פסקי דין על רחל פרץ | פסקי דין על אלי טביב

70295-09/16 עשא     10/04/2017




עשא 70295-09/16 רחל פרץ נ' אלי טביב








בית משפט השלום בראשון לציון



עש"א 70295-09-16 פרץ נ' טביב


תיק חיצוני: 512504-04-16


בפני

כבוד השופטת
כרמית בן אליעזר

מערערת
רחל פרץ


נגד


משיב

אלי טביב



פסק דין


1.
בפני
י ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר קבעה כי המשיב ביצע את פסק הדין ולפיכך יש לסגור את תיק ההוצל"פ.

2.
המחלוקת בין הצדדים נמשכת כבר פרק זמן לא מבוטל ובמהלכה נדרשו ערכאות שיפוטיות שונות לסכסוך בין הצדדים, ולפיכך מן הראוי להקדים מספר מילים על הרקע לסכסוך.

3.
ראשיתו של ההליך בפני
י בהליך שהתנהל בין הצדדים בפני
המפקחת על רישום הבתים המשותפים, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
ובמסגרתו הוסכם, בין היתר כי "בכל הנוגע לחצר, לא ימציא הנתבע (הוא המשיב דכאן) תוך 30 יום מהיום הסכמה מאומתת ע"י עו"ד של 6 בעלי דירות לשימוש שהוא עושה בחצר, יהיה על הנתבע לפנות את הלול מהחצר" (סעיף 4 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
).

4.
בהסתמך על פסק הדין שניתן ע"י המפקחת, ומשלטענת המערערת לא פעל המשיב על פיו, הגישה המערערת לבית משפט השלום בתל אביב יפו בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש (ה"פ 46450/01/16 פרץ נ' טביב).

ביום 13.3.16 ניתן פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב יפו (כב' השופט ברקאי), אשר ניתן בהעדר התייצבות מטעם המשיב לדיון שנקבע, אולם לאחר שהוגשה לביהמ"ש תשובת המשיב לבקשת הביזיון ובמסגרתה פורטו טיעוניו.

בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי ביחס לפינוי הלול מהחצר אכן מבזה המשיב את פסק הדין שניתן ע"י המפקחת. זאת נקבע, לאחר שביהמ"ש נדרש לטענות המשיב כי המציא חתימות מאומתות של בעלי 6 דירות (בהן הוא עצמו כבעל שני דירות) ולפיכך, לפי פרשנותו של המשיב את פסק הדין של המפקחת, עמד הוא בתנאיו. בית המשפט דחה פרשנות זו של המשיב, ואף קבע כי החתימות לא היו מאומתות ע"י עו"ד, ולפיכך קבע כי המשיב לא פינה את הלול, בניגוד להוראות פסק הדין.

בסיכום פסק הדין נקבע כי המשיב ביזה את פסק הדין של המפקחת, בכך שלא פינה את הלול אותו הציב בחצר, ולפיכך קבע ביהמ"ש כי המשיב ייקנס בסך של 800 ₪ לכל יום בו הלול יהיה מוצב בחצר וזאת החל מיום 5.4.16.

בהחלטותיו מיום 27.6.16 ו - 16.8.16, דחה בית משפט השלום בתל אביב את בקשת המשיב לבטל את פסק הדין, תוך ששב וקבע כי המשיב לא עמד בתנאים שנקבעו בפסק דינה של המפקחת משלא הומצאו החתימות המאומתות בהתאם לו, ולפיכך היה עליו לפנות את הלול.

5.
המערערת פתחה תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין שניתן ע"י בית משפט השלום בתל אביב, ובמסגרתו הגיש המשיב – הוא החייב בתיק ההוצל"פ – את הבקשה שההחלטה בה היא נשוא ערעור זה, במסגרתה טען כי הלול פונה ולפיכך יש לסגור את תיק ההוצל"פ.

