פסקי דין על רבחי עאידי | פסקי דין על משה גפני

45857-10/15 סעש     13/04/2017




סעש 45857-10/15 רבחי עאידי נ' משה גפני








בית דין אזורי לעבודה בירושלים

סע"ש 45857-10-15
סע"ש 24262-09-14



13 אפריל 2017
לפני:
כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה

התובע
:



רבחי עאידי

ע"י ב"כ: עו"ד רושרוש



-

הנתבע
:



משה גפני

ע"י ב"כ: עו"ד אלימלך


החלטה

1.
לפניי בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו בתביעה לתשלום הסך של 315,018 ₪ שהוגשה נגדו. העילות לבקשה:
א. היעדר ראשית ראיה להוכחת התביעה – אין אסמכתאות להעסקה או לתביעה ביחס לתקופה שלא התיישנה; תעודות הציבור שהוגשו בתיק אינן אמינות; מחברות הרישומים שצרף התובע אינן על שמו; והתובע ציין שעסק בגידולים חקלאיים שכלל אין הנתבע מגדל. ב. התובע אינו מתגורר בישראל, כי אם בשטחי הרשות הפלסטינאית, ויש חשש שלא יוכל לגבות הוצאותיו במידה ותדחה התביעה,
ג. כן מפנה הנתבע לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991
(להלן: התקנה), אשר תאוזכר לקמן.
2.
בתגובתו השיב התובע כי ישנה ראיה לכאורה לקיומם של יחסי עו"מ, באשר הוגשו תעודות עובד ציבור ע"ש הנתבע, וכי סיכויי התביעה להתקבל גבוהים, באשר כבר בשלב זה אפשר "לבסס כי ראיות לכאורה
להעסקתו של התובע אצל הנתבע". כמו כן טוען כי מצבו הכלכלי טוב ואין כל חשש שלא ישלם כל סכום כספי במידה ויפסק נגדו. על כן טוען לחלותם של החריגים שבתקנה, כן טוען לזכות הפניה לערכאות ומפנה לפסיקה בהתאם.



דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
3.
ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).
4.
עד לאחרונה הכריעו בתי-הדין בבקשות להפקדת ערובה בהתאם לקבוע
בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984,
שהוחלה בבתי הדין מתוקף
תקנה 33 לתקנות בית-הדין לעבודה,
זאת, בשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראה:

רע"א 6353/12,
יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.1.2013); רע"א 2310/10

לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים
(27.6.2010);
ע"ע (ארצי) 1424/02
אבו נסאר נ'

saint peter in gallicantu
(6.4.2003)( להלן: ענין אבו נסאר).
5.
ביום 2.9.16 נכנסה לתוקפה הוראת
תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991,
שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", (להלן: התקנה) הקובעת כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
(ב)
היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי
תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-
1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג)
הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."
היינו, ש
שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או
של אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, ובכלל זה תושבי הרשות הפלסטינית, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה לבקשת נתבע.
אולם לכלל זה יש שלושה חריגים חלופיים:
א.
הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו.
ב.
הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה.
ג.
ראה השופט או הרשם טעמים מיוחדים לפטור.
6.
המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראיה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (ראה:
ע"א 688/89
הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ
(20.5.1991)). בענייננו – אין הכוונה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו כבר בשלב זה. יחד עם זאת, ברי כי אין די באמירה בעלמא של התובע כי זכויותיו קופחו. משכך, על התובע להציג מסמך כתוב אשר ניתן יהיה להסיק ממנו קיפוח לכאורי של
זכויותיו.


