פסקי דין על כץ שמואל | פסקי דין על כץ ג'ולי | פסקי דין על פפר אריאל | פסקי דין על ההסתדרות הציונית העולמית |

42409/03 א     10/04/2005




א 42409/03 כץ שמואל, כץ ג'ולי נ' פפר אריאל, ההסתדרות הציונית העולמית




1
בתי המשפט
א 042409/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
10/04/2005
תאריך:
כב' השופטת אביגיל כהן

בפני
:

1. כץ שמואל

2. כץ ג'ולי

בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . פפר אריאל

2 . ההסתדרות הציונית העולמית
הנתבעים
פסק דין
מבוא:
1. המחלוקת בתיק זה היא בין בעל זכות משכון ובין נושה אשר הטיל עיקול על זכויות במגרש 344 ברחוב הגפן בישוב בית אריה (להלן: "הנכס").
התובעים מבקשים סעד הצהרתי מבית המשפט אשר יקבע כי העיקול בטל ואין לו כל תוקף כלפיהם מכוח המשכון אשר נרשם לטובתם עוד לפני שהוטל העיקול.

2. התובעים הם הוריו של הראל כץ (להלן: "הראל"), אשר היה רשום אצל הנתבעת 2 כבעל מחצית הזכויות בנכס, והנתבע 1 (להלן: "אריאל") הוא הזוכה בתיק הוצל"פ 3-01-02800-26 (להלן: "תיק ההוצל"פ) אשר החייב בו הוא הראל כץ.

3. במסגרת תיק ההוצל"פ, אשר הוגש לביצוע

פסק דין
שניתן ביום 2/1/2001 בבית משפט השלום בתל אביב במסגרת ת.א. 94764/00, הוטל עיקול על זכויות הראל בנכס וזאת בחודש אוגוסט 2001
במסגרת תיק ההוצל"פ הוגשה בקשה מטעמו של אריאל למינוי כונס נכסים על זכויות הראל בנכס.
התובעים הגישו התנגדות לבקשה בלשכת ההוצל"פ וכב' ראש ההוצל"פ קבעה ביום 13/4/2000 כי אין זה בסמכות ראש ההוצל"פ להכריע בסוגיה ולפיכך הוגשה התביעה שבפני
.

4. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה דיונית עוד בחודש אוקטובר 2003 ולפיה הנכס נמכר לצד ג' ותמורת המכר הופקדה בחשבון נאמנות על שם ב"כ הצדדים וזאת לאחר שמתמורת המכר כוסה חוב משכנתא אשר רבצה על הנכס לטובת הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לשעבר בנק העצמאות למשכנתאות בע"מ).

5. לוח הזמנים הרלוונטי למקרה דנן:
ביום 26/12/95 חתמו הראל ואשתו דאז סילבי על כתב התחייבות כלפי הנתבעת 2, ולאחר מכן, נרשמו כבעלי זכות בר רשות בחלקים שווים במגרש.
בשנת 1996 נטלו הלוואה מבנק עצמאות, ובשנת 1997 נטלו הלוואה נוספת מבנק עצמאות.
ביום 26/2/98 נחתם בין הראל לסילבי הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של

פסק דין
בבית משפט לענייני משפחה.
בחודש מאי 1998 ניתן גט בבית הדין הרבני.
ביום 19/1/99 נעשה בין התובעים ובין הראל הסכם הלוואה ומשכון, הכולל בין היתר, שעבוד זכויות הראל בנכס לטובת התובעים.
ביום 22/11/99 נרשם המשכון אצל רשם המשכונות בתל אביב.
ביום 19/9/00 או סמוך לכך, הגיש אריאל תביעה נגד הראל תביעה בת.א. 74367/99 (ראה עדותו של עו"ד רן עמר אשר ייצג בזמנו את אריאל - עמוד 29 שורות 26 - 29 לפרוטוקול).
ביום 2/1/01 ניתן

פסק דין
לטובת אריאל.
ביום 18/3/2001 נפתח תיק ההוצל"פ נ' הראל.
וביום 27/8/01 נרשם העיקול לטובת אריאל במסגרת תיק ההוצל"פ על זכויות הראל בנכס.

6. תמצית טענות התובעים:
א) התובעים טענו, כי ביום 19/11/99 נחתם הסכם בינם ובין בנם הראל (להלן: "ההסכם") ובו הוסכם בין היתר כדלקמן:

(1) סוכם כי הראל חב לתובעים סך 340,000 ₪ בגין הלוואה שקיבל מהם לרכישת הזכויות, הפיתוח בנכס ולמימון החזר המשכנתא.

(2) סוכם כי כל סכום כסף שהתובעים יתנו להראל או ישלמו במקומו הוא בגדר הלוואה נוספת שעליו להחזיר.

(3) סוכם כי הראל מתחייב להחזיר את ההלוואות בצירוף הפרשי הצמדה למדד, ובמידה וינקטו נגדו הליכים משפטיים לאכיפת התחייבויותיו, הוא יחויב בנוסף גם בריבית כחוק.

(4) סוכם כי לצורך הבטחה ו/או סיוע לאכיפת התחייבויותיו בהסכם, ישעבד הראל לתובעים את זכויותיו בנכס בדרך של רישום משכון ללא הגבלה בסכום.

ב) אין חולק על כך, שביום 22/11/99 נרשם משכון על זכויות של הראל בנכס אשר תוקפו ל-10 שנים עד ליום 22/11/2009.

ג) התובעים טענו, כי המשכון תקף ונרשם כדין ולפיכך, זכויותיהם גוברות על זכויותיו של אריאל מכוח צו עיקול אשר נרשם אצל הנתבעת 2 ביום 27/8/2001.
ד) התובעים טענו, כי המשכון תקף למרות שהנתבעת 2 - הסוכנות לא התבקשה לרשום את המשכון או להסכים לאותו משכון וזאת מאחר והוראות ההסכם בין הראל לנתבעת 2 לא נועדו לטובתו של הראל ואין להראל אפשרות להעלות טענות ולפיהן הראל הפר את ההסכם עם הנתבעת 2.

ה) התובעים טענו, כי הראל חייב להם סכום העולה על 1,452,000 ₪ והוא עזב את הארץ באמצע שנת 2001, ויש לאפשר להם לממש זכותם מכוח המשכון הרשום לטובתם.

7. תמצית טענות הנתבע 1:
א) אריאל טען, כי התביעה הוגשה בחוסר נקיון כפיים וחוסר תום לב ותוך נסיון להבריח את רכושו של הראל מנושיו.

