פסקי דין על אבנר יהונתן מלכה | פסקי דין על יצחק רפאל אבוחצירא

15630-07/14 א     16/03/2017




א 15630-07/14 אבנר יהונתן מלכה נ' יצחק רפאל אבוחצירא








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 15630-07-14 מלכה נ' אבוחצירא ואח'


תיק חיצוני: 1812038144


בפני

כבוד השופטת
כרמית בן אליעזר


התובע

אבנר יהונתן מלכה

ע"י ב"כ עו"ד גואל זכריה



נגד


נתבעים

1.יצחק רפאל אבוחצירא

2.יוסף בסעאד

ע"י ב"כ עו"ד הראל אשוואל




פסק דין


בפני
י תביעה כספית, אשר החלה כבקשה לביצוע שטר חוב, עליו חתמו הנתבעים 1 ו – 2 כערבים.

השטר הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (נגד החייב העיקרי, נגד הנתבעים 1-2 כערבים, ונגד חייבת נוספת כערבה, היא חברת "אחוזת גן" בע"מ) ביום 29.5.14.
ביום 2.7.14 הגישו הנתבעים 1-2 את התנגדותם. בדיון שהתקיים ביום 19.2.15, בהסכמת הצדדים ומבלי שהתקיים דיון או חקירת מצהירים – ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, תוך שנקבע כי תצהירי ההתנגדות יהוו כתב הגנה.
ברקע התביעה, הסכם לפירוק שיתוף שנחתם בין התובע לבין החייב העיקרי, מר גיא בן נון (להלן: "גיא"). התובע וגיא היו שותפים בחברת "אחוזת גן" אשר ניהלה גן אירועים. עפ"י הסכם השיתוף, אשר נחתם ביום 10.9.12, הוסכם בין השניים על פירוק השיתוף, כך שגיא רכש את חלקו של התובע תמורת הסכום שנקבע (1,000,000 ₪), והוסדרו היבטים נוספים של היחסים בין הצדדים.


במסגרת סעיף 9ה להסכם פירוק השיתוף, נקבעו הביטחונות אשר נמסרו לשותף הפורש (הוא התובע), ובכלל זאת, חתימת שני ערבים שיערבו לכלל חיובי השותף הנותר (הוא גיא), ואשר יחתמו על שטר ערבות ועל שטר חוב, ולא יהיו ערבים מוגנים.

הנתבעים 1-2 חתמו על כל עמוד מעמודיו של הסכם פירוק השיתוף.

כמתחייב מסעיף 9ה הנ"ל, יחד עם הסכם פירוק השיתוף נחתם גם "כתב ערבות והתחייבות" במסגרתו התחייבו הנתבעים 1-2 כדלקמן:
"אנו הח"מ, יצחק אבוחצירה, ת.ז 029511367 מרחוב הרצל 45 רמלה, ויוסי בסעד, ת.ז 29694411, מרח' דוד המלך 3 רמלה, ערבים בזה כלפי השותף הנותר[1]

ביחס לכל התחייבויות השותף הנותר ע"פ ההסכם דלעיל. התחייבותנו דלעיל הינה ביחס לכל תנאי החוזה הכספיים והאחרים וכן ביחס לסעיף הפיצוי המוסכם.
ערבותנו זו היא בלתי מותנית בכל תנאי שהוא לרבות הדרישה לפנות אל השותף הנותר הנ"ל תחילה".
עוד כמתחייב מסעיף 9ה להסכם פירוק השיתוף, בנוסף לכתב הערבות והתחייבות, נחתם ע"י הנתבעים באותו מעמד גם שטר חוב, אשר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל, עליו חתום גיא כעושה השטר, והנתבעים 1-2 חתומים כערבים, לאחר הצהרת "אני ערב ערבות אוואל לתשלום שטר זה ע"י עושה השטר".
להשלמת התמונה יסופר, כי גם חברת "אחוזת גן" ערבה להתחייבויות גיא כלפי התובע וחתומה (באמצעות גיא) על כתב הערבות וההתחייבות וכן על שטר החוב.
סכומו של שטר החוב הושאר פתוח, והוא הוגש לביצוע בהוצאה לפועל (נגד החייב העיקרי ונגד שלושת הערבים) לאחר שמולא בו סך של 580,000 ₪.
ככל הידוע, החייב העיקרי וחברת "אחוזת גן" לא הגישו התנגדות והליכי ההוצאה לפועל נגדם לא הניבו כל פרות.
תצהירי ההתנגדות של שני הנתבעים
- אשר הפכו לכתב הגנתם בתיק - דומים בעיקרם עד כדי זהות, ולפיכך אתייחס אליהם להלן במאוחד, אלא בנקודות שיש הבדלים ביניהם.

