פסקי דין על נפתלי שני | פסקי דין על נפתלי ורבקה שני (1997) | פסקי דין על נפתלי שני (1998) | פסקי דין על רייפמן אלי | פסקי דין על גמלאן ני"ע (1997) | פסקי דין על אלי רייפמן (1998) | פסקי דין על שרון כרמל | פסקי דין על שרון ותמר כר | פסקי דין על מלם מערכות בע"מ

8682/01 בשא     26/11/2002




בשא 8682/01 נפתלי שני, נפתלי ורבקה שני (1997) בע"מ, נפתלי שני (1998) בע"מ , רייפמן אלי, גמלאן ני"ע (1997) בע"מ , אלי רייפמן (1998) בע"מ , שרון כרמל , שרון ותמר כר נ' מלם מערכות בע"מ




1
בתי המשפט
בש"א 008682/01
בש"א 9582/01
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בתיק עיקרי: א 001409/01

26/11/2002
תאריך:
כב' השופטת ברוש שרה

בפני
:

1 . נפתלי שני

2 . נפתלי ורבקה שני (1997) בע"מ

3 . נפתלי שני (1998) בע"מ
4 . רייפמן אלי

5 . גמלאן ני"ע (1997) בע"מ

6 . אלי רייפמן (1998) בע"מ

7 . שרון כרמל

8 . שרון ותמר כר
מל (1997) בע"מ
9 . שרון ותמר (1998) בע"מ
10 . דבוש צורי
11 . דבוש ני"ע (1997) בע"מ
12 . צור דבוש (1998) בע"מ
13 . אמבלייז סיסטמס בע"מ
14 . פולאר כח אדם בע"מ
בעניין:
מבקש
וינרוט יעקב

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מלם מערכות בע"מ
משיב
קלגסבלר אביגדור

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה
1. המשיבה הינה חברה ציבורית רשומה כדין בישראל, העוסקת בתחום המחשבים.
המבקשת 13 הינה חברה ציבורית רשומה בישראל, שהוקמה בחודש ינואר 1994, אשר מניותיה נסחרות בבורסה של לונדון (להלן - "גיאו").
המבקשים 1, 4, 7 ו- 10 הינם מיזמיה של גיאו (להלן - "היזמים") ומחזיקים בעצמם ובאמצעות חברות פרטיות הרשומות בישראל, במניות של גיאו.
המבקשות 2,3,5,6,8,9,11 ו- 12 הינן חברות שהתאגדו בשנים 1997-1998 (להלן - "חברות האחזקה").