ביום 8.8.16, לאחר דיון שקיימה בטענות הצדדים, קבעה כב' רשמת ההוצל"פ כדלקמן:

"תיק זה נפתח מכוח פס"ד לביזיון בימ"ש אשר קבע כי על החייב לפנות את הלול מחצר הבית המשותף...
מאידך, החייב טוען כי פינה את הלול ואין כרגע בלול תרנגולות. נותרו ארבעה קרשים אשר משמשים בסיס לשובך שנמצא ועודנו קיים מעל הלול.
לדיון התייצב אף שכן נוסף אשר אימת את מה שטען החייב.
הזוכה הגישה במעמד הדיון חו"ד מטעם מיכאל קרבצ'יק, מהנדס אזרחי ושמאי מקרקעין במקצועו, במסגרתה טוען כי הלול עדיין נמצא במקום נכון ליום 1.8.16.
לאחר ששמעתי את הצדדים, החלטתי לקבל את טענת החייב בנדון, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי אין תרנגולות בשטח.
נראה, כי המחלוקת שנותרה בין הצדדים, האם המבנה של הלול קיים או לא.
מהתמונות אשר הציג החייב עולה כי לא נותר במבנה דבר, וכי נותרו עמודים המשמשים בסיס לשובך.
בנסיבות אלה ולאחר שהחייב שילם את הסכום שנפסק בסעיף 6 עבור ההוצאות, אני סבורה כי פסה"ד קוים ויש לסגור תיק זה...."

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני
י.

6.
ביום 21.11.16 התקיים דיון בערעור בפני
י, במהלכו התברר כי המשיב הגיש ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב, אשר היה אותה עת תלוי ועומד. לאור זאת, הגיעו הצדדים להסדר דיוני במסגרתו הוסכם כי יש להמתין להכרעת ביהמ"ש המחוזי בת"א בערעור שהוגש ע"י המשיב.

7.
בד בבד, הוגשה ע"י המערערת בקשה למפקחת להבהרת פסק הדין, וביום 22.11.16 הוגשה הודעת המערערת לפיה לא מצאה המפקחת להידרש לבקשה להבהרת פסק הדין.

8.
ביום 16.1.17 הוגשה הודעת המשיב, לפיה, במעמד הדיון שהתקיים בערעור שהגיש על פסק הדין, קיבל את המלצת בית המשפט המחוזי למשוך את הערעור וזאת לאור החלטת כב' רשמת ההוצל"פ כי פסק הדין קויים על ידו. בו ביום, הוגשה הודעת עדכון גם מטעם המערערת בה הובהר כי הערעור שהוגש ע"י המשיב נדחה, וצורף פרוטוקול הדיון ופסק הדין.

במאמר מוסגר יוער, כי מפרוטוקול הדיון עולה כי אכן המשיב (המערער דשם) קיבל את המלצת ביהמ"ש והסכים לדחיית הערעור, והוא נימק את הסכמתו להמלצת ביהמ"ש לדחות את הערעור בכך שקיימת החלטה של כב' רשמת ההוצל"פ כי פסק הדין קויים. יחד עם זאת, אין בפרוטוקול ביטוי לטענת המשיב כי המלצת ביהמ"ש המחוזי התבססה על החלטת רשמת ההוצל"פ, ואף הובהר במעמד הדיון בערעור מפי ב"כ המערערת (המשיבה דשם) כי על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ תלוי ועומד ערעור בפני
י.

9.
ביום 22.1.17 הצעתי לצדדים להסכים כי הערעור שבפני
י יוכרע על סמך החומר הקיים בתיק ולאחר הגשת סיכומי הצדדים בכתב, והצעה זו התקבלה על דעת הצדדים.

10.
בסיכומיה טענה המערערת, כי יש לקבל את הערעור, וזאת מאחר ובניגוד לקביעת כב' רשמת ההוצל"פ, המשיב לא קיים את פסק הדין.

המערערת הדגישה, כי לכל אורך הדרך – הן בתגובתו לבקשת הביזיון, הן בבקשה לביטול פסק הדין בביזיון, והן בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב – התמצה טיעונו של המשיב בפני
הערכאות השונות בטענה שקיים את פסק הדין שניתן ע"י המפקחת בכך שהשיג את החתימות הנדרשות ולא בכך שפינה את הלול. המבקשת ציינה, כי טענות אלו נדחו פעם אחר פעם ע"י הערכאות המוסמכות בתל אביב.