במסגרת תצהירי ההתנגדות טענו הנתבעים שתי טענות עיקריות:

ראשית, נטען, כי הגם שחתם כל אחד מהם כערב, הרי שהתובע ידע כי אין ביכולתו לשלם את גובה החוב, ולפיכך אין הערבות תקפה.

כך, טען הנתבע 1 כי "הבהרתי לצדדים כי אני נענה לדרישתם לחתום כערב מכוח הכרותי אותם אולם בפועל... אין לי משאבים מיותרים או אחרים לכיסוי החוב...
לאור כל האמור, אני אטען כי גם הנושה אבנר ידע היטב, כי חתימתי בנסיבות אלו אינה מהווה ערבות מחייבת" (סעיפים 9-11 לתצהיר ההתנגדות מטעם הנתבע 1).

באופן דומה, טען הנתבע 2 כי לכתחילה סירב ב"כ התובע לאשרו כערב בשל מצבו הכלכלי הרעוע, אולם לאחר מכן שוכנע ב"כ התובע לקבלו כערב. לפיכך, טען הנתבע 2 כי "אבנר ידע היטב, כי חתימתי אין בה כל ערבות שהיא שכן ממילא לא ניתן להיפרע ממני" (ראו סעיף 12 לתצהיר ההתנגדות).

טענתם השנייה של הנתבעים במסגרת תצהירי ההתנגדות היתה, כי יש לבטל את ערבותם לחובות גיא וזאת "עקב העדר הסבר בדבר משמעות הערבות על ידי כל הצדדים ועל ידי עורך הדין. במיוחד הסתרה מכוונת של פרט מהותי המגיע לכדי הטעייה בחוסר תום לב" (סעיף 12 לתצהיר ההתנגדות של הנתבע 1 וסעיף 13 לתצהיר ההתנגדות של הנתבע 2, שנוסחם זהה).
בפירוט טענה זו, טענו הנתבעים כי ב"כ התובע לא הסביר להם את משמעות הערבות או תכנה, והסתפק בכך שהקריא להם את ההסכם טרם חתימתם עליו. עוד טענו הנתבעים בהרחבה ובהדגשה, כי הוסתר מהם מידע מהותי הנוגע להליך פלילי שנוהל נגד גן האירועים, אשר נטען באזניהם כי הוא דבר של מה בכך, בעוד שבדיעבד התברר כי אותה עת כבר הוצא לגן צו סגירה שיפוטי, ולמעשה הגן הופעל בניגוד לצו שיפוטי.
לטענת הנתבעים, לו היו ידועות להם עובדות אלו, לא היו חותמים על הערבות.

בנוסף לטענות אלו, טענו הנתבעים כי עד לנקיטת הליכי הגביה, לא הודע להם כי החייב העיקרי מפר את הסכם פירוק השיתוף ואינו עומד בהתחייבויותיו כלפי התובע.

השתלשלות העניינים בתיק

מאחר שלהשתלשלות העניינים וההתנהלות הדיונית של הנתבעים ישנו משקל משמעותי בהליך זה, אפרט אותם מעט בהרחבה.

כאמור, ביום 19.2.15 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, בהסכמה וללא שנחקרו על תצהיריהם, והתצהירים הפכו לכתב הגנה בתיק.

ביום 14.7.15 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתיק במסגרתה התקיים דיון מחוץ לפרוטוקול במהלכו ניסה המותב שישב בתיק לשקף לצדדים את הסיכונים והסיכויים בניהול התיק והמליץ להם להעדיף את דרך הפשרה, והצדדים ביקשו שהות לבחון את האפשרות להעביר את המחלוקת לגישור ולהודיע לבית המשפט.

במקביל, נקבעה ישיבת קדם משפט נוספת ליום 2.12.15, ונקבע כי הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם עד 45 יום לפני המועד האמור, והתובע יגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו עד 15 יום לפני המועד שנקבע.

בחודשים שחלפו לאחר מכן הודיע התובע כי הליך הגישור לא צלח, ובא כוחם של הנתבעים דאז התפטר מייצוגם.

ביום 29.11.15, לאחר שחלף המועד ולא הוגשו מטעם הנתבעים לא תצהירי עדות ראשית ואף לא בקשה להארכת מועד להגשתם, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו.
בנוסף, הוגשה מטעם התובע בקשה למחיקת הגנת הנתבעים בשל אי הגשת תצהיריהם ולמתן

פסק דין
על יסוד התביעה.

ביום 2.12.15 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, אליה התייצבו הנתבעים בלתי מיוצגים. גם במעמד דיון זה עשה המותב שישב בתיק מאמצים להביא את הצדדים לכדי הסכמות תוך שהבהיר לכל צד את הסיכונים שהוא נוטל על עצמו בניהול ההליך.

