פסקי דין על גיא חסיד ואח' |

3138/05 בשפ     03/05/2005




בשפ 3138/05 גיא חסיד ואח' נ' מדינת ישראל ואח'




בבית המשפט העליון

בש"פ 3138/05
בש"פ 2871/05
בש"פ 3065/05

בפני
: כבוד השופט א' רובינשטיין
העורר בבש"פ 3138/05:
גיא חסיד
נ ג ד

המשיבה בבש"פ 3138/05:
מדינת ישראל
העורר בבש"פ 2871/05:
אמיל קיג
נ ג ד

המשיבה בבש"פ 2871/05:
מדינת ישראל
המבקשת בבש"פ 3065/05:
מדינת ישראל
נ ג ד

המשיבים בבש"פ 3065/05:
1. שלום(צ'רלי) שיטרית

2. ירון (אליקו) סנקר

3. גיא חסיד

4. אמיל קיג

5. ולרי נביטסקי

6. סרגיי ששולקין

7. אנדריי קראוצ'וק

8. יורי וורביוב
בבש"פ 3138/05: ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בב"ש 90102/05 ובב"ש 90180/05 מיום 14.3.05 שניתנה על ידי כבוד השופט כבוב חאלד לדחות בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים

בבש"פ 2871/05: ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בב"ש 90102/05 ובב"ש 90180/05 מיום 14.3.05 שניתנה על ידי כבוד השופט כבוב חאלד לדחות בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים

בבש"פ 3065/05: בקשה להארכת מעצר שנייה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996
תאריך הישיבה: כ"ג באדר ב התשס"ה (3.4.05)
בשם העורר בבש"פ 3138/05
והמשיב 3 בבש"פ 3065/05: עו"ד ישראל קליין, עו"ד יוחאי שלף

בשם העורר בבש"פ 2871/05
והמשיב 4 בבש"פ 3065/05: עו"ד מיכל עורקבי-דנציגר, עו"ד קובי מרגולוב

בשם המשיבה בבש"פ 3138/05
המשיבה בבש"פ 2871/05
והמבקשת בבש"פ 3065/05: עו"ד עירית אברמוב, עו"ד רוית הרמן
החלטה
א. בפני
עררים כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (החלטת השופט כבוב) מיום 14.3.05 בבש"א 90102/05, 90180/05 לדחות את בקשת העוררים לשחרור לחלופה במסגרת עיון מחדש, וכן בקשת המדינה מיום 28.3.05 להאריך את מעצרם של העוררים – נאשמים 3 ו-4 בתפ"ח 1070/04 בבית המשפט המחוזי – בתשעים ימים נוספים, בגדרי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. זו הארכה שניה המתבקשת מכוח סעיף זה. יצוין כי נאשמים אחרים באותה פרשה, ששה במספרם (נאשמים 2-1 ו-8-5) הסכימו לקבלת הבקשה, ובהתאם הוארך מעצרם. החלטה זו עוסקת איפוא אך בעניינם של גיא חסיד ואמיל קיג, שייקראו להלן עורר 1 ועורר 2 בהתאמה.

