פסקי דין על יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים | פסקי דין על אלון ע. מהנדסים | פסקי דין על רו"ח חן ברדיצ'ב

1594/04 פשר     18/04/2005




פשר 1594/04 יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ, אלון ע. מהנדסים בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב





1. יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ

2. אלון ע. מהנדסים בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד רון טורקלטאוב
המבקשות:

-- נ ג ד --
1. רו"ח חן ברדיצ'ב

בתפקידו כנאמן בהקפאת הליכים של חברת טלמניע בע"מ

2. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עוה"ד יריב שי ישינובסקי
המשיבים:

החלטה

מונח בפני
ערעורן של החברות יוסף משה מהנדסים ואלון י' מהנדסים (להלן: המערערות), על החלטת הנאמן בהקפאת ההליכים של חברת טלמניע בע"מ לדחות את תביעת חובן בשל איחור בהגשתן. עיינתי בטענות הצדדים, וזו החלטתי.

1. הבעיה המונחת בפני
הינה בעיה משפטית עקרונית, אשר טרם זכתה להתייחסות עקרונית בפסיקה; האם ועד כמה, מן הראוי להחיל על היכולת להאריך מועד בהקפאת הליכים (בקשה לפשרה או הסדר), דין דומה לזה שקבעה ההלכה הפסוקה בעניין סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כפי שהוחל אף בפירוק חברה. זאת, כאשר לכאורה עניין לנו בדין דומה, הן מבחינת מהותו והצדדים עליהם הוא חל, והן מבחינת ניסוחה של תקנה 21(ב) לתקנות החברות (בקשה לפשרה והסדר).
באורח בסיסי, עניין לנו בדין דומה אשר נועד להשיג מטרה דומה: הצבת "רף קשיח" לגיבוש מצבת תביעות החוב, אשר מעבר לו קמה, הן לחייב והן לנושים, זכות מהותית שלא להיות "מוטרדים" עוד בידי תביעות חוב חדשות, כאשר חריגה מכלל זה מותרת על-פי דין אך ורק מטעמים מיוחדים שירשמו. מקרים בהם הוכח להנחת דעת בית המשפט, כי הנושה המאחר לא יכול היה, באורח אובייקטיבי, להגיש את תביעתו במועד. זאת, כאשר נפסק במפורש כי מחדל בעניין זה הינו מהותי ולא פרוצדורלי, וגורר את אובדנה המוחלט של זכות התביעה כנגד החייב חדל הפרעון. זאת, אף במקרים בהם עסקינן בתביעה כנה ואמיתית, אשר אובדנה פוגע בזכות הקניין של הנושה וגורם לו נזק, ובלא האיחור לא היתה כל מניעה מלקבל את התביעה במלואה (פש"ר 237/97 בש"א 18484/01 לבידי זהב נ' שדה).

2. אין ספק, כי דין זה הינו נוקשה, ועשוי להסב לנושים מאחרים נזק כבד, אשר אינו תלוי בהכרח באשם או ברשלנות מצד הנושה המאחר; על רקע זה התבססה ביקורת על ההלכה הפסוקה ועל הדין, בטענה כי ככל שעסקינן בפירוק חברה המסתיים בחיסול (להבדיל מהליכי פשיטת רגל בהם קיימת גם המטרה לאפשר לחייב, בסופו של יום, לפתוח "דף חדש" בחייו), הרי שאין כל עילה לקדש באופן קיצוני שכזה את אינטרס ההסתמכות של הנושים על מצבת תביעות חוב נתונה. כל זאת בסייג כי הנושה שאיחר לא יהיה רשאי לתבוע חלק בדיבידנדים שחולקו טרם הגשת תביעת החוב; כך או כך, הדין המצוי נמנע מלאמץ גישה זו, וקבע - הן בפירוק והן בפשיטת רגל, כי הארכת מועד תנתן אך ורק במקרים חריגים ומצומצמים ביותר. קל וחומר, שאין בעצם העובדה כי הנושה תם-לב, ולא ידע בפועל על הליך חדלות הפרעון בכדי ליתן בידו הארכת המועד (ראה למשל האמור בפש"ר פש"ר 29/95, בש"א 59076/99 שושלת הנגרים נ' מימון וההלכות המוזכרות בו, עניין פש"ר 2253/99, בש"א 20208/02 פורטוגז).

