פסקי דין על רן כהן | פסקי דין על דקלה כהן | פסקי דין על רשות מקרקעי ישראל | פסקי דין על מתיישבי כרמית – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית | פסקי דין על מצודות – קידום פרויקטים בנגב ובגליל ואח' |

23305-12/16 א     20/05/2017




א 23305-12/16 רן כהן, דקלה כהן נ' רשות מקרקעי ישראל, מתיישבי כרמית – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, מצודות – קידום פרויקטים בנגב ובגליל בע"מ ואח'








בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני
: כב' שופט עמית כהן
תאריך: 20 מאי 2017
ת"א 23305-12-16

המבקשים:
1. רן כהן
2. דקלה כהן
ע"י ב"כ עו"ד שרון (שלמה) ברבי


נגד


המשיבות:
1.
רשות מקרקעי ישראל
באמצעות פמד"א
2. מתיישבי כרמית – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ
3. מצודות – קידום פרויקטים בנגב ובגליל בע"מ
4. תנועת אור חיים בנגב ובגליל
שלושתן ע"י ב"כ עו"ד אילן נוה
5. מ.מ מיתר
6. בנק מזרחי טפחות מחלקת ניהול משכנתאות


החלטה
בפני
י בקשת המבקשים לחייב את משיבות 1 – 4 בהוצאות ההליך, לאחר שעקב קבלת עמדת המשיבה 1, התייתר ההליך ונמחק.
רקע

1.
מקורה של תובענה זו ב

פסק דין
שניתן על ידי בית משפט זה (כב' השופטת ג. לוין), בהסכמת הצדדים ביום 15/3/16. על פי פסק הדין, המבקשים (התובעים בהליך זה) יוכלו להשלים את רישום הזכויות במגרש שרכשו בישוב כרמית (להלן: "
המגרש
"), המאוגד על ידי המשיבה 2 כאגודה שיתופית (להלן – "
המשיבה 2
").
2.
בתובענה שבפני
, עתרו המבקשים לקבלת צו עשה דחוף אשר יורה למשיבה 1 (להלן – "
רמ"י
" או
"
הרשות
") להשלים את הליך רכישת המגרש על ידי המבקשים ולאפשר את רישום הזכויות במגרש על שמם.
3.
בכתב התביעה נטען, כי המשיבה 2 דרשה מהמבקשים להמציא לידיה שני "מסמכי חובה" אחרונים (דף מידע תכנוני והתחייבות בלתי חוזרת מהמשיבה 5) לצורך השלמת הליך רישום הזכויות. כשפנו המבקשים למשיבה 5, נמסר להם שלא קיים בידיה ו/או לא משתמשים בדף המידע התכנוני הנדרש, והיא אף סירבה לחתום על טופס ההתחייבות הבלתי חוזרת.
לטענת המבקשים, לא ידוע להם מי מהמשיבים עיכב בפועל את השלמת הרכישה, אולם הדבר לא היה בשליטתם וגרם להם לנזקים רבים, בין היתר בעצם הגשת התובענה נשוא בקשה זו.
4.
ביום 12/1/17, הודיעה רמ"י כי המסמכים האמורים נדרשו על ידה כחלק מנהלי העבודה, אולם לאחר שקילת המקרה ונסיבותיו, ניתן אישור חריג מטעם מנהל המרחב, שלא לעמוד על קבלת שני המסמכים החסרים. הודעה על כך נמסרה למשיבה 4, ומכאן שאין כל מניעה להשלים את רישום הזכויות על שם המבקשים ואין צורך בהמשך בירור התובענה.
5.
בתגובה, טענו המבקשים כי יש להותיר את בירור התובענה על כנה עד להשלמת רישום הזכויות, תוך חיוב רמ"י בהוצאות משפט והוצאות לדוגמא. לשיטתם, קודם להגשת התובענה נציגי רמ"י סירבו בכל תוקף להמשיך בהליך רישום הזכויות בלי אותם מסמכים, כך שהסכמת הרשות ל"וותר" על המסמכים, נבעה אך ורק מעצם הגשת התובענה.
המבקשים פירטו את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהעיכוב בהשלמת רישום הזכויות, בין היתר בגין הוצאות משפטיות בסכום של למעלה מ- 50,000 ₪, הוצאות גבוהות עבור החזר משכנתא במקביל לתשלום דמי שכירות וכן תשלום נוסף של 100,000 ₪ ששילמו עבור התייקרות שומת הקרקע בגין חלוף הזמן.
6.
ביום 5/2/17 הגישה רמ"י הודעה לפיה העסקה לרכישת המגרש על ידי המבקשים מוכנה לחתימה בוועדת עסקאות במרחב וכי החוזים צפויים להיחתם בשבוע הקרוב. בהמשך, ביום 21/2/17 הוגשה הודעה נוספת מטעם רמ"י, ולפיה נחתם הסכם הרשאה עם הסוכנות היהודית בעניין הישוב כרמית ואף נחתמה עסקה בנוגע למגרש של המבקשים (התובעים), ומכאן שאין מקום להוסיף ולברר את התובענה.
7.
ביום 22/2/17 הגישו המבקשים תגובה להודעה האמורה מטעם רמ"י ואישרו כי זומנו לחתום על החוזים לרכישת הזכויות במגרש. לשיטתם, חתימה זו לא הייתה יוצאת אל הפועל אלמלא הוגשה התובענה. לאור זאת, הודיעו המבקשים כי הם יסכימו למחוק את התובענה, תוך השבת האגרה וחיוב הנתבעות 1 – 4 בהוצאות (לגבי הנתבעת 5 והנתבע 6 לא עמדו המבקשים על חיוב בהוצאות, בטענה שלא היה להם חלק בסחבת שנוצרה). את הנתבעות 2-4 טוענים המבקשים כי יש לחייב בהוצאות מכוח האחריות שלהם כלפי התובעים כ"גורם מלווה", ובשל חוסר שיתוף הפעולה עם המבקשים מול רמ"י. אשר לנתבעת 1 (רמ"י), טענו המבקשים כי אלמלא תובענה זו, רמ"י לא הייתה מוותרת על דרישתה לקבלת מסמכים, כפי שוויתרה עתה.
נוכח הודעת המבקשים, ביום 22/2/17 ניתן