ב. כתב האישום שהוגש כנגד העוררים וכנגד אחרים כולל שישה אישומים, ובהם סידרה של ניסיונות התנקשות אשר בוצעו על רקע סכסוך בין מפעילים של בתי הימורים בלתי חוקיים בישראל. על פי האישום הראשון, במהלך שנת 2003 קשרו הנאשמים 4-1 בתיק (קרי, לרבות שני העוררים דנא) קשר ביחד עם אחר לרצוח את יעקב אלפרון, את אחיו ניסים אלפרון ואת עזרא (שוני) גבריאלי באמצעות רוצחים שכירים. במסגרת הקשר ולצורך קידומו דאגו להביא ארצה את הנאשמים 8-5 ואדם נוסף בשם סרגיי קורדטסו (להלן ביחד: הרוצחים השכירים). העוררים אף נסעו לליטא, כנטען, לצורך כך. הרוצחים השכירים נכנסו לישראל שלא כדין דרך מצרים, והנאשמים הכינו בעבורם מסמכים מזויפים ולאחר שהובאו לדירת מסתור באזור המרכז, התגוררו שם משך מספר חודשים, עד מעצרם. במהלך אותה תקופה, כך נטען, סיפקו הנאשמים לרוצחים השכירים שני כלי רכב גנובים להם הוצמדו לוחיות רישוי מזויפות וקטנוע, והעורר 2 אימן אותם בצליפה ובהכנת מטעני חבלה. עורר זה אף ליווה אותם, כנטען, לחנויות נשק שונות בהן רכשו כוונת אופטית לנשק ומשקפות. הנאשמים החזיקו בדירת המסתור ארסנל כלי נשק שכלל, בין היתר, חמישה רובי סער, תת מקלע אחד, שלושה אקדחים, שני טילי לאו, שתי לבנות חבלה, רימונים, אמצעי ראיית לילה, ועוד. כן נמצא בדירה ציוד הסוואה, כגון פיאות, שפמים וכובעי גרב. באישומים השני, השלישי והרביעי מתוארים שלושה ניסיונות התנקשות אותם ביצעו לכאורה העוררים עם אחרים במסגרת הקשר שקשרו: באישום השני נטען כי הנאשמים 6-1 הניחו מטען חבלה ברכב אותו החנו סמוך למקום מגוריו של יעקב אלפרון, אולם המטען פורק בטרם התפוצץ. באישום השלישי נטען כי הנאשמים 7-1 ירו לעבר ניסים אלפרון בעת שזה ביקר בבית חברתו ברמת גן, אולם לא פגעו בו. כן נטען כי בהזדמנות נוספת ארבו לו נאשמים אלה באותו מקום. באישום הרביעי נטען כי הנאשמים כולם – למעט אחד, הנאשם 2, אשר ידע על המעשה אולם לא היה שותף לו בפועל – הניחו מטען חבלה ברכבו של עזרא (שוני) גבריאלי וניסו להפעילו ללא הצלחה בארבע הזדמנויות שונות בהן היה ברכב. באישום החמישי נטען כי הנאשם 1 החזיק רימון רסס וחומר נפץ תקני וניסה להעבירם לאחר, ובאישום השישי, המיוחס לעורר 2 לבדו, נטען כי בשתי הזדמנויות שונות במהלך החקירה איים על חוקרי המשטרה כי ירצח אותם.

ג. בגין המעשים שפורטו מיוחסות לעוררים, בין היתר, עבירות של ניסיון לרצח, ושורה ארוכה של עבירות בנשק, עבירות זיוף התחזות וגניבה. לעורר 2 מיוחסת גם עבירה של איומים.

ד. (1) עם הגשת כתב האישום החליט בית המשפט המחוזי (השופט כבוב) לעצור את כל הנאשמים ובהם העוררים, עד תום ההליכים, ובהחלטתו מיום 21.7.04 ציין כי קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים, המבוססות, בין היתר, על האזנות סתר ועדויות ראייה, ועוד קבע כי המסוכנות העולה מן הנאשמים כולם "זועקת לשמים" ואין מקום לשחררם לחלופת מעצר. ערר שהגישו העוררים דנא על ההחלטה לעצרם נדחה (החלטת השופט טירקל מיום 21.9.04). כן נדחה ערר שהגישו הנאשמים 7 ו-8 על החלטת המעצר (החלטת השופט גרוניס מיום 16.8.04). נאשמים אחרים הסכימו למעצר. בקשה מטעם המדינה להורות על הארכת מעצרם של כל הנאשמים מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) נתקבלה (החלטת השופטת חיות מיום 11.1.05).

(2) השופט כבוב, בהחלטת המעצר עד תום ההליכים מיום 21.7.01, ציין לחובת העוררים את הסתירות בין גירסותיהם, קרי, כי העורר 1 טען שנסע לליטא להתגרש והכחיש כי פגש בעורר 2 ובאלכס מריוס, מי שנחשד כראש חבורת הרוצחים ונמלט, בעוד העורר 2 ציין שהעורר 1 פנה אליו וביקשו להתלוות אליו כדי לעזור לו להתגרש, כי הוא הוביל את העורר 1 לפגישה עם מריוס וכי עורר 1 התרשם מאמל"ח שהחזיק מריוס בביתו, ואחר כך גם סידר עורר 1 למריוס דרכון מזויף לעזיבת הארץ. עוד ציין השופט לחובת עורר 1 כי נעשה שימוש ברכב "סיטרואן סקסו" הרשום על שם אמו של עורר 1, וזאת יותר מפעם אחת; טענת מכירת הרכב נדחתה.