3. טרם ניגש לשאלה, האם ועד כמה ראוי לאמץ גישה דומה בהקפאת הליכים, מן
הראוי להדרש לרציונל העומד בבסיס נכונות זו של המחוקק לפגוע באופן שכזה בזכות הקניין של נושים. ההלכה הפסוקה גורסת, כי ביצוע הפרסומים כדין (ברשומות ובעיתונות), כפי שהוא נערך בהליכי חדלות הפרעון השונים, מקימים ידיעה קונסטרוקטיבית של כל נושי החייב על אודות הליך חדלות הפרעון. זאת, לצד הנחה בסיסית של הדין, הגורסת כי ראוי לנושה להדרש למצבו של החייב לפחות אחת לשישה חודשים (המועד הקבוע לעניין הגשת תביעות חוב בפירוק ופשיטת רגל); נושה אשר אינו טורח לעשות זאת, עשוי להתפס כחוטא במעין-רשלנות, אשר מהווה הצדקה לאיזון אינטרסים המעדיף את אינטרס ההסתמכות והסופיות של החייב והנושים אשר הגישו את תביעותיהם במועד.

4. השאלה, האם ראוי להעתיק את אותו דין למסגרת דיני הקפאת ההליכים אינה פשוטה, ויש לו טעמים לכאן ולכאן; ברור הוא, כי אין די בניסוח הדומה כדי להוות טעם בלעדי לגזור גזירה זהה. לא בכדי, קבעה ההלכה הפסוקה המודרנית (ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים), כי לשון הטקסט מהווה את ראשיתו של המסע הפרשני, אשר מבקש לברר את תכלית הדין, קל וחומר שלא את סופו הנחרץ. מעבר לכך, ברור כי הביטוי העמום "טעמים מיוחדים", נתון מעצם מהותו לפרשנותו ושיקול דעתו של בית המשפט, לפי נסיבות המקרה והמדיניות השיפוטית הראויה בכל תחום ותחום.

5. סקירה של ההבדלים בין פירוק להקפאת הליכים מביאה, כאמור, טעמים
לכאן ולכאן.
העובדה הראשונה המזדקרת לעין, כאשר אנו בוחנים את ההבדלים בין התחומים, היא כי אינטרס ההסתמכות של החברה החייבת והנושים על הסופיות בגיבוש מצבת הנשיה הנטענת כנגד החברה היא קריטית ומהותית לאין-ערוך מאשר בפירוק, ועולה אף על זו שבפשיטת רגל. משעסקינן בהקפאת הליכים, מן הראוי להתחשב בכך שהמטרה לשקם את החברה החייבת, אגב הסדר, הינה מטרה ראשית, אשר יכולה להיות מסוכלת על-נקלה אם תאמץ הפסיקה גישה "ליברלית" מדי כלפי נושים המאחרים להגיש תביעות חוב.
לא זאת, אלא אף זאת; לצד האינטרס של החברה החייבת, ישנה חשיבות ראשונה במעלה להסתמכותם של הנושים על הסופיות שבגיבוש מצבת הנשייה הנטענת בתום המועד להגיש תביעות חוב. זאת, באשר עצם היכולת לחזות את שיעור הדיבידנד הצפוי לכל קבוצת נשיה, מסתמכת על היחס בין מצבת הנשיה לסכום המוצע במסגרת ההסדר. אין צורך להכביר מילים על כך, כי שיעור דיבידנד חזוי זה הינו השיקול המרכזי באומד-דעתם של נושים השוקלים בהצבעתם בעד ההסדר או נגדו. יוצא, כי תביעת חוב מאוחרת, במיוחד אם סכומה גבוה באופן יחסי, עשויה "לטרוף את הקלפים", ולהביא את יתרת הנושים למצב בו הם מגלים בדיעבד כי הסכמתם ניתנה תוך הסתמכות על מצג מוטעה, ויתכן והיו מצביעים אחרת לו ידעו את העובדות לאשורן. מסקנה נוספת מן האמור לעיל היא, כי אין די, דרך משל, בפתרון אשר "יסתפק" בשלילת זכות ההצבעה של הנושה המאחר (קרי, אי מתן יכולת להפוך את תוצאות האספה בדיעבד).