ב) הנתבע טען, כי הסכם המשכון הוא הסכם מלאכותי למראית עין בלבד ואין לו כל תוקף, ולפיכך, יש לאפשר לו לפעול מכוח צו העיקול.

ג) עוד טען אריאל, כי בהתאם להסכם בין הראל והנתבעת 2, לא היה רשאי הראל למשכן את הנכס ללא הסכמת הנתבעת 2, ומשלא ניתנה הסכמה כזו, לא היה רשאי מלכתחילה למשכן את זכויותיו ואין כל נפקות למשכון, למרות שנרשם ברשם המשכונות.

8. תמצית טענות הנתבעת 2:
א) הנתבעת 2 טענה, כי היא אינה צד לסכסוך והיא מנועה מלהתערב בו מעבר להבטחת זכויותיה בנכס.
ב) הנתבעת 2 ציינה, כי הראל וסילבי כץ גרושתו קיבלו זכויות של בר רשות בנכס, זכויות שלא ניתנות למימוש ללא אישור מראש ובכתב של הנתבעת 2, ומשלא ביקש הראל כץ אישור לרשום משכון על הנכס וממילא לא קיבל אישור שכזה, אין כל תוקף למשכון כלפי ההסתדרות הציונית.

9. ב"כ התובעים מסכים לכך, שהמחלוקת בתיק היא רק בין התובעים והנתבע 1; וציין, כי הנתבעת 2 צורפה לתביעה רק על מנת שתוצאות פסק הדין יחולו עליה, למרות שאין יריבות אמתית בין התובעים והנתבעת 2, וממילא, כיום, משנמכר הנכס לצד ג' - אין לתוצאות פסק הדין כל משמעות כלפי הנתבעת 2 (ראה סעיף 10 לסיכומי ב"כ התובעת).

10. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל מהנימוקים כדלקמן:

בתיק דנן, המחלוקת האמיתית אינה מחלוקת משפטית בדבר הצורך להכריע בין שתי זכויות נוגדות: זכות משכון מול זכות עיקול או זכות אובליגטורית מול זכות עיקול.
ב"כ התובעים הרחיב בסיכומיו בענין עדיפות בעל זכות אובליטורית על זכותו של מעקל, והסתייע בענין זה בהלכת אהרונוב. (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב,פ"ד נ"ג (4) 194 וכן ע"א 790/97 בנק המזרחי נ' אברהם גדי, תק - על 2001 (2) 1391.
ורע"א 9/87 כונס הנכסים הרשמי ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ פ"ד מ"א (2) 275, 277.

ב"כ הנתבע 1 אינו חולק על מהותה של ההלכה הפסוקה בענין זה (ראה סעיף 2 לסיכומיו), והמחלוקת היא, למעשה, עובדתית.
האם המשכון נעשה כדין, בתום לב, מכח הסכם כדין, או שמא עסקינן במשכון שנרשם בחוסר תום לב, שלא כדין, לתכלית פסולה ולצורך הברחת רכושו של אריאל, ולפיכך הוא בטל.
11. האם אי קבלת הסכמת הנתבעת 2 למשכון הנכס לטובתם של התובעים שוללת את תוקפו של המשכון במערכת היחסים בין התובעים - הראל - אריאל?
התשובה לשאלה זו היא שלילית.

(א) הראל וסילבי כץ חתמו על כתב התחייבות עם ההסתדרות הציונית העולמית
- הנתבעת 2 (נספח א' לתצהירו של מר שגב מטעם הנתבעת 2).

בסעיף 10 לכתב ההתחייבות, התחייבו הראל וסילבי כץ שלא להעביר, להשכיר, להשאיל, למכור, ולשעבד כל זכות שהיא בנכס בלי רשות מראש ובכתב מההסתדרות הציונית.

משלא ביקשו את הסכמת ההסתדרות הציונית לשעבד את הנכס, הרי שכלפי ההסתדרות הציונית אין תוקף למשכון, בדיוק כפי שהבהיר מר שגב בסעיף 7 לתצהיר העדות הראשית.

(ב) המצהיר מטעם ההסתדרות הציונית גם הבהיר בתצהירו, כי בפועל אין מניעה להעברת הזכויות מהראל וסילבי כץ על שמו של צד ג' אשר רכש את הנכס וזאת מאחר וצו עיקול על זכויותיו של מר הראל כץ שהוטל על ידי סילבי כץ במסגרת תיק הוצל"פ 6-00-62397-01 בוטל, וכן בנק עצמאות הודיע על שחרור ההסתדרות הציונית מהתחייבויות רשום משכנתא, ולפיכך ההסתדרות הציונית תיתן הסכמה להעברת הזכויות בנכס על שם מתיישבים חדשים בכפוף להמלצת האגודה לקבלת הרוכשים כחברי אגודה, וביטול צו העיקול שנרשם לטובתו של אריאל פפר.
כלומר, אין מניעה עקרונית מצד ההסתדרות הציונית להעביר את הזכויות בנכס על שמם של רוכשים חדשים, וההסתדרות הציונית לא טוענת כי הראל ו/או סילבי כץ חייבים לה כספים כלשהם או צריכים לקיים התחייבות כלשהי שלא קיימו אותה כלפיה.

(ג) בית המשפט העליון בע"א 6529/96 טכסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך ואח' פ"ד נ"ג (2) 218 דן בסוגיה דומה לסוגיה שבפני
נו וקבע כי החיוב שהוטל לקבל אישור מראש ממנהל מקרקעי ישראל להעברת הזכות, הוא אינו חיוב לטובת מי שאינו צד לחוזה, ומי שאינו צד לחוזה, אין לו זכות לדרוש את קיומו של אותו חיוב.