2. המשיבה הגישה תביעה כנגד המבקשים, בה עתרה למתן הצהרה, כי הסכם ההיפרדות מיום 4.7.95 שבין הצדדים (להלן - "הסכם ההיפרדות") בטל, ולחילופין, כי הוא בוטל כדין על ידי המשיבה, וכן להצהיר ולהורות, כי המשיבה זכאית שיירשמו על שמה ועל שם המבקשים, ביחד ולחוד, 50.1% ממניות גיאו, ולחייבם להעבירם ולרשמם על שמה של המשיבה.
ואלה בתמצית העובדות שנטענו בכתב התביעה:
(א) (א) בחודש יולי 1994 נכרת הסכם השקעה בין היזמים, גיאו והמשיבה (להלן - "הסכם ההשקעה"), לפיו תמורת השקעה של 400,000 דולר בגיאו, תהא המשיבה זכאית ל- 50.1% ממניות גיאו.
(ב) (ב) חודשים מספר לאחר שנכרת הסכם ההשקעה, הציגו מבקשים 1 ו-2 למשיבה מצגי שקר, לפיהם המוצרים שפותחו על גיאו אינם נמכרים, כי אין בחברת גיאו כל פיתוח ממשי אחר וכי אין אף משקיע המעוניין להשקיע בגיאו, וכל זאת, לטענת המשיבה, במטרה לגרום ליציאתה של המשיבה מגיאו.
(ג) לאור מצגי השקר והסתרת האמת, שוכנעה המשיבה, כי גיאו עומדת בפני
מבוי סתום, וכי לאור זאת יהיה זה עבורה הישג משמעותי ביותר אם תוחזר לה השקעתה בגיאו. בנסיבות האמורות, נכרת ביום 4.7.95 הסכם ההפרדות, על פיו אמורה היתה המשיבה לקבל חזרה את סכום השקעתה בגיאו בלבד.
יומיים לאחר החתימה על הסכם ההיפרדות, ובו ביום בו שולם הכסף למשיבה על פיו חתמה גיאו על הסכם עם קבוצת משקיעים זרה, אשר מימנה את החזרת כספי ההשקעה למשיבה. לטענת המשיבה, עמד הסכם זה בניגוד בוטה למצגם של היזמים ובראשם המבקש מס' 1, כי אין משקיע המוכן להשקיע בגיאו, וכי הסכום שיוחזר לה הינו ממקורותיהם העצמיים של היזמים ומתוך הלוואה אישית שהמבקש 1 יקבל מחבר.
(ד) התביעה הוגשה כנגד יזמי גיאו בעקבות חשיפת מעשי התרמית וההטעיה שלהם; כנגד חברות גיאו וכנגד המבקשת מס' 14 בהיותן אחראיות לתרמית כנגד המשיבה, בשל מעשי התרמית וההטעיה של היזמים, שפעלו גם כבעלים וגם כמנהלים של אותן חברות.

3. המבקשים הגישו בקשה (בבש"א 8682/01) למחיקת התביעה על הסף, בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות") מן הטעם, כי בכתב התביעה עתרה המשיבה למתן סעד הצהרתי, מקום בו ניתן לתבוע את הסעד האופרטיבי ובשל העדר יריבות כלפי חברות האחזקה.
עוד הגישו המבקשים בקשה (בבש"א 9582/01) לדחיית התביעה על הסף בהתאם לתקנה 101 (א) לתקנות, מן הטעם, כי חלף הזמן הסביר לביטול החוזה ובשל שיהוי, השתק ומניעות.
החלטה זו מתייחסת לשתי הבקשות גם יחד.
א. בש"א 8682/01 - מחיקה על הסף
4. תקנה 100 לתקנות קובעת:
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) אין הכתב מראה עילת תביעה;..."

5. מטרת תקנה 100 לתקנות היא לעקור על הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש (זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, בע"מ 409). המבחן הקובע לשאלה אם גילה כתב התביעה עילה אם לאו, הוא כדלהלן:
"פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו" (ע"א 109/49, חברה להנדסה ולתעשייה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח טרוי ושטיינויג ואח', פ"ד ה 1585).

מכך נובע, כי:
"העדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בע"מ 384).

6. הכלל הוא, כי:
"בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, כשנתבקש לעשות כן - כל שכן כשלא התבקש - חייב בית המשפט לנהוג משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט; ולפיכך, מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו" (שם, בע"מ 387).

ובהמשך, בע"מ 389, נאמר בספרו של ד"ר זוסמן הנ"ל:
"בית המשפט רשאי למחוק כתב תביעה כלפי אחד מכמה נתבעים ולהשאירו בעינו כלפי השאר. כתב התביעה צריך שיגלה עילה המייחדת את כל אחד מהנתבעים (תקנה 13) לפחות לחלופין, ואם לא יגלה עילה כלפי נתבע פלוני, מה טעם יש להמשיך במשפט נגדו, רק על שום שנתבע אחר עלול להימצא חייב? במקרה כזה ימחוק בית המשפט את כתב התביעה נגד פלוני".

נבחן לאור עקרונות אלה את טענות המבקשים.

