שנמנו על ידיו במפורש ולא לאפשר הגשת תובענה ייצוגית במקרים אחרים (ראה: ת"צ (ת"א) 17506-08-14 בן כנען נ' עירית רמת השרון – סעיף 73 ניתן ביום 19/4/15).
כאשר בוחנים אם עילת התביעה נכללת בעילות תביעה על פי החוק, יש לבחון זאת על פי האמור בבקשה לאישור ובתובענה. אין צורך לבדוק, אם הוכחה עילת תביעה מוצדקת אלא האם עילת התביעה הנטענת אפשרית על פי החוק.
בענייננו, מהבקשה לאישור התובענה כייצוגית עולה כי עסקינן בתביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בהתאם לסעיף 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות לפיו ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית ב"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".








המבקש הבהיר בתשובה לתגובה כי די בכך שהעירייה מסכימה שעילת עשיית עושר ולא במשפט היא עילה נכונה וכי הסעד ההצהרתי אינו עומד בפני
עצמו כי אם נלווה לסעד השבה.

לא ניתן להגיש תביעה בעילה נזיקית שאיננה כלולה באחת החלופות בתוספת השניה לחוק נגד רשות מקומית.

עילת עשיית עושר ולא במשפט בגין גביית תשלום שלא כדין, היא עילה שניתן להגיש בגינה תובענה ייצוגית.

15.
האם קיימת שאלה משותפת לכלל חברי הקבוצה?

באשר לדרישה לקיומן של שאלות המשותפות לכלל הקבוצה נפסק ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "הלכת עמוסי") כי "יש להדגיש כי נוסח סעיף 8 (א) (1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן".


(הדגש אינו במקור – א.כ.).

במקרה דנן מתעוררת שאלה משותפת לכלל חברי הקבוצה.

האם העירייה רשאית לבצע באופן נפרד פעולות אכיפה לאותו נישום ביחס לחשבונות שונים, גם אם ניתן היה לבצע אותן פעולות, במועד אחד, על פי הוראות הדין.

לפיכך, תנאי זה מתקיים בעניינינו.


16.
האם יש אפשרות סבירה שהשאלה המהותית המשותפת לחברי הקבוצה תוכרע לטובת הקבוצה?






(א)
אני סבורה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה כפי שאפרט, ולפיכך, כיוון שעסקינן בסוגיה משפטית שניתנת להכרעה כבר עתה, אזי לא קיימת "הסתברות סבירה" לטעמי, להכרעה לטובת הקבוצה.
מסקנתי היא כי
המבקש לא הוכיח ולו לכאורה, כי
מדיניות הגבייה של העירייה לפיה היא נוקטת פעולות אכיפה ביחס לכל חשבון של הנישום בנפרד ולא נוקטת פעולת אכיפה מרוכזת בגין כל יתרות החובה של הנישום בסך כל חשבונותיו, כאשר ניתן לגבות את החובות באותו מועד; נעשית בניגוד לדין.

(ב)
אין חולק כי, משלא שולם לעירייה חוב בגין ארנונה, היא רשאית להפעיל כלפי נישום הליכי גביה מינהלית עפ"י הוראות פקודת המסים (גביה).
מקור הסמכות של העירייה לגבות מידי "הסרבן" הוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה,
היא הוראת סעיף 12ט לפקודת המסים (גביה).
הוראה זו חלה מתוקף אכרזת שר האוצר על גביית ארנונה – אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה)
(תיקון), התש"ס-2000 לפיה על גביית ארנונה יחולו הוראות פקודת המסים (גביה) , וכי חובות לרשות המקומית יחשבו כמס לעניין פקודה זו.

(ג)
בסעיף 12 ט' לפקודת המיסים (גביה) נקבע כי:
"(א) הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס.
(ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לענין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס.

(ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" – אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס".

(ד)
מתוקף ההסמכה בסעיף 13 לפקודת המסים (גביה) להתקין תקנות, בין היתר, בדבר "האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן
בשל
אמצעי
אכיפה
שננקטו
לפי
פקודה
זו,
וקביעת
סכומים
מרביים
להוצאות






כאמור..."
(סעיף קטן (ג)), התקין שר האוצר, באישורה של ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ושל ועדת הכספים של הכנסת, את תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א – 2011 (להלן: "תקנות המסים").

