פסקי דין על דליה לוי | פסקי דין על דוד לוי | פסקי דין על יוסף לוי ואח' | פסקי דין על עירית תל-אביב-יפו

35930-04/16 עא     08/03/2017




עא 35930-04/16 דליה לוי, דוד לוי, יוסף לוי ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 35930-04-16 לוי ואח'
נ' עירית תל-אביב-יפו




לפני כבוד השופטים: ישעיהו שנלר
, סג"נ – אב"ד; ד"ר קובי ורדי
, סג"נ; עינת רביד




המערערים:

1. דליה לוי
2. דוד לוי
3. יוסף לוי
4. גיא לוי
5. מני לוי
6. תהילה לוי
ע"י ב"כ עו"ד אריק בן שמחון


נגד


המשיבה:
עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עוה"ד צילי עקיבא רפפורט
, אבי אסיאו
,
דור יורוביץ
ותם ליפשיץ




פסק דין


1.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט גיא הימן) מיום 26.3.16 בת"א 48754-05-13 שקיבל את תביעת הפינוי מהמקרקעין של המשיבה כלפי המערערים ללא התנאתו של הפינוי בתשלומו של פיצוי.
הרקע העובדתי וההסדר הדיוני
2.
מדובר בתיק אחד מיני רבים בין המשיבה לאחרים העוסקים בתביעות פינוי שהגישה המשיבה כנגד אותם אחרים בגין פלישות שנעשו לטענתה על ידי פולשים רבים שהשתלטו על חלק מאזור פארק דרום בתל אביב (הידוע גם כפארק מנחם בגין) החולש על למעלה מ-1000 דונם.
3.
המערערים הם בני משפחה כאשר המערערת 1, דליה לוי
היא אלמנתו של מרדכי לוי ז"ל, אימם של המערערים 2-5, וסבתה של המערערת 6, תהילה לוי.
4.
לטובת המשיבה נרשמו ביום 23.5.04 הערות על הפקעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") על הפקעה של חלק מחלקה 107 בגוש 6137 המצויה בבעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח (להלן: "המקרקעין").
5.
על המקרקעין חלה תוכנית מתאר מקומית מספר 1358 ד' – פארק דרום, אשר אושרה ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בתל אביב יפו ביום 5.7.93 ופורסמה למתן תוקף ביום 24.11.94 (להלן: "התוכנית").
6.
על פי התוכנית, המקרקעין מיועדים לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) לצורך הרחבת פארק דרום כאשר בתקנון התוכנית נקבע כי השטחים המיועדים לצורכי ציבור יופקעו ויירשמו ע"ש המשיבה.
7.
ביום 2.2.04 פרסמה הוועדה המקומית בהתאם לתוכנית המאושרת הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות על הפקעת המקרקעין הדרושים לעיריה לחלוטין לצורכי ציבור ושהמקרקעין דרושים לצורכי ציבור וכי כל אדם המחזיק בהם ימסור מייד את החזקה בהם וביום 23.5.04 נרשמה על המקרקעין לטובת המשיבה הערה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות.
8.
יש לציין כי בעקבות מספר ערעורים שהוגשו בעניין פארק דרום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, התקיימו בפני
נו מספר דיונים לגבי ערעורים שונים, במטרה לשמוע במאוחד חלק מהערעורים, כאשר הושגה גם הסכמה דיונית בין הצדדים, שאין צורך לחזור בכל ערעור על הטיעונים המשפטיים ושיראו את הצדדים כטוענים טענות אלו בכל התיקים, בהתחשב בכך שמדובר במקרים דומים ובטענות דומות (עם דגשים עובדתיים שונים כאלו או אחרים) ואף ניתנה לצדדים אפשרות להמציא חומר לבית המשפט לגבי טענת האפליה שנטענה עקב עניינו של צוויג (ועל כך יפורט בהמשך).
טענות הצדדים
9.
בכתב התביעה המתוקן שהגישה המשיבה ביום 25.12.13 בסדר דין מקוצר (שכן תחילה הגישה המשיבה את התביעה כנגד תהילה לוי בלבד ולאחר מכן תוקן כתב התביעה כך שכל המערערים נתבעו במסגרתו) התבקש סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין, כשנטען כי המערערים פלשו למקרקעין ומחזיקים שלא כדין וללא הסכמת המערערת בכ- 2,400 מ"ר וכן במבנים המצויים על שטח זה (להלן: "שטח הפלישה").
10.
זאת מאחר שבמועד לא ידוע, וככל הנראה בשנת 1978 פלשו המערערים למקרקעין והשתלטו על שטח הפלישה (כעולה מתצ"אות שצורפו לתביעה) וזאת ללא כל זכות במקרקעין, וללא הסכמת המערערת תוך הסגת גבול ועשיית עושר שלא במשפט.
11.
לכן, התבקש סילוק ידם מהמקרקעין בכלל ומשטח הפלישה בפרט בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וזאת תוך שמירת הזכות של המשיבה לתבוע מהמערערים פיצוי בעבור כל נזק שנגרם ו / או ייגרם לה, לרבות תביעה לדמי שימוש ראויים.
12.
במסגרת כתב ההגנה שהגישו המערערים נטען על ידם כי הם רכשו זכויות במקרקעין בדין או ביושר ומחזיקים בבית מגורים שנבנה על ידם במקרקעין ממיטב כספם, אשר הושקעו בו כספים רבים, ואשר משמש אותם ואת בני משפחתם למגורים מזה עשרות שנים וכל זאת בידיעתה, ברשותה ובהסכמתה של המשיבה, שבמשך עשרות שנים לא פעלה לפינוים ולא התנגדה למגורים.
13.
לטענת המערערים, לא נמצאה כל התייחסות בתביעה לעשרות בתי המגורים הבנויים על מתחמי המקרקעין הכלולים בתוכנית פארק דרום, היא התוכנית המפקיעה שמכוחה מבוקש לפנותו.
14.
כן נטען כי למרות שהמשיבה מודה וטוענת בתביעה כי פינוים מבוקש מכוח תוכנית "פארק דרום" וצווי ההפקעה שפורסמו מכוחה, לא הציעה להם עד היום דיור חלוף ו/ או פיצוי כלשהו בגין בית המגורים וזאת בניגוד לחובתה עפ"י סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה").
15.
לטענת המערערים, התנהלות המשיבה הינה בניגוד מוחלט לחובותיה המוגברות כרשות ציבורית ואף מהווה התנהגות בלתי ראויה וחסרת תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט והפרת כללי מינהל תקינים.
16.
כן טענו המערערים כי, לא עלה בידי המשיבה להוכיח את זכויותיה במקרקעין, שכן רק חלק מחלקה 107 הופקע בפועל ואין ראיה כי אחיזתם בחלק מהמקרקעין מתייחסת לשטח שהופקע דווקא. כך גם נטען כי ההפקעה לא הודעה למערערים כדין וכי התוכנית אושרה לפני כ- 20 שנים וטרם מומשה ומשכך אין תחולה לסעיף 7 לפקודת הקרקעות העוסק בקרקע הדרושה באופן דחוף למטרת הרכישה.
17.
לטענת המערערים, דוד לוי
ז"ל, אביו של מרדכי לוי ז"ל, התיישב במקרקעין בשנות השלושים, כאשר במקום ישבו אז משפחות של דרוזים, ערבים ויהודים וגידל במקום צאן. בנו, מרדכי לוי נולד והתגורר כל חייו במקרקעין ונישא לדליה לוי