מפרוטוקול הדיון עולה כי הוצעו לנתבעים הצעות והם ביקשו להתייעץ עם עו"ד ולשקול אותן, ולפיכך נקבע התיק לתזכורת לקבלת הודעת הצדדים.

במקביל, דחה בית המשפט את הבקשה ליתן

פסק דין
בשל אי הגשת תצהיר מטעם הנתבעים, תוך שקבע כי "לכל היותר, במצב דברים שכזה ניתן לקבוע כי הצד הנמנע לא יוכל להגיש ראיות מטעמו. לעיתים, משמעות קביעה שכזו אכן מקרבת את הצד שכנגד לעבר מתן

פסק דין
כמבוקשו, אך הילוך עקב בצד אגודל ראוי לדידי במכלול נסיבות העניין".

ביום 14.12.15 הוגשה הודעה מטעם הנתבעים – ע"י בא כוחם אשר ייצגם בהליך עד סיומו – ובמסגרתה ביקש פרק זמן נוסף לגיבוש עמדה מושכלת בתיק, ואף הבהיר, כי ככל הנראה תוגש ע"י הנתבעים "תביעה נפרדת לבית המשפט המוסמך, על פיה יתבקש בית המשפט לקבוע כי ההסכם שנחתם בין התובע לבין שותפו לשעבר, מר גיא בן נון, נעדר תוקף, ונוצר מלכתחילה כהסכם למראית עין...". ב"כ הנתבעים הבהיר, כי מדובר בטענות שבמישור היחסים שבין התובע לבין שותפו לחוזה (החייב העיקרי – גיא), ולפיכך "אין מקום לבררן במסגרת הליך זה ואין מנוס מנקיטת הליך מקביל, אגב עיכוב ההליכים בתיק דנן עד לבירור המחלוקת".

ביום 21.12.15 הוגשה מטעם הנתבעים בקשה, במסגרתה נטען כי בדעתם להגיש תביעה מתאימה למיצוי טענתם כי ההסכם שלו ערבו דינו להתבטל, ולפיכך ביקשו לעכב את ההליכים בתיק זה (שכן לשיטתם האכסניה לבירור הטענות בדבר בטלות הסכם השיתוף הינה בהליך אחר, שגם גיא יהיה צד לו), או לחילופין כי יותר להם להגיש תביעה שכנגד במסגרתה יועלו טענות אלו.

התובע התנגד לבקשה זו, ובהמשך, ביום 19.1.16, הגיש בקשה נוספת למחיקת כתב ההגנה בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים, ולמתן

פסק דין
על יסוד כתב התביעה, ולחילופין למתן הוראה כי הנתבעים לא יורשו להביא ראיות.

ביום 9.5.16 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת במסגרתה נדונו גם בקשות אלו, כאשר גם עד למועד ישיבה זו לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים, ואף לא בקשה להארכת מועד להגשתם.


גם במעמד דיון זה נעשו ניסיונות שלא צלחו להביא את הצדדים להסכמות.

במעמד הדיון, הודיע ב"כ הנתבעים כי הם עומדים על בקשתם להגיש תביעה שכנגד, וככל שלא יתאפשר להם הדבר יגישו תביעה ובקשה לאחד את הדיון (עמ' 5 ש' 18-19).

לאחר ששמע את טענות הצדדים, קבע בית המשפט כדלקמן:

"לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבוע ישיבה לשמיעת ראיות על סמך הקיים בתיק כעת וכל צד שיבקש להגיש בקשה מסודרת בכתב לעניין הראיות, יישמע לאחר שתתקבל תגובת הצד שכנגד".
ביהמ"ש דחה את הבקשה להורות על עיכוב הליכים ואף לא התיר הגשת תביעה שכנגד בשלב הדיוני אליו הגיע התיק, תוך שהובהר, כי אין בכך כדי למנוע מן הנתבעים את האפשרות להגיש תביעה מטעמם, וככל שתוגש בקשה לאיחוד הדיונים היא תישקל לגופה.

עוד דחה בית המשפט את בקשת התובע ליתן

פסק דין
, תוך שקבע, כי יכול והנתבעים יבקשו להימנע מהגשת תצהירים, תוך ניסיון להסתפק בחקירתו הנגדית של התובע, והוסיף וקבע שוב:
"לעת זו, יש לקבוע ישיבה לשמיעת ראיות וככל שתוגש בקשה לעניין תצהירים, היא תועבר לתגובת הצד שכנגד ותישקל בהתאם".

התיק נקבע להוכחות כשמונה חודשים לאחר מכן, ליום 2.1.17, תוך שבית המשפט המליץ לצדדים פעם נוספת לבוא בדברים ביניהם ולנסות להגיע להסכמות בתיק.

