פסקי דין על אבי בן דוד | פסקי דין על יעקוב שלמיוב | פסקי דין על שרה שלמיוב |

15164-02/16 תאמ     24/04/2017




תאמ 15164-02/16 אבי בן דוד נ' יעקוב שלמיוב, שרה שלמיוב








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 15164-02-16 בן דוד נ' שלמיוב ואח'


תיק חיצוני: 5093230515


בפני

כבוד הרשמת בכירה
אפרת רחלי מאירי מרקוביץ


תובע

אבי בן דוד


נגד


נתבעים

1.יעקוב שלמיוב

2.שרה שלמיוב




פסק דין


לפניי תביעה כספית על סך של 7000 ₪ לתשלום חוב בשל מוצרים חד פעמיים שרכשו ממנו הנתבעים.

התובע היה בזמנים הרלוונטיים ליצירת החוב בעל עסק בשם "שי לי מפיות", שעיקרו שיווק מוצרים חד פעמיים ומפיות נייר איכותיות מודפסות. על פי המתואר בכתב התביעה, במהלך השנים 2012-2013, הנתבעים, אם ובנה, ניהלו והפעילו דוכן לממכר מוצרי צריכה ברחוב יחזקאל בירושלים ורכשו מהתובע מוצרים שונים עבור דוכן למוצרי צריכה שהפעילו. הם חויבו בהתאם למחיר המוצרים המוזמנים כפי שהציג להם התובע. על פי הנטען, בשלב מסוים חדלו הנתבעים מלשלם עבור הסחורה שהוזמנה, לאחר שקיבלו התראות מעיריית ירושלים בדבר פינוי הדוכן, ובסופו של יום, הדוכן פונה. אז החל התובע "במרדף" אחר הנתבעים בניסיון לגבות את חובו. הנתבע 1 הבטיח לשלם את החוב אך לא קיים את הבטחותיו. בחלוף הזמן עלה בידי התובע לאתר את נתבע 1 בחנותו החדשה בצומת בר אילן ושם סוכם כי התובע יכין מסמך המעיד על כוונת הנתבע לפרוע את חובו בתשלומים. ביום 12.3.2013, פגש התובע בנתבע 1 כאשר בידו הסכם פשרה מוכן לחתימה שמהותו התחייבות אישית בו התחייבו הנתבעים לפרוע את חובם לתובע על סך של 7000 ש"ח. הנתבע 1 חתם על המסמך בשמו ובשמה של אמו, הנתבעת 2, כאשר טען שאמו אינה חשה בטוב. לטענתו של התובע, חרף פניותיו הרבות לנתבעים, לא פרעו האחרונים את חובם. ביום 29.3.2015, נמסרה לנתבעים התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. ביום 28.4.2015 שוחח התובע עם הנתבע 1 והלה לא התכחש לעצם קיומו של החוב אלא טען כי הוא חייב סכום של 3000 ₪ בלבד.


הנתבעים מנגד, מבקשים לדחות את התביעה. לגרסתם, חתימת הנתבעת 2 על גבי כתב ההתחייבות עליו מתבססת התביעה היא מזויפת, ובגינה הגישו תלונה למשטרת ישראל. הנתבעים אף פנו למומחית כתב יד וזו קבעה בחוות דעתה כי החתימות על גבי כתב ההתחייבות אינן חתימות של מי מהנתבעים. משכתב ההתחייבות אינו חתום כלל על ידם וחתימותיהם זויפו, כי אז אין לתובע עילת תביעה כלפיהם. ביחס לטענת זיוף החתימה, טען התובע כי הנתבע 1 חתם על המסמך גם בשם אמו וחתימתו נעשתה בשונה מחתימתו הרגילה תוך זיוף עצמי מתוך כוונה להטעות ולטעון לזיוף המסמך. מכל מקום, בין הצדדים נעשה הסכם בעל פה ובהתאם לסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אין בכך לשלול את תוקפו. לשיטתו של התובע, דבר התקיימותו של חוזה בעל פה הוכח באמצעות ראיות חיצוניות בדמות התכתבויות קודמות שנערכו בין הצדדים במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה ותמלול שיחת טלפון שהתקיימה בין התובע לנתבע 1.