כתב התביעה אינו מגלה עילה
7. המבקשים טוענים, כי המשיבה אינה זכאית לסעד המבוקש על ידה משום שגיאו עצמה אינה "מחזיקה" במניותיה שלה, וממילא לא ניתן לחייב את גיאו להעביר ולרשום על שמה של המשיבה מניות שכאלה, באשר מניות כאלה אינן קיימות כלל.
כמו כן טוענים המבקשים, כי הגם שהיזמים מחזיקים במניות אחרות של גיאו, אין המשיבה יכולה לתבוע מהם קבלת מניות "בעין", שכן גם על פי הנטען בכתב התביעה, היזמים לא התחייבו מעולם למכור למשיבה את מניותיהם הם. המשיבים היו צד להסכם ההשקעה בלבד, על פיו התחייבה גיאו להקצות למשיבה מניות חדשות מתוך ההון הרשום והבלתי מונפק שלה. לאור זאת טוענים המבקשים, כי המשיבה יכולה היתה לתבוע פיצויים בעילה חוזית או נזיקית בסכום השווה לנזק שנטען כי נגרם לה ואו צו אכיפה, על פיו, גיאו תקצה למשיבה מניות בכמות שתהיה שקולה, על פי הון המניות המונפק דהיום, להחזקה של 50.1% ממניות גיאו בשנת 1995 (לפני הפיכת החברה לציבורית ולפני הדילולים שנבעו מגיוסי ההון השונים).
בתגובה טוענת המשיבה, כי התביעה מתבססת על עילה של תרמית, בשל מעשיהם של היזמים בעקבותיהם נחתם הסכם ההפרדות וכי הינה מעוניינת בסעד של השבה כדי להשיב את המצב לקדמותו, אלמלא חתמה על הסכם ההיפרדות בעקבות התרמית ומצגי השווא.

8. בע"א 109/84, מנחם ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ו-2 אח', פ"ד מא(1) 577, עמ' 583-584, נאמר מפי כב' השופטת ש' נתניהו:
"מכל מקום, השאלה מה הסעד לו זכאים המערערים אינה יכולה להכשיל את התביעה ולהביא למחיקתה על הסף. אם אמנם מקימים הם עילה, יהיה בידי בית המשפט להעניק להם את אותו הסעד שיהיה זה הולם וצודק לפסוק להם. דבר אין לכך עם קיומה של עילת התביעה".

בכתב התביעה עותרת המשיבה להצהיר ולהורות, כי הסכם ההיפרדות בטל נוכח מעשי התרמית, מצגי השווא וההטעיה שביצעו היזמים כלפי המשיבה, וכי לנוכח בטלות הסכם ההיפרדות, היא זכאית כי ירשמו על שמה 50.1% ממניות גיאו, מתוך מניות גיאו המוחזקות במישרין או בעקיפין על ידי המבקשים. אם תוכחנה טענותיה של המשיבה, היא תהא זכאית לסעד ההצהרתי המבוקש על ידה. ברם, הוכחת טענות אלה, מצריכה בירור והנחת תשתית ראייתית רחבה, שלא ניתן להוכיחה במסגרת הליכי סף, וכאמור לעיל, אין מוחקים כתב תביעה מחוסר עילה רק כאשר קיים ספק מה הסעד לו זכאי התובע.

סעד הצהרתי מקום בו ניתן לתבוע את הסעד האופרטיבי
9. המבקשים טוענים, כי גם אם יינתן הסעד המבוקש על ידי המשיבה, לא יהיה בכך כדי להביא לסיום ההתדיינות וכדי לממש את זכויותיה על פי הסעד, יהא על המשיבה לשוב ולהגיש תובענה כספית שבה תבקש לצוות על המבקשים לרשום את המניות על שמה. לפיכך, יש לטענתם למחוק על הסף את התביעה.
המשיבה טוענת בתגובתה, כי הסעד שבקשה על פי כתב התביעה הינו סעד הצהרתי ("להצהיר") אליו מתלווה סעד אופרטיבי ("להורות"). המשיבה מדגישה בתגובתה, כי הסעד ההצהרתי הנלווה לסעד האופרטיבי נחוץ לה, בין היתר, על מנת למנוע כפירה בזכויותיה אם תזכה בתביעה, מצד נעברים פוטנציאליים כגון תאגידי קש למיניהם, אליהם עלולים היזמים להעביר את מניותיהם, על מנת לסכל את התביעה. לטענת המשיבה, הסעד ההצהרתי יאפשר לה, בין היתר, לתבוע את המניות המגיעות לה מחליפיהם של היזמים.