פסק דין
המורה על מחיקת התובענה, כאשר שאלת ההוצאות נותרה להכרעה בנפרד
.
8.
לטענת רמ"י
יש לדחות את בקשת המבקשים לחיובה בהוצאות, ולו רק מן הטעם שהוגשה מבלי שצורף תצהיר לתמיכה בנטען בה.
לגופם של דברים, נטען, כי הרשות עשתה כל שיכלה כדי לזרז את החתימה על הסכם הפיתוח כדי שלא תיאלץ לערוך שומה חדשה לקרקע וליצור מצב בו המבקשים יחויבו בסכום נוסף עבור הקרקע; המבקשים לא מיצו את ההליכים מול הרשות ולא פנו לפרקליט שטיפל בעניינם בהליך הקודם, בניסיון לזרז את ההליכים. הרשות חסכה מזמנו היקר של בית המשפט ומיד עם הגשת התובענה הודיעה כי תפעל לסייע בידי המבקשים ככל שניתן לקידום ההליכים ואכן כך עשתה; הדרישה לקבלת המסמכים הינה חלק מנהלי הרשות וה"וויתור" על אותם מסמכים נעשה לפנים משורת הדין ולאחר התייעצות עם מנהל המרחב, ומכאן שלא ניתן לקבל את טענת המבקשים לפיה הרשות הייתה יכולה לוותר מראש על אותם מסמכים.
9.
לטענת המשיבות 2-4
יש לדחות את בקשת המבקשים ולחייבם בהוצאות המשיבות. לשיטתן, כתב התביעה העלה טענות לא מבוססות כלפיהן, לא גילה כל עילה
ולא התבקש שום סעד נגדן. המבקשים חתמו על מסמכים המטילים עליהם התחייבויות שונות והובהר להם מספר פעמים שרמ"י היא הרשות היחידה המוסמכת להקצות מגרשים בישוב וכי ככל שהייתה מניעה כלשהי להקצות למבקשים מגרש, מקורה היה אך ורק בדרישות שהציבה רמ"י כתנאי להקצאת מגרש. לנתבעות אין ולא יכולה הייתה להיות על השפעה על החלטת הרשות.
עוד טוענות המשיבות, כי הן אינן שלוחות של המבקשים, אינן פועלות מטעמם ואינן מהוות "גורם מלווה" כלשהו. נהפוך הוא, הנתבעת 2 פועלת כחברה מנהלת מטעם הסוכנות היהודית ומבצעת את עבודות הפיתוח עבור משרד השיכון, הנתבעת 3 היא אגודה שנועדה לספק מסגרת קהילתית לתושבי כרמית ואין לה כל זיקה להקצאת הקרקע. הנתבעת 4 אינה ישות משפטית כלל, אין לה זיקה למבקשים וכלל לא קיים גוף כזה, כך שלא ברור מדוע עותרים המבקשים לחייב גוף לא קיים שכזה בהוצאותיהם.
בעלת הקרקע הבלעדית הינה רמ"י, והנתבעות הפועלות מטעם הסוכנות היהודית, יכולת רק להמליץ לרשות על הקצאת מגרשים, לא יותר מכך. המלצה עבור הקצאת מגרש למבקשים הועברה מטעם הסוכנות לרמ"י עוד ביום 13/6/16 והובהר למבקשים שעליהם לפעול מול רמ"י ולא היה כל טעם לגרור את המשיבות להליך זה.
תגובת המבקשים ותשובת רמ"י