המערערת הפנתה לכך שאף במעמד הדיון שהתקיים בפני
י, לאחר שהוזהר כדין, טען המשיב כי קיים את פסק הדין בכך שהשיג את החתימות, וכי הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב ולפיכך לא היה צריך לפנות את הלול, ואולם הדברים לא מצאו ביטוי בפרוטוקול הדיון.

המערערת הוסיפה וטענה, כי משנדחה ערעורו של המשיב ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב, הרי שאין עוד פתחון פה לטענותיו כי השיג את החתימות הדרושות, ולפיכך עליו לפנות את הלול, ועל אף זאת הוא מוסיף ועושה דין לעצמו.

המערערת שבה והפנתה לתמונות אותן הציגה ולחוות דעת המומחה מטעמה אשר קבעו באופן ברור כי הלול לא פונה, והוסיפה כי גם בימים אלה עומד הלול על כנו.

לפיכך, עתרה המערערת לביטול החלטת כב' רשמת ההוצל"פ מיום 8.8.16 ולחיוב המשיב ב – 800 ₪ קנס בגין כל יום שבו לא פינה המשיב את הלול.

11.
בסיכומיו טען המשיב כי דין הערעור להידחות.

המשיב שב והדגיש, כי המערערת מטרידה אותו באינספור בקשות והליכים שונים, כולם הליכי סרק.

המשיב טען, כי הלול פונה עוד בטרם ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, והפנה לכך שבית משפט השלום עצמו לא קבע כי הלול לא פונה, אלא כי לא קויימו התנאים להמשך פעילותו (קרי כי לא נאספו החתימות הדרושות), ואף הוסיף וקבע, בהחלטתו מיום 16.8.16 כי "ככל שהלול לא פונה, הרי יש לפעול על פי הדין". מכך, ביקש המשיב להסיק, כי בית משפט השלום בתל אביב לא קבע כי הלול לא פונה. המשיב הפנה לבקשה שהגיש, ביום 27.4.16 לביטולו של פסק הדין (הבקשה עצמה לא הוגשה), במסגרתה הצהיר כי את לול התרנגולות הוא פינה "כבר לפני 5 חודשים וכי במקום נותר רק שובך עם 4 יונים".

המשיב טען עוד, כי פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב, ניתן במעמד צד אחד וכלאחר יד, ושב וטען כי המערערת פועלת בחוסר תום לב, ועושה שימוש לרעה בהליכים שיפוטיים.

המשיב טען, כי רשמת ההוצל"פ הינה המותב היחיד אשר נדרש לטענתו העובדתית כי הלול פונה, שמע את ראיות ועדויות שני הצדדים בעניין, והכריע כי אכן הלול פונה כטענת המשיב, משלא נותר במבנה דבר – וכי רק נותרו עמודים אשר משמשים כבסיס לשובך, ומשכך הרי שהמשיב קיים את פסק הדין. המשיב שב וטען כי עפ"י הראיות שהוצגו לרשמת ההוצל"פ, מזה חודשים אין בלול תרנגולות כלל.

דיון והכרעה

12.
דין הערעור להתקבל.

בפתח הדברים יצויין, כי עפ"י ההלכה הפסוקה, בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ חל עקרון "הערכאה הכפולה", במסגרתו שומע בית המשפט את טענותיהם העובדתיות של הצדדים ודן בהן מחדש, (ראו, למשל, רע"א 406/15 קורץ נ' מפעלי תחנות בע"מ (4.8.15), על הפסיקה הנזכרת בסעיף 12 לפסק הדין). במסגרת הערעור שבפני
י, הוסכם כי בית המשפט יכריע ללא צורך בשמיעה חוזרת של חקירות הצדדים על סמך הראיות שהובאו בפני
רשמת ההוצל"פ ובמהלך הדיון בפני
י, ואולם עקרון הערכאה הכפולה בעינו עומד, ומכוחו אין בית המשפט מסתפק בבחינה האם נפל פגם בהחלטת רשמת ההוצל"פ אלא בוחן את טענות הצדדים לגופן.