(3) השופט טירקל, בדונו בערר העוררים (החלטה מ- 21.9.04) ציין, מזה, את הקושי שבקביעת עמדה לגבי ראיות, במיוחד נסיבתיות, בעילות מעצר, ומאידך גיסא את הפוטנציאל הראייתי שבהן. לגבי העוררים דנא ציין כי "אינם עומדים, ככל שניתן להתרשם בשלב מקדמי זה, בליבה של הפרשה במובן זה שאינם המתכננים העיקריים של מעשה הרצח ואף אינם המבצעים העיקרים של המעשים, אולם, מעשיו של כל אחד מהם כרוכים זה בזה ונוגעים בצמתים שונים של התכנון ושל הביצוע. אכן, יש מקום לטענה שכל אחת מן העובדות שעליהן מצביעה המדינה לחובתו של כל אחד מהם היא תמימה ומקרית כשהיא עומדת בפני
עצמה, אולם מולה עומדת מסקנה שבהגיון, לפיה לא יתכן שצירופן של עובדות אלה יחד, לגבי אדם אחד, הוא תמים ומקרי; וכי כולן נקבצו ובאו בשני אנשים שאין להם כל קשר לפרשה. יש כאן מעין תמונת הרכבה ("פזל") המסבכת את העוררים בפרשה". להלן מנה בית המשפט מתוך הראיות כי מריוס נפגש עם העורר 2 וביקש להדריך את הנאשמים מבלארוס בשימוש באמצעי לחימה, וגם ליווה אותם לחנות לציוד אופטי (כוונות לרובים) ושוחח איתם בטלפון, וטביעת אצבע של העורר 2 נמצאה על ספח של תעודת זהות מזויפת בה השתמש מריוס; כנטען, נמלט מריוס באמצעות דרכון מזויף שסופק לו, והעורר 2 המשיך לשוחח עימו גם אחר כך, דרכון מזויף אחר (השייך למעורב אחר בפרשה, שנמלט אף הוא מהארץ) נמצא במונית העורר 1, בהאזנה לשיחותיו עולה היכרות עם המעורבים, וכן הוזכר השימוש ברכב אימו. בית המשפט ייחס "משקל רב ומיוחד למסוכנותם של העוררים כחלק מקבוצה שפעלה בצוותא, יותר ממשקל המסוכנות של כל אחד ואחד מהם בנפרד".

(4) בהחלטה בבקשה לעיון חוזר סבר השופט כבוב כי אמנם נטענו טענות כבדות משקל על-ידי באי כוח העוררים, ואולם יש לראות את מכלול הנסיבות. אף אם היה כשל שבו מודה המדינה בזיהוי העוררים, הנה באשר לעורר 1, ראה בית המשפט את התשתית הראייתית כמוצדקת יחסית לאחרים, בשל זיהוי קולו בשיחה המוקלטת וכן בעניין הדרכון המזויף. יציאתו מן הארץ כשלעצמה בעת האישום הרביעי אינה שוללת קיומה של מעורבות בקשירת הקשר לביצוע הרצח. באשר לפוליגרף, סבר בית המשפט כי טרם בשלה השעה ליתן לכך משקל מכריע ולוא בשלב המעצר, אך יש ליתן לכך משקל מסוים, לא כראיה קונקלוסיבית. בסופו של יום, אין לשיטת בית המשפט ראיה דרמטית שתצדיק שינוי בהחלטת המעצר.

ה. העוררים משיגים על החלטתו של השופט כבוב לדחות את בקשתם לשחרור.

ו. העוררים עצורים מזה שנים עשר חודשים, אך משפטם טרם הסתיים. עתה מבקשת המדינה להאריך את מעצרם בשלושה חודשים נוספים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים).

ז. (1) ערר עורר 1: בא כוח עורר 1 – עו"ד קליין – טען, כי בכתב האישום לא פורט מה ספציפית מיוחס לשולחו; הרכב שבית המשפט קמא קבע כי נסע בו, נמכר לפלוני שי עיני לפני שנה ומחצה, והעוקבים מוסרים כי לא העורר הוא שנהג ברכב. הקלטת שיחה שהוצגה כראיה נגד עורר 1 נעשתה שבועות לאחר האירוע באישום הרלבנטי (אישום 4 – מטען החבלה ברכבו של גבריאלי), והעורר 1 היה בחו"ל בעת האישום; אכן, העורר 1 מודה כי לא אמר אמת בקשר לביקורו בליטא והיכרותו עם אלכס מריוס, אך הדבר נעשה כדי להרחיק עצמו מן העבירות; הכחשה אינה מוכיחה כשלעצמה שביצע עבירה. ועוד, מציאת דרכון מזויף בתא המטען של מוניתו במעיל, אף היא אינה מהווה ראיה שהוא עצמו עבר עבירה, שכן שקרי נאשם אינם יכולים ליצור ראיות נגדו. לטענה כי העורר 1 הבריח בדרכון מזויף את מריוס, על פי דברים מפי עורר 2 – נטען כי משפטית לא תהא זו ראיה נגד עורר 1. עוד נאמר, כי לאחר החלטת בית משפט זה נבדק העורר 1 בפוליגרף ונמצא דובר אמת, וזאת על-ידי בודק מהימן ומקצועי. לפי הפסיקה תוצאות הבדיקה צריכות להיות חלק ממגוון השיקולים בהחלטה על מעצר, גם אם לא חלק קונקלוסיבי. לשיטת בא כוח העורר 1 אף צריך לשדרג את מעמד הפוליגרף. הבקשה היא איפוא שחרור לחלופה.