10.
בתגובה, צירפו המבקשים תצהיר לאימות טענותיהם בו פורטו העלויות בהן נאלצו לשאת כתוצאה מניהול ההליך.
עוד טענו המבקשים כי בניגוד לטענת רמ"י לכך שהם לא מיצו את ההליכים טרם הגשת תובענה זו, נטען כי בהליך הקודם שהתנהל בפני
בית משפט זה, הצהירה רמ"י לפרוטוקול שאין כל מניעה לסיום הליכי הרישום של הקרקע (לכן נפסקו למבקשים הוצאות נמוכות בסך 4,000 ₪), ולכן לא ראו המבקשים צורך לפנות שוב לרשות על בסיס אותו הליך שהסתיים. כמו כן, הפנו המבקשים לשיחה שהתנהלה בין הצדדים בנוגע לקידום ההליכים, אולם שיחה זו לא הניבה כל תוצאה. הנתבעות 2-4 לא היו מוכנות לשוחח עם המבקשים שלא באמצעות עורכי דין, וכלל לא היה מקום להעלות את הטענה כי היה עליהם לפנות לפרקליטות, שעה שרמ"י היא מקבלת ההחלטות ולא הפרקליט המלווה.
לסיכום, טענו המבקשים כי הם מתקשים לתת אמון במערכות השונות ואין מקום להוסיף ולפגוע באמונם של המבקשים ושל הציבור בכללותו בדרך של פסיקת הוצאות בסכום נמוך. המטרה היא להטיל הוצאות בסכום משמעותי שיבהיר לכל גורם שבידו כוח ושררה, שהשימוש בהם בצורה בריונית אינה משתלמת.
11.
בהתאם להחלטת בית המשפט, השיבה רמ"י לתגובת המבקשים וצירפה תצהיר לתשובתה. בתשובה הוסיפה הרשות וטענה כי תגובתם הבוטה והמתלהמת של המבקשים החורגת מהתייחסות עניינית לטענות, מהווה עילה מספקת כדי לדחות את בקשתם להוצאות. העובדה שהרשות החליטה להקל עם המבקשים ובכך להביא לייעול ההליך ולחיסכון בזמן שיפוטי, לא צריכה לעמוד לה לרועץ; טענות המבקשים לקיומן של שיחות טלפון בין הצדדים נטענו בעלמא מבלי שצוינו מועדים רלוונטיים וככל שידוע לב"כ הרשות, מדובר בשיחות שהתנהלו לאחר הגשת התובענה; לגופן של טענות נטען כי, ההוצאות המשפטיות בהן נשאו המבקשים משנת 2014 אינן רלוונטיות להליך זה, מאחר והרשות כבר חויבה בהוצאות בגין ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים. אשר על כן, טוענת רמ"י כי על כל צד לשאת בהוצאותיו.
דיון
12.
לאחר עיון בבקשת המבקשים, בתגובות ובתשובות להן, אני סבור כי דין הבקשה לחיוב המשיבות בהוצאות - להידחות.
13.
על מנת להכריע בשאלת ההוצאות, יש לבחון את הצידוק שבפתיחת ההליך, ובחינת הסעד שהתקבל בפועל. אולם, עצם העובדה שהמבקשים קיבלו את הסעד שנתבע ללא דיון, אינה בהכרח מעידה, לכשעצמה, על כך שהגשת התובענה הייתה מוצדקת (ראו, לדוגמה, בג"ץ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח'
).