13.
כעולה מן האמור לעיל, השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים, הינה האם קיים המשיב את פסק הדין של המפקחת על רישום המקרקעין, במובן זה שפינה את הלול אשר על פינויו הוסכם במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
בהחלטת המפקחת על רישום הבתים המשותפים.

שאלה זו נחלקת לשתי שאלות משנה: ראשית – מה היתה כוונת הצדדים שעה שהסכימו, במסגרת הסדר הפשרה, על פינויו של הלול – דהיינו – האם הוסכם על פינויו של המבנה כולו המכיל את הלול או שמא על פינוי המבנה מתרנגולות הא ותו לא; השאלה השנייה, הנגזרת מן הראשונה, האם פינה המשיב את מבנה הלול וככל שלא עשה כן ורק פינה את הלול מתכולתו – האם בכך עמד בחובתו מכח פסק הדין.

14.
ויושם אל לב, כי בשום שלב לא טען המשיב כי פירק ופינה לחלוטין את מבנה הלול. ההיפך הוא הנכון. מן התמונות שהוצגו בפני
י – הן ע"י המשיב והן ע"י המערערת – עולה בבירור כי מבנה הלול לא פורק, או למצער פורק רק בחלקו, אך לא פונה בשלמותו מן החצר. טענתו העיקרית של המשיב בפני
רשמת ההוצל"פ היתה כי פינה את הלול מתכולתו דהיינו כי כבר אין בנמצא תרנגולות בתוך הלול.

15.
כפי שצוטט לעיל, במסגרת פסק דינה של המפקחת נקבע, כי על מנת להותיר את הלול על כנו, על המשיב לעמוד בתנאים שנקבעו בפסק הדין, ובכלל זאת להשיג הסכמות מאומתות של שישה בעלי דירות לפחות וכו'. בתשובתו לבקשה לביזיון לא טען המשיב כי פינה את הלול, אלא טען כי השיג את ההסכמות הדרושות לצורך הותרת הלול על כנו. הא ותו לא.

כעולה מפסק דינו של כב' השופט ברקאי, הגם שפסק הדין ניתן בהעדר התייצבותו של המשיב, פסק הדין התייחס בהרחבה לתשובת המשיב לבקשת הביזיון ולטענותיו במסגרתה, ואף קיבל את חלקן (בכל הנוגע לסוגיית המזגן). אין בידי לקבל את טענות המשיב כאילו פסק הדין ניתן "כלאחר יד". פסק הדין הינו מנומק כדבעי ומתייחס לטענות המשיב במסגרת תגובתו לבקשה, אחת לאחת. כאמור, בקשה לביטול פסק הדין שהוגשה ע"י המשיב נדחתה אף היא לגופה בהחלטה מנומקת, וגם הערעור שהוגש על פסק הדין נדחה (אמנם בהסכמת המשיב).

בנסיבות אלו, ברי, כי פסק הדין על קביעותיו העובדתיות, שריר וקיים ומחייב את המשיב.

16.
טוען המשיב, כי בפסק הדין לא נקבע כי הלול לא פונה, אלא אך כי לא הושגו החתימות הדרושות להשארתו. טענה זו, אין בה כדי לסייע למשיב, שכן גם אם פסק הדין עצמו לא קובע פוזיטיבית לאחר בחינה מהותית כי הלול לא פונה, הרי שהסיבה לכך היא כי בתגובתו לבקשת הביזיון לא טען המשיב כי הלול פונה, אלא טען אך ורק כי עמד בתנאים הקבועים בפסק דינה של המפקחת כדי לייתר את פינויו.

אמנם, בסיכומיו בפני
י טען המשיב לראשונה, כי במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהליך הביזיון טען כי הלול כבר פונה מן החצר חמישה חודשים קודם לכן, ואולם, טענה זו נטענה בעלמא, בקשת הביטול עצמה לא הוגשה ומכל מקום, ובניגוד לטענות המשיב, אין בהחלטות שניתנו לאחר פסק הדין כדי לגרוע כהוא זה מפסק הדין עצמו אשר קבע כי המשיב לא קיים את הוראות פסק הדין בכך שלא פינה את הלול.