כאשר הם השקיעו השקעות רבות במקרקעין, ניהלו בהם עסקים וגידלו במקרקעין את משפחתם, ולפיכך גם יתר המערערים גדלו במקרקעין והם מתגוררים בהם.
18.
כל זאת כאשר המשיבה מודעת להחזקתם של המערערים אשר משלמים כדין את תשלומי הארנונה עבור בתי המגורים והעסקים המצויים במקרקעין כשהמשיבה אף איחדה את חשבונות הארנונה של דליה ומרדכי לוי בשנת 2009, המערערים נרשמו בסקר תושבים שנערך בשנת 1981 על ידי חברת חלמיש, המערערים קיבלו פיצוי מרשויות המדינה בגין מבנים בשטח שנפגעו במלחמת המפרץ בשנת 1991, וכשבשנת 1992 ניהלו מולם מדינת ישראל ורשות הפיתוח הליכי הריסה כאשר התביעה נדחתה.
19.
כן טענו המערערים כי הם מצויים במעמד של בני רשות בלתי הדירה במקרקעין ולכל הפחות בני רשות מכללא ולחלופין יש לפצותם בגין ביטול הרשות במידה ויפונו מהמקרקעין.
פסק דינו של בית המשפט קמא
20.
בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבה לפינוי המקרקעין וקבע כי המקרקעין יפונו עד ליום 1.10.16 כאשר אין פסק הדין שולל את זכותם של המערערים להגיש בנפרד תביעת פיצוי בשל הפינוי.
21.
בית המשפט קבע כי ההערה בגין ההפקעת חלקה 107 נרשמה לגבי חלק מהחלקה בלבד. בהקשר זה עלה צורך להכריע בזכויותיה של המשיבה בחלק זה של המקרקעין.
22.
בית המשפט דחה את טענתם של המערערים כי אין לפנותם היות ולא הוכח כי השטח בהם הם מחזיקים הוא שהופקע. נקבע כי על פי סעיף 16 לחוק המקרקעין, בעל המקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם רשאי לדרוש את מסירת המקרקעין, וכי שטחי הפלישה מיועדים לצרכי ציבור ועל פי תוכנית המתאר החלה על המקרקעין השטחים המיועדים לצרכי ציבור יופקעו ויירשמו ע"ש העיריה ואמורים בכל מקרה להירשם ע"ש העיריה, כפי שהוכח מתצהירה של גב' אילנית ינאי מטעם המערערת שדבריה לא נסתרו ונתמכו בתוכנית שהתייחסו למקרקעין בהם מחזיקים המערערים.
כך גם קבע בית המשפט שאף אם היה ספק, הספק הוסר והובהר ב"אורתופוטו" שמראה שהשטחים שבהם אוחזים המערערים מצויים בשצ"פ על פי תשריט
תוכנית המתאר המיועד להפקעה (בלא קשר לשאלה לאיזה צורך ההפקעה) ומשהרשות רשאית להפקיע על פי התוכנית ואפילו טרם הפקיעה חלקה מסוימת, הדבר מקנה לה זכות לדרוש את פינויו של מי שמחזיק בהם שלא כדין.
23.
כך גם נקבע כי על אף מחדלי המשיבה בעניין הוכחת זהות המחזיקים במקרקעין ומועדי ההחזקה, אין חשיבות לעניין זיהוי אחזקתם של המערערים במקרקעין לנוכח הודאתם כי הם מחזיקים במבנים כעולה גם מחוות דעת השמאי מטעמם.
24.
כך גם נקבע כי יש לדחות את טענתם כי המקרקעין מצויים במתחם "כפר שלם", שכן כעולה מחוות דעת של גב' אילנית ינאי וחוות דעתה של גב' שימרית דניאל המקרקעין מצויים בפארק דרום.
25.
כך גם התייחס בית המשפט לטענת המערערים בדבר שיהוי בהגשת התביעה שכן כי זמן הביצוע המוערך לעריכת ההפקעה היה 20 שנה, וקבע כי העובדה כי ננקטו הליכים משפטיים, וכי העובדה כי תוכנית שלא נקבע מועד ברור לפקיעתה עומדת בתוקפה עד שתונח תוכנית אחרת תחתיה מובילות לדחיית הטענה.
26.
כך גם דחה בית המשפט את טענת המערערים כי אין תוקף להפקעה היות ולא נמסרה להם כל הודעה על פי חוק שכן מסירת ההודעה למחזיקים הרשומים אינה תנאי לתוקפה של ההפקעה וכך גם המערערים אינם בעלים של זכות רשומה כלשהי במקרקעין.
27.
בית המשפט סקר את מוסד הרישיון במקרקעין בהתבסס על הספרות והפסיקה לרבות זו מהעת האחרונה וסיכם כי רשות במקרקעין תוכל להתגבש הן מכוח היתר מפורש שניתן על ידי הבעלים למחזיק, אך גם מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצדם, זאת בהתקיים נסיבות נוספות על חלוף הזמן. הוסבר כי קיימים מצבים בהם נותן הרישיון יהיה מנוע מלבטלו בשל ציפיות מיוחדות אשר נוצרו אצל המחזיק, כאשר לא בכל מקרה שיקולי הצדק מובילים להמשך קיומו של הרישיון אלא קיימים מקרים בהם ניתן להסתפק בתשלום פיצוי בלבד ומקרים בהם תשלום פיצוי יהיה נוגד את תחושת הצדק.
28.
נקבע כי יש לדחות את טענתם של המערערים לרשות בלתי הדירה במקרקעין שכן כלל לא ניתן להכיר ברשות בלתי הדירה במקרקעי ציבור, ויש לדחות את טענותיהם כי שירותים שסיפקה להם העיריה מהווים הרשאה מפורשת להחזקה שכן גביית הארנונה, אינה מעידה על השלמתה של המערערת עם ההחזקה אלא הולכת אחר השימוש בפועל, כשלא ניתן להסיק כי ניתנה הרשאה מפורשת אף מחיבורם לחשמל.
29.
עוד נקבע כי אף אם הייתה מתקבלת גרסתם להחזקה ממושכת במקרקעין בצירוף שתיקתה של המערערת במשך שנים אלו, והיה מכיר בית המשפט ברשות מכללא למי המערערים, המשיבה רשאית להפסיק את הרשות שניתנה בשתיקה ולדרוש את פינוי המערערים מהמקרקעין שכן הרשות פגה לכל המאוחר עם הגשת התביעה והמערערים אינם זכאים עוד להחזיק במקרקעין.
בית המשפט לא הכריע ולא קבע קביעות עובדתיות (וחבל שכך) לגבי משך ההחזקה והאם מדובר ברשות מכללא שכן לשיטתו בכל מקרה ניתן לבטלה ואינה מהווה מחסום מפני הפינוי.
30.