הנה כי כן, הבאתי מן הדברים בהרחבה, על מנת להבהיר ולהדגיש, כי פעם נוספת, הותיר המותב הקודם שדן בתיק פתח ואפשרות נוספת לנתבעים להגיש בקשה מאוחרת להגשת תצהירים וראיות מטעמם, אשר תישקל לגופה.

כמו כן, לא נחסמה בפני
הם האפשרות להגיש תביעה נפרדת בגין טענותיהם לבטלות הסכם פירוק השיתוף לו ערב, כאשר לכתחילה טענו כי תביעה נפרדת היא האכסניה הנאותה לבירור טענותיהם.

על אף האמור, לא הגישו הנתבעים תצהירים מטעם, ואף לא בקשה להארכת מועד ו/או בקשה לקבוע כי תצהירי ההתנגדות יהוו תצהירי עדות ראשית בתיק.

ביום 4.9.16 הודיע התובע כי לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות.

ביום 26.12.16, כשמונה חודשים לאחר הדיון הנ"ל שהתקיים ביום 9.5.16, ופחות משבוע ימים
לפני המועד שנקבע להוכחות, הוגשה מטעם הנתבעים "בקשה דחופה לדחייה קצרה של מועד הדיון וכן בקשה למתן הבהרה".

במסגרת בקשה זו, ביקשו הנתבעים את דחיית הדיון בשל שהות הנתבע 1 בחו"ל באותו מועד, והוסיפו וטענו כי משיחה עם ב"כ התובע טען הנ"ל כי הנתבעים לא הגישו תצהירים מטעמם ולפיכך ממילא הינם מנועים מלהעיד. לפיכך, התבקש ביהמ"ש ע"י הנתבעים להבהיר כי תצהירי ההתנגדות של הנתבעים ייחשבו כתצהירי עדות ראשית מטעמם.

בהחלטתי מאותו יום דחיתי את הבקשה לדחיית מועד הדיון, וביחס לבקשת ההבהרה, הפניתי את הנתבעים לפרוטוקולים ולהחלטות קודמות מהם עולה בבירור כי היה על הנתבעים להגיש בקשה להגשת תצהירים ו/או ראיות וכי בהעדרה של בקשה כזו יוכרע התיק על סמך החומר הקיים בתיק ועל יסוד חקירתו הנגדית של התובע.

לאור האמור, ביום 27.12.16 הוגשה מטעם הנתבעים בקשה לפטור את הנתבע 1 מהדיון, מקום בו ממילא לא תישמע באותו מועד חקירתו, ואף בקשה זו נדחתה על ידי.

יודגש, כי גם הפעם, לא הגישו הנתבעים כל בקשה להתיר להם להגיש תצהירים ו/או ראיות מטעמם או להארכת המועד לעשות כן, ואף לא בקשה לראות בתצהירי ההתנגדות כתצהירי עדות ראשית מטעמם, ומשכך לא נדרשתי לכל בקשה כזו.

ביום 2.1.17 התקיים דיון ההוכחות בתיק, בפתחו הבהיר ב"כ הנתבעים כי השלים עם ההחלטה שלא יוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים שכן הוא יכול להסתפק בחקירות שנעשו במסגרת ההתנגדות כראיה (ראו עמ' 9 לפרוטוקול ש' 15-18). כפי הנראה נעלם מעיניו של ב"כ הנתבעים, כי כפי שהובהר לעיל, לא התקיימו כלל חקירות בהתנגדות.


מכל מקום, אף במעמד הדיון, לא התבקש ביהמ"ש להתיר העדת הנתבעים ו/או לקבל את תצהירי התנגדותם כראייה (בכפוף לחקירתם הנגדית), ו/או להתיר לנתבעים הבאת ראיות אחרות כלשהן מטעמם.

הבאתי בהרחבה יתירה מהשתלשלות העניינים הדיונית בתיק זה משום שיש לה משמעות של ממש בפסק הדין.

למעשה, כעולה מן הפירוט שהובא לעיל, למרות שפעם אחר פעם נקרו בדרכם של הנתבעים הזדמנויות לתקן את מחדלם באי הגשת תצהירי עדות ראשית, ולמרות שפעם אחר פעם הוגשו מטעם התובע בקשות ליתן

פסק דין
בהעדר ראיות מטעם הנתבעים, ובית המשפט הבהיר כי אכן אין ראיות בתיק מטעם הנתבעים, והתרה בהם כאמור כי בהעדר תצהירים ייאלץ בית המשפט להכריע בתיק על סמך כתבי הטענות וחקירת התובע
- התמידו הנתבעים במחדלם – לא הגישו תצהירי עדות ראשית ו/או ראיות כלשהן מטעמם; לא הגישו בקשה להארכת מועד להגשת תצהירים כאמור; ואף לא הגישו בקשה לראות בתצהירי ההתנגדות כתצהירי עדות ראשית. הכל, על אף שבית המשפט בהחלטותיו הותיר לנתבעים פתח להגשת בקשות כאמור, והבהיר כאמור גם את משמעות אי הגשתן.