יפים לענין זה, הדברים שנאמרו בסעיף 20 לפסק הדין:
"המערערת טוענת כי זכותם של המוכרים כלפי המינהל לא עברה מהמוכרים לקונים. בכך סומכת היא על העובדה, שהמינהל לא נתן את הסכמתו להעברה מראש ובכתב, כנדרש בחוזה החכירה. אקדים ואומר כאן, כי נוטה אנכי לדעה, שלמערערת - שלא היתה צד לחוזה החכירה בין המינהל למוכרים - לא עומדת הזכות לטעון כי המוכרים והקונים הפרו הוראה בחוזה החכירה, וכי בשל הפרה זאת לא עברה הזכות כלפי המינהל מהמוכרים לוקנים. נראה לי שרק המינהל זכאי להעלות טענה כזאת. הגבלות על עבירות הזכות המוטלות בהסכם בין החייב לנושה - כמו בסעיף 14 (א) לחוזה החכירה - באות להגן על החייב (שהוא, בעניננו, המינהל), וזאת להבדיל מהגבלות המוטלות על עבירות הזכות מכוח הדין, הנובעות בדרך כלל משיקולים של טובת הציבור (ש' לרנר, שם, 92).
דומה איפוא, שאין למערערת "פתחון פה" לטעון להפרתן של הוראות בחוזה החכירה שלא נועדו לטובתה.
זאת ועוד, לפי סעיף 34 לחוק החוזים "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". חוזה החכירה איננו חוזה לטובת אדם שלישי, וסעיף 34 הנזכר אינו חל עליו.
לפיכך החיוב שהוטל על המוכרים בחוזה החכירה, לקבל את הסכמת המינהל מראש ובכתב לכל העברה של הזכות, איננו חיוב לטובת המערערת ואיננו מקנה לה את הזכות לדרוש את קיומו...".

(ד) ב"כ התובעים היפנה בסיכומיו בענין זה גם להלכת ביהמ"ש העליון בע"א 1662/99 חיים נ' חיים פד"י נ"ו (6) 295, 338.

(ה) ב"כ הנתבע 1 לא השיב בסיכומיו באופן ענייני לטיעון זה של ב"כ התובעת וציין בסעיף 37 לסיכומיו:
"ואולם, עניין זה אינו מעיקרי המחלוקת בתיק זה ואין הנתבע מעוניין להיגרר אחר הטפל, שכן עומדות לו טענות אחרות טובות ומוצקות, הנתמכות במסמכים ובעדויות חיצוניות ועל כך אין מקום להרחיב יתר על המידה בסיכומים אלו".

(ו) אם כך, ולאור ההלכה המפורשת של ביהמ"ש העליון, אריאל אינו יכול לטעון לבטלות המשכון בשל הפרת התחייבות של הראל וסילבי כץ כלפי ההסתדרות הציונית, ורק ההסתדרות הציונית יכולה לטעון כי המשכון לא תקף כלפיה, ולמעשה, התובעים כלל לא טוענים שהמשכון תקף כלפי ההסתדרות הציונית.
ולפיכך, עצם אי קבלת הסכמת ההסתדרות הציונית לשעבוד חלקו של הראל בנכס לטובת התובעים, אין בה כדי לגרום לכך שהמשכון לא תקף כלפי אריאל.

12. הראל היה זכאי למשכן זכויותיו בנכס גם ללא קבלת הסכמתה של סילבי.
א) עפ"י מצב הזכויות של הנכס, כפי שנרשם אצל הנתבעת 2, היו הזכויות בנכס רשומות במשותף ובחלקים שווים על שמם של הראל וסילבי.

ב) על פי סעיף 34 (א) לחוק המקרקעין:
"כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים".
מסעיף 34 (ב), ניתן ללמוד, כי אפשר להתנות על סעיף 34 (א) בהסכם שיתוף.
קיומו של הסכם שיתוף שכזה לא הוכח כלל, ולפיכך, רשאי היה הראל לבצע דיספוזיציה בחלקו בנכס גם ללא הסכמתה של סילבי.

ג) יתרה מזו - כאשר נעשה המשכון ונרשם המשכון בחודש נובמבר 99, כבר היתה קיימת התחייבותה של סילבי בהסכם הגירושין מיום 26/2/98 ולפיה היא העבירה לו את כל זכויותיה בנכס.
סילבי היתה צריכה לקבל מהראל סכומי כסף עפ"י הסכם הגירושין (סכומים אותם קיבלה בסופו של דבר מהתובעים), אולם בפועל היא הסכימה לכך שהזכויות בנכס יהיו של הראל ולא שלה, והיא תקבל סכום כסף, כפי שהוסכם.
לפיכך, לא היתה כל מניעה למשכן זכויותיו של הראל בנכס גם ללא הסכמתה - הן מכוח החוק והן מכוח הסכם הגירושין.

13. האם הסכם המשכון הוא הסכם למראית עין בלבד או שמא ההסכם תקף והמשכון נרשם כדין מכוח הסכם קיים?
אני סבורה, כי מחומר הראיות עולה, כי אכן התובעים הלוו את הכספים שבגינם נחתם הסכם המשכון, וכי מדובר בהסכם משכון תקף לכל דבר וענין, ולפיכך - המשכון גובר על העיקול שהטיל אריאל.

א) באשר לסך 100,000 ₪ לרכישת המגרש:
לפי החוזה שנערך בין החברה לפיתוח בית אריה לבין רוכשי המגרש, (סעיף 5 לנספח א' לתצהיר התובעים), עלות המגרש דנן היתה 33,000 דולר.
התובעים צירפו קבלה מיום 11/1/95 שהוצאה ע"י החברה לפיתוח בית אריה (נספח י"ט 1 לתצהיר התובעים) אשר לפיה סך המגרש שולם בחמישה שיקים דחויים מחשבונם הפרטי של התובעים שמספרו 24511/50 בבנק לאומי סניף יהוד באופן הבא:
שיק שמספרו 2063 על סך 50,000 ₪ שמועד פרעונו 2/2/95.
שיק שמספרו 2064 על סך 12,500 ₪ שמועד פרעונו 30/3/95.
שיק שמספרו 2065 על סך 12,500 ₪ שמועד פרעונו 30/4/95.
שיק שמספרו 2066 על סך 12,500 ₪ שמועד פרעונו 23/5/95.
שיק שמספרו 2076 על סך 12,500 ₪ שמועד פרעונו 30/6/95.

הגב' סילבי בן חורין, גרושתו של הראל בתצהירה (סעיפים 6 - 7) הצהירה, כי 40 אחוז מתמורת המגרש מומנה על ידה ועל ידי משפחתה, וכי את שאר התשלומים היא והראל שילמו וכן היא מודה כי התובעים נתנו כספים לרכישת המגרש אך הם לא נתנו את מלוא תמורת המגרש.
כמו כן הדגישה הגב' סילבי, שהעידה מטעמו של אריאל, כי לא ידוע לה על הלוואה שהתובעים נתנו להראל ו/או לה וכי הכספים שניתנו מהתובעים היו מתנה.