בית המשפט דחה את טענתם של המערערים לדיור חלוף מכוח הוראות סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה שכן המערערים אינם בעלי זכות שבדין או ביושר כנדרש בתנאי הסעיף. כך גם קבע בית המשפט כי אין בכוחו של סעיף 190 לחוק התכנון והבנייה, השולל פיצוי עבור מבנה שנבנה שלא כדין והחריג בתוכו המאפשר לפצות מחזיק שפעל בתום לב, לכרוך את דיון בפיצוי בתביעת הפינוי.
31.
כך גם נקבע כי אין יסוד לכריכת הפיצוי בתביעת הפינוי בגין השקעותיהם של המערערים במקרקעין מספר טעמים. בית המשפט קבע כי לא הוגשה על ידם כל תביעת נפרדת או תביעה שכנגד, כי תביעתם של המערערים הינה לסכום גבוה וכן אין די בהסתמכותם על החזקתם רבת השנים אלא נדרשים שיקולי צדק ויושר כאשר גם נקבע כי מרכיבי העדות של המערערים לא התירו רושם מהימן בעיני בית המשפט.
32.
לבסוף, קבע בית המשפט כי לא מצא מקום לשלול בשלב זה את זכאותם של המערערים לפיצוי כאשר שמורה למערערים זכותם להגיש תביעתם בהליך נפרד.
33.
יש לציין כי בהתחשב בהסדר הדיוני, טענות הצדדים ופסק הדין יתייחסו לכלל הטענות שהועלו אף אם אלו לא נידונו במסגרת פסק הדין קמא.
טענות המערערים
34.
לגרסת המערערים מדובר בפלישה של משפחה אחת מיני רבות שפלשו לפארק דרום ברשות המשיבה ובידיעתה. לעמדתם הרשויות העדיפו מצב דברים זה על פני שיכונם של הפולשים בדיור ציבורי הכרוך בהשקעת משאבים רבים. כיום, כאשר האזור הינו אטרקטיבי מבחינה נדל"נית מבקשת המשיבה לפנות את התושבים תוך הפלייתם, אלו שמתגוררים ברחובות פאתי תל אביב בהם ניתן להקים מגדלי יוקרה קיבלו פיצוי בגין הפינוי ואילו המתגוררים בפארק דרום שייעודו לטענתם "הגינה של מגדלי היוקרה" נדרש לעזוב ללא כל פיצוי.
35.
לטענת המערערים אינטרס הציבור אינו, כטענת המשיבה, סילוק התושבים מביתם לצורך הקמת הפארק, אלא האינטרס כולל את הצורך לדאוג לפתרון לאלפי התושבים הגרים במקום שאחרת יימצאו באוהלים בכיכר רבין, על הנזקים התברואתיים שבדבר. לפיכך אף מנכ"ל המשיבה הורה על עיכוב הליכי הפינוי כדי להגיע לפתרון, כשניסיון זה מהווה הודאה בזכותם שביושר של המערערים וכמותם המצדיקה את קבלת הערעור.
36.
לטענת המערערים כלל לא הוכחו כדבעי זכויותיה של המשיבה במקרקעין כשאינה בעלת הזכויות בחלקה 107 ולא הוכח כי שטחי הפלישה מצויים דווקא בחלק מתוך החלקה שהופקע על ידי המשיבה, כאשר המשיבה לא צירפה את סקר המחזיקים שנערך במקרקעין ואת תוכנית האב של פארק דרום ממנה עולה כי שטחם של המערערים לא מיועד לייעוד ציבורי. לטענתם גם שגה בית המשפט עת פנה לתשריט התוכנית המצוי באתר האינטרנט והתבסס עליו לבחינת זיהוי החזקתם של המערערים, וכך גם שגה כשקבע כי שטחם של המערערים אינו מצוי בכפר שלם.
37.
לטענת המערערים שגה בית המשפט אשר לא קבע כי למערערים מעמד של בני רשות, כשמדובר המשפחה ותיקה ושורשית בארץ המחזיקה ומתגוררת במקרקעין עשרות שנים.
38.
באשר לידיעתה של המשיבה על ההחזקה טענו המערערים כי מתן אישור לחיבורם לחשמל מהווה רשות מפורשת להשתמש במקרקעין ושגה בית המשפט כאשר קבע כי אין כך הדבר.
39.
לטענת המערערים טענת המשיבה כי במקרקעי ציבור הרשויות אינן מוחזקות כמי שמודעות למצב המקרקעין היא מיתממת ומרחיבת חזית. המשיבה סיפקה שירותים עירוניים לתושבים משך עשרות שנים, נתנה היתרים לחברת החשמל להעמיד עבורם עמודי חשמל, חלק מהתושבים מטופלים בשירותי הרווחה של המשיבה ואף עובדים בה והמשיבה עצמה גידרה את מתחם המגורים. מכל אלו עולה כי המשיבה ידעה על הפולשים לאורך עשרות שנים.
40.
לטענת המערערים לא ניתן לשלול את הסתמכותם אף מטעם שהם מוחזקים כמי שידעו על התוכנית המפקיעה שכן כאמור המשיבה כלל לא פנתה אליהם לאורך השנים שבכך אף הפרה את חובתה מכוח דיני ההפקעות.
41.
כך, טענו המשיבים כי לא היה מקום להגיש את תביעת סילוק היד מבלי לכלול בה הצעה לפיצוי המערערים בגין השקעותיהם או דיור חלוף.
42.
באשר לקביעתו של בית המשפט כי יש לשלול את זכאותם לפיצוי בשל שמדובר בבניה בלתי חוקית טענו המערערים כי הדבר אינו מהווה שיקול למתן פיצוי לבר רשות בגין השקעות אלא הקביעה נעשתה ביחס לפיצוי מכוח חוק התכנון והבניה, וכך גם העובדה כי מדובר בבניה לא חוקית אינה שוללת את הסתמכותם על יכולתם להחזיק במקרקעין.
43.
כך גם שגה בית המשפט ששלל את זכאותם לדיור חלוף או פיצוי מכוח סעיפים 194 ו- 190 לחוק התכנון והבנייה וזאת אף אם המבנה נבנה ללא היתר, כאשר קיים טעם מיוחד לפסיקת הפיצוי.
44.
עוד טוענים המערערים כי יש לזכותם בפיצוי מכוח החלטה 531 של מועצת מקרקעי ישראל המורה על פיצוי מחזיקים אשר מפונים מקרקעות רשות הפיתוח, כאשר חלקה 107 הינה בבעלות רשות הפיתוח.
45.
כך גם טוענים המערערים כי יש לזכותם בפיצוי שכן בפרשת צוויג יוסף (ה"פ 1737/09 עיריית תל אביב נ' צוויג יוסף (להלן: "עניין צוויג")) התקיימו נסיבות דומות אך בעניין צוויג שילמה המשיבה פיצוי, דבר המוכיח כי טענותיה הינן חסרות תום לב והיא נוקטת בגישה מפלה.
46.
לבסוף טוענים המערערים כי שגה בית המשפט כאשר התעלם מטענות המערערים לעניין מעשה בית דין ביחס למבנים שכבר הוגשה בגינם תביעה על ידי המדינה ורשות הפיתוח שנדחתה, ומהסתירות הבולטות בעדויות עדי המשיבה כפי שעלו מתצהיריהם ובדיון בפני
ו.
טענות המשיבה
47.
המשיבה טוענת כי מדובר ב