6. לצד שיקול כבד משקל זה, המושך לכיוון אימוץ ההלכה הנוקשה מתחום הפירוק לדיני הקפאת ההליכים, קיימים גם שיקולים אחרים, המושכים לכאורה לכיוון מנוגד.
ראשית, מן הראוי לציין כי בעוד בפירוק ופשיטת רגל קיים מועד ברור אחד של שישה חודשים אשר נקבע בידי המחוקק, הרי שהמועדים בהקפאת הליכים הינם מועדים שנקבעים בכל מקרה ומקרה, לפי החלטת בית המשפט. מעצם טיבה של הקפאת ההליכים וסד הזמנים בה היא מצויה בדרך-כלל, הרי שמועדים אלו נוטים להיות קצרים באופן ניכר משישה חודשים. כך למשל, בנסיבות המקרה הנוכחי, דובר בתקופה בת 45 יום, כאשר לא פעם ניתנות אף תקופות קצרות עוד יותר. אין ספק, כי מצב זה רחוק מלהיות אופטימלי, אולם לא פעם, אין בפני
הנאמן ובית המשפט ברירה אמיתית. לא פעם, עסקינן בחברות אשר היכולת להפעילן במסגרת הקפאת הליכים הינה קצרת-מועד ומסוכנת, דבר המביא את הנאמן להשקיע את כל מאמציו לגבש הסדר ולאשרו במהירות האפשרית, באשר אם לא יעשה כן, עשויה החברה "להתפורר בין ידיו", באופן אשר יסכל את השיקום ויפגע אנושות בכל הנושים.
העולה מעניין זה, הינו בעל נפקות כפולה:

א. הסיכון הקיים שנושים של החברה יחמיצו את המועד הקצר הינה גדולה, לאין-ערוך, מאשר בפירוק. אמנם, לפי התקנות מחוייבת החברה להצהיר על כל נושה מהותי בבקשה למתן הוראות (חובה שעל משמעות הפרתה אעמוד להלן), אולם לא תמיד מתקיים דבר זה הלכה למעשה במאת האחוזים; כמו כן, עשויות ליפול מחלוקות בין החברה לנושים נטענים, טעויות מצד הנאמן וכיוצא באלו אפשרויות, אשר הופכות את אותה מטריית הגנה בדמות דרישה שבחוק לרחוקה משלמה.
זאת ועוד; ככל שבנושים עסקינן, הרי שהרציונל הבסיסי העומד מאחורי המועד בתקנה 71(ב) לתקנות פשיטת הרגל - כי ראוי שנושה ידרש למצבו של החייב, אחת לשישה חודשים, אינו מתקיים בהקפאת הליכים, באשר ברור כי אין זה מציאותי או לגיטימי להניח א-פריורית, כי כל נושה חייב להדרש למצבם של כל חייביו מדי תקופה בת שבועות בודדים.