10. בכתב התביעה עתרה המשיבה לסעד כאמור:-
"לאור האמור בכתב התביעה, בית המשפט הנכבד מתבקש להצהיר ולהורות כדלקמן:
- - כי הסכם ההיפרדות בטל, ולחילופין - כי הוא בוטל כדין על ידי מלם.
- - כי מלם זכאית שיירשמו על שמה - והנתבעים חייבים, ביחד ולחוד, להעביר ולרשום על שמה של מלם - 50.1% ממניות גיאו (כשיעורו של אחוז זה לאחר כל דילול שנעשה כדין לאחר כריתת הסכם ההיפרדות), וזאת מתוך מניות גיאו המוחזקות, במישרין או בעקיפין, על ידי הנתבעים".

ד"ר י. זוסמן בספרו הנ"ל, בע"מ 556, עומד על ההבחנה בין פס"ד הצהרתי לפס"ד אחר:
"

פסק דין
הצהרתי - על שום מה? "ההצהרה" - אמר בית המשפט העליון - שומרת (על הזכות) מפני כפירה והכחשה עתידה". פעמים אין התובע זכאי לסעד של ממש, אך הוא זקוק לאותו יתרון שההצהרה, כמוסה בחיוב, היתה נותנת לו, היינו, שהנתבע לא יוכל עוד לכפור בזכותו ולהכחישה. יתרון כזה ניתן להשיג על ידי

פסק דין
המצהיר על קיום הזכות. ואולם, הצהרה שכזאת אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. מעשה בית דין הוא תוצאה של דיון בתובענת סעד, אך משנפתח משפט במטרה היחידה שיווצר מעשה בית דין - והרי זאת מטרתו של סעד הצהרתי - תלוי התובע בשיקול דעתו של בית המשפט, אשר אמנם רשאי, על פי שתי ההוראות הנ"ל, ליתן לתובע את מבוקשו, אך הוא לא יעשה כן כדבר שבשגרה. זהו הבדל אחד בין פס"ד הצהרתי ובין פס"ד אחר. והבדל אחר הוא, שבעוד שבדרך כלל אין בית המשפט נותן לתובע

פסק דין
אלא אם הראה כתב תביעתו עילה, היינו אם הראה עובדות המזכות אותו, על פי הדין, בסעד המבוקש,

פסק דין
של הצהרה יכול שיינתן גם אם לא הוכחו כל עובדות המהוות עילת תביעה".

וראה אף האמור בבש"א (ירושלים) 141/98, מדינת ישראל - נציבות מס הכנסה נ' חברת הכשרת הישוב, תק-מח 99(2) 3031, בעמ' 3032:
"פסק-דין הצהרתי נמנה על הסעדים שאותם רשאי בית המשפט להעניק לתובע (סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בעיקר אמורים הדברים לגבי זכויות in rem,למרות שקיימים ומוכרים מקרים להענקת סעד הצהרתי גם בתובענות לזכויות in personam.למשל, הצהרה לפירוש הנכון של חוזה (ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(705 ,700 (3 מול ו'-ז'). לעתים תוענק ההצהרה אף אם עילת התביעה טרם גובשה ועדיין לא באה אל אויר העולם. זאת, עת קיים אינטרס ממשי וראוי, המצדיק את שריון הזכות, בבחינת הקדמת תרופה למכה, באמצעות יצירת השתק כלפי הצד שמנגד (ע"א 59/80 פלדי נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לה(382-381 ,378 (4; ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית - בעריכת ד"ר ש' לוין, 556)".