14.
כאמור, המסמכים אותם דרשה רמ"י, הם מסמכים שהיו אמורים המבקשים לקבל ממשיבה 5, ואותם היא סירבה לספק להם. לכן, אינני רואה מקום לחייב את משיבות 2 – 4 בהוצאות, משום שלא הן דרשו את המסמכים ולא הן סירבו להנפיק אותם.
15.
אינני סבור שיש לחייב את רמ"י בהוצאות, משום שלא ברור אם היה מקום מלכתחילה לדרוש את המסמכים מהמבקשים, אם לאו.
במקרה זה, הסכימה רמ"י לוותר על דרישתה למסמכים אותם לא הצליחו המבקשים להשיג, בהזדמנות הראשונה, ועוד בטרם הוגשו כתבי הגנה (הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעות 2-4 באותו היום בו הגישה רמ"י את הודעתה הראשונה).
בית המשפט לא הספיק לבחון טענות מי מהצדדים צודקות, דהיינו- לא ברור האם מלכתחילה היה מקום לדרוש את המסמכים, ורמ"י וויתרה עליהם, כפי טענתה, לפנים משורת הדין, או שמלכתחילה לא היה מקום לדרוש את המסמכים.
עיון ברשימת המסמכים שנדרשו המבקשים להמציא (נסמך ג' לכתב התביעה) מעלה, כי על פניו מדובר ברשימת מסמכים סטנדרטית, שניתן להניח שנדרשו מכל רוכשי המגרשים. ככל שהתובענה הייתה מתבררת לגופה, היה מקום לבחון אם יתר הרוכשים סיפקו את כל המסמכים אם לאו, ואת הסיבה לכך שהמבקשים לא הצליחו לספק את המסמכים המדוברים ומי האחראי לכך (כך, לדוגמה, אם רמ"י הייתה מציגה סיבה סבירה לדרישת המסמכים והיה מסתבר שיתר הרוכשים הציגו אותם, ייתכן שלא היה מקום לקבל את התביעה נגד רמ"י, אלא לחייב את המבקשים להשיג את המסמכים. במקרה כזה היה צורך לבחון מדוע משיבה 5 מסרבת למסור את המסמכים והאם הדבר הוא עקב מחדלים של המבקשים).
מבלי להקל ראש בטענות המבקשים לסחבת שבקידום ההליכים בעניינם, ולכך שהם עשו כל שביכולתם כדי לקדם את החתימה על החוזים ורישום הזכויות בנכס, הרי שמדובר בטענות אותן היה צורך לברר בהליך העיקרי, אך בשלב זה לא ניתן לקבוע מי מהצדדים אחראי להתמשכות ההליכים (רמ"י? המבקשים? נתבעת 5?, ראו בעניין זה סעיף 27 לכתב התביעה).
16.
נוכח האמור, הבקשה לחיוב המשיבות 1 – 4 בהוצאות, נדחית.

ניתנה היום,
כ"ד אייר תשע"ז, 20 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
עמית כהן
, שופט







א בית משפט מחוזי 23305-12/16 רן כהן, דקלה כהן נ' רשות מקרקעי ישראל, מתיישבי כרמית – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, מצודות – קידום פרויקטים בנגב ובגליל בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 20/05/2017)