ב. מן הראוי לשים לב, כפי שאמרנו לעיל, כי, בניגוד למצב בהליכי חדלות פרעון אחרים, המועד הקובע לא נקבע בידי המחוקק, אלא בידי בית המשפט. דבר זה עשוי להביא להיקש ממשמעותו של הבדל זה בתקנות סדר הדין האזרחי; בעוד שמועד שנקבע בידי המחוקק, ניתן להארכה אך ורק מטעמים מיוחדים שירשמו, הרי שהיכולת להאריך מועדים שנקבעו בידי בית המשפט הינה גמישה ורחבה יותר. אמנם, בנסיבות המקרה הנוכחי קיימת הוראה מיוחדת המגבילה לכאורה גמישות זו, ודורשת טעמים מיוחדים, אולם חרף זאת, מן הראוי לקחת אף את ההבדל דנן בחשבון - בעיקר בכל האמור ביכולת לפרש עד כמה צר הוא חריג "הטעמים המיוחדים" בעניין הקפאת הליכים.

7. זאת ועוד; כאשר בהקפאת הליכים עסקינן, קיים שיקול נוסף אשר ראוי להתחשב בו, בכל האמור בהארכות מועדים - והוא החשש לניצול לרעה של "הרף הקשיח" בידי החברה. מן הראוי לזכור, כי בניגוד להליך פירוק כפוי, הרי שהיוזמה להקפאת הליכים באה מן החברה עצמה. דבר זה מקים חשש כבד העומד תמיד "ברקע הדברים", והוא כי ההליך ינוצל לרעה בידי בעלי מניות חסרי תום-לב, המבקשים להשתמש בהליך השיקום כ"הליך שמיטת חובות". הליך אשר בסופו ירכשו הם עצמם את החברה, בין אם במישרין ובין אם באמצעות "עסקה סיבובית" (להדגמת עניין זה, אין צורך להרחיק לכת, ודי לעיין בדברים שנאלצתי להעיר בנסיבותיו של תיק זה עצמו, בפש"ר 1594/04, בש"א 21021/04 בעניין טלמניע בע"מ).
במה דברים אמורים? בכל האמור בתביעת חוב, עולה חשש כי בעלי שליטה המעוניינים להכשיל את נושיהם, ישתמשו בהקפאת הליכים, תוך הכנסת ההליך ל"סד זמנים" מהיר (למשל: במצב בו קיים משקיע אחד, המגביל את הצעתו בזמן), אשר יביא למתן מועדים קצרים ביותר להגשת תביעות חוב. זאת, תוך תקווה כי חלק מהנושים "יפלו בפח" ויחמיצו את המועד הקובע, דבר אשר יגרום להם לצאת כשידיהם על ראשם.

8. מהו, איפה, הדין הראוי? דומה, כי מכל האמור לעיל, אין ספק כי אין זה ראוי לנקוט
בפתרון פורמליסטי ואוטומטי, אשר יאמץ את ההלכה מתחום דיני הפירוק as is לתוך דיני הקפאת ההליכים, תוך התעלמות מן ההבדלים המשמעותיים הקיימים בעניין זה בין ההליכים השונים. אין ספק, כי היקש הינו אפשרי, הן בשל לשונו הדומה של הדין והן לפי הכללים המנחים בהלכת ע"א 3911/01, כספי נ' נס - אולם מן הראוי לעשותו בזהירות, תוך התחשבות בהבדלים, ובמבנה הדינמי והגמיש של הקפאת ההליכים, על איזון האינטרסים המיוחד לה.

אין ספק, כי גם על הפתרון, בכל האמור בהארכות מועד, להיות גמיש יותר מאשר ההלכה הקיימת בפירוק ופשיטת רגל, ולגלות יתר התחשבות בנסיבות המקרה. אמנם, יש להדגיש כי גם כאן, מן הראוי ליתן תוקף לרצון המחוקק, אשר הורה אותנו כי עסקינן בחריג; אי לכך, חובה להקפיד שלא להופכו לכלל בדרך של פרשנות מקלה מדי וזאת לזכור; כל ההליך של "הארכת מועד" הינו לכשעצמו חריג לחובה לעמוד בלוח זמנים. התוצאה הינה כי באורח בסיסי, מן הראוי לאמץ את האמור בעניין שושלת הנגרים, כי אי-ידיעה בתום-לב מצד הנושה, אין בה לכשעצמה כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד - קל וחומר שלא, כאשר האיחור נפל בשל התרשלותם של הנושה או באי-כוחו.