מן הכלל אל הפרט
7.
לטעמי, בנסיבות דכאן, אין במצוי בפני
בית הדין כדי לעמוד
בדרישות
התקנה וזאת גם על רקע הקווים המנחים בפסיקה שקדמה להתקנתה. להלן אפרט.
8.
הגם שהוגשו בתיק זה תעודות ציבור ע"ש הנתבע, הרי ראיות אלו עשויות להועיל רק באשר לקיום ראשית ראיה ליחסי עו"מ, אך לא לעילת התביעה (כלשון התקנה: "זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו"). גם התובע עצמו בתגובתו טען כי מחומר הראיות עד כה ניתן "לבסס כי ראיות לכאורה
להעסקתו של התובע אצל הנתבע" (הדגשה לא במקור), אבל לא טען להמצאת ראיות לקיפוח זכויותיו.
9.
כאמור,
הנתבע טוען כי למעט היתר ההעסקה הראשון שהוצא לתובע על שמו (בשנת 2007 קודם לתקופת ההתיישנות) , הרי שיתר ההיתרים המצוינים בתע"צ, הוצאו באופן אוטומטי שלא לבקשתו ואין בהם כל ראיה שהיא להעסקה. בשלב זה איננו נדרשים להכרעה בענין זה ואולם יצוין כי גם אם יאומץ האמור בתע"צ באופן מלא לענין תקופת קבלת היתרים עבור התובע ע"ש הנתבע הרי שתקופת ההיתר האחרון נסתימה ביום 20.11.2008 , קרי
קצת למעלה משנה מחלוף תקופת ההתיישנות, כשמאותו מועד ואילך, הונפק רשיון ע"ש מעסיק אחר. מכך עולים שני קשיים ביחס לתובע: האחד – העדר ראיה להעסקה
לגבי רוב תקופת התביעה (ומשכך גם, ביחס לרוב סכומי התביעה) השני- העדר ראיה למועד סיום העבודה
כנטען בכתב התביעה – ולמעשה ראיה לכאורה לנתון אחר(ולכך רלבנטיות
לרכיבי תביעה שונים ).
הצדדים הזכירו מחברות שהעביר התובע
לעיון הנתבע
ואולם אלה לא גולו במסגרת גילוי מסמכים (שכלל לא הוגש בתיק זה ע"י התובע) ואף לא בצירוף לתגובת התובע לבקשה לחיובו בהפקדת ערובה. מכאן שאין בידי כל אפשרות להתיחס לטיעוני הצדדים בענין זה וכפועל יוצא, גם לא לשאלה האם המחברות ראויות או לא ראויות לשמש ראשית ראיה להוכחת יחסי עבודה ובוודאי לא להוכחת התביעה.
מכאן, שהתובע לא עמד בתנאי חריג א' לתקנה ודאי לא ביחס לרובה של תביעתו.
9.
עוד טוען התובע כי מצבו הכלכלי טוב ואין כל ספק כי יוכל לשלם כל סכום שייפסק כנגדו. בכך טוען התובע לתחולת חריג ב' שבתקנה. לשון הוראת חריג זה קובעת כי
"הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו"
(הדגשה לא במקור). בנדון דנן, התובע טוען כי יוכל הנתבע להיפרע, אך לא הראה – קרי, ביסס ראייתית – טענה זו. בשולי הדברים ייאמר, כי טענתו של התובע על מצבו הכלכלי הטוב סותרת את טענתו לחסימת הגישה לערכאות.

ועיקרו של דבר-
לשון התקנה עוסקת ביכלתו של הנתבע להפרע הוצאותיו מאת התובע, ככל שאלה יפסקו. יכולת
הפרעון נגזרת , בנסיבות דכאן, הן ממצבו הכלכלי של התובע, והן משאלת קיומה של אפשרות גביה סבירה של הוצאות ככל שאלה לא ישולמו- קרי מקיומם של
נכסים
מהם ניתן להפרע בישראל (והתובע הצהיר שיש לו נכסים באזור בלבד). זאת כיון שכפי שצוין אף בענין אבו נסאר ישנה מניעה
לקיומם של הליכי גביה באזור- והנחה זו ישימה גם עתה.
בענין אבו נסאר הוטל הנטל להוכיח העדר יכולת גביה על הנתבע ואולם נטל זה הועבר לתובע עם תיקון תקנה 116א. נוכח המובא בתגובת התובע דכאן, ברי כי התובע לא הצביע על יכולת של הנתבע להפרע הוצאותיו, ככל שיפסקו.
10.
לא הובא נימוק בגדר חריג ג' שבתקנה.
11.
התביעה דנן עומדת על סך לא מבוטל
של כ315 אש"ח (והוגבלה לתקופה שלא התיישנה). מאידך, עיקר התביעה הוא לזכויות סוציאליות. כאשר עסקינן בתביעה לסך משמעותי ביותר,כשראיה לכאורית (אם בכלל) קיימת ביחס לתקופה הפחותה בהרבה מהנטען בכתב התביעה כאמור מעלה, יש מקום לאזן את זכותו של התובע לקבלת זכויות מתחום דין העבודה המגן, אל מול זכותו של הנתבע שלא לצאת וידיו על ראשו אם תדחה התביעה.
12.
באיזון שבין זכות הגישה לערכאות, לבין מכלול הקשיים שצויינו מעלה, ובהתחשב בראיות אשר הובאו לקיום יחסי עו"מ, דין
בקשת הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה להתקבל במובן זה שהמשיב יפקיד בקופת בית הדין ערובה להוצאותיו בסך של 3,000 ₪. סך זה וודאי אינו משקף הוצאות ראליות בהליך לו תדחה התביעה (נוכח זכות הגישה כאמור) ואולם יש בו כדי לבטא
ולו במקצת
הקשיים העומדים בפני
הנתבע הנדרש להתגונן בהליך זה.
הסך האמור יופקד בקופת בית הדין עד ליום 15.5.2017.
ככל שלא יפקיד המבקש סכום זה עד המועד האמור, תמחק התביעה .
13.
התיק יועבר לעיוני בחלוף המועד האמור.

ניתנה היום, י"ז ניסן תשע"ז,
(
13 אפריל 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.











סעש בית דין אזורי לעבודה 45857-10/15 רבחי עאידי נ' משה גפני (פורסם ב-ֽ 13/04/2017)