פסקי דין על יעקב דלבריאן | פסקי דין על דוד מור יוסף

42273-05/16 א     27/02/2017




א 42273-05/16 יעקב דלבריאן נ' דוד מור יוסף








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 42273-05-16 מור יוסף נ' דלבריאן ואח'







מספר בקשה:2
לפני
כבוד השופט
גרשון גונטובניק


המבקש

יעקב דלבריאן
ע"י ב"כ עו"ד שגית חי


נ ג ד


המשיב

דוד מור יוסף
ע"י ב"כ עו"ד אבי גפן





החלטה

לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף ולחלופין למחיקתה.
רקע

1. בין התובע, מר דוד מור יוסף
(המשיב לבקשה), לבין הנתבע, מר יעקב דלבריאן
(המבקש), התגלה סכסוך על אודות זכויות בנכס, המצוי ברח' אלי כהן 1 שבבת-ים (להלן: הנכס).
השניים חתמו (ביום 6.6.06) על הסכם הלוואה, במסגרתו הלווה המבקש למשיב כספים. עוד נקבע בהסכם שבמידה ולא תיפרע ההלוואה במועד, יהיה זכאי המבקש למחצית מהזכויות בנכס. השניים הוסיפו וחתמו על הסכם נוסף (ביום 13.9.06) לפיו המבקש ישקיע כספים בנכס, ובתמורה יקבל מחצית מהזכויות בו. היה זה, לטענת המבקש, הסכם שותפות שנכרת בינו לבין המשיב.
היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, וכך באה לעולם התדיינות מסועפת, שחלקה התברר בפני
בוררות של בית דין צדק, וחלקה בפני
בית משפט זה. ניתנו מספר פסקי בוררות חלקיים, ובסופו של יום נקבע שמחצית מהנכס שייכת למבקש, והמחצית השנייה משועבדת כנגד הלוואה שניתנה למשיב. ביום 30.3.14 ניתן פסק בוררות סופי בהליך בין הצדדים. המבקש טוען כי נקבע בו, שבמידה והמשיב לא ישלם למבקש סך של 1.65 מיליון ₪, תוך 90 יום ממועד הפסק, המבקש יהיה זכאי לקבל גם את הזכויות במחציתו השנייה של הנכס. מוסיף המבקש וטוען שהמשיב לא שילם תשלום כלשהו בהתאם לפסק הבוררות, ומכאן שהוא בעל הזכויות המלא בנכס.
2. לאחר שניתן פסק הבוררות, המשיכו הצדדים במגעים ביניהם. המבקש חתם (ביום 30.9.14) על מסמך הצהרת כוונות בו התחייב, לכאורה, לאפשר למשיב לשמור על 49 אחוזים מהזכויות בנכס, תמורת תשלומים וביצוע פעולות מסוימות. המשיב טוען כי מסמך זה הוא מחייב, ואילו המבקש טוען כי אינו מחייב, ממילא לא נתמלאו התנאים הנקובים בו, והוא בוטל על ידו ביום 6.11.14. מכאן שלשיטת המבקש אין בו לשנות את התוצאה לפיה הוא בעל מלוא הזכויות בנכס.
התובענה והבקשה
3. המשיב הגיש תובענה נגד המבקש. לטענתו, מסמך הצהרת הכוונות עליו חתם המבקש מחייב לכל דבר ועניין. המבקש, כאמור, טוען כי אין שחר לדברים.
4. לצד כתב ההגנה הגיש המבקש "בקשה לדחיית תביעה על הסף ולחילופין מחיקת התביעה".
כמה טעמים עומדים בבסיס הבקשה:
א) בית הדין נזקק להצהרת הכוונות, לאחר שניתן פסק דינו הסופי, וקבע שאין בה כדי לשנות מהחלטתו. בכך קם מעשה בית דין המצדיק את הבקשה.
ב) בית משפט זה היה ער לטענות המשיב כאשר דן בבקשה לבטל את פסק הבוררות ודחה אותה (בכפוף לתיקון מסוים שאינו נוגע לענייננו). זהו מעשה בית דין שני, המצדיק את קבלת הבקשה.
ג) בנוסף, לטענת המבקש, בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה, וגם בטעם זה יש כדי להצדיק את מחיקת ההליך.
5. המשיב מתנגד לבקשה. הוא מצביע על כך שסעד המחיקה על הסף הוא קיצוני, ויש להעניקו רק בנסיבות נדירות, שאינן מתקיימות כאן. לגופם של דברים, לא התגבשו, לשיטתו, מעשי בית-דין המצדיקים את קבלת הבקשה.
6. במהלך הדיון המקדמי בתובענה התברר כי למשיב (התובע) מונה מנהל מיוחד, בהתאם להוראות פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980. המנהל המיוחד התבקש למסור את עמדתו לגבי המשך ניהול ההליכים מטעם התובע, וזו נמסרה ביום 6.2.17. המנהל ציין שנוכח העובדה שמדובר במחלוקת עובדתית, אין התנגדות לבירור התובענה, אך יחד עם זאת מובהר לנתבע שככל שיחויב התובע בהוצאות, אלה לא תשולמנה מקופת פשיטת הרגל. משכך, יש מקום להידרש להליך גופו, ותחילה לבקשת הנתבע למחוק את התובענה על הסף.