9. דומה, כי כאשר אנו דנים בהקפאת הליכים, הרי שלצד הבחינה ה"מסורתית" של הטעם האובייקטיבי בגללו נמנע הנושה מהגשת תביעתו במועד, מן הראוי לשקול גם את כל אלו:

א. מידת האיחור, יחסית למועד שקצב בית המשפט.

ב. עד כמה עשויה תביעת החוב החדשה להשפיע על הסדר הנושים שהתקבל, אם התקבל. קרי, ככל שעניין לנו בתביעה גדולה בשיעורה יחסית למצבת הכללית של שיעור החוב,כך תקטן הנטיה ליתן הארכת מועד - זאת הן משום שקבלתה תהפוך על פניו את אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים בהשפיעה באורח ניכר על שיעור הדיבידנד, והן משום שככל שעסקינן בנושה גדול יותר (למצער לטענתו), כך ניתן להעיר כי ראוי היה לו, על-פי השקפת הדין, להיות מעודכן באורח שוטף יותר בדבר מצבו של החייב.

ג. עמידת החברה בדרישת התקנות, בכל האמור לחשיפת רשימת נושיה; מן הראוי ליתן את מלוא הנפקות לדרישת התקנות, אשר מבוססות על הרציונל של חשיפת מלוא המידע על החברה ומצבת חובותיה,בעת שהיא פונה לבקש את עזרת בית המשפט על פי הדין. בעניננו, חובה על החברה למסור רשימה מלאה של נושיה, ובשום פנים ואופן לא להשמיט ממנה נושים שקיומם ידוע לה.
לעניין זה, ראוי להעיר כי בדיני פשיטת רגל, מיוחסת חשיבות רבה לחובתו של החייב (בעיקר כאשר החייב עצמו הוא המבקש את הגנת הדין), ליתן דו"ח מפורט של עסקים ונושים, כאשר הפרה גסה ובוטה של חובה זו על ידי החייב עשויה להעניק, במקרים מתאימים, הארכת מועד לנושה שנפגע, או אף להביא לביטולם של הליכי פשיטת הרגל מחמת ניצול לרעה (ראה, בין היתר, עניין פש"ר 2440/99 בש"א 13353/02 בש"א 20824/02, קינג השכרת רכב נ' בן-עמי בבר, וכן עניין בש"א 6444/03 ציון חברה לביטוח נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייבים פרימר שרה ומנחם).
ראוי להקפיד על עמידה בחובת הגילוי מכח קל וחומר, כאשר עניין לנו בהקפאת הליכים; זאת, גם מהחשש המהותי לניצול המועדים הקצרים לרעה בידי החברה ובעלי מניותיה. אי לכך, ראוי יהיה לשקול, במקרים מתאימים (ובעיקר כאשר הפגיעה ביתר הנושים אינה מהותית), שלא לחסום נושה מאחר, מקום בו החברה עצמה לא טרחה לציינו כנושה במסמכי הקפאת ההליכים שהגישה, וזאת בלא כל נימוק ראוי לשמו. יתכן אף, כי במקרים מתאימים ראוי יהיה לשקול פתרון דומה לזה הקיים בדיני פשיטת הרגל האמריקאים, לפיו יסוייג ההפטר מחובות עבר, באופן שלא יחול על חוב שהחייבים נמנעו מלהצהיר עליו. אמנם, פתרון זה אינו הולם מצב בו נרכשה החברה בידי צד ג' זר ותם-לב, אולם ניתן יהיה, בלא לקבוע מסמרות, לשקול את השימוש בו בהסדרי נושים בהם קנו בעלי המניות עצמם את החברה או שמרו על שליטתם בה בדרך אחרת, או בהסדרים הכוללים פטור מערבויות אישיות של בעלי המניות - במקרה זה, יתכן וההפטר יחול על החברה, אך יסוייג בכל האמור בבעלי המניות עצמם.