מעבר לדרוש יצויין, כי אף עפ"י הדין וההלכה הפסוקה, ברירת המחדל היא כי תצהיר ההתנגדות, ההופך לכתב הגנה, אינו מהווה ראייה בתיק (ראו והשוו ע"א 8493/06 עיזבון כהן נ' הבנק הבינלאומי (17.10.10), וכן בספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12 תשע"ו), בעמ' 767). מקל וחומר שכך הם פני הדברים מקום בו הובהרו הדברים במפורש בהחלטות בית המשפט מיום 2.12.15 ומיום 9.5.16.

בנסיבות אלו, ובהעדר ראיות מטעם הנתבעים (משאף לא התקיים דיון של ממש וחקירת מצהירים במסגרת ההתנגדות) – משמעות הדבר היא כי יש להכריע בתיק על סמך כתבי הטענות, תצהיר התובע, וחקירתו הנגדית.

חרף האמור אציין, כי בבואי ליתן את פסק הדין, וכפי שיפורט להלן, לא התעלמתי מתצהירי ההתנגדות שהוגשו מטעם הנתבעים, ולמעשה מצאתי לבחון אותם כאילו הוגשו כראייה לתיק, תוך מתן הדעת לעובדה שהנתבעים לא נחקרו נגדית על תצהירים אלו, על כל המשתמע מכך.

גדר המחלוקת בין הצדדים

כפי שפורט לעיל, במסגרת תצהירי ההתנגדות שהפכו לכתב הגנה, לא הכחישו הנתבעים כי הביעו נכונות לערוב לחובו של החייב העיקרי, לא הכחישו כי חתמו על הסכם פירוק השיתוף כערבים וכן על כתב הערבות ועל שטר החוב, ולא טענו כל טענה וחצי טענה הנוגעת לתוקפו של הסכם פירוק השיתוף.

הגנתם של הנתבעים כפי שנפרסה בכתב הגנתם, התמקדה בטענה כי ערבותם חסרת תוקף מן הטעם שממילא הובהר לתובע כי אין הם בעלי אמצעים לפרוע את החוב ככל שיידרשו; וכן כי יש לבטלה מחמת העובדה כי לא הוסברה להם משמעות הערבות ומחמת אי גילוי מהותי בדבר ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניין גן האירועים.

זוהי, אפוא, חזית המחלוקת בין הצדדים ואין בלתה
.

אין צריך לומר, כי עפ"י הדין, משניתנה לנתבע רשות להתגונן, מהווה התצהיר כתב הגנה, והנתבע לא יורשה להרחיב את יריעת הגנתו מעבר לטענות שנטענו בתצהירו. סיכם את הדברים בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) בפסק דינו ברע"א 271/14 רז נ' פלד (27.1.14):
"הלכה היא כי בהיעדר הוראה אחרת, משניתנה לנתבע בסדר דין מקוצר רשות להתגונן, ישמש תצהירו כתב הגנה, כאשר הנתבע לא ירחיב את יריעת הגנתו מעבר לאמור בתצהירו [ראו:
בר"ע 36/66 גרינברג נ' אלון, פ"ד כ
(3) 3, 4-3 (1966); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 821 (מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: גורן)]... יתר על כן,
תקנות 210
ו-213 לתקנות מקנות לבית המשפט סמכות להתנות את מתן הרשות להתגונן, או להתיר לנתבע להתגונן רק לגבי חלק מטענות ההגנה שהעלה בבקשתו ... לכללים הנזכרים תפקיד

כפול –

להגשים את מטרתו של סדר הדין המקוצר ומנגד למנוע מן הנתבע להוסיף על נימוקי ההגנה טענות עליהן נמנע מלהצהיר – וייעודם לשמור על האיזון הראוי בין היתרון הדיוני השמור לתובע בסדר דין מקוצר לבין זכות הנתבע להביא הגנתו [ראו: זוסמן, בעמ' 692;
ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד
(3) 304, 311 (1990) (להלן: עניין בליט)]".

(וראו גם ע"א 7451/96 אברהם ואח' נ' בנק מסד בע"מ ואח', פ"ד נג(2), 337).