וכך אף בענייננו, שהמשיבה עותרת לסעד הצהרתי על מנת לשריין זכותה כלפי העברת המניות לחברות קש.

11. אכן, הלכה פסוקה היא, כי תובע לא יזכה על נקלה בסעד הצהרתי, אם יש בידו לתבוע את הסעד המהותי כדבר שבזכות (ע"א 136/82, שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' רשות הפיתוח על ידי מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לח' (4) 668, ע"א 279/82, ציפורה פרידברג נ' עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לט (2) ע"מ 502, ע"א 336/84, ישראל חלוץ ואח' נ' מאגרי סחר מ.ס. בע"מ, פ"ד מ (1) 586). אולם, בענייננו, עתרה המשיבה בנוסף על הסעד ההצהרתי, גם למתן צו עשה, שהינו סעד מהותי לכל דבר, ועל כן דין הטענה להדחות.

12. עוד טענו המבקשים, כי המשיבה מנסה להסתיר את הסעד האמיתי באיצטלה של סעד הצהרתי, כדי להתחמק מתשלום אגרת בית משפט כדין. המשיבה תבעה לסעד מהותי בנוסף לסעד ההצהרתי ולכן אין ממש בטענת המבקשים.
העדר יריבות וחוסר עילה כלפי חברות האחזקה
13. המבקשים טוענים, כי בסעיפים 16-19 לכתב התביעה נטען, כי חברות האחזקה הינן חברות שכל אחת מהן נמצאת בשליטת אחד מיזמיה של גיאו ומחזיקה במניות של גיאו, אלא שמעבר לטענה זו, אין בכתב התביעה כל טענה נוספת המתייחסת לחברות האחזקה ולפיכך, אין בינן לבין המשיבה כל יריבות משפטית או עילה שבגינה זכאית המשיבה לסעד המבוקש.
לעומתן טוענת המשיבה, כי חברות האחזקה משמשות ככלים בלבד, באמצעותם מחזיקים היזמים את מניותיהן בגיאו. המשיבה טוענת עוד, כי התביעה הינה תביעה קניינית לקבלת מניות של גיאו עקב בטלותו או ביטולו של הסכם ההיפרדות. אם תביעתה תצליח, טוענת המשיבה, הרי שהיא תהיה זכאית, מבחינה משפטית, לקבל לידיה את המניות הרשומות פורמלית על שם חברות האחזקה.

14. עיון בכתב התביעה מעלה, כי אין כל התייחסות לחברות האחזקה, זולת האמור בסעיפים 16-19 לכתב התביעה, בהם נאמר כדלקמן:
"16. הנתבע 1 (להלן - "נפתלי שני
") הוא מיזמיה של גיאו, ומחזיק - בעצמו ובאמצעות חברות פרטיות בשליטתו הרשומות בישראל (הנתבעות 2 ו-3) - במניות של גיאו.
17. הנתבע 4 (להלן - "אלי רייפמן") הוא מיזמיה של גיאו, ומחזיק - בעצמו ובאמצעות חברות פרטיות בשליטתו הרשומות בישראל (הנתבעות 5 ו-6) - במניות של גיאו.
18. הנתבע 7 (להלן - "שרון כרמל
") הוא מיזמיה של גיאו, ומחזיק - בעצמו ובאמצעות חברות פרטיות בשליטתו הרשומות בישראל (הנתבעות 8 ו-9) - במניות של גיאו.
19. הנתבע 10 (להלן - "צורי דבוש") הוא מיזמיה של גיאו, ומחזיק - בעצמו ובאמצעות חברות פרטיות בשליטתו הרשומות בישראל (הנתבעות 11 ו-12) - במניות של גיאו".