איני מקבלת טענה זו, שכן בחקירתה, הגב' סילבי העידה, כי היא והראל שילמו את סכום המגרש מחשבונם המשותף ביהוד (עמוד 35 שורה 10 לפרוטוקול), אך למרות טענה זו, היא לא יכלה להציג אסמכתאות לכך; שכן לטענתה, ברגע שהיא והראל התגרשו, היא החזירה לו את כל התיק ששיך לבית כדי שהוא יוכל להמשיך לבנות (עמוד 35 שורות 12 - 14 לפרוטוקול). [יודגש, כי מאחר ומדובר בחשבון משותף גם לה - היא יכלה לבקש מהבנק להמציא לה אסמכתאות, גם אם המסמכים המקוריים כבר לא ברשותה).
כמו כן הגב' סילבי לא יכלה לומר מה היו מועדי התשלומים וגודלם אלא רק יכלה לאמר, שהיה סכום גדול ששולם ואח"כ סכומים קטנים של בערך 10,000 ₪ (עמוד 35 שורות 15 - 17 לפרוטוקול).

כאשר סילבי בן חורין נשאלה בדבר הקבלה (נספח י"ט 1 לתצהיר התובעים) ממנה עולה, כי רכישת המגרש, מומנה באמצעות שיקים של התובעים ישירות לחברה לפיתוח בית אריה היא השיבה:
"יכול להיות שזה לא החשבון שלי, אבל אני זוכרת שאנחנו כתבנו שיקים, ויכול להיות שהוא נתן אותם להורים שלו. אני אמרתי שאנחנו שילמנו. אנחנו שילמנו ואני זוכרת שכתבנו את השיקים. אני לא מתקנת את מה שאמרתי, אני לא יודעת מספר חשבון, אני זוכרת שכתבנו שיקים" (עמוד 35 שורות 25 - 28 לפרוטוקול).

המסקנה מכך, היא שהגב' סילבי לא יכלה להביא כל הוכחה, או קבלה, על כך שהיא והראל שילמו את סך המגרש, וגם לא יכלה לומר את מועדי התשלום וגודלם, זאת למרות שקיימת קבלה המעידה על כך שהתובעים הם אלו ששילמו עבור המגרש לחברה לפיתוח בית אריה מחשבונם, ואין ולו ראשית ראיה לתמיכה בטענתה, ולפיה עבור המגרש שילמו היא והראל תשלומים חודשיים מהחשבון המשותף שלהם.
לפיכך, לא נסתרה טענת התובעים ולפיה הם אלו ששילמו 100,000 ₪ עבור רכישת המגרש.
נותרה לדיון, השאלה הנוספת שיש לבררה, והיא, האם סכום זה ניתן כמתנה או כהלוואה, ועל כך ארחיב בהמשך.

ב) באשר לסכומים האחרים ששילמו התובעים במקום הראל:
התובע העיד, כי יתרת החוב של הראל מורכבת מ-"כל מיני חובות, כל מיני דברים שכיסיתי שם, היה שם 20,000 ₪ וכמה אלף ₪ לבנק לאומי וכל מיני חובות. כל מיני חובות שנעשה חישוב על ידי העורך דין" (עמוד 8 שורות 9 - 11 לפרוטוקול).
התובעים בתצהירם (סעיף 25) מפרטים את החוב של הראל עד לעשיית המשכון ביום 19/11/99.
התובעים צירפו כתב התחייבות בחתימת הראל לחוב של 56,000 ₪ עבור כספים שהוצאו במרץ 98 על ידי התובעים עבור בנם הראל (נספח כ' לתצהיר התובעים נת/5 א') ובו הראל מתחייב בזו הלשון:
"אני כץ הראל... מאשר קבלת הסכום הרשום למעלה ומחויב לשלמו תוך 12 חודשים מתאריך קבלת הכסף".
לסכום זה הנטען על ידם שהוצא עבור הראל אין כל ראיה, כמו קבלות, אלא רק בגוף כתב ההתחייבות רשום פירוט של סך כסף ולמי הוא שולם למשל: "23,750 ₪ לבל"ל סגירת חוב בתאריך 1.3.98".

שוכנעתי, כי כתב התחייבות זה משקף את המצב לאמיתו, וכי התובעים שילמו כספים עבור הראל, למרות שאין לכך אסמכתאות.
מדובר ביחסי הורים ובן ולא כל סכום כסף שהורים משלמים לצד ג' עבור בנם - נתמך בקבלה, כפי שמצופה במקרה שבו אדם זר מלווה כספים לאדם אחר, ויודגש, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה ולפיה כתב ההתחייבות עצמו לא משמש ראיה לאותו חוב, אזי ניתן להיווכח, כי התובעים שילמו כספים עבור הראל מעבר ל- 340,000 ₪ שזה סכום החוב שצוין בהסכם.

התובעים טענו כי עוד לפני הסכם המשכון הם שילמו לגב' סילבי, גרושתו של הראל כספים שהראל חב לה בסך של 48,840 ₪ (12,000 דולר) וצירפו קבלה (נספח כ"א לתצהירם) לאישור תשלום זה מיום 19/5/99.
הגב' סילבי נשאלה בחקירתה האם שולם לה סך זה, והאם הקבלה חתומה על ידה, והיא אישרה זאת: "כן. זה היה התשלום הראשון ואמא שלו שלמה לו על חשבון הגירושין" (עמ' 32 שורה 16 לפרוטוקול).
כלומר, מהחקירה עולה ,באופן ברור, כי התובעים שילמו סך זה לגב' סילבי גרושתו של בנם עוד לפני עשיית הסכם המשכון, למרות שהחבות היא של בנם ולא שלהם, (הרי לא הם אלו שהתגרשו מהגב' סילבי, וחתמו על הסכם עימה).

כמו כן, הוכיחו סכומים נוספים אותם נתנו עבור הראל עוד לפני הסכם המשכון.
מסעיף 25 לתצהירם עולה, כי ניתן לפני הסכם המשכון, תשלום לשי זכוכית ואלומניום בע"מ על סך של 14,850 ₪ (קבלה בנספח כ"ב 1 לתצהיר התובעים).

אציין, כי גם סכומים שהתובעים טענו שהם הלוו להראל לפני חתימת הסכם המשכון, אשר הם ביססו אותם רק על פי ספחי שיקים ומסמכים אשר משקלם הראייתי נמוך, מקובלים עלי, שכן מדובר ביחסי הורים - בן ואך טבעי הוא, שהורה יתן כספים לבנו בין במתנה ובן בדרך של הלוואה, מבלי לדרוש קבלה מסודרת, וההורים מבחינתם יסתפקו ברישום על ספחי השיקים, שיכול לספק אותם במערכת היחסים בינם ובין בנם.