10. השאלה הנשאלת בנקודה זו, הינה מה דינם של מצבים בהם עניין לנו בחוב שנוי
במחלוקת כנה (להבדיל ממחלוקת ה"מיוצרת" בדיעבד בחוסר תום-לב, אך ורק בכדי להצדיק את אי הכללתו של הנושה במסמכי הקפאת ההליכים). בעניין זה, ראוי להעיר כי היקפה וחשיבותה של חובת תום-הלב, יתכן ויש בה בכדי להצדיק את חיובה של החברה לחשוף את קיומם של נושים כאלו. זאת, כמובן, בלא להודות בצדקת טענותיהם; כך למשל, ניתן להכלילם במסגרת סעיף העוסק בנשיה נטענת, או בנשיה נתונה במחלוקת. עם זאת, מן הראוי להעיר, כי הדברים נכונים אך ורק למקום בו טענתו של הנושה לחוב היתה מפורשת, גלויה ואינה משתמעת לשתי פנים עוד בטרם הגשת הבקשה להקפאת הליכים.

11. ומן הכלל אל הפרט; שקלתי את טענות הצדדים במקרה הנוכחי בכובד-ראש, ואודה ואתוודה כי התלבטתי לא מעט באשר לדרך בה ראוי להילך בנסיבות המקרה דנן - וזאת לאורה של רשימת השיקולים הנוגדים אשר תוארה לעיל. ספק גדול, אם בנסיבות המקרה דנן היתה התנהגות החברה מיטבית, וזאת בלשון המעטה (ומן הראוי להדגיש, כי הדברים מכוונים לבעלי השליטה לשעבר, ולא לנאמן). לא שוכנעתי לחלוטין, כי לא ראוי היה כי המערערת תכלל ברשימת הנושים, ולו כנושה נטענת שטענותיה מוכחשות על-ידי החברה.
אלא, שבנסיבות המקרה, החלטתי כי קיים טעם אחר ומכריע, אשר מכוחו ראוי לדחות את הערעור - והוא העובדה כי המערערת אחרה את מועד 45 הימים להגשת תביעת חוב, אף אם יקבע כי מניין המועדים מתחיל מהמועד בו ידעה, באופן פוזיטיבי, על הקפאת ההליכים. למחדל שכזה אין כל הצדקה, ודי בו לקבוע כי המערערת יכולה וראוי היה כי תגיש את תביעת חובה תוך עמידה במועד - למצער במועד מאוחר זה (וזאת - כולל בירור מהיר ומיידי של העובדות עם הנאמן, במקרה הצורך). מן המפורסמות הוא, כי בכל האמור בטעמים מיוחדים לאיחור, קובעת ההלכה הפסוקה באורח חד-משמעי, כי מרגע בו הסתיים הטעם המיוחד, חובה על הנושה לפעול ללא דיחוי ובאורח מיידי - ואף אין זה וודאי כלל ועיקר כי עומדת לרשותו מלוא התקופה המקורית (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי בע"מ נ' מפרק פאן-אל-א בע"מ).

בנסיבות המקרה הנוכחי, לא עמדה המערערת בדרישה זו, או באף אחת מהאפשרויות לאיחור שנימנו לעיל. וזאת בלא כל הסבר שיניח את הדעת, ודומה כי בנסיבות העניין, די בכך בכדי להצדיק את הסירוב ליתן בידה הארכת מועד.

מכל האמור לעיל, עולה כי דין הערעור להדחות.
בנסיבות המקרה, ולאור נזקה הכבד בלאו-הכי של המערערת, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום ט' בניסן, תשס"ה (18 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.
אלשיך ורדה
, שופטת
תפארת
1
בתי המשפט
פשר 001594/04
בשא 21258/04
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
כב' השופטת אלשיך ורדה

בפני
:









פשר בית משפט מחוזי 1594/04 יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ, אלון ע. מהנדסים בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב (פורסם ב-ֽ 18/04/2005)