פסק דין
יסודי ומנומק שקבע קביעות עובדתיות ברורות שאין מקום להתערב בהן.
48.
כן נטען כי בדין לא קבע בית המשפט כי המערערים הינם בני רשות במקרקעין שכן טענות המערערים נטענו בעלמא בלא שהוצג כל מסמך לתמיכה בטענותיהם ולא מדובר במקרה חריג המצדיק את ההכרה במערערים כבני רשות, כאשר אף אם היו מוכחות נסיבות בהם קיבלו המערערים את זכויותיהם לכאורה במקרקעין לכל היותר היה מדובר בטענה כי מדובר בזכויות של בני רשות שאינן ניתנות להורשה או העברה, כאשר עצם הגשת התביעה מהווה ביטול רשות.
49.
לטענתה, על פי הפסיקה היה על המערערים להוכיח ידיעה מפורשת של העיריה ונסיבות שמהן ניתן להסיק הסכמה, ויתור והשלמה עם החזקתם במקרקעין, וזאת בייחוד כאשר מדובר במקרקעי ציבור, לגביהם נקבע כי רשויות אינן מוחזקות כמי שמודעות למצב המקרקעין לאורך השנים.
50.
המשיבה טענה כי המערערים אינם זכאים לפיצוי מטעמי צדק. לעמדתה המדובר בבנייה לא חוקית במקרקעי ציבור המיועדים לשצ"פ והמחייבים את הריסת המבנים, וכך ברי כי לא נעשתה כל השבחה המזכה בפיצוי וכשאי החוקיות שומטת את טענתם של המערערים להסתמכות על הסכמת המשיבה.
51.
כך גם טענה המשיבה כי הוכח כי המערערים מפעילים עסק במבנים ואף משכירים אותם כאשר תהילה לוי כלל אינה מתגוררת במקרקעין ועובדות אלו מחזקות את חוסר תום ליבם של המערערים אשר גם לא שילמו דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין, ואף הוכח כי מרבית הפלישה התבצעה רק בשנים האחרונות ומשכך לא יכולים המערערים לטעון לסעד מן הצדק בעוד שהם מפרים חוק ונוהגים בחוסר ניקיון כפיים.
52.
כך גם מחדלם של המערערים להגיש תביעה כספית נפרדת תוך תשלום האגרה כנדרש שולל את זכאותם לפיצויים, כאשר הענקת פיצויים בנסיבות מעניקה למערערים יתרונות דיוניים הפוגעים במשיבה אשר נשללה ממנה האפשרות להגיש תביעת קיזוז או תביעה שכנגד שאינה מוגבלת בהתיישנות עבור דמי השימוש להם היא זכאית. כך גם הסכום שהתבקש על ידי המערערים בבית המשפט קמא (כ- 7 מיליון ₪) חורג מסמכותו העניינית של בית המשפט קמא.
53.
באשר להחלטה 531 של מועצת מקרקעי ישראל טענה המשיבה כי זו לא חלה בעניינינו כשלא מדובר במקרקעין המיועדים לבנייה אלא לשצ"פ ולכן אין בה כדי לזכות את המערערים בפיצוי.
54.
באשר לעניין האפליה טענה המשיבה כי בפני
בית המשפט לא הובאו ראיות להוכחת נסיבות עניין צוויג כשהמערערים לא הביאו ולו ראשית ראיה לכך ואין המדובר באכיפה בררנית בהליך פלילי בעטיה עובר נטל ההוכחה אל הרשות.
דיון והכרעה
55.
לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעות הערעור ובעיקרי הטיעון, אנו מחליטים לדחות את הערעור, מהטעמים שיפורטו להלן:
זכויות המשיבה במקרקעין
56.
תביעתה של המשיבה לפינוי המקרקעין הוגשה מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין הקובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, רשאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין"
בעניין אברהם (ע"א (מחוזי ת"א) 2141/09 עיריית תל אביב נ' אבנר אברהם (פורסם בנבו, 13.10.2010), אושר ברע"א 8243/10 אבנר אברהם נ' עיריית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, 15.12.2010)), שעסק אף הוא בתביעה לסילוק יד שהגישה המשיבה נקבע כך:
"בעניין כוחה של העירייה להגיש את התביעה, אנו מצטרפים לנימוקיו של בית משפט קמא וקובעים כי לעיריה היתה גם היתה, סמכות להגשת התביעה וזאת הן מכוח בעלותה (לגבי חלקה 26) הן מכוח יפויי הכוח השונים מטעם מינהל מקרקעי ישראל והיועמ"ש לממשלה ובוודאי מכוח יפוי הכוח המעודכן, והן מכוח חלות תב"ע 460 על גוש 6152 ועל חלקה 44 והיות העיריה זכאית להירשם כבעלים על השטחים הציבוריים הנ"ל ושמדובר בשטח ציבורי שיעודו ציבורי, המוחזק ע"י הנתבע שלא כדין ובניגוד להסכמת הבעלים."
57.
כך, אף בעניינינו זכאית המשיבה לתבוע את פינוים של המערערים המחזיקים במקרקעין שלא כדין הן מכוח הליכי ההפקעה שבוצעו לגבי חלק מחלקה 107 (ואפילו טרם הפקיעה את כל החלקה), והן מכוח חלות התב"ע בהיותה זכאית להירשם כבעלים על השטחים הציבוריים הנידונים, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא והעובדה כי בעניינינו לא ניתן ייפוי כוח אינה גורעת מזכותה לפעול לפינוי השטח הציבורי המוחזק על ידי המערערים, שהוכח על פי התצ"א וחוות דעת מפענחת התצ"א שמדובר בשטח המיועד לצורכי ציבור, כאשר על פי התוכנית כל השטחים המיועדים לצורכי ציבור יופקעו ויירשמו ע"ש המשיבה.
58.
כך גם יש לדחות את טענותיהם של המערערים באשר לשאלה האם שטחי הפלישה מצויים בחלק שהופקע מתוך החלקה ואם לאו, שכן שטחי הפלישה מצויים בשטח ציבורי עליו חלה התב"ע האמורה, כפי שקבע בית המשפט בהתבסס על תצהיר הגב' ינאי אילנית מטעם המערערת, ועל חוות דעתה של מפענחת התצ"א גברת שמרית דניאל שהעידו על כך מפורשות ונתנו חוות דעת בעניין זה שלא נסתרו.
כך גם לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט באשר לזיהוי המקרקעין שהתבססה בין היתר על הודאת המערערים בחוות הדעת שצורפה מטעמם של שמאי המערערים באשר לשטחים אותם הם מחזיקים, כאשר ככל שהמקרקעין נשוא התביעה לא מוחזקים על ידי המערערים אין כל קושי במתן