כך, ההחלטה שניתנה ביום 16.8.16, אשר עליה שם המשיב את יהבו בטענה כי בה נרשם כי על המשיב לפנות את הלול רק "ככל שלא פונה", אין לראותה כמסייגת את פסק הדין, אלא כמבהירה כי אם בינתיים פעל המשיב בהתאם לפסק הדין ופינה את הלול, הרי שדי בכך.

בהקשר זה יוזכר ויודגש, כי על פסק הדין הוגש ערעור, אשר נדחה בהסכמת המשיב. לפיכך, פסק הדין הינו חלוט, ובו נקבע כי על המשיב לפנות את הלול.

17.
עמדתי היא, כי פסק דינו של כב' השופט ברקאי, אשר הפך חלוט משאושר כאמור בערכאת הערעור, מקים השתק פלוגתא המונע מן המשיב לטעון כי פעולות שעשה קודם לפסק הדין מהוות ביצוע של פסק דינה של המפקחת.

כידוע, עפ"י ההלכה הפסוקה, השתק פלוגתא יחול לא רק מקום בו נדונה הפלוגתא לגופה ונקבעו ממצאים מהותיים, אלא גם מקום בו בהליך המוקדם לא התבררה הפלוגתא מטעמים דיוניים, לרבות בנסיבות שבהן לא העלה בעל דין טענה שיכול היה להעלות (ראו, למשל, ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.05), בעיקר בפסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל, על הפסיקה הנזכרת שם).

לפיכך, משבמסגרת תשובתו לבקשת הביזיון הסתפק המשיב בטענה כי עמד בתנאים המייתרים את פינוי הלול, ולא טען כי פינה את הלול, ומשבהסתמך על תשובה זו קבע כב' השופט ברקאי כי המשיב ביזה את פסק הדין של המפקחת כשלא פינה את הלול, מושתק המשיב מלטעון כי קודם לפסק דינו של כב' השופט ברקאי פינה את הלול ולפיכך קיים את פסק דינה של המפקחת.

ויודגש. אין חולק כי לאחר שניתן פסק הדין לא עשה המשיב דבר וחצי דבר בקשר עם פינויו של הלול. המשיב אף לא טוען זאת. לשון אחר, אף לטענתו של המשיב, כל פעולה שנעשתה, ככל שנעשתה, לפינוי הלול, נעשתה בטרם ניתן פסק דינו של כב' השופט ברקאי (ראו גם הפנייתו של המשיב לטענותיו במסגרת בקשת הביטול, בסעיפים 15-16 לסיכומיו).

כך, גם בפני
רשמת ההוצל"פ טען המשיב (באמצעות ב"כ דשם) כי פינה את הלול כבר בחודש נובמבר 2015 (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בפני
רשמת ההוצל"פ מיום 8.8.16 בשורות הראשונות). בנסיבות אלו, ספק בעיניי אם רשמת ההוצל"פ היתה מוסמכת לקבוע כי המשיב ביצע את פסק הדין, בעוד שלמעשה, מאחר ומהות הבקשה שהונחה בפני
ה הינה טענת "פרעתי", היה עליה להידרש אך ורק לטענות שהתייחסו לתקופה שלאחר פסק הדין.

18.
מכל מקום, אף לגופו של עניין עמדתי היא כי דין טענות המשיב להידחות.

מן התמונות שהוצגו בפני
י עולה בבירור כי מבנה הלול עומד על תילו, גם אם לטענת המשיב אין הוא משמש אותו עוד כלול אלא רק כבסיס לשובך.

בהקשר זה אציין, כי גם העד מטעמו של המשיב ציין בדיון בפני
רשמת ההוצל"פ כי "הלול עצמו נמצא, אם נדבר על קומות הוא על בסיס, השובך קיים ויש בו יונים, הלול זה עמודים וקצת רשת ללא דלת. זה קיים כבסיס לשובך" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בפני
רשמת ההוצל"פ, פסקה שניה מהסוף).

הן המשיב והן העד מטעמו הדגישו בדיון בפני
כב' רשמת ההוצל"פ, פעם אחר פעם, כי הלול פונה מתרנגולות, אך בכך אין כדי לסייע למשיב, מאחר והיה עליו לפנות את מבנה הלול עצמו.