דיון
7. הבקשה שלפני נשענת על תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות). הפעלת התקנה מחייבת זהירות רבה. "בית המשפט לא ידחה תובענה על הסף אלא רק אם מתברר, שאין לתובע כל סיכוי של ממש להצליח בתביעתו, גם בהנחה שכל העובדות שפורטו בכתב התביעה הן נכונות" (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי במשפט האזרחי: הלכה ומעשה 660 (כרך ראשון, 2007)).
8. בחינה זהירה של הבקשה מובילה למסקנה כי דינה דחייה:
א) בכל הנוגע לטענת חוסר הסמכות המקומית, אין בה ממש. הנכס מצוי בבת-ים, ובת-ים כפופה לסמכות השיפוט המקומית של בית משפט זה. אין זה מפתיע שגם ההליך הקודם בין הצדדים התנהל כאן, ואיש לא טען אז שבית משפט זה נעדר סמכות מקומית.
ב) בכל הנוגע לטענה לקיומו של מעשה בית הדין הנשען על פסק דינו של בית משפט זה, גם דינה דחייה.
פסק הבוררות נדון על-ידי כב' השופטת, כתוארה אז, שבח בהפ"ב 31387-03-15 מור יוסף נ' דלבריאן. בית המשפט אישר את פסק הבוררות בעיקרו (למעט נקודה שאינה רלוונטית לענייננו). וביחס למסמך הצהרת הכוונות קבע כך (בפסקה 12(ה)): "מדובר במסמך שנערך חצי שנה אחרי מתן פסק הבוררות הסופי, אך דלבריאן טוען כי גם הסדר זה הופר ע"י מור יוסף ובוטל. לא בכדי קבעו הדיינים הנכבדים כי 'ביה"ד איננו רואה באירועים שהתרחשו לאחר המועדים שבפסה"ד עילה לתיקון או שינוי בפסה"ד'. אין בכוחו של משא ומתן שהתנהל לאחר מתן פסק הדין להשפיע על תוקפו של פסק הדין, מבלי שאני מביעה עמדה בשאלת קיומה של עילת תביעה עצמאית בהליך אחר" [ההדגשה הוספה].
הנה כי כן, פסק הבוררות נותר עומד על תילו, אך בית משפט זה לא סתם את הגולל על האפשרות לברר קיומה של עילת תביעה עצמאית שהתגבשה, ככל שהתגבשה, אחריו. עילת תביעה זו עומדת בליבה של התובענה הנוכחית, וברור שלגביה לא נקבע מעשה בית דין כלשהו.
ג) גם בהחלטת בית הדין אין כדי לשנות. בית הדין נדרש להצהרת הכוונות לאחר מתן פסק הבוררות הסופי. בהחלטתו (מיום 25.2.15) הוא הבהיר כי "ביה"ד איננו רואה באירועים שהתרחשו לאחר המועדים שבפסה"ד עילה לתיקון או שינוי בפסה"ד". כפי שראינו, החלטה זו עמדה לנגד עיני בית משפט זה עת נדון אישור פסק הבוררות. יחד עם זאת, לא נמצא לנכון לסתום הגולל על בחינת קיומה של עילת תביעה עצמאית בהליך אחר, שהתגבשה לאחר מתן פסק הבוררות הסופי. פסק הבוררות נותר לעמוד על תילו, אך אין הוא שולל, בהכרח, את יכולתם של הצדדים להגיע להסכמות לאחר שניתן, ככל שהושגו הסכמות אלה.
לא נעלמה מעיני טענת המבקש כי הצהרת הכוונות בוטלה על ידו, אך עניין זה טעון בירור במסגרת ההליך לגופו. אין אני אומר שמלאכתו של התובע בעניין זה היא קלה, אך הנתבע לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להראות שמוצדק לדחות התובענה על הסף. שעה שבוחנים את כתב התביעה מנקודת המבט ולפיה כל האמור בו נכון, יש מקום לברר את הדברים לגופם.
תוצאה
9. אני דוחה את הבקשה.
10. שאלת הוצאותיה תילקח בחשבון במסגרת פסק-הדין בתום ההליך.
11. נקבע בזאת קדם משפט ליום 16.3.17 שעה 8:30 כדי לקדם את שמיעת התיק לגופו.
המזכירות מתבקשת לשלוח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, א' אדר תשע"ז, 27 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 42273-05/16 יעקב דלבריאן נ' דוד מור יוסף (פורסם ב-ֽ 27/02/2017)