(2) ערר עורר 2: באת כוח עורר 2 – עו"ד עורקבי-דנציגר – ציינה, כי עורר זה הוא עולה חדש מליטא, בן 25, ללא עבר פלילי, שעבד כפקח על חוף הים וכשומר במועדוני ריקודים. בעבודתו כמאבטח הכיר את עורר 1. עורר 2 שיתף פעולה עם המשטרה – כנטען – באופן מלא; אין לו קשר עם הנאשמים המרכזיים בתיק, הנאשם 2, למשל, אף לא הכיר אותו כלל עד המעצר. השינויים בהערכת הראיות כלפיו, כיוון שמלכתחילה היו הראיות מעטות, אינם דרמטיים, אך יש כרסום בראיות, כגון בקשר לזיהוי על-ידי בלשי מרחב איילון, טענה שהוכחה כלא נכונה. טביעת האצבע על תעודת הזהות של מריוס אין לה משמעות, כי אין הכחשה שהיה קשר ביניהם; אולי עשה מריוס בעורר 2 שימוש לצרכיו.

(3) באת כוח המדינה, עו"ד אברמוב, טענה בענין עורר 1, כי מרבית הטענות הועלו כבר בעבר: נושא הרכב, העוקבים שלא זיהו, טענת הקלטת שאינה קשורה באירוע אישום מס' 4, והעדרו של העורר 1 מן הארץ בעת העבירה. טענות אלה נדחו על-ידי בית המשפט. המדובר בפרשה חמורה של הבאת רוצחים שכירים מחו"ל. העורר 1 שיקר בהכחישו פגישה עם מריוס מפקד חוליית הרוצחים, והיכרות עם עורר 2, עם הנאשם 1 שטרית וכיוצא בזה. על פי הפסיקה, העדר נוכחותו בארץ בזמן אירועי אישום 4 אינו מעלה ואינו מוריד. הדברים הנשמעים בקלטת הם מפי שותף סוד. יתר על כן, כיום ישנו עוקב שזיההו. הצירוף בין שקריו של עורר 1, זיהוי קולו בקלטת ואמירת עורר 2 כי עורר 1 הבריח את אלכס מריוס על ידי הסדרת דרכון מזויף, וניסיון להעלים את המונית שנתפס בה הדרכון – כל אלה ראיות המצביעות על פוטנציאל להרשעה. אין כרסום בראיות, אלא אדרבה. באשר לפוליגרף, נטען כי חוות הדעת שנמסרה מוטה; היא לא נערכה מקצועית, הבודק לא ראה את חומר החקירה, ושאל את השאלות לאחר תשאול העורר 1 בבית המעצר בלבד; המדובר בחבר בארגון בודקי פוליגרף שאינו הארגון המרכזי. יש איפוא – כנטען – להתעלם מהבדיקה.

(4) באת כוח המדינה, עו"ד הרמן, טענה בענין עורר 2. אף היא ציינה כי הטענות כולן הועלו כבר בעבר. לשיטתה התשתית הראייתית בעינה עומדת, לרבות טביעת אצבע של עורר זה על תעודת הזהות של אלכס מריוס, דבר שאין לו הסבר ראוי. אכן, בנושא הזיהוי על-ידי בלשי איילון חל שינוי, אך אין הדבר מהווה שינוי יסודי; מנגד חל שינוי לרעת עורר 2 בעדות חברתו לשעבר של עורר זה, שהעידה כי הוא חשש שייעצר.