כאמור, בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין בפני
המפקחת נקבע כי ככל שלא יושגו החתימות הנדרשות "יהיה על הנתבע (הוא המשיב דכאן) לפנות את הלול מהחצר" (סעיף 4 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
).

לשיטתי, מלשון ההסכם ברור, כי ככל שלא יושגו החתימות הנדרשות, יהיה על המשיב לפנות את מבנה הלול מן החצר, ולא רק את הלול מן התרנגולות שאכלסו אותו.

אף תכליתו של ההסכם – אשר ביקש להסדיר את השימוש בחצר המשותפת לכלל השכנים – תומכת בפרשנות כי לצורך ביצועו אין די בפינוי הלול מתרנגולות אלא יש לפנות את הלול עצמו – אשר הוקם על השטח המהווה רכוש משותף ולפיכך ניתן להותירו על כנו רק בהסכמת הכמות המזערית של הדיירים כפי שנקבע.

הנה כי כן, לא בכדי מיקד המשיב את טיעונו במענה לבקשת הביזיון בטענה כי השיג את החתימות הדרושות, ולא טען כי הלול פונה – שכן מבנה הלול – כעולה בבירור מן הראיות שהוצגו – עומד על תילו.

ניסיונו של המשיב להפריד בין "השובך" לבין "הלול" ולטעון כי פינה את הלול למעשה, אינו אלא ניסיון מאוחר ומאולץ להיחלץ מפסק הדין שניתן ע"י המפקחת על רישום הבתים המשותפים, משנקבע כי לא עמד בתנאים הנדרשים כדי להותיר את הלול על כנו. ואכן, ניסיון זה לא נולד אלא לאחר שניתן פסק דינו של כב' השופט ברקאי הקובע כי המשיב לא השיג את החתימות הדרושות וכי הוא מבזה את פסק דינה של המפקחת באי פינוי הלול.

עוד אוסיף בהקשר זה, כי משנקבע כי המשיב לא פינה את הלול, היה עליו הנטל להוכיח כי עשה כן, וזאת יכול היה לעשות, למשל, על דרך של הצגת תמונות "לפני" ו"אחרי". המשיב לא טרח להציג תמונות אלו והסתפק בטענה כי פינה את הלול, מקום בו טענה זו נסתרת כאמור מן התמונות שהוצגו.

19.
סוף דבר, אני מקבלת את הערעור וקובעת כי המשיב לא קיים את פסק הדין, וכי לצורך קיומו על המשיב לפנות את מבנה הלול מן החצר.

יחד עם זאת, מאחר והחל מיום 8.8.16, למעשה פועל המשיב תחת ההנחה כי קיים את פסק הדין כפי שנקבע ע"י רשמת ההוצל"פ הנכבדה, לא מצאתי לחייבו במלוא הקנס שהושת עליו בגין תקופה זו.

לפנים משורת הדין, בהתחשב בנסיבות הכוללות של העניין ובהחלטת כב' הרשמת אשר עמדה על כנה מאז יום 8.8.16 ועד היום, מצאתי ליתן למשיב ארכה נוספת לביצוע פסק הדין ולפינוי מבנה הלול – בשלמותו – מן החצר – וזאת עד לא יאוחר מיום 1.5.17.

ככל שיפונה הלול עד לאותו מועד, יחוייב המשיב בסכומים בהם חוייב עובר להחלטת כב' הרשמת מיום 8.8.16, וככל שהושבו לו ע"י המערערת סכומים אלו או אחרים הוא ישיבם לידיה.

ככל שלא יפונה הלול עד למועד שנקבע, יחולו ההוראות שנקבעו בפסק דינו של כב' השופט ברקאי והמשיב יחוייב בקנס בגובה 800 ₪ לכל יום.

המשיב יישא בהוצאות המערערת בגין ערעור זה בסך 10,000 ₪.


ניתן היום,
י"ד ניסן תשע"ז, 10 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.













עשא בית משפט שלום 70295-09/16 רחל פרץ נ' אלי טביב (פורסם ב-ֽ 10/04/2017)