עיינתי בהסכם הפשרה. ההסכם נושא את שמות הצדדים – "הזוכה" מחד וה"חייבים", מנגד. החייבים מודים כי קיבלו מהזוכה סחורה בסכום הכולל של 7000 ₪ וטרם שילמו חובם לזוכה. הם מבקשים לפרוס את חובם ל-4 תשלומים שווים ומעוניינים למחוק את חובם לפני נקיטת הליכים משפטיים ולשלם לזוכה את הכספים שמגיעים לו והזוכה נאות לבקשת החייבים לפרוס את החוב ל 4 תשלומים שווים בסך של 1750 ₪ לחודש במזומן שישולמו החל מיום 1.5.13 ומדי חודש בחודשו. לא ישולם הסכום, התובע יממש את זכותו על פי דין לקבל את התשלום. באו על החתום: חתימתו של התובע ושמות הנתבעים.

הנתבעים מכחישים כאמור את חובם ואת חתימתם על הסכם הפשרה.
התובע הציג לפניי מסרונים הממוענים אל:"יעקב שלמיוב". ביום 29.10.2014, שאל התובע: "למה סגרת את הטלפון אנחנו קבענו אתה משחק משחקים". על כך השיב הנתבע 1 לאחר 5 ימים, ביום 4.11.2014: "אני לא משחק משחקים אני הלכתי לבקש הלוואה מהבנק אני צריך לקבל תשובה עוד יומיים תחכה קצת גם אני על קוצים". הנתבע טען כי לא כתב את המסרון וכי אינו מכיר כלל ועיקר את התובע והמספר טלפון אליו כתב התובע מסרון איננו מספר הטלפון שלו, דבר שהוכח כאינו אמת בדיון שנתקיים לפניי. תחת זאת, הוא בחר בקו של הכחשה גורפת – החל מהיכרות כלשהי עם התובע, לעצם החוב ולעצם קבלת המסרונים ותגובתו.


בתמלול שהוצג של שיחת טלפון קצרה בין התובע לנתבע, שאינו תמלול מקצועי אך התובע ניאות להשמיע את שיחת הטלפון באולם בית המשפט, נשאל הנתבע "מה נסגר איתך? אתה לא רוצה לשלם לי את החוב?". ענה לו הנתבע: "רוצה ללשם לך את החוב...השנה אני אשלם...אשלם לך השנה, השנה אשלם לך, החודש, סוף החודש אשלם לך...אני אשלם בעשירי לחודש...הזה שיבוא...אני אשלם לך 3000 שקל". על כך שואל התובע: "ומה עם שאר החוב?" הנתבע משיב: "איזה חוב?". והתובע עונה: "החוב הוא 7000 שקל היה". הנתבע נשמע מופתע, מתווכח עם התובע ומוחה על גובה החוב אם כי לא מכחיש כי חייב 3,000 ₪. התובע ציין בפני
ו שהוא לא טועה, כי "מה עם הצמדה ריבית".


בדיון שלפניי חזר התובע על גרסתו לפיה הנתבע חתם בשם אמו על המסמך שנוסח על ידו. כשנשאל האם בירר כי האם נתנה הרשאה לבנה לחתום בשמה, השיב: "הוא אמר שהוא מטפל בעניינים שלהם" וכי ידע מראש שהאם לא חתומה על המסמך. הוא הבהיר כי לא ביקש שהאם תבוא לחתום בפני
ו, הואיל ו"לא ראיתי בכך צורך, הוא היה חייב לי את הכסף הוא טען שהאמא חולה עושה דיאליזות ולא יכולה להגיע למקום" (עמ' 2, שורות 13-14). הוא טען כי גם אם האם לא חתומה, יש לו עילת תביעה נגדה בכך שהייתה שותפה בחנות ו"כל הזמן היא טענה שהיא אחראית לתשלום החובות גם בשיחת טלפון שערכה איתי היא אמרה והמשיכה לטעון את זה" (שורות 16-18). התובע נשאל כיצד נקבע הסכום 7000 ₪ -האם "יש תעודות משלוח, סחורות שנתת אישורים"?, והשיב: "אין אישורים, יעקב לא עובד עם זה" (עמ' 4, שורה 6), הגם ש"אני בדרך כלל מוציא תעודת משלוח, אבל במקרה הזה לא הוצאתי תעודת משלוח" (שורה 17).