(5) באשר להארכה לפי סעיף 62 אמרו באות כוח המדינה כי ישנה התקדמות טובה בתיק. לעוררים מסוכנות כיוון שפעלו בחבורה, וישנו החשש להימלטות מן הדין, נוכח קשריהם בחו"ל ופעילות הקשורה בתיעוד מזויף במסגרת קבוצה עבריינית. עורר 2 גם איים על איש משטרה. לטענת באי כוח העוררים - מנגד - המשפט צפוי להימשך זמן רב ואין סיכוי לסיום קרוב, ועל פי הפסיקה שוחררו אנשים גם בעבירות רצח לאחר תקופה ארוכה. המדובר בעוררים ללא עבר פלילי, וחלופות מעצר יוכלו להפיג את החששות. בא כוח עורר 1 ציין כי שולחו נעצר לאחר האחרים ולא נמלט אף שידע שהללו נעצרו, ובאת כוח עורר 2 ציינה כי באשר לאישום שולחה באיום על חוקר משטרה, אין הדבר מצדיק מעצר ממושך כל כך.

ח. במכלול, נגד עורר 1 עומדים מפגשיו עם מריוס בליטא; השיחה המוקלטת בה נראה כי הוא מודע לפרשת האישום הרביעי; מציאת הדרכון המזויף במעיל במכוניתו; אמרת העורר 2 באשר לסידור הדרכון המזויף למריוס כדי לאפשר בריחתו; השימוש שנעשה ברכב הרשום על שם אימו; ולצד זאת שקריו בחקירה בהם הוא מודה. נגד עורר 2 עומדים טביעת האצבע שלו על תעודת הזהות המזויפת; מפגשיו עם מריוס בליטא ובארץ; הובלת הנאשמים הבילרוסים לחנות נשק; ודברי חברתו באשר לחששו מהמעצר.

ט. (1) התלבטתי מאוד בתיק זה. מחד גיסא, החשדות כבדים. מסכת זיקותיהם של העוררים – שניהם – לפרשה הנחקרת, כפי שצוין גם בהליכים הקודמים בפני
השופטים טירקל וכבוב, מעוררת סימני שאלה, מהם קשים, באשר לאמינותם. הטענות המועלות עתה הועלו ברובן גם בהליכים הקודמים, ולא חלו שינויים "דרמטיים" במסכת הראייתית, מאידך גיסא, שינויים מסוימים אירעו, וכן מביא חלוף הזמן לשיקול מחודש של נקודת האיזון.

(2) אכן, ככל שהמדובר בעורר 1, אין חולק שאמר שקרים במסגרת חקירתו, וזאת לא רק בחקירה ראשונה כשניסה להרחיק עצמו מן הפרשה הנחקרת, וזאת באשר להיכרותו עם העורר 2, באשר להיכרותו עם הנאשם 1 בתיק, ועוד כיוצא בזה; אלא גם משהיה בידו להתעשת – לאחר ההלם הראשון שלגביו טוען בא כוחו בדבר רצונו להרחיק עצמו – יכול היה לשנות את גירסתו בחקירתו הבאה, ולומר את האמת. שינוי הגירסה בא רק לאחר זמן רב. גם ההתנערות מן השותפות בשיחה שהוקלטה במכונית, אינה מדברת לטובתו, וכיום מודה הוא שנטל חלק בשיחה.

(3) הוא הדין במידה מסוימת באשר לעורר 2: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג', ד) מתקיים כאן לכאורה בכפל: הצימוד בינו לבין העורר 1 מזה, והקשר בינו לבין מריוס מזה מעוררים חשד. כך גם עדותה של חברתו בדבר חששו שייעצר, וכך גם טביעת האצבע שלו בתעודת הזהות המזויפת של מריוס. איומו על החוקרים אינו עניין של מה בכך.

(4) ואולם, עלי לשקול שתי מערכות שיקולים: הן מסכת הראיות בעיון החוזר והן הימשכות המשפט ומשאלת המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), כי נאשם ישוחרר לאחר תשעה חודשים, שממנה נלמד, כי המשך מעצר על-ידי שופט בית משפט זה (סעיף 62) אינו צריך להיות הכלל.