לא זו אף זו. כאמור, בהודעות ובקשות שונות שהגישו הנתבעים לתיק לאחר שהוחלף ייצוגם, נטען כי הסכם פירוק השיתוף לקיומו ערבו דינו להתבטל. ואולם, לא זו בלבד שהנתבעים לא ביקשו לתקן את כתב הגנתם על מנת לכלול במסגרתו טענות במישור זה, אלא שהם טענו במפורש ובמפגיע כי האכסנייה המתאימה לבירור טענות אלו אינה במסגרת ההליך דנן, אלא במסגרת תביעה עצמאית שברצונם להגיש, לה יהיה צד גם השותף האחר גיא.


לאחר שנדחתה בקשתם לעכב את ההליכים, וחרף הצהרתם לפרוטוקול הדיון מיום 9.5.16, לא הוגשה ע"י הנתבעים כל תביעה ו/או בקשה להתיר הגשת תביעה שכנגד ו/או כל בקשה אחרת הנוגעת לבירור טענות הנתבעים בדבר תוקפו של ההסכם, ומשכך יש להניח כי טענות אלו נזנחו, או לכל הפחות נזנחה כל טענה כי יש להן השלכה על ההליך שבפני
י.

כך או כך, ובהתחשב בכך שכזכור טענות אלו לא בא זכרן בכתב ההגנה, אין מנוס מן המסקנה כי בכל הנוגע להליך זה אין להן כל רלוונטיות ואין הן באות בגדרי המחלוקת הנתונה להכרעתי.

ודוק. בניגוע לטענות ב"כ הנתבעים בסיכומיו, אין מדובר בטענה משפטית גרידא הנלמדת מן הטענות העובדתיות שפורטו בתצהירי ההתנגדות. מדובר בטענה עצמאית, המבוססת – כפי שטענו הנתבעים עצמם – על עניינים שבמערכת היחסים שבין התובע לבין שותפו לשעבר אשר לא פורטו ולו בדוחק בתצהירי הנתבעים. ודוק. הטענות עצמן אף הן לא פורטו בהרחבה בבקשות שהוגשו מטעם הנתבעים שכן במסגרתן טענו הנתבעים כזכור כי דין הטענות להתברר בכלל בהליך אחר.

לפיכך, ברי כי מדובר בהרחבת חזית מובהקת שאין להתירה.

מטעם זה, במעמד דיון ההוכחות שהתקיים לא התרתי את חקירתו הנגדית של התובע בסוגיות אלו, ואף לא אדרש להן (מקום בו כאמור ממילא לא פורטו בפני
י) במסגרת פסק הדין.

נפנה, אפוא, לבחינת טענות ההגנה של הנתבעים לגופן.

דיון והכרעה
נקודת המוצא לדיון היא כי נטל ההוכחה בהליך מוטל על כתפי הנתבעים וזאת משמדובר בתביעה שטרית, ובהעדר כל מחלוקת על כך שהנתבעים אכן חתמו על שטר החוב, ואף חתמו על כתב הערבות ועל ההסכם לקיומו ערבו.

כזכור, הנתבעים טענו כי כבר במעמד חתימת הערבות, היה ברור לתובע כי אין הם יכולים לעמוד בתשלום החוב בשל מצבם הכלכלי, ולפיכך, כך טענו, חתימתם על הערבות אינה מחייבת.

בנוסף טענו הנתבעים כי יש לבטל את ערבותם משלא הובהרה להם משמעות חתימתם על הערבות וכן משהוסתרו מהם פרטים מהותיים.

דין הטענות להידחות.

ראשית ביחס לטענה כי חתימתם אינה מחייבת בשל כך שהבהירו מראש את מצבם הכלכלי וכן לטענה שלא הובהרה להם משמעות הערבות. טענות אלו משמעותן למעשה כי הנתבעים חתמו "סתם", מבלי להבין את משמעות חתימתם ומבלי להתכוון אליה. אין בידי לקבל טענות אלו.


הנתבעים, שניהם אנשים מבוגרים, הנתבע 1 הינו רב וראש כולל, ושניהם חתמו, כאמור, על ערבות לקיום חיוביו של גיא על פי ההסכם.

יתר על כן, מתצהירי הנתבעים עולה כי למעמד החתימה קדם דין ודברים של בירור היתכנות החתימה על ערבות והללו הביעו נכונות לחתום כערבים, בין היתר בשל היכרותם עם הצדדים (ראו סעיף 5 ואילך לתצהיר ההתנגדות של הנתבע 1 וסעיפים 7-10 לתצהיר ההתנגדות של הנתבע 2).

הנתבעים מודים כי קודם לחתימה על הערבות הוקרא להם ההסכם ע"י ב"כ התובע (סעיף 15 לתצהיר ההתנגדות של הנתבע 1 וסעיף 16 לתצהיר ההתנגדות של הנתבע 2).