הנתבע העיד כי הוא אף פעם לא קיבל סחורה מהתובע, אף פעם לא עבד איתו, לא חייב לו כסף ואף לא מכיר אותו. כשנשאל מדוע לא הכחיש את דבר ההיכרות והעבודה עם התובע בתצהירו, השיב: "לא מכיר אותו ולא היה לי שום קשר אתו בכלל" (עמ' 5, שורה 15). הוא הכחיש כי כתב מסרון תגובה לתובע – "אני לא יודע מי כתב את זה. מה זה. לא יודע מה זה" (שורה 22). גם כשהשמיעו לו את הקלטת השיחה בינו לבין התובע עת קולו נשמע, השיב: "לא מכיר את התובע" (עמ' 6, שורה 30). כשנשאל הכיצד אמו מכירה את התובע, השיב: "זה באקראי" (עמ' 6, שורה 32).
הנתבעת, אמו של הנתבע, אף היא העידה. היא הבהירה כי היא אינה חותמת בעברית אלא ברוסית וכי אינה יודעת לקרוא. היא ובנה פגשו את התובע 4-5 פעמים. בנה, הנתבע, קיבל מהתובע סחורה "אבל הכל אני נתתי בחזרה מה שהוא צריך" (עמ' 7, שורה 13). היא הלינה על כך שהתובע "לא התקשר בשבילי, ולא אמר, אני האחריות הכל, למה הוא לא אמר בשבילי ולא התקשר" (שורות 16-17). היא אמרה כי היא כועסת "למה עשה (התובע-צ"ל) אחרי גב שלי" (שורה 19). לטענתה לא יכול להיות שבנה חתם הואיל והוא לא יודע לחתום בעברית. כשנשאלה אם היו בין התובע לבינם יחסים טובים בתחילת מערכת היחסים, השיבה: "שלום הכל היה בסדר, מה קרה פתאום? אחרי הגב שלי" (שם, שורה 27). היא לא הכחישה את דבר החוב אלא הביע
כעס מדוע התובע לא פנה אליה אלא פנה לנתבע, משהיא זו שאחראית על העסק. משכך, לא היה מקום כי יפנה לנתבע. בנה הוא רק מוכר בדוכן ואילו "את כל הסחורה העסקים" היא זו שעושה והיא שנהגה לשלם. היא רצתה להחזיר מיד את הסחורה שנתקבלה. התובע לא לקח אותה בחזרה והסחורה כיום "במחסן, לא מכרתי כלום, כמו זבל" (עמ' 8, שורה 25), "הסחורה נמצאת אצלי בבית שיבוא לקחת אותה. אני לא רוצה את הסחורה שייקח" (עמ' 20, שורות 16-17). לפתע הנתבע העיר "הסחורה נמצאת 3 שנים" (עמ' 9, שורה 19) ובזאת קשר עצמו לעסקה. היא הדגישה כי הנתבע אינו יודע לכתוב הודעות אלא חבר שלו כתב עבורו.
לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ובסיכומיהם, ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.