(5) באשר לראיות, האם כל שהוצג מהווה מסכת ראיות לכאורה שבהן ניתן להרשיע את העוררים בעבירות שיוחסו להם, להבדיל אולי מעבירות אחרות? על זו משיבה המדינה כי הדברים כבר נבדקו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה ואין מקום לשוב אליהם. ואולם, בעיון חוזר עסקינן, ושאלתי עצמי האם עוצמת הראיות התומכות בחשדות אלה מספקת לשם המשך המעצר, זאת בהתחשב מחד גיסא בחומרת הפרשה כולה, שעליה אי אפשר לחלוק מזה – אך גם בסימני שאלה באשר לראיות, ובמעמדם של העוררים בפרשה, שאינו מרכזי (כפי שכבר קבע השופט טירקל). לכאן מצטרף השיקול של חלוף הזמן לאחר תקופת מעצר ממושכת, של למעלה משנה, כשהמשפט טרם נסתיים. על פי ההגיון אולי היה נושא עוצמת הראיות צריך להיות מובא לפני ההרכב הדן בתיק, הבקי בפרטיו, אך הדעת נותנת כי החשש מפני עירוב נושאים שבית המשפט הדן אינו צריך להיחשף אליהם, והניתנים להצגה בהליכי מעצר - מנע זאת. אמנם, חלק מהנושאים הללו – עבר פלילי, למשל, המוצג לפני השופט העוסק במעצר, ושאין להציגו ככלל בפני
המותב הדן בתיק המהותי – אינם קיימים כאן, שכן אין לעוררים עבר פלילי; אך יתכן שראיות שטרם הוגשו במשפט והנדונות בהליכי מעצר יוצרות את הקושי. בנסיבות, עלי איפוא להכריע.

(6) לדעתי, אף שישנן ראיות נגד העוררים, דומני שעוצמתן אל מול האישומים מצדיקה לבדוק האם הכרח איפוא להמשיך מעצרם עד תום ההליכים, במצב שבו המשפט עתיד להימשך עוד חודשים ארוכים. אומר כבר כאן, נראה כי לעת הזאת יש מקום לשקול חלופות, כאלה שימנעו הימלטות מאימת הדין, נוכח מעורבותם של העוררים בחו"ל ופרשיות המסמכים המזויפים בהן מדובר, ועילת המסוכנות, במיוחד בעבירות שבוצעו בחבורה, קיימת אף היא. אציין, כי שיקול הראיות לבדו ושיקול חלוף הזמן לבדו אולי לא היו מטים את הכף – אך בהצטרפם יחד, נטתה הכף לעבר האמור.

(7) באשר לעוצמת הראיות, ציין בית משפט זה לא אחת, כי מסכת ראיות שיש סימני שאלה באשר לעוצמתה עשויה להצדיק חלופת מעצר. בהחלטה בענין בש"פ 927/88 אלגאוי נאמר מפי השופט (כתארו אז) מצא כלהלן: "..... ומשום ההתרשמות הבלתי נוחה מן הראיות הקיימות, נראה לי נכון להסתפק לגביו בחלופת מעצר". ראו גם בש"פ 5460/97 דנגור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אור); בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם) (השופטת ביניש); בש"פ 10191/02 שוקרון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט – כתארו אז – מצא); ענין זה כמובן צריך להיבחן בכל מקרה לנסיבותיו, ואני ער לדברי השופט טירקל בבש"פ 4326/04 מדינת ישראל נ' מקייטן (טרם פורסם), וכן ראו בש"פ 8204/04 מדינת ישראל נ' מחאג'נה (השופט טירקל). אינני רוצה לומר כלל, כי בענייננו נחלשה מערכת הראיות עד כדי אמירה שמלכתחילה לא ניתן היה לצוות על מעצר עד תום ההליכים, כלשונו של השופט טירקל, אך מכל מקום, השאלות שהועלו, בהצטרפן לחלוף הזמן, דיין, לדעתי, להצדיק הידרשות לחלופה. אל"מ מרדכי לוי, שופט בית הדין הצבאי לערעורים ("הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים – בחינה נוספת". משפטים לד תשס"ה, 549) סבור, כי לעוצמת הראיות לכאורה קשר לענין שקילתה של חלופת מעצר: הרף של "סיכוי סביר להרשעה" (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133) "מציב אמנם סמכות להורות על מעצר בהתקיים עילת מעצר, אך אין פירוש הדבר כי רף ראייתי זה מצדיק בהכרח מעצר, או כי החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים היא ההחלטה הראויה בנסיבות העניין" (עמ' 556; (הדגשים לא במקור – א"ר). דברים אלה ראויים לעיון.