סעיף 1 לתקנות המסים קובע כי:
"הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס, ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות אלה ושסכום הוצאות פעולה כמפורט בטור א', לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה, בטור ב':
טור א'
סוג הפעולה
טור ב'
הוצאות בשקלים חדשים
(1)
משלוח דרישה ראשונה בכתב
16

משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר
רשום ובלבד שנשלחה לאחר שנשלחה
הודעה על החוב


23
(2)
משלוח דרישה נוספת בכתב
16

משלוח דרישה נוספת בכתב בדואר רשום
ובלבד שלא יישלחו יותר מ-3 דרישות
בשנה


23

..."



(ה)
הגבייה המינהלית היא כלי בידי הרשות המקומית שאחת מתכליותיו להקל על הרשות המקומית ולפשט את הליכי הגבייה. עם זאת, זהו כלי בעל עוצמה רבה ועל הרשות המקומית לעשות בו שימוש בסבירות, בהגינות ובהתאם להוראות הדין בלבד.


באשר לחשיבות הגבייה המינהלית ותכליתה,
יפה לענייננו קביעתו של כב' השופט פוגלמן ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (11.6.13) (להלן: "עניין עיריית הרצליה"):






"17. ...בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על חשיבותה וחיוניותה של הגבייה המינהלית (ראו: ע"א 92/76 בן ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (1) 164, 166 (1976); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נא (4) 529, 542-541 (1997) (להלן: עניין
סגל
);בג"צ 6824/07
מנאע נ' רשות המסים
, פסקאות 27-25
[פורסם בנבו]
(20.12.2010) (להלן: עניין
מנאע
)).
הגבייה המינהלית נועדה לשמש אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ולמניעת השתמטות מהם. גבייה אפקטיבית של תשלומי חובה מגשימה ערכים של צדק חלוקתי ושוויון; מממשת את אופיה של המדינה כמדינת רווחה; מאפשרת הספקת שירותים חיוניים לציבור; ומגשימה את עקרון שלטון החוק
(עניין
מנאע
,
שם
). לשם כך
הוקנו לרשות סמכויות גביה בהליך יעיל ומקוצר, שעלויותיו פחותות מאלה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים והליכים רגילים של הוצאה לפועל (עע"ם 1164/04
עיריית הרצליה נ' יצחקי
, פסקה 7
[פורסם בנבו]
(5.12.2006))"
.

(ו)
סמכות הרשות לפעול להטלת עיקול על נכסי נישום נובעת מהוראות פקודת המסים (גביה) אשר הוחלו על גבייתם של תשלומי ארנונה ותשלומי חובה אחרים לרשויות המקומיות מכוח אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות).
טרם הטלת עיקול חלה על הרשות המקומית חובה ליידע את החייב על עצם חיובו ולאפשר לו לשלם את חובו, טרם תפתח בהליכי גבייה.

סעיפים 4 ו-5 לפקודת המסים (גביה) מפרטים את חובות הרשות בעניין זה וקובעים כי חלה על הרשות חובה למסור לנישום הודעת דרישה (ראה עת"מ (ת"א) 1606/08
ג'י. בי. בי אינטרנשיונל בע"מ נ' עיריית תל אביב סעיף 12 לפסק דינה של כב' הש' מיכל רובינשטיין (1.1.09)).

(ז)
הליכי הגבייה המינהליים נפתחים בדרך של משלוח מכתב דרישה ראשון (סעיף 4 לפקודת המסים (גביה)) .
קיימת חשיבות רבה לוודא שהנישום ידע על פתיחת ההליכים נגדו ובגין איזה חוב עומדים לנקוט נגדו בהליכי גבייה מנהליים.






בעניין עיריית הרצליה הובהרה חשיבותו של המכתב הדרישה:
"18. תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח נגדו ידע על כך. מטרת היידוע היא לאפשר למי שההליך נפתח נגדו לממש את זכות הטיעון במטרה להגן על זכויותיו (לתכליות זכות הטיעון ראו דפנה ברק-ארז
משפט מינהלי
כרך א 500-498
(2010))
; כשמדובר בהליך גבייה, היידוע נועד להתריע בפני
החייב כי הוא חשוף להליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים ולהסב לו הוצאות, במטרה לגרום לו לשלם את החוב ולהימנע מכך, או לפעול באפיקים המתאימים לביטולו. נטל היידוע מוטל על הצד שפותח בהליך, והיקפו משתנה בהתאם לאופי ההליך ולמידת הפגיעה הפוטנציאלית שההליך עלול להסב לצד שכנגד. ככל שהפגיעה שעלולה להיגרם גדולה יותר, כך מוצדק להטיל על הפותח בהליך נטל גדול יותר לוודא כי מי שההליך ינוהל נגדו מודע להשלכותיו, וכי נמסר לו מידע מספיק כדי לכלכל את צעדיו. אופן היידוע נדרש לשקף איזון מיטבי בין האינטרס למסור את מירב המידע לבין היקף המשאבים ששני הצדדים להליך נדרשים להשקיע בכך. כללי המצאת מסמכים – שמטרתם ליידע את הנמען בדבר ההליכים המתנהלים נגדו – משקפים את האיזון שקבע המחוקק בין האינטרסים הללו. גם בענייננו – כמו בכל עניין אחר – משקפים הכללים את מהותו הפרטיקולארית של ההליך".