אך גם אם אצא מנקודת הנחה, ולפיה אין לקחת סכומי כסף אלו בחשבון, לאור משקלם הראייתי הנמוך של ספחי השיקים, אזי הוכח, כי גם לאחר עשיית הסכם המשכון, התובעים הלוו סכומים רבים להראל, העולים באופן משמעותי על הסכום של 340,000 ₪.
התובעים שילמו לגרושתו של הראל כספים גם לאחר עשיית הסכם המשכון (ויש לזכור שלפי הסכם המשכון כל סכום שהתובעים ישלמו עבור הראל בנם לאחר ההסכם מובטח ע"י המשכון). לרבות על פי כתב התחיבות / ערבות עליו חתמו ביום 3/6/2001 לסילוק החוב בתיק הוצל"פ 6-00-62397-01 שנפתח נגד הראל (נספחים כ"ג 1, כ"ג 2, לתצהיר התובעים) בתשלומים הבאים:
שיק שמספרו 3450463 מיום 4/6/01 על סך 30,000 ₪ (קבלה מצורפת לנספח כ"ג 3 לתצהיר התובעים).
שיק שמספרו 5125232 מיום 1/1/2002 על סך 25,000 ₪ (צילום השיק בנספח כ"ג 4 לתצהיר התובעים).
שיק שמספרו 3450265 מיום 2/3/2002 על סך 10,000 ₪ (צילום השיק בנספח כ"ג 5 לתצהיר התובעים).
ארבע שיקים שמועדי פרעונם מיום 10/4/2002 ועד יום 10/7/2002 בהתאמה כל שיק על סך 12,500 ₪ שזה סה"כ 50,000 ₪ (צילום שיקים נספח כ"ג 6 לתצהיר התובעים).

הגב' סילבי בחקירתה אישרה, כי היא אכן קיבלה את הסכומים הללו ועוד סכומים אשר מפורטים בתצהיר התובעים (סעיף 26 א'), וכן היא אישרה שאין להראל שום חוב כלפיה (עמוד 33 שורות 1 - 5 לפרוטוקול).
כלומר, הוכח בוודאות, גם באמצעות הגב' סילבי, שהעידה מטעם הנתבע 1, כי קיבלה מהתובעים, לאחר אותו משכון, סכום העולה על 100,000 ₪.

התובעים טענו בתצהירם (סעיף 26 ד') כי הם כיסו את תשלומי החזר ההלוואות (משכנתא) לבנק העצמאות מדצמבר 1999 ועד דצמבר 2002, וזאת ב-36 תשלומים של 1,750 ₪ לחודש (בממוצע) ובסה"כ 63,000 ₪, וכדי לבסס טענתם זו הם צירפו ספחי שיקים והעתקי הפקדות.
התובעים טענו בתצהירם (סעיף 6) כי הראל וסילבי לקחו בשנת 96 הלוואה מבנק עצמאות למשכנתאות על סך 218,000 ₪ ולהבטחת תשלומה שיעבדו את הנכס לבנק.

בשנת 97 לקחו הראל וסילבי מבנק עצמאות הלוואה נוספת של 40,000 ₪ והתובע ואחותה של סילבי חתמו כערבים להלוואה.
ההלוואות היו מיועדות לבניית הבית על הנכס (המגרש), אך הבניה התקדמה באיטיות רבה ואת כספי ההלוואות הוציאו הראל וסילבי על מטרות אחרות.
אין מחלוקת על כך, שאותן הלוואות נלקחו ע"י הראל וסילבי.

התובע בחקירתו העיד כי:
"אני שילמתי את כספי המשכנתא כמעט מהתחלה. ופה ושם הבן שלי החזיר לי, היו תשלומים שהוא החזיר לי בטפטוף, ואפשר לספור את זה על כף יד אחד את הפעמים שהוא החזיר לי" (עמוד 5 שורות 28 - 29 לפרוטוקול).
בחקירתו נשאל התובע, בדבר נספח כ"ג 12 א' שצורף לתצהירו על מנת להוכיח שהתובעים שילמו את המשכנתא, אך בפועל עלה ממנו, כי מדובר בכסף שנכנס לחשבון התובעים והתובע השיב: "זה כנראה אחד הפעמים היחידות שכנראה הראל שילם לי" (עמוד 6 שורה 14 לפרוטוקול).
כמו כן התובע אישר כי מספחי השיקים בנספח כ"ג 12 ב' לתצהירו ניתן להיווכח, כי היו מקרים שבהם הראל שילם את תשלומי המשכנתא, באמצעות החזרת סכומים אלו לתובעים.
במקרה דנן, אמינה בעיני עדותו של התובע כי התובעים, הם אלו ששילמו את המשכנתא, למרות שחלק קטן וזניח, הוחזר להם ע"י הראל.
העובדה שהראל כן טרח והחזיר לתובעים חלק קטן מהחוב, מחזקת את טענת התובעים ולפיה; הם נתנו כהלוואה את הכסף לבנם ולא כמתנה.
שכן, אם מדובר במתנה, מדוע שיטרח הראל וינסה להחזיר להם כספים?
הגב' סילבי, גרושתו של הראל אכן אישרה, כי היא והראל לקחו את ההלוואות הללו עבור המשכנתאות, אך כאשר היא נשאלה מה היה התשלום החודשי שהם החזירו למשכנתא היא השיבה: "אני לא זוכרת " (עמ' 34 שורה 8 לפרוטוקול).
כמו כן היא אישרה, כי לאחר הגירושין הראל לקח על עצמו את החובות המשותפים כולל החוב לבנק העצמאות (עמוד 37 שורה 16 לפרוטוקול).

כאשר הגב' סילבי נשאלה, האם מאז שנת 98 שולמו תשלומי המשכנתא ע"י התובעים היא ענתה: "אמרו לי שהמשכנתא משולמת מהחשבון שלנו, אני חושבת שברמת גן, והמשיכה להיות משולמת דרך חשבון ההוא. החשבון המשותף לא נסגר, כי הוא לא עמד בהסכמים בינינו ולא הוצאתי את השם שלי מחשבון המשכנתא, ואני לא שילמתי את הכספים אבל אני לא יודעת מי שילם אותם, כשבדקנו יתרות המשכנתא על הבית כשהוא לא שילם את התשלום השני, וזה היה סמוך פתיחת תיק ההוצל"פ, אחרי שנת 2000 לא בדקתי, אלא רק לפי פתיחת תיק ההוצל"פ (עמ' 39 שורות 22 - 27 לפרוטוקול).
כלומר - הגב' סילבי לא יכלה לאשר, כי הראל ו/או היא שילמו את המשכנתאות ולא היו לה כל אסמכתאות לכך, שהם שילמו תשלומים אלו.
זאת למרות שבידי התובעים אסמכתאות לכך, שהם אלו ששילמו את הכספים, ולמרות שהיא לא שילמה את הכספים לבנק למשכנתאות, סולקה יתרת החוב בגין המשכנתא.