(8) אכן שיקר העורר 1 והדברים לחובתו; אך עוד שכבר הימים כתב השופט (כתארו אז) לנדוי (ע"פ 426/67 בארי נ' מדינת ישראל פ"ד כב(1) 477, 483: " ומה בדבר שקרי המערער בכר, שלהם היה בעליל חלק נכבד בהרשעתו? הנני גורס שעלינו לנהוג זהירות בהעמדת ההרשעה אף במקצת על כך, שהנאשם נתן הסבר אשר נמצא כוזב, פן ניכשל באחד הימים בהרשעת אדם חף מפשע. כבר נאמר אצלנו לא פעם שהסבר כוזב עשוי לחזק את האמון של בית המשפט במהימנות העדויות מטעם התביעה, אך אין הוא יכול למלא חלל הקיים במערכת התביעה מבחינת כמות ההוכחות – ה"יש הדרוש להרשעה". הדברים צוטטו על-ידי השופט (כתארו אז) יצחק כהן בע"פ 565/77 לוי נ' מדינת ישראל פ"ד לב(1) 692. אומר הרמב"ם בספר המצוות ("מצות לא תעשה" ר"צ) "ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד" (ראו גם שו"ת עזרת כהן מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אבן העזר כ"ט). כמובן, איני עוסק בתיק המהותי, שבו ייקבעו אשם או זכאות, והדברים הובאו בהיקש, לעניין המעצר. שקריו של העורר 1, כמו מצפונו הלא נקי לכאורה של עורר 2 בשיחה עם חברתו לשעבר, מחזקים את החשדות – ועדיין נותרת השאלה של עוצמת הראיות הפוזיטיביות בעבירות כתב האישום, אל מול האישומים. השאלה מצטרפת לחזקת החפות ולהימשכות המשפט. האם מתקיימים מבחני הלכת זאדה? התשובה היא בחיוב, אף כי מסויג, וכבר עמד השופט טירקל בשעתו על הבעייתיות. עילות המעצר מתקיימות, הן באשר למסוכנות הן באשר לחשש הימלטות. אך כאמור, סבורני כי יש מקום לשקול חלופה כאמור.

י. (1) עלי להידרש בקצרה לעניין הפוליגרף ובדיקתו של עורר 1. בהחלטתי בבש"פ 1000/05 מיום 14.2.05 נקבע, כי יאופשר לעורר 1 להיבדק בפוליגרף בבית המעצר. הבדיקה נערכה, הוצגו שאלות ועל פי תוצאותיה לא אובחנו תגובות לאמירת שקר, זאת על פי ניסוח מקובל על בודקי פוליגרף. העורר 1 מבקש להסתייע בכך לשם שחרורו. המדינה שללה זאת, הן בדיון בפני
השופט כבוב והן בפני
; היא הסתייעה בראש מדור פוליגרף במשטרה שהטיל ספקות בבדיקה. ניעורה גם מחלוקת באשר לבודק, אף כי אין לי סיבה – על פי מה שבפני
– להטיל ספק במיומנותו. באשר לבדיקה נטען, בין היתר, כי לא נערכה בתנאים טובים שכן נערכה בבית המעצר ; אך הלא המדינה היא שהתנגדה להוצאת הנבדק בליווי מבין כותלי בית המעצר. באת כוח המדינה הפנתה להחלטה בבש"פ 3982/02 מצרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בה ציין השופט גרוניס כי נוטה הוא לדעה שממצאי פוליגרף אינם נתונים להסתמכות לצורך בקשה למעצר עד תום ההליכים, אף כי מוכן הוא להניח לענין אותו ערר, כי במקרים מסוימים תתאפשר הסתמכות, אולם לא יהווה הדבר גורם מכריע. לא אחזור על הדברים שנאמרו בענין הפוליגרף בהחלטה בתיק 1000/05 הנזכרת. המצב בקשר לפוליגרף באופן כללי אינו משביע רצון: מחד גיסא, כיוון שאינו קביל בהליך הפלילי העיקרי, ישנן אסכולות שונות באשר לקבילותו כראיה מסייעת בהליכי ביניים כמו מעצרים, אם כי הדלת לא נסגרה לכך. כשלעצמי הייתי – כפי שציינתי בבש"פ 1000/95 – בין המסתייגים מאוד מפוליגרף לעניין סינון ביטחוני, נוכח מרווח הטעות והחשש הגדול המקנן בלב שמא ייפגעו חפים מפשע; עם זאת, ראוי להזכיר כי הדבר הורשה על-ידי המחוקק בעקבות חוק שירות הבטחון הכללי, תשס"ב-2002. גם בעבר היתה דעתי נכונה יותר לקבל בדיקת פוליגרף בהליכי חקירה, בשל מיקודה הקונקרטי, ומכל מקום הן המשטרה הן שב"כ עושים בו שימוש לא מועט, שלא להזכיר את השימוש האזרחי בפוליגרף, שקנה לו שביתה מסוימת.