הנתבעים חתמו על כל עמוד מעמודי ההסכם, חתמו על כתב הערבות במסגרתו הובהר במפורש כי הם ערבים לכל התחייבויותיו של גיא עפ"י ההסכם, וכן חתמו על שטר החוב.

על כל אלו חתמו במעמד התובע ובא כוחו, וכל שאלה שרצו לשאול או הסתייגות שרצו להביע – יכלו לעשות כן במעמד זה, אך אין לקבל את הטענה כי חתמו על המסמכים ללא כוונה לעמוד מאחורי חתימתם.

הכלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, וכלל זה הוחל בפסיקה באופן מפורש גם על חתימה על ערבות (ראו, למשל ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2), 145, על הפסיקה הנזכרת שם). עוד נפסק, כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (שם, על הפסיקה הנזכרת שם).

בענייננו, מעבר לכך שהנתבעים העלו את הטענות באופן סתמי בתצהיריהם, אולם לא הביאו כל ראייה לתמיכה בהן .

יתר על כן. בתצהירו הדגיש התובע כי ההסכם נחתם ע"י הנתבעים לאחר שאלה קראו אותו והבינו את תוכנו והוא אף הוקרא להם ע"י ב"כ התובע והוסבר להם (סעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). התובע העיד בפני
י – עדות אשר היתה מהימנה עליי ומכל מקום לא נסתרה – כי עובר לחתימתם על כתב הערבות הוסברה להם משמעות הערבות:

"ש: מה בדיוק הוסבר לערבים שהם חתמו על הערבות?
...
ת: הסבירו להם מה שכתוב בפירוק שותפות, שיהיה בעיה עם בעלי קרקע, יש חובות בבנקים ולספקים.
ש: מה המשמעות שהם ערבים להתחייבות של גיא
ת: הסבירו להם, הסבירו שיש לו חובות לכל מיני גורמים לבעלי קרקע וספקים. אני זוכר אותו יום עורך הדין הושיב אותנו ונתן העתק מה כתוב בפירוק שותפות יכלו לא להסכים הם הסכימו וחתמו"

(עמ' 12 לפרוטוקול ש' 20 עד עמ' 13 ש' 3).

כאמור, על פי ההלכה הפסוקה, ואף מבלי להידרש לכך שמדובר בטענות בע"פ בניגוד למסמך בכתב, על הצד הטוען כי חתימתו אינה תופסת או כי לא הבין על מה הוא חותם, הנטל להוכיח טענה זו, כאשר אין די בטענות בעלמא אלא יש להוכיח גרסה זו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (ראו פסק הדין הנזכר לעיל בעניין יולזרי, והפסיקה הנזכרת שם).

בנסיבות אלו, ובהעדר כל ראיה לסתור, הרי שגם לו היו תצהירי ההתנגדות שהוגשו מטעם הנתבעים מתקבלים כראייה בתיק, לא היה די בכך על מנת לעמוד בנטל לסתירת החזקה, ולפיכך ברי כי יש לדחות את טענות הנתבעים כי לא ידעו על מה הם חותמים וכי לא התכוונו לחתימתם, טענות שממילא הנטל להוכיחן עליהם והם לא עמדו בו.

אשר לטענה כי הוסתרו מן הנתבעים פרטים מהותיים בנוגע להליכים הפליליים שהתנהלו נגד החברה והשותפים בעניינו של גן האירועים, ובעיקר העובדה כי הוצא צו הפסקה שיפוטי לגן האירועים.

גם טענה זו נטענה בעלמא, נדחתה ע"י התובע בתצהירו, והוא אף לא נחקר נגדית בסוגייה זו.

מעבר לכך, עיון בהסכם פירוק השיתוף מעלה כי ההליכים הפליליים שהתנהלו זכו להתייחסות ברורה נרחבת ומפורשת בו והם מוזכרים בו כמה וכמה פעמים (ראו, למשל, בסעיפים 2(ו), 2(י), 3(א), 5(ו)) ובנסיבות אלו, כמובן שהיה על הנתבעים – ככל שסברו כי מדובר בעניין מהותי – לשאול ולברר ואף לסייג את התחייבותם ככל שימצאו לנכון אך הם לא עשו כן.

מכל מקום, אף טענת אי הגילוי הינה טענה שהנטל להוכיחה חל על הנתבעים, וכזכור הם לא הביאו כל ראייה מטעמם בסוגייה זו או בכלל.

הנתבעים הוסיפו וטענו, כי עד לנקיטת הליכי הגבייה נגדם לא ידעו כי גיא לכאורה אינו עומד בהתחייבויותיו עפ"י ההסכם משלא התובע ולא גיא הביאו את העניין לידיעתם.