לסיכום:
לאור האמור לעיל, שוכנעתי, כי עוד לפני הסכם המשכון וגם לאחריו, שילמו התובעים בפועל, מאות אלפי שקלים עבור הראל, ולמעט סכום זניח ביותר, לא הושבו להם הכספים ע"י הראל.

14. האם הכספים הללו ניתנו במתנה או כהלוואה?
א) התובעים טענו, כי הכסף לרכישת המגרש ניתן כהלוואה ולא כמתנה, והם מתבססים על כתב התחייבות בחתימת הראל (נספח י"ט 2 לתצהירם נת/5 ב') אשר מפורטים בו התשלומים בסך הכולל של 100,000 ₪ לרכישת המגרש וכתוב בו בזו הלשון:
"אני מתחייב להחזיר סה"כ סכום זה תוך 36 חודשים מיום התשלום הראשון מתאריך 28/2/95".

הנתבע 1 בתצהירו (סעיף 22) טען, כי מסמך זה הינו מלאכותי, בדוי ולאקוני אשר אינו נושא תאריך.

לטענתו, המסמך נוצר בבהילות, על מנת שהתובעים יוכלו לעמוד בנטל הראיה המינימלי לכך, שהם נתנו הלוואה להראל, בתמורה לשעבוד הנכס.
התובעים מסתמכים על כתב התחייבות נוסף - נת/5 ב'.

ב) איני מקבלת את טענת הנתבע 1, ולפיה מדובר בכתבי התחייבות פקטיבים שנוצרו לצורך התביעה.
התובעים לא חתמו על הסכם המשכון בבהילות, ובמועד סמוך להגשת התביעה של אריאל נ' הראל.
אלא, הסכם המשכון נערך בחודש נובמבר 99, שעה שהתביעה של אריאל הוגשה רק בקיץ 2000.

ג) התבנית של כתבי ההתחייבות (נת/5 א' ו-נת/5 ב') אמנם זהה, וכאשר התובע נשאל על כך הוא ענה: "אתה צודק, החזקנו בלוק נייר ובו רשמנו דברים שהראל חייב לנו" (עמוד 10 שורה 23 לפרוטוקול).
כאשר התובעת נשאלה על כך היא השיבה, כי קנתה כרטיסיות במיוחד למטרה זו (עמוד 20 שורה 10 לפרוטוקול) ואכן הציגה את הכרטיסיות המקוריות.

התובעת בחקירתה נשאלה על הזמנים בו נחתמו כתבי התחייבויות אלו והסבירה, כי כתב ההתחייבות הראשון (נספח י"ט 2) נחתם בסביבות ינואר פברואר 95 (עמוד 20 שורה 4 לפרוטוקול) וכי כתב ההתחייבות השני (נספח כ') נחתם ברגע ש"גמרנו את כל התשלומים הקודמים. כולם נעשו באותו חודש. חודש מרץ 98" (עמוד 20 שורה 1 לפרוטוקול).

ב"כ הנתבע 1 טען, כי מדובר במסמכים שנערכו בדיעבד ובאותו מועד.

אני סבורה, כי מהעובדה שכתבי ההתחייבות הללו נעשו על אותו "בלוק מכתבים" או "כרטיסיות" זהות, אין ללמוד, כי שמדובר במסמכים בדויים או מלאכותיים.
מסמך אחד - נכתב בעט כחול ומסמך שני - נכתב ברובו בעט אדום וחלקו הקטן בעט כחול, ואין ללמוד מחזותו, כי נערך באותו מעמד.
וממילא - לו היו כותבים מסמכים אלו בדיעבד, ולצורך בידוי ראיות, אזי היו "מפברקים" גם תאריך על המסמכים ולא מותירים את המסמכים ללא תאריך; ובניסוח "לא משפטי".

ד) אמינה בעיני עדותם של התובעים כי הם הלוו את הכספים והחתימו את בנם בסמוך למועד בו ניתנו ההלוואות נשוא כתבי ההתחייבות.
מדובר ביחסי הורים ובן,ומטבע הדברים לא היתה הקפדה על רישום פורמלי כפי שעושים בהסכם שנערך מול עורך דין, ולפיכך, הסתפקו בכתבי התחיבות חתומים ע"י בנם.

התובעים לא פעלו למימוש חובו של הראל, שכן, הראל נמצא בחו"ל מזה שנים וממילא, לא היה צורך בנסיבות אלו, להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו.
מה עוד, שהם הבטיחו עצמם בהסכם משכון עוד משנת 99, אשר נרשם שנים רבות לפני הגשת תביעה זו וכן שנים לפני שהוטל עיקול ע"י אריאל בלשכת ההוצל"פ, ובאמצעות מימוש הנכס הממושכן לטובתם - הם יכולים להפרע מחלק נכבד מהסכומים אשר הראל חייב להם.
ה) הנתבע 1 צירף לתצהירו (נספח נת/6) מסמך אשר נעשה ע"י הראל לצורך הגשת הצהרת הון, כעולה מעדותה של רו"ח חדד, ובו הצהירה התובעת בלבד, כי נתנו 110,000 ₪ לבנם הראל ל"עזרה בבניית הבית ורכישת השטח, כל זה בוצע בכל שנת 1996".

המסמך הנ"ל נחתם רק על ידי אמא של הראל (התובעת) ולא ע"י אביו ואף הוא לא נושא תאריך.
כאשר התובע נשאל על כך, הוא השיב כי הוא רצה לקחת את המסמך לעו"ד, ואשתו חתמה על המסמך בטעות והוא התנגד למסמך זה (עמוד 16 שורות 24 - 25 לפרוטוקול).
עצם אי חתימת התובע על התצהיר מחזקת את הטענה, לפיה לא הסכים לתוכן המסמך ולא הסכים להצהיר כי נתן כספים אלו במתנה.

ו) כמו כן, הנתבע 1 צירף לתצהירו (נספח נת/9) תצהיר אותו הגיש הראל לבית המשפט לענייני משפחה אשר בו בסעיף ו' הראל מצהיר:
"הורי נתנו כ- 110,000 ₪, ומשפחתה - 30,000 ₪, נקודה".
כאשר התובע נשאל על כך שמשפחתה של סילבי נתנה 30,000 ₪ הוא השיב:
"יכול להיות שהוא קיבל את זה, אני מעולם לא ראיתי את זה" (עמוד 16 שורה 13 לפרוטוקול).