אין בעובדות המפורטות בסעיפים 16-19 הנ"ל, כדי להצביע על עילת תביעה כלשהי כלפי חברות האחזקה. אחזקת מניותיה בידי יזמי גיאו, אינה מקימה כל עילת תביעה כלפיה, מה גם שחברות אלו התאגדו בשנים שלאחר מכן. כדי להקים עילת תביעה היה על המשיבה להבהיר בכתב התביעה, מדוע החזקת המניות מקנה לה עילת תביעה כלפי חברות האחזקה, דבר שלא נעשה.

15. עם זאת, הלכה היא, כי אין מוחקים כתב תביעה מקום בו ניתן לתקנו:
"אם כתב התביעה אינו מגלה עילה ועל כן מוצדק לכאורה למחוק את התביעה על הסף, אך ניתן להתגבר על כך דרך תיקון התביעה, יש ליתן לבעל הדין הזדמנות לתקן את כתב התביעה בטרם מחיקה" (ע"א 796/89, עזבון המנוח שמואל חסיד ואח' נ' עזבון המנוח ברוך וכט ואח', פ"ד מה (5) 558, בע"מ 562).

על כן, אני מתירה למשיבה להגיש תוך 30 יום מהיום בקשה לתיקון כתב התביעה. לא תוגש בקשה כאמור, תמחק התביעה ככל שהיא נוגעת לחברות האחזקה.

ב. בש"א 9582/01 - דחייה על הסף
16. המבקשים טוענים כי על פי תקנה 101(א) לתקנות, מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לדחות על הסף, בכל עת, תובענה מחמת התיישנות, חוסר סמכות, או: "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".
ד"ר י. זוסמן, בספרו הנ"ל, בע"מ 416-417 מציין:
"העקרון הנכון הוא, איפוא, כי שיקול הדעת של בית המשפט קובע, ובית המשפט ישאל את עצמו, אם מוטב לברר תחילה אותו נימוק, בנפרד וללא קשר עם שאר הענייניםמ שבמחלוקת, או אם רצוי להימנע מפיצול הדיון. הנימוק יכול שיהא נימוק של חוק או של עובדה. היה נימוק של חוק - אפילו השאלה נכבדה ומסובכת - יטה בית המשפט יותר לדון בו, ולהשתמש בכוחו לדחיית תביעה על הסף, מאשר בעובדה, שאם סוף תביעה להדחות מנימוק של חוק, יהא בדחייתה "מלכתחילה", ללא גביית עדויות ובירור עובדות, משום קיצור דרך. ואילו בנימוק של עובדה תהא השאלה, אם העובדות החשובות, לצורך הדיון בבקשה, הן פשוטות ובירורן יצריך זמן קצר בלבד, שאם לא כן, שוב אין טעם לפצל את הדיון".

עוד נאמר לעניין זה בספרו הנ"ל של ד"ר י. זוסמן, בע"מ 409:
"תקנה 101 מיועדת, בלשון בית המשפט העליון, "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת".

17. המבקשים טוענים, כי על פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים"), מתן הודעת ביטול לאחר זמן סביר, אין לה תוקף, והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו. המבקשים טוענים, כי העובדות המבססות את עילת התביעה, היו ידועות למשיבה כבר בחודש אוקטובר 1996, בעת ההנפקה לציבור של גיאו, ומאחר שהשתהתה במתן הודעת הביטול, לא עמדה המשיבה בהוראות סעיף 20 לחוק החוזים.
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי השיהוי גרם ליתרון בלתי הוגן למשיבה, בניצול שינויים בתנאי השוק; המבקשים שינוי לרעה את מצבם באשר הם כילכלו צעדיהם במשך השנים בהסתמכם על הסכם ההיפרדות, וכי התביעה תגרום לפגיעה ביזמי גיאו ובזכות הקניין של כל אחד ממשקיעי גיאו; כי אין בכתב התביעה כל גילוי חדש שלא היה ידוע לתובעת כבר באוקטובר 1996 וכי המשיבה מושתקת ומנועה מלהעלות טענותיה, שכן לא זו בלבד שהמשיבה ידעה את העובדות לאשורן, אלא שיכולה היתה לגלותן אילו נהגה בזהירות סבירה.
לאור כל האמור, טוענים המבקשים כי יש לדחות את התביעה על הסף.