דומה כי הבירור הוא עובדתי בעיקרו. התרשמתי כי אכן בוצעה עסקה בין התובע לבין נתבע 1. נתבעת 2 "נגררה" לעסקה מכוח היותה שותפה לכאורה לעסק ומי שאחראית על התנהלותו. התרשמתי כי היא לא ידעה על עצם ביצוע העסקה אלא הדבר נגלה לעיניה רק לאחר קבלת הסחורה ודרישת תשלום החוב. עדותה הייתה אמינה עליי והתרשמתי כי היא זו שניהלה את העסק בפועל מול התובע כספק סחורה. פגיעותה וסירובה לשלם נבעו מכך שהעסקה "נכפתה" עליה ללא ידיעתה, עת התובע ידע כי בנוהג הוא לנהל מולה את המשא ומתן לקבלת סחורה, אולם הפעם בחר לפנות לנתבע, לכרות עימו עסקה ולדרוש ממנו את החוב.
הנתבע הכחיש הכחשה גורפת ונתפס בקלקלתו. מספר הטלפון אליו נשלחו הודעות מצד התובע הוא למכשיר הנייד של הנתבע עצמו, דבר שהוברר בדיון עצמו, והנתבע טרם ההליך המשפטי הודה בקיומו של חוב. התרשמתי כי הוא מכיר גם מכיר את התובע וכרת עמו עסקה לקבלת הסחורה. אכן, הנתבע הציג לגרפולוגית חתימה שלו בעברית ומשכך נסתרת הטענה כי אינו יודע לחתום בעברית את שמו, גם אם טוען הוא שזו אינה חתימתו. מכל מקום, גם אם הנתבע לא חתם על הסכם הפשרה, מהראיות שהונחו בפני
י, בין היתר מסרונים, שמיעת קולו של הנתבע בהקלטה, אי דברי אמת במהלך עדותו – הובילוני למסקנה כי הוא חייב עבור הסחורה הנמצאת בשטח הנתבעים. נתתי דעתי לסיכומי התובע לפיהם הסחורה אינה שלו אלא סחורה ששייכת לספקים אחרים אולם זו טענה עובדתית חדשה שעלתה לראשונה רק בסיכומים.
ודוק; הסכם הפשרה לא שופך אור על היקף הסחורה שסופקה, מהותה ועלותה, התאריכים בהם סופקה, ומדוע הגיעו לסכום שהגיעו "כפשרה", משהתובע לא ניהל תעודות משלוח כפי שנוהג הוא על דרך כלל לערוך. אפילו ולא נהוג היה בינו לבין הנתבעים לקיים קשר באמצעות תעודות משלוח, מטעמים השמורים עימם, לא עלה בידי התובע להוכיח את גובה החוב ואין במסמך הפשרה, כדי להעיד מהו גובה החוב משלא ברור ממה הוא נגזר ומהו היקף הפשרה. אין חולק כי הנתבעת לא חתומה על הסכם הפשרה, בין אם בנה חתם עבורה ובין אם לאו. כאמור, השתכנעתי כי היא לא ידעה על הסכם הפשרה ומקום בו בנה חתם עבורה, מתעוררת השאלה מהו תוקף החתימה על הסכם על ידי שותף לעסק ללא הרשאתו של אחר והאם במצב דברים זה הנתבע אמור להיות מי אשר חתם בפועל ללא ידיעתו של שותפו. מכל מקום, לא הוכח בפני
י כי הנתבעים הם שותפים לעסק וכיצד ועל שם מי רשום העסק אלא אך עדותה של הנתבעת כי היא מנהלת את העסקה ובנה רק זבן בדוכן. במצב דברים זה, הוא לא היה רשאי לחתום עבורה. משלא נסתרה טענת הנתבעת כי הוא זו שנהגה לנהל את העסקים מול התובע, ולא ברור מדוע התובע לא ניהל את העסקה האחרונה מולה אלא מול בנה שאינו פעיל במשא ומתן העסקי, התרשמתי כי התובע במודע בחר "להסתכן מרצון" בתקווה להשיג את מבוקשו מול התובע מטעמים שלו. עם זאת, בנסיבות בהן התובע סיפק סחורה וזו מצויה בשטחם של הנתבעים; הנתבע הודה בקיומו של חוב טרם ההליכים המשפטיים, אולם לא הוכח לפניי גובה החוב; הכחשת הנתבע את גובה החוב באופן שאינו עולה על סך של 3000 ₪ במסגרת השיחה שתומללה וכתגובה התובע ציין כי מדובר בסכום גבוה יותר, בין היתר עקב "ריבית והצמדה" שלא ברור על בסיס מה חושבה; הצדדים נפגשו 4-5 פעמים אולם לא ברור מה קיבלו הנתבעים באותו מעמד, מהו סכום ההזמנה ומה כבר שולם (אם שולם), וסכום התביעה לאחר קבלת ההתנגדות אותה הגישו הנתבעים "לאחר גבייה חלקית" הוא סך של 3026 ₪ - אני מורה כי הנתבע 1 ישלם לתובע על דרך האומדנא סך של 2800 ₪ וכן שכ"ט עו"ד על סך של 2100 ₪ וכן 600 ₪ הוצאות משפט. סך הכל ישלם נתבע 1 סך של 5777 ₪ לתובע. ככל שכבר נגבו הכספים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, יקזזו צדדים את הסכומים ויגישו לבית המשפט פסיקתא בהתאם, וזאת תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.





ניתן היום,
כ"ח ניסן תשע"ז, 24 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 15164-02/16 אבי בן דוד נ' יעקוב שלמיוב, שרה שלמיוב (פורסם ב-ֽ 24/04/2017)