הגב' סילבי הצהירה, כי לא ידוע לה על הלוואה שהתובעים נתנו להראל ו/או לה וכי הכספים שניתנו מהתובעים היו מתנה (סעיף 7 לתצהירה).
כלומר - לטענתה, הכספים שנתנו התובעים היו מתנה ולא הלוואה, והיא ביקשה להסתייע בתצהירו של הראל שהוגש במסגרת הסתכסכו בינו ובין בביהמ"ש לענייני משפחה.
ז) הנתבע 1, ביקש להסתמך על המסמכים שסומנו נת/6 לתצהירו.
אלו מסמכים שהוכנו על ידי הראל לצורך הגשתם לשלטונות המס, על מנת שיוכל להגיש הצהרת הון.
מי שהיתה גיסתו באותה תקופה, רואת חשבון הדס חדד, ייעצה לו כיצד להגיש את הצהרת ההון. (עמוד 46 לפרוטוקול).
במסמכים אלו מצהירים התובעים, כי הם נתנו לבנם מכונית אלפא רומאו במתנה, וכן המסמך עליו חתומה רק התובעת ולפיו, ניתן סך 110,000 ₪ כעזרה בבניית הבית לרכישת השטח.
כאמור, מסמכים אלו הוכנו לצורך הגשת הצהרת הון, הראל לא נמצא בישראל ולא העיד בתיק, וממילא, אין אפשרות להכנס לנבכי ליבו ולדעת מדוע בחר להגיש את אותם מסמכים.
אך עובדה היא, שאביו - התובע, לא הסכים לחתום על המסמך המתייחס לסך 110,000 ₪ לרכישת המגרש ובניית הבית, והוא אף התנגד לכך.
וממילא, בתביעה דנן, לא טענו התובעים, כי הם רק הלוו את הכספים לצורך רכישת המכונית, וכספים אלו אינם חלק מיתרת החוב הנטענת (ראה פירוט החוב בסעיף 12 לכתב התביעה).

ח) לסיכום:
אני מאמינה לתובעים, כי אכן אין מדובר במתנה וכי כתבי ההתחייבות מהם ניתן ללמוד שהראל הכיר בכך שמדובר בהלוואה ולא במתנה, הם מסמכים המשקפים את המצב לאשורו, וכך גם הסכם המשכון.
ולפיכך, אין מדובר בכספי מתנה אלא בכספי הלוואה שהתובעים מבקשים לקבלם חזרה.

15. קבילות תמלילי שיחות וקלטות:
א) התובעים טענו, כי הם האמינו בבנם אשר הבטיח להם שהוא ישלם את החוב (עדותו של התובע, עמוד 11 שורות 1 2 וכן עדותה של התובעת עמוד 20 שורות 14 ו-16 לפרוטוקול).
הנתבע 1 ביקש לצרף כראיות מטעמו תמלילי שיחות, שהוא מבקש להוכיח באמצעותם, כי התובעים לא האמינו בבנם ולא האמינו שהוא ישלם את החוב.

ב) ב"כ התובעים טען, כי אין מקום לקבל את התמלילים כראיה.

ג) באשר לקבילות הקלטות:
דברים שאומר אדם - עד או נאשם - אשר הוקלטו, בגלוי או באורח סמוי, ויש בתוכנם כדי לתרום לבירור עניין השנוי במחלוקת דינם בכל הקשור לקבילותם ולכוחם הראייתי כדין אימרה או הודיה שנמסרה בכתב, בפני
האדם שהאזין לה והקליטה.
הקלטה תהיה קבילה כראיה אם תעמוד בשלושה מבחנים:
1) המבחן "הטכני" של מהימנות ואמינות סרט ההקלטה.
2) המבחן "המהותי" הבודק אם נתמלאו תנאי קבילותו של "ה"תוכן" המוקלט על גבי הסרט.
3) המבחן ה"פורמלי" המכוון לבחון אם עומדת ההקלטה בתנאי הקבילות של חוק האזנת סתר.

תנאי הקבילות הטכנית של סרט ההקלטה הם:
א) מכשיר ההקלטה - תקין ופועל כהלכה.
ב) המקליט - מיומן.
ג) ההקלטה גופה - נאמנה ומהימנה.
ד) הקלטה נשמרה כדבעי ואין מקום לחשש של "שינוי" או עיבוד.
ה) קולות הדוברים - מזוהים בבירור ובודאות.

קריטריונים אלו, מבוססים על ההלכה שנקבעה בע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ח (4) 194.
וכן ראה לענין זה, ספרו של כב' השופט י' קדמי, על הראיות, חלק שני מעמוד 1140 ואילך.

ב"כ התובעים טען, כי אין כל מקום לקבל את תמלילי השיחות כראיה, שכן, הם אינם עולים על הקרטריונים שנקבעו בהלכת שניר, מה עוד, שהקלטות עצמן צורפו לראשונה רק לסיכומי ב"כ הנתבע 1 וכן הנתבע 1 לא הוכיח לא בתצהיר ולא בדרך אחרת, את קיומם של התנאים המוקדמים שנקבעו בהלכת שניר, המאפשרים קבלת קלטות כראיה.
כמו כן הדגיש, כי התמליל הוא רק אמצעי עזר בלבד להצגת תוכנו של סרט ההקלטה, וכדי להוכיח את תוכן ההקלטה, יש להציג את הקלטת עצמה. (קדמי, על הראיות, חלק שני, עמוד 1152.
בהעדר קלטת כראיה, טען ב"כ התובעים, כי אין אפשרות לקבל את התמליל כראיה בפני
עצמה.
אך גם לגבי התמליל עצמו טען ב"כ התובעים, ובצדק, טענות.
התמליל נערך על ידי גוף מסחרי בשם "אדיב" ולא הוגש תצהיר מטעם אותו גוף באשר לתמליל.
הגב' נוסבוים דליה אשר התייצבה להעיד לצורך הגשת התמליל, אישרה מפורשות כי היא לא תימללה את הקלטות, אלא קיבלה תמליל מוכן והיא ביצעה לגביו הגהות (עמוד 43 שורות 1 - 4 לפרוטוקול).
כמו כן אישרה, כי היא הקשיבה לקלטות רק בהתאם לתמליל שכבר היה מונח בפני
ה ולא כל השיחות המופיעות בקלטת תומללו.