פסק דין
לפינוי מהם.
59.
ברי גם המערערים לא יכולים "לאחוז בחבל משני קצותיו" ומחד לטעון לרשות בלתי הדירה ולרשות להחזיק ולהשתמש במקרקעין ולדרוש בגינם פיצויים ומאידך לטעון שאין למשיבה כל זכות במקרקעין אלו.
בר רשות במקרקעי ציבור
60.
בע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (פורסם בנבו, 21.07.2015) (להלן: "עניין היפר-חלף") כבוד המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין חזר על ההלכות הקיימות וסקר את מעמדו של רישיון מכללא בקבעו כי המשיבה שם אינה ברת רשות בקרקע, כמפורט בפסקה י"ח לפסק דינו:

"אכן עסקינן בטענת רישיון מכללא – קרי, כזה המאפשר החזקה ושימוש בשטח כתוצאה משתיקת הבעלים; זאת בניגוד לרישיון חוזי, בו בעלי הקרקע נותנים את הסכמתם המפורשת לשימוש או החזקה בשטח. הרציונל שבבסיס הרישיון מכללא הוא היות הבעלים מושתקים מטענת הסגת גבול כלפי מי שהחזיק בקרקע והסתמך על שתיקתם. רישיון במקרקעין עשוי להיות הדיר או בלתי-הדיר. קרי, ישנם רשיונות אשר הבעלים יכולים לבטל כרצונם, וישנם רשיונות שלגביהם לא יוכלו לעשות כן. ככלל, רישיון מכללא הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו ׁ[פורסם בנבו] (1977); רע"א 2272/11 ברכה נ' בזק [פורסם בנבו] (2011)). מתן רישיון בלתי הדיר עשוי להשפיע גם על צד ג' (ראו ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ [פורסם בנבו] (1986)), אך ככלל רישיון מקנה זכות אישית כלפי הבעלים, ולא זכות קניינית כלפי כולי עלמא. כאמור, במקרה דנן אין חולק כי השאלה הרלבנטית היא קיומו של רישיון הדיר מכללא, שעליו כתבה המלומדת זלצמן (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 28 (תשנ"ה); להלן זלצמן):
"לצד רשות שניתנה בהבטחה מפורשת ניתן לתאר מצבים שבהם נלמדת הסכמתו של בעל המקרקעין, ומכאן רשותו, משתיקתו ואי-מחאתו על ההחזקה של פלוני בנכס, או על השימוש שהוא עושה בנכס, כאשר בנסיבותיו של המקרה ניתן היה לצפות את התנגדותו. במצבים אלו ההחזקה או השימוש הושגו במעשה עוולה של הסגת גבול במקרקעין, אך השלמתו של בעל המקרקעין עם נוכחותו של פלוני בנכס מניחה עם עבור הזמן את הסכמתו שבשתיקה".
61.
כן ציין כבוד המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין בעניין היפר-חלף כי משנקבע כי המשיבה אינה ברת רשות בקרקע, ממילא נסתמו טענותיה בנוגע לפיצוי המגיע לה בגין ביטול הרישיון על ידי המערערת כשלעצמו.
62.
כבוד השופט מזוז בעניין היפר-חלף העיר כי הגיע העת להיפרד לשלום ממוסד הרישיון ובמיוחד הרישיון מכללא ולא כל שכן כשעסקינן בפלישה למקרקעי ציבור, שאז אין בסיס ענייני ולא צידוק חוקי להכיר בקיומו של "רישיון מכללא" המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי כנגד הפולש, או אף לא מחתה בידו וכדברי כבוד השופט מזוז בפסקה 4 לפסק דינו בעניין היפר-חלף:

"כל ההנחות האלה אין להן תוקף כאשר מדובר בפולש למקרקעי ציבור. אין בסיס - לא במציאות ולא בדין - לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור, וזאת מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה.
כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות. לא פעם הרשות אינה מודעת כלל לפלישה למקרקעין שבניהולה, ובמקרה כזה אין בוודאי מקום לייחס לה
הרשאה מכללא. גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור. מציאות מורכבת זו היא שעמדה ביסוד חקיקת חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 המחיל דינים מיוחדים באשר לסילוק פולשים ממקרקעי ציבור.
יתרה מזו, בניגוד לבעל מקרקעין פרטי, שברצונו פועל נגד הפולש למקרקעיו וברצונו הוא מוחל על זכויותיו, כאשר מדובר במקרקעי ציבור קיימת מערכת של דינים של המשפט המינהלי - הדיוני והמהותי - החלה על ניהולם של מקרקעי ציבור והענקת זכויות בהם. ברשות הציבורית אין סמכות לאיש להעניק זכויות במקרקעי ציבור על ידי העלמת עין מפולש או על ידי מחדל בפעולה לפינויו של הפולש. הענקת זכות במקרקעי ציבור נשלטת על ידי שורה של דינים: אלה הקובעים מי הם בעלי הסמכות להחליט על הענקת הזכות, אלה הקובעים את ההליך המתחייב למתן זכות, כגון הצורך במכרז, וכמובן דיני המשפט המינהלי המהותי השולטים על כל החלטה מינהלית, לרבות חובות השוויון, העדר שיקולים
זרים, התאמה לאינטרס הציבורי ועוד.
ראוי עוד לציין לענין זה, כי ברשויות ציבוריות קיימת הפרדה בין גורמי הפיקוח, שתפקידם לאתר פולשים ולפעול נגדם, לבין הגורמים בעלי הסמכות להעניק הרשאה לשימוש במקרקעין. על כן לא ניתן לייחס למחדלם של גורמי הפיקוח לאתר פולש או לפעול נגדו, הסכמה של בעלי הסמכות ברשות להעניק הרשאה להחזיק או להשתמש במקרקעיה."
63.
כבוד המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין בעניין היפר-חלף מציין כי דברי השופט מזוז מקובלים עליו בעיקרם ומציין כי בפלישה למקרקעי ציבור היסוד הוא חובת הפינוי וטענת רשות מכללא מוטלת בספק ספיקא וקרובה שלא להיות, תוך הדגשת החומרה של הפלישה למקרקעי ציבור וחשיבות המענה ההולם מצד הרשות שלא ליתן ידיהן להנצחת הפלישה, כאשר צריכות להתקיים לטעמו נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור ו"ככל הנראה תמה דרכה ונלוהו כעיקרון לבית עולמו."
64.
כך גם חוזר כבוד המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין בעניין היפר-חלף על כך שאין לתת יד להנצחת פלישה גם אם פעלו הרשויות בכבדות ובאיטיות כנגדה ואת החומרה שיש לפעול כנגד פלישה למקרקעי ציבור וכדבריו בפסקה ל"א:

"ועוד "בית משפט זה לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות" (רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ב' (2005)). וגם "לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור" (רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ח' (2005))."
65.
כבוד השופט שהם בעניין היפר-חלף הצטרף לחוות דעתו של כבוד המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין ולתוצאה הסופית אליה הגיע והסכים עם הערות כבוד השופט מזוז שיש לשקול את ביטולו של מוסד הרישיון לשימוש במקרקעין ובפרט כאשר מדובר ברישיון מכללא, אך נראה לו כי אין צורך להכריע בדבר במסגרת הערעור.
66.
דהיינו השורה התחתונה של פסק הדין בעניין היפר-חלף הינה שגם אם לא עבר מוסד הרישיון מכללא כליל מן העולם הרי הוא בדרך לכך ומכל מקום, במיוחד במקרקעי ציבור, בית המשפט לא ייתן ידו להנצחת פלישה וצריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד להכרה ברישיון מכללא וזאת גם אם השתהו הרשויות בעשיית מלאכתן לאורך שנים רבות, בהתחשב גם בקושי הקיים בפיקוח קרוב ובאי טיפול יעיל בפלישות שלא מעידות על הסכמה של הרשות להחזקה ושימוש במקרקעי ציבור.
67.
בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (פורסם בנבו, 19.08.2015) (להלן: "עניין נחום") סקר כבוד השופט זילברטל את ההלכות הקיימות ואת מוסד הרישיון מכללא בציינו בפסקה 17 כך:

"נמצא, כי בשונה מרישיון שניתן מראש מכוח הסכם שנערך בין הצדדים או מכוח היתר של חסד, בין אם עסקינן ברשות שבתמורה ובין ברשות חינם, רשות מכללא נלמדת בדיעבד משתיקתו ואי-מחאתו של בעל המקרקעין נוכח עובדת החזקתו של פלוני בנכס המקרקעין, ומקורה למעשה בעוולה של הסגת גבול במקרקעין (וראו גם: רישיון במקרקעין, עמ' 29-27; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214 (1977) (להלן: עניין טבוליצקי))."
68.
ובהמשך פסק דינו:

"בצד זאת ייאמר, כי משעסקינן ברשות מכללא נראה שסוגיה זו, של מעמדו בדין של מוסד הרישיון, לא אמורה להתעורר, שכן דומה כי גם המחזיקים בגישה כי מוסד הרישיון חלף ממשפטנו, מחריגים מכך מצב של רישיון מכללא הנטען כטענת הגנה בפני
תביעה בגין שימוש שלא כדין בנכס הזולת, טענה הקרובה לטענת מניעות הנטענת כלפי תובע (וראו, למשל: ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ נ' שיבר, פ"ד לט(4) 322, 333 (1985)). אף-על-פי-כן יצוין, כי לאחרונה הובעה בפסיקת בית משפט זה גישה שונה, לפיה לעולם לא יתגבש רישיון מכללא במקרקעי ציבור, כפי שיפורט וידון להלן (ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף [פורסם בנבו] (21.7.2015), להלן: עניין היפר-חלף)."
69.
בית המשפט בעניין נחום מאבחן עובדתית את פסק הדין היפר-חלף מעניין נחום שכן מדובר בעניין נחום במקרה שבו יושבת המערערת בחלקת המקרקעין כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה וכשיש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר את המשך החזקה דבר המלמד ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה (או ליתר דיוק אי פעולה) של הרשות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות.
70.
כבוד השופט זילברטל מציין בעניין נחום כי לגישתו יש ככלל לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן, בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות לפעול כנגד מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה. כשהוא מציין גם שלעיתים פעולות האכיפה של הרשות כנגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב ואין לזקוף את איטיותו וסרבולו של המינהל הציבורי לחובתו (תוך הפניה לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין ברע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (פורסם בנבו, 12.06.2007)), הקובע קביעות דומות.
71.
מפסקי הדין היפר-חלף ונחום (ואחרים המאוזכרים גם בהם) עולה כי רק בנסיבות חריגות ומיוחדות ביותר (כמו בעניין נחום של 60 שנות החזקה וקיומן של אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ולאפשר המשך החזקה ובלא שננקטו צעדים ממשיים לסילוקה) ניתן יהיה להכיר ברישיון מכללא במקרקעי ציבור [ראו גם רע"א 7607/16 ציון שלום נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 30.10.2016) בו אוששו הלכות אלו] כשמדובר ברשות הדירה שאינה מקימה זכות במקרקעין ולכל היותר מהווה טענת הגנה מפני תביעות להסגת גבול או לדמי שימוש ראויים.
ויפים הדברים שנקבעו על ידי השופט מזוז בעניין היפר-חלף:

"גם התוצאה, הנגזרת מהחלת מוסד הרישיון מכללא על פולשים במקרקעי ציבור, לפיה מצבו של פולש למקרקעי ציבור טוב מזה של מי שזכה בהרשאה כדין - בדרך כלל לאחר הליכי מכרז ותוך תשלום דמי שימוש - אינה מתקבלת על הדעת. אין לקבל ואין להשלים עם מצב בו פולש למקרקעי ציבור עושה בהם שימוש ללא תשלום ומצפה אף לפיצויים בגין פינויו, כעולה מהפרשה מושא ערעור זה."
72.
במקרה שלנו לא הכריע בית המשפט באשר לשאלה האם המערערים הינם בני רשות מכללא ולא קבע את הקביעות העובדתיות הנדרשות להכרעה זו לעניין משך ההחזקה וידיעת המשיבה אודות החזקתם.
73.
יחד עם זאת, כפי שציין בית המשפט, אף אם היו מוכרים המערערים כבני רשות במקרקעין, רשאית המשיבה להפסיק את הרשות ולתבוע את פינויים מהמקרקעין, כאשר סוגיית הפיצוי תוכרע במסגרת תביעה נפרדת שם יבורר ויוכרע אם יצליחו המערערים גם לעבור את המשוכה שנקבעה בפסיקה ולהוכיח רשות מכללא כזו שבגינה יש לפסוק להם פיצוי.
74.
לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט כי יש להפנות את המערערים לתביעה נפרדת שכן כפי שנקבע בע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (פורסם בנבו, 25.11.2002):

"זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון".
(וראה גם רע"א 7924/06 אהרון אביטן נ' חיה אורן באום (שרמייסטר) (פורסם בנבו, 03.10.2006))
ויפים לעניינינו הדברים שנקבעו בעניין רמ-נח:

"מהראוי, כי תוגש תביעה שכנגד או תביעה נפרדת אשר במסגרתה יהא רשאי כל צד לטעון טענותיו, לרבות טענות המערערת אודות זכאותה לדמי שימוש ראויים, ולא כאמירה בכתב ההגנה וללא תימוכין ראייתים כלשהם."
75.
לפיכך במקרה שלנו בו לא נקבעו בבית המשפט הנסיבות הדרושות להכרעה לעניין היותם של המערערים בני רשות, שתעשה בין היתר על פי ההלכות הקבועות בפסקי הדין היפר-חלף ונחום, והנסיבות הקונקרטיות הדרושות להכרעה בעניין זכאותם לפיצוי בגין השקעותיהם במידה ויוכרו כבני רשות, יש לדחות את הערעור וסוגיות אלו יתבררו כפי שקבע בית המשפט קמא במסגרת תביעה נפרדת לפיצוי בה תערך בחינה יסודית של הנסיבות העובדתיות ויוכרעו סוגיות אלו (והשווה פסקה 11 לעניין נחום).
76.
משיש לדחות את הערעור ולדון בטענותיהם בדבר היותם בני רשות ובפיצויים להם הם זכאים בתביעה נפרדת, לא נכריע לגופן של סוגיות אלו, כאשר כלל הנסיבות יתבררו במסגרת תביעתם לפיצוי. כך גם לא ניתן לערוך השוואה לנסיבות עניין צוויג ומשכך לא נדון גם בסוגיה זו, ונפנה לבחינת זכאותם לפיצוי על פי טענותיהם הנוספות.
החלטה 531
77.
בעניין היפר-חלף קבע כבוד השופט מזוז כי אין מקום לפרש את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 531 המכירה בקיומה של זכות בידי פולש לפיצוי כנגד פינוי הפלישה, או כמעניקה זכות זו.
וכדבריו בפסקה 8:
"בהחלטה זו ניתנה הרשאה למערערת על ידי מועצת מקרקעי ישראל לשלם פיצוי לפולש בנסיבות מסוימות. צורך כזה עשוי לעלות כאשר יש אינטרס ציבורי דוחק לפינוי קרקע ציבורית מפולשים ולשם הגשמתו מוכנה הרשות לעבור על מידותיה ולהעניק פיצוי למי שאינו זכאי לו, כסוג של פשרה כואבת תוצר כורח המציאות, או בנסיבות אחרות בהם נמצאה הצדקה למתן פיצוי, כגון משיקולים הומניטריים. החלטה 531 נועדה אפוא לתת כלים נוספים בידי הנהלת המערערת להתמודד עם מציאות מורכבת, אך לא נועדה להעניק או להכיר בזכות של פולש לפיצויים, וממילא אינה מקימה לו אינטרס הסתמכות."
78.
כבוד השופט שהם בעניין היפר-חלף הצטרף לדברים אלו בהוסיפו שאין עסקינן בזכות המאפשרת להעלות טענת הסתמכות אלא בהרשאה פנימית למערערת לנהל, במקרים המתאימים, משא ומתן לפינוי הפולש, גם אם כרוך הדבר במתן פיצוי כספי ואין לפרש את החלטה 531 כמעניקה זכות לפיצוי לפולש למקרקעי המדינה.
79.
דהיינו, אין מקום לקבלת טענה לזכאות לפיצוי מכוח החלטה 531 הגם שהחלטה זו עוסקת בפינוי בידי המינהל (כיום רשות מקרקעי ישראל) ובאדמות מינהל וכאן חלק מהחלקות בכלל בבעלות העיריה ומדובר במקרקעין המיועדים לשצ"פ ולא לבנייה.
דיור חלוף
80.
על פי סעיפים 190(א)(3) ו- 194 לחוק התכנון והבניה הרלוונטיים לעניינינו:
190.
(א)
במידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כאילו הורשתה הועדה המקומית בהודעה ברשומות להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה האמורה, לענין המקרקעין העומדים להפקעה, הכל בשינויים ובתיאומים אלה: [...]
(3)
לא תחול חובת תשלום פיצויים על הפקעת כל מבנה, גידול, עץ או דבר אחר המחובר לקרקע אם הוקמו, ניטעו או חוברו תוך הפרת חוק זה; אך רשאית הועדה המקומית לשלם פיצויים לתובע אם ראתה כי הוא פעל בתום לב וכי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום פיצויים;
194.
בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר.
81.
לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט שלא לחייב את המשיבה להעמיד דיור חלוף לטובתם של המערערים לאחר הפקעת המקרקעין, שכן אכן כפי שנקבע חובת הפיצוי לא תחול על בנייה שנעשתה תוך הפרת החוק (בשונה מע"א 2991/06 רות מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון (פורסם בנבו, 19.11.2007), בו החלה הבנייה לפני חקיקת חוק התכנון והבנייה), וכך גם לא הייתה מצויה בידי המערערים זכות שבדין או זכות שביושר המקימה זכות להחזקה ושימוש במקרקעין אלא לכל היותר טענת הגנה כנגד הסגת גבול בלבד ודרישה לתשלום דמי שימוש בלבד (ע"א 304/80 יעקב לוי נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, לו (4) 617
;
כבוד השופט זילברטל בעניין נחום).
82.
כמו כן לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט כי לא היה מקום לדון בחריג העוסק בתום ליבם של המערערים ונסיבות מיוחדות המצדיקות לפצותם במסגרת תביעת הפינוי, כאשר כל טענותיהם של המערערים לעניין זכאותם לפיצוי יתבררו במסגרת תביעתם הנפרדת לפיצוי ולצורך כך ייקבעו נסיבות ההחזקה ותבחן עמידתם בתנאי סעיף 190(א)(3) לחוק התכנון והבניה.


הערה והארה לסיום
83.
כפי ששמענו מב"כ הצדדים ישנה פעילות ומתקיימים מגעים שונים מתחת ומעל לפני השטח, תוך עירובם של גורמים אלו או אחרים במדינה, כולל גורמים פוליטיים וזאת בלא קשר לעניין המשפטי, אלא בעיקר בהיבט הסוציאלי ובהקשר גם לדיון לגבי פינויים של תושבים במקומות אחרים ובניסיון לבחון קריטריונים לפיצוי תושבים כאלו או אחרים ולקבוע אם ישנה זכאות לפיצוי ולמי.
כך גם שמענו מפיהם כי ישנה הקפאה של ביצוע הפינויים בפארק דרום עד 5/17 בהמתנה לראות מה יניבו אותם פעולות ומגעים.
ואכן מבחינה משפטית לא ניתן לעזור לאותם תושבים אך אנו מברכים על האמור לעיל ועל הניסיונות למציאת פתרונות הולמים סוציאליים במישור הלבר משפטי.
התוצאה
84.
מכל הטעמים האמורים דין הערעור להידחות.
עיכוב הביצוע שניתן מבוטל בזאת. העירבון שהפקידו המערערים במסגרת עיכוב הביצוע יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.
בהתחשב בהיבט הסוציאלי אין צו להוצאות.
המזכירות תשיב למערערים באמצעות באי כוחם את הפיקדון שהופקד על ידם.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.


ניתן היום,
י' אדר תשע"ז, 08 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.


ישעיהו
שנלר,
שופט, סג"נ
אב"ד
ד"ר קובי ורדי
,
שופט, סג"נ
עינת רביד
, שופטת







עא בית משפט מחוזי 35930-04/16 דליה לוי, דוד לוי, יוסף לוי ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם ב-ֽ 08/03/2017)