18. לעומתם טוענת המשיבה, כי היא הצליחה לחשוף את מסכת התרמית וההונאה של היזמים, שהוסתרה במכוון על ידי היזמים, רק במהלך המחצית השניה של שנת 2000, וכי ביום 22.10.00, ללא כל שיהוי, הודיעה ליזמים על בטלותו ולחילופין, על ביטולו של הסכם ההיפרדות. המשיבה טוענת, כי מרבית הראיות, הנחוצות להוכחת טענת התרמית, לא צורפו לכתב התביעה ולא היו ידועות למשיבה עד לחקירה שנערכה בסמוך להגשת התביעה. לטענת המשיבה, סעיף 20 לחוק החוזים דורש ידיעה ממשית ולא ידיעה קונסטרוקטיבית וכי נטל ההוכחה בדבר ידיעת המשיבה אודות עילות הביטול ובדבר חלוף הזמן הסביר מוטל על המבקשים.

19. בע"א 10/81, חיים כהן ושות' חברה קבלנית נ' עובדיה גדע, פ"ד לז(4) 635, עמד כב' השופט ת' אור על המועד בו מתחיל מרוצו של "הזמן הסביר" בעמ' 645-646:
"המועד, בו מתחיל מרוצו של "זמן סביר" על-פי סעיף 20, הוא המועד, שבו נודע לצד המבקש לבטל את החוזה על קיומה של עילת הביטול. כדי שיוכל לממש את זכות הביטול, נדרש, שהמתקשר יידע בפועל על קיום העילה. על - מנת שניתן יהיה להכריע בשאלה, אם היה איחור במשלוח הודעת הביטול יש, על-כן, לבחון שניים: מתי נודע לאלמנה על קיומה של עילת הביטול, וכן, אם הודעת הביטול נשלחה תוך חלוף זמן סביר ממועד זה או לאחר חלוף הזמן".

וכך אף בענייננו. טענת השיהוי יכול שתשמש הגנה בפני
הסעדים להם עתרה המשיבה, ברם, השאלות מתי נודעו למשיבה מצגי השווא בגינן בוטל הסכם ההיפרדות, אם יכולה היתה לגלותם קודם המועד בו נודעו לה אלה, אם נתקיים שיהוי ומידת השלכותיו על המבקשים, מצריכות בירור בעובדות ובראיות שלא ניתן לבררן במסגרת בקשת סף. על כן דין הטענה להדחות (ראה ע"א 206/75, סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, פ"ד ל(1), 732, בעמ' 734-735).

20. גם השאלה, אם בעת שהמשיבה ידעה על פרסום תשקיף ההנפקה של גיאו לציבור בבורסה של לונדון בחודש אוקטובר 1996, ידעה כבר על כל מעשי התרמית וההטעיה והשלכות ידיעה זו על טענת המניעות שהעלו המבקשים, הן שאלות, שיש צורך להניח להן תשתית ראייתית שלא ניתן להניחה בהליך סף.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשות בכפוף לאמור בסעיף 15 לעיל.
המבקשים ישלמו הוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום 26.11.02 בהיעדר הצדדים.
שרה ברוש, שופטת
רשמת בימ"ש מחוזי ת"א

לפרסום והפצה מיום 3.12.02.
המזכירות תמציא עותק החלטה זו לב"כ הצדדים.

שרה ברוש, שופטת
רשמת בימ"ש מחוזי ת"א









בשא בית משפט מחוזי 8682/01 נפתלי שני, נפתלי ורבקה שני (1997) בע"מ, נפתלי שני (1998) בע"מ , רייפמן אלי, גמלאן ני"ע (1997) בע"מ , אלי רייפמן (1998) בע"מ , שרון כרמל , שרון ותמר כר נ' מלם מערכות בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/11/2002)