(2) ואולם, כל נושא מעמדו של הפוליגרף אינו מתנהל לעת הזאת באורח בהיר. מחד גיסא, המשטרה ושב"כ מציעים לעתים לחשודים להיבדק בפוליגרף. מאידך גיסא, כשהחשוד או הנאשם עצמו מבקש להיבדק בפוליגרף, ישנה לא אחת התנגדות של המשטרה או התביעה, וגם משנעשית בדיקה בעקבות החלטת בית משפט, כבענייננו, נטענות טענות בקווים "מקבילים", באשר לעריכת הבדיקה, ופחות בהתמודדות ישירה עימה. כך, למשל, בנושא דנן נטענו על-ידי הפרקליטות, ואחר כך במסמך שנתקבל מן המשטרה, טענות כאמור לעיל, אך לא נתבקשה –למשל –חקירתו של הבודק בבית המשפט קמא לצורך בירור.

(3) הנושא מצוי איפוא במעין ערפל ואנדרוגניות הטעונה הבהרה, כדי שיוחלט באופן ראוי, ואולי בהרכב בבית משפט זה, ראשית, מה בסופו של יום מעמדו של פוליגרף בהליכי הביניים, בין בהליכי מעצר לצרכי חקירה ("מעצר ימים") ובין במעצר עד תום ההליכים. שנית, מה הדרכים שבהן ניתן יהיה לברר את מקצועיות הבדיקה ואת תוכנה. ואולם, הכרעה בכל אלה אינה הכרחית בענייננו, שכן החלטתי הנוכחית נסבה על שאלת עוצמת הראיות וחלוף הזמן ולאו דווקא על נושא הפוליגרף. אינני מתעלם מקיומה של הבדיקה, אך איני חש, נוכח האמור לעיל, שיש בידי הכלים להעריכה כדבעי, מעבר להתרשמות כללית. לעניין הפוליגרף ראו גם מאמרו הנזכר של אל"מ מרדכי לוי בעמ' 579-575.

י"א. באות כוח המדינה נדרשו לבש"פ 8739/96 מדינת ישראל נ' אסידו (לא פורסם) (השופט זמיר), בו הוארך מעצר בשלושה חודשים בשל חומרת העבירה ומסוכנות הנאשמים, חרף קצב לא ראוי של המשפט (אך אציין שנקבע שם, כי לגבי אחד הנאשמים יהא "קשה" לבית המשפט להאריך לתקופה נוספת). באי כוח העוררים הציגו פסיקה, בה, במקרים של הימשכות המשפט מעבר לתשעת החודשים, שוחררו נאשמים לחלופה גם בעבירות חמורות (בש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – מצא); בש"פ 10697/02 מדינת ישראל נ' ישייב (לא פורסם) (השופט מצא); בש"פ 828/04 מדינת ישראל נ' בוטביקה (טרם פורסם) (השופטת חיות).

י"ב. סוף דבר וסיכומו: אכן, החשדות נגד העוררים כבדים, וקיימים חשש להימלטות מאימת הדין ואף מסוכנות – אך נוכח האמור, עוצמת הראיות, מעמדם הלא מרכזי של העוררים בפרשה, וחלוף הזמן, סבורני כי יש מקום לשקול עתה חלופה. אין בכל אלה כדי לקבוע דבר, כמובן, באשר למשפט עצמו. התוצאה היא, כי יוזמן תסקיר מעצר מאת שירות המבחן, שיבדוק את האפשרות לחלופת מעצר שאיננה אצל קרובי משפחה, המלווה בהפקדות, בערבים ובמפקחים ראויים ובערובות, אשר ימזערו חשש להפרת התנאים; תסקיר זה יוגש עד יום 20.5.05 לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, אשר ישקול ויחליט.

יג. העררים מתקבלים איפוא במובן זה שתיבדק חלופת מעצר. בקשת המדינה להאריך את המעצר מתקבלת חלקית, במובן זה שהמעצר יוארך עד להחלטה נוספת.

ניתנה היום, כ"ד בניסן תשס"ה (3.5.05)

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05031380_t05.docלח
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









בשפ בית המשפט העליון 3138/05 גיא חסיד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 03/05/2005)