בהקשר לטענה זו, נטען בסיכומי ב"כ הנתבעים כי בהתאם לסעיף 6 לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967 הערב מופטר מערבותו מקום בו גרם הנושה לאי מילוי החיוב הנערב או גם לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב ונגרם על ידי כך נזק לערב; וכן הפנה ב"כ הנתבעים סעיף 26 לחוק הערבות, אשר אף הוא מחייב את הנושה להודיע לערב על כך שהחייב אינו מקיים את חיובו, ואחרת
- יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך.

מבלי להידרש לעומקה לסוגיית היחס בין הוראות חוק הערבות להוראות פקודת השטרות ותחולת הוראות חוק הערבות על ערבות שטרית, על פני הדברים דין הטענה להידחות, שכן גם טענה זו היא טענה שעל הנתבעים להוכיח אותה, והם לא הביאו כל ראייה להוכחתה. לא כל שכן, שלא הוכח ולו בדוחק או ברמז מהו הנזק שנגרם לנתבעים בעקבות השיהוי הנטען בהודעה על ההפרה, שהרי עפ"י לשון החוק עצמה, הערב מופטר רק עד גובה הנזק שנגרם לו.

מכל מקום, התובע העיד בפני
י אף בסוגייה זו, כי פנה הן אל גיא והן אל הנתבעים פניות רבות בע"פ. התובע העיד, כי תחילה ביקש להימנע ממימוש הערבות, ופנה אל הנתבעים, מתוך ניסיון להניע אותם שיגרמו לגיא לקיים את התחייבויותיו כלפיו, ורק בלית ברירה פנה אל הנתבעים שיפרעו את חובו של גיא לו ערבו. עדות התובע, כאמור, היתה מהימנה בפני
י, ומכל מקום היא לא נסתרה בכל ראייה.

עוד אציין בהקשר זה, כי בסיכומים טען ב"כ הנתבעים כי מעדות התובע עלה אף התובע לא התכוון כי הנתבעים יערבו לחוב וישלמו אותו ככל שגיא לא ישלמו, וכי הוא החתימם על הערבות רק על מנת להפעיל לחץ על החייב העיקרי.

לא מצאתי ממש בטענה זו. אין ספק כי מטרתו הראשית והעיקרית של התובע היתה כי גיא יפרע את חובו כלפיו, והוא ביכר לעשות כל מאמץ לגרום לו לעשות כן, תחת דרישה מן הנתבעים לפרוע חוב זה. על אף האמור, אינני סבורה כי בכך ויתר על זכותו לפרוע את החוב מהם, ככל שהמאמצים והלחצים לא נשאו פרי (כפי שאכן קרה).

עוד יש להוסיף בהקשר זה, כי בכתב הערבות וההתחייבות עליו חתמו, הצהירו והתחייבו הנתבעים 1-2 במפורש כי "ערבותנו זו היא בלתי מותנית בכל תנאי שהוא לרבות הדרישה לפנות אל השותף הנותר הנ"ל תחילה".

לפיכך, אף דין טענתם זו של הנתבעים – שממילא לא הוכחה ואף לא הוכחה נפקותה (דהיינו כי נגרם לנתבעים נזק כלשהו כתוצאה מהתנהלות התובע בהקשר זה) – להידחות.

בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך אציין, כי הנתבעים לא חלקו באופן אמיתי וענייני על סכום החוב שמולא ע"י התובע בשטר החוב, וממילא לא הביאו כל ראייה בעניין זה.

הנתבעים אמנם טענו כי גיא טען בפני
הם כי שילם סכומים על חשבון החוב, אולם ממילא טענות אלו אינן סותרות את טענות התובע (אשר הפחית מן הסכום שננקב בשטר החוב סכומי כסף בסך מאות אלפי ₪ ששולמו לו ע"י גיא), וממילא הנתבעים לא ביקשו לזמן את גיא לעדות ואף לא הביאו כל ראייה אחרת בעניין.

סוף דבר, דין טענות הנתבעים להידחות ודין התביעה להתקבל במלואה.

פועל יוצא מכך, כי הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד הנתבעים ישופעלו.

הנתבעים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות התובע ובשכר טרחת ב"כ בסכום כולל של 25,000 ₪.


ניתן היום,
י"ח אדר תשע"ז, 16 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.







[1]

כפי הנראה מדובר בטעות סופר, שכן נרשם כי הנתבעים ערבים כלפי השותף הנותר ביחס להתחייבויות השותף הנותר, אולם מהקשרם של הדברים ברור מעל לכל הספק כי הכוונה היא כי הנתבעים ערבים כלפי השותף הפורש (הוא התובע) בגין התחייבויות השותף הנותר (הוא גיא).








א בית משפט שלום 15630-07/14 אבנר יהונתן מלכה נ' יצחק רפאל אבוחצירא (פורסם ב-ֽ 16/03/2017)