(ח)
בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 מחודש פברואר 2012 העוסקות ב"הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה)", שתחולתן מחודש אוגוסט 2012 (להלן: "ההנחיות"), אזי למרות שתקופת ההתיישנות הקבועה בדין האזרחי היא של שבע שנים, אזי על רשות מנהלית מוטלת החובה שלא להשתהות בפתיחת הליכי גבייה מנהליים ועליה לפתוח בהם ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים.

בסעיף 3
להנחיות נכתב:
"סעיף 4 לפקודה מורה, כי אם החוב לא נפרע במועדו רשאית הרשות להוציא לחייב דרישה בכתב לשלם את חובו (להלן – מכתב הדרישה הראשון). מכתב הדרישה הראשון, אשר נשלח בדרך הקבועה בחוק, הוא ההליך הפותח בהליכי הגביה.






אם גם לאחר מכתב הדרישה לא נפרע החוב, ייתן פקיד הגביה (עובד הציבור ששר האוצר מינהו בהודעה ברשומות), כתב הרשאה לגובה המסים, המסמיך אותו לשלוח מכתב נוסף ובו דרישה לתשלום מיידי). מכתב הדרישה לתשלום מיידי הוא כבר חלק מהליכי הגביה. אם גם הדרישה לתשלום מיידי לא נענית, מוסמך גובה המסים להתחיל בצעדים מעשיים לגביה- הטלת עיקולים לסוגיהם השונים וכיו"ב".

(ט)
החבות לשלם ארנונה לפי סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג - 1992 חלה על "המחזיק בנכס", בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ומקורה בצו הטלת הארנונה. אולם שומת הארנונה, המגולמת בהודעת החיוב, היא שמוציאה את החבות מן הכוח אל הפועל והופכת את נטל המס, המוטל במסגרת הצו כאמור, לבר-ביצוע. לנוכח זאת, נקבע בפסיקה כי הרשות המקומית חייבת לשלוח לנישום הודעת חיוב מדי שנה בשנה
בהיעדר הודעת חיוב הנשלחת לנישום - לא מושלם תהליך החיוב (ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.8.12)).

את דרישת התשלום יש לשלוח לחייב בארנונה, הוא הנישום בארנונה, אשר שמו מופיע בספר הנכסים והנישומים של הרשות המקומית, אשר קיבל את הודעת השומה של הארנונה, ואשר לא שילם את הארנונה שמועד פירעונה הגיע.

(י')
כאשר מיישמים את הוראות הדין, בכל הנוגע לסוגיה שלפנינו, בצדק טוענת העירייה כי קיימת חשיבות רבה מאוד לוודא כי נישומים שלא פרעו את חובם במועד, אכן קיבלו את מכתבי הדרישה לתשלום החוב, הואיל ולא ניתן לנקוט בהליכי גבייה משמעותיים (כגון עיקול) טרם נשלח מכתב הדרישה כנדרש.
המבקש אינו חולק על האפשרות לפצל את החשבונות, כפי שנעשה על ידי העירייה, אלא טוען שיש לאחד את מכתב הדרישה ביחס למספר חשבונות של אותו נישום, אשר "בשלו" להליכי אכיפה באותו מועד.
באופן זה, יחויב הנישום ב- 16 ₪ בלבד עבור מכתב דרישה שיש לשלוח על פי הוראות בדין, במקום שיחויב ב- 16 ₪ עבור כל מכתב דרישה בנפרד.