מקובלת עלי, טענת ב"כ התובעים, באשר לאי קבילות הקלטות והתמליל, שכן, לא התקיימו התנאים שנקבעו בהלכת שניר.
מי שתמלל את התמליל לא הגיש תצהיר, ולא התייצב לדיון. העובדה שב"כ הנתבע 1 טוען, כי לא כל השיחות שהיו בקלטת הן רלוונטיות, אינה ראיה לכך שאותן שיחות אכן לא רלוונטיות, וממילא - ב"כ הנתבע 1 איננו עד בתיק.
מאחר והן הקלטות והן התמליל לא הוגשו כדין, אין מקום לקבל את הקלטות ו/או תמלילי השיחות כראיה.

16. האם הסכם המשכון נעשה בחוסר תום לב על מנת להבריח את רכושו של הראל?
התשובה לשאלה זו שלילית.

א) הסכם המשכון נחתם ביום 19/1/99, זאת למרות שלטענת התובעים כבר כארבע שנים קודם לכן חתם הראל כלפיהם על כתב ההתחייבות (נת/5 ב').

ב) התובעים טענו, כי למרות שאותו חוב לא הוחזר להם, הם הלוו להראל במרץ 98 וגם לאחר מכן כספים נוספים, כיון שלטענתם האמינו בו והאמינו שהוא ישלם להם.
התובעים טענו, כי עוד בחודש מאי 99 הם ביקשו לדאוג לכך שההלוואה תובטח במשכון.
הם פנו לצורך כך, למוסדות הישוב בבית אריה, והם הפנו אותם לעורך דין איתן הברמן אשר יטפל בנושא.
עו"ד הברמן דרש שכ"ט גבוה, והם ערכו עוד התייעצויות עד שהגיעו לעו"ד ימיני שדאג להסדיר את ענין המשכון (עמוד 12 שורות 19 - 20 וכן עמוד 22 שורות 9 - 11 לפרוטוקול).
התובעת העידה בחקירתה, כי מחודש מאי 99 הם דיברו עם מזכירות הישוב וניסו לרכוש את הנכס, ונאמר להם, כי אין להם זכות להחזיק בבית נוסף באותו ישוב, ואז הם הופנו לעורך דין הברמן, כלומר, התובעים פנו לעורכי דין שונים כדי למצוא דרך להבטיח את הלוואתם, דבר לגיטימי ומקובל.

יתרה מזו, התובע נשאל, מדוע היה צריך משכון אם לא ידע על קיומם של נושים להראל והוא השיב, כי הראל רצה לתת לגרושתו את כל הדירה (עמ' 12 שורה 23 לפרוטוקול).
והוסיף: "איך אני הבטיח את החזרת הכסף, מדובר במאות אלפי שקלים. התחיל להצטבר לי סכומי עתק. והוא התחיל לברוח מבין הידיים שלי". (עמ' 12 שורות 25 - 26 לפרוטוקול).

ג) אין כל פסול בכך, שהתובעים יבקשו להבטיח עצמם באמצעות משכון, שעה שהם כבר הלוו כספים רבים לצורך רכישת ובנית הנכס, והגב' סילבי היתה אמורה לקבל, עוד כספים רבים בהתאם להסכם הגירושין.

ד) מקובלת עלי, עדותו של התובע, כי הוא לא ידע כי באותה תקופה היו לבנו נושים רבים. הוא ידע שבנו חייב כסף לבנק אוצר החייל, אך קיבל את דבריו של הראל ולפיהם, הוא הגיע להסדר עם הבנק (עמ' 13 שורות 26 - 27 , ועמ' 14 שורה 2 לפרוטוקול).

יודגש, כי התביעה שבפני
, היא תביעה לסעד הצהרתי, ממנה עולה, כי רק נושה אחד הטיל עיקול על הנכס - הנתבע 1 (וזאת לאחר שהגב' סילבי הסירה את העיקול וקיבלה את מלוא החוב כלפיה), כך שלא הוכח, עובדתית, כי להראל היו באמת נושים רבים באותה תקופה.
ה) הנתבע 1 טען, כי במהלך נובמבר 1999 הוא התקשר רבות לבית התובעים כדי לדבר עם בנם הראל והתובעת אמרה לו, שהראל לא נמצא והיא אינה יודעת היכן הוא.
לטענת הנתבע, הוא הבהיר לתובעת באופן ברור, כי הוא מתכוון להגיש תביעה משפטית נגד הראל (סעיף 16 י"א לתצהיר הנתבע 1).

ו) התובע בחקירתו אישר, כי הוא אכן דיבר עם הנתבע 1 בטלפון, והוא לא זכר, כי אריאל איים בתביעה (עמוד 14 שורה 6 לפרוטוקול) אלא מדובר בשיחות מועטות בענין פינוי נגריה ובשיחות לא נאמר לו, כי הראל חייב כסף אלא כי "הראל גנב ושקרן", עד שהתובע סגר את הטלפון (עמ' 14 שורות 8 - 9 לפרוטוקול).
התובעת אישרה, כי יתכן ואריאל התקשר ודיבר בכעס על הראל, אולם, מכל מקום, עובדה היא, כי תביעתו של אריאל הוגשה רק כ-10 חודשים קודם לכן, ולו אכן היה אריאל כה נחרץ בשיחותיו, לגבי רצונו בהגשת תביעה, ממילא לא היתה לו סיבה להמתין תקופה כה ארוכה עד להגשת התביעה.

ז) לסיכום:
התובעים חתמו בתום לב על הסכם המשכון ורשמו אותו כדין על מנת להבטיח את חובו של הראל כלפיהם, ולא נפל פגם המוביל לבטלותו של ההסכם/המשכון.

17. לסיכום:
א) א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

ב) ב) העיקול אשר נרשם אצל הנתבעת 2 לטובתו של הנתבע 1 במסגרת תיק הוצל"פ 3-01-02800-26 - על זכויות הראל במגרש 344, בבית אריה - בטל.
ג) ג) מאחר וזכות התובעים גוברת על זכות הנתבע 1 בנכס, אזי - כפועל יוצא ממסקנה זו, זכאים התובעים לקבל את תמורת מכר הנכס (אשר נמכר לצד ג' תוך כדי התנהלות התיק בביהמ"ש).

ד) ד) הנתבע 1 ישא בהוצאות התובעים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ + מע"מ.

ניתנה היום א' ניסן, תשס"ה (10 באפריל 2005) בהעדר הצדדים
אביגיל כהן
, שופטת








א בית משפט שלום 42409/03 כץ שמואל, כץ ג'ולי נ' פפר אריאל, ההסתדרות הציונית העולמית (פורסם ב-ֽ 10/04/2005)