ב"כ העירייה בסיכומיו הדגיש, כי אם תתקבל טענת המבקש בעניין, ייווצר מצב שבו הנישום יחוייב ב- 16 ₪ בגין מכתב עבור חשבון אחד, אך לעירייה יגרמו הוצאות נוספות בגין הטיפול בחשבונות הנוספים (כגון: עלויות מיחשוב יחסיות, עלויות ממשקים, עלויות סליקה, שכר של פקיד מטפל וכיוצ"ב),וכך יושתו ו"גילגלו" הוצאות אלו על הקופה הציבורית במקום על החייב.
ב"כ העירייה אף מדגיש, כי אין מדובר ב"מגבלת מיחשוב" המונעת משלוח מכתב דרישה אחד לנושים במקום מכתב דרישה המתייחס לכל חשבון בנפרד, וכי כאשר הליך הגביה נמצא בשלב של עיקולים, העירייה מבצעת עיקול אחד ביחס לאותו נישום גם אם מדובר במספר חשבונות, כדי לצמצם ההוצאות.
אני סבורה, כי תאוריית ב"כ העירייה בנוגע ל"גלגול" ההוצאות על כתפי הקופה הציבורית לא הוכחה, אך שוכנעתי, כי העירייה פועלת באופן התואם את הדין. בשל חשיבותו הקריטית של משלוח מכתב דרישה לצורך פתיחת הליך הגביה המנהלית, כפי שהובהר לעיל, מונפק מכתב דרישה לכל חשבון וחשבון. באופן זה ניתן לוודא בצורה מיטבית, כי הנישום מיודע ביחס להיתכנותם של הליכי גביה נגדו. הנכס הספציפי יפורט וכך גם נושא ההחזקה באותה יחידה.
משרשאית העירייה לשלוח מכתב דרישה נפרד ביחס לכל חשבון, אזי משלוח מכתב דרישה נוסף לפי תקנות המיסים, אף הוא בהתאם להוראות הדין.


לפיכך, אני סבורה כי גבייה יעילה ומהירה של החובות מאפשרת בנקיטת פעולות אכיפה נפרדות בגין כל חשבון של הנישום אשר לא שולם.
העירייה פועלת בגדר המתווה שהוצב לה בסעיף 12ט לפקודת המסים (גביה) והוצאות האכיפה בגין פעולות אלה הן בגדר "הוצאות סבירות".
לטעמי, לא הוכח ולו לכאורה, כי העירייה מפרה את סעיף 12ט לפקודת המסים (גביה) בכך שהיא נוקטת הליכי אכיפה נפרדים ביחס לחשבונות שונים של אותו נישום ש"מבשילים " לגבייה באותו מועד.


אשר על כן, מסקנתי היא כי
לא קיימת אפשרות סבירה שהשאלה הנדונה בענייננו תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה.








16.
ספק בעיני אם דרך של ניהול תביעה ייצוגית היא המתאימה לסוגיה שלפנינו, שכן יש צורך לבחון ולבדוק עובדות פרטניות ביחס לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה. (ראה למשל: הנתונים שצוינו בסעיף 26 לתגובת העירייה לבקשה לאישור), וגם עילתו האישית של המבקש מעוררת ספק בשים לב לכך שאישר, כי העירייה החזירה לו כספים. מאידך – אני סבורה, כי המבקש ובא כוחו מתאימים לניהול הליך ייצוגי מסוג זה.
יחד עם זאת, כיוון שבסוגיה המרכזית הנוגעת לעילת התביעה הגעתי למסקנה לפיה, אין אפשרות סבירה שהשאלה המהותית תוכרע לטובת חברי הקבוצה, אינני מוצאת לנכון להרחיב בסוגיות אלו, ודין הבקשה לאישור להידחות.

17.
לסיכום:
א)
לאור האמור לעיל, דין הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית להידחות, ודין התביעה האישית להידחות.

ב)
באשר לפסיקת הוצאות:
מצאתי לנכון בנסיבות העניין לחייב את המבקש בהוצאות משפט נמוכות מהמקובל.
המבקש ביקש להעמיד במבחן שיפוטי סוגיה משפטית שהוא סבר, כי יש בה עניין ציבורי וחשיבות לקבוצה של תובעים.
ההליך התנהל בענייניות, ללא סרבול מיותר.
בהסכמה, נחסך הצורך בקיום ישיבת הוכחות והנושא בא לידי הכרעה במהירות יחסית.
לאור האמור לעיל, המבקש ישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ג)
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ט' שבט תשע"ז, 05 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.













תצ בית משפט לעניינים מנהליים 2078-07/15 אמיר אריאל נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם ב-ֽ 05/02/2017)